וּבְעִבְרית | באל סלוודור בעין הסערה

"ואחרי ההקראות היו שואלים אותי אם אפשר להישאר לשאול שאלות – והשאלות היו תמיד על אל סלוודור". במלאת 70 שנה להולדת המשוררת ופעילת זכויות האדם קרוליין פוֹרשֶה, קטע משיחה שערך עימה המשורר סטיבן רטינר, ומספרה "מלאך ההיסטוריה", בתרגומה של לאה קליבנוף־רון

קרוליין פורשה (מתוך סרטון יוטיוב, What You Have Heard Is True, by Carolyn Forché)

.

שיחה עם משוררת

.

סטיבן רטינר משוחח עם קרוליין פוֹרשֶה, בקטע מתוך הספר Giving Their Word: Conversations With Contemporary Poets

.

מאנגלית: לאה קליבנוף־רון

.

בקיץ 1977, זמן קצר לאחר פרסום ספר השירים הראשון של המשוררת ופעילת זכויות האדם האמריקנית קרוליין פורשה, Gathering the Tribes, היא טסה לפריז ומשם לדֵיָה שבמיורקה. בדיה היא שהתה בביתה של המשוררת מאל סלוודור (ילידת ניקרגוואה) קלריבל אלגריה, עבדה עימה על תרגום שיריה של אלגריה מספרדית לאנגלית והתוודעה לקהילה של כותבים לטינו־אמריקניים שחיו בנכר. בקטע להלן, מתוך שיחתה עם המשורר סטיבן רטינר, היא מספרת על נסיעתה לאל סלוודור, על הרקע לנסיעה ועל השירים שנכתבו בעקבותיה.

***

.

לאחר הקיץ שבה פורשה לסן דייגו, לימדה בקורסי הכתיבה שלה, השלימה את כתב היד של התרגומים [של אלגריה] וחשה חסרת השראה עד מאוד. היא כתבה אך מעט מלבד מכתבים לרשת פעולת החירום של אמנסטי אינטרנשיונל. כאילו חיכתה באופן לא מודע לדלת אחרת שתיפתח. כשחבריה דחקו בה, ניסתה פעם נוספת לקדם את הקריירה הספרותית שלה והגישה בקשה למלגת גוגנהיים. "מכיוון שהם אמרו לי שיש להגיש בקשה שלוש או ארבע פעמים לפני שהמועמדות שלך בכלל נשקלת, הייתי בהלם כשזכיתי במלגה בניסיון הראשון שלי." היא קיוותה שזה יהיה התמריץ שיעביר אותה אל מעבר למחסום הכותבת שלה. ואכן, דלת נפתחה, אבל לא זו שהיא דמיינה.

"יום אחד הייתי לבד בבית ושמעתי רכב מסחרי נכנס לשביל הגישה. לא ציפיתי לאיש, אז הייתי קצת עצבנית. הסתכלתי החוצה ובשביל הגישה שלי הייתה טויוטה הייאס לבנה. הייתה לה לוחית רישוי של אל סלוודור, והיא הייתה מכוסה באבק. בשלב הזה כבר ידעתי רבות על אל סלוודור – מהזיכרונות של קלריבל אלגריה – וחלק גדול מזה היה מחריד. אני חושבת שלרגע התמכרתי לאיזו תחושת נעורים של חשיבות עצמית והאמנתי באמת ובתמים שאני נמצאת באיזו סכנה. אבל שתי ילדות קטנות קפצו מתוך הרכב הזה, ואני החלטתי שזה לא יכול להיות רוצח לשעבר, כי רוצחים לשעבר לא היו נוסעים עם שתי ילדות שמחות". מהמסחרית הגיח אדם נושא גליל נייר לבן, באגרופו עפרונות ועל כתפו תיק בד גווטמאלי שחור־לבן גדוש ספרים וניירות. "הוא התקדם לעבר מדרגות הכניסה, צלצל בפעמון הדלת, ואני פתחתי אותה בלי לשחרר את שרשרת הנעילה. הוא שאל, 'האם את קרוליין פורשה? אני לאונל גומס וידס'. חשבתי לרגע ונזכרתי ששמעתי את השם הזה קודם לכן. ואז חשבתי, או שהאדם הזה מתחזה ללאונל גומז וידס או שהוא באמת לאונל גומז וידס – וכך או כך, אני בצרות. גומס וידס היה 'האחיין המשוגע' של קלריבל אלגריה, האיש שכולם סיפרו עליו סיפורים במפגש ההוא בדיה, האיש שוויתר על אדמתו לטובת פרויקטים למען חוואים, האיש שישן על הארץ עם האופנוע שלו, טיפוס שהייתה בו מידה שווה של רובין הוד, דון קיחוטה ומטורף מהסוג המצוי ביותר.

פורשה רצה במעלה המדרגות והורידה למטה תמונות מביקורה באי הספרדי. "ביקשתי ממנו לזהות את מי שבתמונות לפני שנתתי לו להיכנס, והוא זיהה את קלריבל ובעלה. הוא אפילו החמיא לי על אמצעי הזהירות שלי – הוא אמר, 'טוב מאוד! זה מוצא חן בעיניי.' שתי הילדות הקטנות רצו שוב החוצה לשחק עם הארנבות שהיו לי אז, עשרים ושלוש ארנבות קטנות. הן היו נרגשות מאוד כי מעולם לא ראו ארנבות רבות כל כך. לאונל מצידו התהלך בביתי כאילו היה בעליו, ביקש ממני לפנות את השולחן בחדר האוכל והכריז, 'יש לנו עבודה לעשות'. הוא כיסה את השולחן בנייר הלבן שהביא איתו, הדביק אותו בנייר דבק מכל צדדיו, הניח עליו את ספריו ואת ניירותיו וביקש ממני להכין קפה. אחר כך הוא ישב ודיבר במשך שבעים ושתיים שעות! הוא לא עזב את ביתי שלושה ימים ושלושה לילות, בקושי ישן ולא אכל הרבה… לאחר כמה שעות שינה, השכם בבוקר, הוא העיר אותי ואמר, 'בואי, אנחנו חייבים להתחיל שוב'."

הוא מינה את עצמו למורה שלה והעביר לה קורס קדחתני בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, מהכיבוש הספרדי עבור בשיטות עיבוד האינדיגו והקפה ועד לאקלים הפוליטי העכשווי, ובה בעת, לכל אורך הדיון, הוא שרבט איורים קטנים, קריקטורות ותרשימים על הניירות. בשלב זה תהיתי ושאלתי את פורשה, "לא חשדת לאן כל זה מוביל?" בתחילה, הסבירה פורשה, היא פשוט הייתה מוקסמת מהאינטנסיביות שלו; היא חשבה על הסיפור שלו כעל רקע לתרגומים שלה וכעל הקדמה אפשרית למשוררים לטינו־אמריקניים אחרים. אחרי הכול, הוא היה קרוב משפחתה של אישה שאירחה אותה זה עתה למשך שלושה חודשים. "אבל בסופו של היום השלישי הוא הציג בפניי שאלות מבחן קטנות. הוא אמר, 'עכשיו, בואי נעשה הפיכה'. הוא הזיז חפצים מהמטבח לאורך השולחן – 'המלחייה היא השגרירות האמריקנית ואלו המפקדות הצבאיות' – הוא ערך תוכנית צבאית כוללת. הוא שאל, 'נניח שאת קולונל, וכך וכך מתרחש, מה את הולכת לעשות?' ניסיתי להשיב לשאלה והוא אמר 'לא, לא, לא! תחשבי כמו קולונל!' ואני ניסיתי להשיב תשובה טובה יותר. בסופו של דבר הוא אמר, 'בסדר. אני נותן לך דוקטורט בלימודי אל סלוודור'."

בשלב הזה פורשה הייתה קרובה לקצה גבול הסבלנות שלה. "מילאתי קערת סלט שלמה בבדלי סיגריות, שתיתי גלון קפה והייתי עייפה מאוד." אבל האתגר האחרון שלו לכד את תשומת ליבה: "קלריבל אמרה לי שזכית במלגת גוגנהיים. מזל טוב! מה את הולכת לעשות עם שנת המלגה שלך אם כך?" מלגת הגוגנהיים מספקת לכותבים מימון לטייל ולהתרכז בכתיבה שלהם בלבד, ללא מחויבות הוראה מסוג כלשהו. "לאונל שאל אותי אם הבנתי את מלחמת וייטנאם כשהיא התנהלה. כעת, לאחר שהנחה אותי זה עתה בקורס האינטנסיבי בן שלושת הימים על נפתולי הפוליטיקה של אל סלוודור, נאלצתי לומר שלא, לא יכולתי להסביר את וייטנאם במידת פירוט כשלו. 'האם היית רוצה לראות אחת מההתחלה? ארצי עתידה להיות במלחמה בתוך שלוש או חמש שנים וארצך עתידה להיות מעורבת… אני רוצה להזמין משורר לבוא לשם עכשיו, כך שכשיתחיל הכול, האדם הזה יוכל לדווח לאנשים כאן על מה שקורה שם'."

פורשה הסבירה לו שלהבדיל מבמדינות אחרות למשוררים בארצות הברית לא מיוחסת דרגת האמינות הדרושה ואמרה שיהיה יעיל יותר להזמין במקומה עיתונאי. אבל לאונל היה נחוש והתעקש שהוא "זקוק לסוג מיוחד של רגישות" למשימה זו. היא התנגדה ואמרה שלדעתה הוא מגזים או פשוט טועה באופן שבו הוא רואה את המעורבות האמריקנית בסכסוך אחר בעולם השלישי. אבל לאונל העצים את האינטנסיביות הרגשית של האתגר. "הוא שאל, 'מה את הולכת לעשות, לכתוב שירים על עצמך בשארית חייך?'… נעלבתי ממש, נפגעתי מההערה שלו, מכיוון שמעולם לא חשבתי שהשירה שלי הייתה על עצמי. לקחתי מתוך חיי כפי שחונכתי לעשות. זה האופן שבו משוררים בתקופתי עוצבו – נאמר לנו שעלינו לכתוב על מה שאנחנו יודעים. לא הבחנתי כי בתוך הרעיון הזה טמון צו מניעה: לא לדעת יותר מדי, להגביל את מה שאנחנו יודעים לשטח מסוים… אבל גם לנוכח המגננה שלי הוא רק המשיך לשתוק. הבחנתי שיש משהו בדבריו. חשבתי – אני משחזרת כעת – אני זוכרת את כל השיחות שהיו למשוררים בספרד ואת הרצון שלי לעשות משהו ואת תחושת האשם שלי על שמעולם לא הצטרפתי לארגוני השלום ומעולם לא הקדשתי שנה או שנתיים להתנדבות כלשהי. הוא הרגיע אותי שאהיה בחברתן של נשים ידידות שם, שהכול יסודר כראוי."

בשעה שגומס וידס ארגן את המסחרית ואסף את שתי הילדות שלו, פורשה עדיין לא השתכנעה. "כשהוא נסע, הוא פתח את החלונות ואמר, 'אשלח לך כרטיס בינואר!' ואני צעקתי בחזרה, 'עדיין לא אמרתי שאני באה!' אני זוכרת את עצמי עומדת ברחוב, צורחת אחרי הרכב המתרחק שלו שלא נתתי שום הבטחה." כשפורשה שיתפה את חבריה בפרטי ההזמנה המוזרה הם התנגדו לכך פה אחד ומנו סיבות רפואיות ובטיחותיות שבשלהן לא רצוי שאישה תיסע בגפה למרכז אמריקה. למען האמת, פריז או רומא היו יכולות להיות בחירה רומנטית יותר למשוררת זוכת מלגה המחפשת תנאים הולמים למוזה. חרף כל חששותיה, נסעה פורשה בתחילת 1978 כשפניה אינם מזרחה, לעבר עיר האורות, אלא דרומה, לסן סלוודור.

בסופו של דבר המדריך שלה לא טעה בפרטי התחזית שלו, אלא רק בעיתוי. בסתיו 1979 הפילה הראשונה מתוך כמה הפיכות את הממשלה, מלחמת אזרחים פרצה, ופורשה מצאה את עצמה בעין הסערה.

למעלה משנתיים היא נפגשה עם אנשים מכל רחבי אל סלוודור והחלה לעבוד עם תחנת הרדיו של הכומר אוסקר רומרו, YSAX, ובפרויקטים כנסייתיים אחרים. "עשינו הכול, מכתיבת דוחות על התעללות בשביל ארגוני זכויות אדם, דרך חיפוש גופות בחול… כששמענו שמועות שאנשים הושלכו שם, ועד לביקור בחדרי מתים כדי להתאים פנים לתמונות התיכון של נעדרים." שלא במקרה, היא החלה לשוב בצעדים מהוססים לעבר השירה. "ב־1980 נראה היה לי שאל סלוודוריאנים רבים השקיעו מזמנם ואפילו סיכנו את חייהם כדי ללמד אותי על המצב בארצם. והתקווה שלהם, בסופו של דבר, הייתה שאחזור לארצות הברית ואדבר על כך. הם לא הבינו ש… דיון בנסיבות שהצמיחו את המלחמה באל סלוודור לא היה דבר שציפו לו ממשוררות בארצי, ולא נחשבנו למקור מידע מהימן. ניסיתי להסביר, אבל מכיוון שלטינו־אמריקנים מעריכים כל כך את משורריהם, הם לא הבינו."

המאבק הסלים באופן דרמטי, ושבוע לפני שהתנקשו בכומר רומרו הוא לקח את פורשה הצידה ושכנע אותה לשוב לארצות הברית. "באותו זמן כבר ניהלו איתי כמה שיחות צפופות. הכומר אמר לי שזה מסוכן, והטוב ביותר יהיה אם אעזוב כעת. 'דברי עם הציבור האמריקני', אמר לי. 'ספרי להם מה קורה לנו. שכנעי אותם לעצור את הסיוע הצבאי.' הייתה לו תוכנית שלמה של דברים שהוא רצה שאעשה. ואני הנהנתי משום שהיה ברור שהאדם הזה הוא קדוש. הוא ישב בגלימת הכמרים הלבנה שלו במטבח הקטן של הנזירות בבית החולים Divide Providence. אכלנו חטיפים עם הנזירות בשעת אחר צהריים מאוחרת. זה היה במרחק עשרים רגל מהכנסייה שבה, שבוע לאחר מכן, הוא יירצח. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

.

עובדי חווה נושאים את גופת חברם, שמת בקרבות מלחמת האזרחים, לקבורה בכפרו. אל סלוודור, 1982 (צילום: גארי מרק סמית)

.

בשובה לארצות הברית נאבקה פורשה כדי להצדיק את האמון שנתן בה רומרו. "הגעתי הביתה וחשבתי: אין לי שמץ של מושג איך אדבר עם האמריקנים." היא כתבה מאמרים ארוכים, אבל מעטים פורסמו; היא נקראה לבירה וושינגטון והעידה לפני ועדת המשנה של הסנאט לענייני חצי הכדור המערבי. "הם ניהלו שימוע כדי לאשר, או לא לאשר, את חמישה וחצי מיליון הדולר הראשונים לסיוע צבאי לאזור החדש ואת תריסר אנשי הצבא הראשונים – הם לא קראו להם 'יועצים', אלא 'מאמנים'. אני לא חושבת שהם באמת רצו להזכיר למישהו כמה אירועים קודמים. הייתה עדות דרמטית מאמנסטי אינטרנשיונל, מועצת הכנסיות – ואני ראיתי את הוועדה מאשרת באופן גורף את הסיוע והיועצים." היא זוכרת את עצמה זמן קצר לאחר מכן יושבת בתפילה ענקית לזכר הכומר רומרו בקתדרלת וושינגטון, "ואני זוכרת את עצמי מתפללת: עזור לי, אבי! אני לא יודעת איך למלא את הבטחתי."

פורשה שלחה את שירי אל סלוודור שלה למו"ל שבטחה בו. הוא ענה לה שהיצירה פוליטית מדי, מטרידה מדי. עם זאת, הוא הציע פשרה: "הוא שאל אותי, 'האם תרצי לכתוב שנים־עשר שירים קצרים, שקטים מאוד בנימה שלהם, על דברים כגון אור הנופל על קערת פרי, סצנות כמו־ביתיות מסוג זה?' ואם כן, הוא התכוון לשבץ את השירים הללו בין שירי אל סלוודור כדי – ואני זוכרת את המילים שלו – 'לווסת את הנימה של הספר'. מסיבה כלשהי – אל תשאל אותי למה – הלכתי הביתה ובאמת ניסיתי לכתוב את השירים הללו. מובן שנכשלתי. כי אי אפשר לשבת במכוון ולכתוב סוג מסוים של שירים. אלו לא יהיו שירים בכלל. לכן הנחתי את כתב היד בצד, במגירה, והוא ישב שם שמונה־עשר חודשים, מתוך אמונה שהוא לא בר־פרסום."

אבל היא המשיכה לקרוא את השירים האל סלוודוריים שלה באירועי כתיבה. היצירות החרידו את הקהל ובו־בזמן דחפו אותו לפעולה, בתיאורי הברוטליות הנרחבת שממשלת אל סלוודור מפעילה כלפי בני עמה. "והקהל הלך וגדל ואחרי ההקראות היו שואלים אותי אם אפשר להישאר לשאול שאלות – והשאלות היו תמיד על אל סלוודור… אני זוכרת שכמה פעמים, כשהקהל היה גדול מאוד ונלחצתי מזה, פניתי אל הכומר רומרו לפני שעליתי על הבמה, באותה דרך שבה ילדה קתולית קטנה – כמו שהייתי פעם – מתפללת לקדוש, ואמרתי, 'עזור לי, אבי! מה יהיה אם לא אדע מה לומר? מה יהיה אם אאבד את חוט המחשבה שלי?' ואחר כך הייתי נושמת עמוק ויוצאת החוצה אל הקהל, והכול היה בסדר גמור. הייתי משוכנעת שהכומר רומרו סידר הכול!"

פורשה הוזמנה להופיע בפסטיבל השירה של פורטלנד, "הם אמרו שאני אקרא עם מרגרט אטווד. הייתי מבועתת מפגישה עם מרגרט אטווד. היא הייתה דמות שהערכתי כל כך, שלא יכולתי לשאת את המחשבה שאשוחח איתה ממש, באופן אישי… אבל היא הייתה חמה להפליא כלפיי והתעניינה מאוד באופן שבו אני רואה את מרכז־אמריקה." בזמן ההקראה התפרץ הר הגעש סנט הלנס, ופורטלנד הייתה במסלולו של שביל האפר העשֵן. שדות התעופה בכל הצד הצפון־מזרחי של האזור נסגרו, אבל ביוזמתה של אטווד נמלטו שתי המשוררות ושכרו רכב כדי לנסוע כל הלילה דרומה לסן פרנסיסקו, אל שדה התעופה הקרוב ביותר שעדיין היו ממנו המראות. "עשר שעות במכונית," פורשה נזכרת בתערובת של ייסורים ועונג, "מדברות ללא הרף כדי להישאר ערות." אטווד הייתה המומה לשמוע כי כתב היד שכלל את שירי אל סלוודור, שאת ההשפעה הרגשית שלהם היא ראתה זה עתה על הקהל בפסטיבל, נחבא במגירת שולחן הכתיבה של פורשה. "היא זעמה כשאמרתי שחשבתי שכתב היד אינו בר־פרסום. סיפרתי לה על ההערות של המו"ל בהוצאה הקטנה והיא אמרה: 'לא, לא, לא! את חייבת להוציא אותו מהמגירה מיד כשאת חוזרת הביתה.' היא נתנה לי כתובת של אישה מניו יורק, כדי שאשלח לה את כתב היד. עשיתי זאת ואחרי כמה ימים הספר התקבל לפרסום."

.

קרוליין פורשה, סטיבן רטינר (התצלומים באדיבות רטינר)
.

.

קרוליין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם, עטורת פרסים. נולדה בשנת 1950 בדטרויט. ספרה הראשון, Gathering the Tribes, ראה אור בשנת 1976, ומאז פרסמה ספרי שירה נוספים, בערך אחת לעשור. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. היא תרגמה לאנגלית משוררים שונים, הייתה שותפה לתרגום משיריו של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות. נחשבת כיום לאחת המשוררות הבולטות בשירה האמריקנית וכמי שסללה נתיב פואטי ייחודי. הממואר שכתבה, What You Have Heard Is True, נכלל ברשימה הקצרה של ה-National Book Award for Nonfiction לשנת 2019. עד כה עבודתה כמעט שלא תורגמה לעברית.
סטיבן רטינר, משורר, פרסם שלושה ספרי שירה ומשלים כעת שלוש אסופות משיריו. יצירותיו התפרסמו בעשרות כתבי עת בארצות הברית ומחוץ לה. פרסם ביקורות שירים בבמות שונות, בהן הוושינגטון פוסט. לימד במשך שנים רבות וניהל תוכניות שירה בלמעלה מ־300 בתי ספר. השנה נבחר למשורר־העיר בעירו ארלינגטון, מסצ'וסטס. בספרו Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets הוא מביא ראיונות שערך עם כמה מהחשובים שבמשוררי זמננו. תודתנו העמוקה נתונה לו על הרשות לתרגם את הקטעים הללו ולפרסמם.

 

Steven Ratiner, Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets, University of Massachusetts Press, 2002.

.

.

***

 

קטע מתוך הספר "מלאך ההיסטוריה" / קרוליין פורשה*

מאנגלית: לאה קליבנוף־רון

 

ובדיוק כעת הרגשתי כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף,

אז שאלתי אם הוא סבל מאד והוא השיב שלא.

 

אבל כאשר חזרתי מן הגבול משהו משונה קרה.

חלפו כבר יותר משבעים יום ואני לא שקלתי כלום.

התיקים שלי לא היו כבדים יותר מהרגיל אבל לא יכולתי להרים אותם.

אחרי ששתיתי ושוחחתי קצת הלכתי לנוח.

כשהתעוררתי, החדר שלי היה מלא עיטים.

הם ניתרו סביב החדר, מגהקים ומקיאים בשר,

          כמו שראית אותם בפּוּאֵרְטוֹ דִיאָבְּלוֹ ובאֶל פְּלָיוֹן.

 

בדיוק כמו שראית אותם.   

 

כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף.

על אדן החלון, על שולחן הכתיבה, בתוך האמבטיה ועל הגוף שלי

 

נפוחים מבשר כל־כך עד שהם לא היו מסוגלים לעוף

 

אבל כאשר הסתובבתי, לא היה שם שום דבר,

כאילו מישהו שאל, משהו לא בסדר?

 

* התרגום פורסם לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הו!

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת יוסוף אִדריס, בתרגום אילנה המרמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אוהב אוהב

"עכשיו הרגליים שלה היו באוויר והיא נשענה עם הידיים על אדן החלון. הוא השאיר את המים זורמים וניגש למשוך אותה פנימה. טל, הוא אמר. די עם השטויות." סיפור קצר מאת הדר אורלנוב

רחל שביט בנטואיץ, חלון, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 1975

.

אוהב אוהב

הדר אורלנוב

.

אלינור מור נולדה לפני שלושים ושש שנה בתל אביב ובינואר הקרוב היא תתחיל את הצילומים של חייזרים אמיתיים. היא תשחק את החייזרית, לצד ג'ארד לטו, שישחק את החייזר. מאז הדלפת תמונות העירום שלה, שהפיץ בן זוגה לשעבר, המיליונר הצעיר נאט רוברטס, הכתבים מחכים לה באופן קבוע מחוץ לביתו של בן נייטלי שבסנטה ברברה, שאיתו היא מתגוררת כיום. כשנייטלי ומור יוצאים מביתם בריצת ספרינט למכונית, גם הכתב הישראלי של חדשות הבידור מנסה לרוץ כדי להשיג תגובה, אך בטעות נופל לשלולית.

אורי וטל ישבו על הספה וצפו בזה, אבל בשלב מסוים אורי חמק למטבח כדי לבדוק מה קורה עם הרוטב של הפסטה.

טל סגרה את הטלוויזיה וניגשה גם היא למטבח. אורי חתך סלט.

לשים אבוקדו? הוא אמר.

אפשר. לא משנה לי.

ותירס?

אולי נצא לאכול בחוץ? היא אמרה.

אבל האוכל כבר מוכן.

אבל אנחנו אף פעם לא יוצאים.

כשאנחנו יוצאים, אחרי זה את אומרת שאת לא מצליחה לקום לעבודה.

היא לא אמרה כלום והתיישבה ליד השולחן.

אחרי חמש דקות הוא שפך מים ופסטה לתוך מסננת והניח את הפסטה בצלחות ופיזר מעל את הרוטב. אחרי זה הוא הוא ערך את השולחן והוציא שתייה ואז התיישב והתחיל לאכול.

תיזהרי, זה חם. הוא אמר ועשה פו על המזלג.

זה לא מוזר לך לראות אותה? היא אמרה.

את מי?

אתה יודע את מי.

לא יודע, הוא אמר, היא כל הזמן בטלוויזיה.

לא כל הזמן, היא אמרה.

הוא לא התווכח עם זה והם אכלו בשקט.

סיימתי, היא אמרה.

לא אכלת כלום.

אני לא רעבה.

את רוצה שנצא? עדיין אפשר לצאת.

לא יודעת כבר, היא אמרה וקמה לעמוד ליד חלון המטבח, צופה החוצה אל הרחוב.

הוא מיהר לסיים מהצלחת ופינה את שתי הצלחות לכיור. אחרי זה הוא פתח את הברז ושטף את הכול.

היא נשענה על אדן החלון והתכופפה למטה.

איך זה הרגיש כשעשית את זה?

הוא לא שמע אותה עם המים של הברז.

מה? הוא אמר.

כלום, אני רק תוהה לעצמי איך זה הרגיש לעשות את זה.

עכשיו הרגליים שלה היו באוויר והיא נשענה עם הידיים על אדן החלון. הוא השאיר את המים זורמים וניגש למשוך אותה פנימה.

טל, הוא אמר. די עם השטויות.

היא התיישבה שוב ליד שולחן המטבח והסתכלה עליו שוטף את הכלים.

כשסיים הוא ניגב את הידיים במגבת קטנה משובצת.

אתה בכלל אוהב אותי?

מה זו השאלה הזאת, הוא אמר והתקדם לכיוון האמבטיה. היא הלכה אחריו.

אני מתכוונת, היא אמרה, אם אתה אוהב אוהב אותי. אם אני אהבת חייך.

הוא שטף מעט את מברשת השיניים ומרח עליה משחה. ברור שכן, הוא אמר, ועכשיו תפסיקי.

היא הביטה בו כשצחצח שיניים, אחרי זה הוא ירק ואז שטף את הפנים וניגב אותן בחלוק שהיה תלוי על וו שעל הדלת.

ובשבילי, גם היית עושה את זה?

טל, הוא אמר, זו לא הייתה אהבה. זה היה… זה היה חולני, את לא מבינה?

פשוט תענה, היית עושה את זה בשבילי או לא?

זה מה שהיית רוצה?

אני רק שואלת אם היית עושה את זה גם בשבילי, זה הכול.

טל, הוא אמר ונכנס למיטה. אני באמת רוצה שנפסיק את השיחה הזאת.

היא עמדה לצד המיטה, ממש מעל הראש שלו. לא רוצה, היא אמרה.

לילה טוב, הוא אמר וכיבה את האור.

היא עמדה בחושך כמה דקות ואז הלכה לסלון.

היא עמדה יחפה על השטיח הנעים. היא הסתכלה על הספרים שעל השידה, שהיו מסודרים לפי צבעים, על המנורה שקנתה שלשום בקניון ואורי תלה, על הווילונות הלבנים, ועל שמיכת הטלוויזיה שמונחת ברישול על משענת הספה. היא קיפלה את השמיכה והניחה אותה שוב על המשענת ובהתה בה שניות ארוכות, ואז הלכה על השטיח ובעזרת כפות הרגליים הזיזה את הסיבים לצד הנגדי ויצרה שבילים.

היא חזרה לחדר השינה ונעמדה לצד המיטה.

אורי, היא אמרה.

מה?

כן, זה מה שאני רוצה.

מה? הוא אמר.

שאלת אם זה מה שהייתי רוצה, אז כן. זה מה שאני רוצה.

הוא הדליק את האור והביט בה ברצינות רבה.

זה מה שאת רוצה.

אני לא רוצה שתיפצע או משהו כזה. בחיים לא הייתי רוצה משהו כזה.

מותק, הוא אמר, מה הבעיה? פשוט תגידי לי מה הבעיה.

אני פשוט רוצה לדעת ש… אני פשוט רוצה להבין אם היית עושה משהו כזה אם גם אני הייתי עוזבת אותך.

את רוצה להיפרד? זה העניין? הוא קם מהמיטה לכיוון המטבח. היא הלכה אחריו. הוא שתה כוס מים.

מה פתאום, היא אמרה. ממש לא התכוונתי למשהו כזה. הייתי מתה אם היינו נפרדים.

הוא עמד ליד המקרר קפוא והיא התחילה לבכות. לא יודעת כבר, היא אמרה.

הוא התקרב אליה. תמיד כשהיא בוכה הוא נהיה רך יותר. הוא ליטף את צווארה, את שׂערה, את שפתיה. מותק, הוא אמר. אני אוהב אותך. אני אוהב אוהב אותך. מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להבין את זה?

סליחה, היא אמרה. אני לא יודעת למה אני ככה.

הוא המשיך ללטף לה את השיער.

ואם אני באמת אעשה את זה מותק, זה יעזור? זה באמת מה שיעזור?

אני לא יודעת. אני לא יודעת אם זה יעזור. אולי זה יעזור. אבל…

אבל מה?

אבל רק אם גם אתה רוצה בזה.

הוא לבש חולצה. הוא היה עייף אבל היה נחוש לסיים עם זה. להרגיע אותה.

אתה בטוח בזה? היא אמרה. ומיד הוסיפה, אבל אם כן, אז רק מהחלון שבסלון. בחיים לא הייתי מבקשת ממך לעשות את זה מהחלון של המטבח עם כל השיפוצים למטה.

הם ניגשו ועמדו שניהם ליד החלון.

זה ממש משוגע, לא? היא אמרה. השכנים בטח יחשבו שאנחנו מטורפים.

סביר להניח, הוא אמר. אבל לא נורא.

היא חייכה.

שנייה אורי, אתה בטוח בזה?

מותק אל תדאגי, מהקומה הזאת לא יקרה כלום.

אנחנו באמת לא נורמליים, היא אמרה.

אנחנו דפוקים לגמרי, הוא אמר.

הוא לקח תנופה קלה וקפץ והיא הביטה בו עושה את כל הדרך למטה מהקומה הראשונה של הבניין אל הגינה הקטנה שמתחת לחלון של הסלון. הוא נחת על הרגליים אבל אז נפל על הישבן והתגלגל אחורה על הגב.

אלוהים, היא צעקה. אתה בסדר?

כן, כן. הוא צעק בזמן שניער את החול והעשבים מהישבן.

היא הביטה לצדדים ולרחוב החשוך. השעה הייתה אחת־עשרה בלילה ונראה שאף אחד לא שם לב.

מותק! היא אמרה כשעלה בחזרה. מה קרה? זה כואב?

שפשוף, הוא אמר. לא רציני.

אתה בטוח? אולי כדאי שליתר ביטחון נלך לבדוק את זה.

בסדר, הוא אמר.

אנחנו נלך לבדוק את זה על הבוקר, היא אמרה.

הוא ניגש אל המקלחת, התפשט ופתח את הברז. הוא חיכה שהמים ייעשו חמים ובדק כל כמה שניות עם היד. היא נעמדה בפתח הדלת.

אני אוהבת אותך כל כך, היא אמרה. באמת. אני לא חושבת שאי פעם אהבתי ככה כמו שאני אוהבת אותך.

גם אני, הוא אמר.

כשיצא מהמקלחת היא כבר הייתה במיטה. הוא התנגב ושם פיג'מה ונכנס גם הוא.

חשבתי שיהיה נחמד אם נעשה איזה טיול קטן, היא אמרה. רונה מהעבודה שלי סיפרה שהם היו בצפון איטליה, באזור של האגמים. זה יכול להיות כיף, לא? לצאת קצת מהשגרה.

כן, הוא אמר, רעיון טוב.

אולי אפילו ניסע לחודש או חודשיים. ניקח הפסקה כזאת מהחיים. מה אתה אומר?

אפשר, הוא אמר. למה לא?

איזה כיף, היא אמרה ונישקה אותו. אז מחר נתחיל לברר על זה?

כן, מחר, הוא אמר.

בסדר, יופי. אז לילה טוב.

לילה טוב, הוא אמר והסתובב לצד השני.

היא שכבה ערה מאוד על הגב והביטה בתקרה. היא חשבה על הטיול לאיטליה. הם ישכרו מכונית קטנה ואדומה. הם יבקרו בעיירות קטנות וציוריות להפסקת קפה וקרואסון. הם יישנו במלונות בוטיק יקרים. הם יהיו ביקב ובמוזיאונים. הם יקשיבו לטבע. לצרצרים של מקום זר. אולי לא איטליה. אולי פריז או לונדון. ואולי משהו מיוחד יותר כמו ברזיל, או אולי אפילו לפלנד.

היא הקשיבה לנשימותיו שהפכו לנחירות קטנות. היא תהתה פתאום אם טיול יספיק. היא עצמה עיניים וניסתה לחשוב על משהו אחר, אבל זה לא עבר לה גם בבוקר, וגם ימים וחודשים לאחר מכן. היא ידעה את התשובה וחיכתה לזמן מתאים.

 

הדר אורלנוב, ילידת 1985, בוגרת מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלויזיה ובעלת תואר ראשון בתקשורת מהמרכז הבינתחומי. עוסקת בשיווק בתחום הקולנוע. סיפור קצר שכתבה נבחר למומלץ בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וסיפורים נוספים שלה פורסמו ב"מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר", ובכתב העת "צריף".

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השליח", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מי סובב את הפינג'אן?

גלגולו של ניגון: סיפורו של הפינג'אן שנדד מהרי ארמניה לאוהלי הפלמ"ח

פסל פינג'אן בפקיעין (צילום: ד"ר אבישי טייכר)

הרוח נושבת קרירה (שתי מחיאות כפייים)
נוסיפה קיסם למדורה (כפיים)
וכך בזרועות ארגמן (כפיים)
באש יעלה כקרבן (כפיים), וכו' וכו'

את השיר הזה – עם מחיאות הכפיים הקצובות שהיו לחלק בלתי נפרד ממנו – שרו ישראלים מסביב למדורה, דור אחרי דור. באוהלי הפלמ"ח, בקומזיצים של תנועות הנוער, בטיולים השנתיים של בית הספר, ואפילו מסביב למדורה השכונתית של ל"ג בעומר.

ותמיד שאלנו את עצמנו: נו, ואם נוסיף קיסם למדורה, יהיה פתאום חם? זה מה שיעשה את השינוי? ולא ידענו – ועד היום רובנו לא יודעים – שפינג'אן זו מילה טורקית (ולא ערבית) וזה בכלל לא הקומקום אלא הספלון הקטן נטול הידית (אמנם, ב'מילון הסלנג המקיף' כותב רוביק רוזנטל שבלדינו פינג'אן הוא הקנקן לבישול הקפה). והעיקר, לא ידענו שמקורו של השיר הזה רחוק רחוק מכאן, בשירת רועים ארמנית, אבל על כך בהמשך.

את המילים העבריות של 'פינג'אן' חיבר חיים חפר (אז פיינר) בשנת 1945 או 1946, והן נדפסו לראשונה בספרון לְפֶתַח אָהֳלