ביקורת שירה | בממלכת הלילה של שלומי חתוכה

"החלום, לא פחות מדמותם של ההורים ומדמות האהובה, הוא הגיבור הראשי של שירת חתוכה." אורית נוימאיר פוטשניק קוראת בספרי השירה "יבשת" ו"אי"

אלה אמיתי סדובסקי, במקום אחר ובזמן אחר הייתה לי פורש אדומה, שמן על בד, 215X175 ס"מ, 2009

.

קריאה בספרים "יבשת" ו"אי" לשלומי חתוכה

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

שלומי חתוכה פותח את ספרו יבשת בהמראה, בתעופה מעל תהום עמוקה מאוד, מעל אחת המכשלות הדגולות המזומנות למשוררים. לכאורה הטכניקה ידועה ומוכרת: שימוש במטאפורה מדעית, טכנולוגית, מחיי המטבח או מכונאות הרכב וכדומה (למשל, אצל חתוכה, המפץ הגדול האסטרופיזיקלי או לוח האם שבנבכי המחשב), כדרך לתאר את חיי הרגש והנפש ואת היחסים בין בני אדם. לכאורה זהו נדבך חשוב בכל מעשה שירי כמעט, ואין טבעי מזה. אבל לרוב אני מוצאת את עצמי קוראת עוד ועוד שירים שבהם המטאפורה הזו היא הרגל האחת והיחידה שעליה ניצב השיר ועליה הוא מסתחרר עד ההתרסקות המהירה והבלתי נמנעת אל הפואנטה הרזה, המתחכמת אך לא מתוחכמת, הדלה, הבנאלית והטריוואלית. המטאפורה הזו היא רשת הסוואה גסה החושפת כמעט תמיד וכמעט מיד את המים הרדודים שתחתיה. לכן, על רקע זה בין השאר, הגילוי של משורר שמצליח להשתמש בעולם מטאפורות כזה באופן שיש בו עומק רגשי אמיתי, שאינו נופל אל הבנאלי, אל הפיתוי הריקני של הפואנטה, הוא כה מרחיב לב ונפש. חתוכה פותח את הקובץ יבשת בשיר "המפץ הגדול" וממשיך ב"לוח אם", שבשניהם יש שימוש מטאפורי כזה, וכך הלאה לאורך כל הספר. אבל את המעוף הגדול ביותר פנימה והחוצה מכבלי המטאפורה, אפשר לקרוא בשיר השני בקובץ, שנתן לו את שמו.

יבשת

כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל,
שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא יִנְחֲתוּ
עַל חוֹפֵי הָאֵיבָרִים שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בַּיַּבֶּשֶׁת
הַחוּמָה, שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ צִפָּרְנַיִם
וְשֵׂעָר, צוּקִים וּמִפְרָצִים,
וּנְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁלָּהּ פְּתָחִים
נִגָּרִים, נוֹזְלִים וְרוּחַ.

.

היכולת של חתוכה לעשות זאת נעוצה כמובן בכישרונו ובעומק הרגשי שלו, אבל גם בכך שהוא מרשה לעצמו לכתוב שירים ארוכים ויכול לזלוג כך פנימה והחוצה מהפואנטה המכשילה, בזרימה שאינה חד־כיוונית. הוא אינו מאיץ אליה כמבקש בה ישועה שתוליך את השיר אל סופו. ידו חופשית. תנועותיו רחבות.

השירה של חתוכה רחבת יריעה, מסעירה ומסחררת ובו בזמן אינטימית מאוד, אולי אפילו קאמרית. המוזיקליות של חתוכה חופשית מאוד, הוא נשמע לעיתים כפסנתרן המאלתר על גבי המוטיבים וביניהם. רבים מהשירים בקובץ יבשת ארוכים, אפשר אף לומר ארוכים מאוד לעומת רוב השירה הנכתבת היום, ולכן יש לו חופש רב יותר לאלתר ולגשש, וההתמסרות למוזיקליות הייחודית הזאת מעניקה יופי יוצא דופן לשירים. כשהיצירה ארוכה ניתן להשתהות במעבר הצר בין נושא למשנהו, במקום שבו האצבעות מגששות בחוסר ודאות, בחשכה, עד שהן מצליחות להוליך שוב את השיר אל האגן שבו הזרימה רחבה ושופעת. דוגמה מרהיבה למוזיקליות הזאת ניתן למצוא כמעט מיד בפתח הספר, בשיר "כיצד הופך החגב לארבה". ואיני יכולה להביא אותו כאן מבלי שיתפרק בין ידי הקצרניות.

החירות, המעוף והמוזיקליות של חתוכה נובעים בין השאר מהתמסרותו להזיה ולחלום. החלום, לא פחות מדמותם של ההורים ומדמות האהובה, הוא הגיבור הראשי של שירת חתוכה. השירים חיים בממלכת הלילה. חתוכה עונה בשיריו לחלומותיו, מתמקח איתם, נאבק בהם – אבל נכנע מיד. שירתו מתערבלת על הדף ועל הלשון כחלומות בשנתו. אולי זה סוד הנביעה והזרימה הייחודית בשירתו. בסופו של השיר הארוך והנפלא "יבשת" בתחילת הקובץ, חתוכה מוסר את כתב הכניעה המוחלט לחלום:


לָכֵן אָמַרְתִּי,
כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל, שׁוֹמֵר
שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים וְעַד
הַלַּיְלָה לֹא מַחְזִיק,
מַעֲמָד וְנִרְדָּם,
וּבַלַּיְלָה הֶפְקֵרוּת:
מִי שֶׁרוֹצֶה
נִכְנָס

.

חתוכה מרבה לכתוב על הוריו. הוא מפליא לכתוב בכנות שאינה מתרפקת – ועם זאת לירית עד מאוד – את אהבתו של הגבר המבוגר לאימו, אהבה שופעת אך מסתייגת כאחד. אני לומדת ממנו שגם אצל גברים מחול ההיפרדות והשיבה לעולם לא נגמר. חתוכה אינו משחזר את בעיטות ההתבגרות ותו לא. השירים הנפלאים שהוא כותב על היחסים עם אימו אינם מבוֹססים בפצעים הישנים, אבל הם לבטח יונקים מהם. הוא פותח צוהר נדיר אל היחסים האלה ומצליח לתאר אותם באופן מעמיק ומורכב הרבה יותר מהשילוב המוכר של נוסטלגיה וכעס. לכן ארשה לעצמי להתיימר ולהצהיר שחתוכה פותח לנו צוהר לעולמו הרגשי של מי שמכונה "הגבר החדש", צוהר אמיתי, חשיפה אינטימית וכנה ולא פרופיל פסיכולוגיסטי והגיגים תפלים בעיתון. בפתיחת השיר הארוך "לוח אם" חתוכה כותב:

כָּל הַדְּרָכִים מִתְפּוֹגְגוֹת
מִלְּבַד הַדֶּרֶךְ לְאִמִּי.

מִבֵּית אִמִּי בָּרַחְתִּי
כְּמוֹ מִבֵּית הַסֹּהַר.
תָּמִיד אֲנִי נִתְפָּס,
מוּבָל בַּחֲזָרָה.

לִפְעָמִים אֲנִי
מַסְגִּיר אֶת עַצְמִי.

לְהַגִּיד אִמָּא זֶה לְהוֹדוֹת
בַּכְּנִיעָה:
גּוּפִי, שֶׁהָיָה שָׁלֵם, עַכְשָׁו
בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ.

אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַוֵּיְז.
"הַאִם אַתָּה בְּדַרְכְּךָ הַבַּיְתָה?"
לֹא.
אֲנִי בְּדַרְכִּי לָאָדָם הַיָּחִיד
שֶׁעוֹד מִתְפַּלֵּל עֲבוּרִי.

השיר ממשיך וחתוכה נע בו בתוך האוטו, מאזין לקול הנשי באפליקציית הניווט, זולג לפגישה עם אהובתו ושוב בדרך לאימו, נתון בתוך זרם האסוציאציות. בהמשך אותו שיר הוא כותב:

בַּלַּיְלָה הַהוּא פָּנִים רַבִּים הִתְחַלְּפוּ בְּפָנַיִךְ וְלֹא יָכֹלְתִּי
לְהִתְנַתֵּק מִגּוּרַיִךְ וּמִשְּׁמֵךְ הַיָּפֶה, צוֹבֵט
אֶת קְצוֹת הַשְּׂמִיכָה לְהַשְׁחִיל בַּצִּיפָה
לְהִתְכַּסּוֹת. פַּעַם הָיִיתִי נִכְנָע כָּךְ
לֶאֱלֹהִים, מְקָרֵב אֶת פְּנֵי הַסִּדּוּר אֶל פִּי וְאַפִּי.

.

היחסים כולם ארוגים זה בזה, נמסכים זה אל תוך זה, לאורך כל הספר: יחסי המשפחה, העבודה, הפוליטיקה והאהבה, בזרם שאי אפשר שלא להיסחף בו, ולמרות נהירותו וצלילותו הרגשית הוא חומק (כך לפחות עבורי) מפרשנות מלכדת וקוהרנטית, כי זה טבעו המוזיקלי.

.

בקובץ אי, שראה אור באותו זמן שפורסם הקובץ יבשת, חתוכה מקדיש חלק נרחב למאבק בדמות האב, דמות מיתית שהכמיהה לאהבתה והיראה מחולשותיה מעמידות נדבך יסודי עד מאוד בנפש (נפש הגבר ככל הנראה). חתוכה מתמסר לתיאור הקונפליקט הזה, שהוא מוכר ושגור, אבל בספרו הוא כמובן הקונפליקט הייחודי שלו. מול תיאור דמות האב ניצב המשורר, הבן שבגר, בעמדה עדינה ושקטה. הוא מוותר על הזעם, על מאבק האיתנים השחוק. ההשלמה וההתפכחות כנות וסדוקות ושורטות:

אב רפאים

כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַבֵּק
אָב: גֶּזַע עָצוּם שֶׁיָּדֶיךָ לֹא יַקִּיפוּ
(בִּגְלַל זֶה הַסִּימְפַּטְיָה לִמְחַבְּקֵי עֵצִים)
כֹּתֶל לֹא מוּבָן
(אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ תּוֹחֲבִים מִשְּׁאֵלוֹת
בַּסֶּדֶק בַּקִּיר).

.

הבחירה להוציא שני קובצי שירה בד בבד היא מעניינת, אם כי יש בה משהו מתחכם יתר על המידה לטעמי. השימוש במטאפורה של האי והחזרה על משחקי המילים שקשורים בו – "אי נחת", "אי שקט", "ארץ ישראל / היא / אי" (כך נפתח הספר) – גסים ומאולצים במקצת. אי נפתח בתיאור נסיעה לכרתים, מעשה של התנתקות מ"היבשת" שבה כולם ארוגים בכולם, בתוך סבך יחסי משפחה ואהבה, פוליטיקה ומאבקים חברתיים, מנוסה אל עבר הקיום האינדיווידואלי, אל עבר "האי" (רק כדי להתפכח ממנו כמובן, למצוא שאינך יכול להימלט או לשכוח). הקובץ אי סדוק ופרגמנטרי מיבשת. יש בו כמה קטעים שנראה כאילו נאספו משולחן העריכה, ולעיתים יש בו מעידות אל תוך הבנאליות כמו "לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת מִשֻּׁלְחַן / מִתְנַדְנֵד, אִם אֵין סְבִיבוֹ כִּסְּאוֹת" (מתוך "סיוט שחוזר על עצמו").

אבל יש בו הרבה מאוד מהיופי שמאפיין את יבשת ויש בו שירה פוליטית מקורית מאוד ורגישה מאוד. השירה הפוליטית של חתוכה לעיתים רחוקות בלבד נכנעת לפיתויי המניפסט, לחד־ממדיות שבצדק. כי הצדק, גם כשהוא נחוץ והכרחי מבחינה פוליטית וחברתית, גם כשאני מוצאת את עצמי חולקת עם המשורר בכל ליבי את התביעה לצדק ואת תחושות הזעם –הצדק הוא לעיתים רחוקות מעניין, כי אינו מצליח להחזיק בעמדה מורכבת וקונפליקטואלית. חתוכה מצליח לעשות זאת, מצליח לכתוב את הפוליטי בלי שיהפוך לפלקטי וצפוי, ואינו מסתפק במניפסט. אפשר להתחיל לקרוא זאת כבר ביבשת: בשיר הארוך והנפלא "אלהמברה", למשל, שרוחו של גינסברג שורה עליו, המחאה נובעת מההזיה, מהחלום מעומק הנפש:

אֱלֹהֵי הַקָּפִּיטָלִיזְם
נִצֵּחַ אוֹתְךָ, הַקַּנְיוֹנִים
הֵם גַּנֵּי הָעֵדֶן: עֲצֵי פְּרִי מְשֻׁכְפָּלִים וּנְחָשִׁים
מִתְפַּתְּלִים בְּכָל חֲנוּת. מוֹדְדִים
מָה שֶׁנָּעוּל בְּמַחְסְנֵי שָׁמַיִם, שֶׁהִבְטַחְתָּ כְּמוֹ
חֲלוֹם. אֱלֹהִים הֵם הֶעֱתִיקוּ
אֶת הַגַּן, נָטְעוּ שָׁם עֵץ
חַמְרָה וְעֵץ
תָּכְנָה, מָסַכִּים זוֹחֲלִים עוֹלִים בַּיָּד עַד פָּנֵינוּ וּמְפַתִּים
בַּמַּתְכּוֹנִים אֶת הַנְּשָׁמָה, הִכְפִּילוּ
אֶת הַהַבְטָחָה, בַּת קוֹל שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת מוֹכְרוֹת
סַמִּים, אֱלֹהִים יֵשׁ לְךָ
תַּחֲרוּת וְאַתָּה מַפְסִיד

.

חתוכה הוא פעיל פוליטי רב זכויות ומעש בעמותת עמר"ם, במאבק לחשיפת סיפור חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ובתביעה להכרה וצדק. הוא פעיל מרכזי בתיעוד סיפורי המשפחות ובהעברת הפרשה מן המחשכים אל קדמת הבמה של השיח הציבורי בישראל. השירים הפוליטיים בקובץ אי, הסובבים סביב סיפור ההורים והמשפחות, מנכיחים את הזעם, כצפוי, אבל הזעם אינו הקול היחיד בהם. לצידם נוכחת העדינות שבהקשבה, האבל וההתבוננות השקטה מאוד בהורים ובמשפחות שבּוֹר נפער בחייהם. חתוכה מקשיב בכל הרבדים של הנפש. הוא מספר לנו על חוסר האונים, המבוכה, תעתועי הזיכרון של ההורים. "כל פשע / הוא יצירת מבוך", הוא מסביר לנו ["סאלח שבתי (המינוטארוס)", אי]. הוא נמצא עם ההורים והמשפחות בכאבן, אבל גם במרחבי החלום והתעתוע, ומכל הרבדים פורצת הזעקה:


גְּבָרִים שֶׁגָּנְבוּ
מֵהֶם יְלָדִים וְהֵנִיחוּ
מוֹקֵשׁ בְּחָזָם.
לִפְעָמִים לֹא הִתְאַפְּקוּ
זָזוּ
הִתְפּוֹצְצוּ.

(מתוך "אבות אבותי", אי)

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

שלומי חתוכה, "אי", טנג'יר, 2020; שלומי חתוכה, "יבשת", טנג'יר, 2020.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "פרפר הפוך" מאת רחל חלפי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו