.

מאת נועה מנהיים

.

יום אחד, בראשית שנות השבעים, מצא את עצמו דגלאס אדמס שיכור, תפרן ורטוב באוסטריה. בחזקתו היה עותק מרופט ורטוב לא פחות של מדריך הטרמפיסט לאירופה, שלא עזר לו להבין איפה הוא, למה הוא שם וכיצד לתקשר עם המקומיים. אדמס השתרע בשדה, בהה בכוכבים הרחוקים מעליו ותהה איך ירגיש טרמפיסט גלקטי שיגיע לכדור הארץ. תוצאותיו של אותו יום היו הצטננות חריפה ותסכית ששודר לראשונה ב־BBC בשנת 1978. עד אז הצליח אדמס לאסוף שפע תסכולים בקריירת הכתיבה שלו ולעבוד בשלל פרנסות משונות, בהן בונה אסמים, סניטר בבית חולים, מנקה לולים ושומר ראש למשפחת אצולה מקטאר.

אבל מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שינה את כל זה. התסכית, הספר וארבעת המשכיו הפכו לסדרת טלוויזיה, מחזה, קומיקס, משחק מחשב וסרט, ועוד בחייו נמכרו הספרים ב־15 מיליון עותקים ועיצבו, לצד יצירותיהם של חברי "מונטי פייתון" הנערצים על אדמס, את ההומור בבריטניה ובחלקים נרחבים של הגלקסיה.

עלילות לא היו מעולם הצד החזק של אדמס, אז ניסיון לסכם את המהלך הנרטיבי של "המדריך" – תמהיל של מסע בזמן ובחלל, חייזרים משונים, דגים מתרגמים, פרות המבקשות שיאכלו אותן, עכברים לבנים היפר־אינטליגנטיים, סוף העולם (שהוא בעצם כמו ההתחלה, רק ברוורס) – נדון לכישלון מפואר. אדמס העדיף בדרך כלל לכתוב זיקוקי די־נור מילוליים, לדחוס בפסקה אחת מספר רעיונות שהיה יכול להספיק לסופרים אחרים למשך חיים שלמים, ולשלב בקצב רצחני סאטירה, נונסנס, פרודיה, פילוסופיה וטכנולוגיה, לצד פרספקטיבה מבורכת ומבודחת על הכאוס הגלקטי, שאפשר לתמצת בשתי המילים שנכתבו על כריכתו של "המדריך" באותיות גדולות וידידותיות: "בלי פאניקה". האיש שהמציא את מחשב־העל "הרהור עמוק" – שנוצר כדי לענות על השאלה הגדולה, האחת והיחידה, על משמעות החיים, היקום וכל השאר – מת מהתקף לב ב־11 במאי 2001, ולא זכה לראות את הטכנולוגיה מדביקה את קצבן של כמה מהמצאותיו היותר פרועות.

התשובה לשאלה הגדולה, למי שתהה, היא 42.

השנה, במלאת 42 שנים לשידור הראשון של "המדריך", חוגגים מעריציו הרבים של אדמס ברחבי הפלנטה את יום הולדתו של הספר יוצא הדופן ביותר שראה אור בבית ההוצאה של אלפא סנטורי, כפי שעושה גם המעריצה הזו, במחווה שלפניכם.

.

***

.

דבר "האנציקלופדיה גלקטיקה" על הפלנטה "בית": פלנטה קטנה למדי ונעדרת עניין מיוחד. מצויה בצביר צפוף של פלנטות דומות זו לזו באופן יחסי, שלמרות זאת מתקיימות בבידוד.

דבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" על הפלנטה "בית": אף שאינה מומלצת לגזעים קלסטרופוביים או לישויות טראנס־ממדיות כמו הזירקונים מג'לול 7, שלפחות באחד מממדיהן משתרעות על פני למעלה משבעים מטרים רבועים, טרמפיסטים נועזים שמוצאים עניין בחיים בזעיר אנפין עשויים למצוא אותה מסקרנת, לפחות לזמן קצר.

.

אופנה: טרמפיסטים שוחרי אסתטיקה ייטיבו לעשות אם יימנעו. רוב תושבי הפלנטה מגלים זלזול מופגן באופנה וטיפוח, ודומה שהם ממעטים להחליף את בגדיהם – העשויים ברוב המקרים מאריג רך כלשהו – ולעיתים אף ישנים בהם. עם זאת, הדבר מהווה הסוואה מושלמת עבור מי שנוהגים לתפוס טרמפים בחלוק בית מטונף.

התושבים נוהגים לחבוש צעיפים או מסכות (ע"ע) על החלק התחתון של פניהם בפעמים הנדירות שבהן הם עוזבים את הפלנטה, עובדה שתשמח את בני ארקטורוס 3, הנוהגים ממילא לכסות חלק זה בפניהם, שכן שם שוכנים אברי הרבייה שלהם.

בידור: היצע הבידור על הפלנטה מצומצם יחסית ומתחלק באופן גס למדי לבידור יום ובידור לילה. במהלך היום מתקני הבידור נשלטים באופן מוחלט בידי הילדים (ע"ע) ותושבי הפלנטה האחרים שומרים מהם מרחק בטוח, אך לאחר שקיעת השמש צורת הבידור החביבה עליהם – הגם שהיא עשויה להיראות תמוהה עבור המבקר האקראי – היא לעקוב בדריכות אחרי הוראות שונות, סותרות, מנוגדות, אקראיות וגחמניות, שמפרסמת הנהגת הצֶבֶר הפלנטרי.

ביצים: שקי חלמון מוקפים בחלבון הנתונים בקליפה שבירה. בתקופות שונות קיים בפלנטה מחסור במוצר מותרות זה, ושוק שחור בין־פלנטרי ער מתנהל בגזרה. אם בחרת להביא כמה איתך, ודא כי אתה עוטף אותן בזהירות במגבת (ע"ע), שאם לא כן תמצא את עצמך משתמש בכל המטבע המקומי (ע"ע) הנוסף שלך כדי לספוג את ההפסדים.

