מודל 2020 | פיקניק בנהר הסוויט ווטר

"היה משהו פראי ונואש באופן שבו הברייה עקורת העיניים חבטה בכנפיה בענפים, הסתחררה באור השמש בלי לראות אותו, דוחפת את ראשה אל על שוב ושוב". קטע מתוך "גבירה אבודה" מאת וילה קאתר, בתרגומה של רעות בן יעקב

רותי בן יעקב, פני המים באגם, שמן על בד, 70X60 ס"מ, 2017

.

"גבירה אבודה" / וילה קאתר – קטע מתוך הפרק השני

מאנגלית: רעות בן יעקב

.

אך נתחיל את סיפורנו בבוקר קיצי אחד לפני שנים רבות, בימים שגברת פורסטר הייתה אישה צעירה, וסוויט ווטר הייתה עיירה מלאת תקוות וציפיות לעתיד. בבוקר ההוא היא עמדה בטרקלין ביתה, ליד החלון הגדול, וסידרה בקערת זכוכית ורדים בהירים מזן עתיק. כשהרימה את מבטה ראתה חבורת ילדים יחפים צועדים בשביל, כשהם נושאים חכות דיג וסלסילות אוכל. את רובם הכירה; היו שם ניל הֶרבֶּרט, אחיינו של השופט פּוֹמרוֺי, ילד נאה בן שתים-עשרה שחיבבה; וג'ורג' אדמס המנומס, בנו של בעל חווה נכבד מהעיר לוֹוֶל במסצ'וסטס. השאר היו ילדים מהעיירה: בנו הג'ינג'י של הקצב, התאומים השחומים השמנים של בעל המכולת, אד אליוט (שאביו הפלרטטן ניהל חנות נעליים ונחשב לדון ז'ואן של העולם התחתון של סוויט ווטר), ושני בניו של החייט הגרמני – נערים חיוורים ומנומשים, לבושים בבגדים מרופטים ושיערם המרופט בגון החלודה. מדי פעם הייתה קונה מהם בשר שצדו או שפמנונים שדגו, כאשר היו צצים לפתע בדלת המטבח שלה, בשקט כמו רוחות רפאים, ושואלים חרש אם היא "מעוניינת בדג הבוקר."

כשהגיעו הנערים לראש הגבעה, היא ראתה שהם מהססים ומתלבטים ביניהם. "תשאל אותה אתה, ניל."

"עדיף שאתה תשאל אותה, ג'ורג'. היא נמצאת אצלכם בבית כל הזמן, ואותי היא בקושי מכירה."

כאשר התמהמהו בתחתית שלוש המדרגות המובילות למרפסת שבחזית הבית, ניגשה גברת פורסטר אל הדלת ובאדיבות בירכה אותם במנוד ראש, מחזיקה בידה את אחד הפרחים.

"בוקר טוב, ילדים. אתם יוצאים לפיקניק?"

ג'ורג' אדמס התקרב והוריד בפניה את כובע הקש הגדול שלו במחווה של כבוד. "בוקר טוב, גברת פורסטר. האם תרשי לנו להסתובב ולדוג למטה בביצות ולאכול צהריים בחורשה?"

"בוודאי. שיהיה לכם יום נפלא. כמה זמן עבר מאז יצאתם לחופשה מבית הספר? אתם מתגעגעים ללימודים? אני משוכנעת שניל מתגעגע. השופט פומרוי מספר לי שהוא תלמיד שקדן."

הילדים פרצו בצחוק, וניל נראה עגמומי.

"קדימה, רוצו לכם, ורק שימו לב שלא תשאירו את השער בין הביצות לשטח המרעה פתוח. אדון פורסטר לא אוהב שעדרי הבקר יוצאים לשטחים של עשבי הסיסנית שלו."

הבנים הקיפו את הבית בשקט, חצו את השער אל החורשה, ואז שעטו בצעקות מטה במורדות המדושאים, מתחת לעצים הגבוהים. גברת פורסטר צפתה בהם מחלון המטבח עד שנעלמו מאחורי עיקול הגבעה. היא פנתה אל הטבחית הבוהמית.

"מרי, כשתאפי הבוקר, הכניסי לתנור גם תבנית עוגיות בשביל הילדים האלה. אני אביא להם אותן כשהם יאכלו ארוחת צהריים."

הגבעה המעוגלת שעליה ניצב בית פורסטר השתפלה ברכות מטה הן בחזית אל הגשר, הן בגבה לתוך החורשה. אך ממזרח לבית, בקצה החורשה, צלל המדרון בתלילות מגדות העשב הירוקות, שנראו כמו צוקים, אל הביצה שלמרגלות הגבעה. לשם היו מועדות פניהם של הנערים.

כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים, הם עדיין לא עשו דבר מכל מה שהיה בכוונתם לעשות. כל הבוקר התנהגו כמו יצורי פרא: צועקים מראשי הצוקים נשובי הרוחות; צוללים מטה אל הביצה הכסופה מבעד לקורי העכביש המטוללים הנוצצים בעשב הגבוה; שועטים בקול שריקה בין קני הסוף האדומים החיוורים; מדשדשים בחול באפיק הנחל; מבריחים נחש מים מפוספס מהמקום שבו התחמם בשמש על גדם עץ ערבה זקן; חותכים ענפים להכנת רוגטקה; מטילים את עצמם על בטניהם אל מקום שבו מצטופפים עלי גרגיר הנחלים, כדי לשתות מים קרירים מהמעיין שנובע מתחת לתל. רק שני הילדים הגרמנים, רַיינהוֹלד ואדולף בלום, פרשו לבדם לבריכה שוקטת שמעליה הונח, כסכר על הנחל, גזע עץ שנטה על צדו, והצליחו, למרות כל הרעש ונתזי המים סביבם, לתפוס כמה דגים קטנים. ורדי הבר היו פתוחים לרווחה ובוהקים, פרחי האירוס הנאה פרחו בסגול, ועשבי החלביב הכסופים הנצו לא מכבר. ציפורים ופרפרים ניתרו באוויר לכל עבר. וברגע אחד גוועה הרוח, האוויר התלהט, הביצה העלתה אדים, והציפורים נעלמו. הנערים חשו עייפים; חולצותיהם נדבקו לגופם ושערם דבק למצחם. הם נטשו את השדות הביצתיים המהבילים ופנו אל החורשה, השתרעו על העשב הרענן בצִלם מכיר הטובה של עצי הצפצפה ופרשו על הארץ את ארוחת הצהריים שלהם. האחים בלום הביאו, כמו תמיד, אך ורק לחם שיפון וחתיכות של גבינה מיובשת, אלא שחבריהם לא רצו לטעום מזה בשום אופן. אבל תדיוּס גריימס, בנו הג'ינג'י של הקצב, היה היחיד שהיה בלתי מנומס דיו לבוז להם בקול. "אתם חיים על נקניקיות בבית, למה אתם אף פעם לא מביאים כמה?" צעק.

"שקט," אמר ניל הרברט. הוא הצביע על דמות לבנה שנעה במהירות במורדות החורשה, תחת הצללים המהבהבים של העלים – גברת פורסטר, ללא כיסוי ראש, סלסילה על זרועה, שערה הכחול-שחור בוהק באור השמש. רק שנים לאחר מכן החלה לעטות רדידים שיצלו על עיניה ולחבוש כובעים רחבי שוליים בשמש, אם כי עור פניה מעולם לא היה אחד משיאי חִנה. לחייה היו בהירות ורזות למדי, מנומשות מעט בימי הקיץ.

כשהתקרבה, ג'ורג' אדמס, שהיה בן לאם קפדנית, נעמד על רגליו, וניל עשה כמותו.

"הנה לכם עוגיות חמות לארוחת הצהריים, בנים." היא הסירה את המפית מהסלסילה. "הצלחתם לדוג משהו?"

"לא כל כך דגנו. רק התרוצצנו קצת," אמר ג'ורג'.

"אני יודעת! שכשכתם במים וכל זה." הייתה לה דרך נעימה לדבר עם ילדים, בקלילות ובישירות. "גם אני לפעמים משתכשכת במים, כשאני באה לכאן לקטוף פרחים. אני לא יכולה לעצור בעצמי. אני מורידה את הגרבונים ומרימה את החצאית, ואז אני נכנסת למים!" היא חלצה נעל לבנה וניערה אותה.

"אבל את לפחות יודעת לשחות, גברת פורסטר," אמר ג'ורג'. "רוב הנשים לא יודעות."

"בטח שהן יודעות! בקליפורניה כולם יודעים לשחות. אבל פה בנהר הסוויט ווטר אני לא מתפתה לשחות – כל הבוץ הזה ונחשי המים והעלוקות – איכסה!" היא הצטמררה וצחקה.

"ראינו בבוקר נחש מים ורדפנו אחריו. הוא היה ענקי!" תָד גריימס הצטרף לשיחה.

"למה לא הרגתם אותו? בפעם הבאה שאשכשך במים הוא יבוא לנשוך לי את הבהונות! טוב, תמשיכו לאכול את הארוחה שלכם. ג'ורג' יכול לתת את הסלסילה למרי כשתלכו." היא הלכה משם, והם צפו בדמותה הלבנה הנעה ברכות בצדי החורשה ועוצרת מדי פעם בפעם לבחון את שיחי הפטל האדום שלאורך הגדר.

"העוגיות האלה טעימות נורא," אמר אחד מהתאומים השחומים והמצחקקים לבית ויבֶר. הילדים הגרמנים לעסו בשתיקה. כולם היו די מרוצים שגברת פורסטר באה בעצמה להביא להם את העוגיות ולא שלחה את מרי במקומה. אפילו תד גריימס הקטן והפרוע, עם הרעמה האדומה שלו והפה השפמנוני – תווי ההיכר של כל שבט גריימס – הבין שגברת פורסטר היא אדם מיוחד במינו. ג'ורג' וניל כבר היו בוגרים דיים להבחין שהיא שונה משאר נשות העיירה ותהו מה עשה אותה כמות שהיא. האחים בלום הביטו בה בהכנעה מתחת לשערם החיוור, המכורסם, כאילו הייתה אחת הנשים העשירות והנעלות ביותר בעולם. הם הבינו, יותר מחבריהם, שמעמד משופע כל טוב ומיוחס שכזה הוא עובדה מוגמרת בסדר החברתי.
הנערים סיימו לאכול והשתרעו על העשב. הם דיברו על פאני, הכלבה של השופט פומרוי, שהייתה מגזע ספנייל מים והורעלה, ומי בלי ספק עשה את זה, כשהתקרב אליהם אורח נוסף.

"תשתקו, תשתקו, הנה הוא בא. זה אַייבי המרעיל,"* אמר אחד התאומים. "תשתקו, אנחנו לא רוצים שירעילו את רוג'ר שלנו."

נער כבן שמונה-עשרה או תשע-עשרה, לבוש בגדי ציד מרופטים מקורדרוי ונושא רובה ותיק ציידים, טיפס מן הביצה והלך בחורשה בין שורות העצים. הוא פסע בצעדים מחוצפים ויהירים, בועט בזרדים, בזקיפות קומה בלתי טבעית, כמי שהוצמד לו מוט ברזל במורד גבו. היה דבר-מה מתריס וחשוד במנח ראשו. הוא התקרב אל החבורה ודיבר אליהם ביהירות ובהתנשאות.

"הלו, ילדים. מה אתם עושים פה?"

"פיקניק," אמר אד אליוט.

"חשבתי שפיקניקים זה לבנות. לקחתם איתכם גם את המורה? אתם כבר ילדים מספיק גדולים בשביל לצוד, לא?"

ג'ורג' אדמס הביט בו בבוז. "ברור שכן. אני קיבלתי רובה רמינגטון 22 ליום ההולדת שלי. אבל אנחנו מספיק חכמים בשביל לא להביא את הרובים שלנו לפה. כדאי לך להחביא את הרובה שלך, אדון אייבי, שגברת פורסטר לא תבוא לכאן ותסלק אותך."

"היא לא יכולה לראות אותנו מהבית. וחוץ מזה היא לא יכולה להגיד לי כלום. היא לא יותר טובה ממני."

הנערים לא ענו. האמירה הייתה מגוחכת אפילו בעיני תד השפמנוני; העסק של אביו התבסס על ההבנה שלפיה יש אנשים טובים מאחרים, שבהתאם מזמינים נתחי בשר טובים יותר. אם כולם היו אוכלים את הסטייקים הזולים כמו משפחתו של אייבי פיטרס, לא היה אפשר לחיות מקצבוּת.

האורח הניח את הרובה ואת תיק הציידים שלו מאחורי עץ, זקף את קומתו ובחן את החבורה בעיניו הצרות והבוהקות, מעורר בכולם אי-נוחות. ג'ורג' וניל שנאו להביט באייבי, ועם זאת היה בפניו משהו שריתק אותם. הן היו אדומות ובשרן נראה קשה, כאילו התנפחו מעקיצות דבורים או ממפגש עם קיסוס רעיל. אבל הכינוי הזה, "אַייבי המרעיל" , ניתן לו כי כולם ידעו היטב שהוא כבר ״יצא בזול״ מכמה מקרי מוות של כלבים, לפני שהרעיל את כלבת הספנייל מים הידידותית של השופט. הבנים ידעו לספר שאם הוא פוגש איזה כלב שהוא לא מחבב, הוא לא יירגע עד שיחסל אותו.

עור פניו האדום של אייבי היה מוכתם בנמשים קטנטנים, כמו כתמי חלודה, ובכל אחת מלחייו הקשות היה חריץ מסולסל, כמו סיקוס בגזע העץ – שתי גומות קבועות שבהחלט לא ריככו את ארשת פניו. עיניו היו קטנות מאוד, וכיוון שלא היו לו ריסים, האישונים שלו נראו תקועים במקומם בקשיוּת כשל נחש או לטאה, ללא יכולת למצמץ. ידיו נראו נפוחות כמו פרצופו והיו מחורצות מאחור ובמפרקי האצבעות, כאילו נמתח עורו עד דק. אייבי פיטרס היה ברנש מכוער, והוא אהב להיות מכוער.

הוא החל להסביר לנערים שעכשיו אמנם חם מכדי לצוד, אבל אחר כך הוא מתכוון להתגנב לביצה, כי שם נמצאים הברווזים בשעת השקיעה, ולצוד לו כמה מהם. "אני יכול לברוח דרך שדות התירס לפני שהקפטן הזקן יראה אותי. ריצה זה לא הצד החזק שלו."

"הוא יתלונן לאבא שלך."

"כאילו שלאבא שלי אכפת!" עיניו חסרות המנוחה של הדובר הביטו בינות לענפים. "רואים את הנקָר הזה שמקיש שם? אנחנו לא מזיזים לו בכלל. איך הוא מעז!"

"הם מוגנים פה, ולכן הם לא מפחדים," אמר ג'ורג' הדייקן.

"קדימה! הם יהרסו ככה את החורשה של הזקן. העץ הזה כבר מלא חורים. אבל עכשיו אפשר להוריד אותו בלי בעיה!"

ניל וג'ורג' אדמס הזדקפו. "אל תעז לירות פה, אתה תסבך את כולנו בצרות."

"היא ישר תרד מהבית לכאן," קרא אד אליוט.

"שתבוא, זאתי עם האף למעלה! וחוץ מזה, מי מדבר בכלל על לירות? ובכל מקרה, כל כלב בא יומו."

כששמעו את דבריו המחוצפים, שלחו הבנים זה בזה מבטים נדהמים, והתאומים השחומים החלו שניהם לצחקק בו בזמן והתגלגלו על הארץ. אך נדמה שאייבי לא ידע שהוא נחשב לאיש תחבולות בכל הנוגע לכלבים. הוא שלף מכיסו קֶלַע ממתכת וכמה אבני חצץ עגלגלות. "אני לא הולך להרוג אותו. אני רק אפתיע אותו, כדי שנוכל להסתכל עליו."

"בוא נתערב שאתה לא פוגע!"

"מתערבים שכן!" הוא הצמיד את האבן לרצועת העור, התמקד במטרה ושחרר. שלא במפתיע, הנקר נחת למרגלותיו. אייבי כיסה אותו בכובע הלֶבֶד השחור הכבד שלו. הוא מעולם לא חבש כובע קש, אפילו בימים החמים ביותר. "עכשיו חכו. הוא יתעורר. עוד רגע תשמעו אותו מנפנף בכנפיים."

"זה לא הוא, בכל מקרה. זאת נקבה. כל אחד יודע," אמר ניל בבוז. הוא כעס שהנער הלא-מקובל הזה הגיע ככה והרס להם את אחר הצהריים. הוא האשים את אייבי פיטרס בגורלו העגום של כלב הספנייל של דודו.

"מה שתגיד, גברת נקבה," אמר אייבי בפיזור הדעת, מרוכז במשימה משלו. הוא שלף מכיסו קופסת עור קטנה ואדומה, וכשפתח אותה ראו הבנים שהיא מכילה כל מיני כלים קטנים ומעניינים: להבי סכין קטנטנים וחדים, קרסים, מחטים מעוקלות, מסור, קשית נשיפה וזוג מספריים. "חלק מזה קיבלתי עם ערכת פחלוץ מהעיתון 'יוּת קוֹמפּניוֹן', ואת השאר הכנתי בעצמי." הוא התייצב בנוקשות על ברכיו – נראה שהמפרקים שלו לא מסוגלים בכלל להתכופף – וכרה אוזן מבעד לכובעו. "היא ערנית כמו צרצר," הכריז. לפתע תחב את ידו מתחת לשולי הכובע ושלף את הציפור המבוהלת. היא לא דיממה, ונראה שגם לא נפצעה.

"עכשיו אתם תסתכלו, ואני אראה לכם משהו," אמר אייבי. הוא החזיק את ראש הנקרית במעין מלחציים שיצר בעזרת האגודל והאצבע המורה, סוגר בכף ידו על גופה המתנשם. במהירות הבזק, כמו היה זה תעלול שהוא מיומן בו, תפס את אחד הלהבים הקטנטנים, ניקר את שתי העיניים הבוהות שבראשה הקטן והמטופש של הציפור ושחרר אותה מיד.

הנקרית התרוממה באוויר בסחרור כמו חולץ פקקים, זינקה ימינה, נתקעה בגזע עץ, ואז שמאלה, ונתקעה בגזע נוסף. למעלה ולמטה, אחורה וקדימה, בינות סבך הענפים היא עפה, שורטת את נוצותיה, צונחת ומתרוממת שוב. הנערים עמדו וצפו בה, באי-נוחות ובזעם לנוכח העוול, ולא ידעו מה לעשות. הם לא היו רגשניים במיוחד; תד תמיד עזר בעבודה בבית המטבחיים, והאחים בלום הרוויחו את לחמם מהריגת יצורים. הם לא היו מעלים בדעתם שהם יכולים להיות כל כך נסערים בגלל נקרית פצועה. היה משהו פראי ונואש באופן שבו הברייה עקורת העיניים חבטה בכנפיה בענפים, הסתחררה באור השמש בלי לראות אותו, דוחפת את ראשה אל על שוב ושוב ומטלטלת אותו, כפי שעושה ציפור כשהיא שותה. לבסוף הצליחה להניח את רגליה על הענף שממנו הופלה, ונראה שהיא מזהה את החוטר. כאילו למדה משהו הודות לפצעיה, היא ניקרה וגיששה את דרכה לאורך הענף ונעלמה בתוך החור שלה.

"עכשיו," סינן ניל הרברט מבין שיניו, "אם אצליח להגיע לשם עכשיו, אני יכול להרוג את הציפור ולגאול אותה מייסוריה. תרכיב אותי על הגב, ריין."

ריינהולד היה הגבוה מכולם, והוא כופף את גבו הגרמי בצייתנות. קשה לטפס על גזע של עץ צפצפה; קליפתו מחוספסת, והענפים מתפצלים ממנו בגובה רב. מכנסיו של ניל נקרעו ורגליו החשופות נשרטו כהוגן עוד לפני שהגיע למסעף הראשון. לאחר שהסדיר את נשימתו, התפתל מעלה לעבר החור של הנקרית, שהיה גבוה מהרצוי. הוא כמעט הגיע אליו, שותפיו הביטו בו מלמטה וסברו שהוא מוגן למדי, ואז לפתע איבד את שיווי משקלו, התגלגל באוויר ונחת על העשב למרגלותיהם, ללא ניע.

"רוצו להביא מים!"

"רוצו לקרוא לגברת פורסטר! בקשו ממנה ויסקי."

"לא," אמר ג'ורג' אדמס, "בואו ניקח אותו אליה הביתה. היא תדע מה לעשות."

"רעיון טוב," אמר אייבי פיטרס. כיוון שהיה גדול וחזק מכל האחרים, הוא הרים את גופו הרפוי של ניל ופנה במעלה הגבעה. עלה בדעתו שזוהי הזדמנות פז להיכנס לביתם של הזוג פורסטר ולראות אותו מבפנים, וזה היה רצונו מאז ומתמיד.


* Poison ivy, צמח קיסוס רעיל.

 

 

וילה קאתר, "גבירה אבודה", הוצאת הכורסא ותשע נשמות, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב.

.

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "הפואטיקה של החלל" מאת גסטון בשלאר, והקדמת דברים מאת המתרגמת, מור קדישזון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו