מודל | בקרוב תהיי אמא

"אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב". קטע מתוך "נטע זר", מאת שרית פליין

שלומי חגי, חסידה, מכחול ודיו על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "נטע זר" / שרית פליין.

.

נטע נזכרה בשיחה הנדירה שהייתה לה עם סבתה קאדן, שסיפרה לה איך הסתיימו כל ההריונות לפני שילדה את אמה. הפלה טבעית. כך קראו לזה הרופאים. מה לעזאזל טבעי בזה שהתינוק שלך מת עוד לפני שנולד?

שבועות ארוכים נשאה בתוכה ניצני תקווה, חלמה בהקיץ, איך הוא ייראה? האם יהיה גבוה כמו מרקו? והשיער שלו, דבשי כשלה או שחור ומתולתל כשל אביו? איזה צליל יהיה לצחוקו? הלוואי שיהיה סבלני כאביו, ואולי תהיה זו ילדה בכלל, שובבה ומצחיקה, כזו שמטפסת על העצים גבוה יותר מכל הבנים, כמו שהייתה היא עצמה לפני שאמה חלתה?

פעם אחר פעם נגדעו החלומות באכזריות. כבר לא הניחה לעצמה לחלום ולדמיין, אימצה כל אמונה טפלה וכל מנהג, אדוקה בהלכות הטקס משל הייתה הכוהן הגדול בבית המקדש. כשראתה פעם חתול שחור בדרכה למכולת, חזרה מיד כלעומת שבאה, ממלמלת כל הדרך, "פישקדו אי לימון" (דג ולימון, ביטוי שאומרים כדי להסיט את נושא המוות), ולא הסתפקה בכך. מיד כשנכנסה הביתה חיממה נתח דג מבושל שנותר מארוחת השבת, טפטפה עליו מיץ לימון ואכלה אותו עד תומו, למרות שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת.

באחד הימים נזכרה בביטוי ששמעה בילדותה: "לה מנסנה אל מאל סאנה" (התפוח מרפא הכול), מאז הקפידה לאכול שלושה תפוחים בכל יום, וכדי להוסיף ולהמתיק את גורלה סיימה כל ארוחה בכפית של ריבת תפוחים ובתפילה: "מאמא מיה, משיח בן דוִד, מלאכי השמים, סניור דל מונדו, שהכול יהיה טוב." היא הקפידה להיכנס לכל חדר ברגל ימין בלבד, ואם בטעות העזה כף רגלה השמאלית להקדים את אחותה הימנית, מיד הקישה שלוש פעמים על עץ, ביד ימין כמובן, ועוד הוסיפה ורקקה שלוש פעמים לימין ושלוש לשמאל, כל זאת בזמן שעיניה עצומות ואצבעותיה משולבות מאחורי גבה. מיותר לציין שבכל בוקר ובכל לילה לחשו שפתיה את תפילת שמע ישראל.

אילו הייתה אמה בחיים, הייתה יודעת איפה אפשר למצוא את האיצ'יזרה (מכשפה), והייתה מזמינה אותה לבוא ולגרש את כל הסכנות המאיימות על רחמה.

משהגיעה לחודש השביעי להריונה, דרשה ממרקו להביא לה שלושה בדים לבנים מהחנות, אף שהמנהג מסתפק בבד אחד. היא החליטה לשלש את השמירה על עוברה. עיני בעלה ופיו נפערו בתדהמה בזמן שגזרה כל אחת מהיריעות לשניים וקשרה אותן זו לזו כדי להאריך את חיי הילד שייוולד לה. "ביקשת ממני בדים כדי לגזור אותם?!" מן הסתם היה ממשיך ותוהה על שפיותה, אלא שהבחין ברשפים הירוקים ששוגרו אליו ממבטיה ומיהר להציע את עזרתו בתליית הרצועות הלבנות מעל מיטתם. שלוש חמסות עיטרו את כותלי חדר השינה, ומעל שרשרת האריגים שנגזרו ונקשרו נתלתה עוד מחרוזת שעין כחולה גדולה בלטה במרכזה, ומתחתיה השתלשלו עשרות עיניים נוספות שנראו כמו בנותיה הקטנות של העין המרכזית.

בהקיצה בבקרים ראתה קאדן את מבטם התכול של צבאות השמירה, ולעתים התגנב קול קטן לתוכה: "הוא כנראה צודק, יצאתי קצת מדעתי," אלא שמיד הייתה מסלקת אותו ומתחילה לשחד את ריבונו של עולם, אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב ותאכיל אותו על אף סלידתה מהיצורים המייללים.

מחשבות טובות, קאדן, רק מחשבות טובות, בקרוב תהיי אמא, הצליח הרהור חיובי לפלס את דרכו לתודעתה אחרי שורה של הבטחות בפני האל. הפעם זה יהיה אחרת, הם אפילו עברו לדירה חדשה, השאירו מאחור את בית האכזבה והכול רוהט ואורגן מחדש, פרט לחדר שיועד לילד שייוולד. חלילה להם להתגרות בגורל. השכנה בקומה מעליה, אינס, המבוגרת ממנה בשני עשורים, מיד מצאה חן בעיניה. מרגע שקאדן פתחה את דלת הבית, נכנס עם שכנתה ניחוח של קציצות פרסה מטוגנות מעורב בניחוח בושם עדין. מבלי שתבין מדוע, מצאה את עצמה קאדן שופכת את לבה בפני השכנה שזה עתה הכירה, את כל חרדותיה ואת געגועיה לאמה שמתעצמים בכל היריון. אולי היו אלה פער הגילים או עיניה הקשובות של אינס שגרמו לה להמשיך: "מרקו, שיהיה בריא, הוא בעל ממש טוב, אבל בעל זה לא אמא," וכבר שתי דמעות סוררות התגנבו אל זוויות עיניה. "היא מתה כשהייתי בת שתים-עשרה, כל כך הרבה שנים וזה רק הולך ונעשה יותר קשה." בלי לומר מילה קמה שכנתה ממקומה בכורסה ועברה לצדה של קאדן, נשקה למצחה ואחזה בידה עד שבכייה שכך. באותו לילה ביקעה את בטנה סכין מדומה, חדרה דרך הגב וננעצה עמוק בבטן התחתונה. זעקתה הקפיצה מיד את מרקו. שניהם היו חיוורים. הוא זינק מהמיטה ורץ להביא לה כוס מים. אילולא היה הכאב שולט בה הייתה צוחקת. מים? מה יועילו לה המים? כשיכולת הדיבור שבה אליה, הודיעה לו כי הגיעה העת.

.

שרית פליין, נטע זר, רימונים, 2020.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בין דת לחילוניות: מפגש בין שטיינזלץ, שמר וזלדה

האם יש דבר כזה "יהדות חילונית"? האם יש חשש מפילוג של ממש בחברה הישראלית? שיח מרתק עם שלושה אנשים גדולים: הרב עדין שטיינזלץ, נעמי שמר וזלדה

בתמונה (מימין לשמאל): נעמי שמר (צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, 1987), הרב עדין שטיינזלץ (צילום: ישיבת תקוע) וזלדה

פעמים שמפגש עם חומרי ארכיון נושנים מוביל את המתבונן בהם מבלי משים אל פריטים חבויים שהמעיין כלל לא נתכוון לפוגשם. לפני שנים אחדות נתבקשתי על ידי מחלקת התוכן הדיגיטאלי בספרייה לכתוב על נסיבות כתיבתו של שיר לרגל יום השואה. בחרתי בשירה של המשוררת הירושלמית זלדה "לכל איש יש שם".

בניסיון לאתר את כתב היד המקורי של השיר בקשתי לעיין בחומרים ארכיונים קשורים. ד"ר גיל וייסבלאי שטיפל בארכיון עזה צבי, חברתה הקרובה של זלדה, הגיש לי ערמת מסמכים ואמר: "את הראשונה שמעיינת בזה." אלו היו בעיקר מכתבים בכתב ידה של זלדה אל ידידתה המחנכת והסופרת רחל לרר. בכמה מהם נוסף בחלקו העליון של הדף משפט מתומצת כתוב בעיפרון בכתב יד שונה: "זהו כתב ידה של עזה" אמר. דפדפתי בין המסמכים מנסה לאתר את השיר ללא הצלחה. בין מכתב למכתב נתקלתי באופן מפתיע באזכורים של דמויות שונות. חלקן, ידעתי או שיערתי, קיימו קשר כזה או אחר עם זלדה, ובכל זאת הרגע בו מצאתי עדויות ארכיוניות לכך היה חריג ומעניין.

מכתב אחד הסב את תשומת לבי במיוחד, שלושה עמודים מהודקים בסיכת מתכת קטנה: "שלום רחל יקירתי," כתבה זלדה, "ותודה על האור שבלבך ועל הזהב של הפרחים שהביאו חג לחדר ופאר לבית ומן תנועה על כנפי פרפרים באוויר. איזה שפע איזה עושר ואיזו רעננות. האיש הצעיר שאני שומעת מפיו על ספר 'התניא' יש לו זקן זהב שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית. פתאום הם נראו לי הפרחים הללו כפסוקים בוערים מספר הקבלה.

"תמיד מול היופי יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר. כי החיים קצרים עד אימה גם כאשר הם נמשכים 90 שנה. ויפים ומסוכנים ועצובים ושמחים. היי בריאה ושמחה יפה ומאושרה ותודה על הפרחים ורק חבל שאת עצמך לא באת כי לעיתים פגישה איתך היא גם כן כעין כריזנטמה של זהב." למעלה, בצדו השמאלי של הדף הוסיפה עזה צבי בכתב ידה את המשפט: "שטיינזלץ עם זקן הכריזנטמה / שושנים שעלים לה כתומים."

 

 

 

 

מכתב מאת זלדה אל חברתה רחל לרר. (ארכיון עזה צבי, ARC. 4* 2009 04 65)

 

הרב אברהם יהודה חן נולד בשנת 1878 בצ'רניגוב למשפחה מיוחסת שהשתייכה לחסידות חב"ד. אביו, הרב דוד צבי חן (כונה: הרד"ץ), היה מגדולי וחשובי חסידי חב"ד. הרב אברהם חן כיהן כרב ברוסיה, בפולין ובצרפת. בשנת 1935 עלה ארצה והתגורר תחילה בתל אביב ובהמשך בירושלים. הוא היה איש הגות, עסקן ופעיל ציבור. בשנת 1957 הלך לעולמו. זמן קצר לאחר פטירתו החליטו ידידיו לייסד שיעור בתורת החסידות לזכרו. השיעור התקיים בביתו שבשכונת רחביה בירושלים ונמסר על ידי הרב שלמה יוסף זוין. בין משתתפי השיעור ניתן היה למנות את נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, פרופ' שמואל הוגו ברגמן ומלומדים ואישי ציבור נוספים. לימים נבצר מהרב זוין להמשיך להעביר את השיעור והוא פנה אל בחור צעיר, אדמוני, ירושלמי ומשכיל – עדין שטיינזלץ שמו, בבקשה שימלא את מקומו. ברבות השנים זכה השיעור לשם "חוגי חן למשנת חב"ד".

זלדה הייתה אחייניתו של הרב אברהם חן וסביר להניח שהלימוד בספר התניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) שהזכירה במכתבה התרחש במסגרת זו. את השיעור העביר כהגדרתה "איש צעיר" בעל "זקן שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית", מי שהרב חן היה סנדקו ובין האישים שטבעו בו את חותמם בנעוריו בירושלים. ה"איש הצעיר" הלך וגדל ובשנת 1965 הקים את "המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים" שמטרתו הייתה הנגשת התלמוד באופן השווה לכל נפש.

"שבשבת" היה שמו של מדור שכתבה נעמי שמר לעיתון דבר בין השנים 1979-1976. בטור שכותרתו "תלפיות בגשם" משנת 1977 כתבה: "בשכונת תלפיות, מדרום לירושלים, מחתל הערפל האפור של סוף דצמבר את הבתים הקטנים והפיוטיים. לכל בית גינה פרועה, עזוּבית, רטובה ורבת-חן: עץ חרוב בפניני-גשם, רקפות, רוזמרין בתכלת-עשן, ירוק חי של שיחי דפנה, ירוק אפל של הברושים ולפעמים נרקיס. בבית-עגנון אשר בקצה רחוב קלוזנר עוסק הרב עדין שטיינזלץ במלאכתו האינסופית: הוצאתו המחודשת של התלמוד כשהוא מנוקד, מתורגם לעברית ומבואר, לטובת בורים שכמותנו."

"באותם הימים הייתי מאוד פסימי," סיפר שטיינזלץ לשמר "חשבתי שהעם בישראל עתיד להתפלג באופן ברור לשני עמים נפרדים, חילוני ודתי – ממש כמו ממלכת ישראל וממלכת יהודה… עדיין אני חש כי חובתי לבנות גשרי נייר קטנים, עדינים, בין שני המחנות – וזה פשר המלאכה… אינני חושש מפני האפיקורסים, אלא מפני הבורים. אפיקורסים יודעים לפחות במה מדובר, וכעומק ידיעתם כן להט כפירתם. אבל הבור הממוצע, פרי החינוך הישראלי, כלל אינו יודע מה הוא סח כשהוא אומר 'יהדות' וזה כבר מצב בלי הפיך, שמפניו אני חרד ושאותו הייתי רוצה למנוע בעבודתי."

הוא גם סיפר על "תהליך השיבה עצמו" המכאיב והאינטימי ש"כל החפץ בו חייב להתנסות בו אישית, ממש כמו בלידה, אהבה, מוות. אם אני מוכן לשוחח עליו – הרי זה שוב מאותה סיבה: עוד גשר-נייר, עוד מעבורת בין שני המחנות."

"אני עצמי חציתי פעם את מחסום האמונה" אמר, "בגיל הנעורים התברר לי כי יהדות חילונית היא מצב כלאיים חסר שחר וחסר תקוה, לפחות בשבילי. התברר לי כי כל האמונות החילוניות שבהן דבקתי עד אז – ערכן כקליפת השום לעומת האמונה העמוקה האחת."

 

 

 

 

"תלפיות בגשם" (ארכיון נעמי שמר, MUS 0250 A 105). להגדלה לחצו על התמונה

 

לימים דיברה שמר גם היא על פרדוקס "היהדות החילונית". בראיון לרבקה מיכאלי בשנת 1991 (תוכנית הרדיו "לחם האוהבים" בעריכת דליה און-פריזנט) אמרה: "גאולת היהדות נורא מסקרנת אותי. אני כבר הרבה פעמים הכרזתי שבעיניי זה הנס הבא – אחרי גאולת האדמה ואחרי גאולת השפה. אלו שני נסים שמאוד מרתקים אותי ושאני גדלתי איתם ולאורם. אלו שני נסים, גם השפה וגם האדמה, שנחשבו בלתי אפשריים. האדמה הייתה חולה, מורעלת, יבשה וריקה, וכל מי שמספר לכם אחרת משקר… השפה – זה היה בשעתו נראה כמו משימה בלתי אפשרית להוציא את השפה מן הקודש אל החול, ואל הרחוב ואל החיים ועשינו את זה.

"להוציא את הדת מהדתיות לשתול את היהדות במאה שלנו ובתוך העתיד במאות הבאות זה גם נראה משימה בלתי אפשרית. אבל בעיניי גם יהדות חילונית זה בלתי אפשרי, זה חסר שחר. המילים נושכות את עצמן בתוך הצירוף הזה. זה כמו 'שלג שחור'. אז אמנם אומרים לי שעכשיו אחרי השריפה בהימלאיה יש שלג שחור, ועובדה אנחנו 'שלג שחור' – הקיום הפרום שלנו, המלא סתירות, החילוני. הציונות החילונית שלנו היא בכל זאת אפשרות זמנית לקיום. אבל הסתירה קיימת והגחלת לוחשת ונצטרך לנסח יהדות חדשה, לא חילונית, אחרת. וזה בעיניי הנעלם הבא וצריך להשאיר משהו גם לדורות הבאים לעשות…"

לאחרונה במסגרת סידור וארגון ארכיון הצליל נתקלתי בקטע וידאו מהלווייתה של נעמי שמר. הלילה כבר ירד על בית הקברות של כנרת ורבים נצבו סמוך לקברה הטרי: "שעה ארוכה אחרי שנטמנה נעמי שמר עוד נותרו בבית העלמין רבים רבים ששרו משיריה שהם נחלת הכלל" דיווח הכתב. תהיתי על הקושי האנושי בפרידה מגופו הפיזי של אדם קרוב שהלך לעולמו ועל תופעת השירה והנגינה הספונטנית בסמוך לקבר שנכרה זה עתה.

לא חלפו ימים רבים והרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) הלך לעולמו. שם, בירושלים, בבית העלמין העתיק שבהר הזיתים, בתפר שבין ימי החול והשבת, התקשו המלווים להיפרד. הם שרו, ניגונים, וביניהם ניגונו של שאמיל, האימאם הַסוּפִי, מנהיג השבט הפראי, החופשי, איש ההרים, שנפל בשבי, שניגן, מתגעגע לשוב למקורו.

כי אז "יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר."

 

כתבות נוספות

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

1967: חגיגות ראש השנה לחסידות בבית הכנסת 'צמח-צדק' בירושלים המשוחררת

שירה | ארשת פניי נזקקת לעומק זולת

שירים מאת עומר ברקמן, מיכל מוגרבי, אהוד עינת וענת חנה לזרע

טובה לוטן, דקלים בערבה, דיו על נייר, 40X30 ס"מ, 2018

.

עומר ברקמן

פריחה

עֵץ הַדֻּבְדְּבָן פָּרַח בְּבִטְנִי

אוֹ בְּבִטְנֵךְ

אוֹ שֶׁזֶּה אוֹתוֹ הַדָּבָר

מַרְאֶה מוּזָר

אֲבָל כָּזֶה הוּא הַטֶּבַע

בְּיִשְׂרָאֵל וְגַם בְּיַפָּן.

.

כְּגִבְעוֹלִים הִשְׂתָּרַגְנוּ זֶה בָּזֶה

פַּעַם אַתְּ עֵץ פְּרִי

פַּעַם אֲנִי מְטַפֵּס

הַשַּׁלֶּכֶת מִתְפַּשֶּׁטֶת

אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ אֶת חֹסֶר הַשְּׁלִיטָה

בַּנְּשִׁירָה אוֹ בַּצְּמִיחָה

אוֹ אֶת הַלִּבְלוּב

אוֹ אֶת הַכְּמִישָׁה

אוֹ שֶׁזֶּה אוֹתוֹ הַדָּבָר.

.

בְּכַוָּנָה אֵינִי אוֹמֵר: קָטַפְתִּי אֶת הַמָּתוֹק שֶׁבַּפֵּרוֹת

זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר

מֵעוֹלָם גַּם לֹא בִּקַּרְתִּי בְּיַפָּן.

.

בְּכָל זֹאת פָּרַחְתְּ בְּגִנָּתִי

אֶת הָעַלְוָה כִּסּוּ טִפּוֹת טַל

בְּעוֹנַת הַדֻּבְדְּבָן

חַרְצָן.

.

מילים

אֲנִי חוֹשֵׁב לָאַחֲרוֹנָה עַל הַשִּׁיר הַזֶּה

שֶׁלֹּא הָיָה אָמוּר לְהִכָּתֵב

וְהִנֵּה נִכְתַּב

עַל הַשּׁוּרוֹת שֶׁנּוֹטֵף מֵהֵן דָּם

עַל הַמִּלִּים הָאֵלּוּ

שֶׁנּוֹעֲדוּ לְמִישֶׁהוּ אַחֵר בִּכְלָל

אִם יֵשׁ שָׂכָר וְעֹנֶשׁ בָּעוֹלָם

אֲנִי בַּר־מִינַן

.

וְעַל הָאַהֲבָה

שֶׁלָּמַדְנוּ לַחְצֹב מִן הָעוֹלָם

וְעָלַיִךְ

עַל הַשִּׁנַּיִם שֶׁנִּנְעֲצוּ בִּבְשַׂר הַצַּוָּאר

נֵרוֹת שֶׁהִדְלַקְתְּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת

עוּגָה שֶׁאָפִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי

חַיַּת בַּר נִכְחֶדֶת

נֶעֱלֶמֶת מִן הָעוֹלָם

אֲבָל כְּשֶׁהֵסַטְתְּ אֶת מַבָּטֵךְ

רָאִיתִי

.

עומר ברקמן, יליד 1974, פרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך, ושירים פרי עטו בגיליון 57..

.

מיכל מוגרבי

אילמוּת

מִתּוֹךְ הַנַּעַל הַקְּטַנָּה שֶׁהִשְׁאַרְתָּ

עַל הָאֶדֶן

אֲנִי צָמַחְתִּי כְּמוֹ מִצֶּדֶף

.

הַשָּׁמַיִם הִתְיַצְּבוּ לְצִדִּי,

כְּמָגֵן יָהִיר חָצַץ הֶעָנָן בֵּין הַחַלּוֹן

לִתְכוּלָתוֹ הַחַדְפַּעֲמִית שֶׁל הֶחָלָל הַפּוֹעֵם

.

בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹל מָחַק מִן הַזֵּכֶר

בְּכִי תִּינוֹק

שֶׁלֹּא

.

*

חָשׁוּב מְאוֹד הָיָה הַסֵּדֶר הַזֶּה

דָּחוּף מְאוֹד לְהַנִּיחַ כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ

וְכָל מָקוֹם בִּדְבָרוֹ

רַק מִתּוֹךְ הַסֵּדֶר הַזֶּה תַּעֲלֶה

אֵלַת הַחֲפָצִים הַקְּטַנִּים

הַנִּשְׁכָּחִים בְּפִנַּת הַדַּף

.

כְּמוֹ הַקִּיר הַמָּעֳדָף, פָּנַי

נִבָּטוֹת מִמֶּנּוּ

וּמַכְפִּילוֹת אֶת שַׁבְרִירוּתָן.

.

בְּלִי הַסֵּדֶר אֵיךְ אֶמְצָא אֶת רֹאשִׁי,

אֶת נַעֲלַי הַבֻּצִּיּוֹת,

וְאוֹתְךָ,

מִסְתַּתֵּר מֵעָלַי

אוֹ מֵאֲחוֹרַי,

מַקִּיף בְּהִלָּתְךָ הַמְּשֻׁעְתֶּקֶת

אֶת הָאֵיבָר הֶחָסֵר

שֶׁלֹּא זָכוּר הֵיכָן הֻנַּח

וּבִידֵי מִי הֻשְׁלַךְ

וּבְסַכִּינוֹ שֶׁל מִי נִפְרַס

דַּק דַּק

.

(וַהֲלֹא זֶה מָה שֶׁהוּא

הַלֵּב הֶחָשׁוּךְ הַזֶּה, לֹא?)

.

מהומה רבה

כְּשֶׁהַחֵיק נִמְלָא אֹשֶׁר עַד גֻּמּוֹת הַמָּחָר

נוֹטֶפֶת הַמַּשְׁמָעוּת מִכָּל תְּנוּעוֹתָיו,

וּמָה כְּבָר חָשׁוּב לָאָדָם כְּשֶׁהוּא

כֹּה מְאֻשָּׁר, כֹּה מְאֻשָּׁר עַד קֵץ?

.

מָה כְּבָר נוֹתָר לַמִּלָּה לַהֲגוֹת? עַל מָה

תּוֹסִיף לְהָגֵן כַּאֲשֶׁר רְסִיסֵי הָאֹשֶׁר

חוֹדְרִים אֶת הַבָּשָׂר, מַמְתִּיקִים אֶת הָעוֹר,

נִנְעָצִים בַּלֵּב, לְלֹא כְּאֵב, כַּמּוּבָן, לְלֹא

.

כָּל תְּחוּשָׁה פְּרָט לְמִצְמוּצִים זְעִירִים

שֶׁמַּסְגִּירִים אֶת אִי־הַשֶּׁקֶט הַשָּׁתוּק

שֶׁל הָעַיִן, זוֹ הָאֲמִתִּית, שֶׁכָּזָב לֹא דָּבַק

בְּעִגּוּלָהּ הַמֻּשְׁלָם, שֶׁחֶסֶר לֹא פָּגַע

.

בְּאִישׁוֹנָהּ הַפָּקוּחַ לְכָל שָׁעָה. עַל מָה

כְּבָר נוֹתָר לַשְּׁתִיקָה לְהוֹדוֹת

בְּאָזְנֵי הָאֹשֶׁר הַצּוֹעֵד עַל חוּט תַּיִל

מְנֻתָּק מֵעוֹלָם, מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכַת לֵיצָן?

.

מיכל מוגרבי פרסמה שני ספרי שירה: ״החלומות נטו על צידם״ (קשב לשירה, 2016), ו״דוֹּ״ (עיתון 77, 2019). שיריה ראו אור בגיליונות 36 ו-71 של המוסך..

.

אהוד עינת

*

עֶשֶׂר שְׁנוֹת טִפּוּל אִישִׁי

שָׁלוֹשׁ שְׁנוֹת הִתְמַחוּת

עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה יְמֵי אַזְכָּרָה

.

וְדָבָר לֹא הֵכִין אוֹתִי

לִהְיוֹת מְטַפֵּל בְּלִי אִמָּא

שֶׁמַּקְשִׁיב לִמְטֻפָּל

עִם.

.

בבית קפה

אֵין טִבְעִי יוֹתֵר מֵאִמָּא

שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת שָׁדֶיהָ

.

וּמְנִיקָה

.

בעוד שְׂפָתֶיהָ

נִצְמָדוֹת לְכוֹס הַקָּפֶה שֶׁלָּהּ

הַמְּלֵאָה חָלָב פָּרָה

שֶׁכְּבָר לֹא תָּנִיק.

.

ספר ילדים

1.

.
הִתְחַבֵּאתִי מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

לְהַקְשִׁיב אִם יֵשׁ נְשִׁימוֹת.

לֹא נָשַׁמְתִּי,

שֶׁלֹּא יְגַלּוּ שֶׁהִתְגַּנַּבְתִּי

מֵהַמִּטָּה בַּלַּיְלָה.

נִשְׁכַּבְתִּי, עָצַמְתִּי עֵינַיִים,

וּנְשִׁימוֹתַיִךְ הִקְרִיאוּ לִי

אֶת "מִיץ פֶּטֶל".

כָּכָה עֶרֶב אַחַר עֶרֶב,

עַד שֶׁלֹּא נָשַׁמְתְּ.

.

2.

.
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מְקַנֵּא

לֹא רַק בַּיְּלָדִים,

אֶלָּא גַּם בְּאַרְנָבִים וּבַנְּמֵרִים:

גַּם לָהֶם יֵשׁ אִמָּהוֹת.

.

אהוד עינת, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, עוסק בעריכה ספרותית ולשונית. בוגר תואר ראשון בספרות ולשון עברית. יצירותיו השונות פורסמו באתרים בתחום הטיפול. ספר שיריו הראשון עתיד לראות אור בשנה הקרובה..

.

ענת חנה לזרע

*

מַה לָךְ לִשְׁמֹר כָּךְ עַל הָאֲדָמָה, הַמָּסֹרֶת,

אֲנִי בְּהִנָּצֵל מִלֶּס מִדְבָּר, כְּמִקְשַׁת נָהָר נַעֲשֵׂית.

בָּאתִי לָתוּר אִתָּךְ יַחַד בַּיַּעַר

.

לְחַלֵּץ עִיר אֲבוּדָה, בָּאתִי

לְנַפּוֹת זֶהוּת פְּדוּיָה, לְכַבֵּד אִתָּךְ יַחַד

הַשְּׂרִידִים, רְאִי אֵיךְ נִבָּטִים מִבַּעַד לְעַנְנֵי מִשְׁחָק

מִתְחַשְּׁרִים בְּשׁוּחוֹת, סְיָגִים, בַּעֲבִי צַעַר.

אֵיךְ בְּקֵץ יוֹם מֵסִיר מֵעֲלֵיהֶם הַיָּרֵחַ שִׁכְבוֹת חֹשֶׁךְ

מַעֲרֶה זִקָּתֵנוּ, אֲלֵיהֶם, שֶׁל אַחַת לָאַחֶרֶת,

מַכְרִית זֶה הַדִּין:

.

הַזְּמַן מְחַיֵּב נְפָשׁוֹת

בִּפְעֻלַּת הַלֵּב.

.

*

קַשּׁוּבָה לְעוֹנָתִיּוּת הַמַּיִם מֵרֵאשִׁית, אֲנִי נָעָה

בְּמִישׁוֹר מַצְהִיב, רְאֵנִי

בֵּין אוֹרְבַי, לִסְתוֹת גַעְגּוּעַי וְנִיבִים, עֲקָרוּת

רְגָבִים, שִׂיחַ סוֹטֵר

לֵב,

.

כְּמוֹ פְּרַט עֵדֶר מְשַׁחֶרֶת לְגִבְעוֹת יֶרֶק

מְאִיצָה בַּמֶּרְחָב לְהִפָּקַח בְּעֵינָיו, שְׁמָעֵנִי:

נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת, אֲגַם לִצְלֹחַ

וְרָאִיתִי בָּם רְחָמִים,

.

אֲרֶשֶׁת פָּנַי נִזְקֶקֶת לְעֹמֶק זוּלָת, אֱמֶת, הֶצְדֵּק

נוֹקֵף, מַקֵּד אֵלַי שֶׁמֶשׁ, מֵעֲפַר הַשָּׂדֶה הָפְכֵנִי נָא עָנָן,

מֵעֶצֶם אִוְשָׁה, מִבּוֹר בְּרָא נִמְשָׁל,

.

עֲשׂוּיֵי יוֹם הַחֲשָׁשׁוֹת, לַיְלָה הַפְּחָדִים, סוֹפָם

תְּחִנָּה אֵלֶיךָ שְׁכִינָה,

.

הָסֵב רוּחַ, הוֹרֵד בְּרָכָה בְּעִתָּהּ מֵעַל חֶלְקַת עוֹלָמִים,

הָשֵׁב רוּחַ, אָנָּא, אֶל

יָמֶיהָ הַטּוֹבִים,

.

שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלוֹשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדֶיךָ

לֵדָה, גְּשָׁמִים וּתְחִיַּת הַמֵּת.

.

טבעות צער

"הַמֵּתִים רוֹאִים אוֹתָנוּ בְּאוֹר יָרֵחַ"

מִישֶׁהוּ בַּטֶּלֶוִיזְיָה מְבַשֵּׂר,

רוּחַ נוֹשֶׁפֶת בַּחוּץ וּבֵין קִפְלֵי הַוִּילוֹן

מִתְחַיֶּה בִּזְעִירוּת רַעַד

.

אֵי זוֹ עִלָּה לַחֲלִיפַת מִכְתָּבִים רְהוּיָה

לְהַקְצָעַת טַבְּעוֹת צַעַר

רַק לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִים בְּבֵית עִירִיָּה

מֵתֵינוּ לִוּוּנוּ

מֵתֵינוּ עֵדִים

.

הָרֵי עֲנָק לְשֶׁעָבַר, אַתָּה מְהַרְהֵר,

חֲלָלִים וּכְתָלִים מְשִׁיבֵי הֵדִים,

מַכְתְּשִׁים פְּעוּרֵי מַבָּט, תַּמְצִית, סֵבֶר

אֲנִי מוֹסִיפָה, הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת צְנוּפוֹת

.

רוֹאִים אוֹתָנוּ

בְּאוֹר מָלֵא, רוֹאִים בְּאוֹר

דַּק

.

ענת חנה לזרע, ילידת תל אביב, משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עתון 77 ב־2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס ב־2017. שיריה ראו אור בגיליון 30 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גרגורי גורדון, דניאל באומגרטן וחוה פנחס־כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אפליקציית המשאלות

"היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג." סיפור מאת לי ממן

רחל רבינוביץ, מתוך הסדרה "מסעותיי עם סמארטי", דיו על נייר, 50X37 ס"מ, 2016

.

You have one wish left

לי ממן

לנועה, לינון

 

הכללים היו פשוטים למדי: שלוש הודעות. כלומר, משאלות. שש מילים לכל היותר עבור כל אחת. משניצלת את כולן, זכית לחזות באנימציה מטופשת של דג זהב צולל למים, עולה שוב לרגע ומנופף בסנפיר לשלום אחרון, ואז – המסך השחור סוגר על חור ההצצה העגול, המתכווץ והולך, כמו בסופו של סרט מצויר. זהו. כמה שניות אחר כך כבר התקבלה הודעה באנגלית שמבשרת כי אפליקציית דג הזהב מחקה את עצמה מכל המכשירים השייכים למשתמש זה. We hope all your wishes will come true.

בהתחלה האפליקציה הייתה פופולרית בעיקר בקרב מתבגרים. הם ביקשו מדג המשאלות המצויר הצלחה במבחן חשוב או בראיון עבודה או בדייט, כאלה דברים. רק חודשים אחר כך, בגלל כמה מפורסמים שנשבעו שזה עובד והפיצו ברשת צילומי מסך עם משאלות שלטענתם התגשמו, זה הפך לשיגעון של ממש.

משום מה, אף אחד לא ניסה לרמות או לאתר פרצות. ההקצבה המוסכמת הזו של שלוש משאלות – כחוק יסוד, כגבולות הקארמה, הייתה חזקה יותר מכל תחבולה מתחכמת וכמו כבלה את המשתמשים לקוד התנהגות של הגינות מדומה; לרמות את הדג היה כמו להתעסק עם הגורל. ואולי, כמו בסיפור המפורסם ההוא על הדייג ודג הזהב, לסכן את כל מה שעלה בידך להשיג עד עכשיו.

**

אופירה הייתה בת שלושים ושתיים כשהאפליקציה הפכה למגיפה. היא לא לגמרי הבינה במה מדובר, וזה גם לא עניין אותה. היא אמנם קלטה שברי שיחות פה ושם, היה בלתי אפשרי לפספס את זה. רק שנה לאחר השקת האפליקציה, התפרסם כי שני הצעירים שהוציאו אותה לשוק העפילו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם. בשלב הזה כבר היה נדמה שכל כתבות המגזין ותוכניות התרבות עסקו רק בזה. ההצלחה הייתה מפתיעה, בייחוד לאור הרעיון הפשוט למדי. במוספי הדעות ובמדורי הטורים האישיים לא הפסיקו להתעסק בתופעה: היו כאלה שהשוו את הדג לגרסה החילונית לעלייה לקברי צדיקים – עדות ניצחת לטבענו האנושי החלש, שאינו מסוגל לשאת מצבים נטולי ודאות או תקווה. היו מי שהכריזו עליו כסמל לכל הרעות החולות, הסממן המובהק לפסיביות ולנרקיסיזם של דור ה־Y שיושב בחיבוק ידיים ומחכה שאיזה דג מצויר ישיג לו את העבודה שתמיד חלם עליה, את הזוגיות שתמיד רצה, את הכסף שירוויח מבלי שיצטרך להזיע.

אופירה הייתה רחוקה מכל זה. לא היה אכפת לה מדג משאלות מטופש, וממילא הדבר האחרון שהייתה צריכה עכשיו זו עוד אפליקציה בטלפון. הייתה לה כבר את זו שבאמצעותה ניהלה את לוח הזמנים של המפגשים עם הילדים ברווחה ושל ההדרכות שלה, את האפליקציה של הכושר שסתם תפסה מקום (כבר חודשים שלא פתחה אותה, אבל עדיין לא העזה למחוק), את האפליקציה של הקלוריות ואת זו של המעקב של חשבון הבנק וזו של המוזיקה, ועכשיו נוספה לכל אלה גם האפליקציה של קופת החולים שעוזרת לה לעקוב אחרי השבועות של ההיריון ומסבירה לה מדי שבוע באיזה גודל העובר עכשיו ואיך הוא נראה, וגם מזכירה לה איזו בדיקה לעשות מתי. זה היה מספיק.

היא תכננה לסיים את ההתמחות שלה ברווחה עוד לפני שתצטרך לספר לכולם על ההיריון ולענות על כל השאלות שוודאי ישאלו אותה: מתי החליטה וכמה זמן לקח עד שנקלטה, ולמה דווקא עכשיו ולמה לבד, מה בוער, היא עוד צעירה. יש לה רק עוד שלושה וחצי שבועות לטשטש את הבטן שכבר התחילה לבלוט, ואם תצליח היא תוכל לסיים שם כמו כל הבנות לפניה, במסיבת פרידה עם עוגה ודיאט קולה, ואסתי האחראית שתגיד כמה מלים יפות וחדוה שתקרא משהו, וזהו. היא בחוץ.

היא ישבה אז במשרד, בדיוק הכינה סיכומי פגישות כשהתקשרו לעדכן אותה לגבי התוצאות של בדיקת השקיפות העורפית. אמרו שעדיף שתיגש לבדיקת מי שפיר כי יש סיכוי אחד לשבעים ושישה שמשהו לא בסדר. היא לא ממש הבינה מה אומרים לה ולא ידעה לפענח את משמעות המספרים. אמנם היא כבר קראה בלי סוף אינפורמציה באפליקציה ובאתרים והתכוננה, אבל באותו רגע לא זכרה כלום מכל זה. היא לקחה מהר את התיק ובלי לחשוב אמרה משהו על מקרה חירום ושהיא צריכה לרוץ, ומיהרה לאוטו והתיישבה שם עם התיק על הברכיים ולא ידעה לאן תיסע. אפילו את טניה לא התחשק לה לראות עכשיו. היא צפתה בעצמה כמו מישהי זרה, איך היא שולפת בלי לחשוב, בבהילות, את הסלולרי מהתיק, ולוחצת על הסמל של חנות האפליקציות ומקלידה באצבעות לא יציבות בשורת החיפוש: GOLDEN FISH.

ואז ראתה אותו לראשונה, את הדג. פתח עגול קטן שהלך והתרחב סביב פרצופו המחויך סילק את הרקע השחור, שהלך ופינה את מקומו למרחב מאויר של ים ושמיים תכולים. הוא הזכיר לה את דג הזהב הדאגן שאהבה מ"חתול תעלול" של דוקטור סוס, אותו ספר שבילדותה הייתה מבקשת מטניה לקרוא לה שוב ושוב בערבים הארוכים שבהם בילו יחד בבית, אחרי שהייתה מכינה לה ולאחיה צהריים. לטניה היה קול מיוחד בשביל הדג, כמו של ילד קטן ומצונן, ולפעמים היו המילים משתבשות בפיה כשקראה. אופירה הייתה מקפידה לתקן אותה וטניה הייתה מנסה שוב, חוזרת אחרי מה ששמעה ושואלת: ככה? ככה אומרים? ואופירה הייתה צוחקת – לא, לא ככה, ולא בטוחה מתי טניה באמת מתבלבלת ומתי היא משבשת בכוונה כדי להצחיק אותם.

הזיכרון ההוא של ד"ר סוס והשיבושים של טניה הרגיעו אותה קצת, והיא חשבה לעצמה שזה כנראה סימן טוב.
לא היה לה מושג איך הדבר הזה עובד – איך מבקשים? ממי מבקשים? – אבל במהרה היא הבינה שזה אפילו פשוט יותר ממה ששיערה. אחרי שהזינה כמה פרטים בסיסיים – שם מלא באנגלית, זיהוי באמצעות חשבון ווטסאפ וכתובת מייל, סיסמה מועדפת – הדג של דוקטור סוס הנחה אותה צעד אחר צעד, באנגלית: "חשבי היטב על ניסוח בהיר ותמציתי של המשאלה שלך. היא מוכרחה להיות מנוסחת בשש מילים לכל היותר (40 תווים לכל היותר, בשפה לבחירתך). לאחר מכן לחצי על הכפתור הירוק בתחתית המסך. דג המשאלות כבר ידאג לכל השאר!"

היא הרגישה פתאום שיש משמעות גורלית לכל מילה. כתבה: התינוק שלי. מחקה. כתבה: העובר שלי. מחקה מיד.

בסוף היא כתבה: אני רוצה שהתינוק שלי יהיה בסדר.

ולחצה על הכפתור הירוק.

**

הפרצוף המטופש של הדג המחייך היה הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו בבדיקה, כשהחדירו את המזרק לבטנה. משך כל אותו לילה רווי חרדות שקדם לבוקר הבדיקה היא בהתה בפרצופו הכתום, שוב ושוב לחצה על אייקון האפליקציה במסך כדי לראות אותו מחייך אליה, עולה מן המים ומנופף בסנפיר, ומעליו מתנוסס הכיתוב: you have two wishes left.

אני צריכה רק אחת, חשבה.

היא לא סיפרה כלום לטניה, שחיכתה לה מחוץ לקליניקה. אולי יום אחד, כשכל זה ייראה רחוק ומטופש – אבל לא עכשיו. עכשיו את כל התקוות שלה היא תלתה בדג הזה. היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג. ויותר משחששה להיראות מגוחכת, חששה שמה שאומרים על משאלות יום הולדת תקף גם פה – אם היא תספר זה לא יתגשם. אז היא לא סיפרה.

זה לא היה אופייני לה, והיא ידעה שהיא מגוחכת, נאחזת באמונות טפלות. אבל לא היה לה אכפת. היא כבר התרגלה לדמיין את התינוק הזה בחייה, חלמה איך תגדל אותו עם טניה. למה בכלל לחכות לגבר כשיש לה את טניה קומה מעליה.

אופירה עברה לגור בבניין של טניה לפני ארבע שנים, אחרי שטניה סיפרה לה שהשכנים מתחתיה עוזבים – למרות שבכלל לא חיפשה אז דירה, ובדיוק התחילה אז את השנה השנייה ללימודיה בבית הספר לעבודה סוציאלית. אבל לטניה מצאו גוש בשד השמאלי ומישהו היה צריך להיות שם ולטפל בה. ומלבדה לא היה אף אחד. אחרי שנה וחצי טניה יצאה מזה. כשבישרו לה סוף־סוף אחרי שלושה סבבי טיפולים שאין גרורות והכול נקי הן יצאו לחגוג וחזרו שיכורות ואופירה עלתה אליה לישון בסלון, כמו שהייתה עושה לפעמים, ובבוקר, עוד לפני שהיא ממש התעוררה טניה נכנסה עם הקפה והתיישבה לידה ואמרה לה: חשבתי על זה, ואם תעשי ילד אני אעזור לך. למרות שאופירה מעולם לא דיברה על להביא ילד. אבל היא כן דיברה על הילדים שהיא טיפלה בהם ברווחה, ועל הציורים שהיו מכינים לה ועל שמות החיבה שלא הייתה מתאפקת וממציאה להם, ועל העיניים שלהם שזרחו בהפתעה של מישהו שאף פעם אף אחד לא קרא לו בשם של חיבה. וגם על הדייטים העייפים שיצאה אליהם, עם הגברים שהתחלפו אבל בעצם היו כמו שידור חוזר של עצמם – גם עליהם אופירה סיפרה. וטניה כבר הבינה לבד.

**

סוף־סוף התקשרו מהמרפאה להודיע שהכול בסדר. אופירה לא ידעה את נפשה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, היא בדיוק התארגנה לצאת, ומעדה בדרך לקומה של טניה וחבטה את הברך במעקה המדרגות כשעלתה לספר לה, ובכל זאת שתיהן קפצו וקפצו כמו ילדות, וטניה שהתנשפה שמה לב שאופירה קופצת על רגל אחת ושאלה מה יש לך, ואופירה אמרה קיבלתי מכה וגם הרגליים לא מצליחות לסחוב אותי, אבל מה נהיה איתך תראי איך רזית, וטניה אמרה ככה זה כשחיים על קפה וסיגריות.

**

כשהסתיימה ההתמחות ברווחה אופירה כבר כמעט שכחה מהדג. רק מדי פעם הייתה רואה את פרצופו מבליח כשהחליקה אצבע על גבי המסך כדי למצוא את האפליקציה של ההיריון.

נדמה לה שאף אחד בצוות לא ניחש שהיא בהריון, אפילו שהעלתה במשקל. הם ידעו שהיא חיה לבד וכנראה לא הייתה להם סיבה מיוחדת לחשוד במשהו. והיא גם הייתה מאלה שמשמינות לכל הכיוונים, אז לא הייתה סיבה לשים לב לבטן דווקא.

כמה שבועות עברו, ואז זה הגיע, ממש כמו שתכננה: עוגה, דיאט קולה, מסיבת פרידה קלילה מאסתי ומהצוות. הרבה יותר קשה היה להיפרד מהילדים. היא הכינה להם מתנות קטנות וכתבה פתקים אבל הרגישה שהיא נוטשת אותם. זה הגביר אצלה את הכמיהה לתינוק שטרם הגיע אבל גם גרף אותה הרחק ממנו, כיוון שעדיין הייתה שלהם. לפעמים חשבה לעצמה בבהלה: הבטן שלי ריקה. ומיד הייתה מושיטה ידיים למשש עד שחשה בתנודות הצוללן שלו, ונרגעה.
זה היה לקראת סוף החודש השמיני, כשנזכרה שוב בדג. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה אחוזת בהלה. לא זכרה דבר ממה שחלמה, אבל הייתה אפופה תחושה ודאית של אסון מתקרב. ולמרות קורס ההכנה ללידה והביקור המקדים במחלקת היולדות והנוכחות המרגיעה של טניה שהבטיחה להיות לצידה כל הזמן – למרות כל אלה היא לא הצליחה בשום אופן להירגע, ובאחת היקיצות הליליות היא נזכרה בדג ובתחושה המרגיעה שנסך עליה פרצופו המחייך אז, והחליטה בהקלה שעכשיו, לקראת הלידה, היא תביע את אותה המשאלה בדיוק. הפעם כתבה את מה שבפעם הראשונה לא העזה, נקטה לשון פנייה מפורשת: תעשה שהתינוק שלי יהיה בסדר. הדג נופף וחייך אליה את חיוכו המרגיע: you have one wish left.

**

ארבעה חודשים אחר כך היא תשב על כורסה בסלון ביתה, כשבזרועותיה תינוק שלם ובריא, לגמרי שלה, שיגמע משדיה ביניקות קצובות. עיניה ייפערו אל מול מסך שישדר את אחת מתוכניות הבוקר ההן, והיא תמלמל לעצמה כל הזמן: איזו מטומטמת אני, איזו מטומטמת, כשתריץ שוב בראשה את הביקור ההוא של טניה במחלקת היולדות, ואיך רק אז הבחינה פתאום כמה באמת רזתה, מרוב שהייתה מרוכזת בעצמה ובתינוק שלה ובפרידה מהילדים בכלל לא שמה לב איך טניה הולכת ונקלשת אל מול עיניה, נמוגה, ורק כששאלה אותה ישירות סוף־סוף מה קורה סיפרה לה שזה חזר, שנתנו לה בהתחלה איזו תרופה ניסיונית אבל מהר מאוד הבינו שאין מה הרבה מה לעשות הפעם, אז החליטה לספר לה רק אחרי הלידה כי ראתה איך היא משתגעת מדאגה. איזו מטומטמת אני איזו מטומטמת, ככה היא תגיד לעצמה, למרות שלא תרצה להזין את התינוק שלה בכל הקולות המכלים האלה, אבל היא לא תוכל להפסיק, והכי מטומטמת היא תרגיש כשתיזכר בדג ובמשאלה האחרונה שבזבזה כי נבהלה נורא כשהרופא אמר צהבת ילודים, למרות שאחד מכל חמישה תינוקות נולד עם זה, וזה שטויות, זה שטויות, אבל הרופא אמר צהבת והיא שמעה צהבת וכבר הייתה עייפה והורמונלית וממילא חשבה ששום דבר אחר לא משנה, רק שהתינוק הזה יהיה בסדר, רק להוציא אותו משם ולהביא אותו הביתה ולגדל אותו כמו שרצתה וחלמה, וזו האמת, אופירה, היא תאמר לעצמה, עם כל הסיפורים האלה שאת מספרת לעצמך על התיקון שאת עושה עם הילדים והרווחה – בסוף רק לעצמך את דואגת, שלוש משאלות ביקשת ושלושתן בדיוק אותו דבר, את והתינוק והתינוק ואת, לא ראית שום דבר ממטר, לא את טניה ואולי גם לא את כל הילדים האלה, ותיזכר איך הדבר הראשון שרצתה לעשות אחרי שטניה סיפרה לה בבית חולים זה לקום ולסטור לה חזק, איך לא סיפרת לי, אבל התינוק ישן בעריסה לצידה והיא עדיין הייתה כאובה מהתפרים ולא הצליחה לקום, אז היא רק צעקה עליה, למה לא אמרת כלום, מה יש לך, אני כבר לא ילדה, והמשפחה של השכנה שלה לחדר שבדיוק נכנסה עם כל הבלונים הסתכלה עליה כאילו היא משוגעת, וטניה קמה מהר להסיט את הווילון, ואופירה התרוממה קצת ותפסה לה בפרק היד שהיה דק ולבן ונידף, תפסה אותו חזק־חזק, וטניה חשקה את הכאב ואמרה לה אבל אופירי, מה כבר היית עושה, מה כבר יש לעשות. ואופירה אמרה בלי לשחרר את היד – הייתי, הייתי עושה, היה מה, וכמעט הוסיפה – נשארה לי עוד משאלה אחת, את לא מבינה, אבל פחדה להישמע משוגעת, ואולי באותו רגע באמת הייתה משוגעת, עובדה שהדבר הראשון שעשתה אחרי שעזבה את היד של טניה היה לבקש ממנה שתביא לה את הטלפון, אבל הדג כבר לא היה שם, היא ידעה שהוא כבר לא שם, במו עיניה ראתה את העיגול השחור הולך וסוגר עליו כשנופף לה לשלום לתמיד.

.

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, "למה הדבר דומה", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב־2017, וזיכה אותה בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. מנחת סדנאות כתיבה וחברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגוזל", סיפור מאת זהבה כלפה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן