החיילים האלמונים של יאיר

האם ניתן למצוא בהמנון הלח"י את עקבות האקלים הציבורי שבו נכתב – מתיחות עם הערבים מחד גיסא, ועם קומוניסטים יהודים מאידך גיסא?

אברהם שטרן, "יאיר"

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

עם הקמת לח"י הוכתר השיר "חיילים אלמונים" כהמנון המחתרת. הוא נדד אל לח"י מארגון אצ"ל שממנו התפלגה, יחד עם מייסדה "יאיר" – אברהם שטרן, שכתב והלחין את השיר 8 שנים לפני כן, בשנת 1932. שריקת "חיילים אלמונים" הייתה האות של "קול המחתרת העברית" – תחנת השידור המחתרתית של לח"י. זהו השיר הראשון של יאיר שפורסם, והוא המזוהה ביותר איתו ועם לח"י. הוא מושר תמיד על קברו ביום אזכרתו, וכן בכנסים של יוצאי לח"י.

חיילים אלמונים בספר השירים של יאיר, 1950

האם נוכל לדייק יותר במועד כתיבתו של "חיילים אלמונים"? בחתימת השיר הוסיף יאיר, כמקובל במקרים רבים, מידע על מקום כתיבתו וזמנה, אך לא הייתה זו חתימה פשוטה: "ירושלים, נבי מוסה, תרצ"ב" (ירושלים הושמטה לאחר מכן מהמהדורות בדפוס). ציון השנה נמצא כאן, אבל לפניו נרשמו שני מקומות שונים – ירושלים שבה חי אז יאיר ולמד באוניברסיטה העברית, ונבי מוסא – מסגד במדבר יהודה. יאיר היה אז חבר אצ"ל, ואל מדבר יהודה היו יוצאים חברי הארגון להתאמן בנשק, אך איך ייתכנו שני מקומות שונים לכתיבת אותו שיר?

נראה שירושלים הושמטה מן החתימה במהדורות הדפוס בגלל הסתירה הזו במקום כתיבת השיר, אך ייתכן שלא בצדק. מתקבל על הדעת ש"נבי מוסה" אינו ציון המקום אלא ציון זמן. ערביי הארץ נוהגים לחגוג בכל אביב את חגיגות "נבי מוסא" בעלייה לרגל לאתר המיוחס לקברו של משה רבנו שעליו הוקם המסגד בבקעת הורקניה במדבר יהודה. זהו חג מוסלמי מקומי הצמוד דווקא למועד חג הפסחא הנוצרי, ולא קבוע בלוח השנה האסלאמי (כמוהו, ובקרבה אליו, נהגה גם עלייה לקברו של נבי סלאח ברמלה). משלחות מערי המחוז שכם וחברון יצאו אל ירושלים ודגליהן בידיהן, ולאחר המפגש על הר הבית היו יוצאות בתהלוכת דגלים משותפת אל המסגד שבלב המדבר יחד עם תושבי הכפרים שבסביבת ירושלים, וממנו שבות אל העיר ומתפזרות חזרה.

הרצאת זאב וילנאי על חגיגות נבי מוסה ועוד. יולי 1932

בשנת 1920 התלקחו החגיגות לפוגרום ביהודי ירושלים שנודעו בשם "מאורעות תר"פ". מכאן ואילך גברה המתיחות הבטחונית בירושלים סביב חגיגות נבי מוסא, שמטבע הדברים חלו תמיד בחג הפסח או בקרבתו, וביתר שאת מאז מאורעות תרפ"ט. לאחר פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 אסרו הבריטים את המשך קיום החגיגות.

"ירושלים נבי מוסה תרצ"ב" הוא אפוא ציון זמן, מועד חגיגות נבי מוסא באותה שנה. כחבר ב"הגנה" (גם אם כבר גויס אז לאצ"ל), יאיר השתתף בשמירות בבית הכנסת של חב"ד ברובע היהודי בזמן חגיגות נבי מוסא בשנת 1932 ואולי גם בשנים קודמות. על השמירה בבית הכנסת הזה בעיר העתיקה הוא כתב טיוטה לשיר "שמחת תורה" או "לכנופיות המטורפים": "נלך לקראת קרב כולנו לרחוב בעיר ההרגה" (ראו יאירה גינוסר, לא בשבילנו שר הסקסופון, עמ' 49; 293).

באותה שנה חל יום החגיגה בירושלים בחג הראשון של פסח, למחרת ליל הסדר (21.4.1932). מתיחות יתרה שררה באותה שנה בקרב יהודי ירושלים והשלטונות הבריטיים. באותם ימים נערכו בארץ ישראל המכביה הראשונה ונחנך "יריד המזרח" הראשון, הישגים שהחמירו את המתח עם המנהיגות הערבית בראשות המופתי חאג' אמין אל חוסייני שעמד בראש חגיגות נבי מוסא מאז תרפ"ט.

אבל לא רק מול הערבים הוחרפה המתיחות. ערב חגיגות נבי מוסא נחשף תא מחתרתי קומוניסטי (המפלגה הקומוניסטית הוצאה בימי המנדט מחוץ לחוק) שהפיץ בין הערבים כרוזי הסתה נגד היישוב. הכרוזים האשימו את היהודים בנישול הערבים וקראו לערבים להתמרד, להילחם ביהודים ולסלקם מהארץ. הידיעה על הפרשה עוררה עניין רב ביישוב, ודיווחים שוטפים על אודותיה התפרסמו באותם ימים בעיתונות היומית. המשטרה הבריטית עצרה מראש את חברי ההתארגנות, רובם יהודים, ולבסוף חלפו חגיגות נבי מוסא בשנה זו ללא מהומות.

"הארץ", 18 באפריל, 1932
"הארץ", 18 באפריל, 1932

ידוע לנו שההזדמנות הראשונה שבה הושר השיר לראשונה בציבור הייתה בסיום קורס המפקדים השני של אצ"ל, שחל במהלך פסח תרצ"ב (1932). מכאן שהשיר הושלם באותם ימי פסח עצמם, לאחר החג הראשון שבו חלו החגיגות. אולי יאיר כתב את השיר, או לפחות התחיל בכתיבתו, בזמן השמירה עצמה ברובע היהודי באותו חג?

האם ניתן למצוא ב"חיילים אלמונים" את עקבות האקלים הציבורי שבו נכתב – מתיחות עם הערבים מחד גיסא, ועם קומוניסטים יהודים מאידך גיסא? באופן כללי, מתקבל על הדעת שסיפור יציאת מצרים מן ההגדה השפיע על ההתייחסויות הרבות לשעבוד ולחרות שהשיר רצוף בהם. אך מבט מקרוב מספק רמזים נוספים.

"חיילים אלמונים" פורסם לראשונה בחוברת "המצודה" שהוציאו יאיר וחבריו בקיץ 1932 והוקדשה ליום השנה השלישי למאורעות תרפ"ט. גם שמו מייחס אותו במישרין למאורעות אלה. הוא לקוח משירו המפורסם של אורי צבי גרינברג הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, שנכתב בעקבות המאורעות (ופורסם בספר אזור מגן ונאום בן הדם, תר"צ): הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, עִירִי הַקְּדוֹשָׁה! וְאֵזוֹר מָגֵן מִסָּבִיב חָגְרוּ לְךָ מְגִנַּיִךְ, וּשְׁמָם: חֲלוּצִים… חֲיָלִים אַלְמוֹנִים שֶׁכָּאֵלֶּה; וְהֵמָּה עוֹמְדִים וְיוֹרִים עַל סִפַּיִךְ. כלומר, החיילים האלמונים הם שומריה של ירושלים, אותו התפקיד שמילא יאיר עצמו בזמן המתיחות בחגיגות נבי מוסא. בראש כתב היד הוא כתב מוטו לשיר: "שומר ישראל שמור שארית ישראל, לא יאבד ישראל, האומרים "שמע ישראל"!".

גינוסר הצביעה על המילה "פרעות" שבתחילת הבית השני, שהפך לפזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, כמתייחסת ישירות למאורעות תרפ"ט שנקראו אז בפי הכול "פרעות". אם אכן בית זה מתייחס לעימות עם הערבים, הרי שאולי יש כאן גם רמז לאירועי אותם ימים. מרכיב מרכזי בחגיגות נבי מוסא היה דגלי הערים שכם, חברון וירושלים, שנישאו בתהלוכה בידי המשלחות. באותה שנה דיווחו העיתונים כי לאור המתיחות סירבו השלטונות לאפשר לגם לנציגי כפרים לשאת את דגליהם. ייתכן שזהו מקור ההשראה לשורה בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

"הארץ". 12 באפריל, 1932
"הארץ". 12 באפריל, 1932

נשוב אל הקומוניסטים היהודים. כשבועיים לאחר האירועים נגזר דינם של חלק מהעצורים למאסרים וקנסות, ושל חלקם לגירוש מהארץ. דווח כי בסיום המשפט הם שרו בבית המשפט בהתרסה את "האינטרנציונל" בגרסתו העברית. זוהי אפיזודה הממחישה את המתח שעורר באותם ימים האינטרנציונל בקרב החוגים הלאומיים שעמם נמנה יאיר. הם ראו בשיר זה, ששימש אז כהמנונן של ברית המועצות ושל המפלגות הקומוניסטיות בעולם, והושר לרוב בחוגי שמאל בארץ ישראל, מתחרה להמנון הלאומי ולרעיון הציוני בכלל.

"הארץ". 6 במאי, 1932

יאיר לא היה אנטי סוציאליסט מובהק, אך נראה שהבית השלישי ב"חיילים אלמונים" הוא תגובה שלו על המסרים של "האינטרנציונל". ההמנון של מעמד הפועלים הבינלאומי במלחמת המעמדות שלו בבורגנות המנצלת אותו, פותח בקריאת הקרב: קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב. ובהמשך: מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל. תרגומו זה של אברהם שלונסקי מתייחס אל מעמד הפועלים העולמי כאל "עם" של עבדים כפופי גו ממלקות, אך המסר הוא הפוך מהמובן הלאומי הפשוט של המילה העברית "עם". כך במקור הצרפתי וכך בתרגום הרוסי שאותו הכיר יאיר ללא ספק טוב יותר מן העברי, שמהם נפקדה המילה "עם" לטובת אחווה כלל-עולמית ואנטי-לאומית. גינוסר הראתה שגם בשיר שכתב שנתיים מאוחר יותר, "מזמור לבני הנעורים", יאיר ניהל דו שיח עם הנוסח העברי של האינטרנציונל. (גינוסר, עמ' 269).

כנגד הגיוס לעם העבדים האוניברסלי יאיר קובע: לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים. החיילים האלמונים העבריים בארץ ישראל אינם רואים עצמם כלל כשייכים להמון של עבדים הכורע תחת השוט של נוגשיו. הם גם לא מוכנים להיות שותפים לקְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם שאינה מבחינה בין ארצות מולדת ועמים כרוח האינטרנציונל, שכן הם לא התגייסו כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ אלא נכונים לשפוך דם למען ארץ ישראל בלבד. זוהי הסתייגות חד משמעית ממאבק מעמדי, למען מאבק שכולו ממוקד ברצון הלאומי לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!

בהמשך ישיר לכך מצטט יאיר את אמרתו הבלתי נשכחת של יוסף טרומפלדור בתל חי: חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ! הציטוט הלא מדויק הזה, שבו הוחלפה "ארצנו" ב"עמנו", משרת במדויק את המסר הלאומי הנגדי למסר האינטרנציונלי. הלא אין כאן סתירה מהותית בין העם והארץ, שכן שתי שורות לעיל הוצב גבול מפורש בין הארץ לבין הנֵּכָר.

האינטרנציונל בתרגום אברהם שלונסקי

בחודשים שקדמו לכתיבת השיר הקימו יאיר וחבריו באוניברסיטה העברית אגודת סטודנטים לאומית ושמה "חולדה". בכך הם ביקשו להנציח את גבורתם של מגני חולדה במאורעות תרפ"ט. גיבורה של חולדה בתרפ"ט היה איש "ההגנה" אפרים צ'יז'יק שנפל שם על משמרתו. אפרים צ'יז'יק היה אחיה של שרה צ'יזיק, אחת מגיבורי תל חי לצד יוסף טרומפלדור. לאחר מותה הוא כתב: "אל לכם לשכוח שבמאה ה-20 הננו כעת; במאה שרק בדם אחינו ואחיותינו נרכוש לנו את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך". זהו מסר שהולם את היטב את "חיילים אלמונים".

אפרים צ'יזי'ק נקבר על ידי אנשי חולדה בליל פינוים של יתר המגנים על ידי הבריטים. השוטרים הבריטים סירבו לאפשר להם לקחת עמהם את גופתו ולהביאה לקבורה, והם נאלצו לקבור אותו בחיפזון ובחשאי, תוך כדי הפינוי, בתחתית המתבן הבוער של הנקודה. ייתכן שיאיר חלק כבוד לאפרים צ'יז'יק גם בשירו "חיילים אלמונים". לאחר הירצחו התקיימו ביאיר עצמו המלים משירו וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים, וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט. הבריטים לא אפשרו לערוך לו הלוויה גלויה והוא נקבר באישון לילה, כמעט ללא מלווים. זו הייתה גם מנת חלקם של חברי לח"י אחרים, אך רק בשנות הארבעים. בשנת 1932 לא הייתה מציאות כזו של לוחמים הנקברים בַּלַּיְלָה בַּלָּאט. המקרה המובהק והחריג היה זה של אפרים צ'יז'יק בחולדה פחות משלוש שנים קודם לכן, ולכן אפשר לשער שאת מלים אלה הקדיש יאיר לו.

חודשיים קודם לכן השתתפה אגודת "חולדה" באוניברסיטה העברית במאבק נגד פתיחת "הקתדרא לשלום בינלאומי" באוניברסיטה העברית, בטענה שמה שנחוץ לעם היהודי הוא "קתדרא לצבאיות עברית ולא לשלום בינלאומי". היה זה צד אחר של אותה מחלוקת של יאיר עם הקומוניזם במאבק לאומי לעומת מחיקת הלאומיות.

כרוז הסטודנטים הלאומיים נגד הקתדרא לשלום בינלאומי, פברואר 1932

ראובן שהם (אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו, 2018, עמ' 53-55) הלך בעקבות הערצתו של אברהם שטרן לאלעזר בן יאיר מנהיג מורדי מצדה, שהביאה לאימוצו את שמו כשם-עט. הוא השווה בין "חיילים אלמונים" לבין נאומיו האחרונים של בן יאיר אל מגני מצדה, כפי שהם מובאים ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוספוס פלאוויוס. אכן, שלילה מוחלטת של חיי עבדות ניתן למצוא בשני הטקסטים, וכמוה נכונות למות כבני חורין. אבל בניגוד לנאום ההתאבדות של אלעזר בן יאיר במצדה, "חיילים אלמונים" אינו מציג שאיפת מוות כתכלית, אינו קורא להתאבדות ואינו מקדש את המוות. הוא מביע נכונות מלאה למסור את הנפש, וזאת בהנחה שבִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד. זוהי השלמה עם האפשרות ליפול בקרב בדרך להשגת הניצחון, ולא לשם הכבוד שבמוות עצמו בזמן תבוסה כמו אצל מתאבדי מצדה. זהו הבדל מכריע.

"חיילים אלמונים" הוא שיר רב-רבדים העוסק בענייני עבדות ויציאה לחרות לאורך הדורות, ובגורלו של העם היהודי לחרות או לשעבוד בימים המכריעים שבהם הוא נכתב. לכל הפחות נראה שהוא מתמודד בד-בבד עם אתגרי המאבק הלאומי עם הערבים על הארץ, ועם שוללי המאבק עצמו. עם השנים יזהה יאיר את הבריטים כאויב האולטימטיבי של הציונות, ובהם הוא ימקד את מלחמתו עד הירצחו בידי הבריטים. מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים,
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!
חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבֲבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי עַל דַּרְכְּנוּ;
אַךְ אֹויְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי-אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט,
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

בְּדִמְעַת-אִמָּהוֹת שַׁכֻּלּוֹת מִבָּנִים,
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים,
כְּמוֹ בְּמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת-לְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים!

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

ירושלים, נבי-מוסה, תרצ"ב

תגיות

ד"ר חזי עמיאור

חזי הוא חוקר היסטוריה יהודית מודרנית, ומתמחה בהתיישבות הציונית ובימי העלייה השנייה והשלישית. ספרו "משק בית האיכר" העוסק במשק המעורב במחשבה הציונית, יצא לאור בשנת 2016.

לכתבות נוספות של ד"ר חזי עמיאור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו