מודל 2020 | מה יותר פתטי מגבר מזויף

"בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים." פרק מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן ועיפרון על נייר, 70X50 ס"מ, 2017

.

פרק מתוך "הטהור והטמא" / קולט

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 

פרק 6

ערפדית, מוצצת דם… זה היה כינויה של אישה אחת שכבר מתה, והיתה בשיא שִמצָתה לפני שלושים וחמש או ארבעים שנה. השחקנית עמליה X, חברתי משכבר לסיבובי ההופעות, סיפרה לי שהיתה מכוערת, אבל ״לבשה פראק עם הרבה שיק״.

״זו היתה בסך-הכול חליפת גברים בגזרה גרועה,״ אמרתי.

לפי תצלומי הדיוקן היתה שחרחורת וגרמית, צרת שפתיים, ומתריסה כאחת התופרות הצעירות המתחפשות לגברים ביום חגה של קתרינה הקדושה. נזקפו לחובתה נערות אומללות, נשים צעירות שהתאבדו תחת חלונה, משפחות הרוסות, יריבויות שהגיעו לכדי שפיכות דמים. על מפתן ביתה נערמו מנחות של פרחים, והיא נודעה כמי שהשיבה פנים רבים ריקם, בבוז שאין שני לו. באמת? כל כך הרבה מועמדות, וכל-כך מעט נבחרות? לא בדיוק מאזן אופייני למפלצת טורפת. זה נשמע יותר כמו משחק, אכזרי למדי, של ידענית ובקיאה בתענוגות הרוח. להזיק תוך התנזרות כמעט גמורה מחטא – לא כך נוהגת אישה המונית…

תצלום חתום בשמה הבדוי, לוּסיֵין דה —, מראה לנו אותה בחליפת שלושה חלקים, לבושה כהלכה אך עם שיירי טעם רע, כלומר טעם נשי. המטפחת מבצבצת שתי אצבעות מיותרות מעל כיס החזה. כנפות הפראק מתרחבות מדי בקצותיהן, וגם לנעליים מראה מפוקפק. מרגישים שמאחורי מצחו של הגבר המדומה כלוא דמיון נשי, אשר מצטער על שאינו יכול לתת לעצמו דרור בצווארוני מלמלה, סרטים ובדי משי… מוזר לחשוב שהמודל שעמד נגד עיני האישה הזאת, מְתַסכלת הגברים, היה רק זה של ״הג׳נטלמן הנאה״. היא התקשתה לוותר על הרברבנות שקרנה ממנה; כמו כתב-ידה האגרסיבי, גם היא עצמה השתייכה לתקופתן של עזוֹת המצח. עמליה X, אותה שחקנית נודדת טובה שמתה בתחילת המלחמה, דיברה עליה באוזנַי כעל יריבה, שכן התחרתה עם ״לָה לוסיין״ על כיבושים לרוב ועל ההתמחות בהרפתקאות מסוכנות. אם להאמין לדבריה, עמליה לא היססה לעזוב באישון לילה את מיטתו של סולטן שׂבֵע וישֵׁן, והלכה לבדה ברחובות קונסטנטינופול, עטויה רעלה, עד לחדר המלון שבו ציפתה לה עֵרה אישה רכה, בהירת שיער, וצעירה מאוד…

״ואת יודעת,״ גילתה לי עמליה האמיצה בעודה מערבבת את קלפי הטארוט על איזה שולחן פח קטן בבית קפה שומם בטארְבּ או וַלֶנסיֵין או עיירת שדה אחרת, ״את יודעת שקונסטנטינופול בלילה, בזמן ההוא, היתה עוד פחות בטוחה מבּולבאר דֶה לה שאפֶּל…״

היא היתה משופמת במקצת, סבלה משיגרון, והיתה תשושה ומלאת שמחה. בגיל יותר משישים עוד ״יצאה לסיבובים״ של הופעות, והיטיבה לספר על עברה. ״כלום לא חָסַר לי,״ טענה. ״לא יופי, לא אושר, לא אומללות, לא גברים, לא נשים… היו לי מה שנקרא חיים!״ עיניה היהודיות היפות התגלגלו מעלה לעצם המחשבה.

״אבל אם לא היו מפרידים בינך לבין חברתך רחובות אפלים, צללים, הגבר הזקן שעזבת, בקיצור כל הסכנות,״ אמרתי, ״האם עדיין היית ממהרת אליה בכזאת התלהבות?״

ידידתי הרימה לרגע את מבטה מן ״התלוי״, ״הגביעים״, ״החרבות״, ו״השלד״ שחייך אליה:

״עזבי אותי עם השאלות שלך. אני אישה זקנה, זה מספיק לא נעים. למה את רוצה לגזול ממני את האשליה שהשתוויתי בערכי לגבר צעיר?״

״אם כך, כשעזבת את הטורקי הזקן, עברה בך המחשבה שאת מפסיקה להיות אישה?״

״מה פתאום! כמה שאת מסובכת! אף פעם לא צריך להפסיק להיות אישה. בשום מקרה, ילדתי. ועוד דבר, תקשיבי לי טוב: זוג של נשים יכול להחזיק מעמד הרבה זמן ולהיות מאושר; אבל אם מתגנב אליו, בהתנהגותה של אחת הנשים, מה שאני קוראת גבר מדומה, אז…״

״הזוג נהיה אומלל?״

״לאו דווקא אומלל, אבל עצוב.״

״אה, כן? תסבירי…״

עמליה פתחה על השולחן ברוב קָבָּליוּת את קלפי הטארוט, שהדיפו ריח קרטון שמנוני, עור בלוי ונרות סטֵאַרין להארת מרתפים, מגולגלים בתוך שק ישן נושן.

״תביני. אישה שנשארת אישה היא ישות שלמה. לא חסר לה שום דבר, גם לא בשביל ה׳חבֵרה׳ שלה. אבל אם היא מכניסה לעצמה לראש שהיא רוצה להיות גבר, היא נהיית נלעגת. מה יותר פתטי מגבר… מזויף? בעניין הזה לא תצליחי לשנות את דעתי. לָה לוסיין דה __, מאז שהתחילה ללבוש חליפות גברים, מה את חושבת, החיים שלה לא הורעלו?״

״הורעלו במה?״

״מאותו יום ואילך, ילדתי, אם ה׳חברות׳ שלה שכחו לרגע שהיא לא גבר, הטיפשה הזאת חשבה רק על זה… אז למרות כל ההצלחות שלה, היא כל הזמן הסתובבה בפרצוף חמוץ. האובססיה הזאת לא נתנה לה מנוחה וגם הרסה לה את הביטחון, שזה עוד יותר גרוע. כן, היה לה שיק! אבל שיק מתוסכל. בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים. איזו אישה לא מתגעגעת לזמן בחייה שבו היא היתה עצובה?״

ממלא את החללים הריקים… מרגישים שהמשפט מתאים רק למין אחד. הוא מלבלב ונפתח מתוך הפּרישוּת החמורה שתשוקה נשית מסתגרת בה, תקופת חניכה בהנאות הבשרים, הסמכה קפדנית שבלעדיה – כך טען הדוכס דה מוֹרנִי – נשארת האישה בשלב הטיוטה. אותו חובב נאור מבהיר באריכות, אם זיכרוני אינו מטעני, שהוא מתכוון ליותר מאשר סתם ״תעודת בגרות״ במין. נראה שהוא סבור כי כשם שיהלום מלטשים ביהלום, כך האישה משייפת ומעדנת את האישה, משאירה אותה מרוככת, גמישה, ואולי מוטב לומר – חבולה. מורני דיבר כגבר בקיא, הפונה לאישה בהצעת שותפות נועזת: ״אני מפקיד בידייך את הפלא החסר עדיין… הביאי אותו לכדי שלמות והחזירי לי אותו!״

״ואז,״ המשיכה עמליה, ״לה לוסיין התחילה להסתייף ולדקור. היא פיתחה חיבה לכל מה שמרושע באהבה: נטישוֹת בלי סיבה, התפייסויות על תנאי, פרידות ובריחות ללא צורך, סצנות של בכי, מה אני יודעת… אובססיות… היתה לה בלונדינית יפה אחת, לוּלוּ, היא זרקה אותה מהבית חצי עירומה, באמצע הלילה, לגינה, כדי להבהיר לה שהיא צריכה לבחור בינה לבין בעלה. לפני עלות השחר לה לוסיין יצאה למרפסת:

״נו, חשבת על זה?״

״כן,״ אמרה השנייה, שכבר הצטננה לגמרי.

״ו…?״

״ואני חוזרת להֶקטוֹר. חשבתי על זה שהוא יכול לעשות משהו שאת לא.״

״אה, ברור!״ אמרה לה לוסיין, בנעימה המורעלת שלה.

״לא,״ אמרה לולו, ״זה לא מה שאת חושבת. הדבר שאת חושבת, זה לא כזה חשוב לי. אני אגיד לך. כשאנחנו יוצאות שתינו, נוסעות יחד מחוץ לעיר, מטיילות, הולכות למסעדה, כולם חושבים שאת גבר, נכון. אבל אותי זה משפיל להיות עם גבר שלא יכול להשתין מול קיר.״ הא? מה את אומרת? לוסיין ציפתה לכל דבר חוץ מזה. היא קיבלה את זה קשה. עד כדי כך שניתקה כל קשר עם לולו… למה את צוחקת?״

״כי היא ילדותית, התשובה שלה!״

עמליה נעצה בי מבט נזעם:

״ילדותית! אבל חמודה, זה פשוט הדבר הכי פחות נחמד בעולם שלולו מצאה לומר!״

"אבל למה? בעיני זה ילדותי, וגם די קומי…״

״הכי פחות נחמד בעולם, אני אומרת לך! אלה לא דברים שאפשר להסביר… אלה דקויות… דברים שמרגישים… אם את לא מבינה את זה, אז אני מרימה ידיים, אין לי איך להסביר לך. באמת לא ברור לי איזה עניין יש לך בנושאים שאת לא מבינה בהם שום דבר! לכי, עזבי אותי בשקט. מספיק הפרעת לי ב׳גורלות׳ שלי!״

היא השפילה את ריסיה הארוכים על לחייה הכמושות, השתתקה בחומרת סבר וקראה את עתידה בהעבירה על הקלפים אצבע מוכת שיגרון…

כמה פעמים כבר ״הפרעתי לה בגורלות״? כדי לשמוע אותה הייתי מיתממת. אהבתי לתור בפניה, בין הגבות העבותות לסנטר הרומאי, אחר עקבות כלשהם ללוחמת האמיצה שמיהרה בחשכת הליל בסמטאות המזרח, עברה מאה סכנות כדי לחבק בזרועותיה גוף זהה לשלה, שכמו הועתק באהבה מתבנית גופה… זרועותיה, שריד אחרון ליופי, חלקוֹת, בגוון זית בהיר כגוֹן עורן של יהודיות תוניסאיות, וחזקות… זרועות שנשאו את כובד שנתן הבוטחת של נשים צעירות, ובהקו תחת מחלפות שיער ארוכות…

״תקשיבי, תקשיבי, עמליה… איך את מסבירה את העובדה שלולו בחרה לחזור לבעלה?״

״אני לא צריכה להסביר,״ אמרה עמליה בהדרת כבוד. ״וחוץ מזה, לא טענתי שהיא חזרה אליו.״

״איך היה הבעל?״

״בסדר גמור,״ אמרה עמליה בפרץ פתאומי של אהדה. ״בחור יפה, עם שיער בהיר כמו חיטה, כן, בחיי, את יודעת, אחד מהגבוהים האלה, השקטים… לא עשה ללולו שום צרות. בסופו של דבר, די חדל אישים.״

היא נשאה עיניים, התבוננה בבהיר השיער הרחק בירכתי הזיכרון, ושבה ונהייתה עוינת כלפיו:

״כן, די חדל אישים… מאוד סבלני… סבלנות של מלאך!…״

מאוד סבלני… הביאי אותו לכדי שלמות, והחזירי לי אותו. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר? כשאני נזכרת בשיחותי עם עמליה, אני מוצאת שהגברים נוהגים במקרים שכאלה בחוסר זהירות משווע. האין הפיקדון היקר עלול לענות למאהב, לכשייקרא לשוב לדרך הישר: ׳לא, אני לא חוזר. יותר טוב לי כאן מאשר ממול׳?…

״את מבינה, מה שהיה חשוב ללולו הוא להתנקם באמירת משהו איום ונורא, ולפגוע בלוסיין…״

״לפגוע בלוסיין! משהו איום ונורא! את מצחיקה אותי… את מדברת כמו תלמידת פנימייה! שטויות ילדותיות שכאלה… הוא בטח צחק עוד יותר ממני, הגבוה השקט ההוא… חיכה לשעתו…״

״שטויות ילדותיות? גסת רוח שכמוך! איך את מדברת?״

היא אמדה אותי במבטה, נחיריה התרחבו, והרוגז הדגיש בהגזמה את תווי פניה המלכותיים, עד שאלה נראו כמודבקים על הפנים שמתחת, פני הכומר הרע שמכערים נשים מסוימות בהסגירם את חטאיהן הכמוסים. זו, שעברה מזמן את גיל שישים, עוד ניצבה כנגד היריב המנצח וקראה תיגר על יתרונו ברוע מזג שחיקה נאמנה את ה״פרצוף החמוץ״ התמידי של לוסיין. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר?!…

אני משווה את המרירות הזאת לשלווה הליברטינית של הגבר, שמקבל את המצב כצופה משועשע וממתין לאישה שחומקת מידיו לזמן מה: ״את, עוד אדוג אותך בחזרה…״ ביטחון עצמי ויהירות שכאלה ראויים לגמול. ואכן, הם כמעט תמיד באים על שכרם.

״עמליה, את היית נאמנה?״

״למי?״ שאלה בלגלוג.

״לחברה שלך?״

״אה,״ אמרה בזלזול פתאומי. ״לנשים?… תלוי…״

״תלוי במה?״

״תלוי באורח החיים שהיה לנו… אם סוג העבודה שלנו לא אִפשר לחברה שלי ולי לחיות יחד, לא הייתי נאמנה. גם היא לא.״

״למה?״

אני זוכרת שעמליה שוב משכה בלֵיאוּת בכתפיה העצומות, הכבדות, הכפופות קדימה אל משקלם הרה האסון של השדיים.

״ככה זה. מה את רוצה שאגיד לך? צריך לעבור את זה. אני עברתי… ככה זה. אישה לא נשארת נאמנה לאישה שאיננה.״

הפסקתי להציק לה כי היה ברור לי שהיא מתבצרת באותו ״אני עברתי את זה״ ולעולם לא תרחיק הלאה ממנו.

אהבתי לבחון את הגבולות הברורים של בורותה וידענותה. על שני סוגים של אהבה, ידעה ככל שאפשר ללמוד מניסיון ומתעוזה נטולת פיוטיות. משיָבשו מעייני זיכרונה וחוש ההומור הרטנוני שלה, השארתי אותה עם ״נסיך החרבות״ והמשכתי הלאה בלעדיה…

 

קולט, "הטהור והטמא", הוצאת אפרסמון, 2020. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "גבירה אבודה" מאת וילה קאתר, בתרגומה של רעות בן יעקב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תמר בורנשטיין-לזר מצילה את המושבות הראשונות

כדי ללמד את הילדים על העלייה הראשונה והמושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל - אי אפשר להסתפק בספרי ההיסטוריה. תמר בורנשטיין-לזר כתבה מחזה

1

מיתוסים נולדים ומתבססים מהר. במיוחד כשנעשה מאמץ מסוים מצד המחנכים להנחיל אותם לילדים הרכים. על כן, אפשר להניח שכבר בשנות השלושים התבסס בקרב היישוב העברי בארץ ישראל המיתוס החלוצי של העלייה השנייה כמו גם המורשת של מושבות "חיבת ציון" והעלייה הראשונה. ראשונה להן היא כמובן אם המושבות, או כמו שאתן מכירות אותה: פתח תקווה.

1
גלויה ועליה תצלום רחוב "חובבי ציון" במושבה פתח תקווה, ראשית המאה העשרים. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

וכפי שכבר סיפרנו כאן, אחת מסופרות הילדים הפוריות ביותר בישראל, תמר בורנשטיין-לזר, קיבלה על עצמה את המשימה לדאוג לחינוך ילדי ישראל בעזרת פורמט החוברות החדשני שפיתחה ונמכרו מדלת לדלת. כל חוברת עסקה בנושא מסוים, והן נבנו בפורמט קבוע פחות או יותר: כמה סיפורים, כמה שירים, ותוספות דוגמת משחקים, פרטי טריוויה, עבודות יצירה, בדיחות, מתכונים שקשורים לנושא החוברת וכיוצא בזה. לפעמים היה שם גם מחזה מקורי פרי יצירתה של בורנשטיין-לזר. אין כמו הצגה שתוצג בכיתה כדי להכניס את הילדים אל תוך עולם המושגים שמבקשים להנחיל להם.

בזכות ארכיונה האישי של בורנשטיין-לזר, שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית, אנו יכולים לקבל הצצה קטנה אל "בית המטבחיים": איך כותבים מחזה חינוכי לילדים? איך משכנעים את הילדים שההיסטוריה מעניינת? במקרה שאותו נסקור כאן, בורנשטיין-לזר בחרה לעסוק בנושא קרוב לליבה. כילידת מושב הפועלים הראשון, עין-גנים, המחזה שכתבה עוסק באפיזודה מחיי המושבה (שהפכה לעיר) ובלעה את מושב ילדותה: פתח תקווה. החוברת שבה אמור היה להתפרסם המחזה, עסקה כולה בחיי המושבות היהודיות הראשונות בארץ-ישראל.

1
הדמויות המופיעות במחזה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

סיפור המעשה במחזה שנקרא "מי הציל את המושבה" יכול במבט לאחור להיראות מיתולוגי בפני עצמו. בראשית העלילה אנו פוגשים את בנימין, אחד ממגיני פתח תקווה הצעירה, שמוצא ילד יתום משבט הבדואים הסמוך שננטש על ידם בזמן שעזבו את האזור. הוא מביא אותו למושבה, שָם הילד (ששמו עאבד) מתיידד עם ילדיו, אך נתקל גם בחשדנות מצד בני המושבה ושומריה – וגם מצד אשתו. השומרים לא מאמינים לסיפורו של הילד, וחוששים שהבדואים יתקפו את המושבה על מנת לשחררו. לאחר מכן, אכן מתכוננים הבדואים שגרו סמוך לירקון לתקוף את פתח תקווה, והשומרים חושדים שעאבד, שכבר התערה במושבה ומכיר את סודותיה, יתן אותה בידי התוקפים.

1
עמוד מתוך המחזה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר
1
עמוד לדוגמא מתוך המחזה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

כמו שאולי אפשר לנחש, עאבד דווקא מסייע למשפחתו היהודית המאמצת. הוא מסתנן דרך קווי האויב על מנת להזעיק עזרה מכוחות הצבא הבריטי שחונים סמוך. כך מופיעים במחזה גם שלושה קצינים ממוצא הודי המשרתים בצבא הבריטי (להם אין שמות), והילדים לומדים בתוך כך שבארץ ישראל מוצבים חיילים מכל רחבי האימפריה.

אבל יצירתיותה של תמר בורנשטיין-לזר לא עצרה בכתיבת שורות המחזה עצמן. הסופרת המסודרת ירדה לפרטי פרטים בתכנון ההצגה, משום שגם כל מה שמסביב חשוב ונחוץ בשביל להעביר את המסר וללמד על התקופה. וכך, בין דפי המחזה אפשר למצוא הוראות להכנתם של כמעט כל הפריטים הנחוצים.

1
זה מתחיל בתפאורה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

1

בולטים במיוחד איורי העיצוב של דמויות המחזה, שבורנשטיין-לזר ציירה על תלבושתן.

1

1

1

אך כאמור, בורנשטיין-לזר העדיפה שלא להשאיר במקרה החינוכי הזה מקום לדמיון. דף אחר מוקדש לעיצוב השיער של השחקניות (בעיקר), ולהוראות כיצד להכין פיאות שיחקו את תסרוקות התקופה.

1
הוראות להכנת פאות להצגה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

1

עיון בארכיונה של תמר בורנשטיין-לזר מאפשר להציץ בהיקף עבודתה העצום שכלל ספרים, סיפורים קצרים, שירים ושורה ארוכה של פעילויות חינוכיות ויצירתיות לילדים. ההצגה הזאת היא רק אחת מבין רבות נוספות, והיא דוגמה מאלפת לחשיבה ולתשומת הלב שהקדישה בורנשטיין-לזר לכל מה שיצא תחת ידיה.

 

כתבות נוספות

סיפורי השלום של תמר בורנשטיין-לזר

קופיקו יוצא מהארכיון

ושבו ספרים לגבולם: ספרי התורה הגולים חוזרים לתל אביב!

קופיקו יוצא מהארכיון

הסיפורים הגנוזים, הטיוטות והטקסטים המוקדמים על הקוף השובב ביותר בספרות העברית

תמר בורנשטיין-לזר קוראת בקופיקו. התמונה באדיבות המשפחה

בשנת 2020 העבירה משפחתה של הסופרת תמר בורנשטיין-לזר את ארכיונה הפרטי לספרייה הלאומית. אחד התיקים המסקרנים בארכיון נקרא בשם הזמני "טיוטות ראשונות לקופיקו", ובתוכו אנו מוצאים בדיוק את שהובטח. בטיוטות ראשונות אלו אנחנו קוראים את סיפור הרקע הראשון של קופיקו, ונתקלים בדמות שובבה אף יותר מזו שהורגלנו – אם משווים לסיפור שעלה בסופו של דבר לדפוס.

כשמשווים בין הספר "קופיקו האורח" לבין כמה טיוטות הסיפורים המסתתרים בתיק, מגלים שלא כל סיפורי קופיקו שנשמרו כטיוטות המודפסות אצל הסופרת מצאו את דרכן לספר. לסיפור הראשון שבו נתקל מי שפותח את התיק, "אורח פורח", למשל, אין כל זכר. ואם לדייק – הוא מוצא את דרכו לסדרת קופיקו בשינויי צורה. בסיפור בן שבעת העמודים המודפס במכונת כתיבה מסופר על ההרפתקה של קופיקו ואברהם.

טיוטות ראשונות לקופיקו

 

קופיקו משכנע את אברהם לעזור לו להעמיד פנים שהוא, הקוף החי והמדבר שהגיע ממדינה לא מזוהה באפריקה (בספרים נגלה שזוהי מדינת חונטזה הדמיונית), הוא בעצם קוף צעצוע. "אני אמשיך להיות קוף צעצוע. שים מהר את המפתח בגבי. תראה איך אני "אשגע" אצחיק ואמתח את הילדים". הראשונה שנופלת בפח המתיחה של קופיקו היא סבתו של אברהם. מאוחר יותר טועים גם נגה ובן דודה יורם לחשוב שקופיקו הוא קוף צעצוע. בסיפור קצר זה, בדיוק כמו בכל סיפורי קופיקו האחרים, שוזרת הסופרת שמות של אנשים מחייה – הבת שלה נגה, שלומקה – הוא שלמה לזר בעלה של תמר, בני הדודים יורם וארנה ועוד ועוד – לתוך סיפור בדיוני על דמויות בדיוניות.

הסיפור "אורח פורח"

 

סיפור נוסף שגם לו אין זכר בספר הוא סיפור ירידתו של קופיקו מהאונייה – ומי שזוכר את סדרת הילדים המקורית ודאי נזכר בפתיח המצויר. קריאה בסיפור מגלה לנו שזהו סיפור מוקדם ל"אורח פורח". שם הסיפור הוא "איזה תור", ובו אנו מגלים את זהותו של אברהם – הוא המלח שהוריד בהיחבא את קופיקו מהאונייה. מדוע בהיחבא? גם בסיפור זה מעמיד קופיקו פני בובה, הפעם כדי להערים על שוטר המכס שתהה, מדוע מסתובב קוף פרא חופשי?

הסיפור "איזה תור"

 

השוואת שני הסיפורים עם פתיחת הספר הראשון של קופיקו שראה אור בהוצאת א. זלקוביץ בשנת 1958 בשם קופיקו האורח, מגלה את מעשה השכתוב. הטיוטות מאריכות איפה שהגרסה הסופית והמודפסת מקצצת. הסיפור הפותח של הספר "קופיקו האורח" מכיל גרסה מקוצרת בהרבה לשני הסיפורים. הסיפור הראשון – הוא שנתן את שמו לקובץ, קופיקו האורח, והוא נפתח במשפט: "לאבא של נגה יש חבר מלח". מיד אחרי שמתוארים היעדים הנחשקים שאליהם הגיע – ודאי לילדה קטנה משכונת עין גנים – מתחיל סיפור המעשה.

פַּעַם אַחַת חָזְרָה נֹגַהּ מֵהַגָּןפָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת וְהִנֵּה בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר נִצָּב הַמַּלָּח אַבְרָהָםאָצָה נֹגַהּ לִקְרָאתוֹ בִּזְרוֹעוֹת פְתוּחוֹתפָּזְלָה לְעֵבֶר הָאַמְתַּחַת הַמְּלֵאָה וּגְדוּשָׁה וְשָׁאֲלָה:

מַה הֵבֵאתָ לִי?

חִיֵּך אַבְרָהָם וְאָמַר:

– קוֹף.

אוּףנִמְאֲסוּ עָלַי הַקּוֹפִים הָאֵלֶּה, – אָמְרָה נֹגַהּ. – יֵשׁ לִי קוֹף אֶחָד רוֹקֵדאֶחָד מַכָּה בְּתֹףלָמָּה לִי עוֹד קוֹףהַלְוַאי וְהָיִיתָ מֵבִיא לִי בֻּבָּה כּוּשִׁית בִּמְקוֹם קוֹף.

נוּנוּמִיַּד נִרְאָה אִם תִּרְצִי אֶת הַקּוֹף הַזֶּה אוֹ לֹא, – אָמַר אַבְרָהָם הַמַּלָחחִיֵּך חִיּוּך מִסְתּוֹרִי וְהוֹבִיל אוֹתָהּ אֶל הַמִּרְפֶּסֶת.

 

נראה שבפתיחת הספר בחרה תמר להצניע את שובבותו של קופיקו, שמתגלה רק מהסיפור השני והלאה. בטיוטות הסיפור אורח פורח, קופיקו הוא שמציע לאברהם המלח להערים על הילדים ולהציג את עצמו כקוף צעצוע. בסיפור המודפס קופיקו האורח, אחרי שהתיידדו השניים, מציעה נגה לקוף המחמד שלה להעמיד פנים שהוא צעצוע וכך להערים על בני דודתה – יורם וארנה. בסיפור אנחנו לא מוצאים זכר לתעלול שהציע קופיקו. למעשה, את השם קופיקו מציע נגה, אחרי שהציגה את הקוף ליורם וארנה. "ומאז אותו יום, שבו הופיע קופיקו לשכונה ונעשה בה תושב קבע, לא משם השם קופיקו מפי הילדים".

טיוטות אחרות מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר נשמרו בכתב ידה, הקריא להפליא יש לציין, של הסופרת. כך נשמר הסיפור "עוזי וקופיקו בגן החיות".

 

על כמה מהסיפורים השמורים בתיק נכתב בראש העמוד "לא נדפס, ולפעמים פשוט "לא". לאמור: סיפור זה לא ראה אור בדפוס. לפחות במקרה אחד נכתב, "לברר אם נדפס". כך שאפשר לקבוע בבטחה שפריטים נדירים אלה לא ראו אור מעולם עד היום.

 

לסיפור אחד או שניים הוסיפה הסופרת הערות לאיור נלווה, הערות שנשלחו ככל הנראה למאייר א. אריה. או שאולי לצייר אביגדור לואיזאדה? קופיקו האורח יצא בשתי מהדורות ב-1958. המהדורה שאייר א. אריה הייתה המצליחה מבין השתיים, והיא שהפכה את קופיקו לשם המוכר לכל ילדי ישראל.

 

לסיום, ולהנאתכם, צירפנו בבכורה עולמית (תופים בבקשה) שלושה סיפורי קופיקו שלא פורסמו.

 

הסיפור "איזו מניפה":

 

הסיפור "שני גאותנים":

 

הסיפור "עוזי והקופיקו בגן החיות":

 

כתבות נוספות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

היה צריך אפילו מסוק: כך נבנתה הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם

מתכננים מפתיעים, אדריכלות יוצאת דופן ועבודות בנייה מורכבות. כל אלו היו חלק מהקמתו של בניין הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים

1

מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

"במרכזה של קריית האוניברסיטה ניצב בניין, המתגלה מצפון כלבנה־של־שיש, גדלת־מימדים, ישרת־קווים ומבהיקה, הנישאת על עמודים, ואילו מעברים אחרים, במורד ההר, הוא מתגלה במלוא גודלו, בכל שש קומותיו. כאן הוא ליבה של האוניברסיטה…"

כך מתואר בניין הספרייה הלאומית הממוקם בלב קמפוס האוניברסיטה העברית שעל גבעת רם, ירושלים, בחוברת "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", מאת יהודה האזרחי, שיצא בשנת 1966. החוברת מתארת את ההיסטוריה של המוסד הקרוי היום "הספרייה הלאומית של ישראל", ומקדישה לא מעט עמודים לבניין שבו היא שוכנת נכון לכתיבת שורות אלו (אמצע שנת 2020). כשפורסמה החוברת הזו, חלפו כשש שנים בלבד מאז שעברה הספרייה למשכן זה, והוא נחשב אחד מהמרשימים והמיוחדים מסוגו.

ההיסטוריה – הכללית והאדריכלית – של מבני הספרייה הלאומית היא נושא לשורת מאמרים. לא נסקור את כולה כאן. אולי נתייחס רק בחטף. בכתבה הזו נספר בעיקר על המבנה הנוכחי שלה ועל מתכנניו המפתיעים.

1
בניין ליידי דייוויס, הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם. צילום: אסף פינצ'וק

המבנה ההיסטורי של מה שנקרא אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" היה בקמפוס האוניברסיטה העברית הראשון, ששכן על הר הצופים בירושלים. לאחר מלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים המערבית, והאוניברסיטה פוזרה ברחבי העיר. גם הספרייה הלאומית נאלצה להשתמש בבניינים שונים, ובהם בניין טרה סנטה האיקוני.

1
בית הספרים הלאומי בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. צילום: חנן בהיר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

אבל במסגרת הקמת קריית האוניברסיטה החדשה על גבעת רם שבמערב העיר, נקבע שגם במרכזה יוצב בניין שישמש את בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. נזכיר, שעד שנת 2008, הייתה הספרייה הלאומית חברה־בת של האוניברסיטה העברית, ושימשה בעיקר כספריית מחקר. עוד חשוב לזכור, שבניגוד למצב היום, אז גם הפקולטות למדעי החברה והרוח שכנו בגבעת רם, אותן פקולטות שהעסיקו את החוקרים שהיו קהל היעד המרכזי של הספרייה.

עם תכנון הקמפוס החדש, הוחלט ב-1955 לפתוח בתחרות תכנון עבור בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. כמה צוותי אדריכלים הגישו את הצעותיהם. ההצעות היו צריכות להתמודד עם תנאי השטח הלא פשוטים (על צלעה של הגבעה) ועם הצרכים המיוחדים של הספרייה (אחסון ספרים, כתבי יד עתיקים ושימורם לצד קבלת קהל ופעילויות נוספות). בין המשתתפים היו אדריכלים בכירים דוגמת זאב רכטר (ובנו, יעקב, שאך הצטרף למשרד האדריכלות וייעשה אחד האדריכלים המפורסמים בישראל בזכות עצמו); דוד בסט (שעבד באותה עת במשרד השיכון), ברוך וגילה משולם וארכיטקטים נוספים.

1
הצעת תכנון לבית הספרים הלאומי, מתוך ארכיון דוד בסט
1
הצעה לתכנון בית הספרים הלאומי, מתוך ארכיון רכטר אדריכלים

אך כשהודיעו בפברואר 1956 על המנצחים, נחלו האדריכלים המפורסמים אכזבה: בתחרות התכנון זכתה הצעתם של שני אדריכלים צעירים יותר, ממחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד, זיוה ארמוני וחנן הברון. השניים היו די אלמונים באותה העת, ולמעשה אך סיימו את לימודיהם. למרות זאת הצעתם היא זו שהתקבלה. שרטוטים וטיוטות של ההצעה שהגישו נמצאים בארכיוניהם של השניים, שנסרקו במסגרת האוסף הדיגיטלי הלאומי של הספרייה הלאומית בתחום האדריכלות.

1
שרטוט מתוך ארכיון זיוה ארמוני עבור בית הספרים הלאומי
1
מתוך ארכיון זיוה ארמוני

עבודות התכנון עצמן החלו מאוחר יותר באותה שנה, והבנייה החלה כבר ב-1957. התכנון המסובך הוביל לכך שבסופו של דבר הוטלה המשימה על צוות משולב של שלושה משרדי תכנון: הזוכים בתחרות זיוה ארמוני וחנן הברון, האדריכלים אמנון אלכסנדרוני ואברהם יסקי והאדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמעון פובזנר. על עיצוב הפנים הופקדה האדריכלית ומעצבת הפנים דורה גד (שגם ארכיונה נסרק במסגרת האוסף הדיגיטלי הלאומי של הספרייה הלאומית בתחום האדריכלות). בשל המורכבות של תכנון הבניין, סייעו למתכננים גם היועץ האדריכל של האוניברסיטה דב כרמי, ומנהל הספרייה באותן שנים ד"ר קורט וורמן. גם הביצוע עצמו לא היה פשוט כלל. כך, למשל, לטובת התקנת מערכות מיזוג אוויר על גג הבניין נדרש מסוק, שאותו גייסה האוניברסיטה מחיל האוויר(!).

1
מסוק מסייע בהתקנת מערכות הקירור בבניין ליידי דייויס של הספרייה הלאומית, מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

סוף כל סוף, בסוף שנת 1960, נחנך הבניין החדש של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, במרכזה של קריית האוניברסיטה החדשה, סמל של מערכת ההשכלה והתרבות העבריות של מדינת ישראל המתחדשת.

1
תצלום פנים בבניין ליידי דייוויס של הספרייה הלאומית. צילום: מרים שמיר, מתוך ארכיון דורה גד

בבניין עצמו, שנקרא על שמה של הפילנתרופית הידועה ליידי דייוויס, בולט השימוש בעמודים, וניכרים בו עקרונות התכנון של הסגנון הבינלאומי. בקומת אולמות הקריאה תכננו האדריכלים פתח ענק שיעניק אור לקומה (באולמות עצמם אין חלונות, אלא אור טבעי מן הגג). בסופו של דבר, על הפתח הזה הוצבו בשנות השמונים חלונות הויטראז' המפורסמים של האמן מרדכי ארדון, שהפכו לאייקון עיצובי של הספרייה.

1
חלונות ארדון בספרייה הלאומית. צילום: אודי אדרי

בזמן ששורות אלו נכתבות, בקיץ תש"פ, שנת 2020, במרחק כמה מאות מטרים בלבד מבניין ליידי דייוויס, הולך ונבנה בניין חדש. המבנה שמוקם בימים אלו בין הכנסת למשרדי הממשלה ולמוזיאון ישראל, עתיד להפוך בתוך שנים ספורות למשכנה החדש של הספרייה הלאומית. אנחנו כבר לא יכולים לחכות לחנוכתו.

ארכיוניהם האישיים של זיוה ארמוני, חנן הברון, וכן אדריכלים נוספים שהשתתפו בתחרות ובעבודת התכנון (דוד בסט, משרד רכטר אדריכלים, ברוך וגילה משולם, דורה גד), נסרקו במסגרת שיתוף פעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד. מעוניינים בחומרים נוספים? חפשו באוסף הלאומי הדיגיטלי של ארכיוני אדריכלות בספרייה הלאומית.

אנו מודים לאהוד בסט, ארכיון יד טבנקין, רכטר אדריכלים בע"מ וארכיון אדריכלות ישראל (אא"י) שבאדיבותם נסרקו ארכיונים אלה.

 

 

כתבות נוספות

מה עלה בגורלו של ארכיון פרנץ קפקא?

שני הדפים ששרדו את שריפת הספרים בגרמניה הנאצית

גלגולה של מברשת

ספרים שהושאלו לפני 60 שנה הוחזרו לספרייה