חדר הילדים: אחת היבשות המסוכנות ביותר על הפלנטה. אנחנו ממליצים בחום להימנע ממנה. טרמפיסטים נועזים שנקעה נפשם בהתגרות במפצפצת החרקים מטראאל, בקפיצה מצוקי המוות בדארגון 8 או בחקר מערות הבדולח החי הטורפות של טאטואין, מוזמנים לנסות לנווט את דרכם בביצות הסליים הדביקות ובין צוקי הפלסטיק הדוקרניים. האוויר ביבשת זו רעיל למדי, ומורכב מלפחות 30% נצנצים ו־50% זיעה. מומלץ להצטייד במסכה (ע"ע).

חדר כביסה: אחת היבשות הנעימות יותר על הפלנטה. בניגוד לרבים מאזוריה המנומנמים יחסית, בעיקר בשעות שבהן הילדים (ע"ע) נסוגים חזרה לאתרי הקינון שלהם, ביבשת זו תמיד משהו קורה. המיכון שעליו יצאה תהילתה מפיק המיה קבועה בעלת קצב משתנה, שתענג גזעים בעלי רגישויות לצלילים נמוכים, כמו ארוכי האוזן של פכסם 7. ניחוח פרחוני־סבוני נישא באוויר וניתן לצפות בתצוגה מסחררת ומרגיעה במידה משונה של צבעים, המופקת מערבולם במים של פריטי לבוש מכל שאר היבשות, הנשלחים אליה כמה פעמים ביום.

חתול: יונק פרוותי הולך על ארבע בעל אינטליגנציה עילאית. אויבם המושבע של ישויות פאן־ממדיות היפר־אינטליגנטיות המוכרות לתושבי הגזרה כ"עכברים". החתול עשה את הפלנטה הזו לביתו זה עידנים, וזוכה לכבוד ויקר מצד תושביה, המוקירים את תכונותיו הייחודיות וחוש התזמון הנשגב שלו. חתול הפלנטה עסוק במשך רוב שעות היממה בהרהור עמוק על אודות החיים, היקום וכל השאר, המתבצע בעיניים עצומות, כדי לא להניח להבלי העולם הזה להפריע את הריכוז המוחלט שלו, בדרך כלל על איי "ספה" האקזוטיים. את שאר זמנו חולק החתול בין שגרת טיפוח חיונית וקפדנית לניסויים בגרביטציה.

כלב: יונק פרוותי הולך על ארבע בעל כושר סיבולת כביר. רוב תושבי הפלנטה נסמכים על הכלב לצורך ביטחון, הגנה ותמיכה במסעותיהם אל החלל הבין־פלנטרי שורץ הסכנות, ולעיתים נדירות יסכנו את חייהם ויעזבו את "בית" בלעדיו. הכלב, בהיותו אחד היצורים טובי הלב והנדיבים ביותר ביקום הידוע, אף רותם את עצמו לתושבים אחוזי היראה ומוליך אותם ברצועה. ניתן לומר בביטחון שרבים מהתושבים היו נמקים לולא הנחייתו הסבלנית.

ילדים: תושביה הפראיים של יבשת "חדר הילדים" (ע"ע), שביצעו לאחרונה כמה מסעות כיבוש נרחבים וברבריים ברחבי הפלנטה וכיום שולטים באחוזים ניכרים משטחה. מדובר בשבט עז במיוחד, חסר מעצורים ורחמים, שניסיונות למשא ומתן איתו נכשלו עד כה.

מגבת: טרמפיסט שעשה את הטעות הקרדינלית ושכח היכן הניח את המגבת שלו, יכול להצטייד בחדשה ביבשת "חדר הרחצה" הקטנה והדחוסה, ששם מגדלים אותן תושבי הפלנטה. עם זאת, בימים אלו ניתן למצוא אותן בעשרותיהן כשהן סרוחות על איי "ספה" הנרחבים למטרות רבייה, או בחדר הכביסה (ע"ע).

מזון: אם איתרע מזלכם לנחות על הכוכב הזה ברגע הנכון, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלכל הפחות תאכלו לשבעה. מבקר המסעדות של "המדריך" טוען שמלבד מיליוויס, המסעדה שבקצה היקום, אין מקומות רבים בגלקסיה שבהם תוכלו "לדגום ממיטב האוכל המקומי האקזוטי, המותקן בידיים אמונות ובשפע כה רב, בכל שעות היום והלילה". דומה כי לתושבי הפלנטה יש מעט מאוד עיסוקים מלבד בישול מזון, רחיצת המכלים שבהם הוא נתון ושטיפת הבגדים שעליהם הוא ניתז (ע"ע חדר הכביסה), וחוזר חלילה. רוב המזון נמצא ביבשת "מטבח" המהוללת, הגם שטרמפיסטים שיתעצלו להגיע עד אליה יוכלו למצוא אותו מפוזר בשפע על הקרקע, ולעיתים אף מתחת לערמות המגבות (ע"ע) שעל איי "ספה".

מטבע מקומי: גלילים של עיסת עץ דחוסה ורכה, המגיעים בעוביים שונים המעידים על ערכם. מומלץ לתיירים להצטייד בהם לפני ההגעה שכן הם נחשקים במיוחד בקרב הילידים, שאוגרים אותם בכמויות מרשימות. "המדריך" אינו ממליץ על הצטיידות בביצים (ע"ע) לצורכי סחר חליפין, שכן למרות ערכן הגבוה בשוק המקומי, הן שבירות מאוד ואינן נוחות לטלטול ולאחסון בטוח.

מסכות: אקססורי לוהט במיוחד המשמש לגיחות חוץ־פלנטריות. מגיע במגוון גדול של חומרים, צבעים וסגנונות, ממסכות הפנים השקופות שהפכו פופולאריות לאחרונה, דרך מסכות הפילטר היוקרתיות וכלה במסכות הנייר החד־פעמיות השכיחות. חובה להצטייד באחת כדי להשתלב כראוי עם הגעתכם.

משקה: אלכוהול נמצא בשפע בפלנטה זו, ומוגש בשני מצבי צבירה עיקריים. הצורה שתהיה מוכרת לרוב הגזעים התבוניים היא הג'יננגס טון אקס, הקרוי כאן ג'ין&טוניק, ומוגש עם קליפת מלפפון החל משעת ההשכבה של הילדים (ע"ע). הגרסה השנייה מוגשת בבקבוקון פלסטיק, בצורה ג'לטינית. תושבי הפלנטה מורחים אותה משום מה על ידיהם בטקס סבוך, הכולל נפנוף נמרץ באוויר, בכל פעם שהם שבים ממסעות חקר, אבל מאחר שהם מסבירי פנים, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיציעו ממנו גם לכם עם הגעתכם. למעשה, סביר להניח שיתעקשו. מומלץ שלא לצרוך אלכוהול ג'לטיני זה בבליעה, שכן השפעותיו יכולות להאפיל אפילו על אלה של נפץ גרגרת פאן־גלקטי. אזהרת מסע מיוחדת לגזעים מגזרה H674 אלפא – כל מי שבלוטות הטעם שלו ממוקמות בגפיו יטיב לעשות אם יימנע מביקור בעת הזאת.

שלום: טקסי הברכה ב"בית" סבוכים ומורכבים, והטרמפיסט הממוצע עשוי להיכשל בהם לא אחת. כל מגע נתפס כהפרה בוטה ולא רצויה של הכללים, לכן לחיצות יד, טפיחות על השכם או החלפת נוזלים אינם באים בחשבון. לגזעים שאינם מתהדרים במפרקים מעוטרים בעוקצים מומלץ להציע את המרפק בברכת שלום.

תחבורה: בעיקר מבוססת דלק מאובנים פרימיטיבי. מצב התחבורה הבין־פלנטרית בגזרה בכי רע כרגע, ואפילו בוהן אלקטרונית לא תהיה שימושית במיוחד. רוב התחבורה מושבתת ומשמשת כמקומות קינון לעופות.

סקס: נסו פלנטה אחרת.

.

נועה מנהיים, עורכת, מתרגמת, מבקרת ומסאית. לאחרונה ראה אור ספרה "הרשת התרבותית: מסות על מסעותיהם של הרעיונות" (גרף, 2019).

.

דוגלס אדאמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, כתר, 1985. מאנגלית: מתי ונגריק ודנה לדרר.

..

 

 

» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: שֹהם סמיט חוזרת לרומן "הדֶּבר" של אלבר קאמי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קריאה בספרים "יבשת" ו"אי" לשלומי חתוכה

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

שלומי חתוכה פותח את ספרו יבשת בהמראה, בתעופה מעל תהום עמוקה מאוד, מעל אחת המכשלות הדגולות המזומנות למשוררים. לכאורה הטכניקה ידועה ומוכרת: שימוש במטאפורה מדעית, טכנולוגית, מחיי המטבח או מכונאות הרכב וכדומה (למשל, אצל חתוכה, המפץ הגדול האסטרופיזיקלי או לוח האם שבנבכי המחשב), כדרך לתאר את חיי הרגש והנפש ואת היחסים בין בני אדם. לכאורה זהו נדבך חשוב בכל מעשה שירי כמעט, ואין טבעי מזה. אבל לרוב אני מוצאת את עצמי קוראת עוד ועוד שירים שבהם המטאפורה הזו היא הרגל האחת והיחידה שעליה ניצב השיר ועליה הוא מסתחרר עד ההתרסקות המהירה והבלתי נמנעת אל הפואנטה הרזה, המתחכמת אך לא מתוחכמת, הדלה, הבנאלית והטריוואלית. המטאפורה הזו היא רשת הסוואה גסה החושפת כמעט תמיד וכמעט מיד את המים הרדודים שתחתיה. לכן, על רקע זה בין השאר, הגילוי של משורר שמצליח להשתמש בעולם מטאפורות כזה באופן שיש בו עומק רגשי אמיתי, שאינו נופל אל הבנאלי, אל הפיתוי הריקני של הפואנטה, הוא כה מרחיב לב ונפש. חתוכה פותח את הקובץ יבשת בשיר "המפץ הגדול" וממשיך ב"לוח אם", שבשניהם יש שימוש מטאפורי כזה, וכך הלאה לאורך כל הספר. אבל את המעוף הגדול ביותר פנימה והחוצה מכבלי המטאפורה, אפשר לקרוא בשיר השני בקובץ, שנתן לו את שמו.

יבשת

כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל,
שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא יִנְחֲתוּ
עַל חוֹפֵי הָאֵיבָרִים שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בַּיַּבֶּשֶׁת
הַחוּמָה, שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ צִפָּרְנַיִם
וְשֵׂעָר, צוּקִים וּמִפְרָצִים,
וּנְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁלָּהּ פְּתָחִים
נִגָּרִים, נוֹזְלִים וְרוּחַ.
…

.

היכולת של חתוכה לעשות זאת נעוצה כמובן בכישרונו ובעומק הרגשי שלו, אבל גם בכך שהוא מרשה לעצמו לכתוב שירים ארוכים ויכול לזלוג כך פנימה והחוצה מהפואנטה המכשילה, בזרימה שאינה חד־כיוונית. הוא אינו מאיץ אליה כמבקש בה ישועה שתוליך את השיר אל סופו. ידו חופשית. תנועותיו רחבות.

השירה של חתוכה רחבת יריעה, מסעירה ומסחררת ובו בזמן אינטימית מאוד, אולי אפילו קאמרית. המוזיקליות של חתוכה חופשית מאוד, הוא נשמע לעיתים כפסנתרן המאלתר על גבי המוטיבים וביניהם. רבים מהשירים בקובץ יבשת ארוכים, אפשר אף לומר ארוכים מאוד לעומת רוב השירה הנכתבת היום, ולכן יש לו חופש רב יותר לאלתר ולגשש, וההתמסרות למוזיקליות הייחודית הזאת מעניקה יופי יוצא דופן לשירים. כשהיצירה ארוכה ניתן להשתהות במעבר הצר בין נושא למשנהו, במקום שבו האצבעות מגששות בחוסר ודאות, בחשכה, עד שהן מצליחות להוליך שוב את השיר אל האגן שבו הזרימה רחבה ושופעת. דוגמה מרהיבה למוזיקליות הזאת ניתן למצוא כמעט מיד בפתח הספר, בשיר "כיצד הופך החגב לארבה". ואיני יכולה להביא אותו כאן מבלי שיתפרק בין ידי הקצרניות.

החירות, המעוף והמוזיקליות של חתוכה נובעים בין השאר מהתמסרותו להזיה ולחלום. החלום, לא פחות מדמותם של ההורים ומדמות האהובה, הוא הגיבור הראשי של שירת חתוכה. השירים חיים בממלכת הלילה. חתוכה עונה בשיריו לחלומותיו, מתמקח איתם, נאבק בהם – אבל נכנע מיד. שירתו מתערבלת על הדף ועל הלשון כחלומות בשנתו. אולי זה סוד הנביעה והזרימה הייחודית בשירתו. בסופו של השיר הארוך והנפלא "יבשת" בתחילת הקובץ, חתוכה מוסר את כתב הכניעה המוחלט לחלום:

…
לָכֵן אָמַרְתִּי,
כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל, שׁוֹמֵר
שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים וְעַד
הַלַּיְלָה לֹא מַחְזִיק,
מַעֲמָד וְנִרְדָּם,
וּבַלַּיְלָה הֶפְקֵרוּת:
מִי שֶׁרוֹצֶה
נִכְנָס

.

חתוכה מרבה לכתוב על הוריו. הוא מפליא לכתוב בכנות שאינה מתרפקת – ועם זאת לירית עד מאוד – את אהבתו של הגבר המבוגר לאימו, אהבה שופעת אך מסתייגת כאחד. אני לומדת ממנו שגם אצל גברים מחול ההיפרדות והשיבה לעולם לא נגמר. חתוכה אינו משחזר את בעיטות ההתבגרות ותו לא. השירים הנפלאים שהוא כותב על היחסים עם אימו אינם מבוֹססים בפצעים הישנים, אבל הם לבטח יונקים מהם. הוא פותח צוהר נדיר אל היחסים האלה ומצליח לתאר אותם באופן מעמיק ומורכב הרבה יותר מהשילוב המוכר של נוסטלגיה וכעס. לכן ארשה לעצמי להתיימר ולהצהיר שחתוכה פותח לנו צוהר לעולמו הרגשי של מי שמכונה "הגבר החדש", צוהר אמיתי, חשיפה אינטימית וכנה ולא פרופיל פסיכולוגיסטי והגיגים תפלים בעיתון. בפתיחת השיר הארוך "לוח אם" חתוכה כותב:

כָּל הַדְּרָכִים מִתְפּוֹגְגוֹת
מִלְּבַד הַדֶּרֶךְ לְאִמִּי.

מִבֵּית אִמִּי בָּרַחְתִּי
כְּמוֹ מִבֵּית הַסֹּהַר.
תָּמִיד אֲנִי נִתְפָּס,
מוּבָל בַּחֲזָרָה.

לִפְעָמִים אֲנִי
מַסְגִּיר אֶת עַצְמִי.

לְהַגִּיד אִמָּא זֶה לְהוֹדוֹת
בַּכְּנִיעָה:
גּוּפִי, שֶׁהָיָה שָׁלֵם, עַכְשָׁו
בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ.

אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַוֵּיְז.
"הַאִם אַתָּה בְּדַרְכְּךָ הַבַּיְתָה?"
לֹא.
אֲנִי בְּדַרְכִּי לָאָדָם הַיָּחִיד
שֶׁעוֹד מִתְפַּלֵּל עֲבוּרִי.
…

השיר ממשיך וחתוכה נע בו בתוך האוטו, מאזין לקול הנשי באפליקציית הניווט, זולג לפגישה עם אהובתו ושוב בדרך לאימו, נתון בתוך זרם האסוציאציות. בהמשך אותו שיר הוא כותב:

בַּלַּיְלָה הַהוּא פָּנִים רַבִּים הִתְחַלְּפוּ בְּפָנַיִךְ וְלֹא יָכֹלְתִּי
לְהִתְנַתֵּק מִגּוּרַיִךְ וּמִשְּׁמֵךְ הַיָּפֶה, צוֹבֵט
אֶת קְצוֹת הַשְּׂמִיכָה לְהַשְׁחִיל בַּצִּיפָה
לְהִתְכַּסּוֹת. פַּעַם הָיִיתִי נִכְנָע כָּךְ
לֶאֱלֹהִים, מְקָרֵב אֶת פְּנֵי הַסִּדּוּר אֶל פִּי וְאַפִּי.
…

.

היחסים כולם ארוגים זה בזה, נמסכים זה אל תוך זה, לאורך כל הספר: יחסי המשפחה, העבודה, הפוליטיקה והאהבה, בזרם שאי אפשר שלא להיסחף בו, ולמרות נהירותו וצלילותו הרגשית הוא חומק (כך לפחות עבורי) מפרשנות מלכדת וקוהרנטית, כי זה טבעו המוזיקלי.

.

בקובץ אי, שראה אור באותו זמן שפורסם הקובץ יבשת, חתוכה מקדיש חלק נרחב למאבק בדמות האב, דמות מיתית שהכמיהה לאהבתה והיראה מחולשותיה מעמידות נדבך יסודי עד מאוד בנפש (נפש הגבר ככל הנראה). חתוכה מתמסר לתיאור הקונפליקט הזה, שהוא מוכר ושגור, אבל בספרו הוא כמובן הקונפליקט הייחודי שלו. מול תיאור דמות האב ניצב המשורר, הבן שבגר, בעמדה עדינה ושקטה. הוא מוותר על הזעם, על מאבק האיתנים השחוק. ההשלמה וההתפכחות כנות וסדוקות ושורטות:

אב רפאים

כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַבֵּק
אָב: גֶּזַע עָצוּם שֶׁיָּדֶיךָ לֹא יַקִּיפוּ
(בִּגְלַל זֶה הַסִּימְפַּטְיָה לִמְחַבְּקֵי עֵצִים)
כֹּתֶל לֹא מוּבָן
(אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ תּוֹחֲבִים מִשְּׁאֵלוֹת
בַּסֶּדֶק בַּקִּיר).

.

הבחירה להוציא שני קובצי שירה בד בבד היא מעניינת, אם כי יש בה משהו מתחכם יתר על המידה לטעמי. השימוש במטאפורה של האי והחזרה על משחקי המילים שקשורים בו – "אי נחת", "אי שקט", "ארץ ישראל / היא / אי" (כך נפתח הספר) – גסים ומאולצים במקצת. אי נפתח בתיאור נסיעה לכרתים, מעשה של התנתקות מ"היבשת" שבה כולם ארוגים בכולם, בתוך סבך יחסי משפחה ואהבה, פוליטיקה ומאבקים חברתיים, מנוסה אל עבר הקיום האינדיווידואלי, אל עבר "האי" (רק כדי להתפכח ממנו כמובן, למצוא שאינך יכול להימלט או לשכוח). הקובץ אי סדוק ופרגמנטרי מיבשת. יש בו כמה קטעים שנראה כאילו נאספו משולחן העריכה, ולעיתים יש בו מעידות אל תוך הבנאליות כמו "לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת מִשֻּׁלְחַן / מִתְנַדְנֵד, אִם אֵין סְבִיבוֹ כִּסְּאוֹת" (מתוך "סיוט שחוזר על עצמו").

אבל יש בו הרבה מאוד מהיופי שמאפיין את יבשת ויש בו שירה פוליטית מקורית מאוד ורגישה מאוד. השירה הפוליטית של חתוכה לעיתים רחוקות בלבד נכנעת לפיתויי המניפסט, לחד־ממדיות שבצדק. כי הצדק, גם כשהוא נחוץ והכרחי מבחינה פוליטית וחברתית, גם כשאני מוצאת את עצמי חולקת עם המשורר בכל ליבי את התביעה לצדק ואת תחושות הזעם –הצדק הוא לעיתים רחוקות מעניין, כי אינו מצליח להחזיק בעמדה מורכבת וקונפליקטואלית. חתוכה מצליח לעשות זאת, מצליח לכתוב את הפוליטי בלי שיהפוך לפלקטי וצפוי, ואינו מסתפק במניפסט. אפשר להתחיל לקרוא זאת כבר ביבשת: בשיר הארוך והנפלא "אלהמברה", למשל, שרוחו של גינסברג שורה עליו, המחאה נובעת מההזיה, מהחלום מעומק הנפש:
…

אֱלֹהֵי הַקָּפִּיטָלִיזְם
נִצֵּחַ אוֹתְךָ, הַקַּנְיוֹנִים
הֵם גַּנֵּי הָעֵדֶן: עֲצֵי פְּרִי מְשֻׁכְפָּלִים וּנְחָשִׁים
מִתְפַּתְּלִים בְּכָל חֲנוּת. מוֹדְדִים
מָה שֶׁנָּעוּל בְּמַחְסְנֵי שָׁמַיִם, שֶׁהִבְטַחְתָּ כְּמוֹ
חֲלוֹם. אֱלֹהִים הֵם הֶעֱתִיקוּ
אֶת הַגַּן, נָטְעוּ שָׁם עֵץ
חַמְרָה וְעֵץ
תָּכְנָה, מָסַכִּים זוֹחֲלִים עוֹלִים בַּיָּד עַד פָּנֵינוּ וּמְפַתִּים
בַּמַּתְכּוֹנִים אֶת הַנְּשָׁמָה, הִכְפִּילוּ
אֶת הַהַבְטָחָה, בַּת קוֹל שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת מוֹכְרוֹת
סַמִּים, אֱלֹהִים יֵשׁ לְךָ
תַּחֲרוּת וְאַתָּה מַפְסִיד
…

.

חתוכה הוא פעיל פוליטי רב זכויות ומעש בעמותת עמר"ם, במאבק לחשיפת סיפור חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ובתביעה להכרה וצדק. הוא פעיל מרכזי בתיעוד סיפורי המשפחות ובהעברת הפרשה מן המחשכים אל קדמת הבמה של השיח הציבורי בישראל. השירים הפוליטיים בקובץ אי, הסובבים סביב סיפור ההורים והמשפחות, מנכיחים את הזעם, כצפוי, אבל הזעם אינו הקול היחיד בהם. לצידם נוכחת העדינות שבהקשבה, האבל וההתבוננות השקטה מאוד בהורים ובמשפחות שבּוֹר נפער בחייהם. חתוכה מקשיב בכל הרבדים של הנפש. הוא מספר לנו על חוסר האונים, המבוכה, תעתועי הזיכרון של ההורים. "כל פשע / הוא יצירת מבוך", הוא מסביר לנו ["סאלח שבתי (המינוטארוס)", אי]. הוא נמצא עם ההורים והמשפחות בכאבן, אבל גם במרחבי החלום והתעתוע, ומכל הרבדים פורצת הזעקה:

…
גְּבָרִים שֶׁגָּנְבוּ
מֵהֶם יְלָדִים וְהֵנִיחוּ
מוֹקֵשׁ בְּחָזָם.
לִפְעָמִים לֹא הִתְאַפְּקוּ
זָזוּ
הִתְפּוֹצְצוּ.

(מתוך "אבות אבותי", אי)

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

שלומי חתוכה, "אי", טנג'יר, 2020; שלומי חתוכה, "יבשת", טנג'יר, 2020.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "פרפר הפוך" מאת רחל חלפי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

..

"מידה אנושית היא לחמול על האומללים": המגיפה השחורה וראשיתה של הספרות המודרנית

מאת גור זק

.

הרבה נכתב לאחרונה על ההשלכות האפשריות של מגיפת הקורונה על האנושות. השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והכלכליים נמצאים מטבע הדברים בראש מעייניהם של המהרהרים, ונעים מתחזיות אפלות על היעלמות חופש הפרט לנבואות אוטופיות על יצירתו של סדר עולמי חדש, פוסט־קפיטליסטי. במסגרת ההרהורים על השלכות מגיפת הקורונה מרבים לאזכר את המגיפה השחורה של המאה הארבע עשרה, ללא ספק המגיפה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת (לפי הערכות, בין שליש למחצית מאוכלוסיית אירופה נספתה במגיפה). ההרס הרב שגרמה המגיפה הוביל לשורה של שינויים מרחיקי לכת, שעיצבו במידה רבה את העולם המודרני: מערכות הבריאות והסניטציה המודרניות המוכרות לנו צמחו כחלק מלקחי המגיפה; הדילול המשמעותי באוכלוסייה – בעיקר בקרב המעמדות העליונים – האיץ את תהליכי ההתפרקות של המערכת הפיאודלית שמשלה בכיפה לאורך ימי הביניים ותרם לעליית מדינות הלאום. גם חיפוש שעירים לעזאזל ורדיפות של מיעוטים היו מתוצאות המגיפה.

תחום שאינו זוכה לתשומת לב רבה במיוחד באזכורים האחרונים של המגיפה השחורה הוא ההשפעה העצומה שהייתה לה על עולם הספרות והמחשבה של ראשית העת החדשה. למעשה, ניתן לטעון שטראומת המגיפה והניסיון להתמודד עימה ניצבים בבסיס כמה מההתפתחויות המשמעותיות ביותר בספרות התקופה. עובדה זו בולטת במיוחד בשתי יצירות רבות השפעה שנכתבו על רקע המגיפה על ידי שני חברים קרובים בני פירנצה: אוסף המכתבים הלטיניים, הפמיליארס ("מכתבים לקרובים"), של פרנצ'סקו פטררקה, וספר מאה הנובלות, הדקאמרון, של ג'ובאני בוקאצ'ו. שתי היצירות באו לעולם זמן קצר לאחר המגיפה; שתיהן נפתחות בתיאור של ההרס והחורבן העצום שהיא גרמה; ושתיהן מעלות למן ההתחלה את השאלה מה יכולה וצריכה לעשות הספרות על רקע משבר כה חריף. על אף הדמיון בין שתי היצירות, התשובות שלהן לשאלה זו שונות בתכלית, והן יעצבו במידה רבה את המגמות האסתטיות והאתיות המנוגדות שימשלו בעולם הספרות וההגות האירופית עמוק אל תוך העת החדשה.

***

בזמן המגיפה של 1348 שהה פטררקה בעיקר בעיר פארמה שבצפון איטליה. בן ארבעים וארבע היה אז, וכבר היה המשורר הידוע של זמנו, מחבר סונטות האהבה לגבירתו לאורה, ומנהיג תנועת האוונגרד שלימים תיקרא "הומניזם" – התנועה שחרתה על דגלה את החזרה לתרבות הקלאסית של יוון ורומא. את ההחלטה לקבץ לאוסף את המכתבים המוקדמים שכתב לאורך השנים הוא קיבל על רקע המגיפה, בניסיון ברור להתמודד עם האסון. את מכתב המבוא שצירף לאוסף, מכתב שהקדיש לידיד נעוריו לודוויג ואן קמפן (המכונה בפיו "סוקרטס"), הוא פתח כך:

ובכן אח יקר, מה עושים עכשיו? הנה, כבר ניסינו כמעט הכול, ובאף מקום לא מצאנו מנוחה. מתי לצפות לה? היכן לחפש אותה? הזמן, כנהוג לומר, נמס וחמק בין אצבעותינו; תקוותינו משכבר הימים קבורות עם חברינו. שנת 1348 עשתה אותנו בודדים ומרוששים… קשות ביותר הן המכות שניחתו עלינו לאחרונה, וכל שהנחית המוות – פצע שאין לו מרפא הוא. (מלטינית: נתן רון)

המכות שפטררקה מדבר עליהן, מכות שהנחיתה המגיפה, הן בין היתר מותם של לאורה, מושא שיריו, ושל פטרונו משכבר, הקרדינל ג'ובאני קולונה. המוות היה בכול, וכתגובה לו פטררקה מציב במכתב הפותח, כמו גם לאורך מרביתו של אוסף מכתביו, את האידיאל הסטואי של השלמה עם תלאות ותהפוכות הגורל. אסונות ומוות, הוא גרס בעקבות פילוסופים סטואיים כסנקה, הם חלק בלתי נמנע של הקיום האנושי וכל שביכולתנו לעשות הוא ללמוד לקבלם בשלווה. כפי שהוא מצהיר לקראת סופו של המכתב הפותח, אגב ציטוט מתוך האינאיס של וירגיליוס: "ישע אחד למנוצח, לא עוד לקוות אלי ישע!".

במהלך אותו מכתב לחברו ואן קמפן, פטררקה כותב שהוא מתבייש במכתבים מלאי הקינה שכתב בשיאה של המגיפה השחורה, כאשר מכל עבר הגיעו ידיעות על מכרים וחברים שנספו:

בוש אני על שחיי הגיעו לשפל של רפיון אין קץ. הנה, מעיד על כך סדר המכתבים עצמו: הדברים שכתבתי בצעירותי היו בעלי עוצמה ומפוכחים, אות חיובי לנפש בריאה, במידה כזאת שהם היו נחמה לא רק לי אלא, לעיתים קרובות, גם לאחרים. הדברים שכתבתי לאחר מכן היו שבריריים ונואשים יותר מדי יום ורצופי תלונות שאינן ראויות לגבר.

היכולת לשלוט בצער ולעמוד איתן אל מול תלאות הגורל היא בעיניו אם כן סימן לגבריות; התפרצות טבעית של רגש אל מול אסונות היא עדות לחולשה ויש להתגבר עליה. לאור זאת, תפקיד הכתיבה לפי פטררקה הוא לספק לו ולקוראיו מודלים של עמידה איתנה לנוכח תלאות הקיום הבלתי נמנעות. ואכן, למטרה זו הוא יקדיש חלק ניכר ממכתביו, שיתארו שוב ושוב מודלים קלאסיים של יציבות, למשל קאטו מאוטיקה, שהעדיף להקריב את חייו על פני חירותו בימי דמדומיה של הרפובליקה הרומית, או הגנרל הרומי סקיפיו אפריקנוס, שפטררקה הרבה לשבח על יכולתו לכבוש את יצרו לא פחות מאשר על כיבושיו הצבאיים.

שלא במקרה, המכתבים שמרכיבים את הפמיליארס כתובים כולם בלטינית המנסה לחקות את הלטינית העתיקה של גדולי המחברים הרומיים, כדוגמת האורטור קיקרו, ההיסטוריון ליוויוס והפילוסוף סנקה. פטררקה ובני זמנו ראו בלטינית שפה גברית ותבונית; בעוד האיטלקית בניב הפלורנטיני המקומי הייתה שפת האם, השפה הנרכשת מינקות ללא מאמץ, והקרובה מתוך כך אל הרגש והרכות האימהית, הלטינית – ובעיקר הלטינית הקלאסית – נתפסה כשפת האב, השפה הנרכשת בלימוד ומאמץ בבתי ספר של מורים קפדניים. בשל היותה שפה נרכשת נתפסה אז הלטינית גם כשפה אוניברסלית, כזו שאינה תלויה בזמן ובמקום ספציפי: זוהי השפה המאחדת בין מחברים שחיו בימי האימפריה הרומית לבין כותבים בהווה, בין אלו שיושבים בפירנצה לאלו הנמצאים בפריז או בפלנדריה. לנוכח עולם הניגף במגיפה, הלטינית הקלאסית שימשה לפטררקה בסיס שעליו ראוי לבנות עצמי חדש – סטואי ויציב, וחברה חדשה – אוניברסלית, תבונית ואליטיסטית במהותה. קובץ הפמיליארס היה במידה רבה בחזית של פרויקט הומניסטי זה.

***

באותו זמן שבו שקד פטררקה על עריכת קובץ מכתביו, חברו ולעיתים תלמידו ג'ובאני בוקאצ'ו קיבץ יחדיו לאוסף סוג אחר לגמרי של כתבים – סיפורים קצרים, או "נובלות". למאה הנובלות שהרכיבו את הדקאמרון הוסיף בוקאצ'ו סיפור מסגרת שמתחיל בתיאור מדוקדק ומחריד של המגיפה השחורה שפקדה את פירנצה באביב 1348 (כמו במגיפת הקורונה, גם המגיפה השחורה הכתה חזק במיוחד בערי איטליה). ואולם, בעוד פטררקה פתח את אוסף מכתביו בתיאור המחיר האישי הכבד ששילם, בוקאצ'ו, שככל הנראה שהה בפירנצה בזמן המגיפה והיה עד ישיר למתרחש, התמקד בעיקר בהתפרקות המרקם העירוני של פירנצה והתמוססות הקשרים האנושיים הבסיסיים ביותר בין תושביה. הדקאמרון כולו נפתח במשפט "מידה אנושית היא לחמול על האומללים" (התרגום שלי, ג"ז), ולאורך הפתיחה ליצירה בוקאצ'ו מדגיש את היעלמותן המוחלטת של החמלה והאנושיות מהעיר לנוכח המגיפה.

לפי תיאורו של בוקאצ'ו, תסמיני ההידבקות במחלה היו בליטות שהופיעו על העור באזור המפשעה או בית השחי. מרגע הופעת התסמינים, הנדבק מת בתוך פחות מיממה. גם בקרב בעלי החיים המצב היה דומה: חזירים שחיטטו בחפציו של אדם שמת מהמחלה פרפרו על הרצפה כעבור שעה קלה "כמו בלעו רעל" (תרגום גאיו שילוני ואריאל רטהאוז, כרמל, 2002). הפחד מהידבקות, לאור זאת, היה עצום, והוביל לכך שאנשי פירנצה היו מכוונים ב"אכזריות רבה" לעניין אחד בלבד: "איך להימנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם" (המושג "אכזריות", ההפך מה"חמלה" שבה פתח בוקאצ'ו את הטקסט, חוזר שוב ושוב לאורך תיאור המגיפה). חולים, כותב בוקאצ'ו, "גוועו זנוחים כמעט לגמרי". מתים הושלכו בצידי הדרכים בלי שזכו לקבורה נאותה ול"דמעות חמלה" של קרוביהם. שכנים נרתעו זה מזה. והמפתיע מכול, לדידו של בוקאצ'ו, היה שלנוכח המצוקה, "אח נטש את אחיו, דוד את אחיינו, אחות את אחיה, ולעתים קרובות גם נטשה אשה את בעלה". אפילו אבות ואמהות, בוקאצ'ו מסכם, "נרתעו מלבקר את בניהם ומלטפל בהם, כמו לא היו בשר מבשרם". פירנצה, במילים אחרות, חזרה בעקבות המגיפה למעין מצב טבע פראי ואכזרי.

בתום התיאור המאיים של קריסת העיר, בוקאצ'ו עובר להתמקד בחבורה של עשרה צעירים מבני פירנצה – שבע נשים ושלושה גברים – המחליטים לעזוב את העיר ולעבור לאחוזה כפרית עד יעבור זעם. כדי להעביר את הזמן, החבורה מחליטה לעסוק בפעילות משותפת: סיפור סיפורים. במשך עשרה ימים כל אחד מהם מספר סיפור אחד ביום, ובסך הכול מאה. הסיפורים המרכיבים את הדקאמרון רבים ומגוונים: טרגדיות אוהבים קורעות לב, סיפורי זימה של כמרים ונזירות, תעלולים שונים ומשונים שעושים בעלים לנשותיהם ולהפך. הדקאמרון ידוע, במידה רבה של צדק, בעיקר בשל המיניות המופגנת שלו, הלעג לממסד הכנסייתי והתחכום המשעשע של דמויותיו הססגוניות – קלילות ושעשוע הבולטים על רקע הקדרות הטרגית של המגיפה שבה נפתחת היצירה.

ולצד זאת יש לסיפורי הדקאמרון גם פן רציני ביותר, שמטרתו היא במידה רבה לחדש את החמלה והערבות ההדדית שנעלמו מן העיר בזמן המגיפה. הפעילות הספרותית, אחרי הכול, היא הבסיס שעליו בונה חבורת המספרים את החברה האידילית שלה, האנטיתזה לפירנצה מוכת המגיפה. מתוך האמונה בכוחה של הספרות לעורר חמלה וסולידריות, בוקאצ'ו, בניגוד לפטררקה, בוחר במופגן לכתוב את יצירתו בניב הפלורנטיני המקומי ולא בלטינית, וזאת כדי לפנות לקהל קוראים רחב ככל שניתן מקרב בני עירו, נשים וגברים כאחד.

בד בבד, בוקאצ'ו, כמו פטררקה, מדגיש כיצד הספרות יכולה וצריכה לספק נחמה לקוראיה בשעת משבר. מיד לאחר שהוא מצהיר ש"מידה אנושית היא לחמול על האומללים", הוא מוסיף שאותה חמלה היא המובילה אותו לכתוב את סיפוריו, כדי לספק נחמה לקוראיו (ובעיקר לקוראותיו, כפי שהוא מדגיש). נחמה זו טמונה לדידו בהנאה ובעונג שהספרות מיטיבה לספק, אולם לא רק: לאורך הסיפורים, ובעיקר בסיפורי היום השני, אנו פוגשים שוב ושוב בדמויות של נשים וגברים הנאבקות בתלאות הגורל בעיקשות ובנחישות, שומרות על תקווה, ובסופו של דבר מצליחות בתחכום ובעורמה להשיג את מטרותיהן. הטמעת התקווה ביכולותיו של האדם ליצור ולהתחדש גם על רקע האסונות הגדולים ביותר היא אם כן מרכיב מרכזי בנחמה שמציע הדקאמרון לקוראים – נחמה שנמנעת במכוון מהישענות על מוטיבים דתיים מקובלים בתקופה.

כך, בעוד פטררקה חוזר לנוכח הטראומה של המגיפה אל האידיאל הסטואי של השליטה העצמית, בוקאצ'ו מדגיש את הצורך בערבות הדדית, יוזמה ותקווה; בעוד פטררקה מספק מודלים היסטוריים של יציבות וסבלנות אל מול תלאות הגורל, בוקאצ'ו מתמקד בעלילות מלאות חמלה, תשוקה ותחכום אנושי; ובעוד פטררקה בוחר לכתוב את יצירתו בלטינית הקלאסית, שפת האב הנגישה לקהל מלומדים אוניברסלי אך מצומצם, בוקאצ'ו כותב את יצירתו בניב הפלורנטיני המקומי, שפת האם והרגש, הזמינה לבני כל המגדרים והמעמדות בעירו.

הן הפמיליארס של פטררקה והן הדקאמרון של בוקאצ'ו יזכו להצלחה עצומה במאות שלאחר כתיבתן וישפיעו עמוקות על שורה ארוכה של יצירות שיבואו אחריהן: פטררקה יתרום תרומה מכרעת לעליית ההומניזם האירופי של ארסמוס, תומאס מור ואחרים, שבו יהיה לאידיאלים הסטואיים של תבונה, שליטה עצמית ואוניברסליות תפקיד מרכזי. הדקאמרון, מצידו, ישפיע רבות על עליית הספרויות הלאומיות של ראשית העת החדשה, כמו במקרה של צ'וסר באנגליה, מרגריט דה נוואר בצרפת וסרוונטס בספרד. שלא במקרה, היצירות המקומיות הללו ישימו את הדגש על עולם האהבה, הרגש והגאווה הלאומית המתהווה, ויציבו אלטרנטיבה מתמדת למגמות האוניברסליות והאליטיסטיות של ההומניזם הלמדני. הקונפליקט בין שתי המסורות הללו ימשיך להדהד עמוק אל תוך הרומנטיקה של המאה התשע-עשרה ואף מעבר לכך. לא יהיה זה מוגזם לטעון, אם כן, שבבסיס העולם הספרותי והאינטלקטואלי של ראשית העידן המודרני ניצבת הטראומה של המגיפה השחורה. אילו יצירות חשובות יצמחו בעקבות המגיפה של ימינו, איזה סוג של נחמה יספקו ואיזה עולם ייעצבו – נצטרך להמתין ולגלות.

 

ד"ר גור זק הוא ראש החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מתמחה בספרות איטלקית ולטינית של שלהי ימי הביניים והרנסנס, ומתעניין במיוחד בקשרים בין ספרות, אתיקה ורגשות בתקופה.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: דינה פון־שוורצה (מסתאי) על שירתה של נלי זק"ש

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן