ביקורת שירה | בממלכת הלילה של שלומי חתוכה

"החלום, לא פחות מדמותם של ההורים ומדמות האהובה, הוא הגיבור הראשי של שירת חתוכה." אורית נוימאיר פוטשניק קוראת בספרי השירה "יבשת" ו"אי"

אלה אמיתי סדובסקי, במקום אחר ובזמן אחר הייתה לי פורש אדומה, שמן על בד, 215X175 ס"מ, 2009

.

קריאה בספרים "יבשת" ו"אי" לשלומי חתוכה

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

שלומי חתוכה פותח את ספרו יבשת בהמראה, בתעופה מעל תהום עמוקה מאוד, מעל אחת המכשלות הדגולות המזומנות למשוררים. לכאורה הטכניקה ידועה ומוכרת: שימוש במטאפורה מדעית, טכנולוגית, מחיי המטבח או מכונאות הרכב וכדומה (למשל, אצל חתוכה, המפץ הגדול האסטרופיזיקלי או לוח האם שבנבכי המחשב), כדרך לתאר את חיי הרגש והנפש ואת היחסים בין בני אדם. לכאורה זהו נדבך חשוב בכל מעשה שירי כמעט, ואין טבעי מזה. אבל לרוב אני מוצאת את עצמי קוראת עוד ועוד שירים שבהם המטאפורה הזו היא הרגל האחת והיחידה שעליה ניצב השיר ועליה הוא מסתחרר עד ההתרסקות המהירה והבלתי נמנעת אל הפואנטה הרזה, המתחכמת אך לא מתוחכמת, הדלה, הבנאלית והטריוואלית. המטאפורה הזו היא רשת הסוואה גסה החושפת כמעט תמיד וכמעט מיד את המים הרדודים שתחתיה. לכן, על רקע זה בין השאר, הגילוי של משורר שמצליח להשתמש בעולם מטאפורות כזה באופן שיש בו עומק רגשי אמיתי, שאינו נופל אל הבנאלי, אל הפיתוי הריקני של הפואנטה, הוא כה מרחיב לב ונפש. חתוכה פותח את הקובץ יבשת בשיר "המפץ הגדול" וממשיך ב"לוח אם", שבשניהם יש שימוש מטאפורי כזה, וכך הלאה לאורך כל הספר. אבל את המעוף הגדול ביותר פנימה והחוצה מכבלי המטאפורה, אפשר לקרוא בשיר השני בקובץ, שנתן לו את שמו.

יבשת

כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל,
שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא יִנְחֲתוּ
עַל חוֹפֵי הָאֵיבָרִים שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בַּיַּבֶּשֶׁת
הַחוּמָה, שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ צִפָּרְנַיִם
וְשֵׂעָר, צוּקִים וּמִפְרָצִים,
וּנְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁלָּהּ פְּתָחִים
נִגָּרִים, נוֹזְלִים וְרוּחַ.

.

היכולת של חתוכה לעשות זאת נעוצה כמובן בכישרונו ובעומק הרגשי שלו, אבל גם בכך שהוא מרשה לעצמו לכתוב שירים ארוכים ויכול לזלוג כך פנימה והחוצה מהפואנטה המכשילה, בזרימה שאינה חד־כיוונית. הוא אינו מאיץ אליה כמבקש בה ישועה שתוליך את השיר אל סופו. ידו חופשית. תנועותיו רחבות.

השירה של חתוכה רחבת יריעה, מסעירה ומסחררת ובו בזמן אינטימית מאוד, אולי אפילו קאמרית. המוזיקליות של חתוכה חופשית מאוד, הוא נשמע לעיתים כפסנתרן המאלתר על גבי המוטיבים וביניהם. רבים מהשירים בקובץ יבשת ארוכים, אפשר אף לומר ארוכים מאוד לעומת רוב השירה הנכתבת היום, ולכן יש לו חופש רב יותר לאלתר ולגשש, וההתמסרות למוזיקליות הייחודית הזאת מעניקה יופי יוצא דופן לשירים. כשהיצירה ארוכה ניתן להשתהות במעבר הצר בין נושא למשנהו, במקום שבו האצבעות מגששות בחוסר ודאות, בחשכה, עד שהן מצליחות להוליך שוב את השיר אל האגן שבו הזרימה רחבה ושופעת. דוגמה מרהיבה למוזיקליות הזאת ניתן למצוא כמעט מיד בפתח הספר, בשיר "כיצד הופך החגב לארבה". ואיני יכולה להביא אותו כאן מבלי שיתפרק בין ידי הקצרניות.

החירות, המעוף והמוזיקליות של חתוכה נובעים בין השאר מהתמסרותו להזיה ולחלום. החלום, לא פחות מדמותם של ההורים ומדמות האהובה, הוא הגיבור הראשי של שירת חתוכה. השירים חיים בממלכת הלילה. חתוכה עונה בשיריו לחלומותיו, מתמקח איתם, נאבק בהם – אבל נכנע מיד. שירתו מתערבלת על הדף ועל הלשון כחלומות בשנתו. אולי זה סוד הנביעה והזרימה הייחודית בשירתו. בסופו של השיר הארוך והנפלא "יבשת" בתחילת הקובץ, חתוכה מוסר את כתב הכניעה המוחלט לחלום:


לָכֵן אָמַרְתִּי,
כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל, שׁוֹמֵר
שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים וְעַד
הַלַּיְלָה לֹא מַחְזִיק,
מַעֲמָד וְנִרְדָּם,
וּבַלַּיְלָה הֶפְקֵרוּת:
מִי שֶׁרוֹצֶה
נִכְנָס

.

חתוכה מרבה לכתוב על הוריו. הוא מפליא לכתוב בכנות שאינה מתרפקת – ועם זאת לירית עד מאוד – את אהבתו של הגבר המבוגר לאימו, אהבה שופעת אך מסתייגת כאחד. אני לומדת ממנו שגם אצל גברים מחול ההיפרדות והשיבה לעולם לא נגמר. חתוכה אינו משחזר את בעיטות ההתבגרות ותו לא. השירים הנפלאים שהוא כותב על היחסים עם אימו אינם מבוֹססים בפצעים הישנים, אבל הם לבטח יונקים מהם. הוא פותח צוהר נדיר אל היחסים האלה ומצליח לתאר אותם באופן מעמיק ומורכב הרבה יותר מהשילוב המוכר של נוסטלגיה וכעס. לכן ארשה לעצמי להתיימר ולהצהיר שחתוכה פותח לנו צוהר לעולמו הרגשי של מי שמכונה "הגבר החדש", צוהר אמיתי, חשיפה אינטימית וכנה ולא פרופיל פסיכולוגיסטי והגיגים תפלים בעיתון. בפתיחת השיר הארוך "לוח אם" חתוכה כותב:

כָּל הַדְּרָכִים מִתְפּוֹגְגוֹת
מִלְּבַד הַדֶּרֶךְ לְאִמִּי.

מִבֵּית אִמִּי בָּרַחְתִּי
כְּמוֹ מִבֵּית הַסֹּהַר.
תָּמִיד אֲנִי נִתְפָּס,
מוּבָל בַּחֲזָרָה.

לִפְעָמִים אֲנִי
מַסְגִּיר אֶת עַצְמִי.

לְהַגִּיד אִמָּא זֶה לְהוֹדוֹת
בַּכְּנִיעָה:
גּוּפִי, שֶׁהָיָה שָׁלֵם, עַכְשָׁו
בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ.

אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַוֵּיְז.
"הַאִם אַתָּה בְּדַרְכְּךָ הַבַּיְתָה?"
לֹא.
אֲנִי בְּדַרְכִּי לָאָדָם הַיָּחִיד
שֶׁעוֹד מִתְפַּלֵּל עֲבוּרִי.

השיר ממשיך וחתוכה נע בו בתוך האוטו, מאזין לקול הנשי באפליקציית הניווט, זולג לפגישה עם אהובתו ושוב בדרך לאימו, נתון בתוך זרם האסוציאציות. בהמשך אותו שיר הוא כותב:

בַּלַּיְלָה הַהוּא פָּנִים רַבִּים הִתְחַלְּפוּ בְּפָנַיִךְ וְלֹא יָכֹלְתִּי
לְהִתְנַתֵּק מִגּוּרַיִךְ וּמִשְּׁמֵךְ הַיָּפֶה, צוֹבֵט
אֶת קְצוֹת הַשְּׂמִיכָה לְהַשְׁחִיל בַּצִּיפָה
לְהִתְכַּסּוֹת. פַּעַם הָיִיתִי נִכְנָע כָּךְ
לֶאֱלֹהִים, מְקָרֵב אֶת פְּנֵי הַסִּדּוּר אֶל פִּי וְאַפִּי.

.

היחסים כולם ארוגים זה בזה, נמסכים זה אל תוך זה, לאורך כל הספר: יחסי המשפחה, העבודה, הפוליטיקה והאהבה, בזרם שאי אפשר שלא להיסחף בו, ולמרות נהירותו וצלילותו הרגשית הוא חומק (כך לפחות עבורי) מפרשנות מלכדת וקוהרנטית, כי זה טבעו המוזיקלי.

.

בקובץ אי, שראה אור באותו זמן שפורסם הקובץ יבשת, חתוכה מקדיש חלק נרחב למאבק בדמות האב, דמות מיתית שהכמיהה לאהבתה והיראה מחולשותיה מעמידות נדבך יסודי עד מאוד בנפש (נפש הגבר ככל הנראה). חתוכה מתמסר לתיאור הקונפליקט הזה, שהוא מוכר ושגור, אבל בספרו הוא כמובן הקונפליקט הייחודי שלו. מול תיאור דמות האב ניצב המשורר, הבן שבגר, בעמדה עדינה ושקטה. הוא מוותר על הזעם, על מאבק האיתנים השחוק. ההשלמה וההתפכחות כנות וסדוקות ושורטות:

אב רפאים

כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַבֵּק
אָב: גֶּזַע עָצוּם שֶׁיָּדֶיךָ לֹא יַקִּיפוּ
(בִּגְלַל זֶה הַסִּימְפַּטְיָה לִמְחַבְּקֵי עֵצִים)
כֹּתֶל לֹא מוּבָן
(אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ תּוֹחֲבִים מִשְּׁאֵלוֹת
בַּסֶּדֶק בַּקִּיר).

.

הבחירה להוציא שני קובצי שירה בד בבד היא מעניינת, אם כי יש בה משהו מתחכם יתר על המידה לטעמי. השימוש במטאפורה של האי והחזרה על משחקי המילים שקשורים בו – "אי נחת", "אי שקט", "ארץ ישראל / היא / אי" (כך נפתח הספר) – גסים ומאולצים במקצת. אי נפתח בתיאור נסיעה לכרתים, מעשה של התנתקות מ"היבשת" שבה כולם ארוגים בכולם, בתוך סבך יחסי משפחה ואהבה, פוליטיקה ומאבקים חברתיים, מנוסה אל עבר הקיום האינדיווידואלי, אל עבר "האי" (רק כדי להתפכח ממנו כמובן, למצוא שאינך יכול להימלט או לשכוח). הקובץ אי סדוק ופרגמנטרי מיבשת. יש בו כמה קטעים שנראה כאילו נאספו משולחן העריכה, ולעיתים יש בו מעידות אל תוך הבנאליות כמו "לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת מִשֻּׁלְחַן / מִתְנַדְנֵד, אִם אֵין סְבִיבוֹ כִּסְּאוֹת" (מתוך "סיוט שחוזר על עצמו").

אבל יש בו הרבה מאוד מהיופי שמאפיין את יבשת ויש בו שירה פוליטית מקורית מאוד ורגישה מאוד. השירה הפוליטית של חתוכה לעיתים רחוקות בלבד נכנעת לפיתויי המניפסט, לחד־ממדיות שבצדק. כי הצדק, גם כשהוא נחוץ והכרחי מבחינה פוליטית וחברתית, גם כשאני מוצאת את עצמי חולקת עם המשורר בכל ליבי את התביעה לצדק ואת תחושות הזעם –הצדק הוא לעיתים רחוקות מעניין, כי אינו מצליח להחזיק בעמדה מורכבת וקונפליקטואלית. חתוכה מצליח לעשות זאת, מצליח לכתוב את הפוליטי בלי שיהפוך לפלקטי וצפוי, ואינו מסתפק במניפסט. אפשר להתחיל לקרוא זאת כבר ביבשת: בשיר הארוך והנפלא "אלהמברה", למשל, שרוחו של גינסברג שורה עליו, המחאה נובעת מההזיה, מהחלום מעומק הנפש:

אֱלֹהֵי הַקָּפִּיטָלִיזְם
נִצֵּחַ אוֹתְךָ, הַקַּנְיוֹנִים
הֵם גַּנֵּי הָעֵדֶן: עֲצֵי פְּרִי מְשֻׁכְפָּלִים וּנְחָשִׁים
מִתְפַּתְּלִים בְּכָל חֲנוּת. מוֹדְדִים
מָה שֶׁנָּעוּל בְּמַחְסְנֵי שָׁמַיִם, שֶׁהִבְטַחְתָּ כְּמוֹ
חֲלוֹם. אֱלֹהִים הֵם הֶעֱתִיקוּ
אֶת הַגַּן, נָטְעוּ שָׁם עֵץ
חַמְרָה וְעֵץ
תָּכְנָה, מָסַכִּים זוֹחֲלִים עוֹלִים בַּיָּד עַד פָּנֵינוּ וּמְפַתִּים
בַּמַּתְכּוֹנִים אֶת הַנְּשָׁמָה, הִכְפִּילוּ
אֶת הַהַבְטָחָה, בַּת קוֹל שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת מוֹכְרוֹת
סַמִּים, אֱלֹהִים יֵשׁ לְךָ
תַּחֲרוּת וְאַתָּה מַפְסִיד

.

חתוכה הוא פעיל פוליטי רב זכויות ומעש בעמותת עמר"ם, במאבק לחשיפת סיפור חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ובתביעה להכרה וצדק. הוא פעיל מרכזי בתיעוד סיפורי המשפחות ובהעברת הפרשה מן המחשכים אל קדמת הבמה של השיח הציבורי בישראל. השירים הפוליטיים בקובץ אי, הסובבים סביב סיפור ההורים והמשפחות, מנכיחים את הזעם, כצפוי, אבל הזעם אינו הקול היחיד בהם. לצידם נוכחת העדינות שבהקשבה, האבל וההתבוננות השקטה מאוד בהורים ובמשפחות שבּוֹר נפער בחייהם. חתוכה מקשיב בכל הרבדים של הנפש. הוא מספר לנו על חוסר האונים, המבוכה, תעתועי הזיכרון של ההורים. "כל פשע / הוא יצירת מבוך", הוא מסביר לנו ["סאלח שבתי (המינוטארוס)", אי]. הוא נמצא עם ההורים והמשפחות בכאבן, אבל גם במרחבי החלום והתעתוע, ומכל הרבדים פורצת הזעקה:


גְּבָרִים שֶׁגָּנְבוּ
מֵהֶם יְלָדִים וְהֵנִיחוּ
מוֹקֵשׁ בְּחָזָם.
לִפְעָמִים לֹא הִתְאַפְּקוּ
זָזוּ
הִתְפּוֹצְצוּ.

(מתוך "אבות אבותי", אי)

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

שלומי חתוכה, "אי", טנג'יר, 2020; שלומי חתוכה, "יבשת", טנג'יר, 2020.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "פרפר הפוך" מאת רחל חלפי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת עיון | אל אזורי הצל

"היא מתבוננת לאחור אך מספרת לנו בה בעת משהו קריטי מאוד, סמוי מאוד, על הזמן הזה שמתוכו הדברים נכתבים ונקראים". נעמה צאל על ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית״, קובץ מסות מאת מיכל בן־נפתלי

מאיה אטון, תצריב קו, גיר ואקווטינטה, 28.5X38.5 ס״מ, מתוך "הליכת ירח", ספר אמן המורכב משנים־עשר תחריטים, הוצאת גוטסמן, 2019, מהדורה 35 + 5 A.P

.

בת הזמן

מאת נעמה צאל

.

"איזו תביעה יש לזמן על הכתיבה?" שואלת מיכל בן־נפתלי בפתיחת ספר מסותיה החדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית; ואמנם, המסות המקובצות בספר הזה נֶהגו, במקורן, מתוך תנאי המחשבה הצרים, המובהקים כמעט, של הזמן הזה: דברים קצרים בערב השקה בן עשרים משתתפים, הרצאה בכינוס של מחלקה לספרות על סף סגירה, רשימה על ספר שעומד עוד רגע לרדת מן המדפים, עוד דברים לערב השקה נוסף, בחנות ספרים קטנה אחרת, אולי עשרה אנשים מצטופפים בקהל.

איך לחשוב מתוך הזמן הזה? בהרבה אשנבים. בכניסות צדדיות; כיכר העיר שבה הייתה מתכנסת קהילת ההגות של המקום הזה הפכה זה מכבר לאתר בנייה רועש. לא ברור עוד מה בונים שם. אבל בני הקהילה נהדפים אל שולי הכיכר, להיפגש להרף רגע באתרי התקבצות ארעיים, שמהם ישובו כל אחד בבדידות אל פינתו, ינסו להמשיך ולקיים משם, איכשהו, איזו גרסת דיאלוג שניתן לאחוז בו, קהילת בודדים.

כל אחת מן המסות המקובצות בספר הזה, שנהגו במסגרות הארעיות הללו במהלך שלוש־עשרה השנים האחרונות, היא קודם כול, לכן, גם מעשה אריגה חרישי, לא מובן מאליו, של אותה קהילה; ולכן כל אחת מן המסות הללו נאבקת, בלשונה של בן־נפתלי, "מאבק אפקטיבי בתנועה הליניארית, העיקשת והחד־כיוונית של הזמן, מחוללת מאמץ שאפשר לכנותו 'הומניזציה של הזמן', כלומר מתן צורה אנושית לחומר שהוא הזמן."

ואולי לא במקרה, לכן, מסת הפתיחה לספר החשוב הזה (שכל הווייתו מתנערת בעצם מן התואר הזה, "חשוב"), עוסקת בזמן: בכתיבה ובזמן. בן הזמן, היא כותבת שם, מי שבאמת שייך לזמנו, "חי את הזמן בתנועה כפולה של מוטרדות והתכנסות, שייכות ללא תקנה והפניית עורף." והיא מצטטת מן המסה הנפלאה של ג׳ורג׳יו אגמבן על בן הזמן:

בן־הזמן האמיתי, מי שבאמת שייך לזמנו, הוא זה שלא מתיישב איתו באופן מלא ולא מתאים את עצמו לדרישותיו, ובמובן זה הוא איננו עכשווי. אלא שדווקא בשל כך, ובדיוק על שום החוסר הזה ובאמצעות האנכרוניזם הזה, הוא מסוגל לתפוס את זמנו ולהבין אותו יותר מאחרים […] נתיב הגישה אל ההווה הוא בהכרח ארכיאולוגי. אבל זו לא ארכיאולוגיה שחוזרת אל עבר רחוק, אלא לאותו חלק בהווה שאיננו מסוגלים בשום אופן לחיותו.

ובאמת, מיכל בן־נפתלי מפנה את מבטה לאחור: רוב הטקסטים שבהם היא קוראת הם טקסטים מובהקים של המאה הקודמת: מרסל פרוסט, סמואל בקט, זיגמונד פרויד, מרטין היידגר, חנה ארנדט, לאה גולדברג או רולאן בארת; אבל כמו במעשה התרגום שלה לספר שיבה לריימס, ספר על זמן ומקום אחרים, שדרכו אנחנו לומדים משהו קריטי מאוד על הזמן והמקום שלנו – כך גם כאן, היא מתבוננת לאחור אך מספרת לנו בה בעת משהו קריטי מאוד, סמוי מאוד, על הזמן הזה שמתוכו הדברים נכתבים ונקראים.

"מה רואה מי שרואה את הזמן שלו, את החיוך המטורף של המאה שלו?" שואל אגמבן ב"בן הזמן"; ונדמה שמיכל בן־נפתלי, בהצטברות הקריאות שלה בספר הזה, מולידה איזו תובנה, עמוקה מאוד גם אם לא ממש מנוסחת ככזו, על ראשיתה של המאה ה־21. אבל לעומת יצירות שמישירות מבט אל אור השמש המסמא של ההווה (למשל יצירת המחול 2019 של אוהד נהרין, או תערוכת הצילומים 2017 של וולפגנג טילמנס שהוצגה לפני כשלוש שנים במוזיאון הטייט בלונדון) – הספר הזה פונה הצידה מההווה־הדחוף אל אזורי הצל.

הגותה של מיכל בן־נפתלי מפנה עורף גם לפעולת ההמשגה; לכן קשה לגדור גדר ולהמשיג את ההבדל הזה בין המאות שמתגלה בחריפות בקריאה; צריך לקרוא, לפגוש בזה. אבל אולי אפשר לסמן משהו מן ההבדל בכל זאת, משהו הקשור אולי יותר בתנאי הכתיבה שמתוכה המחשבה הזו על המאה ה־21 נולדת.

באחד הרגעים המרתקים בספר, מצטטת בן־נפתלי מתוך מאמרו המרכזי של דן מירון על יהודית הנדל. הדברים ניצבים שם כמצודה: מובלעת זרה בתוך הטקסט של בן־נפתלי הנרקם סביבו. ונדמה שיותר מאיזה ויכוח עם תוכנו המבריק (וכל הספר הזה מתנער מן המושג הזה, "ויכוח", ומינה וביה גם מן התואר "מבריק"), בן־נפתלי מעמידה איזה מבט זר לטון שלו, לקול החושב, ובתוך כך גם לזמן האחר שמתוכו הדברים נחשבו: האקדמיה הירושלמית בשיא כוחה, כיכר העיר במלוא תפארתה של רפובליקת הגות ערנית, מרובת משתתפים. ואמנם, ממד מסוים של אֵבל על הזמן ההוא עולה כמעט מכל אחד מדפיו של הספר; "אין עמוק מהאבל," היא כותבת בהקשר אחר, שמהדהד את האבל שנמצא גם במסות האחרות. אבל בה בעת, גם חופש גדול. כי כמה חופש מתגלה בכתיבה הזו, העכשווית, שבן־נפתלי היא אחת ממנסחותיה המרכזיות, כמה חופש במחשבה הזו שנולדת מתוך קרעים והיעדר מרכז, אבל גם מצליחה בתוך כך לשמוע גוני־קול אחרים, שאולי הדיהם לא יכולים להגיע אל מרכז הכיכר. הקשב האחר של בן־נפתלי נמצא בכל אחת מקריאותיה, קשב ל"דממה המשתלטת בתוך הלשון" (עמ' 142), לרגעים שבהם הספרות "רוצה־לא־רוצה לומר" (עמ' 57).

מיכל בן־נפתלי מוסרת "הרגשת עולם", כמו שכינתה את זה לאה גולדברג, הרבה לפני שהיא מנסחת, אם בכלל, "השקפת עולם": לא המשגה, גידור הגדרות, אלא קודם כול הוויה פרושה, מלאת סתירות: פעמים רבות היא פשוט מצטטת משפטים יקרים מן הטקסט שבו היא קוראת, מעמידה אותם זה לצד זה בלי לומר עליהם כלום. ובדיוק מתוך כך אנחנו מבינים ממש את הכול.

וכך היא יכולה לראות כיצד יהודית הנדל, לאחר מותו של אהובה ובן בריתה הצייר צבי מאירוביץ', מספרת לא רק "סיפור של שחרור ופריצה קדימה […] עיבוד האבל וההתגברות עליו" (עמ' 193), כפי שמזהה מירון; אלא גם כיצד מאירוביץ' ממשיך כל הזמן להימצא בלב הווייתה, בלב היומיום שלה במובן הנעלה ביותר וגם הפרוזאי ביותר של המילה. "אפשר לחיות גם עם אדם מת," כותבת בן־נפתלי באחד הרגעים המצמררים בספר. זה יכול להיות "המצב האנושי המציאותי ביותר. [הנדל] מתיישבת לכתוב 'ספר עם לילה', ספר עם שתיקה שנמשך לעבר הלא־כלום."

ההגות של דן מירון בוהקת פתאום מאוד, אחרי הדברים האלה, כמחשבה־של־יום; הגותה של מיכל בן־נפתלי היא הגות עם לילה. וכך היא יכולה גם להבחין בחשיבותו של הציטוט הזה, של הנדל, להעמיד דווקא אותו במרכז הטקסט שלה, ואחריו, כפי שצריך, לשתוק: "אמרתי היום לעצמי, בפליטת פה משונה, לעבור את היום המת עם האיש החי. רציתי כמובן להגיד, לעבור את היום החי עם האיש המת."

אולי רק מבעד להגות־עם־לילה הזו, הקשורה בעבותות חזקים כל כך לתנאי המחשבה של הזמן הזה, יכולה בן־נפתלי גם לראות, במסה אחרת, כיצד חנה ארנדט היא לא רק הניצולה היהודייה, הקורבן, לנוכח היידגר, המורה הגדול, הבוגד בה בגידה כפולה; אלא גם כיצד היא, אחרי כל השנים שחלפו, פליטה שעקבות הפליטות הקשים לא שככו בה, ובה בעת גם הוגה בשיא כוחה, החוזרת לבקר אצל המורה התשוש, החלש מבחינה אינטלקטואלית, הזר לעולם הזה שאחרי המלחמה, אוהבת אותו עדיין, נותנת לו את הסליחה. אני זוכרת הרבה מורים שלי שהעירו בזלזול מופגן על הסליחה הזו, המאוחרת, של חנה ארנדט למרטין היידגר. מיכל בן־נפתלי מתבוננת בה בקשב עמוק, חושבת דרכה. ומזכירה כי בתוך ריבוי המילים הגדול, כי בבסיס אבני הבניין הנישאים של המחשבה, קודם כול, יש אנשים.

במובן זה הגותה של מיכל בן־נפתלי כרוכה לבלי הפרד בפרוזה שלה. כי היא מתגלה כאן שוב, ואולי בעוצמה הגדולה ביותר עד כה (אבל שוב היד מתנערת מן התיאור הזה, "עוצמה"), כאחת החוליות המשמעותיות של השושלת הקצרה אך החזקה של סופרות־הוגות, לצד לאה גולדברג או רונית מטלון, לצד וירג'יניה וולף, סופרות־הוגות שההגות היא חלק מן הפרוזה שלהן והפרוזה, כלומר ההתבוננות בחיים עצמם, ההקשבה לבני אדם עצמם, נמצאים בלב ליבה של מחשבתן.

במסה נפלאה שלא כונסה בספר הזה בן־נפתלי חוזרת אל טקסט שכתבה לפני עשרים שנה. היא מתארת בצלילות את הקושי לחזור אל אותה צעירה שמנסה לגבש את קולה בהיעדר־כמעט של שושלת נשית כזו. "לכתוב באותה השעה פירושו היה בשבילי להיות אישה ללא גוף," היא כותבת שם, ומנסה לחשוב על עצמה מול הכותבות הצעירות יותר, היום: "אני שואלת את עצמי האם 'אנחנו', מרובות פנים ככל שהיינו, מילאנו את החובה הבין דורית שלנו ועזרנו להן להתקרב אל עצמן יותר מכפי שיכולנו אנו להגיע אל עצמנו. נדמה לי שכן." (תיאוריה וביקורת 50, עמ' 91). זוהי כמובן, כדרכה של מיכל בן־נפתלי, לשון המעטה. הספר הזה הוא נתיב קריטי כל כך של יוצרות צעירות יותר בפנייתן אל עצמן, בניסיונן לחצוב את קולן. והוא פיסה משמעותית כל כך בתוך שמיכת טלאים יקרה, שמחריד כמעט לחשוב על המקום הזה בלעדיה, שמיכה שנטלאה במשך שנים ארוכות, המכילה פרוזה, הגות ותרגום; שאורגת בה בעת שושלת נשית ומחברת קהילת הגות מובסת, קהילה, שפרגמנטרית ככל שתהיה, מוצאת לה שוב ושוב בעבודתה של מיכל בן־נפתלי מקום נדיר להתקבץ סביבו, בשוליה של אותה כיכר ארכאית, "לחלץ את החומרים הכאוטיים האקראיים של החוויה, ואת הרגשות החמקמקים שליוו אותה […] להטעין במשמעות את הכרונולוגיה הסתמית של חיינו היומיומיים." (לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, עמ' 16).

 

נעמה צאל, כותבת פרוזה ומסה, מייסדת ועורכת סדרת "מעבדה" לספרות ניסיונית בהוצאת רסלינג ומרצה בכירה במכללת ספיר. ספרה "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז" ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2016. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, בהם גרנטה, עיתון 77 ואורות. בקרוב יראה אור בהוצאת אפיק ספרה "שימי ראש". קטעים ממנו פורסמו במדור "בעבודה" בגיליון 71 של המוסך.

 

מיכל בן־נפתלי, ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות״, הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר־אילן, סדרת פרשנות ותרבות, 2019.
.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | ככה אתה רוצה, להיות הפגנה של מישהי?

"כולם הביטו בנו בנחת לפי התור, אסירי תודה שמישהי כמוה נמצאת עם מישהו כמוני, בשעה שהם מצידם היו מקבלים כל אחת." סיפור קצר מאת אלי חביב

עידו מרקוס, מתוך הסדרה "רכילות", שמן על בד, 34X24 ס"מ, 2017

.

כל הלילה לא נרדמתי

אלי חביב

 

כל הלילה לא נרדמתי. זה היה הלילה השני של ראש השנה. בליבי התפללתי לשנה טובה יותר מאלו שעברו עליי אבל רוב הזמן השתעממתי מעצמי ומהמחשבות שלי והתפללתי להירדם.

תפילותיי, כרגיל, לא נענו. ביקשתי רחמים מהמנורה שדלקה בסלון אבל היא המשיכה בשלה בשיוויון נפש. היה חג, ובחגים האורות נשארים דולקים. שלא נוכל להתחבא. לפנות בוקר התיישבה יונה מאחורי החלון הגדול של הסלון והתחילה להמות. יונים הומות במקצב לא קבוע כדי להפתיע את השקט כל פעם ממקום אחר. אולי זה סימן, חשבתי. אולי זה סימן שאני צריך להתחיל להרוג יונים. לאט התערבבה ההמייה בדממה שלפני שהעולם מתחיל ללכת ואני התרגלתי וחזרתי לחכות לשינה שתיפול עליי. רק כשדודה רחל הגיעה ופתחה את החלונות כדי שהאור ייכנס הבנתי שעוד לילה עבר ואני לא ישנתי בכלל. עצמתי עיניים. אני משער שהיא הביטה בי ברחמים, מקופל בתוך ספה שקצרה ממני בחצי מטר, לפני שהלכה אל המטבח.

"תשתה משהו?" היא שאלה משם ואני סירבתי בנימוס. טקס קטן וקבוע. דודה רחל מנסה תמיד לפתור את בעיות העולם עם אוכל, או לפחות להשכיח אותן עד שהיא כבר לא תהיה שם כדי להתמודד, ואילו אני מצידי חונכתי בנימוס אירופאי לסרב מיד כשאני נשאל, עוד לפני ששקלתי את ההצעה ובוודאי לפני שהתחרטתי על הסירוב המותנה הזה שלי. אם כי הפעם הסכמתי עם עצמי. גם כי שתיתי הרבה באי-מרוצת הלילה ובעיקר כי לא היה לי חשק לשמוע הטפות כל כך מוקדם בבוקר. האחיינית שלי נכנסה אל הסלון, גוררת אחריה סמרטוט שעשוי מבובה. לא היה לי כוח לחייך והיא מצידה לא העמידה פנים שאני נמצא בחדר.

"בוקר טוב אנה." אמרה הדודה מהמטבח.

"שוקו." ענתה אנה. "אני רוצה שוקו."

"תאמרי בבקשה," דרשה הדודה בתקיפות ואנה זרקה בבקשה בריפיון, קורבן לאלוהי הקקאו. התיישבתי על הספה והרמתי תיק רופא קטן מפלסטיק כחול שהיה מושלך על השולחן שלידי. שנה שמתחילה ככה.

"בבקשה," הגישה הדודה את השוקו. "ומה אומרים?"

אנה פתרה את החידה באדישות ושתתה.

"את אוהבת את הדוד מתי?" שאלה הדודה שלי.

"לא," אמרה אנה וצללה שוב אל השוקו, לגמה מהקש, ומבלי להרים את ראשה הוסיפה, "את יכולה להגיד לדוד מתי שיחזיר לי את התיק הכחול?"

"את יכולה לומר לו בעצמך."

"לא, את תגידי."

חישבתי במהירות מהי הקשת שבה אצטרך לזרוק את התיק הקטן אל השולחן כדי לסיים את השיחה המעניינת הזו בבוקר חגיגי שכזה, וזרקתי. אנה חזרה אל הקש שלה. תמיד הייתי טוב במתמטיקה כשזה לא משנה.

"אני אוהבת את הדוד מתי," אמרה הדודה בטון מתגרה.

"לא," ענתה לה אנה, "רק אני אוהבת את הדוד מתי."

מן המסדרון נשמעו צעדים מתעוררים, לא לגמרי בטוחים ביכולת שלהם להתמודד עם המשקל שקפץ עליהם פתאום. דודה שלי אספה צלחת אקראית מהשולחן ולקחה אותה למטבח, אנה נשפה בקשית אל תוך השוקו והיונה חזרה והמשיכה להמות. אשתי עצרה לרגע את צעדיה המתעוררים בכניסה לחדר האמבטיה, חייכה לאנה ואמרה בוקר טוב, כשהטוב כבר נעלם איתה מעבר לדלת. בעיניים שלה, העייפות והמלאות, היה נדמה לי שהספקתי לראות הכרת טובה קלה על שטרחתי להירדם בסלון. אני מצידי הבטתי בדלת הנסגרת מאחוריה וחשבתי שאפשר להרוג יונה עם תיק פלסטיק כחול.

אתמול בסעודת החג היא נראתה נהדר. היא תמיד נראית לי נהדר, אבל כשיש עוד אנשים מסביב, אני יכול לראות דרך העיניים שלהם שהיא עוד יותר נהדרת ממה שנראה לי. לפני כל סעודת חג כולם עומדים ליד השולחן ומדברים לפני שהם יושבים ליד השולחן ומדברים. אני הרגשתי זר כמו פעם. הזכרתי לעצמי שזו המשפחה שלי אבל רק הרגשתי שאני נופל עמוק יותר לתוך הבדידות שלי. והיא לא הייתה לידי כדי שאוכל להיאחז בה. קרש ההצלה שלי, השרוולית המתנפחת. אנשים ואני מעולם לא אהבנו במיוחד זה את זה. כך היה תמיד, והיא שינתה את זה. לפחות בהתחלה. נכנסתי רגע למטבח כדי להיכנס לאנשהו. הסתכלתי סביב. המטבח נראה נטוש בלי הדודה שלי בתוכו. זה היה אחד מאותם רגעים בודדים שבהם היא יצאה כדי לנזוף בכולם שישבו לשולחן כי הכול מוכן והיא תכף תשוב למטבח כדי להכין עוד מהכול. עמדתי שם והבטתי באשתי עומדת במרפסת עם יעקב, בעלה של הדודה הקטנה. הבטתי בה והחזקתי את כוס הקידוש של יעקב ביד למקרה שמישהו ייכנס ויתהה מה אני עושה שם. היא לבשה חצאית אפורה צרה שנסגרה במעטפת קפלים דקה על המותן וחולצה לבנה, פשוטה בעיניי, מבד רפוי וגלי שלא הדגיש כלום ולמרות זאת ידע לספר את מה שרק הוא ידע. יעקב יכול היה להיות אבא שלה, אילו רק היה קר ועשיר יותר והרבה פחות מוזר וטרחני. היא הקשיבה לו במסירות והביטה בו כאילו אין מרפסת אחרת שהייתה מעדיפה להיות בה כעת, מסדרת מדי פעם את צווארונה ללא צורך. הכרתי את המחווה הקטנה הזו שלה. בריחה קטנה של אמת שלעולם לא תצא החוצה. יש מרפסות אחרות והוא לעולם לא ידע עליהן. העברתי את הכוס מיד ליד והסתכלתי שוב על גופה, משוכנע שאת הבגדים הצנועים למדי שהיא לובשת היא כדי לכבד את יעקב שחוזר אט־אט בתשובה במשך הרבה הרבה זמן. היא חושבת על הכול. יעקב לקח עוד שאיפה מהסיגריה שהדליק מנר נשמה שהשאיר במיוחד למטרה הזו. בחגים הוא פורח.

"אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק להדליק אש בשבת. תראי, בן אדם, מה כל כך דחוף לו להדליק אש? ודווקא בשבת, כשהנשמה רוצה יום בלי אש? יום אחד? הרי יש שישה אחרים להדליק כל מה שרוצים, אז מה בסך הכול ריבונו של עולם מבקש מאיתנו? כל כך הרבה הוא נותן לנו. צריך רק להסתכל מסביב כדי לראות את כל הטוב שקיבלנו."

עמדתי במטבח והסתכלתי מסביב.

"מה זה יום אחד בלי אש? אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק." והיא מקשיבה לו, בעיניים ערות ומלאות, מהנהנת. היא קהל נהדר, ויעקב, שבימים כתיקונם מסתפק בסתם קהל ואפילו בפחות מזה, מנצל כל רגע לייצג בגאון את ריבונו, עד שדודה רחל מזדמנת ומצילה אותה מהנואם.

"באת לנוח? כל הערב עומדת במרפסת ומדברת? קדימה, תיכנסי פנימה לעזור. את לא רואה שאת מפריעה ליעקב לחזור בתשובה?" ורגע לפני שיעקב מתחיל למחות היא חוטפת אותה מהמרפסת פנימה אל המטבח שהיה שלי עד אותו הרגע. אני מרים את הכוס מעט והן נכנסות ומצחקקות.

"מתי, זאת האחריות שלך! לא משאירים פצועים עם יעקב," אומרת דודה רחל בשקט מספיק כדי שאפשר יהיה לשמוע אותה במרפסת.

"זה בסדר," אשתי עונה לה בשמי, "זה דווקא היה מעניין."

הדודה מביטה בה במבט שהיא שומרת לרוב לאנשים כמו ישו ודומיו.

"תבואי ביום העצמאות, ניתן לך להדליק משואה," הדודה אומרת, והיא צוחקת. קהל נהדר.

"יום העצמאות, זה עוד כל כך הרבה זמן," היא אומרת קצת לדודה וקצת לעצמה. דודה רחל חייכה חיוך מורכב והביטה בי בקשת רגשות שלא התעכבתי לפענח לפני שהפניתי מבט.

"בואי, את תשבי לידי," לקחה אותה הדודה מהמטבח והשאירה אותי עם נר הנשמה של יעקב. הבטתי בשלהבת המרצדת, הבטתי מסביב בכל הטוב שקיבלתי, כיביתי את הנר בנשיפה ויצאתי אל השולחן.

הדודה ויתרה על מקומה לטובת אנה, שבכתה ודרשה את המקום הנכסף, והצד השני של אשתי היה שמור לי באופן קבוע. נדמה לי שאנה היא פשוט היחידה שמרשה לעצמה לעשות את זה בקול רם, ולמעשה רוב בני המשפחה היו בוכים ודורשים מקום לצידה אילו רק יכלו. במיוחד יעקב, שעמד לידה עכשיו והכין אותה לטקס, "זה כמו חתונה, בגלל זה קוראים לזה קידוש, כמו קידושין, רק בקטן. ויש יין, ולבושים יפה והכול."

"כן, זה כמו חתונה," התערבתי. "את זוכרת, נכון?"

היא הביטה בי וחייכה. "בואי," אמרתי, "יעקב צריך להתרכז ואנה עוד רגע מתמוטטת." הנחתי יד על מעטפת הקפלים הדקה ולקחתי אותה מיעקב, שנזכר שהוא צריך להתרכז. זו הייתה האחריות שלי. עמדנו לצד השולחן והקשבנו ליעקב מחתן אותנו עם מישהו שלא הגיע עדיין. היא חיבקה את אנה ואני חיבקתי אותה. כמו משפחה קטנה. דקר לי קצת בצד שמאל. כוס היין שעברה בין כולם בסוף הקידוש דילגה עליה כמובן. כולם הביטו בנו בנחת לפי התור, אסירי תודה שמישהי כמוה נמצאת עם מישהו כמוני, בשעה שהם מצידם היו מקבלים כל אחת. הם היו מאוהבים בה. ההפך לא היה נכון לגבי המשפחה שלה, שראתה את הדברים כמות שהם. מישהי כמוה, ואני.

בהתחלה כולם חשבו שזו פרשייה חולפת. המשפחה שלי, המשפחה שלה, היא ובעיקר אני. אבא שלה אמר לי את זה פעם כשמצאנו את עצמנו לבדנו במטבח, שותים קפה.

"אתה בחור טוב, אני לא אומר, אבל אתה הרי יודע שהיא עושה את זה בכוונה. יוצאת איתך. בגלל שאני חושב שמגיע לה יותר. אז רק תחשוב אם ככה אתה רוצה. להיות הפגנה של מישהי."

עמדתי שם עוד רגע וכשהיה ברור לשנינו שאין לי מה לומר יצאתי מהמטבח. הזמן חלף ואני נשארתי. הם כבר לא היו משועשעים מהגחמה הזו שלה לאמץ אותי. האדישות שלהם החליפה צלילים. ואנחנו לא הלכנו לשם יותר. היא הייתה היחידה שלא העירה לי על הדרך שבה בחרתי לחיות. ליתר דיוק על כך שלא בחרתי דרך לחיות. לפניה החיים היו תקופה שהייתה צריכה לעבור. כמו שירות צבאי. מעולם לא חסר לי אוכל או משהו ללבוש ומעולם לא ביקשתי משהו אחר. עבדתי בעבודות מזדמנות, עם הידיים. אהבתי להרים דברים כבדים, לצבוע, לתקן. לסיים יום עבודה כשאני צריך מקלחת. זה הרגיע אותי, הרגיע את העצב הדק שהלך אחריי לכל מקום. התרחקתי מאנשים. את דירת החדר הקטנה שגרתי בה מילאתי בי ובשקט. הייתי מוכן לעשות את מה שהיה צריך לעשות, ולא הפריעו לי דברים כמו כבוד עצמי או אמונה, שכן לא סבלתי מאלה. אבל חוסר שאפתנות מציק לשאפתנים, וכולם לקחו אותי לשיחות, הזמינו אותי לארוחות על חשבונם שאראה מה השאפתנות שאין לי מונעת ממני. תמיד שילמתי על החלק שלי. הם עשו את זה מדאגה, מאהבה ומפחד ואני לא כעסתי ולא שיניתי בחיי דבר. היא מעולם לא ביקשה שאשנה. היחידה שלו הייתה מבקשת, הייתי משנה.

נישאנו, למורת רוחה של משפחתה ואולי בגללה. עכשיו, אחרי אחד־עשר חודשים שאנחנו יחד, אני מרגיש שהפרשייה החולפת מתחילה סוף־סוף לחלוף. אולי אבא שלה צדק אז במטבח. אולי זה באמת הרצון להפגין שנגמר לה, אולי הכוח. משהו נגמר. ואני אוהב אותה כל כך.

לפני שיצאנו בסוף הארוחה מהבית של סבתא לבית של דודה רחל, ששם אני ואחי ישנים בחגים מאז שהיינו קטנים, היא קמה והתנצלה, אמרה שהיא קצת עייפה. סבתא מיד ציוותה עליה לעזוב הכול וללכת לישון ושלא תחשוב אפילו להישאר ולעזור, וכולם ידעו שעל זה היא חושבת.
"את צריכה לנוח, זה זמן לשמור על עצמך." אמרה לה סבתא נחרצות.

יכולתי לשמוע בקולה את הוודאות בעניין ההיריון המיוחל שאיש עדיין לא ידע עליו דבר. ברור שכל השאר שמעו בדיוק כמוני. סבתא טורחת להסתיר כל כך מעט בגילה, ותכף עמדו, נרגשים, לנישוקי חג שמח ולילה טוב מסורתיים. הבטתי בה והיא הביטה בי. ראיתי שהאושר שלהם הדביק אותה קצת. היא עמדה ואני מיד עמדתי לצידה. גם אותי חיבקו ונישקו. שמעתי את יעקב לוחש לדודה הקטנה שזו מצווה והיא ענתה לו שלפחות משהו אני עושה כמו שצריך. יצאנו לאוויר העומד ושתקנו ביחד. היא הביטה בכוכבים ושלחה יד רפה אל צווארון חולצתה. יכולתי לשמוע בנשימות שלה את העייפות. יש מרפסות אחרות. רציתי לומר לה תודה על הערב אז לקחתי במקומה את התיק שלה. היא חייכה אליי. ידעתי שזה ראש השנה האחד שלנו ביחד. חיפשתי עוד משהו שיכולתי לעשות בשבילה אבל לא מצאתי. שתקנו עד הבית. כשהגענו אמרתי שאשב לקרוא קצת בסלון והיא נשקה לי על הלחי ונעלמה בחדר הקטן. אני ישבתי בלי ספר וחיכיתי שכולם יגיעו כדי שאוכל לחכות שילכו לחדרים שלהם ואני אוכל להירדם במקרה בסלון.

עכשיו ישבתי שם, הבטתי באנה והקשבתי לאשתי מצחצחת שיניים. קמתי ואמרתי שאני יוצא.

"לאן?" שאל המטבח.

"אני הולך לבית כנסת."

"לבית כנסת?!"

"כן."

"נו, שיהיה." הדודה חזרה אל הכלים ואני יצאתי החוצה.

למטה, ברחוב, התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף. מתחת לעץ המוכר ההוא, בלי השם, עם הגזע האפור המבוקע מעצמו מפחד שיבואו נערים מתבגרים להשחית אותו בהגיגיהם, וחיכיתי שיקרה משהו. ואז עברה לפניי הזונה. יצאה מאחת החצרות ברחוב והתחילה ללכת, לחזור למקום שלה, אולי לבית. אני לא יודע איך קוראים לה באמת, תמיד קראנו לה פשוט הזונה. יש מקצועות שהם גם שם. גם היא סיימה לילה כזה, בלי שינה. פתאום אמרתי "שנה טובה,"

"כן, למה לא, שנה טובה," היא ענתה בלי להביט בי, והמשיכה ללכת באדישות כאילו רק אני הופתעתי מהפנייה שלי אליה וכל הדרך לכאן אנשים רק איחלו לה שנות טובות וזרקו עליה סוכריות. הקול שלה היה נעים באופן לא צפוי. הייתי משוכנע שיהיה צרוד, חרוך מקופסאות על קופסאות של סיגריות, אבל בעצם מעולם לא ראיתי אותה מחזיקה סיגריה ומה באמת יעקב עושה עכשיו בלי הנר שלו. היא המשיכה להתרחק.

"את יודעת אם מתפללים עדיין בבית הכנסת הישן ברחוב אלפסי?"

"כן, למה לא, מתפללים, כל הזמן מתפללים," נעלמה מאחורי הפנייה.

לא נכנסתי. לא היה לי כוח להרגיש לא שייך, לא הייתה לי כיפה ולא הבנתי מה אני עושה שם. עמדתי בחוץ והסתכלתי על בית הכנסת בולע לתוכו לאט אנשים מאמינים שלא התעוררו עדיין, מחזיקים תיקי פלסטיק וקטיפה זולה. אחד מהם עצר לידי.

"אתה כבר פה, למה שלא תיכנס?"

לא הבנתי את הקשר ועוד לפני שלא הבנתי סירבתי בנימוס. גם הפעם הסכמתי עם עצמי, אחר כך התחרטתי ואז שוב הסכמתי עם עצמי. חשבתי לבקש ממנו שיתפלל עליי אבל לא היה לי כוח, הרגשתי מגוחך ומעורר רחמים ומלבד זאת הוא נכנס פנימה רבע שעה לפני שבכלל חשבתי על הרעיון. התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף מול שער הבית כנסת וחיכיתי שהכול ייגמר כדי שאוכל לחזור הביתה.

.

אלי חביב הוא סטנדאפיסט, כותב, מחזאי שחקן ובמאי. יצר וכתב את הסדרה "הפסיכופת", כתב וביים את הסרט "יוקר המחיה", מחזותיו עלו בתאטרון האיקובטור ובפסטיבל "תיאטרון קצר" בצוותא, כתב בתכניות סאטירה שונות בטלוויזיה, ביניהן "מהצד השני עם גיא זהר", "פעם בשבוע עם תם אהרון" ועוד. סיפור קצר פרי עטו פורסם בגיליון 7 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אוהב אוהב", סיפור קצר מאת הדר אורלנוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | פרשיית המחקים

אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על זיכרון ילדות, מתוך אנתולוגיית קומיקס שראתה אור לאחרונה באנגלית, בנושא מעשים רעים

אילנה זפרן, מתוך "פרשיית המחקים"

.

פרשיית המחקים

מאת אילנה זפרן

.
אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רשומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב. תרגום עברי לסיפורה הגרפי "טופ סיקרט" התפרסם בגיליון 61 של המוסך.
הסיפור "פרשיית המחקים" התפרסם באנתולוגיית הקומיקס Misdeeds, שראתה אור לאחרונה. נושא האנתולוגיה הוא מעשים רעים, משתתפים בה 35 קומיקסאים ישראליים, והיא ראתה אור באנגלית, בהוצאת ברחש, בעריכת עומר הופמן והילה נועם. אילנה זפרן תרגמה את סיפורה לעברית וצבעה את הקומיקס במיוחד למוסך.

 

איור הכריכה: ענת ורשבסקי

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: ריאיון עם קרוליין פוֹרשֶה וקטע מספרה "מלאך ההיסטוריה", בתרגום לאה קליבנוף־רון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן