.
קטע מתוך "נטע זר" / שרית פליין.
.
נטע נזכרה בשיחה הנדירה שהייתה לה עם סבתה קאדן, שסיפרה לה איך הסתיימו כל ההריונות לפני שילדה את אמה. הפלה טבעית. כך קראו לזה הרופאים. מה לעזאזל טבעי בזה שהתינוק שלך מת עוד לפני שנולד?
שבועות ארוכים נשאה בתוכה ניצני תקווה, חלמה בהקיץ, איך הוא ייראה? האם יהיה גבוה כמו מרקו? והשיער שלו, דבשי כשלה או שחור ומתולתל כשל אביו? איזה צליל יהיה לצחוקו? הלוואי שיהיה סבלני כאביו, ואולי תהיה זו ילדה בכלל, שובבה ומצחיקה, כזו שמטפסת על העצים גבוה יותר מכל הבנים, כמו שהייתה היא עצמה לפני שאמה חלתה?
פעם אחר פעם נגדעו החלומות באכזריות. כבר לא הניחה לעצמה לחלום ולדמיין, אימצה כל אמונה טפלה וכל מנהג, אדוקה בהלכות הטקס משל הייתה הכוהן הגדול בבית המקדש. כשראתה פעם חתול שחור בדרכה למכולת, חזרה מיד כלעומת שבאה, ממלמלת כל הדרך, "פישקדו אי לימון" (דג ולימון, ביטוי שאומרים כדי להסיט את נושא המוות), ולא הסתפקה בכך. מיד כשנכנסה הביתה חיממה נתח דג מבושל שנותר מארוחת השבת, טפטפה עליו מיץ לימון ואכלה אותו עד תומו, למרות שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת.
באחד הימים נזכרה בביטוי ששמעה בילדותה: "לה מנסנה אל מאל סאנה" (התפוח מרפא הכול), מאז הקפידה לאכול שלושה תפוחים בכל יום, וכדי להוסיף ולהמתיק את גורלה סיימה כל ארוחה בכפית של ריבת תפוחים ובתפילה: "מאמא מיה, משיח בן דוִד, מלאכי השמים, סניור דל מונדו, שהכול יהיה טוב." היא הקפידה להיכנס לכל חדר ברגל ימין בלבד, ואם בטעות העזה כף רגלה השמאלית להקדים את אחותה הימנית, מיד הקישה שלוש פעמים על עץ, ביד ימין כמובן, ועוד הוסיפה ורקקה שלוש פעמים לימין ושלוש לשמאל, כל זאת בזמן שעיניה עצומות ואצבעותיה משולבות מאחורי גבה. מיותר לציין שבכל בוקר ובכל לילה לחשו שפתיה את תפילת שמע ישראל.
אילו הייתה אמה בחיים, הייתה יודעת איפה אפשר למצוא את האיצ'יזרה (מכשפה), והייתה מזמינה אותה לבוא ולגרש את כל הסכנות המאיימות על רחמה.
משהגיעה לחודש השביעי להריונה, דרשה ממרקו להביא לה שלושה בדים לבנים מהחנות, אף שהמנהג מסתפק בבד אחד. היא החליטה לשלש את השמירה על עוברה. עיני בעלה ופיו נפערו בתדהמה בזמן שגזרה כל אחת מהיריעות לשניים וקשרה אותן זו לזו כדי להאריך את חיי הילד שייוולד לה. "ביקשת ממני בדים כדי לגזור אותם?!" מן הסתם היה ממשיך ותוהה על שפיותה, אלא שהבחין ברשפים הירוקים ששוגרו אליו ממבטיה ומיהר להציע את עזרתו בתליית הרצועות הלבנות מעל מיטתם. שלוש חמסות עיטרו את כותלי חדר השינה, ומעל שרשרת האריגים שנגזרו ונקשרו נתלתה עוד מחרוזת שעין כחולה גדולה בלטה במרכזה, ומתחתיה השתלשלו עשרות עיניים נוספות שנראו כמו בנותיה הקטנות של העין המרכזית.
בהקיצה בבקרים ראתה קאדן את מבטם התכול של צבאות השמירה, ולעתים התגנב קול קטן לתוכה: "הוא כנראה צודק, יצאתי קצת מדעתי," אלא שמיד הייתה מסלקת אותו ומתחילה לשחד את ריבונו של עולם, אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב ותאכיל אותו על אף סלידתה מהיצורים המייללים.
מחשבות טובות, קאדן, רק מחשבות טובות, בקרוב תהיי אמא, הצליח הרהור חיובי לפלס את דרכו לתודעתה אחרי שורה של הבטחות בפני האל. הפעם זה יהיה אחרת, הם אפילו עברו לדירה חדשה, השאירו מאחור את בית האכזבה והכול רוהט ואורגן מחדש, פרט לחדר שיועד לילד שייוולד. חלילה להם להתגרות בגורל. השכנה בקומה מעליה, אינס, המבוגרת ממנה בשני עשורים, מיד מצאה חן בעיניה. מרגע שקאדן פתחה את דלת הבית, נכנס עם שכנתה ניחוח של קציצות פרסה מטוגנות מעורב בניחוח בושם עדין. מבלי שתבין מדוע, מצאה את עצמה קאדן שופכת את לבה בפני השכנה שזה עתה הכירה, את כל חרדותיה ואת געגועיה לאמה שמתעצמים בכל היריון. אולי היו אלה פער הגילים או עיניה הקשובות של אינס שגרמו לה להמשיך: "מרקו, שיהיה בריא, הוא בעל ממש טוב, אבל בעל זה לא אמא," וכבר שתי דמעות סוררות התגנבו אל זוויות עיניה. "היא מתה כשהייתי בת שתים-עשרה, כל כך הרבה שנים וזה רק הולך ונעשה יותר קשה." בלי לומר מילה קמה שכנתה ממקומה בכורסה ועברה לצדה של קאדן, נשקה למצחה ואחזה בידה עד שבכייה שכך. באותו לילה ביקעה את בטנה סכין מדומה, חדרה דרך הגב וננעצה עמוק בבטן התחתונה. זעקתה הקפיצה מיד את מרקו. שניהם היו חיוורים. הוא זינק מהמיטה ורץ להביא לה כוס מים. אילולא היה הכאב שולט בה הייתה צוחקת. מים? מה יועילו לה המים? כשיכולת הדיבור שבה אליה, הודיעה לו כי הגיעה העת.
.
שרית פליין, נטע זר, רימונים, 2020.
.
.
» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
