מודל 2020 | משרתת של הכוח

"את נמצאת בשוליים. אחרים הורגים, אחרים דופקים, אחרים כובשים, ואת נותנת להם עצות קטנות מהצד." קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
02.08.2020

.

קטע מתוך "מנצחת" / ישי שריד

.

אחרי שהשתחררתי מהצבא הופיעה פריחה לא יפה על כמה מאצבעות ידיי. חשבתי שתחלוף אבל היא רק החמירה, צמחו שם מין יבלות מגעילות כאלה, ועד היום, כבר כמה שנים, לא הצלחתי להיפטר מהן. זה מדכא אותי, כי תמיד ייחסתי חשיבות גדולה לכפות הידיים של אנשים, לטיפוח ולאסתטיקה שלהן, הסתכלתי על הציפורניים ועל שלמותו של העור כסימן למצבו של האדם, ובזתי לאנשים עם כפות ידיים מוזנחות. והנה עכשיו אני צריכה להסתיר את הידיים שלי, לשים עליהן פלסטרים, ואני מתביישת בזה מאוד. הלכתי לרופא עור אחד, שהמליץ על משחה, וכשזו לא הועילה הלכתי לרופאת עור אחרת. היה תור ארוך לפגישות אצלה ולכן שילמתי באופן פרטי, רק שתקבל אותי, והיא ניסתה לצרוב לי בחמצן את אחת האצבעות, זה כאב ורק החמיר את המצב. לבסוף הלכתי לפרופסור הכי נחשב בעיר, ולאחר שהסתכל על האצבעות והמהם לעצמו משהו, שאל אם אני נמצאת במתח בזמן האחרון. אחרי שלושים וחמש שנים במקצוע הוא יודע לזהות נגעי עור שנגרמים ממתח, אמר לי, וזה אחד מהם. "אני לא במתח מיוחד," אמרתי לו, "אבל גם לא ממש בנירוונה." הוא שאל במה אני עוסקת, וכשאמרתי שאני פסיכולוגית, חייך חיוך רחב, ובטובו חסך ממני את האמירה על הסנדלר שהולך יחף, למרות שראיתי שהיא נמצאת על קצה לשונו. "אל תשטפי כלים ואל תעשי ספונג'ה, תימנעי מלהרטיב את הידיים, תמשיכי עם המשחה שנתנו לך, אבל הכי חשוב זה להיות יותר רגועה, ואז אולי זה יעבור," אמר ושילח אותי לדרכי. חשבתי לנסוע אל מנדי, לנוח אצלו בכפר, אבל היומן שלי היה מלא בפגישות עם מטופלים, ולא יכולתי לזנוח אותם בגלל בעיות העור הקטנות שלי. מאבא למדתי שלא מבטלים תורים, שחובה עלינו להתעלות מעל לחולשות האנוש שלנו, שההצגה חייבת להימשך. גם בימים שאבא חלה וקדח בחום גבוה, ואימא התחננה בפניו שיבטל תורים ליום או ליומיים, הוא רק היה שותה תה עם הרבה לימון ודבש ולוקח כמה משככי כאבים, ומקבל את פני המטופלים שלו כרגיל. תמיד היה מתלבש יפה לכבודם, בחולצות משי שקנה אצל חייט ובז'קט אנגלי, במכנסיים שאימא גיהצה ללא רבב ובנעלי עור מצוחצחות. הוא אף פעם לא שיתף את המטופלים בבעיות שלו, וכשישב מולם היה כמו אל שירד מהשמיים. זה מה שלמדתי ממנו. אנחנו קיר שעליו הם משליכים את הכאבים שלהם, אמר לי, ולעולם אסור לנו להתמוטט.

"מה יש לך על האצבעות?" שאל אבא כשראה את הנגעים האלה בפעם הראשונה.

"כלום," עניתי ומיד קיפלתי אותן. "שום דבר. הייתי אצל כמה רופאים, קשה להיפטר מזה." בגיל אחת עשרה אימא קנתה לי דאודורנט והראתה לי איך מורידים שיער מבית השחי ומהרגליים. כשהתקוממתי ואמרתי שאני לא רוצה, היא אמרה שאדבר על זה עם אבא, כי הוא אמר שהגיע הזמן לזה.

"הגוף קורא הצילו," אבא אמר, משועשע.

"אתה יכול לרפא אותי מזה, אבא?" שאלתי בקול ילדותי, כדי להרגיז אותו.

"אם תיתני לי כמה שנים, כן," השיב. "אבל אני לא חושב שנשארו לי כמה שנים. וחוץ מזה אחרי פרויד לא נהוג לעשות תרפיה לילדים שלך. הן רוצות לגעת, האצבעות שלך. בגבר, באדמה, בחיים, אבל את מאכזבת אותן, את בורחת, את תמיד נשארת מאחור, מאפשרת לאחרים לגעת, לחיות את החיים במקומך." "תפסיק, אבא," ביקשתי.

"לא אפסיק, כי אני רוצה בטובתך. אני והאצבעות שלך מכירים אותך מאז שנולדת. אני מסביר לך במילים מה שהאצבעות לא מצליחות להסביר. זאת האזהרה האחרונה לנוסעי הרכבת שנמצאים על הקו הלא נכון. שיעברו לרכבת הנכונה…"

"אבא, אני עושה בדיוק מה שאתה עושה," התפרצתי, "אני מטפלת באנשים. זה לא מספיק טוב בשבילך?"

"את לא מטפלת," הוא אמר בנחת, והפנה אליי את הפנים הכבדים והרציניים שלו, שאני כל כך אוהבת ופוחדת מהם פחד נורא, "את משרתת של הכוח, וזה בסדר גמור. אנשים עשו מזה קריירות גדולות. אבל את נמצאת בשוליים. אחרים הורגים, אחרים דופקים, אחרים כובשים, ואת נותנת להם עצות קטנות מהצד, ונדמה לך שזה משנה משהו. וזה כואב לי כמו לאצבעות שלך, כי אני זוכר איזה ילדה מחוננת היית, כל העולם היה פרוש לפנייך."

"אתה יודע באיזה אומללים אני מטפלת, אבא, כמה חיים אני מנסה להציל?" שאלתי והתאפקתי לא לבכות. "ואיזה מחיר אני משלמת כדי לשמוע אותם ולהכיל אותם ולעבד את הטראומות שלהם? מה אתה בכלל יודע עליי, אבא?"

הוא נותר בשלוותו, אבא מעולם לא התחרט ולא התנצל, ואמר: "זה כמובן ראוי להערכה, אבל אין בזה שום תועלת, כי את בעצמך חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות. אילו הרגת בעצמך, לפחות היה לך סיפוק מזה, אבל גם זה אין לך. זה מה שהאצבעות שלך אומרות. אני רק מתרגם אותן. אבל…" — הוא הניח את כף ידו על פרק ידי ולא הזזתי אותה משם — "זה עוד לא אבוד. את צעירה יחסית. בזה יש לך יתרון גדול על פניי. שלא תחשבי שלי אין חרטות. הרי בסופו של דבר לא השארתי על העולם שום חותם, וגם לא אשאיר. לך עוד יש סיכוי. ביום שיתרפאו הפצעים האלה על הידיים שלך, תדעי שאת בכיוון הנכון."  

ישי שריד, "מנצחת", עם עובד, 2020.
 

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי

   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation