.
פרק מתוך "הטהור והטמא" / קולט
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
פרק 6
ערפדית, מוצצת דם… זה היה כינויה של אישה אחת שכבר מתה, והיתה בשיא שִמצָתה לפני שלושים וחמש או ארבעים שנה. השחקנית עמליה X, חברתי משכבר לסיבובי ההופעות, סיפרה לי שהיתה מכוערת, אבל ״לבשה פראק עם הרבה שיק״.
״זו היתה בסך-הכול חליפת גברים בגזרה גרועה,״ אמרתי.
לפי תצלומי הדיוקן היתה שחרחורת וגרמית, צרת שפתיים, ומתריסה כאחת התופרות הצעירות המתחפשות לגברים ביום חגה של קתרינה הקדושה. נזקפו לחובתה נערות אומללות, נשים צעירות שהתאבדו תחת חלונה, משפחות הרוסות, יריבויות שהגיעו לכדי שפיכות דמים. על מפתן ביתה נערמו מנחות של פרחים, והיא נודעה כמי שהשיבה פנים רבים ריקם, בבוז שאין שני לו. באמת? כל כך הרבה מועמדות, וכל-כך מעט נבחרות? לא בדיוק מאזן אופייני למפלצת טורפת. זה נשמע יותר כמו משחק, אכזרי למדי, של ידענית ובקיאה בתענוגות הרוח. להזיק תוך התנזרות כמעט גמורה מחטא – לא כך נוהגת אישה המונית…
תצלום חתום בשמה הבדוי, לוּסיֵין דה —, מראה לנו אותה בחליפת שלושה חלקים, לבושה כהלכה אך עם שיירי טעם רע, כלומר טעם נשי. המטפחת מבצבצת שתי אצבעות מיותרות מעל כיס החזה. כנפות הפראק מתרחבות מדי בקצותיהן, וגם לנעליים מראה מפוקפק. מרגישים שמאחורי מצחו של הגבר המדומה כלוא דמיון נשי, אשר מצטער על שאינו יכול לתת לעצמו דרור בצווארוני מלמלה, סרטים ובדי משי… מוזר לחשוב שהמודל שעמד נגד עיני האישה הזאת, מְתַסכלת הגברים, היה רק זה של ״הג׳נטלמן הנאה״. היא התקשתה לוותר על הרברבנות שקרנה ממנה; כמו כתב-ידה האגרסיבי, גם היא עצמה השתייכה לתקופתן של עזוֹת המצח. עמליה X, אותה שחקנית נודדת טובה שמתה בתחילת המלחמה, דיברה עליה באוזנַי כעל יריבה, שכן התחרתה עם ״לָה לוסיין״ על כיבושים לרוב ועל ההתמחות בהרפתקאות מסוכנות. אם להאמין לדבריה, עמליה לא היססה לעזוב באישון לילה את מיטתו של סולטן שׂבֵע וישֵׁן, והלכה לבדה ברחובות קונסטנטינופול, עטויה רעלה, עד לחדר המלון שבו ציפתה לה עֵרה אישה רכה, בהירת שיער, וצעירה מאוד…
״ואת יודעת,״ גילתה לי עמליה האמיצה בעודה מערבבת את קלפי הטארוט על איזה שולחן פח קטן בבית קפה שומם בטארְבּ או וַלֶנסיֵין או עיירת שדה אחרת, ״את יודעת שקונסטנטינופול בלילה, בזמן ההוא, היתה עוד פחות בטוחה מבּולבאר דֶה לה שאפֶּל…״
היא היתה משופמת במקצת, סבלה משיגרון, והיתה תשושה ומלאת שמחה. בגיל יותר משישים עוד ״יצאה לסיבובים״ של הופעות, והיטיבה לספר על עברה. ״כלום לא חָסַר לי,״ טענה. ״לא יופי, לא אושר, לא אומללות, לא גברים, לא נשים… היו לי מה שנקרא חיים!״ עיניה היהודיות היפות התגלגלו מעלה לעצם המחשבה.
״אבל אם לא היו מפרידים בינך לבין חברתך רחובות אפלים, צללים, הגבר הזקן שעזבת, בקיצור כל הסכנות,״ אמרתי, ״האם עדיין היית ממהרת אליה בכזאת התלהבות?״
ידידתי הרימה לרגע את מבטה מן ״התלוי״, ״הגביעים״, ״החרבות״, ו״השלד״ שחייך אליה:
״עזבי אותי עם השאלות שלך. אני אישה זקנה, זה מספיק לא נעים. למה את רוצה לגזול ממני את האשליה שהשתוויתי בערכי לגבר צעיר?״
״אם כך, כשעזבת את הטורקי הזקן, עברה בך המחשבה שאת מפסיקה להיות אישה?״
״מה פתאום! כמה שאת מסובכת! אף פעם לא צריך להפסיק להיות אישה. בשום מקרה, ילדתי. ועוד דבר, תקשיבי לי טוב: זוג של נשים יכול להחזיק מעמד הרבה זמן ולהיות מאושר; אבל אם מתגנב אליו, בהתנהגותה של אחת הנשים, מה שאני קוראת גבר מדומה, אז…״
״הזוג נהיה אומלל?״
״לאו דווקא אומלל, אבל עצוב.״
״אה, כן? תסבירי…״
עמליה פתחה על השולחן ברוב קָבָּליוּת את קלפי הטארוט, שהדיפו ריח קרטון שמנוני, עור בלוי ונרות סטֵאַרין להארת מרתפים, מגולגלים בתוך שק ישן נושן.
״תביני. אישה שנשארת אישה היא ישות שלמה. לא חסר לה שום דבר, גם לא בשביל ה׳חבֵרה׳ שלה. אבל אם היא מכניסה לעצמה לראש שהיא רוצה להיות גבר, היא נהיית נלעגת. מה יותר פתטי מגבר… מזויף? בעניין הזה לא תצליחי לשנות את דעתי. לָה לוסיין דה __, מאז שהתחילה ללבוש חליפות גברים, מה את חושבת, החיים שלה לא הורעלו?״
״הורעלו במה?״
״מאותו יום ואילך, ילדתי, אם ה׳חברות׳ שלה שכחו לרגע שהיא לא גבר, הטיפשה הזאת חשבה רק על זה… אז למרות כל ההצלחות שלה, היא כל הזמן הסתובבה בפרצוף חמוץ. האובססיה הזאת לא נתנה לה מנוחה וגם הרסה לה את הביטחון, שזה עוד יותר גרוע. כן, היה לה שיק! אבל שיק מתוסכל. בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים. איזו אישה לא מתגעגעת לזמן בחייה שבו היא היתה עצובה?״
ממלא את החללים הריקים… מרגישים שהמשפט מתאים רק למין אחד. הוא מלבלב ונפתח מתוך הפּרישוּת החמורה שתשוקה נשית מסתגרת בה, תקופת חניכה בהנאות הבשרים, הסמכה קפדנית שבלעדיה – כך טען הדוכס דה מוֹרנִי – נשארת האישה בשלב הטיוטה. אותו חובב נאור מבהיר באריכות, אם זיכרוני אינו מטעני, שהוא מתכוון ליותר מאשר סתם ״תעודת בגרות״ במין. נראה שהוא סבור כי כשם שיהלום מלטשים ביהלום, כך האישה משייפת ומעדנת את האישה, משאירה אותה מרוככת, גמישה, ואולי מוטב לומר – חבולה. מורני דיבר כגבר בקיא, הפונה לאישה בהצעת שותפות נועזת: ״אני מפקיד בידייך את הפלא החסר עדיין… הביאי אותו לכדי שלמות והחזירי לי אותו!״
״ואז,״ המשיכה עמליה, ״לה לוסיין התחילה להסתייף ולדקור. היא פיתחה חיבה לכל מה שמרושע באהבה: נטישוֹת בלי סיבה, התפייסויות על תנאי, פרידות ובריחות ללא צורך, סצנות של בכי, מה אני יודעת… אובססיות… היתה לה בלונדינית יפה אחת, לוּלוּ, היא זרקה אותה מהבית חצי עירומה, באמצע הלילה, לגינה, כדי להבהיר לה שהיא צריכה לבחור בינה לבין בעלה. לפני עלות השחר לה לוסיין יצאה למרפסת:
״נו, חשבת על זה?״
״כן,״ אמרה השנייה, שכבר הצטננה לגמרי.
״ו…?״
״ואני חוזרת להֶקטוֹר. חשבתי על זה שהוא יכול לעשות משהו שאת לא.״
״אה, ברור!״ אמרה לה לוסיין, בנעימה המורעלת שלה.
״לא,״ אמרה לולו, ״זה לא מה שאת חושבת. הדבר שאת חושבת, זה לא כזה חשוב לי. אני אגיד לך. כשאנחנו יוצאות שתינו, נוסעות יחד מחוץ לעיר, מטיילות, הולכות למסעדה, כולם חושבים שאת גבר, נכון. אבל אותי זה משפיל להיות עם גבר שלא יכול להשתין מול קיר.״ הא? מה את אומרת? לוסיין ציפתה לכל דבר חוץ מזה. היא קיבלה את זה קשה. עד כדי כך שניתקה כל קשר עם לולו… למה את צוחקת?״
״כי היא ילדותית, התשובה שלה!״
עמליה נעצה בי מבט נזעם:
״ילדותית! אבל חמודה, זה פשוט הדבר הכי פחות נחמד בעולם שלולו מצאה לומר!״
"אבל למה? בעיני זה ילדותי, וגם די קומי…״
״הכי פחות נחמד בעולם, אני אומרת לך! אלה לא דברים שאפשר להסביר… אלה דקויות… דברים שמרגישים… אם את לא מבינה את זה, אז אני מרימה ידיים, אין לי איך להסביר לך. באמת לא ברור לי איזה עניין יש לך בנושאים שאת לא מבינה בהם שום דבר! לכי, עזבי אותי בשקט. מספיק הפרעת לי ב׳גורלות׳ שלי!״
היא השפילה את ריסיה הארוכים על לחייה הכמושות, השתתקה בחומרת סבר וקראה את עתידה בהעבירה על הקלפים אצבע מוכת שיגרון…
כמה פעמים כבר ״הפרעתי לה בגורלות״? כדי לשמוע אותה הייתי מיתממת. אהבתי לתור בפניה, בין הגבות העבותות לסנטר הרומאי, אחר עקבות כלשהם ללוחמת האמיצה שמיהרה בחשכת הליל בסמטאות המזרח, עברה מאה סכנות כדי לחבק בזרועותיה גוף זהה לשלה, שכמו הועתק באהבה מתבנית גופה… זרועותיה, שריד אחרון ליופי, חלקוֹת, בגוון זית בהיר כגוֹן עורן של יהודיות תוניסאיות, וחזקות… זרועות שנשאו את כובד שנתן הבוטחת של נשים צעירות, ובהקו תחת מחלפות שיער ארוכות…
״תקשיבי, תקשיבי, עמליה… איך את מסבירה את העובדה שלולו בחרה לחזור לבעלה?״
״אני לא צריכה להסביר,״ אמרה עמליה בהדרת כבוד. ״וחוץ מזה, לא טענתי שהיא חזרה אליו.״
״איך היה הבעל?״
״בסדר גמור,״ אמרה עמליה בפרץ פתאומי של אהדה. ״בחור יפה, עם שיער בהיר כמו חיטה, כן, בחיי, את יודעת, אחד מהגבוהים האלה, השקטים… לא עשה ללולו שום צרות. בסופו של דבר, די חדל אישים.״
היא נשאה עיניים, התבוננה בבהיר השיער הרחק בירכתי הזיכרון, ושבה ונהייתה עוינת כלפיו:
״כן, די חדל אישים… מאוד סבלני… סבלנות של מלאך!…״
מאוד סבלני… הביאי אותו לכדי שלמות, והחזירי לי אותו. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר? כשאני נזכרת בשיחותי עם עמליה, אני מוצאת שהגברים נוהגים במקרים שכאלה בחוסר זהירות משווע. האין הפיקדון היקר עלול לענות למאהב, לכשייקרא לשוב לדרך הישר: ׳לא, אני לא חוזר. יותר טוב לי כאן מאשר ממול׳?…
״את מבינה, מה שהיה חשוב ללולו הוא להתנקם באמירת משהו איום ונורא, ולפגוע בלוסיין…״
״לפגוע בלוסיין! משהו איום ונורא! את מצחיקה אותי… את מדברת כמו תלמידת פנימייה! שטויות ילדותיות שכאלה… הוא בטח צחק עוד יותר ממני, הגבוה השקט ההוא… חיכה לשעתו…״
״שטויות ילדותיות? גסת רוח שכמוך! איך את מדברת?״
היא אמדה אותי במבטה, נחיריה התרחבו, והרוגז הדגיש בהגזמה את תווי פניה המלכותיים, עד שאלה נראו כמודבקים על הפנים שמתחת, פני הכומר הרע שמכערים נשים מסוימות בהסגירם את חטאיהן הכמוסים. זו, שעברה מזמן את גיל שישים, עוד ניצבה כנגד היריב המנצח וקראה תיגר על יתרונו ברוע מזג שחיקה נאמנה את ה״פרצוף החמוץ״ התמידי של לוסיין. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר?!…
אני משווה את המרירות הזאת לשלווה הליברטינית של הגבר, שמקבל את המצב כצופה משועשע וממתין לאישה שחומקת מידיו לזמן מה: ״את, עוד אדוג אותך בחזרה…״ ביטחון עצמי ויהירות שכאלה ראויים לגמול. ואכן, הם כמעט תמיד באים על שכרם.
״עמליה, את היית נאמנה?״
״למי?״ שאלה בלגלוג.
״לחברה שלך?״
״אה,״ אמרה בזלזול פתאומי. ״לנשים?… תלוי…״
״תלוי במה?״
״תלוי באורח החיים שהיה לנו… אם סוג העבודה שלנו לא אִפשר לחברה שלי ולי לחיות יחד, לא הייתי נאמנה. גם היא לא.״
״למה?״
אני זוכרת שעמליה שוב משכה בלֵיאוּת בכתפיה העצומות, הכבדות, הכפופות קדימה אל משקלם הרה האסון של השדיים.
״ככה זה. מה את רוצה שאגיד לך? צריך לעבור את זה. אני עברתי… ככה זה. אישה לא נשארת נאמנה לאישה שאיננה.״
הפסקתי להציק לה כי היה ברור לי שהיא מתבצרת באותו ״אני עברתי את זה״ ולעולם לא תרחיק הלאה ממנו.
אהבתי לבחון את הגבולות הברורים של בורותה וידענותה. על שני סוגים של אהבה, ידעה ככל שאפשר ללמוד מניסיון ומתעוזה נטולת פיוטיות. משיָבשו מעייני זיכרונה וחוש ההומור הרטנוני שלה, השארתי אותה עם ״נסיך החרבות״ והמשכתי הלאה בלעדיה…
קולט, "הטהור והטמא", הוצאת אפרסמון, 2020. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.
.
.
» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "גבירה אבודה" מאת וילה קאתר, בתרגומה של רעות בן יעקב
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
