.
הפואטיקה של הבידוד
מאת מור קדישזון
.
מפגש עם נשמתן של מילים כמוהו כגילוי טפח כמוס מהמעבדה הנסתרת שבה נרקח העולם, מעין הצצה חטופה לחומרי היסוד שמהם מורכבים גם חיינו, ולכן ליבי נמלא השבוע אושר גדול, במסגרת סדנת התרגום השבועית (Atelier Targoum) שמעביר מארק־אלן ואקנין, שבה הוא הציע לקשור בין המילים "בידוד" ו"לבד", למילה "בד", כלומר לבגד המגן עלינו ושומר אותנו חמימים ונעימים, ומיד חשבתי על בשלאר, חולם הבתים הגדול, שהרי המילה הצרפתית שמשמעה מגורים – habitation – קשורה למילה habit, לבוש; הבית הוא בעצם הבגד שלנו שמגן עלינו בעולם. והתפלאתי גם מהתזמון שבו ראה אור ספרו היפה של בשלאר, הפואטיקה של החלל, ארבעה ימים לפני שהכניסו אותנו לבתים שלנו, שכן ספרו זה הוא כולו שיר הלל לכל אותם מקומות המחסה, הבתים, המקלטים שמעניקים לנו פינה בעולם, ולא כדי להתגונן מפני וירוסים וחרדות, אלא כדי לחלום. לחלום את יסודות היקום, ואת יסודות נפשנו המשתקפים אלה באלה תדיר. איזו הזמנה רעננה לבחון בימים אלה הלכה למעשה את ההזדמנות הזאת, להתחפר במעיל האינטימי שהוא הבית שלנו, וללמוד את מרכזי האינטימיות שהבית מעניק לנו, ואת השיעורים שהוא מלמד אותנו. כשקוראים את הפואטיקה של החלל, המילה "בידוד" מקבלת משמעות מקורית ופואטית לגמרי: "הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה", כותב בשלאר. זוהי הזמנה להישאר בבית, בפינה חמה, מגוננת, נעימה, ולחלום את העולם. כל שדרוש הוא לתרגל מעט אי־עשייה, אם אפשר, להשקיט לכמה רגעים את הקולות העולים מן החוץ, כלומר מן המסכים. הבהייה תגיע אז מאליה, בטבעיות. על הספה בסלון נוכל לדמיין, לחלום בהקיץ על "הבקתה, הקן, על פינות שהיינו רוצים להתכרבל בהן כחיה במאורתה", ניכנס אט־אט אל קדמוניות הדימויים, ונגלה כיצד כל סוגי המחסה הם בעלי סגולות של חולמניות. "גם הקן, הקונכייה, המגֵרה, הם כולם בתים שמזמינים אותנו להיכנס ולשכון בהם, לחלום בהם, על אינטימיות". נגלה בתוכנו בתים קדמונים. העיר תהפוך לאוקיינוס. המרחב שמחוץ לחדר יהפוך למרחב קוסמי. נגלה כיצד כל חלל קורא אותנו לפעולה, וכיצד הדמיון עובד עוד לפני הפעולה.
ואם נבקש ללכת עוד יותר אחורה, למקור המילה habit בלטינית, נגלה שמלבד בגד, לבוש ומנהג, זוהי הטיה של הפועל habere, ופירושה מה שיש לך, to have, מה שעומד לרשותך, אבל גם למצוא את עצמך, להתמקם, לחשוב, להרהר. בקיצור, הבית הוא הפינה שלנו בעולם, הוא לא רק מקום, וחלל, הוא ערך, הוא איכות בסיסית וראשונית לגמרי בקיומנו, שמאפשרת לנו למצוא את עצמנו, להרהר, להתמקם בעולם. בלעדי הבית, אומר בשלאר, "האדם היה ישות מפוזרת. הבית תומך באדם במהלך סערות השמים וסערות החיים. הוא גוף ונשמה. הוא העולם הראשון של האדם, הוא הסביבה הראשונה שלנו. הוא באמת יקום שלם. יקום במלוא מובן המילה".
האם זכרנו להגיד לו לאחרונה תודה?
נ"ב: אם מותר לשאוב מנשמתן של המילים לא רק השראה אלא גם תקווה, נזכיר שמלבד בגד, המילה "בד" מציינת גם חתיכה, חלק, ענף, ואולי מותר לנו לקוות שאחת מן המזימות הנסתרות של הבידוד היא לגלות, באמת ובתמים, שכולנו מהווים חלקים מפסיפס אחד שלם וגדול מאיתנו.
.
מור קדישזון היא פילוסופית, סופרת, מתרגמת וחוקרת. ספרה "קליפות" עומד לראות אור בקרוב בהוצאת כנרת־זמורה ביתן, בסדרת רוח צד.
.
***
.
קטעים מתוך "הפואטיקה של החלל" / גסטון בשלאר
מצרפתית: מור קדישזון
פרק שני
בית ויקום
כַּאֲשֶׁר פִּסְגּוֹת הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּנוּ
יִתְאַחֲדוּ
גַּג יִהְיֶה לְבֵיתִי.
פול אלואר, ראויים לחיות (Paul Eluard, Dignes de vivre)
בפרק הקודם הראיתי כי יש טעם לומר שאנו "קוראים בית", שאנו "קוראים חדר", כיוון שבית וחדר הם תרשימים פסיכולוגיים המנחים את הסופרים ואת המשוררים בניתוח האינטימיות. כעת נאמץ בקריאה איטית כמה בתים וכמה חדרים ש"נכתבו" בידי סופרים גדולים.
– 1-
אפילו בודלר, עירוני במלוא הווייתו, חש בהתעצמות סגולת האינטימיות בשעה שהבית מותקף על ידי החורף. בגני־העדן המלאכותיים, הוא מדבר על אושרו של תומס דה־קווינסי המסוגר בחורף וקורא את קאנט, בעודו מסתייע באידאליזם של האופיום. הסצנה מתרחשת בתוך "בית כפרי קטן" בוויילס. "[…] מחלונותיו של בית נאה נראֶה החורף פיוטי יותר, ואילו החורף מצידו אך מעצים את הפיוטיות שבבית. בית בוהק וכליל־לובן זה ניצב בעומקו של גיא קטן, שהרים גבוהים למדי כיתרו אותו מכל עבר. הוא היה כמו מחותל בשיחים מטפסים".* במשפט קצר זה הדגשתי את המילים השייכות לדמיון בשעת מנוחה. איזו מסגרת, איזה מסגור של שלווה לאוכל אופיום, שבעודו קורא קאנט, מאחד את בדידות החלום ואת בדידות המחשבה! כמובן, אפשר לקרוא קטע זה של בודלר כפי שקוראים קטע קליל, קליל מדי. מבקר ספרות אולי יתפלא על כך שהמשורר הגדול השתמש בקלות כה רבה בדימויים נדושים. אבל אם נקרא אותו, את הקטע הפשוט מדי הזה, ונקבל את דימויי המנוחה שהוא מעלה; אם נתעכב על המילים המודגשות, נמצא עצמנו שם, בגוף ובנשמה, בלב השלווה. אנו מרגישים שאנו נמצאים במרכז ההגנה של הבית בגיא הקטן, "מחותלים", גם אנו, באריגי החורף.
ובהחלט חם לנו, דווקא משום שקר בחוץ. בהמשך גני־העדן המלאכותיים האלה, בעודו צולל אל תוך החורף, טוען בודלר שהחולם מבקש חורף קשה. "הוא כמֵה תמיד לתועפות של שלג, של כפור ושל ברד – ככל שיוכלו השמים להכיל. הוא מרשה לעצמו לצפות לחורף אמיתי, חורף קנדי או רוסי […] בחורף כזה הופך ביתו חמים, נעים ואוהב יותר."* כמו אדגר פו, חולם וילונות גדול,* מבקש בודלר "וילונות כבדים המשתלשלים עד הרצפה" כדי לאטום את הבית. דומה שמאחורי הווילונות האפלים, השלג לבן יותר. כאשר הניגודים מצטברים, הכול נכנס לפעולה.
בודלר מסר לנו תמונה מרוכזת; הוא הוביל אותנו אל מרכז חלימה שנוכל לאמץ לעצמנו. ללא ספק נביא איתנו לשם מאפיינים אישיים משלנו. בבית הכפרי של תומס דה-קווינסי שמזכיר בודלר, נמקם את ישויות העבר שלנו. כך נפיק הנאה מהעלאת זיכרונות ללא עומס יתר. הזיכרונות האישיים ביותר שלנו יכולים לבוא לדור כאן. מתוך אהדה לא ברורה, התיאור של בודלר איבד את נדושותו. כך הדבר תמיד: מרכזי חלימה שמוגדרים היטב הם אמצעי תקשורת בין אנשי החלום באותה בהירות שבה רעיונות שמוגדרים היטב הם אמצעי תקשורת בין אנשי המחשבה.
בחיבורו "סגנונות אסתטיים" ("Curiosités esthétiques") מדבר בודלר גם על ציור של לַאוויֵי (Lavieille) המציג "צריף בשולי יער" בחורף, "העונה העצובה". אף על פי כן בודלר אומר: "אחדות מההשפעות שלאוויי הרבה לעורר נראות לי כתמציות של אושר חורפי". החורף המתואר מעצים את אושר המגורים. בממלכת הדמיון לבדה, מעלה החורף את ערך המגורים בבית.
לו התבקשתי להעריך את צביונו החולמני של ביתו הכפרי של תומס דה־קווינסי שנחווה מחדש על ידי בודלר, הייתי אומר שעולה ממנו ריח קלוש של אופיום, אווירה מנומנמת. דבר אינו מרמז לנו על גבורת הקירות, על אומץ לבו של הגג. הבית לא נלחם. אפשר לומר שבודלר יודע להסתגר רק בין וילונות.
היעדר לוחמנות זה מאפיין רבים מהבתים השרויים בחורף שאנו פוגשים בספרות. הדיאלקטיקה של הבית ושל היקום במקרים אלה היא פשוטה מדי. בייחוד השלג המאיין בקלות רבה מדי את העולם החיצון. הוא מאחד את היקום כולו בגוון אחד. במילה אחת, במילה שלג, היקום מתבטא ומתבטל עבור הישות החוסה. בסיפור החלום שלו "מדבריות האהבה" ("Les Déserts de l'amour"), רמבו עצמו כותב: "זה היה כמו ליל חורף, השלג חנק במפגיע את העולם".
מכל מקום, מעבר לבית המיושב, יקום החורף הוא יקום פשוט ביותר. הוא לא־בית במובן שבו המטאפיזיקאי מדבר על הלא־אני. מהבית ועד הלא־בית מתיישבות בקלות כל הסתירות. בבית הכול נעשה מובחן, הכול מתרבה. החורף מעניק לבית מאגרים של אינטימיות, של דקויות של אינטימיות. בעולם שמחוץ לבית, השלג מוחק עקבות, מטשטש דרכים, משתיק רעשים, מסווה צבעים. ניתן לחוש בשלילה קוסמית שהלובן האוניברסלי מכניס לפעולה. חולם הבית יודע כל זאת, חש זאת, ובזכות צמצום הקיום של העולם החיצון הוא זוכה בהגברת העוצמה של כל ערכי האינטימיות.
* שארל בודלר, "גני־העדן המלאכותיים", תרגום והערות: דורי מנור, ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 109–110
* אנרי בוסקו מיטיב לנסח בקצרה את סוג החלימה הזה: "כשהמקלט בטוח, הסערה טובה".
* בשלאר מרמז לחיבורו של פו "הפילוסופיה של הרהיטים" שבו הוא מרבה לדון בווילונות.
.
גסטון בשלאר, "הפואטיקה של החלל", הוצאת בבל, 2020. מצרפתית: מור קדישזון
» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך הספר "הקומה השנייה: חייה ויצירתה של עמליה כהנא־כרמון", מאת נגה רוזנפרב
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
