שירים מאת שמואל מוניץ, עירית אבני כהן ודותן ברום
בלעדיי
לוּ רַק
אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת
אֶנְטֹשׁ אוֹתִי בַּחוֹלוֹת
אֶשְׁכַּח אוֹתִי בַּמְּכוֹנִית
אֲנַתֵּק אֶת כַּבְלֵי הַמַּחְשָׁבָה,
אֶמָּלֵט מִמְּצוּלוֹת הַהַכָּרָה
אֶל נְשִׁימַת הַכְּלוּם,
אָסִיר אֶת אֲזִיקֵי הַזְּמַן
וְהַמָּקוֹם
(אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה אֲנִי מַרְכִּיב בְּשַׁבָּת
מִכְּפִיסֵי עֵץ עַל שָׁטִיחַ בַּסָּלוֹן
בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן קִיּוּם)
כְּדֵי לְהַבְהֵב צָרִיךְ לִכְבּוֹת
כְּדֵי לְהַבְהֵב צָרִיךְ לִכְבּוֹת
רֶגַע אֶחָד חֶשְׁכַת עִלָּפוֹן
רֶגַע אֶחָד בִּלְעָדַי
.
.
•
כָּל מָה שֶׁבֶּאֱמֶת הִצְטָרַכְנוּ –
לְחַזֵּק וּלְהַחְזִיק
יָדַעְנוּ לְהַסְבִּיר
יָתֵד וְאֹהֶל,
רַק הָרוּחַ
רוּחַ
•
תַּרְחִיבִי לְרֶגַע בַּצָּרוֹת
לְמָשָׁל בַּחַמְצִיץ –
גִּבְעוֹל בּוֹעֵל
כּוֹתֶרֶת
צְהֻבָּה
מָצוּץ מֵהָאֶצְבַּע
אַתְּ תַּגִּידִי
וַאֲנִי אֲלַטֵּף לָךְ אָמָה וּקְמִיצָה
וְלֹא אַחְמִיץ
בָּךְ
זֶרֶת
.
.
חורף בים המלח
יָרֵחַ לֶסֶת לְבָנָה
מוּטָל בִּשְׁמֵי טֵבֵת, קָרוֹב
מֵעַל מִתְאָר מָצוּק כֵּהֶה,
מַלְבִּין טְרָשִׁים מֵהַר עַד חוֹף.
הַלַּיְלָה – לֹעַ הַמִּדְבָּר –
חוֹשֵׂף שִׁנֵּי סַלְעֵי עֲנָק
וְהֶבֶל פִּיו, יָבֵשׁ וְקַר,
נָשׁוּף אָפֹר, נוֹשֵׂא אָבָק.
הַחֹשֶׁךְ – חֶסֶד מְגֻרְדָּם,
גּוּפוֹ עוֹלֶה מִתּוֹךְ הַחוֹל:
נְצִיב הַמֶּלַח שֶׁבַּדָּם
וּלְשׁוֹן הַמָּוֶת הַכָּחֹל.
החי הדומם
לְאַחַר שֶׁאֲנָשִׁים מֵתִים, הַזְּמַן נִפְרַד מֵהַגּוּף.
אַךְ הַגּוּף רָאָה –
הָיוּ בָּם סַכִּינֵי מַתֶּכֶת וְסִירוֹת,
הָיוּ בָּם כְּלֵי חֶרֶס דּוֹמְמִים,
עָפָר שֶׁנִּמְסַר מִדּוֹר לְדוֹר
וּדְבָרִים שִׁמּוּשִׁיִּים
כְּצִפּוֹרִים.
רְאִיַּת הַגּוּף נִשְׁתַּמְּרָה בַּשֹּׁנִי בֵּין אֶבֶן לְעֵץ:
הָאֶבֶן מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּאֶבֶן אַחֶרֶת,
הָעֵצִים הֵם דָּבָר
הָעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
סבסטיאן
סֶבַּסְטְיָאן, לֹא הֵיטַבְתָּ לִהְיוֹת נוֹשֵׂא כִּידוֹן.
גּוּפְךָ תָּמִיד נִרְאָה כָּל כָּךְ מַכְמִיר בְּתוֹךְ מַדִּים,
כְּמוֹ חַיַּת קִרְקָס לְמַנְגִּינַת אָקוֹרְדְּיוֹן.
אַךְ דַּע שֶׁהַחֲשָׁד – הוּא לְבַדּוֹ מֵקִים עֵדִים
(בְּעַד לִכְסוּת הַנֵּץ רָאוּ לְךָ נוֹצַת טַוָּס),
וְגַם אִם אֵין בּוֹ צֶדֶק בְּהֶחְלֵט נֶחְרַץ גְּזַר דִּין.
כְּתֹב לַאֲהוּבֶיךָ וְסַפֵּר: אֲנִי מוּבָס,
אַךְ מֵחַלּוֹן תָּאִי אֲנִי חוֹלֵם עַל עִיר וְרֻדָּה
וּבָהּ – מִגְדָּל, וּבוֹ שׁוֹכֵב הַנַּעַר שֶׁכָּבַס
אֶת תַּכְרִיכֵי קִצִּי. אֲנִי נָכוֹן לָעֲקֵדָה.
וּכְשֶׁהֵם יִמְצְאוּךָ תִּהְיֶה כְּבָר מְפֻלָּח
וּמִפִּצְעֵי הַחֵץ תִּנְבַּע טִפַּת דָּם יְחִידָה
וּמִפִּצְעֵי הַחֵץ יִפְרַח סָגֹל אֶשְׁכּוֹל לִילָךְ
וְהֵם יֹאמְרוּ: הָיָה. וְהֵם יֹאמְרוּ: הַכֹּל נִסְלַח.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת קרן להמן, דעאל רודריגז גארסיה ומרב פיטון
תגובות על כתבה זו