מודל 2020 | משרתת של הכוח

"את נמצאת בשוליים. אחרים הורגים, אחרים דופקים, אחרים כובשים, ואת נותנת להם עצות קטנות מהצד." קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד

מרב קמל וחליל בלבן, תרגיל בזוגות, בד, 25X45X20 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "מנצחת" / ישי שריד

.

אחרי שהשתחררתי מהצבא הופיעה פריחה לא יפה על כמה מאצבעות ידיי. חשבתי שתחלוף אבל היא רק החמירה, צמחו שם מין יבלות מגעילות כאלה, ועד היום, כבר כמה שנים, לא הצלחתי להיפטר מהן. זה מדכא אותי, כי תמיד ייחסתי חשיבות גדולה לכפות הידיים של אנשים, לטיפוח ולאסתטיקה שלהן, הסתכלתי על הציפורניים ועל שלמותו של העור כסימן למצבו של האדם, ובזתי לאנשים עם כפות ידיים מוזנחות. והנה עכשיו אני צריכה להסתיר את הידיים שלי, לשים עליהן פלסטרים, ואני מתביישת בזה מאוד. הלכתי לרופא עור אחד, שהמליץ על משחה, וכשזו לא הועילה הלכתי לרופאת עור אחרת. היה תור ארוך לפגישות אצלה ולכן שילמתי באופן פרטי, רק שתקבל אותי, והיא ניסתה לצרוב לי בחמצן את אחת האצבעות, זה כאב ורק החמיר את המצב. לבסוף הלכתי לפרופסור הכי נחשב בעיר, ולאחר שהסתכל על האצבעות והמהם לעצמו משהו, שאל אם אני נמצאת במתח בזמן האחרון. אחרי שלושים וחמש שנים במקצוע הוא יודע לזהות נגעי עור שנגרמים ממתח, אמר לי, וזה אחד מהם. "אני לא במתח מיוחד," אמרתי לו, "אבל גם לא ממש בנירוונה." הוא שאל במה אני עוסקת, וכשאמרתי שאני פסיכולוגית, חייך חיוך רחב, ובטובו חסך ממני את האמירה על הסנדלר שהולך יחף, למרות שראיתי שהיא נמצאת על קצה לשונו. "אל תשטפי כלים ואל תעשי ספונג'ה, תימנעי מלהרטיב את הידיים, תמשיכי עם המשחה שנתנו לך, אבל הכי חשוב זה להיות יותר רגועה, ואז אולי זה יעבור," אמר ושילח אותי לדרכי. חשבתי לנסוע אל מנדי, לנוח אצלו בכפר, אבל היומן שלי היה מלא בפגישות עם מטופלים, ולא יכולתי לזנוח אותם בגלל בעיות העור הקטנות שלי. מאבא למדתי שלא מבטלים תורים, שחובה עלינו להתעלות מעל לחולשות האנוש שלנו, שההצגה חייבת להימשך. גם בימים שאבא חלה וקדח בחום גבוה, ואימא התחננה בפניו שיבטל תורים ליום או ליומיים, הוא רק היה שותה תה עם הרבה לימון ודבש ולוקח כמה משככי כאבים, ומקבל את פני המטופלים שלו כרגיל. תמיד היה מתלבש יפה לכבודם, בחולצות משי שקנה אצל חייט ובז'קט אנגלי, במכנסיים שאימא גיהצה ללא רבב ובנעלי עור מצוחצחות. הוא אף פעם לא שיתף את המטופלים בבעיות שלו, וכשישב מולם היה כמו אל שירד מהשמיים. זה מה שלמדתי ממנו. אנחנו קיר שעליו הם משליכים את הכאבים שלהם, אמר לי, ולעולם אסור לנו להתמוטט.

"מה יש לך על האצבעות?" שאל אבא כשראה את הנגעים האלה בפעם הראשונה.

"כלום," עניתי ומיד קיפלתי אותן. "שום דבר. הייתי אצל כמה רופאים, קשה להיפטר מזה." בגיל אחת עשרה אימא קנתה לי דאודורנט והראתה לי איך מורידים שיער מבית השחי ומהרגליים. כשהתקוממתי ואמרתי שאני לא רוצה, היא אמרה שאדבר על זה עם אבא, כי הוא אמר שהגיע הזמן לזה.

"הגוף קורא הצילו," אבא אמר, משועשע.

"אתה יכול לרפא אותי מזה, אבא?" שאלתי בקול ילדותי, כדי להרגיז אותו.

"אם תיתני לי כמה שנים, כן," השיב. "אבל אני לא חושב שנשארו לי כמה שנים. וחוץ מזה אחרי פרויד לא נהוג לעשות תרפיה לילדים שלך. הן רוצות לגעת, האצבעות שלך. בגבר, באדמה, בחיים, אבל את מאכזבת אותן, את בורחת, את תמיד נשארת מאחור, מאפשרת לאחרים לגעת, לחיות את החיים במקומך."
"תפסיק, אבא," ביקשתי.

"לא אפסיק, כי אני רוצה בטובתך. אני והאצבעות שלך מכירים אותך מאז שנולדת. אני מסביר לך במילים מה שהאצבעות לא מצליחות להסביר. זאת האזהרה האחרונה לנוסעי הרכבת שנמצאים על הקו הלא נכון. שיעברו לרכבת הנכונה…"

"אבא, אני עושה בדיוק מה שאתה עושה," התפרצתי, "אני מטפלת באנשים. זה לא מספיק טוב בשבילך?"

"את לא מטפלת," הוא אמר בנחת, והפנה אליי את הפנים הכבדים והרציניים שלו, שאני כל כך אוהבת ופוחדת מהם פחד נורא, "את משרתת של הכוח, וזה בסדר גמור. אנשים עשו מזה קריירות גדולות. אבל את נמצאת בשוליים. אחרים הורגים, אחרים דופקים, אחרים כובשים, ואת נותנת להם עצות קטנות מהצד, ונדמה לך שזה משנה משהו. וזה כואב לי כמו לאצבעות שלך, כי אני זוכר איזה ילדה מחוננת היית, כל העולם היה פרוש לפנייך."

"אתה יודע באיזה אומללים אני מטפלת, אבא, כמה חיים אני מנסה להציל?" שאלתי והתאפקתי לא לבכות. "ואיזה מחיר אני משלמת כדי לשמוע אותם ולהכיל אותם ולעבד את הטראומות שלהם? מה אתה בכלל יודע עליי, אבא?"

הוא נותר בשלוותו, אבא מעולם לא התחרט ולא התנצל, ואמר: "זה כמובן ראוי להערכה, אבל אין בזה שום תועלת, כי את בעצמך חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות. אילו הרגת בעצמך, לפחות היה לך סיפוק מזה, אבל גם זה אין לך. זה מה שהאצבעות שלך אומרות. אני רק מתרגם אותן. אבל…" — הוא הניח את כף ידו על פרק ידי ולא הזזתי אותה משם — "זה עוד לא אבוד. את צעירה יחסית. בזה יש לך יתרון גדול על פניי. שלא תחשבי שלי אין חרטות. הרי בסופו של דבר לא השארתי על העולם שום חותם, וגם לא אשאיר. לך עוד יש סיכוי. ביום שיתרפאו הפצעים האלה על הידיים שלך, תדעי שאת בכיוון הנכון."

 

ישי שריד, "מנצחת", עם עובד, 2020.

 

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מתוך מסכות פנים צבעוניות

שירים מאת מיכל יורק, דיתי רונן ותום הדני־נוה

דפנה קפמן, פרט מתוך "שהייתה צעירה ממני בשנה" (מאנטיס רלגיוזה), זכוכית בעיבוד מבער, 2010 (צילום אריק טשחנאו); באדיבות לורץ' זיידל קונטמפוררי

.

מיכל יורק

‫‬‬‬‬שתי דרכים למצוא את הצפון‬‬‬‬‬

חַפְּשִׂי אֶת קַסְיוֹפֵּאָה
הַדּוֹמָה לָאוֹת דָּבֶּלְיוּ,
דַּמְיְנִי קַו בֵּין שְׁנֵי קְצוֹתֶיהָ הָרְחוֹקִים,
הוֹסִיפִי לוֹ אֲנָךְ כִּמְעַט כָּפוּל בְּאָרְכּוֹ
הִנֵּה הוּא – כּוֹכַב הַצָּפוֹן.
אוֹ זוֹ מִמּוּל, הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה,
הַנִּרְאֵית כְּעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט.
כְּשֶׁאַתְּ אוֹחֶזֶת בַּיָּדִית,
מַשְׁעִינָה אֶת כָּל כֹּבֶד יוֹמֵךְ,
מִקְּצֵה הָעֲגָלָה הָרָחוֹק מִמֵּךְ
עָלַיִךְ לְהַמְשִׁיךְ, לְהַכְפִּיל בְּחָמֵשׁ
אֶת הַקַּו הַפָּתוּחַ,
בְּקָצֵהוּ כּוֹכָב
שֶׁהוּא לָאו דַּוְקָא הַנּוֹצֵץ מִכֻּלָּם,
אֶלָּא הַמְּבוֹדָד שֶׁבָּהֶם,
מַמָּשׁ מֵעַל הַצִּיר
שֶׁהוּא גַּם הַצָּפוֹן שֶׁלָּךְ.

 

חורף סכינים

הָיִינוּ עַכְבָּרִים בְּבֶטֶן הָאֳנִיָּה.
לֹא יָדַעְנוּ עַל יָם, גַּלִּים וּסְעָרוֹת,
רַק אֶת הַפַּחַד
שֶׁמָּא לֹא תִּפָּסֵק הַטַּלְטֵלָה הַזֹּאת.
הַסַּקְרָנִים בֵּינֵינוּ עָלוּ לַסִּפּוּן.
הָיָה קָשֶׁה לְהַאֲמִין
לְמָה שֶׁסִּפְּרוּ אֵלֶּה שֶׁיָּרְדוּ בַּחֲזָרָה.
שֶׁמֶשׁ לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן.
הָיוּ גַּם אַגָּדוֹת שֶׁעָבְרוּ מִפֶּה לָאֹזֶן,
עַל אֲדָמָה.

 

מיכל יורק, ילידת 1983, פרסמה משיריה בהליקון ובידיעות אחרונות.

.

.

דיתי רונן

שלום, שלום

לְמַרְגְּלוֹת דֶּלֶת הַכְּנִיסָה אֲנִי מוֹצֵאת
זֵר פְּרָחִים, בַּקְבּוּק יַיִן אָדֹם וְעוּגָה.
הָרְחוֹב שָׁקֵט. אֵין בּוֹ תְּנוּעָה.

מִי שֶׁמַּגִּיעַ
מֵנִיחַ אֶת גַּעְגּוּעָיו עַל הַסַּף
וְשָׁב עַל עֲקֵבָיו
חוֹלֵף בְּעַד הַשַּׁעַר, נִצָּב
עוֹמֵד בְּעֵבֶר הַגָּדֵר
נוֹשֵׂא עֵינָיו.

אֲנַחְנוּ מְנוֹפְפִים לַיְּלָדִים
שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!
שִׁמְרוּ עַל עַצְמְכֶם, אֲהוּבִים!
כְּאִלּוּ מָחָר הֵם יוֹצְאִים לְטִיּוּל גָּדוֹל.
קוֹלוֹתֵיהֶם עִמָּם.
זְרוֹעוֹתֵיהֶם עִמָּם.
חֹם מַגָּעָם.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהֶם
עוֹמְדִים בְּמֶרְחָק, מְדַבְּרִים
מִתּוֹךְ מַסֵּכוֹת פָּנִים צִבְעוֹנִיּוֹת
מְנִיעִים יְדֵיהֶם בִּכְפָפוֹת גּוּמִי כְּחֻלּוֹת
כְּאִלּוּ כָּכָה זֶה. כְּאִלּוּ אֵלֶּה הַחַיִּים.

 

מילים מכונפות

פָּנַי הוֹלְכִים וְנַעֲשִׂים אֲנִי
מִתְרַחֲקִים מֵהַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי
בְּעוֹד כַּפּוֹת רַגְלַי
הוֹלְכוֹת וְחַפּוֹת מִמֶּנִּי
מִתְקָרְבוֹת לְשָׁם בִּצְעָדִים רוֹעֲדִים.

בְּקָרוֹב אוּכַל לְהַמְרִיא.
תָּוֵי פָּנַי יֻשְׁלְמוּ, הַמִּלִּים
וְכֹל שֶׁנֶּאֱצָר בָּהֶן יִהְיֶה לִכְנָפַיִם
וְכַפּוֹת רַגְלַי, חַסְרוֹת סִימָן וּתְוַאי
לֹא עוֹד תַּשְׁאֵרְנָה בָּאֲדָמָה עֲקֵבוֹת.

 

ד"ר דיתי רונן היא משוררת ועורכת שירה. חמישה ספרי שירה פרי עטה ראו אור בעברית, וחמישה מבחרים משירתה ראו אור בגרמנית, ספרדית, גאורגית, רומנית וצרפתית. כלת פרס קוגל לספרות יפה (2016, על ספרה "שיבת הבית ונדודיו", הקיבוץ המאוחד, 2015), זוכת פרס טרה־פואטיקה (אוקראינה, 2014) ושני פרסים ספרותיים נוספים (מקדוניה, 2011). ספר שירה חדש בעברית ומבחר מיצירתה באנגלית נמצאים בימים אלה בתהליך עבודה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

תום הדני־נוה

אֵיךְ אֲנַחְנוּ עִם הַזְּמַן
שֹׁרֶשׁ דּוֹחֵף אֲדָמָה
לְהֵיכָן שֶׁלֹּא הָיְתָה.
יָרֵחַ מוֹשֵׁךְ אֵגֶל טַל
בְּמַעֲלֶה לִבְלוּב.

אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת אֵלַי
כְּאֶל תִּינוֹק. בְּתוֹכֵךְ
הָעוֹלָם חוֹזֵר אֶל מַיִם.

.


אוֹמְרִים לָךְ –
אַתְּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם,
יְשֵׁנָה בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם,
וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁאַתְּ
עֲצוּבָה בִּשְׁבִיל

.


הָעֻבָּר מְצוֹפֵף אוֹתָךְ,
אַתְּ מִתְעַגֶּלֶת כְּלַפַּי.

כְּשֶׁהוּא בּוֹעֵט
אַתְּ אוֹמֶרֶת –
דַּמְיֵן לָשׁוֹן זָרָה
דּוֹחֶפֶת לֶחִי.

.


הָעֻבָּר בְּגֹדֶל מִלּוֹן כִּיס.
עֲרָכִים צָצִים בְּתוֹכוֹ:

בְּעִיטָהº נ'  דַּרְכּוֹ שֶׁל עֻבָּר
לְהַבְדִּיל עַצְמוֹ מֵאִמּוֹ
כְּשֶׁעוֹד אִי אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב
עַל הֶבְדֵּל.

יְקוּם ז'  עוֹלָם, גּוּף שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁעִם הַזְּמַן נִזְכָּרִים בּוֹ בִּכְאֵב קַל,
מֵהַסּוּג שֶׁלִּפְעָמִים מוֹפִיעַ
אַחֲרֵי שֶׁחָלַף לוֹ כְּאֵב גָּדוֹל.

רֵאָהº נ'  אֵיבָר בְּגוּף הָאָדָם.
רֶחֶם אֲוִיר הַמִּלִּים.

 

תום הדני־נוה, יליד 1979, גר בגבעת ברנר. הוציא עד כה שני ספרי שירה: "פרא בית החזה" (בארד, 2011) ו"מפי התן" (קשב לשירה, 2015). מחזור השירים הנוכחי לקוח מתוך כתב היד של ספר שיריו השלישי, העתיד לראות אור בשנת 2021. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 22 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צביה ליטבסקי, מיכאל מקרובסקי, חנן סבח טייכר ותהילה חכימי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אניס

"את מדביקה לרחלי נשיקה על האף, והיא מעוותת את הפנים ואומרת שיש לך ריח כמו אצל אבא." סיפור מאת לני כהן

חיה גרץ רן, שירה, שמן על בד, 80X60 ס"מ, 2012 (צילום: בועז לניר)

.

אניס

לני כהן

 

כשהשמיים הלכו והתבהרו והרחובות עוד לא התעוררו לחיים, עזבתְ את הבית. בחוץ האוויר שחיכה לך היה קר מכפי שחשבת, והרגשת איך כל האיברים הפנימיים שלך מתחילים לרקוד. התיישבת בתחנת האוטובוס, לא רחוק מהבית, ולגמת מהערק שסחבת מהארון במטבח. הערק של אבא שלך, שתמיד עומד בתוך הארון, מעל הצלחות, חצי ריק. לעתים עמד הבקבוק גם ליד הספה בסלון, כשהיד השמוטה של אביך נופלת מגופו, עוד מנסה להגיע. לעתים גם עמד ריק, ליד הכיור. אז היית יודעת שהן בדרך, הצרות.

הגוף שלך קם, והרגליים, הן לוקחות אותך לכיוון כלשהו. תנועת הרכבים עדיין דלה ואת מדליקה סיגריה. אחרי כמה צעדים סחרחורת תופסת אותך, והפה שלך מתמלא רוק. את יודעת בדיוק מה הולך לקרות, מחפשת פינה, מנסה להסיט את השיער, אבל הקיא כבר מתפרץ ממך ונוחת על האספלט. ריח של אניס עולה ואת מנגבת את הפה במעיל. רכב נעצר לידך ומישהו בלי פנים שואל אם את צריכה עזרה. את עונה שלא, והוא נעלם. את נזכרת ברחלי וחושבת שאת חייבת לקחת אותה איתך. את חושבת לאסוף אותה מהגן, קצת אחרי שאמא שלך תשים אותה שם ותלך לנקות בתים.

את עושה את הדרך בשתי רגליים, מעט מתנדנדות. את שלולית הקיא ובקבוק הערק את משאירה מאחור. השמש כבר למעלה, ואין כל זכר ללילה, לשקט, לקור שעטף אותך במסירות. כשאת נכנסת אל הרחוב שבו הגן נמצא, את פוגשת בשוש, השכנה שגרה דלת ליד. היא מתקדמת לעברך ואת נזכרת איך פעם, כשהיית ילדה שמעת זכוכית מתנפצת. כשיצאת לסלון הרחת ריח חזק של אניס וראית את אמא שלך בוכה ואת הדלת נטרקת. אז שוש תמיד הייתה מגיעה, מכינה קפה לעצמה ולאמא שלך, והן היו יושבות ככה בַפינת אוכל שעות. באותו היום ישבת לצייר ציור לאמך, רצית לעודד את רוחה, אבל כשהבאת לה את הציור, ושוש עוד ישבה לידה, היא שוב פרצה בבכי.

השמש שורפת לך בעיניים כשאת מנסה ליישר מבט אל שוש ולחייך. היא מחבקת אותך ומלטפת את לחי ימין, ואת כמעט מתחילה לבכות. שוש שואלת אם הכול בסדר, ואת אומרת שכן, שקובי לא פתח את המספרה היום כי הוא נוסע לתל אביב, אז באת לבקר את רחלי בגן. את אחות טובה, היא אומרת ומשאירה אותך לעמוד שם.

כשאת נכנסת לגן שמש מנומסת מלטפת את הגב שלך ואת מבקשת מהגננת להוציא את רחלי. היא מסתכלת עלייך מופתעת, אומרת שרק עכשיו אמא שלך יצאה מכאן, השאירה את רחלי והלכה. את ממלמלת משהו על ענייני משפחה, והיא משתכנעת וקוראת בקול לרחלי. אתן עומדות ככה כמה רגעים. רחלי מגיעה ורצה אלייך ומחבקת לך את הרגליים. תודה, את אומרת לגננת, ומרימה את רחלי ויוצאת בחזרה לרחוב.

את מדביקה נשיקה לרחלי, על האף, והיא מעוותת את הפנים ואומרת שיש לך ריח כמו אצל אבא. היא לא שואלת שאלות ובכל זאת את מרגישה צורך להסביר, אז את אומרת הולכים לטייל. רחלי שואלת אם אפשר לאכול משהו לפני. בתגובה הבטן שלך מתהפכת וכפות הידיים שלך מתחילות להזיע. נעצור בסופר, את עונה.

לסופר שליד הגן את יודעת שאת לא יכולה ללכת, רפי אח של אבא שלך מאבטח שם, יושב בכניסה על כיסא גבוה ועושה בכאילו. את ממשיכה לסופר אחר, שנמצא במרחק של עשר דקות, אולי יותר. כשאת ורחלי מגיעות, את הולכת לאיבוד בין המחלקות. את מבחינה בגברים אבודים מחזיקים פתקים צהובים. אבא שלך אף פעם לא הולך לסופר. הוא אומר שזה רק של נשים, אבל את יודעת שהוא מתבייש ברפי.

אין כאן לאכול, רחלי אומרת לך מלמטה, מסתכלת על המדפים. תכף נמצא משהו, את מרגיעה. אז עינייך קולטות עגלה עמוסה, ותיק של אישה במקום שבו שמים ילד קטן, בערך בגודל של רחלי. את מסתכלת סביב, מנסה להבין אם בעלת התיק עומדת בסמוך לעגלה. הסביבה ריקה לגמרי, רק איש מבוגר עומד מול הקצב. הם מדברים ביניהם ברוסית. הקצב מעביר לו שקית שקופה עם בשר טחון.

היד שלך נשלחת לתוך התיק והלב שלך מתחיל לדהור. את מזהה קופסת סיגריות, משקפי שמש, אולי קריאה, ניירות, חפיסת מסטיקים. ואז את מרגישה אותו. שולפת החוצה, לא מסתכלת לצדדים, לא מרימה את הראש, מוציאה את כל השטרות שבפנים, וזורקת בחזרה לתיק. האיש המבוגר חולף על פנייך, מחזיק בשקית הבשר. מהנהן בראשו, ממלמל שפה זרה.

את תופסת את היד של רחלי ומתרחקת במהירות מהעגלה, ממחלקת הבשר, מהאיש המבוגר שמבטו עוד נעוץ לך בגב. את מפחדת להסתכל לצדדים. המבט שלך מתמקד בנקודה רחוקה, והיד שלך מתחילה להזיע בתוך היד הקטנה של רחלי. כשאתן חולפות ליד מחלקת המאפים רחלי נעצרת וצועקת פיצה! בורקס פיצה. פה לא טוב, פה מקולקל, את מסבירה ואתן יוצאות מהסופר.

הלב שלך עדיין דוהר. הידיים עדיין רטובות. את יודעת שאתן צריכות להתקדם מכאן, להתרחק. את אוספת את רחלי אלייך, כדי שתוכלו ללכת מהר יותר. אחרי שאת לא רואה את הסופר באופק, את מניחה את רחלי על הרצפה ומתיישבת על חתיכת אבן ומסדירה נשימה. רחלי מתכופפת אל עבר נמלה ועוקבת אחריה עם האצבע, בלי לגעת. אמא שלך שונאת שהיא עושה את זה, נוגעת בדברים שנמצאים על הרצפה.

את חוזרת לנשום באופן סדיר, ורואה שרחלי התקדמה עם הנמלה כמה מטרים. את נשארת על האבן, בוחנת אותה ככה, מרחוק. היא נראית לך קטנה כמו הנמלה הזו. השמש מדגישה את בלאי הסוודר שאמא שלך בחרה בשבילה הבוקר. את הגוון האדמוני בשיער שלה, את הלכלוך מתחת לציפורניים. לא, היא לא הרבה יותר גדולה מהנמלה הזו. את מתקרבת אליה ומתיישבת על הברכיים. קראתי לה נעמי, רחלי מצביעה על הנמלה. את מניחה את הלחי שלך על הראש שלה, ועוטפת את גופה הקטן בידיים. את נושמת פנימה תערובת ריחות. אדמה, בית, רחלי, זיכרון קלוש של אניס. בואי, את קמה ומושיטה לה את ידך. אם נצא עכשיו נספיק לארוחת עשר בגן.

את מרימה מבט אל השמיים כשאת יוצאת החוצה מהגן, משאירה את רחלי מאחור. את לא מאתרת אפילו את הסימן הקלוש ביותר לכתמים הלבנים שאת אוהבת. רק כחול בהיר. לראשונה את בודקת כמה כסף משכת מהתיק. שני שטרות של עשרים ושטר אחד של מאה. את דוחפת את השטרות בחזרה לכיס של המעיל. נהיה לך חם, את משילה מעצמך את המעיל, מנסה לקשור אותו סביב המותניים, אבל הוא עבה מדי אז את מחזיקה אותו ככה, בשתי ידיים, ומתקדמת לאורך הרחוב.

ליד התחנה שבה ישבת כמה שעות קודם לכן, בחור יושב על המדרכה. עטוף במעיל צבאי, כובע גרב שחור לראשו. הוא חובק את הברכיים בשתי ידיים, וראשו תקוע בין רגליו. את לא רואה את הפנים שלו. רק כתם שחור בין שתי רגליים. ליד גופו הצנום, המכופף, מונחת קופסת קרטון קטנה ובתוכה שלושה מטבעות, שטר אחד של עשרים ומצית. את שולפת את השטרות מכיס המעיל שלך, ומניחה אותם בתוך הקופסה. הוא לא מרים את ראשו אלייך, ואת לא אומרת דבר, ועושה את דרכך הבלתי נמנעת הביתה.

 

לני בלה כהן לומדת במנשר לאמנות, סטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח וספרות. בת עשרים ושבע, מתגוררת בחיפה. שיריה התפרסמו בכתבי העת "בין סגול ובין תכלת", "המסדרון" ובאסופת השירים ״העוני עומד בגבו למצלמה״. סיפור פרי עטה זכה בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת רחל היימן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | בין עגת שיכורים לעגת נביאים

"ספרו של דדון עושה בעברית (הישראלית) מה ששום משורר ומשוררת לא עשו בה לפני כן. כלומר, לא ככה." שחר־מריו מרדכי על ספר הביכורים של ישראל דדון

אסי משולם, מולך, טכניקה מעורבת, 205X85X85 ס"מ, 2013 (צילום: הילית כדורי)

.

"הגדיל עלי עקב": על ספר הביכורים של ישראל דדון, "שירי עזובה לָאהבה:"

מאת שחר־מריו מרדכי

.

מה דומה בין
"כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד / תּוֹצִיא לִי הַנְּשָׁמָה"
לבין
"כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"?

ומה דומה בין
"מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם כִּי חֲדַלְתֶּם לוֹמַר לִי שָׁלוֹם. / סַלַאם עַלַיְכֻּם, סַלַאמְתַּכּ, כִּיף חַאלַכּ, וְכֵן אִנְתָּ בְּחֵ’יר."
לבין
"וּכְשֶׁחַיִּים נִגְמְרוּ / חַלּוֹנוֹת נֶאֶטְמוּ / … לָמַדְנוּ לִשְׁכֹּחַ / וְרַק לִשְׁאֹל / הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ?!?"

 

השאלה אינה מה דומה. השאלה היא מה ההבדל. מה ההבדל בין ה"עילגות" של יונה וולך ("כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד") לזו של ישראל דדון ("אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"), בין מופעיה של הערבית אצל אבות ישורון ("אִנְתָּ בְּחֵ’יר") למופעיה אצל דדון ("הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ")?

למה אני שואל? כי את שירת יונה וולך ואבות ישורון מהללים, ובצדק. ועל ישראל דדון שואלים (במו אוזניי אני שומע, ויותר מפעם אחת): זה משורר זה?

וזה משורר זה.

לוולך ולישורון יש קילומטראז' בשירה העברית, ולקוראיהם יש פרספקטיבה של לא־מעט־עשורים לעמוד על טיב שירתם ועל מהלכה הפואטי. לדדון אין קילומטראז'. ייתכן שספר ביכוריו יהיה ספרו היחיד, וייתכן שלא. הלוואי שלא. ואף על פי כן, וגם בהיעדר פרספקטיבה – שהזמן לבדו מאפשר – ישראל דדון משורר, ואני יודע זאת למן הרגע הראשון שנתקלתי בשירתו, בשנת 2013.

.

עמוס עוז מנה שלושה תנאים הכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: "גג, סבתא ופצע", ובמיוחד הפצע: "אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר … אבל בלי איזה פצע אין סופר".

(נעמי גל, "מאחורי המלים של עמוס עוז", ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983)

.

לישראל דדון יש פצע, שגלום בסבתו ובאמו.

.

קינת הלבבות

סָבָתִי בִּרְחוֹבוֹת קָזַבְּלַנְקָה
תּוֹפֶרֶת לְאִמִּי אֶת מְעִיל חַיֶּיהָ
כְּאִלּוּ הִיא לֹא קְבוּרָה שָׁם בְּזִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים
מְקֻטְּעֵי מֵידָע
כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶנֶת
בִּשְׁירֵָי סָבָתִי
כְּאִלּוּ תּוֹלְעֵי הַמֶּשִׁי אֵינָן מַתִּירות
אֶת גּוּפַת אִמִּי
בַּחֲלוֹמָהּ
בְּעוֹדָהּ בַּחַיִּים
כְּאִלּוּ אֲנִי
אֵינִי תָּפוּשׂ
בֵּין סִיבֵי הַזְּמַן
אֶל חֶבְלֵי
הַתְּלִיָּה
מִתְמַגֵּן בִּמְעִיל אִמִּי הַמִּתְפּוֹרֵר
כְּאִלּוּ הַבַּד לֹא נִפְרַם לֹא כֻּבַּס
כְּאִלּוּ כָּלוּ הַמִּלִּים
רַק
אִמִּי מְחַיֶּכֶת
בְּזִכְרוֹנוֹת מֻתָּרִים
דַּקָּה לִפְנֵי
קִינַת הַלְּבָבוֹת
דַּקָּה לִפְנֵי חֶבֶל הַתְּלִיָּה
הַכֹּל מֻתָּר
אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ
אֲחַכֶּה לָהּ
בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא

.

חנה תפרה מעיל לבנה, שמואל, כשמסרה אותו לחזקת עלי הכהן, וקרעה את בנה מחיקה ומבית ילדותו. השיר "קינת הלבבות" נפתח בסבתא התופרת מעיל לבתה בקזבלנקה. והמשורר "מתמגן במעיל אמו", אולי כשהוא נקרע מחיקה ומתמסר ללימודי החדר.

שש פעמים מופיעה בשיר המילה "כְּאִלּוּ", ובפעם השביעית היא משתנה ל"כָּלוּ". לאמור: כָּלוּ הכְּאִלּוּ. זה לא ב־כְּאִלּוּ. זו מציאות החיים. ומציאות החיים של המשולש סבתא־אמא־בן כרוכה בחבל. ולא מדובר בחבלי משיח (ההגירה לארץ הקודש) כי אם בחבלי כביסה (העמל) ובחבלי תלייה (הייאוש).

אבל רגע לפני שחבל התלייה מממש את ייעודו המצמרר, ממריא השיר אל האמונה, אל י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם. הדובר נאחז כבחבל הצלה בעיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". אלא שאין כאן ציפייה למשיח המתמהמה, כי אִם לאֵם המתמהמהת. "וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ / אֲחַכֶּה לָהּ / בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא".

דדון מכפיל את ההיגד "אֲחַכֶּה לָהּ". זהו חיכיון ילדי בלתי־נלאה, ציפייה אינסופית שוברת לב (מעין "אחכה לך עד יכלו ימיי") – לאמא, שמבוששת לבוא.

ספר ביכוריו של ישראל דדון נפתח בשלושת העוגנים של שירתו. העוגן האחד גלום בסוגיית המקום־זמן (בשיר "האוניות"), העוגן השני נעוץ בשורש הפצע: סבתא ואמא (ב"קינת הלבבות"), והשלישי מתבטא בזיקה הטקסטואלית של דדון, כלומר במענה לשאלה "מאין נחלתי את שירי". השיר השלישי בספר, "אצל חכים", נטוע ב"ברכת השחר". שירת דדון יונקת את כוחה מהיכרותו ארוכת השנים עם המקורות (סידור התפילה, לימודי הגמרא בישיבה, התנ"ך), והדבר עובר כחוט השני לכל אורך הספר (הרי כבר השיר השני, "קינת הלבבות", מגיע לשיאו הדרמטי בשינוי עיקר מעיקרי האמונה של הרמב"ם; ובשיר הראשון, "האוניות", מפציע "בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁל גּוֹזְלָן" בקרית גת).

"האוניות" ממקם את הקורא בקרית גת (המקום) של שנות השמונים והתשעים (הזמן). "בֵּין שִׂיחָה לִפְצִיחָה / אֲנִי שָׁט בָּאֳנִיּוֹת הַפִּרְחוֹנִיּוֹת שֶׁלְּגוּפָן" של "זְקֵנוֹת מְקוֹשְׁשׁוֹת בְּשִׁנֵּיהֶן / אֶת גַּרְעִינֵי הַשַּׁבָּת". אחת הזקנות המקוששות עשויה להיות סבתו של המשורר.

השיר "אצל חכים" חושף את המאבק הסיזיפי של המשורר לייצר יציבות בחייו כשמאמציו עולים בתוהו בשל התמכרות לסם. ההתמכרות הזו נשזרת בשיר תוך רפרור לברכת השחר ("ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכוי בינה" ו"הנותן ליעף כוח") ולחטא עגל הזהב של בני ישראל:

.

חֲרָקִים מְהַלְּכִים
כְּאִלּוּ הָיוּ מִשְׁפָּחָה
בָּרַדְיוֹ הַשְׁמָעַת בְּכוֹרָה
"הַשַּׁחַר כְּבָר עָלָה"
יָרַד אֶל אָזְנַי
הַכֹּל מִטַּשְׁטֵשׁ
מַה שֶּׁהֻחְבָּא בְּשַׁרְווּלֵי
שִׁגָּעוֹן מְכֻנָּס
יִגָּנֵב לְעֵת נִים בֹּקֶר
כְּשֶׁרִאשׁוֹן הַנַּרְקוֹ־מָאנִים
יָעֵף לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהָיו
יִתְעוֹרֵר לְסִיּוּט קַל הֲבָנָה
לַעֲזֹב עִם קְרִיאַת הַשֶּׂכְוִי
שֶׁנָּתַן בִּינָה
לָאָדָם לִטְרֹף
בּסַּתֵֶר
אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ
עוֹד הֵכַנּוּ
מִבְּעוֹד מוֹעֵד
אֶת כָּל
שַׁרְשְׁרָאוֹת הַזָּהָב
שֶׁיָּחוּגוּ נְבֵלוֹת מַחֲטֵי בַּרְזֶל
אֶל פֶּתַח קֶרַע בָּשָׂר
שֶׁשָּׁזַר אֶת
נְשִׁימָתוֹ
הָרִאשׁוֹנָה
בְּגוּפְךָ
לַעֲבֹד אֶת הָעֵגֶל

.

רש"י חכך בדעתו באשר לשני פירושים אפשריים לשכווי – תרנגול מזה ולב מזה (לב משום שהשורש שׂכי, כמו בפועל שׂכה ובשם העצם שכיות־חמדה, מרמז על דבר־מה חבוי כמו לב ונפש). ואכן, השיר עוסק ביקיצה עם שחר לעמל היום כדי להתפרנס, וכל זאת במסגרת המנגנון הדורסני של הקפיטליזם, "שֶׁנָּתַן בִּינָה / לָאָדָם לִטְרֹף / בּסַּתֵֶר / אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ". על רמיסת אדם בידי רעהו ועל הנפש החולה (של הדובר ושל החברה) כותב דדון בשיר אחר:

.

*

גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי
אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ
הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב
כִּי חוֹלָה
לֹא אַהֲבָה
וְלֹא עָמָיָה
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּחַדְרֵי הַלֵּב
מְפַרְפֶּרֶת
עַצְמָהּ לַמָּוֶת

(עמ' 12)

.

בתהילים מא 10 נכתב: "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב". דדון נוטל את הפסוק המליצי של תהילים ושוזר אותו בשברי פסוקים נשגבים משיר השירים ("כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" ו"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע", שה"ש ב 5, 14), כדי לומר שהיונה בחגווי הסלע גוססת בחדרי הלב, אך לא מאהבה (ובמשלב נמוך: "לֹא אַהֲבָה / וְלֹא עָמָיָה"). היא חולה. נקודה. התוכן עכור בעוד הקסם הפואטי נעוץ במבע, בארגון המילים. דדון קושר את הגבוה בנמוך עד כדי כך שההיגד מתהילים – "הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" – הופך באורח פלא למשלב נמוך באופן טבעי.

בשיר הזה (כמו ברבים משיריו) דדון עושה שימוש בשיר השירים, באיוב, במגילת אסתר וממשיך לתלמוד בבלי, כריתות ו ע"א. הנה:

.

נָטַפְתִּי מָרָה
קְטֹרֶת סִרָחוֹן
וְאִם חִסַּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ
חַיָּב
מִיתָה
וְאִם הוֹסִיף סַמְמָנֶיהָ
מִיתָה
וְאִם הִשְׁלִים סַמְמָנֶיהָ
סוֹד
וְאִם בָּא בֵּין הַכְּרוּבִים
וְאִם
עָלהָ בַּמֶּרְכָּבָָה

וְאַתָּה יָרַדְתָּ שִׁכּוֹר מֵהַיַּיִן
לְהִתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב אֲרָעִי
דָּפוּק עַל כָּל הַמֹּחַ
כְּאִלּוּ הַלּוּחוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ נִשְׁאֲרוּ שְׁבוּרוֹת
אוֹ פּוֹרְחוֹת
וְלֹא הָיִיתָ אִישׁ מִלְחָמָה אֲבָל מִלְחָמָה מִלְחָמָה
וְהַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁצַּדְתָּ
הָיוּ כּוֹסוֹת ווֹדְקָה אָלַסְקָה …

(עמ' 12–13)

.

ההתמכרות ההרסנית לאלכוהול (בקבוקי אלסקה) מופיעה גם בשיר "אלסקה אהובתי". ורק אחרי שנחשף טפח מן ההתמכרויות, מפציע (ופוצע) השיר לאמא. שם השיר "לאמא מישראל", והוא ממזג לתוכו את בראשית לב ואת הבבלי, נידה ל ע"ב (העובר לומד את התורה, "וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה").

.

אָח יָא אִמָּא
וְאִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי
אֲבָל הָיִיתִי עָסוּק בַּמַּלְאָכִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי תּוֹרָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
וְאַתְּ הָיִית עֲסוּקָה בְּלְהַאֲמִין שֶׁמֵּעַכְשָׁו יִהְיֶה אַחֶרֶת וּבֶאֱמֶת הָיָה
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יזַ'ה
וַאֲנִי קָרַעְתִּי קְרִיעָה שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם הָאָרוּר הַזֶּה
וְאַתְּ נָתַתְּ לִי שֵׁם שֶׁל אָדָם שֶׁנִּלְחָם עִם מַלְאָכִים וַאֲנָשִׁים וְיָכוֹל לָהֶם
וַאֲנִי לַשֵּׁדִים שֶׁלִּי לֹא יָכֹלְתִּי
וְהַשֶּׁמֶשׁ כָּבְתָה לָנוּ יַחַד
וְהָאָמָּנוּת דִּבְּרָה אֶצְלֵנוּ לְשׁוֹנוֹת שׁוֹנִים
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יז'ה
אִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אוֹתִי בִּכְלָל

.

ספר הביכורים של דדון נפתח במוטו שהוא בעת ובעונה אחת בריחה והיאחזות בטקסט המקראי. "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שה"ש ח 14). הספר נחתם במילים "מוקדש לטרופי הנפש והמכורים/ות באשר הם". נבונה ההחלטה שלא לפתוח את הספר עם ההקדשה רבת העוצמה הזו, אלא למוסרה בתום הקריאה. על העטיפה איור, מעשה ידיה של ילנה רוטנברג, ובאיור – פניו של ישראל דדון (מואר ולא מואר), כשמעינו זולגים שם הספר ושם מחברו. כמו דמעות. לאחר שם הספר – נקודתיים. אלה שירי עזובה משום שהם נכתבו בהיותו בין יורדי הבור, בטרם עלתה נפשו משאול, וגם משום שהשירים נעזבו ונזנחו, פוזרו בין מגירות ושקיות על גב קרעי נייר ופתקאות, וכנגד כל הסיכויים נאספו וקובצו בספר. ניכר שהוצאת הליקון עשתה מאמצים להוציא את הספר לאור וניכרת ההשקעה בספר (יש שירים שתורגמו לערבית, ויש דף אחד בספר צבוע אדום). מי שהתעקשה על הוצאת הספר היא מנכ"לית הליקון, ציונה שמאי. שמאי עוסקת בעניינים מנהלתיים בהוצאה. היא אינה מתערבת בתכנים הפואטיים של כתב העת וספרי ההוצאה. אולם במסגרת עבודתה כמנכ"לית, שמאי אחראית לשינוי קו מובהק בהליקון, שההתעקשות על ספרו של ישראל דדון ומינוי אישה (נוית בראל), לראשונה בתולדות הליקון, לתפקיד העורכת, הם שניים מביטוייו.

את הספר חותמים שני שירים. האחד – "נמל ספינה קוראת" – מתכתב יפה עם שיר הפתיחה "האוניות". אחרי "נמל ספינה קוראת" מפריד דף אדום (כדם) בין שירי הספר לשיר האחרון – פואמה ארוכה ועוצרת נשימה (דדון דקלם אותה בעל־פה באחד מאירועי ערס־פואטיקה, והאימפקט היה בהתאם), נטולת כותרת, שנפתחת בשורה: "בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן אֶת יְרוּשָׁלַיִם".

במלכים ב כה 8–9 כתוב: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ."

שמו של נבוזראדן צץ בממצא ארכאולוגי בבלי שנתגלה לפני למעלה ממאה שנה. ממצא זה מעיד על היותו אחד מאנשי אמונו של המלך הבבלי, מחריב יהודה. ישראל דדון נוטל מדרש תלמודי העוסק בנבוזראדן, בהגיעו ליהודה מאתיים וחמישים שנה לאחר רצח זכריה בן יהוידע הכהן, שדמו לא חדל לתסוס. נבוזראדן תוהה על טיבו של הדם התוסס. בפואמה המפעימה של דדון מצביע הלה על טיב התסיסה בישראל של המאה ה־21. דדון קושר בין ממלכת יהודה של לפנה"ס לבין מדינת ישראל של ימינו ומצביע על עוולה אחר עוולה.

השירה הפוליטית של דדון מפתיעה משום שהוא אקס־טריטוריאלי לא רק ביחס לשירה ההגמונית בישראל אלא גם ביחס לכור מחצבתו, ערס־פואטיקה, שייסדה עדי קיסר. קיסר נמנית עם הכוחות המניעים של התסיסה בשדה השירה בישראל בעשור השני של המאה ה־21. שלומי חתוכה, תהילה חכימי, רועי חסן וישראל דדון חבים לה, במובנים רבים, את גילויים. אבל דדון, כפי שהוא עצמו מעיד באחד משיריו, לא קרא את ארז ביטון, סמי שלום שטרית, אלמוג בהר; ולא את ערס־פואטיקה. כל חייו עסק בהישרדות, במאבק לחיות, ולא הייתה לו אפשרות לקרוא דבר מלבד מה שמוכר לו מנעוריו. בכך הוא נבדל מחברי ערס־פואטיקה (שכל אחד ואחת מהם הוציא/ה עד כה שלושה ספרים).

אמר אבות ישורון: "לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו". ישראל דדון לש בטקסטים מן המקורות, שהם בשורש נשמתו מילדותו. זו הלשון שהוא שובר. ספר ביכוריו הוא שעטנז־של־משלבים, שנע בין קודש לחול, גבוה ונמוך, עגת שיכורים ונביאים, עדינות ואלימות, בשמים וסמים, שיבושי לשון עבריים־ערביים, עזובה ואהבה. שירה שעולה מן השאול והביבים לרקיעים מסוחררים. שירים המתעדים ניצול מיני, ולא קל לכתוב עליהם, כל שכן לכתוב אותם (על כן אצטט שבר אחד: "חֲרֵדִי שֶׁשָּׁאַל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים / אֵיפֹה הַמְּסִבָּה / … / רָצָה שֶׁאֶהְיֶה אִמָּא אֱלֹהִים שֶׁלּוֹ לְרֶגַע / אֵרֵד אֶל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ / אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְאֶמְצֹץ לוֹ תַּ'זַּיִן"). "סקיצת האדם העובד ושותה" הוא שיר ייאוש ואובדנוּת מזעזע. ספרו של דדון עושה בעברית (הישראלית) מה ששום משורר ומשוררת לא עשו בה לפני כן. כלומר, לא ככה. וולך וישורון הדהימו את השפה. גם דדון תדהמה.

לישראל דדון יש גבהים ויש שאול תחתיות. יש לו פצע, שגלום בסבתו ובאמו. זאת ועוד: לדדון, תלמיד ישיבה בעברו, יש הרגלי קריאה של שנים, כפי שלכל תלמיד ישיבה יש (ולא לכל משורר/ת בעידן הפייסבוק יש). יש לו עמדה נפשית ועמדה לשונית בעולם. מה עוד נחוץ למשורר? נחוצה מחויבות פנימית עמוקה ליצירה, כזו ששורשה בבערה פנימית. שירי עזובה לָאהבה: מעיד על בערה נדירה. יש לקוות שהמציאות וקשייה כפי שנחשפו בשירתו של דדון, לא יוכלו לה.

 

.

ישראל דדון, "שירֵי עזובה לָאהבה:", הליקון, 2020. עורך: דרור בורשטיין.

.

.

.
שחר־מריו מרדכי, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013), "תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019). שירים וביקורת שלו ראו אור בגיליונות המוסך.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה ויינברג על "הלטאות הסגולות בחוץ" מאת גל נתן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן