.

יובל פז

עולם חדש מופלא

לִגְזֹר לִמְחֹק
לְהַעְתִּיק לְהַדְבִּיק
לִפְתֹּחַ לִשְׁמֹר לִסְגֹּר
לִשְׁלֹחַ ווֹטְסאַפּ
לְעַדְכֵּן סְטָטוּס
לִסְפּוֹר לַיְיקִים
לְהַחֲלִיף קָאבֶר
לְהַעֲלוֹת סִרְטוֹן
לְהוֹרִיד שִׁיר
לְהִצְטַלֵּם סֵלְפִי
לְתַקֵּן פוֹטוֹ־שׁוֹפּ
לְצַיֵּץ
לְקַלֵּל בְּטוֹקְבֶּק
לַעֲשׂוֹת שֶׁיְימִינְג
חחחחחחחחחח
פחחחחחחחחח
לְאַשֵּׁר חֲבֵרוּת
לִגְמֹר מָסָךְ
לַעֲבֹר שָׁלָב
לִשְׁבֹּר שִׂיא
לַהֲרֹג עוֹד
שְׁנִיָּה אֲנִי בָּא
נִשְׁאֲרוּ לִי שְׁנֵי חַיִּים

 

לוח מודעות 2084

לִקְרַאת חֲגִיגוֹת סוֹף הָעוֹלָם 2084 – מִבְצָע מַדְהִים: טִיּוּל מִשְׁפָּחוֹת בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן.
מַסָּע חוֹבֵק תֶּבֶל לִמְדִינוֹת שֶׁהֻשְׁמְדוּ בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁלִישִׁית:
אַרְהָ"ב, רוּסְיָה, סִין, הֹדּוּ, צְפוֹן קוֹרֵיאָה, גֶּרְמַנְיָה וּפָלַסְטִין.
יוֹם אַחֲרוֹן – בִּלּוּי בְּיוֹם קְנִיּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל כּולֵל בִּיקּוּר בְּ"יָד וָשֵׁם" הַמְּחֻדָּשׁ.

טֵלֵוִיזְיוֹת לְלֹא מָסָךְ. חֲוָיַת צְפִיָּה מֵעוֹלָם אַחֵר. בִּמְחִירִים שֶׁאָסוּר לְפַרְסֵם.
עַכְשָׁו בְּמַחְסְנֵי וִירָלִיטִי.

הִזְדַּמְּנוּת אַחֲרוֹנָה!!!
מַקְפִּיא גּוּף זוּגִי, בְּגֹדֶל XL עִם הַפְשָׁרָה אוֹטוֹמָטִית אַחֲרֵי 20 שָׁנָה.
חָבַל לְפַסְפֵס.

חָדָשׁ! אַתָּה שׁוֹלֵט בַּזְּמַן וְלֹא הַזְּמַן שׁוֹלֵט בְּךָ. שָׁעוֹן בְּהַתְאָמָה אִישִׁית.
כּוֹלֵל מַנְגָּנוֹן רִגְשִׁי לַעֲצִירַת הַזְּמַן לְמֶשֶׁךְ שֶׁל עַד 48 שָׁעוֹת.

לְהַשְׂכָּרָה זוּג שַׂחְקָנֵי פּוֹרְנוֹ. מַתְאִים לְבַת וּבַר מִצְוָּה וּלְהַפְעָלָה בִּימֵי הֻלֶּדֶת.

לְמַעְבֶּדֶת גֵּנֵטִיקָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה דָּרוּשׁ שֶׁלֶד שֶׁל סְמַרְטְפוֹן לְצָרְכֵי מֶחְקָר.

בּוֹא לְהִתְגַּיֵּס. כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן קוֹלְטִים בּוֹגְרִים שֶׁל מַעֲרֶכֶת הַחִנּוּךְ
הַמְּעֻנְיָנִים בְּקַרְיֵרָה מְעַנְיֶנֶת וּמְתַגְמֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה מְאַתְגֶּרֶת.
שָׂכָר גָּבוֹהַּ לְמַתְאִימִים.

עַכְשָׁו בִּתְנָאִים מְיֻחָדִים – צְעִירוֹת וּצְעִירִים מֵעַל גִּיל 80,
מֻזְמָנִים לְהִצְטָרֵף לְמִסְגֶּרֶת שֶׁל דִּיּוּר פָּעִיל בְּמַאְדִּים.
הַקַּבָּלָה מֻתְנֵית בִּבְדִיקוֹת רְפוּאִיּוֹת שֶׁל סִבֹּלֶת לֵב־רֵאָה.

לִמְכִירָה, "1984" בְּמַהֲדוּרַת דְּפוּס נְדִירָה. חֲסֵרִים כַּמָּה עַמּוּדִים שֶׁנִּתְלְשׁוּ.
אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הַמְּחִיר.

לִמְסִירָה בְּחִנָּם – זְמַן אֵיכוּת שֶׁל בִּלּוּי אָב וּבְנוֹ. נִקְנָה לִפְנֵי שְׁנָתַיִם וּמֵאָז לֹא בְּשִׁמּוּשׁ.

לִמְכִירָה, מְטוֹס קְרָב בְּמַצָּב חָדָשׁ אֶפֶס תַּקָּלוֹת הֲכִי יָפֶה בָּאָרֶץ בִּמְחִיר פְּצָצָה.

לֵב טוֹב בְּקֹשִׁי עָבַד. מְחִיר גָּמִישׁ. אֶפְשָׁרוּת הוֹבָלָה לְמֶרְכַּז הָאָרֶץ.
יֵשׁ גַּם כֻּרְסָה יָפָה וּמְכוֹנַת MRI חֲדָשָׁה. רוֹאִים בַּתְּמוּנָה הַשְּׁלִישִׁית.

לִרְצִינִיִּים בִּלְבַד בַּיִת חַם אֵין דְּבָרִים כָּאֵלֶּה לֹא גָּמִישׁ בִּכְלָל לֹא מוֹרִיד שֶׁקֶל
לֹא לְקַשְׁקְשָׁנִים לֹא לְהִתְקַשֵּׁר סְתָם.

הָלַךְ לְאִבּוּד חָתוּל. שֵׂעָר כָּסוּף קָצָר, נִרְאֶה צָעִיר לְגִילוֹ, מְגַרְגֵּר מִכָּל שְׁטוּת.
הֶחָתוּל יָקָר מְאוֹד לִבְעָלָיו. הַמּוֹצֵא הַיָּשָׁר יִזְכֶּה בְּיַחֲסֵי מִין חִנָּם לְמֶשֶׁךְ שָׁנָה.

לִמְכִירָה – קְבוּצַת כַּדּוּרֶגֶל. כּוֹלֶלֶת 22 שַׂחְקָנִים, מְנַהֵל מִקְצוֹעִי, 3 מְאַמְּנִים,
8 אַנְשֵׁי תִּפְעוּל וְאַחְזָקָה (כּוֹלֵל אַפְסְנַאי, מְעַסֶּה וְגוֹרֵם בָּכִיר בַּהַנְהָלָה) וְ-52,849 אוֹהֲדִים.

זָקוּק בִּדְחִיפוּת לְהַשְׁתָּלַת שׁוֹאֵב אָבָק מוֹחִי.

מְעֻנְיֶנֶת בְּאֶזְרָח וָתִיק זוֹרֵם לְקֶשֶׁר רְצִינִי. עִם תְּמִיכָה. רָצוּי אֵרוֹפֵּאִי בְּגוֹבָה 2.10 מ' וָמַעְלָה. מְחַפְּשֵׂי סְטוּצִים – תַּמְשִׁיכוּ הָלְאָה.

בִּמְחִיר מַצְחִיק! שְׁנֵי יְלָדִים, בְּנֵי 3 וְ־6, חֲמוּדִים וְאֵנֶרְגֵּטִיִּים לְבַיִת חַם עִם נִסָּיוֹן וְסַבְלָנוּת.
רַק 200 שֶׁקֶל – דְּמֵי רְצִינוּת. לָבוֹא לָקַחַת.

מַשָּׂאִית לְאִסּוּף פְּסֹלֶת רַדְיוֹאַקְטִיבִית. מַצָּב חָדָשׁ. יָד רִאשׁוֹנָה מֵרוֹפֵא.

לָקוֹחוֹת יְקָרִים, מִשְׂרָדֵינוּ סְגוּרִים עַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה.
בְּמִקְרֶה חֵרוּם, אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל. עִמָּכֶם הַסְּלִיחָה.

 

ד"ר יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומדריך ארצי ב'פיקוח על הוראת הספרות' במשרד החינוך. שירים, סיפורים ומאמרי פרשנות פרי עטו התפרסמו במבחר כתבי עת ומוספי ספרות. ספרו "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב־2013 בהוצאת אבן חושן. שירים ורשימה פרי עטו התפרסמו במוסך.

.

.

עודד ניב

מִצְרַיִם שֶׁלִּי הִיא רַגְלַיִם מִתְבּוֹסְסוֹת בַּטִּיט וּבְתֶבֶן
פִּירָמִידוֹת הֲפוּכוֹת וּשְׁתִיקָה
אֱלֹהִים לֹא נִגְלָה לִי בַּסְּנֶה וְלֹא עַל הַר סִינִי
שִׁלֵּחַ אוֹתִי לַמִּדְבָּר בְּגַפִּי עֵירֹם וְעֶרְיָה
עַל קִבְרֵי שִׂימוּ אֶבֶן מִדְבָּר חָרוּצָה בָּרוּחַ.

 

עודד ניב (נימקובסקי) רכש את השכלתו האקדמית בתחומי החינוך, הטיפול והתקשורת בארה"ב. היה עיתונאי ב"מעריב" וערך את ביטאון המשטרה. בין ספריו: "שירים שיצאו מהקשרם" והקובץ "סיפורים פרוּעים". בשנים האחרונות לקה במחלה נוירולוגית שמגבילה בין היתר את יכולות התנועה והדיבור. הכתיבה משמשת לו כלי להתבטאות ולתקשורת עם הסביבה, להתמודדות ובעיקר לתרפיה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 62 של המוסך.

.

.

יערי שלם

אבי

אָבִי קָם מִן הָהָר
אָבִי שָׁמַע אֶת הַקּוֹלוֹת
אָבִי רָצָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בַּיִת
אָבִי שָׁמַט אֶת הַכְּנָפַיִים
אָבִי לָבַשׁ פַּרְוָה
אָבִי כָּרַע בִּשְׂדוֹת זָהָב לָבָן
לַהֲפוֹךְ רַעַל לִתְרוּפָה
אָבִי חָלָה
אָבִי עָשָׂה גַּן
לְיַד הָעֵצִים שָׁם־מַיִם
אָבִי כָּתַב אֶת שְׁמוֹתָיו
וּכְשֶׁנָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹתָיו
אָבִי בָּכָה פַּעַם אַחַת
טַל עַל הַלּוֹטוּס
וְנִרְפַּא

.

(אל המלאכים – הקדמה)
מַלְאַךְ שָׁלוֹם,
מָה הַגּוּף שֶׁלְּךָ
אִם לֹא־מְקוֹם
נַפְשִׁי

מַלְאָךְ, הַשָּׂפָה אֵינֶנָּה מָקוֹם. הִיא תְּנוּעָה. בִּגְלַל זֶה אֵין גָּלוּת. וְאֵין שָׂפָה שֶׁאֵין לָהּ גּוּפִים לַעֲבֹר בָּהֶם. דַּע שֶׁלְּכָל גּוּף יֵשׁ שֵׁם. דַּע שֶׁזֶּהוּ הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ לִכְתֹּב. שֶׁיֵּשׁ קוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַד כְּדֵי כָּךְ גּוּף שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק בּוֹ. שֶׁלֹּא לִפֹּל. מַלְאַךְ רַפֵּא לִבִּי מֵרְפָאִים; מִי שֶׁרָאָה גּוּף נוֹפֵל נִדּוֹן לְבַקֵּשׁ כְּנָפַיִם לְנַצֵּחַ. וְכָמַה כְּנָפַיִם צָרִיךְ כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק. אִם לַגּוּף צוּרָה שֶׁל צְעָקָה זוֹהִי עוֹנַת מַלְאָכִים? מַלְאָךְ דַּע שֶׁקּוֹל יָכוֹל לַחְדֹּר לְתוֹךְ קוֹל, וְשֶׁאֵין שְׂפַת-אֵם מִלְּבַד בֶּכִי, וּמִלְּבַד אַהֲבָה. בִּגְלַל זֶה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תִּהְיֶה גָּלוּת.
שִׂים שְׂפָתְךָ בִּשְׂפָתַי שֶׁאֲדַבֵּר מֵאַהֲבָה. מַלְאָךְ, הִנְנִי. הִנְנִי. עֲנֵנִי –

 

כל החיים

פִּתְאוֹם קָרָה גּוּף
הָרוּחַ גָּדְלָה לִי
אֵיךְ בָּאוּ אֵלַי
מַלְאָכִים וְדִבַּרְתִּי
שָׂפָה שֶׁלֹּא
יָדַעְתִּי כָּל הַדְּבָרִים
הַקְּדוֹשִׁים קְדוֹשִׁים
כָּל הַגְּבָרִים
הַקְּדוֹשִׁים קְדוֹשִׁים
כָּל הַנָּשִׁים
הַקְּדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת
כַּמָּה זְמַן נִחְיֶה
בְּיַחַד בְּלִי לָגַעַת
בְּפָנֵינוּ הַמְּתוּקוֹת
מֶה עָשִׂינוּ שֶׁשָּׁכַחְנוּ
כָּל הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים
קְדוֹשִׁים

.

*
אֵיךְ חָיִינוּ עַד עַכְשָׁיו
הַגּוּף שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
הָיָה גּוּף־כָּל־אֶחָד מֵאִתָּנוּ
מָלֵא עֵינַיִים
וְטַל
מֵהָעַיִן וְלֹא מֵהָעַיִן
שָׁתִינוּ אֶת זֶה שֶׁנִּרְאֶה
אֵיזוֹ צוּרָה שֶׁנִּשְׁמָע
אֵיךְ זֶה רוֹעֵד
בְּגוּף כָּל־אֶחָד
עַד אַהֲבָה

 

יערי שלם, אמנית, ילידת 1985, בת יגור, חיה ביפו. בוגרת תוכנית המחקר בפרפורמנס a.pass בבריסל ובית הספר מנשר לאמנות בת״א. זוכת פרס קרן אמריקה־ישראל לעידוד היצירה. שיריה פורסמו בבימות שונות וביניהן בגיליון 60 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת איתי אייזינגר, אורית נוימאיר פוטשניק ולאה קליבנוף־רון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

סיפורי עוני / חיה לוי

.

בלי עוני אין פולקלור. אני אוהבת את המשפט: להיות עני זו לא בושה, אבל גם לא כבוד גדול. זה מצחיק אותי.

מצחיק אותי גם הסיפור שאולי קראתי אצל דרויאנוב, בספר קטן וורוד, בבית מלא ספרים ישנים, עם כוס שקדי מרק בצד אחד וכוס מים בצד השני (מי עוד קראה ככה ספרים?): קראתי על העני שהוזמן לבית של העשיר וזלל את כל החלה, וכשהעשיר העיר לו שהחלה יקרה, ענה לו העני – כן, יקרה, אבל שווה את המחיר. העני של דרויאנוב הבין את האמת הפשוטה, שלא משנה כמה החלה יקרה, היא שייכת למי שרוצה לזלול אותה. זה שהעשיר הוא היחיד מהשניים שיכול להרשות לעצמו לקנות אותה, זה מקרה טיפשי ולא מוצלח, ואין שום חוצפה בלזלול דבר טעים.

עוני של ילדוּת הוא לא מצחיק בכלל, וזה בלתי נסבל אפילו לכתוב עליו, או להיזכר בו. קשה להיזכר בילדוֹת שהבית שלהן מלוכלך ודביק ואין לילדות האלה שום דבר משלהן, גם לא תחתונים. הן לא מצחצחות שיניים וכמעט לא מתקלחות.

ילדות שחיות בהזנחה, חברה טובה של העוני.

הרבה עניות חיות בבתים נקיים מאוד, נוצצים מניקיון, יותר מרוב הנשים עם כסף. אקונומיקה זה לא יקר. אבל יש גם עוני אחר, שבו הקיר טחוב, הבובות פצועות, והדמיון מקים לתחייה אטבי כביסה וכלים ישנים, באין צעצועים.

יש ילדות שהנופש השנתי שלהן הוא נסיעה ליום או ליומיים באוטובוס או באוטו בלי מזגן לעיר אחרת, נסיעה מלאה צער ורוגז, כי הן כל כך מודאגות שלא ייהנו ביום האחד הזה, ותמיד אבא צועק ועושה בושות, כי גם הוא מודאג.

אני זוכרת את אמא שלי הולכת בקינג ג'ורג', מחטטת בארנק ומוציאה מטבעות ושטרות לקבצנים, אפילו שכולם אמרו שלקבצנים אסור לתת, הם יקנו בזה אלכוהול וסמים, וגם ימשיכו לקבץ נדבות במקום לעבוד, ואחר כך נכנסת לחנות נעליים ומתווכחת בקול רם וגס עם המוכר על הנחה, כך נהגו אז כל האימהות, וכל הילדות התביישו.

חוקים מוזרים של העולם מרשים לי לא למכור את הבית שלי, ולא לחלק את רוב הכסף שלי לנשים עניות. אני גם מפחדת לעשות את זה, כי כולן יודעות שצריך הרבה כסף כדי לא להזדקן עטופה בחיתולים מלוכלכים, ואני לא רוצה להזדקן בחיתולים מלוכלכים.

לפעמים הבנות שלי שמות לב לקלות המאוד יחסית שבה אני נפרדת מכסף, ואומרות לי, אמא – את נדיבה, ולי קשה להסביר להן שזה רק במושגים של עולם מעוות. בעולם לא מעוות, אני אשתה נס קפה של מורות לפני שארשה לעצמי לקנות נס קפה בשלושים שקלים לצנצנת, ובכסף שיישאר מישהי אחרת תאכל לחמנייה. בעולם לא מעוות אני לא אגור בבית שיש בו חדר עבודה, ואישה אחרת תישן ברחוב.

בנציב המלח של אלבר ממי, הוא מתאר איך הוא משפיל את בן דודו העני שקיבל ממנו בגדים ישנים, ואז חוזר הביתה ולומד שגם הוא עני, בדרגה אחרת מבן הדוד, אבל עני. ממי משרטט את המקום שלו כילד בעולם בשרשרת מסירת הבגדים הישנים – לא אחרון בתור אבל גם לא ראשון, וזה מביך, משפיל, מעקצץ.

הכי אני אוהבת את הסיפור על מר עוקבא, שהבין מבנו שהעני שקיבל ממנו כסף כל ערב שבת שותה יין יקר, ומאז – הכפיל את הכסף שהיה נותן לעני.

ויש עוד סיפור שאני זוכרת מהילדות המוקדמת שלי, על נערה שהחביאה לחם לעני בכד והוצאה להישרף, או נמרחה בדבש ונעקצה למוות.

.

לא שיר

אִישׁ אֶחָד מְחַטֵּט בַּפַּחִים
וְהַשְּׁכֵנִים אוֹמְרִים – הוּא מְאוֹד מְלַכְלֵךְ
אוּלַי אֶפְשָׁר לִנְעֹל אֶת הַפַּחִים?

לְמִילְיוֹן אֲנָשִׁים יֵשׁ
אַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם חַשְׁמַל
נָשִׁים לֹא נִרְדָּמוֹת מְבַקְּשׁוֹת מִמֶּנִּי אֹכֶל מְבֻשָּׁל

מִתְחַשֵּׁק לִשְׂרֹף אֶת כָּל הַמִּלִּים
הֵן לֹא בּוֹעֲרוֹת
תַּפְסִיקִי כְּבָר, סְדוֹם

אֵיזֶה צְחוֹק,
סְדוֹם מוֹרַחַת בִּדְבַשׁ
אֶת כָּל הַדְּבָרִים

וְהַלֵּב הַחֵרֵשׁ שֶׁלָּהּ טוֹעֵן בְּתֹקֶף
אַף אֶחָד לֹא מִסְכֵּן
אַל תַּפְרִיזִי בְּדִמְיוֹנוֹת

הַלַּיְלָה הִתְחִיל מְאֻחָר בַּבֹּקֶר
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת לָמָּה אֲנָשִׁים
עוֹשִׂים מַעֲשִׂים רָעִים
כָּל הַיְּלָדִים פּוֹרְצִים בִּצְחוֹק
זֶה תָּמִיד הָיָה כָּכָה
אֵין צֹרֶךְ בְּמִלִּים חֲרִיפוֹת
הַמּוֹרָה, הַשִּׁעוּר נִגְמַר
תְּנִי לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת

.

חיה לוי היא משוררת ומורה. הוציאה לאור עד כה שני ספרי שירה, "אכלתי פרחים" (הוצאת עתון 77, 2014), שזכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים, ו"אחת חיה" (פרדס, 2018). ספרה השלישי, "מאושרת ועצובה", עומד לצאת לאור בהוצאת עיתון 77, בעריכת אלי הירש. השיר "לא שיר" לקוח מתוכו.

.

***

.

ילדים נרדמים על השולחן בבית הספר / יודית שחר

..

דבר לא נותר

אַבָּא, אַתָּה מַמָּשׁ לֹא בְּסֵדֶר,
בִּגְלָלְךָ אֲנִי צְרִיכָה לַעֲמֹד
בְּתוֹר לֹא נִגְמָר לִפְטוֹר
מִמַּס יְרֻשָּׁה שֶׁמְּאַשֵּׁר
שֶׁלֹּא הוֹתַרְתָּ לְאִמָּא
וְשֶׁהִיא בְּתוֹרָהּ הוֹתִירָה אֶפֶס,
אֶפֶס מַשֶּׁהוּ מֵאֵינְסוֹף זֵעָה
שֶׁל דַּוָּר,
שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹת עָמָל
מִשְׁמְרוֹת לַיְלָה יוֹם,
דָּבָר לֹא נוֹתָר.

.

לעולם לא אשכח את ההפתעה כשהעסיס האלוהי התפשט בחיכי ואת עוצמת הגילוי שקיים בעולם מן מעדן כזה. "רוצה עוד?" הציעה לי חברתי, זוללת מהקופסה, "לא תודה," סירבתי. הייתי בסך הכול בת שבע, אולי שמונה, במטבח של החברה הכי טובה שלי, נשמרת כבר מראשית ימיי לא להפגין חולשה או הזדקקות, לא להסגיר חלילה עוני. השתוקקתי לעוד אך שימורי אננס היו משהו מסתורי של עשירים שלא מגיע לשולחן ארוחה של דוור, ויאה להתאפק.

לא חשתי ילדה ענייה. רוב הילדים בשכונת הפועלים שבה צמחתי היו פחות או יותר כמוני. היחידה שנחשבה "עשירה" הייתה חברתי, שלאביה הייתה מעדניה בתחנה המרכזית הישנה. אך המודעוּת הייתה קיימת, אחיותיי מספרות שכשהייתי קטנטונת והיו מציעים לי סוכרייה הייתי משיבה בנימוס, לא תודה, אכלתי כבר בבית. על אף שסוכריות בפירוש לא היו הצד החזק בביתנו.

כנראה כך זה עובד, בלי שנרגיש העוני נדבק כמו לכלוך לסוליה ואי אפשר לאמוד מתי הוא מתחיל לטפס, לחלחל ולהבקיע סדקים בנפש.
אבי היה דוור ואמי עקרת בית, הוא פרנס שש נפשות במשכורת דוור, במשמרות יום ולילה. היינו כל כך עניים שמעולם לא יצאנו לטיול משפחתי, בטח לא ישבנו בבית קפה, וזוג אופניים חלודים היו שיא המותרות של אבי. כל כך עניים שלִשתי אחיותיי הגדולות הייתה רק חצאית "טובה" אחת, דהיינו חצאית שראוי לצאת בה מחוץ לבית. הן היו עושות משמרות, האחת הייתה לובשת אותה בבוקר ללימודים, והשנייה מחכה לה שתבוא בצהריים ותצא בה לעבודה.

בדיעבד אני יכולה לחמול על אותה נערה שגדלתי להיות, שהייתה בטוחה שהיא מתייחסת לעולם מעמדה של ביטחון, ואפילו חשבה שהיא מורדת, בועטת בעולם. כיום אני יודעת שהרבה מתגובותיה נבעו מביטול עצמי נרכש.

העוני מסרב להתפוגג לחלוטין, לעולם אינני פוסעת יחפה על מרצפות אפילו מיד לאחר שהוברקו, כי בפאתי מוחי רוחשים עדיין הג'וקים שהיו עולים מהביוב הישן בצריף שגרנו בו, שם הייתי מוצאת את הגופות מפרפרות או דוממות מכל עבר.

עוני הוא לא גזירת גורל משמיים. אבי עבד קשה מאוד כדי לפרנס אותנו. אני צמחתי במדינה שרק קמה על רגליה, העוני לא נתפס כבושה ורווחו ערכים כמו צניעות ואיפוק. כיום המדינה מבוססת ויש בה עשירים לרוב שעושרם מנקר עיניים, ולמדיניות הכלכלית אין שם מלבד התאכזרות. אתם מכירים את הסטטיסטיקה, בישראל מתקיים גידול העושר וריכוזו בידי מעטים. יש לזה שם, קפיטליזם חזירי. העושר מיתרגם לכוח פוליטי, וכך מעגלי העושר והכוח כרוכים זה בזה.

בישראל קצבת זקנה היא בסך 1,558 ש"ח. קצבת נכות – 3,321 ש"ח. לא ניתן להתקיים מהקצבאות הללו, והסכומים העלובים הם מדיניות מתעללת. כל ילד שלישי חי מתחת לקו העוני. אנשים לא מבינים מה זה עוני, את התלמידים שלי תראו מסתובבים במותגים, משתמשים בטלפונים יקרים, אז מה הבעיה אם כך? הם כולם עובדים כדי לממן את הנראות הזאת, אבל רק מי שעובד איתם כמוני יודע שהם נרדמים על השולחן בבית הספר, כי סיימו לעבוד בשעות הלילה המאוחרות. הם לא רוכשים השכלה, הם נדחפים למשרות נצלניות בתנאים מקפחים וככה קם לו מעגל אינסופי של עוני מתגלגל.

הייתי רוצה לספר לכם שנפטרתי לחלוטין מאותה חרדת עוני שליוותה אותי, אך למרות שעבדתי קשה כל חיי והמדינה התעשרה, החרדה לא חולפת: פנסיית המורה שלי חולקה לאנשי ההון בוועדת בכר ב־2003. אנשי ההון יכולים לצאת להרפתקאות כלכליות על חשבוני וחשבונם של שכמותי. את ההפסדים שלהם אנחנו משלמים מהפרוטות שאמורות להיצבר ליום סגריר.

אם לא נקום על הרוע הזה הוא ילך ויעצים, כפי שמתחולל מול עינינו ממש עכשיו במשבר הקורונה. עצמאים שאינם ראויים לדמי אבטלה למרות שהם משלמים כל חייהם לביטוח לאומי, חסרי דיור שנזרקים לרחובות, מיליון מובטלים חדשים. אנשים רעבים מתהלכים עכשיו בינינו. רעבים או על גבול הרעב. אל לנו להסכין עם המציאות הזאת.

.

סתיו

סְתָו סְתָו עֶרְגוֹנוֹתָיו וּמַשָּׁבָיו
עֵץ הַשְּׁזִיף מַקְרִיב אֶת אַחֲרוֹן פֵּרוֹתָיו
שׁוּב אִמָּא דּוֹרֶשֶׁת נַעֲלֵי בַּיִת
שׁוּב אִמָּא צוֹעֶקֶת נַעֲלֵי בַּיִת
אַבָּא קְלִפָּה מְחֻסְפֶּסֶת בְּקוּעַת חֲרִיצִים
שׁוּב מְסָרֵב לְזוּג נַעֲלֵי בַּיִת זוֹלוֹת
מִדָּה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה צֶבַע בֵּז'
מֵהַשּׁוּק שֶׁל שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה.

.

יודית שחר, משוררת חברתית, מורה ומחנכת נוער בסיכון, פרסמה את הספרים "זו אני מדברת" (בבל, 2009) ו"לכל רחוב משוגעת משלו" (קשב, 2013). זכתה בפרס טבע לשירה, בפרס דוד לוויתן ובפרס ראש הממשלה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 40 של המוסך. השירים ברשימה זו יראו אור בספרה החדש, "אשליה קדושה", בהוצאת אפיק.

.

***

.

אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים / אורית קלופשטוק

.

נחמה

פָּנִיתִי לַפְּרוֹיֵקְט לְמִגּוּר הָעֹנִי.
בִּקַּשְׁתִּי תּוֹתָבוֹת לְנֶחָמָה.
תּוֹתָבוֹת הֵן נֶשֶׁק יָעִיל
לְמִגּוּר הָעֹנִי
מִפָּנִים שֶׁל אִשָּׁה.

הַבַּקָּשָׁה אֻשְּׁרָה.
נֶחָמָה חָזְרָה עִם חִיּוּךְ,
הָעֹנִי נִבַּט מֵעֵינֶיהָ.

.

זה לא שיר נחמה. זה לא שיר על הפנים של נחמה. זהו שיר על פני העוני. על חסרי השיניים כולם. זהו שיר מלחמה. בעוני.

אני לוחמת עוני חבולה.

למעלה מעשרים שנה אני אחת מלוחמי העוני בישראל ולא פחדתי להביט לו בעיניים. להריח את הפחד, לטעום את הרעב, למשש את הכאב, לשמוע את הזעקה. אך גם כשהצלחתי בקרב אחד וגם כשהרכבתי תותבות לפצועי העוני שלנו, הפסדתי במערכה הגדולה. הפסדנו כולנו. שיקמנו שכונות, שיפצנו כבישים, צבענו בניינים בצבעים רכים, אך העוני המשיך להישיר אלינו מבט מבעד לחלונות.

אבל אני איני ענייה. איני ענייה כלל. אז מה ענייני בעוני?

אבא שלי. אבי גדל בשכונת עוני, אך זכה להיות הילד המחונן בשכונה. כילדון צעיר הוא לימד קטנים בני שש קרוא וכתוב תמורת גרוש וחצי. בערבו של יום היה מוסר לידיה המיובלות של אמו את שכרו ומטבע אחד היה שומר לעצמו, לשמן עששית כדי שיוכל ללמוד בלילות בחדר האחד שחלק עם ששת אחיו. אלה היו שנות הצנע, כולם היו עניים, כך אמר לי, אבל הוא תמיד ידע שמעבר לשכונה יש אנשים שנוסעים על גלגלים, יש אנשים שלובשים חליפות.

הספרים הצילו אותו. המערכת זיהתה אותו. הוא נשלח לירושלים לאוניברסיטה העברית כתלמיד מצטיין ובכל שנה שמר על ההצטיינות כדי לקבל מלגת לימודים מלאה לשנה הבאה. סטיפנדיה. למחייתו עבד בגינון ברחבי האוניברסיטה. חבריו לספסל הלימודים לא זיהו אותו במדי הגנן. הוא נשבע לעצמו שהילדים שייוולדו לו לא יחוו את הבושה והלחץ ההוא.

הוא עמד בשבועתו. אבא שלי. אבל יחד עם מטבעות הכסף שפיזר עליי בנדיבותו כל חייו, חלחל אליי הפחד שלו.

שלא תדעי מחסור.

כשהצעתי לו את דמי השמרטפות שהרווחתי כדי שאשלם חלק מלימודי התואר שלי בפסיכולוגיה הוא סירב לקבלם. הוא כעס כשרציתי לצאת לעבוד כסטודנטית כדי להשתתף במימון. הוא כעס גם כשעשיתי הסבה לעבודה סוציאלית. אל תתקרבי לעולם הזה, אמר לי, זה עולם קשה. וכשהתאהבתי בעבודה סוציאלית, אמרתי לו, אבא, אלה החיים האמיתיים, לזה נוצר עולם הטיפול. הוא ישב במטבח, ראשו בין ידיו על השולחן, ואמר, כמה ניסיתי להרחיק אותך מזה, תזכרי שאני הזהרתי אותך.

הלכתי אל המערכה הזו בעיניים פקוחות לרווחה. נמשכת כמו מגנט אל העזובה, אל האין.

פגשתי עוני מתחת לבית, מעבר לכביש, מבעד לחלון. נדהמתי למצוא אותו קרוב כל כך, איך לא ראיתיו קודם.

פגשתי אותו בבתים, בחצרות, במשרדים. למדתי לזהות אותו במילה, במבט, בעורף, בכתף, בתנועת כף היד. במלבוש, בחוסר המלבוש. כבשתי אותו בכפות רגליי במעלה מדרגות האין־סוף עד הדלת הקלופה ללא שם. העוני נכח בציוד החסר, נכח באגרנות.

עוני זה כשאין לך עתיד, רק הרגע הבא. עוני זה לא להביט למעלה, זה להביט בחשש לצדדים. זה תינוק שאין לו אמון בעולם, זה הילדה שלא תצטרף לטיול השנתי, זה עיני הנער המקנאות, עיני הנערה הבוערת, זה אגרוף הזעם של הגבר, האישה חסרת הסיכוי, חסרת ההזדמנות, שתיקת הזקנים. עוני זה הבושה והתסיסה, זה כרסום הדאגה וצער הייאוש. עוני זה דיכוי.

.

עזר

עָזָר הֵטִיחַ אֶת אַרְגַּז הַחַג שֶׁלּוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן.
מִיץ עֲנָבִים לְקִדּוּשׁ נִשְׁפַּךְ אָדֹם עַל הָרִצְפָּה,
נִתַּז עַל הַקִּירוֹת.
טֶבַח חֲבִילוֹת הַחַג בְּלִֹשְכַּת הָרְוָחָה.

כָּל הָעוֹבְדוֹת הַסּוֹצְיָאלִיוֹת זוֹנוֹת, צָעַק,
אֲבָל הִסְתַּכֵּל עָלַי.
הָיִיתִי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁל עָזָר,
אוֹכֶלֶת חִנָּם.

אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקָו הָעֹנִי,
רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים,
אִשָּׁה חוֹלָה, יְלָדִים רְעֵבִים,
חַג זוֹ מִלָּה מַפְחִידָה.

..

להיות עני זה להיתקל בעיניים מאשימות, שיפוטיות, תלושות.
אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים. וקוראת שיבואו כולם. שיתכופפו כולם. שיראו כולם.

.

תלושים

אַל תִּתְּנִי לָהֶם הַרְבֵּה תְּלוּשִׁים.
הָעוּגָה קְטַנָּה.
אַתְּ גּוֹרֶמֶת לָהֶם לָבוֹא לְפֹה יוֹתֵר,
אַתְּ הַזְּקֵנָה שֶׁל חֲתוּלֵי הָרְחוֹב.
תְּנִי לָהֶם חַכָּה, לֹא דָּגִים.

נָסַעְתִּי לִטְבֶרְיָה.
הִבַּטְתִּי בַּדַּיָּגִים הַחֲסוֹנִים, צְרוּבֵי הַשֶּׁמֶש.
שָׁאַלְתִּי, אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת דַּיָּג?
הָא, עָנָה לִי אֶחָד,
לֹא כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת דַּיָּגִים.

.

אבא שלי קיבל חכה. הוא היה ילד מחונן וחרוץ. הוא הצליח ללמוד לדוג. לא כולם יכולים. נשלחנו אל המערכה עם מעט מדי חכות ובלי דגים.

משבר הקורונה חשף כמה המערכות הציבוריות רזות ועניות. אני עובדת במערכת הרווחה משנות התשעים. והמערכת הולכת ומצטמצמת בצורה שיטתית – מקוצצת בצורה אכזרית, אין לי מילה חלופית לזה. מחלקות רווחה נאלצות להישען על תרומות וחסדים למען המטופלים שלהן. ״שנוררתי״ תרומות. רהיטים, ביגוד, מזון. משרד הרווחה עבר מזמן מתחת לקו האדום. מה זה אומר על מצבה של אוכלוסיית העוני בישראל? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני בתקופת מגפה? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני שלאחר המגפה?

אני חוששת שכשהמגפה תחלוף והמשק ילקק את הפצעים, אזי החוליה החלשה תהיה הראשונה שתיפגע – ותוכרע. את הקיצוצים ישיתו שוב וביתר שאת על מערכת הרווחה – על הטיפולים, המטפלים והמטופלים.

לכן, דווקא עכשיו חשוב יותר לזעוק את הזעקה הזאת. אבי צדק. זה עולם קשה. אולי יהיה קשה פחות לו יזעק השבע את זעקתו של הרעב.

.

אורית קלופשטוק, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, לימודי טיפול משפחתי ועבודה סוציאלית. משוררת מחאה. שירים רבים פרי עטה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים נבחרים. במוסך פורסמו שיריה בגיליונות 35 ו-53. ספר ביכוריה, ״לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", ראה אור בימים אלו בהוצאת פרדס. השירים ברשימה זאת לקוחים מתוכו.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

היה ועוד יהיה, קטע מתוך ממואר בכתובים

נטלי תורג'מן

.

הם לא היו שקופים. הם נכחו במרחב העירוני. הם היו "הידועים בציבור" שלנו. פולשים אל גומחות הלב של הילדים שהיינו, כמעט מבלי משים. מנקבים את זיכרונותינו בחורים שחורים קטנטנים אולם לא כאלה שמפריעים לרצף התנועה של הילדוּת. שמם הדהד בשכונות וכשקראנו להם בשמם, או בכינויָם, מנענו כביכול את תחושת חוסר השליטה שנכפתה עלינו. "הנה ג'וני המשוגע", הכריז כפיר בקול רם כדי שנברח מקצהו האחד של הרחוב אל עברו השני. ידענו מיהם אחיו של ג'וני, מיהם הוריו, הכרנו את תנועותיו, את הליכתו הא־סימטרית, זריקת הידיים מימין לשמאל ומשמאל לימין, הטיית הגוף קדימה והרוק הניגר, מעט על צווארון חולצתו מעט על המדרכה. כמו משאיר סימנים לנסים ממנו, שידעו את הדרך חזרה. עמי ותמי של המשוגעים. הוא לא הזיק, "ג'וני המשוגע". באחד הימים צעד אחריי, נצמד, מנסה למשוך את הילקוט מגבי. אינני יכולה לומר אפילו אם זה יצר נקב קטן בזיכרוני, כי תבינו, ידענו היטב כיצד להתנהל, "חוכמת הרחוב" לא הייתה שגורה בפינו כסיסמה חלולה אלא היו לה יישומים קונקרטיים, שכל ילד היה יכול לבצע. למשל ביום ההוא, נכנסתי לקופת החולים וכך עצרתי את המעקב. כניסות או יציאות אל מקומות ציבוריים ומהם היו קו הגבול שנמתח ביננו; חצרות, שערי בניינים, חנויות, ספרייה. רק את הרחוב מותר להם לחצות כשתי וערב. הוא לא הזיק, "גו'ני המשוגע", למעט בחג סוכות שבו הטיח קרש דק בראשה של ילדה. (האם הייתה זאת אגדה אורבנית?) בכל אופן פחדים וחששות לא היו שם המשחק בתוך השכונה שבה גדלתי. דבקנו במתמשך. שיחקנו תחת הבניינים בתופסת ובמחבואים, בשבע אבנים, דג מלוח ועמודו. הילדות זרמה, למדנו להיזהר מהמכשפה מקומה שלישית ששפכה דלי מים רותחים על ראשינו אם הייתה זאת שעת ה"שלאף־שטונדה" שלה. הם עמדו מאחוריי ומצדדיי ומלפניי מי העומד. הם היו רעשי הרקע שלמדנו במידת הצורך לסנן. לא שקופים, גם לא צללי הרחוב. היינו מקשה אחת, ללא היררכיות. ללא היררכיות של כאב. בימים מסוימים הם אפילו מילאו בכתמי צבע את גומותינו, נמתחו מלחי ללחי, טבעו סימן היכר של שייכות לרחוב. הם היו בטווח מאה המטר שלנו. פעולת ההדיפה הטבעית הייתה ההתגלגלות מצחוק, כך כדררנו אותם מילד לילד, זרקנו בדיחות לאוויר, אחזנו בידנו את כל מה שכף ידו הקטנה של ילד יכולה להכיל. העודפות שנותרה שקעה מעט בחוויית ילדותנו וטשטשה אותה, אך ערפול דק, כזה שאינו מפריע לראייה. לא מטלטל וגם לא מפיל קירות. "שלום מנהלת הבנק", כינינו את המכורה שהייתה עומדת כל בוקר מול הכספומט. מקבצת חמישים שקלים ואז שמה פעמיה לעבר העיר העתיקה. לקנות מנה. ידענו את המחיר, ידענו איפה תחנות המכירה. מתי להאט ומתי להאיץ. הכרנו את שני מצבי הצבירה שלה, או פושטת יד או נעה לאט (כרקדנית בוטו) עד שהייתה מגיעה לקצה רגלה וקופאת בתנוחה לפרק זמן ממושך. "זה כי הם מחביאים עוד מנה בתוך הגרביים", הסביר לי סוהיל, השכן הערבי שלי, "אבל מרוב ההיי של הסוטול הם לא מצליחים להגיע אז הם נתקעים להם ככה, תלויים בין שמיים לארץ". ובבוקר כשעברנו מול הכספומט הריק אמרה לי גלית: "מירי מתה אתמול". "מה? איך את יודעת את השם שלה?". "היא הייתה מטופלת של אחי במחלקת הרווחה. מירי ששון. ויש לה שני בנים". "האדמה היום אתה מעליה מחר אתה תחתיה", נזכרתי במשפט שאמרה לי מנהלת הבנק בשבוע שעבר, ואף על פי ששתקתי קיימתי דיאלוג עם השורה שלה עוד שנים רבות בתוכי. חלקם היו שכנים. חלקם הרחיקו לכת עד הרחוב הראשי או השוק. הייתה האחת שמבקרת בבסטות כדי לגנוב עוגיות ופיצוחים. שערה אפרפר, סבוך ומדובלל. "זאת אל תתנו לה כלום. היא לא פושטת יד אמיתית. היא מאושפזת במזרע. זה לא מחסור מה שיש לה זאת פסיכוזה". היה מי שאמר "היא הייתה רופאה והשתנו חייה כשאיבדה את בנה". היה מי שאמר "היא נקלעה בטעות לקטטה כשביקרה בהארלם וקיבלה מוט ברזל בראש. ביש מזל". היה מי שאמר "זה מקרה נדיר של הלם קרב", ולא הוסיף דבר. מתעלם מהפרצופים התוהים. ראיתי אותה, לוקחת, מחביאה, לועסת. ראיתי אותה, מהירה, מיומנת, בולעת. "אם אין לחם תאכלו עוגות", חשבתי לעצמי וחייכתי. לא היה בנו מבט מתנשא, לא כילדים ולא כמבוגרים, לכל אחד מאיתנו היה הקרוב שלו, שאושפז, שמכור לסם, שעזב את השיירה. שהעדיף את ההחרמה על פני הציות והסדר. לא עשינו הבחנות בין מכורים למשוגעים לדיכאוניים לסוטים. השכונה תססה, הכול מהכול. וגם בנו היה קצת מכל זה. עבירות קטנות, פה ושם. זריקת ספר החוצה מחלון הספרייה כדי שנוכל לאסוף אותו לביתנו ללא רישום, ללא חותמת וללא תאריך החזרה. גניבה מהחנות "מתנה מכל הלב". מכתביות, ברכות ליום הולדת, טוש זוהר ומחק ריחני. מגיעים "בחבורות" ומעמיסים את החנות, תרתי משמע. ובעלי החנות שאיבדו שליטה הציבו ילדים תמורת תשלום זעיר, שכל עבודתם הייתה להלשין. וכך שיחקנו בשוטרים וגנבים, גסטפו ויהודים. והיו לנו הקרובים יותר, המוכּרים מהצד הפנימי של הרחוב. אלו שנמדדו בקצב פעימות הלב. הם היו חברינו, בני דודינו, הם היו אמא ואבא. שאוהבים אותנו מספיק.

והייתה לנו ברכה, שקטה וביישנית, שבכל בוקר פרשה את מחברותיה על השולחן הירוק כדי שנעתיק את שיעורי הבית שלא טרחנו לעשות. היא פיזרה לנו פירורים של לשון, חשבון, טבע ותושב"ע, שליקטנו בחטף ובסתר. היא הייתה הכנפיים שסוככו עלינו מעונשה של המורה. ספק אם היה זה שיתוף של חברות, או פחד. ובאביב הגיע תורנו לעשות עימה חסד. אספנו פרוטה לפרוטה וקנינו לה בגד ים, ביקיני, עם פתק החלפה. (באיזה צבע? אינני זוכרת.) שיהיה לה, לימים טובים יותר. שיהיו לה מים לברוח אליהם ולצוף. "הנה אתן רואות את הקירות? פה היה כתם דם גדול שרחצתי", אמרה בקול של מדריכת טיולים מנוסה, מעבירה אותנו, חבורת ילדות בנות אחת־עשרה, מחדר לחדר, לסייר בזמן השבעה בעוד המבקרים האחרים ישובים בסלון ומקוננים, מזמורים גאורגים. "וגם כאן עוד כתם קטן. אבל בקושי נשארו סימנים". היא מוללה את ידיה, כמו נזכרת במאמץ הרב שהושקע. אינני זוכרת עד כמה ידעתי משהו על "שירות צבאי" באותה תקופה למעט זה שבזמן שברכה הכינה את שיעורי הבית היא שמעה מהחדר הסמוך של אחיה החייל ירייה. לסיבות לא שאלתי. אין ממי להעתיק שיעורי בית. נוכחותה של ברכה התמעטה, ופסקה. והביקיני היה לה כנף ומפרש בימי הקיץ של שנת 91'.

מיינו את הכאוס למחלקות. שרטטנו קווי מתאר כדי שנוכל לדבר זה עם זה ולהיות מובנים. אפיינו את כאבי הלב והקללות – מי שאיבד את דעתו לזמן־מה, מי שהתמכר, מי ששם קץ. מירב שחזרה אחרי החופש הגדול עם ספר תהילים ועמדה על השולחן, זועקת פסוקים בכיתה בעוד המורה מלמדת את מלחמת העולם הראשונה. שני, שקירות חדרה היו סגולים והספר "למאטיס יש את השמש בבטן" היה אחוז בידה ובנפשה. מאור, ששרק לאל הים, ליאור, שקפץ אל פסי הרכבת, יונתן, שנתלה בחבלי הכביסה. ומיכל. ונדב. וחיים. הס מלהזכיר. הם לא היו שקופים. הם לבשו פנים והפכו פנים, כוסו בצל שחור ויגון. באור ובלבביות. מתקיימים או חדלים.

כך גדלנו. ניצבנו באותו צד של המתרס. הפנמנו אותם בתוכנו והם עזרו לנו לצמוח. להמריא. לא היינו מהודקים מדי בקשר לחיים, אימצנו את השינויים אל חיקנו, את ההזדמנויות. הם חיברו אותנו אל האדמה. יציבות פנימית. קלילות. גמישות בלתי תלויה. אהבה. ומדי פעם כשפגשנו מישהו שאינו מסוגל לקבל את תנודות החיים, את המתהווה, שאלנו את עצמנו, "מה הוא לא עבר בחיים שהוא כזה?". גיחכנו על הרצינות, על הטרחנות, על האוניברסליות. למדנו לטוות רשת תמיכה והגנה אך גם להתחיל בכל רגע מחדש. וגבוה ככל שהתייצבנו זכרנו שמלווה אותנו גם התנועה הנגדית. הם הכינו אותנו למשברים העתידיים, למציאות הפתוחה, האי־ודאית. לרגעי עוצר, מגפה, מלחמה. ידענו, היה ועוד יהיה.

 

נטלי תורג'מן, יוצרת תיאטרון ורקדנית סוּפית, דרמה־תרפיסטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. ספר ביכוריה, "מְחוֹלֶלֶת" (2016; שירה), ראה אור בהוצאת פרדס בעריכת דיתי רונן. חברת המערכת המייסדת של המוסך.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך רומן בכתובים מאת אריאל הורוביץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן