מודל 2020 | פיקניק בנהר הסוויט ווטר

"היה משהו פראי ונואש באופן שבו הברייה עקורת העיניים חבטה בכנפיה בענפים, הסתחררה באור השמש בלי לראות אותו, דוחפת את ראשה אל על שוב ושוב". קטע מתוך "גבירה אבודה" מאת וילה קאתר, בתרגומה של רעות בן יעקב

רותי בן יעקב, פני המים באגם, שמן על בד, 70X60 ס"מ, 2017

.

"גבירה אבודה" / וילה קאתר – קטע מתוך הפרק השני

מאנגלית: רעות בן יעקב

.

אך נתחיל את סיפורנו בבוקר קיצי אחד לפני שנים רבות, בימים שגברת פורסטר הייתה אישה צעירה, וסוויט ווטר הייתה עיירה מלאת תקוות וציפיות לעתיד. בבוקר ההוא היא עמדה בטרקלין ביתה, ליד החלון הגדול, וסידרה בקערת זכוכית ורדים בהירים מזן עתיק. כשהרימה את מבטה ראתה חבורת ילדים יחפים צועדים בשביל, כשהם נושאים חכות דיג וסלסילות אוכל. את רובם הכירה; היו שם ניל הֶרבֶּרט, אחיינו של השופט פּוֹמרוֺי, ילד נאה בן שתים-עשרה שחיבבה; וג'ורג' אדמס המנומס, בנו של בעל חווה נכבד מהעיר לוֹוֶל במסצ'וסטס. השאר היו ילדים מהעיירה: בנו הג'ינג'י של הקצב, התאומים השחומים השמנים של בעל המכולת, אד אליוט (שאביו הפלרטטן ניהל חנות נעליים ונחשב לדון ז'ואן של העולם התחתון של סוויט ווטר), ושני בניו של החייט הגרמני – נערים חיוורים ומנומשים, לבושים בבגדים מרופטים ושיערם המרופט בגון החלודה. מדי פעם הייתה קונה מהם בשר שצדו או שפמנונים שדגו, כאשר היו צצים לפתע בדלת המטבח שלה, בשקט כמו רוחות רפאים, ושואלים חרש אם היא "מעוניינת בדג הבוקר."

כשהגיעו הנערים לראש הגבעה, היא ראתה שהם מהססים ומתלבטים ביניהם. "תשאל אותה אתה, ניל."

"עדיף שאתה תשאל אותה, ג'ורג'. היא נמצאת אצלכם בבית כל הזמן, ואותי היא בקושי מכירה."

כאשר התמהמהו בתחתית שלוש המדרגות המובילות למרפסת שבחזית הבית, ניגשה גברת פורסטר אל הדלת ובאדיבות בירכה אותם במנוד ראש, מחזיקה בידה את אחד הפרחים.

"בוקר טוב, ילדים. אתם יוצאים לפיקניק?"

ג'ורג' אדמס התקרב והוריד בפניה את כובע הקש הגדול שלו במחווה של כבוד. "בוקר טוב, גברת פורסטר. האם תרשי לנו להסתובב ולדוג למטה בביצות ולאכול צהריים בחורשה?"

"בוודאי. שיהיה לכם יום נפלא. כמה זמן עבר מאז יצאתם לחופשה מבית הספר? אתם מתגעגעים ללימודים? אני משוכנעת שניל מתגעגע. השופט פומרוי מספר לי שהוא תלמיד שקדן."

הילדים פרצו בצחוק, וניל נראה עגמומי.

"קדימה, רוצו לכם, ורק שימו לב שלא תשאירו את השער בין הביצות לשטח המרעה פתוח. אדון פורסטר לא אוהב שעדרי הבקר יוצאים לשטחים של עשבי הסיסנית שלו."

הבנים הקיפו את הבית בשקט, חצו את השער אל החורשה, ואז שעטו בצעקות מטה במורדות המדושאים, מתחת לעצים הגבוהים. גברת פורסטר צפתה בהם מחלון המטבח עד שנעלמו מאחורי עיקול הגבעה. היא פנתה אל הטבחית הבוהמית.

"מרי, כשתאפי הבוקר, הכניסי לתנור גם תבנית עוגיות בשביל הילדים האלה. אני אביא להם אותן כשהם יאכלו ארוחת צהריים."

הגבעה המעוגלת שעליה ניצב בית פורסטר השתפלה ברכות מטה הן בחזית אל הגשר, הן בגבה לתוך החורשה. אך ממזרח לבית, בקצה החורשה, צלל המדרון בתלילות מגדות העשב הירוקות, שנראו כמו צוקים, אל הביצה שלמרגלות הגבעה. לשם היו מועדות פניהם של הנערים.

כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים, הם עדיין לא עשו דבר מכל מה שהיה בכוונתם לעשות. כל הבוקר התנהגו כמו יצורי פרא: צועקים מראשי הצוקים נשובי הרוחות; צוללים מטה אל הביצה הכסופה מבעד לקורי העכביש המטוללים הנוצצים בעשב הגבוה; שועטים בקול שריקה בין קני הסוף האדומים החיוורים; מדשדשים בחול באפיק הנחל; מבריחים נחש מים מפוספס מהמקום שבו התחמם בשמש על גדם עץ ערבה זקן; חותכים ענפים להכנת רוגטקה; מטילים את עצמם על בטניהם אל מקום שבו מצטופפים עלי גרגיר הנחלים, כדי לשתות מים קרירים מהמעיין שנובע מתחת לתל. רק שני הילדים הגרמנים, רַיינהוֹלד ואדולף בלום, פרשו לבדם לבריכה שוקטת שמעליה הונח, כסכר על הנחל, גזע עץ שנטה על צדו, והצליחו, למרות כל הרעש ונתזי המים סביבם, לתפוס כמה דגים קטנים. ורדי הבר היו פתוחים לרווחה ובוהקים, פרחי האירוס הנאה פרחו בסגול, ועשבי החלביב הכסופים הנצו לא מכבר. ציפורים ופרפרים ניתרו באוויר לכל עבר. וברגע אחד גוועה הרוח, האוויר התלהט, הביצה העלתה אדים, והציפורים נעלמו. הנערים חשו עייפים; חולצותיהם נדבקו לגופם ושערם דבק למצחם. הם נטשו את השדות הביצתיים המהבילים ופנו אל החורשה, השתרעו על העשב הרענן בצִלם מכיר הטובה של עצי הצפצפה ופרשו על הארץ את ארוחת הצהריים שלהם. האחים בלום הביאו, כמו תמיד, אך ורק לחם שיפון וחתיכות של גבינה מיובשת, אלא שחבריהם לא רצו לטעום מזה בשום אופן. אבל תדיוּס גריימס, בנו הג'ינג'י של הקצב, היה היחיד שהיה בלתי מנומס דיו לבוז להם בקול. "אתם חיים על נקניקיות בבית, למה אתם אף פעם לא מביאים כמה?" צעק.

"שקט," אמר ניל הרברט. הוא הצביע על דמות לבנה שנעה במהירות במורדות החורשה, תחת הצללים המהבהבים של העלים – גברת פורסטר, ללא כיסוי ראש, סלסילה על זרועה, שערה הכחול-שחור בוהק באור השמש. רק שנים לאחר מכן החלה לעטות רדידים שיצלו על עיניה ולחבוש כובעים רחבי שוליים בשמש, אם כי עור פניה מעולם לא היה אחד משיאי חִנה. לחייה היו בהירות ורזות למדי, מנומשות מעט בימי הקיץ.

כשהתקרבה, ג'ורג' אדמס, שהיה בן לאם קפדנית, נעמד על רגליו, וניל עשה כמותו.

"הנה לכם עוגיות חמות לארוחת הצהריים, בנים." היא הסירה את המפית מהסלסילה. "הצלחתם לדוג משהו?"

"לא כל כך דגנו. רק התרוצצנו קצת," אמר ג'ורג'.

"אני יודעת! שכשכתם במים וכל זה." הייתה לה דרך נעימה לדבר עם ילדים, בקלילות ובישירות. "גם אני לפעמים משתכשכת במים, כשאני באה לכאן לקטוף פרחים. אני לא יכולה לעצור בעצמי. אני מורידה את הגרבונים ומרימה את החצאית, ואז אני נכנסת למים!" היא חלצה נעל לבנה וניערה אותה.

"אבל את לפחות יודעת לשחות, גברת פורסטר," אמר ג'ורג'. "רוב הנשים לא יודעות."

"בטח שהן יודעות! בקליפורניה כולם יודעים לשחות. אבל פה בנהר הסוויט ווטר אני לא מתפתה לשחות – כל הבוץ הזה ונחשי המים והעלוקות – איכסה!" היא הצטמררה וצחקה.

"ראינו בבוקר נחש מים ורדפנו אחריו. הוא היה ענקי!" תָד גריימס הצטרף לשיחה.

"למה לא הרגתם אותו? בפעם הבאה שאשכשך במים הוא יבוא לנשוך לי את הבהונות! טוב, תמשיכו לאכול את הארוחה שלכם. ג'ורג' יכול לתת את הסלסילה למרי כשתלכו." היא הלכה משם, והם צפו בדמותה הלבנה הנעה ברכות בצדי החורשה ועוצרת מדי פעם בפעם לבחון את שיחי הפטל האדום שלאורך הגדר.

"העוגיות האלה טעימות נורא," אמר אחד מהתאומים השחומים והמצחקקים לבית ויבֶר. הילדים הגרמנים לעסו בשתיקה. כולם היו די מרוצים שגברת פורסטר באה בעצמה להביא להם את העוגיות ולא שלחה את מרי במקומה. אפילו תד גריימס הקטן והפרוע, עם הרעמה האדומה שלו והפה השפמנוני – תווי ההיכר של כל שבט גריימס – הבין שגברת פורסטר היא אדם מיוחד במינו. ג'ורג' וניל כבר היו בוגרים דיים להבחין שהיא שונה משאר נשות העיירה ותהו מה עשה אותה כמות שהיא. האחים בלום הביטו בה בהכנעה מתחת לשערם החיוור, המכורסם, כאילו הייתה אחת הנשים העשירות והנעלות ביותר בעולם. הם הבינו, יותר מחבריהם, שמעמד משופע כל טוב ומיוחס שכזה הוא עובדה מוגמרת בסדר החברתי.
הנערים סיימו לאכול והשתרעו על העשב. הם דיברו על פאני, הכלבה של השופט פומרוי, שהייתה מגזע ספנייל מים והורעלה, ומי בלי ספק עשה את זה, כשהתקרב אליהם אורח נוסף.

"תשתקו, תשתקו, הנה הוא בא. זה אַייבי המרעיל,"* אמר אחד התאומים. "תשתקו, אנחנו לא רוצים שירעילו את רוג'ר שלנו."

נער כבן שמונה-עשרה או תשע-עשרה, לבוש בגדי ציד מרופטים מקורדרוי ונושא רובה ותיק ציידים, טיפס מן הביצה והלך בחורשה בין שורות העצים. הוא פסע בצעדים מחוצפים ויהירים, בועט בזרדים, בזקיפות קומה בלתי טבעית, כמי שהוצמד לו מוט ברזל במורד גבו. היה דבר-מה מתריס וחשוד במנח ראשו. הוא התקרב אל החבורה ודיבר אליהם ביהירות ובהתנשאות.

"הלו, ילדים. מה אתם עושים פה?"

"פיקניק," אמר אד אליוט.

"חשבתי שפיקניקים זה לבנות. לקחתם איתכם גם את המורה? אתם כבר ילדים מספיק גדולים בשביל לצוד, לא?"

ג'ורג' אדמס הביט בו בבוז. "ברור שכן. אני קיבלתי רובה רמינגטון 22 ליום ההולדת שלי. אבל אנחנו מספיק חכמים בשביל לא להביא את הרובים שלנו לפה. כדאי לך להחביא את הרובה שלך, אדון אייבי, שגברת פורסטר לא תבוא לכאן ותסלק אותך."

"היא לא יכולה לראות אותנו מהבית. וחוץ מזה היא לא יכולה להגיד לי כלום. היא לא יותר טובה ממני."

הנערים לא ענו. האמירה הייתה מגוחכת אפילו בעיני תד השפמנוני; העסק של אביו התבסס על ההבנה שלפיה יש אנשים טובים מאחרים, שבהתאם מזמינים נתחי בשר טובים יותר. אם כולם היו אוכלים את הסטייקים הזולים כמו משפחתו של אייבי פיטרס, לא היה אפשר לחיות מקצבוּת.

האורח הניח את הרובה ואת תיק הציידים שלו מאחורי עץ, זקף את קומתו ובחן את החבורה בעיניו הצרות והבוהקות, מעורר בכולם אי-נוחות. ג'ורג' וניל שנאו להביט באייבי, ועם זאת היה בפניו משהו שריתק אותם. הן היו אדומות ובשרן נראה קשה, כאילו התנפחו מעקיצות דבורים או ממפגש עם קיסוס רעיל. אבל הכינוי הזה, "אַייבי המרעיל" , ניתן לו כי כולם ידעו היטב שהוא כבר ״יצא בזול״ מכמה מקרי מוות של כלבים, לפני שהרעיל את כלבת הספנייל מים הידידותית של השופט. הבנים ידעו לספר שאם הוא פוגש איזה כלב שהוא לא מחבב, הוא לא יירגע עד שיחסל אותו.

עור פניו האדום של אייבי היה מוכתם בנמשים קטנטנים, כמו כתמי חלודה, ובכל אחת מלחייו הקשות היה חריץ מסולסל, כמו סיקוס בגזע העץ – שתי גומות קבועות שבהחלט לא ריככו את ארשת פניו. עיניו היו קטנות מאוד, וכיוון שלא היו לו ריסים, האישונים שלו נראו תקועים במקומם בקשיוּת כשל נחש או לטאה, ללא יכולת למצמץ. ידיו נראו נפוחות כמו פרצופו והיו מחורצות מאחור ובמפרקי האצבעות, כאילו נמתח עורו עד דק. אייבי פיטרס היה ברנש מכוער, והוא אהב להיות מכוער.

הוא החל להסביר לנערים שעכשיו אמנם חם מכדי לצוד, אבל אחר כך הוא מתכוון להתגנב לביצה, כי שם נמצאים הברווזים בשעת השקיעה, ולצוד לו כמה מהם. "אני יכול לברוח דרך שדות התירס לפני שהקפטן הזקן יראה אותי. ריצה זה לא הצד החזק שלו."

"הוא יתלונן לאבא שלך."

"כאילו שלאבא שלי אכפת!" עיניו חסרות המנוחה של הדובר הביטו בינות לענפים. "רואים את הנקָר הזה שמקיש שם? אנחנו לא מזיזים לו בכלל. איך הוא מעז!"

"הם מוגנים פה, ולכן הם לא מפחדים," אמר ג'ורג' הדייקן.

"קדימה! הם יהרסו ככה את החורשה של הזקן. העץ הזה כבר מלא חורים. אבל עכשיו אפשר להוריד אותו בלי בעיה!"

ניל וג'ורג' אדמס הזדקפו. "אל תעז לירות פה, אתה תסבך את כולנו בצרות."

"היא ישר תרד מהבית לכאן," קרא אד אליוט.

"שתבוא, זאתי עם האף למעלה! וחוץ מזה, מי מדבר בכלל על לירות? ובכל מקרה, כל כלב בא יומו."

כששמעו את דבריו המחוצפים, שלחו הבנים זה בזה מבטים נדהמים, והתאומים השחומים החלו שניהם לצחקק בו בזמן והתגלגלו על הארץ. אך נדמה שאייבי לא ידע שהוא נחשב לאיש תחבולות בכל הנוגע לכלבים. הוא שלף מכיסו קֶלַע ממתכת וכמה אבני חצץ עגלגלות. "אני לא הולך להרוג אותו. אני רק אפתיע אותו, כדי שנוכל להסתכל עליו."

"בוא נתערב שאתה לא פוגע!"

"מתערבים שכן!" הוא הצמיד את האבן לרצועת העור, התמקד במטרה ושחרר. שלא במפתיע, הנקר נחת למרגלותיו. אייבי כיסה אותו בכובע הלֶבֶד השחור הכבד שלו. הוא מעולם לא חבש כובע קש, אפילו בימים החמים ביותר. "עכשיו חכו. הוא יתעורר. עוד רגע תשמעו אותו מנפנף בכנפיים."

"זה לא הוא, בכל מקרה. זאת נקבה. כל אחד יודע," אמר ניל בבוז. הוא כעס שהנער הלא-מקובל הזה הגיע ככה והרס להם את אחר הצהריים. הוא האשים את אייבי פיטרס בגורלו העגום של כלב הספנייל של דודו.

"מה שתגיד, גברת נקבה," אמר אייבי בפיזור הדעת, מרוכז במשימה משלו. הוא שלף מכיסו קופסת עור קטנה ואדומה, וכשפתח אותה ראו הבנים שהיא מכילה כל מיני כלים קטנים ומעניינים: להבי סכין קטנטנים וחדים, קרסים, מחטים מעוקלות, מסור, קשית נשיפה וזוג מספריים. "חלק מזה קיבלתי עם ערכת פחלוץ מהעיתון 'יוּת קוֹמפּניוֹן', ואת השאר הכנתי בעצמי." הוא התייצב בנוקשות על ברכיו – נראה שהמפרקים שלו לא מסוגלים בכלל להתכופף – וכרה אוזן מבעד לכובעו. "היא ערנית כמו צרצר," הכריז. לפתע תחב את ידו מתחת לשולי הכובע ושלף את הציפור המבוהלת. היא לא דיממה, ונראה שגם לא נפצעה.

"עכשיו אתם תסתכלו, ואני אראה לכם משהו," אמר אייבי. הוא החזיק את ראש הנקרית במעין מלחציים שיצר בעזרת האגודל והאצבע המורה, סוגר בכף ידו על גופה המתנשם. במהירות הבזק, כמו היה זה תעלול שהוא מיומן בו, תפס את אחד הלהבים הקטנטנים, ניקר את שתי העיניים הבוהות שבראשה הקטן והמטופש של הציפור ושחרר אותה מיד.

הנקרית התרוממה באוויר בסחרור כמו חולץ פקקים, זינקה ימינה, נתקעה בגזע עץ, ואז שמאלה, ונתקעה בגזע נוסף. למעלה ולמטה, אחורה וקדימה, בינות סבך הענפים היא עפה, שורטת את נוצותיה, צונחת ומתרוממת שוב. הנערים עמדו וצפו בה, באי-נוחות ובזעם לנוכח העוול, ולא ידעו מה לעשות. הם לא היו רגשניים במיוחד; תד תמיד עזר בעבודה בבית המטבחיים, והאחים בלום הרוויחו את לחמם מהריגת יצורים. הם לא היו מעלים בדעתם שהם יכולים להיות כל כך נסערים בגלל נקרית פצועה. היה משהו פראי ונואש באופן שבו הברייה עקורת העיניים חבטה בכנפיה בענפים, הסתחררה באור השמש בלי לראות אותו, דוחפת את ראשה אל על שוב ושוב ומטלטלת אותו, כפי שעושה ציפור כשהיא שותה. לבסוף הצליחה להניח את רגליה על הענף שממנו הופלה, ונראה שהיא מזהה את החוטר. כאילו למדה משהו הודות לפצעיה, היא ניקרה וגיששה את דרכה לאורך הענף ונעלמה בתוך החור שלה.

"עכשיו," סינן ניל הרברט מבין שיניו, "אם אצליח להגיע לשם עכשיו, אני יכול להרוג את הציפור ולגאול אותה מייסוריה. תרכיב אותי על הגב, ריין."

ריינהולד היה הגבוה מכולם, והוא כופף את גבו הגרמי בצייתנות. קשה לטפס על גזע של עץ צפצפה; קליפתו מחוספסת, והענפים מתפצלים ממנו בגובה רב. מכנסיו של ניל נקרעו ורגליו החשופות נשרטו כהוגן עוד לפני שהגיע למסעף הראשון. לאחר שהסדיר את נשימתו, התפתל מעלה לעבר החור של הנקרית, שהיה גבוה מהרצוי. הוא כמעט הגיע אליו, שותפיו הביטו בו מלמטה וסברו שהוא מוגן למדי, ואז לפתע איבד את שיווי משקלו, התגלגל באוויר ונחת על העשב למרגלותיהם, ללא ניע.

"רוצו להביא מים!"

"רוצו לקרוא לגברת פורסטר! בקשו ממנה ויסקי."

"לא," אמר ג'ורג' אדמס, "בואו ניקח אותו אליה הביתה. היא תדע מה לעשות."

"רעיון טוב," אמר אייבי פיטרס. כיוון שהיה גדול וחזק מכל האחרים, הוא הרים את גופו הרפוי של ניל ופנה במעלה הגבעה. עלה בדעתו שזוהי הזדמנות פז להיכנס לביתם של הזוג פורסטר ולראות אותו מבפנים, וזה היה רצונו מאז ומתמיד.


* Poison ivy, צמח קיסוס רעיל.

 

 

וילה קאתר, "גבירה אבודה", הוצאת הכורסא ותשע נשמות, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב.

.

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "הפואטיקה של החלל" מאת גסטון בשלאר, והקדמת דברים מאת המתרגמת, מור קדישזון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

החיילים האלמונים של יאיר

האם ניתן למצוא בהמנון הלח"י את עקבות האקלים הציבורי שבו נכתב – מתיחות עם הערבים מחד גיסא, ועם קומוניסטים יהודים מאידך גיסא?

אברהם שטרן, "יאיר"

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

עם הקמת לח"י הוכתר השיר "חיילים אלמונים" כהמנון המחתרת. הוא נדד אל לח"י מארגון אצ"ל שממנו התפלגה, יחד עם מייסדה "יאיר" – אברהם שטרן, שכתב והלחין את השיר 8 שנים לפני כן, בשנת 1932. שריקת "חיילים אלמונים" הייתה האות של "קול המחתרת העברית" – תחנת השידור המחתרתית של לח"י. זהו השיר הראשון של יאיר שפורסם, והוא המזוהה ביותר איתו ועם לח"י. הוא מושר תמיד על קברו ביום אזכרתו, וכן בכנסים של יוצאי לח"י.

חיילים אלמונים בספר השירים של יאיר, 1950

האם נוכל לדייק יותר במועד כתיבתו של "חיילים אלמונים"? בחתימת השיר הוסיף יאיר, כמקובל במקרים רבים, מידע על מקום כתיבתו וזמנה, אך לא הייתה זו חתימה פשוטה: "ירושלים, נבי מוסה, תרצ"ב" (ירושלים הושמטה לאחר מכן מהמהדורות בדפוס). ציון השנה נמצא כאן, אבל לפניו נרשמו שני מקומות שונים – ירושלים שבה חי אז יאיר ולמד באוניברסיטה העברית, ונבי מוסא – מסגד במדבר יהודה. יאיר היה אז חבר אצ"ל, ואל מדבר יהודה היו יוצאים חברי הארגון להתאמן בנשק, אך איך ייתכנו שני מקומות שונים לכתיבת אותו שיר?

נראה שירושלים הושמטה מן החתימה במהדורות הדפוס בגלל הסתירה הזו במקום כתיבת השיר, אך ייתכן שלא בצדק. מתקבל על הדעת ש"נבי מוסה" אינו ציון המקום אלא ציון זמן. ערביי הארץ נוהגים לחגוג בכל אביב את חגיגות "נבי מוסא" בעלייה לרגל לאתר המיוחס לקברו של משה רבנו שעליו הוקם המסגד בבקעת הורקניה במדבר יהודה. זהו חג מוסלמי מקומי הצמוד דווקא למועד חג הפסחא הנוצרי, ולא קבוע בלוח השנה האסלאמי (כמוהו, ובקרבה אליו, נהגה גם עלייה לקברו של נבי סלאח ברמלה). משלחות מערי המחוז שכם וחברון יצאו אל ירושלים ודגליהן בידיהן, ולאחר המפגש על הר הבית היו יוצאות בתהלוכת דגלים משותפת אל המסגד שבלב המדבר יחד עם תושבי הכפרים שבסביבת ירושלים, וממנו שבות אל העיר ומתפזרות חזרה.

הרצאת זאב וילנאי על חגיגות נבי מוסה ועוד. יולי 1932

בשנת 1920 התלקחו החגיגות לפוגרום ביהודי ירושלים שנודעו בשם "מאורעות תר"פ". מכאן ואילך גברה המתיחות הבטחונית בירושלים סביב חגיגות נבי מוסא, שמטבע הדברים חלו תמיד בחג הפסח או בקרבתו, וביתר שאת מאז מאורעות תרפ"ט. לאחר פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 אסרו הבריטים את המשך קיום החגיגות.

"ירושלים נבי מוסה תרצ"ב" הוא אפוא ציון זמן, מועד חגיגות נבי מוסא באותה שנה. כחבר ב"הגנה" (גם אם כבר גויס אז לאצ"ל), יאיר השתתף בשמירות בבית הכנסת של חב"ד ברובע היהודי בזמן חגיגות נבי מוסא בשנת 1932 ואולי גם בשנים קודמות. על השמירה בבית הכנסת הזה בעיר העתיקה הוא כתב טיוטה לשיר "שמחת תורה" או "לכנופיות המטורפים": "נלך לקראת קרב כולנו לרחוב בעיר ההרגה" (ראו יאירה גינוסר, לא בשבילנו שר הסקסופון, עמ' 49; 293).

באותה שנה חל יום החגיגה בירושלים בחג הראשון של פסח, למחרת ליל הסדר (21.4.1932). מתיחות יתרה שררה באותה שנה בקרב יהודי ירושלים והשלטונות הבריטיים. באותם ימים נערכו בארץ ישראל המכביה הראשונה ונחנך "יריד המזרח" הראשון, הישגים שהחמירו את המתח עם המנהיגות הערבית בראשות המופתי חאג' אמין אל חוסייני שעמד בראש חגיגות נבי מוסא מאז תרפ"ט.

אבל לא רק מול הערבים הוחרפה המתיחות. ערב חגיגות נבי מוסא נחשף תא מחתרתי קומוניסטי (המפלגה הקומוניסטית הוצאה בימי המנדט מחוץ לחוק) שהפיץ בין הערבים כרוזי הסתה נגד היישוב. הכרוזים האשימו את היהודים בנישול הערבים וקראו לערבים להתמרד, להילחם ביהודים ולסלקם מהארץ. הידיעה על הפרשה עוררה עניין רב ביישוב, ודיווחים שוטפים על אודותיה התפרסמו באותם ימים בעיתונות היומית. המשטרה הבריטית עצרה מראש את חברי ההתארגנות, רובם יהודים, ולבסוף חלפו חגיגות נבי מוסא בשנה זו ללא מהומות.

"הארץ", 18 באפריל, 1932
"הארץ", 18 באפריל, 1932

ידוע לנו שההזדמנות הראשונה שבה הושר השיר לראשונה בציבור הייתה בסיום קורס המפקדים השני של אצ"ל, שחל במהלך פסח תרצ"ב (1932). מכאן שהשיר הושלם באותם ימי פסח עצמם, לאחר החג הראשון שבו חלו החגיגות. אולי יאיר כתב את השיר, או לפחות התחיל בכתיבתו, בזמן השמירה עצמה ברובע היהודי באותו חג?

האם ניתן למצוא ב"חיילים אלמונים" את עקבות האקלים הציבורי שבו נכתב – מתיחות עם הערבים מחד גיסא, ועם קומוניסטים יהודים מאידך גיסא? באופן כללי, מתקבל על הדעת שסיפור יציאת מצרים מן ההגדה השפיע על ההתייחסויות הרבות לשעבוד ולחרות שהשיר רצוף בהם. אך מבט מקרוב מספק רמזים נוספים.

"חיילים אלמונים" פורסם לראשונה בחוברת "המצודה" שהוציאו יאיר וחבריו בקיץ 1932 והוקדשה ליום השנה השלישי למאורעות תרפ"ט. גם שמו מייחס אותו במישרין למאורעות אלה. הוא לקוח משירו המפורסם של אורי צבי גרינברג הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, שנכתב בעקבות המאורעות (ופורסם בספר אזור מגן ונאום בן הדם, תר"צ): הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, עִירִי הַקְּדוֹשָׁה! וְאֵזוֹר מָגֵן מִסָּבִיב חָגְרוּ לְךָ מְגִנַּיִךְ, וּשְׁמָם: חֲלוּצִים… חֲיָלִים אַלְמוֹנִים שֶׁכָּאֵלֶּה; וְהֵמָּה עוֹמְדִים וְיוֹרִים עַל סִפַּיִךְ. כלומר, החיילים האלמונים הם שומריה של ירושלים, אותו התפקיד שמילא יאיר עצמו בזמן המתיחות בחגיגות נבי מוסא. בראש כתב היד הוא כתב מוטו לשיר: "שומר ישראל שמור שארית ישראל, לא יאבד ישראל, האומרים "שמע ישראל"!".

גינוסר הצביעה על המילה "פרעות" שבתחילת הבית השני, שהפך לפזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, כמתייחסת ישירות למאורעות תרפ"ט שנקראו אז בפי הכול "פרעות". אם אכן בית זה מתייחס לעימות עם הערבים, הרי שאולי יש כאן גם רמז לאירועי אותם ימים. מרכיב מרכזי בחגיגות נבי מוסא היה דגלי הערים שכם, חברון וירושלים, שנישאו בתהלוכה בידי המשלחות. באותה שנה דיווחו העיתונים כי לאור המתיחות סירבו השלטונות לאפשר לגם לנציגי כפרים לשאת את דגליהם. ייתכן שזהו מקור ההשראה לשורה בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

"הארץ". 12 באפריל, 1932
"הארץ". 12 באפריל, 1932

נשוב אל הקומוניסטים היהודים. כשבועיים לאחר האירועים נגזר דינם של חלק מהעצורים למאסרים וקנסות, ושל חלקם לגירוש מהארץ. דווח כי בסיום המשפט הם שרו בבית המשפט בהתרסה את "האינטרנציונל" בגרסתו העברית. זוהי אפיזודה הממחישה את המתח שעורר באותם ימים האינטרנציונל בקרב החוגים הלאומיים שעמם נמנה יאיר. הם ראו בשיר זה, ששימש אז כהמנונן של ברית המועצות ושל המפלגות הקומוניסטיות בעולם, והושר לרוב בחוגי שמאל בארץ ישראל, מתחרה להמנון הלאומי ולרעיון הציוני בכלל.

"הארץ". 6 במאי, 1932

יאיר לא היה אנטי סוציאליסט מובהק, אך נראה שהבית השלישי ב"חיילים אלמונים" הוא תגובה שלו על המסרים של "האינטרנציונל". ההמנון של מעמד הפועלים הבינלאומי במלחמת המעמדות שלו בבורגנות המנצלת אותו, פותח בקריאת הקרב: קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב. ובהמשך: מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל. תרגומו זה של אברהם שלונסקי מתייחס אל מעמד הפועלים העולמי כאל "עם" של עבדים כפופי גו ממלקות, אך המסר הוא הפוך מהמובן הלאומי הפשוט של המילה העברית "עם". כך במקור הצרפתי וכך בתרגום הרוסי שאותו הכיר יאיר ללא ספק טוב יותר מן העברי, שמהם נפקדה המילה "עם" לטובת אחווה כלל-עולמית ואנטי-לאומית. גינוסר הראתה שגם בשיר שכתב שנתיים מאוחר יותר, "מזמור לבני הנעורים", יאיר ניהל דו שיח עם הנוסח העברי של האינטרנציונל. (גינוסר, עמ' 269).

כנגד הגיוס לעם העבדים האוניברסלי יאיר קובע: לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים. החיילים האלמונים העבריים בארץ ישראל אינם רואים עצמם כלל כשייכים להמון של עבדים הכורע תחת השוט של נוגשיו. הם גם לא מוכנים להיות שותפים לקְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם שאינה מבחינה בין ארצות מולדת ועמים כרוח האינטרנציונל, שכן הם לא התגייסו כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ אלא נכונים לשפוך דם למען ארץ ישראל בלבד. זוהי הסתייגות חד משמעית ממאבק מעמדי, למען מאבק שכולו ממוקד ברצון הלאומי לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!

בהמשך ישיר לכך מצטט יאיר את אמרתו הבלתי נשכחת של יוסף טרומפלדור בתל חי: חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ! הציטוט הלא מדויק הזה, שבו הוחלפה "ארצנו" ב"עמנו", משרת במדויק את המסר הלאומי הנגדי למסר האינטרנציונלי. הלא אין כאן סתירה מהותית בין העם והארץ, שכן שתי שורות לעיל הוצב גבול מפורש בין הארץ לבין הנֵּכָר.

האינטרנציונל בתרגום אברהם שלונסקי

בחודשים שקדמו לכתיבת השיר הקימו יאיר וחבריו באוניברסיטה העברית אגודת סטודנטים לאומית ושמה "חולדה". בכך הם ביקשו להנציח את גבורתם של מגני חולדה במאורעות תרפ"ט. גיבורה של חולדה בתרפ"ט היה איש "ההגנה" אפרים צ'יז'יק שנפל שם על משמרתו. אפרים צ'יז'יק היה אחיה של שרה צ'יזיק, אחת מגיבורי תל חי לצד יוסף טרומפלדור. לאחר מותה הוא כתב: "אל לכם לשכוח שבמאה ה-20 הננו כעת; במאה שרק בדם אחינו ואחיותינו נרכוש לנו את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך". זהו מסר שהולם את היטב את "חיילים אלמונים".

אפרים צ'יזי'ק נקבר על ידי אנשי חולדה בליל פינוים של יתר המגנים על ידי הבריטים. השוטרים הבריטים סירבו לאפשר להם לקחת עמהם את גופתו ולהביאה לקבורה, והם נאלצו לקבור אותו בחיפזון ובחשאי, תוך כדי הפינוי, בתחתית המתבן הבוער של הנקודה. ייתכן שיאיר חלק כבוד לאפרים צ'יז'יק גם בשירו "חיילים אלמונים". לאחר הירצחו התקיימו ביאיר עצמו המלים משירו וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים, וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט. הבריטים לא אפשרו לערוך לו הלוויה גלויה והוא נקבר באישון לילה, כמעט ללא מלווים. זו הייתה גם מנת חלקם של חברי לח"י אחרים, אך רק בשנות הארבעים. בשנת 1932 לא הייתה מציאות כזו של לוחמים הנקברים בַּלַּיְלָה בַּלָּאט. המקרה המובהק והחריג היה זה של אפרים צ'יז'יק בחולדה פחות משלוש שנים קודם לכן, ולכן אפשר לשער שאת מלים אלה הקדיש יאיר לו.

חודשיים קודם לכן השתתפה אגודת "חולדה" באוניברסיטה העברית במאבק נגד פתיחת "הקתדרא לשלום בינלאומי" באוניברסיטה העברית, בטענה שמה שנחוץ לעם היהודי הוא "קתדרא לצבאיות עברית ולא לשלום בינלאומי". היה זה צד אחר של אותה מחלוקת של יאיר עם הקומוניזם במאבק לאומי לעומת מחיקת הלאומיות.

כרוז הסטודנטים הלאומיים נגד הקתדרא לשלום בינלאומי, פברואר 1932

ראובן שהם (אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו, 2018, עמ' 53-55) הלך בעקבות הערצתו של אברהם שטרן לאלעזר בן יאיר מנהיג מורדי מצדה, שהביאה לאימוצו את שמו כשם-עט. הוא השווה בין "חיילים אלמונים" לבין נאומיו האחרונים של בן יאיר אל מגני מצדה, כפי שהם מובאים ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוספוס פלאוויוס. אכן, שלילה מוחלטת של חיי עבדות ניתן למצוא בשני הטקסטים, וכמוה נכונות למות כבני חורין. אבל בניגוד לנאום ההתאבדות של אלעזר בן יאיר במצדה, "חיילים אלמונים" אינו מציג שאיפת מוות כתכלית, אינו קורא להתאבדות ואינו מקדש את המוות. הוא מביע נכונות מלאה למסור את הנפש, וזאת בהנחה שבִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד. זוהי השלמה עם האפשרות ליפול בקרב בדרך להשגת הניצחון, ולא לשם הכבוד שבמוות עצמו בזמן תבוסה כמו אצל מתאבדי מצדה. זהו הבדל מכריע.

"חיילים אלמונים" הוא שיר רב-רבדים העוסק בענייני עבדות ויציאה לחרות לאורך הדורות, ובגורלו של העם היהודי לחרות או לשעבוד בימים המכריעים שבהם הוא נכתב. לכל הפחות נראה שהוא מתמודד בד-בבד עם אתגרי המאבק הלאומי עם הערבים על הארץ, ועם שוללי המאבק עצמו. עם השנים יזהה יאיר את הבריטים כאויב האולטימטיבי של הציונות, ובהם הוא ימקד את מלחמתו עד הירצחו בידי הבריטים. מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

https://www.youtube.com/watch?v=ZauqyDNmjlo

 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים,
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!
חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבֲבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי עַל דַּרְכְּנוּ;
אַךְ אֹויְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי-אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט,
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

בְּדִמְעַת-אִמָּהוֹת שַׁכֻּלּוֹת מִבָּנִים,
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים,
כְּמוֹ בְּמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת-לְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים!

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

ירושלים, נבי-מוסה, תרצ"ב

מתי נולד הקיץ?

הקיץ הישראלי מביא איתו ניחוחות, צבעים ואורות אופייניים לצד חום גדול. כל אלה משתקפים היטב גם בספרות

חופש גדול, יולי-אוגוסט, תמוז-אב-אלול… מילים אלה מהלכות עלינו תמיד קסם מיוחד, שכן הקיץ הישראלי מפעיל את החושים בעוצמה – הטמפרטורות הגבוהות מסייעות לפזר באוויר ניחוחות של פירות קיץ, כמו סברס ואבטיחים, אך כרוכים בהן גם מחנק שרבי, אור מסנוור וצריבת שמש. הבילוי על חוף הים והשחרור ממסגרות הלימוד מאפשרים, במיוחד לנערים ולנערות, למצות עד תום את שפע הזמן הפנוי.

חומו העז של הקיץ הישראלי הוא נושא בפני עצמו גם בספרות העברית עוד מהימים ששאול טשרניחובסקי תיאר את הארץ בנוף קיצי למהדרין. צמחים, כמו דקל וצבר, חמסין, חולות ו"ים של אור" הם עיקר הנוף וצובעים את שירו "הוי, ארצי! מולדתי!" בצהוב ובתכלת מדבריים לצד ירקרק מאובק של עלי גפן.

קטע מ"הוי, ארצי! מולדתי!", מתוך "כל כתבי שאול טשרניחובסקי"

מתי נולד הקיץ? את הרגע המדויק שבו חמימות האביב הישראלי הקצר הופכת ללהט מלובן היטיב לתאר נתן אלתרמן בפתיחת שיר מתוך "חגיגת קיץ". זהו רגע שבו כל הטבע נוכח במלואו ומגיב, ועם זאת החוויה היא של עמידה במקום מחשש מפני שריפה ושמא מפני הימסוּת:

"החום נהפך לשרב", מתוך "חגיגת קיץ" של נתן אלתרמן

 

השמש המזרח-תיכונית החזקה מסמאת עד כדי כך שהצללים מתקצרים ונעלמים, והאדם מאבד את אחיזתו במרחב. אהרן מגד כתב על כך בספרו "געגועים לאולגה":

פעם אחת, בשעת הצהריים – כשמלאו לאלברט ארבעים וחמש שנה – חצה את כיכר מלכי ישראל בדרכו מביתו… כשהגיע לאמצע הכיכר הערומה, נעצר בבהלה, כי לא ראה את צלו מהלך אתו, לפניו, או מאחוריו, או לצדדיו. הוא סבב על עקביו, כִּיוון מבטו אל האריחים שעמד עליהם, ואת צלו לא מצא. כשנשא עיניו לשמים, ראה שהשמש היא בזֵניט, ממש מעל לראשו, והבין מדוע אין לו צל. אך מעוצמת האור מלאו עיניו דמעות והעולם כולו ניטשטש.

שיח סברס בגניגר, מתוך אוסף רודי ויסנשטין. מס' מערכת 997000118820405171

לעומת הלובן המסנוור וחסר הצל, אצל דוד רוקח מופיעים צבעים כהים, כמו שחור, צהבהב דהוי ואפור: סלעים, זפת, חרס, שׂער הגמל וגלימות הבדואים. הטמפרטורה עדיין גבוהה, וגם כאן יש פעפוע בין הדומם לחי, בין האדם לטבע, במין רתיחה מתמדת המתיכה יחד את כל החומרים – חגווי הסלעים מאזינים, המזמור ניעור, ואף הגמלים "נמשכים" כחפצים דוממים. בהבל הצוהריים הבדואים נראים כגמדים והדבשות רועדות.

"עצרת טבריה" של דוד רוקח. מתוך "בגשר היעוד", מס' מערכת 990018637360205171

להתמודדות העיניים עם האור הישראלי העז נלווית ההתמודדות של הליכה בחולות, כמו שתיאר עגנון בסיפור "גבעות החול" – המיקום בסיפור אינו מדבר יהודה או הנגב, אלא פאתי נווה צדק התל-אביבית:

רוחות מנשבות ואינן פוסקות, סערה גדולה יש בעולם… אבק מיתמר ועולה ומעלה עמו צרורות, תמרות אבק וצרורות, תמרות צרורות וחול… החול שמתחת רגליו אחז ברגליו והחול שבתוך הרוח טפח לו על פניו. הלוואי שיגיע בשלום לחדרה של יעל. 

ארטיק. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, מס' מערכת 997003362260405171

בעיניו של צייר נראים הצבעים הבוהקים והאור החזק מזווית חדשה. נחום גוטמן סיפר ב"בין חולות וכחול שמיים" על ימיו כסטודנט לאומנות. הוא וחבריו ללימודים נהגו לצאת אל נופי ירושלים הקיצית ולצייר אותם בדרך רבת-מבע המבליטה את האור העז:

כולנו רצינו לבטא את צבעי המקום, את האור המאחה את העצמים, ואת האור המרסק אותם בצלליו. האבנים העקורות, שהיו מפוזרות על פני האדמה הכהה, היו מוארות ובהירות יותר מאשר צמרות הזיתים, בהירות מן השמיים. הן יצרו משום כך את מרכזי האור שבתמונה… הרגשנו עצמנו כגיבורים היוצאים לכבוש את הטבע כמו שהוא, ולא כפי שלימדו אותנו… ציירנו סלעים, משעולים, עצי-זית, את הקונטראסטים החזקים של שדה זרוע אבנים הנמסות כאילו בחום השמש, ובכחול השמיים…

ע. הלל הביא את תמונת הבעירה של הקיץ המקומי לשיא כאשר הוא קשר אותה לתמונת איקרוס, שמתעופף קרוב מדי אל השמש והדונג המחבר את כנפיו נחרך. דווקא החום הבלתי נסבל גורם אצלו להתלהטות קודחת ולרצון להתקרב עוד יותר אל מקור הצריבה.

"אם כך זה ימשך", ע. הלל, מכון גנזים

*

אבל הקיץ אינו רק מופע פיזי של טבע קיצוני. לעיתים הזמן המוגדר של עונה קשור בהתרחשויות רגשיות, כמו בשיר "תלבשי לבן" של נעמי שמר. כאן הבוהק הקיצי אינו סִנְווּר מאיים, אלא הבטחה בהירה שצובעת את המציאות כולה בגוון של הסכמה. כל שמות העצם המוחשיים לבנים או בהירים – החל בבגדיה של האהובה-הכלה וכלה בפתקי הקלפי, בספר התפילות או בנייר המכתבים. השיר כולו מהדהד סימטריה מושלמת – בין האוהבים, בין ההחלטות רבות-המשמעות (טקס נישואין ובחירות) ובין התקווה להתממשות. אצל שמר הקיץ הוא קיט:

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן

תַּחְשְׁבִי מַחְשָׁבוֹת בְּהִירוֹת

אוּלַי תְּקַבְּלִי מִכְתַּב אַהֲבָה

אוּלַי נַעֲשֶׂה בְּחִירוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאַתְּ בִּי תִּבְחֲרִי

וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב

אִם בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן

וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

 

האם הזיכרונות עזים יותר כשסיפור האהבה נגמר? ב"חמסין של ניסן" מאת לאה גולדברג נושאים רשמי החושים של הקיץ רגשות וצבעים חמים, שריד לסיפור אהבה קצר שהטביע את חותמו. השמש, האבן, הערב, החול – כולם מקבלים "חתימה אישית" שמקורה בהתענגות על הזיכרון הזוגי.

חמסין של ניסן, לאה גולדברג. מתוך "מוקדם ומאחר – מבחר שירים". מס' מערכת 990027036230205171

חתימה זו עוטפת אותם בצבעים, בניחוחות ובטעמים של אהבת הקיץ: לבן, כתום וצהוב. הצירוף של כולם מצייר תמונה של עמידה על החוף בשעת שקיעה – לא בעיצומה של התלהטות הרגש והשמש, אלא מעט לאחר שדעכו שניהם. וכפי שקשים שלהי קַיְטָא מקַיְטָא, הגעגועים עזים לפעמים אפילו מן הקיץ עצמו.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

שירה | במקרה חירום, אפשר להתפלל

שירים מאת יובל פז, עודד ניב ויערי שלם

רחל רבינוביץ, יקום מקביל (פרט), דיו על נייר, 150X150 ס"מ, 2017

.

יובל פז

עולם חדש מופלא

לִגְזֹר לִמְחֹק
לְהַעְתִּיק לְהַדְבִּיק
לִפְתֹּחַ לִשְׁמֹר לִסְגֹּר
לִשְׁלֹחַ ווֹטְסאַפּ
לְעַדְכֵּן סְטָטוּס
לִסְפּוֹר לַיְיקִים
לְהַחֲלִיף קָאבֶר
לְהַעֲלוֹת סִרְטוֹן
לְהוֹרִיד שִׁיר
לְהִצְטַלֵּם סֵלְפִי
לְתַקֵּן פוֹטוֹ־שׁוֹפּ
לְצַיֵּץ
לְקַלֵּל בְּטוֹקְבֶּק
לַעֲשׂוֹת שֶׁיְימִינְג
חחחחחחחחחח
פחחחחחחחחח
לְאַשֵּׁר חֲבֵרוּת
לִגְמֹר מָסָךְ
לַעֲבֹר שָׁלָב
לִשְׁבֹּר שִׂיא
לַהֲרֹג עוֹד
שְׁנִיָּה אֲנִי בָּא
נִשְׁאֲרוּ לִי שְׁנֵי חַיִּים

 

לוח מודעות 2084

לִקְרַאת חֲגִיגוֹת סוֹף הָעוֹלָם 2084 – מִבְצָע מַדְהִים: טִיּוּל מִשְׁפָּחוֹת בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן.
מַסָּע חוֹבֵק תֶּבֶל לִמְדִינוֹת שֶׁהֻשְׁמְדוּ בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁלִישִׁית:
אַרְהָ"ב, רוּסְיָה, סִין, הֹדּוּ, צְפוֹן קוֹרֵיאָה, גֶּרְמַנְיָה וּפָלַסְטִין.
יוֹם אַחֲרוֹן – בִּלּוּי בְּיוֹם קְנִיּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל כּולֵל בִּיקּוּר בְּ"יָד וָשֵׁם" הַמְּחֻדָּשׁ.

טֵלֵוִיזְיוֹת לְלֹא מָסָךְ. חֲוָיַת צְפִיָּה מֵעוֹלָם אַחֵר. בִּמְחִירִים שֶׁאָסוּר לְפַרְסֵם.
עַכְשָׁו בְּמַחְסְנֵי וִירָלִיטִי.

הִזְדַּמְּנוּת אַחֲרוֹנָה!!!
מַקְפִּיא גּוּף זוּגִי, בְּגֹדֶל XL עִם הַפְשָׁרָה אוֹטוֹמָטִית אַחֲרֵי 20 שָׁנָה.
חָבַל לְפַסְפֵס.

חָדָשׁ! אַתָּה שׁוֹלֵט בַּזְּמַן וְלֹא הַזְּמַן שׁוֹלֵט בְּךָ. שָׁעוֹן בְּהַתְאָמָה אִישִׁית.
כּוֹלֵל מַנְגָּנוֹן רִגְשִׁי לַעֲצִירַת הַזְּמַן לְמֶשֶׁךְ שֶׁל עַד 48 שָׁעוֹת.

לְהַשְׂכָּרָה זוּג שַׂחְקָנֵי פּוֹרְנוֹ. מַתְאִים לְבַת וּבַר מִצְוָּה וּלְהַפְעָלָה בִּימֵי הֻלֶּדֶת.

לְמַעְבֶּדֶת גֵּנֵטִיקָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה דָּרוּשׁ שֶׁלֶד שֶׁל סְמַרְטְפוֹן לְצָרְכֵי מֶחְקָר.

בּוֹא לְהִתְגַּיֵּס. כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן קוֹלְטִים בּוֹגְרִים שֶׁל מַעֲרֶכֶת הַחִנּוּךְ
הַמְּעֻנְיָנִים בְּקַרְיֵרָה מְעַנְיֶנֶת וּמְתַגְמֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה מְאַתְגֶּרֶת.
שָׂכָר גָּבוֹהַּ לְמַתְאִימִים.

עַכְשָׁו בִּתְנָאִים מְיֻחָדִים – צְעִירוֹת וּצְעִירִים מֵעַל גִּיל 80,
מֻזְמָנִים לְהִצְטָרֵף לְמִסְגֶּרֶת שֶׁל דִּיּוּר פָּעִיל בְּמַאְדִּים.
הַקַּבָּלָה מֻתְנֵית בִּבְדִיקוֹת רְפוּאִיּוֹת שֶׁל סִבֹּלֶת לֵב־רֵאָה.

לִמְכִירָה, "1984" בְּמַהֲדוּרַת דְּפוּס נְדִירָה. חֲסֵרִים כַּמָּה עַמּוּדִים שֶׁנִּתְלְשׁוּ.
אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הַמְּחִיר.

לִמְסִירָה בְּחִנָּם – זְמַן אֵיכוּת שֶׁל בִּלּוּי אָב וּבְנוֹ. נִקְנָה לִפְנֵי שְׁנָתַיִם וּמֵאָז לֹא בְּשִׁמּוּשׁ.

לִמְכִירָה, מְטוֹס קְרָב בְּמַצָּב חָדָשׁ אֶפֶס תַּקָּלוֹת הֲכִי יָפֶה בָּאָרֶץ בִּמְחִיר פְּצָצָה.

לֵב טוֹב בְּקֹשִׁי עָבַד. מְחִיר גָּמִישׁ. אֶפְשָׁרוּת הוֹבָלָה לְמֶרְכַּז הָאָרֶץ.
יֵשׁ גַּם כֻּרְסָה יָפָה וּמְכוֹנַת MRI חֲדָשָׁה. רוֹאִים בַּתְּמוּנָה הַשְּׁלִישִׁית.

לִרְצִינִיִּים בִּלְבַד בַּיִת חַם אֵין דְּבָרִים כָּאֵלֶּה לֹא גָּמִישׁ בִּכְלָל לֹא מוֹרִיד שֶׁקֶל
לֹא לְקַשְׁקְשָׁנִים לֹא לְהִתְקַשֵּׁר סְתָם.

הָלַךְ לְאִבּוּד חָתוּל. שֵׂעָר כָּסוּף קָצָר, נִרְאֶה צָעִיר לְגִילוֹ, מְגַרְגֵּר מִכָּל שְׁטוּת.
הֶחָתוּל יָקָר מְאוֹד לִבְעָלָיו. הַמּוֹצֵא הַיָּשָׁר יִזְכֶּה בְּיַחֲסֵי מִין חִנָּם לְמֶשֶׁךְ שָׁנָה.

לִמְכִירָה – קְבוּצַת כַּדּוּרֶגֶל. כּוֹלֶלֶת 22 שַׂחְקָנִים, מְנַהֵל מִקְצוֹעִי, 3 מְאַמְּנִים,
8 אַנְשֵׁי תִּפְעוּל וְאַחְזָקָה (כּוֹלֵל אַפְסְנַאי, מְעַסֶּה וְגוֹרֵם בָּכִיר בַּהַנְהָלָה) וְ-52,849 אוֹהֲדִים.

זָקוּק בִּדְחִיפוּת לְהַשְׁתָּלַת שׁוֹאֵב אָבָק מוֹחִי.

מְעֻנְיֶנֶת בְּאֶזְרָח וָתִיק זוֹרֵם לְקֶשֶׁר רְצִינִי. עִם תְּמִיכָה. רָצוּי אֵרוֹפֵּאִי בְּגוֹבָה 2.10 מ' וָמַעְלָה. מְחַפְּשֵׂי סְטוּצִים – תַּמְשִׁיכוּ הָלְאָה.

בִּמְחִיר מַצְחִיק! שְׁנֵי יְלָדִים, בְּנֵי 3 וְ־6, חֲמוּדִים וְאֵנֶרְגֵּטִיִּים לְבַיִת חַם עִם נִסָּיוֹן וְסַבְלָנוּת.
רַק 200 שֶׁקֶל – דְּמֵי רְצִינוּת. לָבוֹא לָקַחַת.

מַשָּׂאִית לְאִסּוּף פְּסֹלֶת רַדְיוֹאַקְטִיבִית. מַצָּב חָדָשׁ. יָד רִאשׁוֹנָה מֵרוֹפֵא.

לָקוֹחוֹת יְקָרִים, מִשְׂרָדֵינוּ סְגוּרִים עַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה.
בְּמִקְרֶה חֵרוּם, אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל. עִמָּכֶם הַסְּלִיחָה.

 

ד"ר יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומדריך ארצי ב'פיקוח על הוראת הספרות' במשרד החינוך. שירים, סיפורים ומאמרי פרשנות פרי עטו התפרסמו במבחר כתבי עת ומוספי ספרות. ספרו "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב־2013 בהוצאת אבן חושן. שירים ורשימה פרי עטו התפרסמו במוסך.

.

.

עודד ניב

מִצְרַיִם שֶׁלִּי הִיא רַגְלַיִם מִתְבּוֹסְסוֹת בַּטִּיט וּבְתֶבֶן
פִּירָמִידוֹת הֲפוּכוֹת וּשְׁתִיקָה
אֱלֹהִים לֹא נִגְלָה לִי בַּסְּנֶה וְלֹא עַל הַר סִינִי
שִׁלֵּחַ אוֹתִי לַמִּדְבָּר בְּגַפִּי עֵירֹם וְעֶרְיָה
עַל קִבְרֵי שִׂימוּ אֶבֶן מִדְבָּר חָרוּצָה בָּרוּחַ.

 

עודד ניב (נימקובסקי) רכש את השכלתו האקדמית בתחומי החינוך, הטיפול והתקשורת בארה"ב. היה עיתונאי ב"מעריב" וערך את ביטאון המשטרה. בין ספריו: "שירים שיצאו מהקשרם" והקובץ "סיפורים פרוּעים". בשנים האחרונות לקה במחלה נוירולוגית שמגבילה בין היתר את יכולות התנועה והדיבור. הכתיבה משמשת לו כלי להתבטאות ולתקשורת עם הסביבה, להתמודדות ובעיקר לתרפיה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 62 של המוסך.

.

.

יערי שלם

אבי

אָבִי קָם מִן הָהָר
אָבִי שָׁמַע אֶת הַקּוֹלוֹת
אָבִי רָצָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בַּיִת
אָבִי שָׁמַט אֶת הַכְּנָפַיִים
אָבִי לָבַשׁ פַּרְוָה
אָבִי כָּרַע בִּשְׂדוֹת זָהָב לָבָן
לַהֲפוֹךְ רַעַל לִתְרוּפָה
אָבִי חָלָה
אָבִי עָשָׂה גַּן
לְיַד הָעֵצִים שָׁם־מַיִם
אָבִי כָּתַב אֶת שְׁמוֹתָיו
וּכְשֶׁנָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹתָיו
אָבִי בָּכָה פַּעַם אַחַת
טַל עַל הַלּוֹטוּס
וְנִרְפַּא

.

(אל המלאכים – הקדמה)
מַלְאַךְ שָׁלוֹם,
מָה הַגּוּף שֶׁלְּךָ
אִם לֹא־מְקוֹם
נַפְשִׁי

מַלְאָךְ, הַשָּׂפָה אֵינֶנָּה מָקוֹם. הִיא תְּנוּעָה. בִּגְלַל זֶה אֵין גָּלוּת. וְאֵין שָׂפָה שֶׁאֵין לָהּ גּוּפִים לַעֲבֹר בָּהֶם. דַּע שֶׁלְּכָל גּוּף יֵשׁ שֵׁם. דַּע שֶׁזֶּהוּ הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ לִכְתֹּב. שֶׁיֵּשׁ קוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַד כְּדֵי כָּךְ גּוּף שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק בּוֹ. שֶׁלֹּא לִפֹּל. מַלְאַךְ רַפֵּא לִבִּי מֵרְפָאִים; מִי שֶׁרָאָה גּוּף נוֹפֵל נִדּוֹן לְבַקֵּשׁ כְּנָפַיִם לְנַצֵּחַ. וְכָמַה כְּנָפַיִם צָרִיךְ כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק. אִם לַגּוּף צוּרָה שֶׁל צְעָקָה זוֹהִי עוֹנַת מַלְאָכִים? מַלְאָךְ דַּע שֶׁקּוֹל יָכוֹל לַחְדֹּר לְתוֹךְ קוֹל, וְשֶׁאֵין שְׂפַת-אֵם מִלְּבַד בֶּכִי, וּמִלְּבַד אַהֲבָה. בִּגְלַל זֶה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תִּהְיֶה גָּלוּת.
שִׂים שְׂפָתְךָ בִּשְׂפָתַי שֶׁאֲדַבֵּר מֵאַהֲבָה. מַלְאָךְ, הִנְנִי. הִנְנִי. עֲנֵנִי –

 

כל החיים

פִּתְאוֹם קָרָה גּוּף
הָרוּחַ גָּדְלָה לִי
אֵיךְ בָּאוּ אֵלַי
מַלְאָכִים וְדִבַּרְתִּי
שָׂפָה שֶׁלֹּא
יָדַעְתִּי כָּל הַדְּבָרִים
הַקְּדוֹשִׁים קְדוֹשִׁים
כָּל הַגְּבָרִים
הַקְּדוֹשִׁים קְדוֹשִׁים
כָּל הַנָּשִׁים
הַקְּדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת
כַּמָּה זְמַן נִחְיֶה
בְּיַחַד בְּלִי לָגַעַת
בְּפָנֵינוּ הַמְּתוּקוֹת
מֶה עָשִׂינוּ שֶׁשָּׁכַחְנוּ
כָּל הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים
קְדוֹשִׁים

.

*
אֵיךְ חָיִינוּ עַד עַכְשָׁיו
הַגּוּף שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
הָיָה גּוּף־כָּל־אֶחָד מֵאִתָּנוּ
מָלֵא עֵינַיִים
וְטַל
מֵהָעַיִן וְלֹא מֵהָעַיִן
שָׁתִינוּ אֶת זֶה שֶׁנִּרְאֶה
אֵיזוֹ צוּרָה שֶׁנִּשְׁמָע
אֵיךְ זֶה רוֹעֵד
בְּגוּף כָּל־אֶחָד
עַד אַהֲבָה

 

יערי שלם, אמנית, ילידת 1985, בת יגור, חיה ביפו. בוגרת תוכנית המחקר בפרפורמנס a.pass בבריסל ובית הספר מנשר לאמנות בת״א. זוכת פרס קרן אמריקה־ישראל לעידוד היצירה. שיריה פורסמו בבימות שונות וביניהן בגיליון 60 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת איתי אייזינגר, אורית נוימאיר פוטשניק ולאה קליבנוף־רון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן