.

צליפה בחזקת אינסוף: על ספר השירים "פרפר הפוך" לרחל חלפי

מאת צביה ליטבסקי

.

"סוד רועד שאינו מגלה" הוא שמו של הפרק הפותח את ספר השירים פרפר הפוך מאת רחל חלפי. שירי הפרק מעמידים במובהק מרחב קיומי הגותי, אבל מיד לאחריו, בפתח הפרק השני, מופיע השיר "צליפת שוט", המתאר בפרוטרוט אירוע טראומטי – תאונת דרכים. עריכה זו היא רבת משמעות. הפנורמה שמעמיד הפרק הראשון מצטמצמת באחת, כב"זוּם־אין" בסרט קולנוע, אל סיטואציה קונקרטית ומטלטלת, המעוצבת כ"אין־מבט" – עצימת עיניים בשעה של כאב גדול מנשוא – ושמה לאל כל אפשרות של התבוננות וביטוי. כך מקבל אירוע זה, ביחס לשירי הפרק הפותח, מעמד של סמל לכישלונה המולד של השירה לחדור אל תחום האֵלֶם.

לאחר מכן, מכורח ההישארות בחיים לאחר התאונה, חוזרת הדוברת קמעה־קמעה להתבונן בממדים רחבים יותר של הקיום, ולעיתים אף להציץ אל אפשרויות הפנורמה של הפרק הראשון, אך זאת מתוך הכרה חדשה, הן בדבר התהום שלרגלי הפנורמה, והן בדבר התחדשותו והתעצמותו של "הסוד הרועד". אנסה להתבונן בשירי הספר לאור הנחה זו.

גְּלִימַת הָעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ –

גַּם כְּשֶָהִיא יָפָה מְנַצְנֶצֶת עַד כְּאֵב

[…]

טוֹמֶנֶת

מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים

סוֹד רוֹעֵד

שֶׁאֵינוֹ מְגַלֶּה.

שיר זה, הפותח את הספר, משמש בעיניי הכוונה לקריאתו. הכמיהה ל"משהו" טמיר היא היא המצב הקיומי. על כן העולם הוא גלימה, כמתואר בתהלים קד 1–2: "הוֹד וְהָדָר לָבַשְׁתָּ, עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה". השותפות בין הדוברת ל"גלימת העולם" – כל הנגלה לחושים, כגון גדת נחל הנשקפת ממול – היא מקור התשוקה אל העירום שמתחת לגלימה, מקור הציפייה ש"מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי שֶׁיִּבְקַע / לְמַשֶּׁהוּ בַּקַּשְׁיוּת שֶׁבַּחוּץ שֶׁתִּשְׁקַע / אֲנִי מְחַכָּה … מְחַכָּה מְחַכָּה לְמַשֶּׁהוּ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי / מְחַכֶּה לוֹ עַד כְּלוֹת / וְהוּא מְחַכֶּה מִצִּדּוֹ …("משהו"). הכמיהה מתחזקת דרך חזרת המילים על חוסר התוחלת שבה ועל החִיות המניעה אותה, דרך המצלול היוצר את חוויית הקשיות באמצעות החזרה על הצליל ק/כּ, וגם דרך השימוש התכוף במילה "משהו", דבר־מה קיים מחד גיסא, ומאידך גיסא, בהיעדר כל אפיון, הוא הנעלם כשלעצמו.

ואולי פענוח הסוד מצוי בהיסח הדעת – מקורה של השראה על פי ניסיוני, ובוודאי גם על פי ניסיונה של חלפי – שהוא "חֲסַר אֲנִי / שֶׁהוּא חֲסַר בּוּשָׁה / … הַמְרַפְרֵף … הֶסַּח דַּעְתִּי / שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אוֹתוֹ / שֶׁאֵינֶנִי מְבִינָה אוֹתוֹ / שֶׁרַק הוּא יוֹדֵעַ / לְחַלְחֵל לְתוֹכִי בְּרֶגַע / שֶׁל הֶסַּח דַּעְתִּי …" ("הסח הדעת צָמֵא"). נוצרת כאן לולאה בתוך לולאה (היסח הדעת הפועל בהיסח הדעת); מעין קשר גורדי, שצליפת השוט האלימה המתוארת בהמשך אמנם יוצרת בו שסע עמוק, אך אין בה משום התרה. וממילא נוחל הרגע הזה תבוסה נוכח התודעה האנושית הרודפנית: "דַּעְתִּי__דַּעְתִּי / שֶׁאֵינָהּ מַרְפָּה" (שם).

ואולי נפתחת דרך כלשהי אל הסוד בהשראת דבריו של רב מקובל, שעל פיהם הרצון האלוהי הוא המביא את הדוברת לגעת "קַלּוֹת בִּקְצֵה הַזֶּרֶת הַקְּטַנָּה / בְּתַבְנִית הָעוֹלָם", לנשום "קִמְעָה מִן הָאֲוִיר הָעֶלְיוֹן" ("רחוק ממני"; הוי, כמה כיליון נפש יש בנו לנתיב רוחני כלשהו!). אלא שאי־האפשרות לאחוז בו, בסוד, להופכו לקניין, מחזירה אותנו על כורחנו "אֶל הָאַנְטְרוֹפְּיָה שֶׁל חָמְרֵי הָעוֹלָם / וְשֶׁל חֳמָרַי הַחֲמַרְמָרִים__הַמִּזְדָּרְמִים אֶל תּוֹךְ / עַצְמָם…" (שם), וניתן לחוש כיצד יוצר כאן המצלול את תחושת הזרימה ללא מוצא.

בשיר "עד" צימאון זה מעוצב בציור לשוני ובמבנה גרפי תואם כסליל עולה של יסוד הפנימיות:

מַגְבִּיהַ עַל בְּהוֹנוֹתָיו
שׁוֹתֶה__צָמֵא__צָמֵא
עַד
זֹהַר־
עַד.

אין זה מקרי שרגע רוויה זה, בלי לחדול מלהיות צָמָא, חותם את החלק הראשון והיפה של הספר.

והנה, בהיפוך הדף, נעלמת כמיהת הנשמה אל תוך צליפת השוט שגרמה התאונה. מה משפילה תלות זו בחומר… כשהגוף מתפרק, "הָעַמּוּד הָאֵיתָן שֶׁמַּחֲזִיק / אוֹתוֹ__אֶת הַמֹּחַ הַזֶּה / נִשְּבָּר__נִמְעָךְ / כָּל סִיב נֶחֱרָךְ / … וְתֵבַת הַצְּלעֹות דְּקוּרַת חֲנִיתוֹת לוֹהֲטוֹת / וְהַגַּב__הַגַּב__הוֹפֵךְ__לֵב__כּוֹאֵב" ("צליפת שוט"). התודעה והרגש עוברים רדוקציה לגשמי, הפְּנים מתפרק החוצה. הרוח מתפרקת אל החידלון. אין מלבד "מַכַּת הַגַּרְזֶן בַּצַוָּאר" ו"רִצּוּץ הַצְּלָעוֹת". המרתק בשיר זה הוא רצף הניסיונות לארוג בתוכו שפה, להפוך את ייסורי הגוף ליקום מקביל של יצירה. ניסיונות אלה, לא רק שהם עולים בתוהו תחת שלטונו של הסבל, הם הופכים לתמרורים אירוניים, תלושים מהקשרם במכוון, מגחכים לגבי האפשרות לבטא כאב, בכלל, ובלשון שירה בפרט: "צְלִיפַת שׁוֹט / דִּמּוּי חָזוּתִי חָזָק"; "צְלִיפַת שׁוֹט__דִּמּוּי__מְסַנְוֵּר__בּוֹהֵק__חָזָק"; "צְלִיפַת שׁוֹט בִּטּוּי תֵּיאַטְרוֹן אַכְזָר". צליפת השוט אינה יכולה לקבל על עצמה כל תפקוד אמנותי, כל ייצוג מטפורי. אין היא אלא היא עצמה, בהכחידה את האני: "… זֶה לֹא אַתְּ / הַגַּב הַנִּמְחָץ מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם / לֹא זוֹכֶרֶת דָּבָר לְדָבָר / לֹא נִדְבָּק עוֹלָם לְאַתְּ" (ושבירת התחביר משקפת זאת). הפגיעה בצוואר הנקראת "צליפת שוט" ממלאת את הזמן ומבטלת את קיומו, כפי ש"מסכמת" השורה האחרונה: "צְלִיפָה בְּחֶזְקַת אֵינְסוֹף."

הרווחים בין המילים שבתוך השורה (עיקרון גרפי בשירתה של חלפי), החזרות, לשון ההווה הנמשך תוך תחושה של עצירת הזמן – כל אלה מחזקים ומשקפים את חוויית ההתפרקות של העצמי והעולם. ועם כל זאת נוצרת מן הבולען הזה יצירה, נכתב מתוכו שיר, כנגד כל הנאמר בו.

הניסיון לעבד את האירוע מופיע בשירים נוספים. אך כיצד יכול הוא לבוא על תיקונו שעה שממדיו הם מיקרוסקופיים מחד גיסא: "הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת זִכְרוֹנוֹת__נִצְלְפוּ … הָרָצוֹן רֻסַּק. / הָאֲנִי הַקָּטָן הֻצְלַף", ומַקרוסקופיים מאידך: "סֵדֶר הַזְּמַנִּים הֻכָּה … מֶטֶאוֹרִיט מְשֻׁגָּע … בּוֹר אֲפֵלָה"? ("מוצלפת שוט")

וכפי שבשיר "צליפת שוט" רודפת הלשון אחר המציאות ולא יכולה לה, כך מנסה הכתיבה ללכוד את החוויה, אך נכשלת כישלון אימננטי, המותיר בדרכו סימני דרך רבי יופי.

במקומה זה של הכתיבה, כשבמעמדו של העט נוכח השוט, אני מבקשת להתבונן בהמשך הדברים:

מַה הָעֵט הַזֶּה מְנַסֶּה לְאַחוֹת

לְהָקִים סְטָלַקְטִיטִים קוֹרְסִים

לְהַדְבִּיק__מַה שֶׁנִּתְפּוֹרֵר__לְאָבָק

לְמַלֵּא__חוֹרִים__שְׁחוֹרִים__נִפְעָרִים

בַּזִּכָּרוֹן.

("מה העט")

הרחבת הרווחים בין המילים בתוך השורות עצמן משמשת אף היא לעיצובם של הערעור והחורבן, של הנפילה מגבהי הרוח אל מכונת צנטריפוגה בטיפול רפואי: וְאֵין__יָד חוֹמֶלֶת / שֶׁל דֵּאוּס רֶקְס / אֲשֶׁר בִּתְנוּעָה צֶנְטְרִי־ / פֶּטָלִית__הֲפוּכָה / תִּטֹּל אוֹתִי / בְּרַעַד פְּנִימָה / תּוֹבִיל אוֹתִי / אֶל לֵב הַפֶּרַח הַנִּשְׁכָּח" ("צנטריפוגה").

"לב הפרח הנשכח" הוא מוטיב חוזר בספר – ייצוגה של פנימיות הפורצת אל העולם דרך הגביע הנפתח, אך גם נותרת כנקודה אולטימטיבית, אחת ויחידה, שאליו הדוברת שואלת את נפשה להיאסף, כמו היה זה האני הנסתר, או בלשון הספר – "הסוד הרועד". הגישוש אחריו הוא הוא השביל המתפתל אל מרומי התצפית הפנורמית של החלק הראשון, אך עתה, כך נראה לי, מתוך ידיעה צורבת יותר, הן של אי־האפשרות לחדור לליבו של הפרח, והן של התחדשות חוויית הבריאה. הנה כמה ייצוגים לשיקום ההכרה בסוד הרועד דרך כתיבה:

" … הַשִׁיר הַלֹּא־כָּתוּב / הַלֹּא־מְכֻוָּן / הַלֹּא־מַכִּיר עַצְמוֹ / הַלֹּא־יוֹדֵעַ כְּלוּם / מַרָחֵף מְפַרְפֵּר__בְּכָנָף__שְׁבוּרָה" ("העט מתכונן").

"כִידוֹן הַשִּׁיר מְסָרֵב / לְהִזָּרֵק / מֵטִיל הַכִּידוֹן קוֹרֵס תַּחַת כָּבְדּוֹ // מַסְלוּל הַכִּידוֹן – / הַמַּסְלוּל הַמְיֹעָד – / נוֹתָר רֵיק / פְּעוּר פֶּה" ("כידון השיר"). ועל כורחי עולה לנגד עיניי הפסל היווני העתיק "זורק הדיסקוס", על הפוטנציאל הפיזי שבו, החזק מאין כמוהו, שאינו מתממש.

והנה תמונה עזה לעלילות דרכה של רוח היצירה: "… לָמָה שֶׁנַּפְשִׁי / הַנְּמַסָּה תִּבְטַח בְּמִלִּים – / הָעֳגָנִים הַקְּטַנִּים__הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶה / שֶׁמִּזְמַן נִקְרְעוּ / יָרְדוּ מְצוּלוֹת" ("כשהתשתית"). וכך גם בשיר נוסף, שבו הדוברת בוגדת כביכול ב"רוח גבִּית" – הלא־מודע העמוק, הסמוי והאינסופי, המניע קדימה – ומוסרת את הפיקוד ל"לפָנים" המודע, השדוף והשטוח, הגורר את הדוברת אחריו ומרוקן את עולמה.

אלא שצורך היצירה, ממש כצורך הניצן להיפתח לפרח, אינו יכול להרפות. שורשיו מצויים בבריאה עצמה: "לִכְתֹּב כִּי אֵין מַה לִכְתֹּב … / לִכְתֹּב כִּי אֵין תּוֹחֶלֶת./ …. / לִכְתֹּב כִּי אֵין מִי. / אֵין מִי לִי. וְאֵין אֲנִי לִי … ("כי"), אגב הדהוד המימרה ממסכת אבות: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". צורך הכתיבה, אם כן, אינו כרוך בשום אינטרס בעולם החיצוני ואף לא בשום אינטרס פנימי, כחיזוק הדימוי העצמי (ויש לברך על כך…).

התחברות זו אל כוחות הבריאה מביאה עימה את הגמול, שאין ערוך לו: "הֲמוֹן טֶבַע זָעִיר זָעִיר רוֹחֵשׁ רוֹחֵשׁ בְּכָל / גֻּמָּה. בְּכָל גֻּמְחָה בְּכָל פִּסַּת עָנָף בְּכָל גֶּזַע קָשֶׁה כֵּהֶה / … / בַּכֹּל רוֹחֵשׁ לוֹחֵשׁ נָע זָע רוֹעֵד רוֹחֵשׁ__חַשְׁמָל עָדִין / יָרֹק … / … / הַכֹּל נָע וְחַי וְרוֹחֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ / עַל חַיָּיו" ("המון"). חוויית חִיּות זו אינה מותירה מאחור גם את המייסר והקשה: " … שׁוֹקֵק יוֹתֵר וְיוֹתֵר הַפַּחַד הַזֶּה__מַכֶּה שָׁרָשָׁיו בְּתוֹכִי / דּוֹחֵק שְׁלוּחוֹתָיו__מִשְׁתּוֹקֵק לִי עַצְמִי / אוֹכֵל כָּל חֶלְקָתִי" ("שוקק"), או: "נוֹתַרְתִּי עִם עַצְמִי / וּבִלְעָדַי / … / עֲצוִמַת עַפְעַף־ / הַנֶּפֶשׁ" ("המחשבות").

יכולת זו להביט באמת הפנימית ללא רתיעה מעוררת בי הערכה עמוקה (במיוחד נוכח האפשרות לראות פחד זה כמתייחס לעצמאותו הקפריזית של השיר מבחינת יוצרו). התבוננות ללא רתע זו מזכירה לי את הפסקה הראשונה בדברי המבוא של יואל הופמן לספר קולות האדמה (מסדה, 1977), שבו תרגם מסינית קטעים נבחרים של החכם הסיני צ'ואנג טסה בן המאה הרביעית או השלישית לפנה"ס:

אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז, הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. רק האדם מנסה "לדעת" בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר והנהר – נהר. (עמ' 7)

שוב ושוב מעמידה הכרה זו שירים, שמפאת קוצר היריעה אביא מהם רק שורות אחדות מפעימות: "הַלַּעֲשֹוֹת בּוֹקֵעַ אֶת קְרוּם־ / הַסְּתָם / הַתַּם" ("הלעשות"), וכן: "הַחֹשֶׁךְ מַתְחִיל לִלְחֹשׁ. / נֵר הַלַּיְלָה הַמֻפְנָם – / זָע__רוֹעֵד // … // וְשָׁם מֵעֵבֶר / פַּרְפַּר הַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל / מְכַנֵּס כְּנָפָיו" ("פרפר__פרפר__פרח חי").

ועם כל זאת, אין לי מנוס מלהצביע על נקודת תורפה. המשורר ליאור שטרנברג אמר פעם, למיטב זיכרוני: "ספר שירה הוא קצה קרחון". הן לגבי השיר הבודד והן לגבי הספר כיחידה אורגנית, לעניות דעתי, יש לשאוף ככל האפשר לאינטגרציה כוללת בדמות קצה קרחון, העדות לסמוי מן העין. ניתן להשוות זאת לצייר, הנסוג אחור ממשיחת המכחול כדי לראות, ממרחק מסוים של הֲזָרָה, את מידת לכידותה והכרחיות פרטיה של התמונה. בשירי הספר ניתן לראות היעדר של מבט כזה, עודפות יתרה, המעמעמת לעיתים את עוצמת היופי והאמת. דוגמה לכך היא למשל בשורה "בְּדִידִים מֻשְׁחָלִים בִּבְדִידִים / מִתְנוֹדְדִים / בִּרְחוֹב בּוֹדְדִי" ("בדידים, 2"), שבה שתי המילים האחרונות מפנות את תשומת הלב מתמונת המציאות הבלתי רציפה והתשוקה למשמעות אל שעשוע צלילי המרחיק מן החוויה.

ביטויים נוספים לעודף תיאורִי מעמעם־חוויה שכזה אפשר למצוא גם בשיר "שיר בינים", אולם עיקרו של שיר זה מעורר בי התפעלות. השיר מתייחס, שוב ובאורח ייחודי, לסוד הרועד, ליסוד ההוויה. המילה "בֵּין", החוזרת בשורה נפרדת בראשית כל בית כמעט, הופכת כאן ממילת יחס לשם עצם. ה"אובייקט" שהיא מייצגת זעיר מחוט השערה, בלתי מובחן, מצוי בתוך הגשמי ומעבר לו, "הדבר כשהוא לעצמו", שאין ללכוד אותו באמצעות הקטגוריות של ההכרה האנושית, במושגיו של קאנט. כיניתיו כאן "אובייקט", וזהו הוא חטא בלתי נסלח, שכן זהו ה"אתה" של הדוברת, ואין להכביר על כך מילים מלבד מילותיה של חלפי עצמן, בשלושת בתיו הראשונים של השיר, תמציתו המזוקקת:

בֵּין
קָטָן,__בִּלְתִּי נִתְפָּס
פָּחוֹת מִנְּקֻדָּה__פָּחוֹת מֵאֶפֶס
וּבְכָל זֹאת__לְךָ__לְךָ בִּלְבַד
שִׁירִי יֻקְדַשׁ

בֵּין
בִּלְתִּי קַיָּם__וּבְכָל זֹאת
הַקִּיּוּם הַמַּמָשִׁי הוּא רַק
שֶּלְךָ

אַתָּה הוּא הַנְּקֻדָּה שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּוַאי
שֶׁל הַתְּנוּעָה הַנּוֹאָשָׁה
שֶׁל הַקְּפִיצָה הַמְסֻרְבֶּלֶת__הַנּוֹפֶלֶת
מֵעַל לַתְּהוֹם.

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

רחל חלפי, "פרפר הפוך", הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על "טיוטות למשפחה" מאת אסף דבורי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השליח

מיכל בן־נפתלי

"לאן עכשיו, גְזוּל־צל, לאן?"

פאול צלאן

מקלט הרדיו במטבח דלק על חדשות המגיפה, שכעת כבר חלחלה לכל שיחה. אחראי המשמרת הניח חמש שקיות על הדלפק, כפות ידיו נתונות בכפפות שחורות, צועק לעברם – הוא ביקש להתגבר על ווליום השידור – לא להשתהות, להניח את השקיות ליד הדלת ולהסתלק מיד, לא לבוא במגע עם לקוחות. אם אין תשובה, רדו למטה, צלצלו שוב מבחוץ, השאירו הודעה. מחכים לכם כמו למשיח, אך משאירים אתכם בחוץ, אמר כאילו לעצמו.

העיר השתרעה רחבה, חנוקה בשקט קודר, חגיגי, ממלא יראה כמו טבע דומם. הרחובות, הכבישים, הרמזורים המתעקשים להבהב, בצבעים שונים, מציאות שחלפה, הכלבים, בעלי הכלבים, העפיפונים, הכדורים, הם עברו כל גבול, נבעטו, מתגלגלים אי שם, ריבונים לתנועתם. הוא נטל שתיים מהשקיות, קשר לסַבּל והחל לרכוב, מאמֵץ מהלך, גוו הכפוף נמתח אל הכידון. על בגדיו לבש סרבל מניילון חסין, שהבוס סיפק לעובדים, ועל ברדס לבן הניח קסדה ששיוותה לו את מראה האסטרונאוט על אחד מקלפי "העולם המופלא" של ילדותו. חלונות הראווה עטו תלבושת אחידה חיוורת, ריקים ממעש. הוא העביר את מבטו על חצרות הבתים המוזנחות, חוצה את שממת העיר שאווירה הלך והצטלל, מרחף ערני בנופה המונוטוני. הוא אהב את כיעורה, שכעת גם הכאיב לו בוותרנותו המובסת, ברוח המרי הדלילה, שפינתה את מקומה לענווה גמורה, כזו שממענים אל כוח עליון מעל ומעֵבר לציווייהָ של הרָשות. הים הלך והתרחק כישות לעצמה. הגנים והגינות כלכלו לבדם את חייהם הצמחיים. מזיע, מוצף, הוא חש לרגעים שגופו מתפרק, יוצא מגדרו, נוסך בו רוגע בלתי מוכר. אופנועי השליחים האחרים קרעו את הדממה. הם היו ברובם בחורים צעירים ממנו, בני נוער וחיילים משוחררים, צעירים עליזים, סוררים, עוטי סרבלים ומסכות, מתרוצצים הלוך ושוב, מנופפים בזרועם מהעבר השני של הכביש, צועקים שלום, שרים, רוחות רפאים הנוהרות אל שליחותן, לוכדות אותו לפעמים בכנף שיחתן. הוא לא ביקש את חברתם. בימים הראשונים עוד חצה התקהלויות של אנשים. עכשיו התרוקנו השדרות מנשימתן. המעטים שעוד טיילו תקעו זה בזה מבט חשדני, חרד, או הסבו את פניהם, עברו את הרחוב במבוכה כצללים חמקמקים המבקשים להצטופף אל תוך עצמם. הגופים המתפוגגים הזכירו לו שגם הוא אינו נמצא היכן שהוא נמצא. הוא איבד את מניין הימים ואת הסימנים המבדילים את עיתות היממה, תכונת הבוקר, ילדי בית הספר, החבורות שהתגודדו ליד ביתו לפנות ערב.

הוא נעצר לחנות, הסיר את הקסדה ופרע את שׂערו. נשבה רוח חמה, הלמה בגסות עריצה, והביאה עימה טיפות עבות, עכורות, שהתיזו על משקפי הראייה שלו. בבוקר הציץ במראָה, המרחק בין ראשו לכתפיו התקצר, פניו נעשו רבועות, אפורות, שערו נותר שחור ודק, מכסה עדיין את מלוא הקרקפת כנאבק בתהליך השחיקה. הוא שאל את עצמו מתי בדיוק לבש את צורת אביו והרגיש את כיווץ הסרעפת ולחצהּ הבלתי פוסק על בטנו. נדמה היה לו שראה אותה אמש חוצה את הרחוב מבלי להסתכל לצדדים. אבל האם באמת הייתה זו היא? לךְ לךָ, אמרה, לועגת, רק את תחילת דבריה שמע, זו הייתה טענתה כלפיו, הוא לא שומע את מה שאומרים לו, הוא שומע רק את מה שהוא רוצה לשמוע, ובסוף זה מה שקורה. הם שוחחו בטלפון כשביקרה בבית הוריה והוא שהה בביתם המשותף. פתאום, משום מקום, אמרה: עשה לי ולךָ טובה, קח את חפציך ולך לך. באיזו קלות שמה דווקא את המילים האלה בפיה, מרוּקנות מתנופת הבטחה. באיזו קלות אמרה את מילות הגירוש מבלי לצרף להן התחלה חדשה. הוא עזב את הבית מיד, עלה על אופניו ורכב לחבר. כמה ימים אחר כך מצא חדר עזוב ברחוב צדדי. כשבא, כעבור שבוע, לאסוף את חפציו, היא ישבה בחדרה, גבה אל הדלת, מחכה שיסיים. הוא ארז שני ארגזי ספרים, השאיר על המדף את כל הספרים שהביא לה, בכל הקדשה שכתב התגלם הנצח. את מי יאהב עכשיו, שאל את עצמו. אני מצטער, אמר על מפתן חדרה. זה למענךָ, אמרה, לךְ, מצא את עצמך, מפני שכאן לא תמצא שום דבר. סרפן כחול עטף את גופה, גרבוני צמר על ירכיה, חולצת הגולף הלבנה הידקה את חמוקיה, פניה מוסבות לעברו, מאשרות בקשיחות את החלטתה. היא קמה וליוותה אותו אל קצה מישורת המדרגות, עקבה אחריו במבטה ואז שבה וננעלה. הוא נזכר לפתע איך הגתה לראשונה את שמו: יוסף? כמו הנגר מבית לחם? יש עוד אופציות, אמר. אני מעדיפה את הנגר על בעל החלומות, נגרים הם אמינים יותר, אמרה.

כשהשלטונות הורו להסתגר בבתים, המשיך לשמוע את צמד המילים האלה מוכפל ומועצם ללא מחוז חפץ. הוא נפלט החוצה בדרך שהפתיעה גם אותו, ושליחות רדפה שליחות. מאחר שהיו לו אופניים, קיבל משימות רק בגבולות השכונה. עכשיו גבר הצער הכללי על צערו, מילא את עיניו ערפל. הוא הרים את מבטו אל מרפסות הבניין, מוזיקה רמה עלתה ממעל, אך איש לא נופף לו לשלום. הוא נטל את המשלוח ודילג אל הכניסה, הודף את השער במרפקו, מטפס בחדר המדרגות, משתדל לא לגעת במעקים, קפץ בתנועות ריקוד, הסתכל סביב לבדוק אם מישהו מביט בו. התנועה הנמרצת עייפה אותו. הוא נעצר, הקשיב לפעימות ליבו ועצם את עיניו. הוא חש בזעם האצור בקירות הקומה הראשונה, כוחות הומים שהתאפקו לפרוץ, מכשירי טלוויזיה, הורים, ילדים. בקומה השנייה, הניח את השקיות בבהילות, כמעט משליך אותן על סף הדלת, ממהר ללכת, אך נזכר שלא צלצל, חזר כלעומת שבא, ליטף את הידית במגע אגבי. צלצול הפעמון הדף אותו חצי קומה למטה. הוא המתין, מנסה לדמיין מי יפתח, די היה בשם שעל הדלת ובקצב פתיחתה, בזרוע דקה או חסונה, חמה או צוננת, כדי להעניק לו פיסת מציאות בדמות אמון ללא סייג, מורך לב, חשש, או כניעות. הוא חכך בדעתו אם לצלצל בטלפון או לשלוח הודעה, תהה אם השגיחו עליו מן העינית, דואגים שיתרחק לפני שיפתחו חריץ, יושיטו יד ויטרקו את הדלת בספק חרדה ספק אנחת רווחה. ריחות בישול התפשטו מהדירה ממול. לבסוף נפתחה הדלת. זרוע ארוכה וכחושה הושטה משרווליו הארוכים של חלוק אישה, גורפת בהיסוס את השקיות פנימה מבלי להרימן. הוא תהה אם נהגה כך מחמת חולשה. לפתע יצאה ונעמדה יחפה בחדר המדרגות. היא בדקה את חומהּ, הודיעה בקול. היא קודחת. מזמן לא נדבקה בתחלואי החורף, ובכל זאת, אולי זו שפעת שאיחרה לבוא.

כבר כמה ימים לא החליף מילה עם איש. הוא דחה את שעת ההגעה הביתה. איך בחוץ? שאלה. אין כמעט נפש חיה, השיב. רק שליחים באים והולכים. אבל אנחנו כולנו לכודים, הוא רצה לעודד אותה, אף כי גם הוא חש שאין לו במה להחזיק, במה להתחכך, לא בשנתו הנודדת – מחשבה רדפה מחשבה, דימוי הדביק דימוי – לא כשנפלט אל הרחובות. מישהו טרק את דלת הכניסה לדירה בקומה למעלה, נתן בהם מבט זועם, מלמל כמה מילים ומיהר לרדת.

שׂערה גלים, בהיר, עיניה פעורות, פניה הנפולות צרות ורזות. מסביב לצווארה קשרה מטפחת לבנה. הוא שמע את הדי נשימתה כבדים, תהה אם היא אוכלת (הוא זכר את לשון ההזמנה: שתי קערות מרק עדשים כתומות, שלושה מגשי אורז עם ירקות). אני עייפה מהפחד, היא פרשה את כף ידה ונגעה בלחיה. זו הזדמנות טובה לנוח, אמר. אבל זו לא בדיוק מנוחה, אנחנו הרבה יותר פגיעים ממה שאנחנו משערים, אמרה בשפלות רוח. הַבּיטי בחלונות סביב, הַקשיבי לצחוק במרפסות הבתים, ניסה לדבר על ליבה. הם עוד יתעייפו מלצחוק, עוד יבעבע זעם, עוד יבוא דכדוך. מאחוריה דימה לתפוש שמיכה מטולאת על ספה בחדר האורחים. את מתגוררת לבד? שאל. אתה לא נראה כמו שליח, אמרה בתגובה. איך נראה שליח? אני עושה שליחויות, אם זו כוונתך, אני לא איש בשורה, כחכח בגרונו. ובחיים בדרך כלל? שאלה. אני מתרגם, סוג של שליח, לחש. בטח קשה להתדפק ימים שלמים על דלתות סגורות, אתה מתגרה בגורל, אמרה, הסבה את גבה ונכנסה פנימה.

אחר הצהריים השתרר שקט עמוק יותר. הרחוב נחלש, אף כי טרם ניכרו בו סימני החולי, דם, פצע, מוגלה, בכי, זעקה, לשווא חיפש אחריהם. לשווא קיווה לְאות אזעקה שתבדיל בין מתח להתרה. הוא חיכה רגע ממושך בגרם המדרגות, ליד דלת הכניסה, שמע מבחוץ צעדים מטופפים, הנהן בראשו ויצא במרוצה. אישה מלֻווה בכלב גוצי ושעיר חזרה מטיול. הוא נשען על מעקה האבן, מתפתה להתעצל בחצר, קלט בעיניו את השכן שכוב למחצה, יהיר וכופר, על מושב המכונית, החלונות פתוחים, פלאפון אחוז קרוב לאוזנו. ילד כבן חמש נבהל לחפש את אביו בחניה. האם קראה לו לשוב מן הקומה השלישית.

הוא שב אל אופניו, הרים את ראשו, מכַוון קדימה, מבטו הנעוץ בכביש נודד לצדדים. רוח פרצים השתוללה עכשיו, אכזרית וחסרת חמלה, פולשת לתוך דוק מחשבותיו. חיות לא מבויתות התרוצצו בין הבתים ונהרו אל המדרכות. כל חייו הכשירו אותו לעת הזאת, מעודו לא חלם על מסעות גדולים. הוא לא נבהל להתמוטט אל תוך עצמו ולרכז את מלוא הווייתו במשאלה אחת, אחת בלבד, לבל יכבה בו הלהט.

כשחזר לחנות, בעל הבית הציע לו לאכול משהו. ראשו היה סחרחר, אבל הוא לא חש רעב. הפלאפון שלו צלצל. הוא ראה את מספרה ולא ענה. בשארית כוחותיו המשיך לחתור אל סיפי הדירות, נעמד בחדרי המדרגות, דפק על דלתות, משתהה לשמוע אותן נפתחות, מסב את פניו ונמלט. איש צעיר יצא לחדר המדרגות בעקבותיו ובירכו לשלום, התעקש להשליך לעברו מטבע של עשרה שקלים.

הלילה ירד. הוא חשב עליה. היא חולה, מבוגרת אף ממנו, חיה לבדה. הוא יבוא לסעוד אותה, יעמיד אותה על רגליה. הוא ייקח על עצמו את מחלתה. זה המעט שהוא יכול לעשות בשבילה. לכן הוא כאן. לכן שלפה את ידה החוצה ויצאה לקראתו. לרגע היסס אם עליו לרכוב לביתו, אך מצא את עצמו חוזר אל הבניין שבו התגוררה, מטפס אל הקומה השנייה, נשכב על הסף מצונף, עוצם את עיניו ונרדם. הוא לא חשב שהוא או הם חפים מכל עוון. איזו אשמה חסרת צורה מלווה את כל מעשינו. לכן חרד להם, כשהכול ייתם, לכן פילל שיֵצאו מביתם אט־אט, לא בהמוניהם, לא ירוצו, לא יסתערו. לכן ביקש לראות בפניהם הממורקות אם משהו מהותי ישתנה, אם משהו מהותי כבר השתנה. זו האנושות של ההווה, מחוברת ברשתות סמויות מעין, האנושות מכאן ואילך העומדת למבחן. האם היא מסתפקת במועט, ומה המועט מחזיק בחובו. הוא נזכר בידי הילד שלו מזוהמות בעפר, בכדורגל, בדברי מתיקה, בהוריו האוסרים עליו לגעת בשולחן האוכל, בציורי אביו, במגירות חדרו. הוא נזכר איך למד לרפרף במבטו הנסוג. הוא ידע לוותר. דבר אינו אחוז בו. דבר אינו שלו. מאז ומתמיד אהב רק את החומק ממנו.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. לאחרונה ראו אור ספריה "בגד מאש" (כתר, 2019) ו"לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות" (כרמל, 2019). ספרה "המורה" (כתר) זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016. "בגד מאש" נכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2019.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שיעורים של עבדים", סיפור קצר מאת מוריה רוזנבלום

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קרן להמן

•
מֶרְחַק הַמַּגֵּפָה
אוֹמֵד הֵיטֵב אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּינֵנוּ, אִמָּא

אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁאַתְּ עֲדַיִן יָפָה מִמֶּנִּי
גַּם בַּחֲרִיצִים
זוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ לֶאֱהֹב
יוֹתֵר
פָּחוֹת
מְעַט.
כְּמוֹ אָצָנִיּוֹת בְּטֶרֶם הַזְנָקָה
אָסוּר לָנוּ לִפְרֹץ קָדִימָה.

.

•
לָאִישׁ הָרִאשׁוֹן בַּשּׁוֹשֶׁלֶת שֶׁלִּי
קָרְאוּ שְׁמוּאֵל.
בְּמַגֵּפַת הַדֶּבֶר הַשָּׁחֹר
מֵתוּ כָּל הַמּוֹהֲלִים בְּמִילָאנוֹ.
שְׁמוּאֵל לָקַח סַכִּין
וְיָצָא לַדֶּרֶךְ

אַחֲרֵי חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנִים
אֲנִי מְגוֹנֶנֶת עַל דּוֹר הַהֶמְשֵׁךְ
וְיוֹלֶדֶת רַק בָּנוֹת

בַּחוּץ שׁוּב מִשְׁתּוֹלֶלֶת מַגֵּפָה.
אוֹמְרִים שֶׁהָיָה זֶה אָדָם
שֶׁנָּגַס בָּעֲטַלֵּף הָאָסוּר.

שִׁירַת הָעֲטַלֵּפִים
הִיא הַתֶּדֶר
הַבִּלְתִּי נִשְׁמָע שֶׁל נָשִׁים
הַחוֹסְמוֹת דַּרְכּוֹ
שֶׁל אִישׁ עִם סַכִּין

קרן להמן היא אשת חינוך ומורה לספרות, בוגרת תואר ראשון בספרות במסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בחקר אלטרנטיבות בחינוך באוניברסיטת חיפה. עורכת ערבי סיפורים אמיתיים מטעם "סדנאות הבית" של אשכול נבו ואורית גידלי. בימים אלה משלימה את ספר שיריה הראשון.

.

.

דעאל רודריגז גארסיה

מתוך המחזור "במראות הלילה"

*
הַחֹשֶׁךְ עוֹבֵר כְּמוֹ תַּעַר
עַל קַצְווֹת הַכּוֹכָבִים
לַיְלָה מְאַלְחֵשׁ אֶת הַזֹּהַר
שֶׁאֵינֶנּוּ כָּבֶה.
בָּעֲלָטָה בַּלָּאט עוֹלֶה חִוֵּר
גַּלְגַּל הָעַיִן הַעִוֵּר.
כִּמְעַט רָאִיתָ
תַּנִּין הַבּוֹלֵעַ אֶת הַיָּרֵחַ
כִּמְעַט שָׁמַעְתָּ
מֵנִיעַ בִּלְתִּי מִתְנוֹעֵעַ
חוֹצֶה כְּמוֹ אִוְשָׁה בַּלֵּב.
הָיִיתָ מִתְעוֹרֵר
כִּמְעַט
וְהָיִיתָ אֶחָד
כִּמְעַט הָיִיתָ חֹשֶׁךְ שֶׁאֶפְשָׁר
לָמוּשׁ בְּיָד.

.

*
הַחֹשֶׁךְ מְכַסֶּה אֶרֶץ
מְעַרְסֵל אֶת מְנוֹעָהּ
הַמִּסְתּוֹלֵל
בְּקוֹל שְׁרִיקַת אֲוִיר צוֹנֵחַ
נִּכְנָעוֹת הַדְּלָתוֹת
גּוֹוֵעַ הַחַשְׁמַל
הַמְּסַכְסֵךְ בַּמְּנוֹרוֹת.

צוֹפָר לֹא צִיֵּץ
אִישׁ לֹא צָרַךְ
פִּרְסוֹמוֹת הָעֲנָק
מִתְכַּסּוֹת בְּטַל קָרִיר
חִלָּזוֹן אַלְמוֹנִי
דָּבֵק בָּהֶן לְאַט

.

*
כַּמָּה כְּמִיהָתֵךְ,
כַּמָּה פְּגִיעָה.
מִתְנוֹעַעַת עַל גַּגּוֹת,
חַשּׂוּפִית שֶׁל חֹשֶׁךְ,
בּוֹלְעָן אֱמוּנָה.
בֶּטֶן רַכָּה כְּבֶכִי,
רֵיקָה כְּאֹרֶךְ הַנְּפִילָה.
קְלוּשָׁה כְּמוֹ אֵד תְּפִלָּה
בָּאָה בַּלֵּילוֹת הָאַיָּלָה,
בָּאָה בֶּהָרִים הַמְּרַצְּדִים בַּנֶּשֶׁף
שָׁם פִּי הַכּוֹכָבִים כִּבְאֵרוֹת
בְּמֶרְחָק צָלוּל
מִצְּמָא הַצִּפּוֹרִים.

דעאל רודריגז גארסיה, יליד 1986, נולד וגדל בירושלים. למד בישיבות. בעל תואר ראשון בחינוך וספרות ומוסמך לספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", עתיד לראות אור השנה בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ו־64 של המוסך.

.

.

מרב פּיטוּן

שני שירים שחורים

.

הכלב של צ'רצ'יל

"צ'רצ'יל כתב יותר מילים משייקספיר ודיקנס ביחד.
הוא כתב כדי להשאיר את הכלב השחור תחת שליטה."

בוריס ג'ונסון

"לְעוֹלָם לֹא תַּגִּיעַ לַמַּטָּרָה שֶׁלְּךָ
אִם תַּעְצֹר לִזְרֹק אֲבָנִים עַל כָּל כֶּלֶב שֶׁנּוֹבֵחַ", רָעַם רֹאשׁ הָאֻמָּה,
מִמְחָטָה מְגֹהֶצֶת בְּכִיסוֹ, הַמִּגְבַּעַת זְקוּפָה בִּמְקוֹמָהּ.
אֲבָל מִתַּחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּחְשֶׁבֶת שֶׁל מִלִּים וּמַחְשָׁבוֹת
פָּעַם הַדָּם בִּשְׁנוֹת כֶּלֶב, הָלַם
עַד קְצוֹת הַחֲלִיפָה, מִבַּעַד לְגַּלֵּי הָאֶתֶר,
עַד שֶׁלַּמַּאֲזִינִים נִדְמָה שֶׁנְּאוּמוֹ אֵינוֹ
אֶלָּא אוֹסֵף נְבִיחוֹת מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה.

מַקֵּל הַהֲלִיכָה צִמְצֵם אֶת הַפַּעַר בֵּינֵיהֶם לְרֶגֶל אַחַת בִּלְבַד.
לְחָיָיו הִדַּלְדְּלוּ מִשְׁנֵי צִדֵּי הַלֶּסֶת וְהַסִּיגָר
בֵּין הַשִּׁנַּיִם, כְּמוֹ עָנָף שֶׁרַץ לִתְפֹּס בַּפַּארְק.
בְּכָל פָּעַם שֶׁהִבִּיט מִן הַחַלּוֹן בְּדָאוּנִינְג 10
פָּגַשׁ אוֹתוֹ – בְּמַרְאַת הַשִּׁמְשָׁה הַקָּרָה,
בְּקִיר הַלְבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת מִמוּל, מִתַּחַת לְפָנָס חָלוּשׁ,
מְקַצֵּר אֶת נְשִׁימָתוֹ, חוֹרֵץ לָשׁוֹן.

הוּא נִסָּה לְרַפֵּד אֶת יְצוּעוֹ בְּכָרִיּוֹת
שֻׁמַּן אֲוָז וּפַאי כְּלָיוֹת בְּמָלוֹן סָבוֹי. לְהַרְדִּים
אֶת אִי הַשֶּׁקֶט הַמֵּרִים רֹאשׁוֹ בַּלַּיְלָה
וְנִדְרָךְ, אֶת הַכַּפּוֹת הַנִּמְתָּחוֹת.
אַךְ לִבּוֹ הַמְּנַתֵּר מִבַּעַד לִמְעִיל הַגּוּף
נִלְכַּד שׁוּב וְשׁוּב בִּידֵי צַיָּד אֲרֹךְ רוּחַ.

הוּא כָּתַב, מִשְׁתַּדֵל לְאַלֵּף אֶת הַחַיָּה. הוֹפֵךְ
אֶת הַסִּיגָר לְמַשְׁרוֹקִית עַל־אֱנוֹשִׁית,
אֶת הַשּׁוּרוֹת לְסוֹרְגֵי מְלוּנָה מְרֻשֶּׁתֶת.
אִם יִקְשֹׁר עַצְמוֹ בִּרְצוּעָה לְתֹּרֶן הַשֻּׁלְחָן
יוּכַל לְהָסִיחַ אֶת דַּעַת הַסִּירֵנוֹת
בְּתִקְתּוּק מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה.
אִם לֹא יַחֲרֹג מִמַּעְגַּל הַמְּנוֹרָה
יוּכַל לַחֲצוֹת אֶת יַם הַיָּמִים הַנִּבְקָע תַּחְתָּיו,
לְהָמִיר
שְׁחוֹר לֹעַ בִּשְׁחוֹר דְּיוֹ.

.

זה בכלל לא כלב
הַשָּׁחֹר הַזֶּה. אֵין שׁוּם רֹךְ פַּרְוָתִי
אוֹ לִקּוּקִים עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם. שׁוּם זָנָב אֵינוֹ
צוֹהֵל אוֹ מְכַשְׁכֵּשׁ. אִם מִישֶׁהוּ כָּאן צַיְתָן
בְּעַל כָּרְחוֹ, הֲרֵי זֹאת אַתְּ
קְשׁוּרָה בִּרְצוּעָה שְׁקוּפָה לִנְהָמָה.

מִתַּחַת לָעוֹר עוֹמֵד אִתָּךְ שׁוֹר, עוֹקֵב
אַחַר עֲקֵבָיִךְ. שְׁנֵיכֶם
בּוֹטְשִׁים בֶּעָפָר הַשִּׁגְרָה.

זֶה לֹא כֶּלֶב אֶלָּא רָעַם כָּלוּא
בִּמְעִיל עוֹר מַבְהִיק
מִזֵּעַת הָרִיצָה שֶׁל מֵאוֹת קִילוֹגְרָמִים
מִקָּצֶה לְקָצֶה בְּמַעְגַּל הַיּוֹם
בּוֹ אַתְּ הַמָטָאדוֹר
מִן הַבֹּקֶר וְעַד שֶׁאַחַד הַצְּדָדִים יִכָּנַע.

בְּכָל יוֹם נִצֶּתֶת מַעֲרָכָה חֲדָשָׁה
בִּגְלִימוֹת אֲדֻמּוֹת, בַּחֲנִיתוֹת מְצֻחְצָחוֹת וּבְדִגְלֵי זָהָב
שֶׁל רְמִיָּה –
מֵאֲחוֹרֵי כָּל תְּנוּפָה מְאֻמֶּצֶת
נוֹשֶׁבֶת רַק רוּחַ רֵיקָה.

כְּכָל שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹקֶפֶת קַרְנַיִם קְרֵבוֹת וּבָאוֹת
וּרְקִיעַת הָרַגְלַיִם עוֹלָה
מִן הָאֲדָמָה עַד לְשָׁרְשֵׁי שַׂעֲרוֹתַיִךְ.
מִתַּחַת לִקְטִיפַת הָעֹרֶף שְׁרִירִים נִדְרָכִים,
אֶצְלֵךְ וְאֶצְלָהּ, הַחַיָּה הַכֵּהָה, הַצֵּל הַשּׁוֹעֵט.

חֵץ שָׁלוּחַ בָּאֲוִיר וְהַקָּהָל נֶעֱמָד עַל רַגְלָיו
וּבְזֵנִית הַשֶּׁמֶשׁ אֵין לָדַעַת מִיהִי הַדּוֹעֶכֶת
בַּזִּירָה שֶׁקֹּטְרָהּ כֻּלּוֹ עִוָּרוֹן – אַתְּ
אוֹ הִיא.

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. קובץ שיריה זכה במקום הראשון בתחרות ע"ש הרי הרשון בשנת 2006. שיריה התפרסמו בכתבי העת "הליקון" ו"כתובת" ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "מלכה עירומה". חיה בירושלים.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גיא פרל, איריס רילוב ויערה בן־דוד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן