"מהר מאוד פשטה השמועה על העיר החדשה שמתחת לים האדום, 'עיר מקלט מאחורי אילת', קראו לה בזמנו, ורוקי סיטי התמלאה באנשים קשי יום". סיפור קצר מאת סיון שיקנאג'י
.
אין הגיון בלהניח שק אגרוּף בתוך מים, ובכל זאת רוקי סיטי מלאה בהם. מגיל קטן אני דוחקת בילדות להכות את השק, אבל התנועות שלהן איטיות וחלשות (החיכוך עם המים לא עוזר) והן שתיהן פציפיסטיות כמו אבא שלהן, אז אפילו "דמייני שזה האיש שפגע בך" אי אפשר לבצע איתן. כמוהו, הן לא נפגעות ולא פוגעות בקלות. רוקי סיטי היא הניסיון הכושל להימנע ממחשבות היום־יום בזמן מדיטציה. ככה היא נוסדה, אגב. במקום הארה הגיעה לי רוקי סיטי, וזה היה רק עניין של זמן, עם משבר הנדל"ן במדינה, עד שתושבים אחרים יהגרו גם הם. מהר מאוד פשטה השמועה על העיר החדשה שמתחת לים האדום, "עיר מקלט מאחורי אילת", קראו לה בזמנו, ורוקי סיטי התמלאה באנשים קשי יום, דור מי יודע כמה למלחמות, עניים, פושעים, פוסט־טראומתיים ונשים. יש שמועה שאומרת שפעם המים ברוקי סיטי היו בכלל מתוקים. ובכל מקרה, שמועה או לא, היום הם יותר מלוחים מדמעות. אגב, אני, יש לי תיאוריה שהכרישים נמשכים למליחות הזאת ואין לי ספק שיש כרישים ברוקי סיטי. אמנם רק פעם אחת הותקפתי והזיכרון מתעתע בי, כי הייתי קטנה, אבל שמעתי לא מעט עדויות ולדעתי הכרישים הם האיום הכי גדול פה בעיר. אחרי הערבים כמובן, בכל זאת, רוקי סיטי נמצאת על גבול עם שתי מדינות עוינות. בכל מקרה, ברוקי סיטי, ביום קבלת הווסת, את בבעיה, כי כרישים מריחים דם. אז מגיל קטן אני מנסה להחזיק את הילדות שלי ילדות. כמה שאפשר, כן? אני מפזרת נצנצים בכל מקום ומספרת להן שאלה עקבות של טפיפות רגליים של פיות. אני קונה להן טרמפולינות (דווקא לקפוץ במים הן מצליחות נהדר) וצעצועים בעודפות קיצונית. לפני כמה ימים אחת מהן כמעט טבעה בתוך הריסות של מגדל קוביות שבנתה, וברגע האחרון הצלתי אותה. בשום פנים ואופן אני לא מוכנה למדוד להן גובה או לשקול אותן, שלא חלילה יתאהבו לי ברעיון הגדילה הזה. אני מתפללת כל ערב שלא יפגשו כריש ובאותה נשימה אני מאמנת אותן לכישורי הגנה עצמית. "אם כריש חונק אותך מאחור, נצלי את משקל הגוף שלו לרעתו, אם כריש מחזיק לך את כפות הידיים השתמשי בראש שלך, נשכי, קדימה! נשיכה, ואז בעיטה לביצים". לפעמים אני בעצמי נושכת אותן חזק כמו כריש. אני רואה את המבט המבוהל שלהן כשאני עושה את זה, מרגישה את העור זז מתחת לשיניים שלי, מתכווץ בכאב. בסדר, עכשיו כואב להן, אבל יכאב להן יותר כשיגיע כריש אמיתי ואני רוצה שיהיו להן הכלים להתמודד מולו. הבעיה היא שככל שאני נושכת, ככה הן גדלות, אני רואה את זה על העיניים שלהן, וככל שהן גדלות, ככה הן מתקרבות לווסת וכבר אמרתי מה כרישים מריחים מקילומטרים, נכון? אגב, הפחד להיתקל בכריש עובר אצלנו במשפחה בדם. יכול להיות שמאז מלחמת יום הכיפורים, כשאבא שלי חזר קצת אחרת, וכנראה עוד הרבה לפני כן, כשאמא שלי הותקפה מינית כשהלכה לשירותים באמצע סרט קולנוע.
.
.
.
» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: "חדוות חולפות", סיפור קצר מאת עיליי אשדות
.
תגובות על כתבה זו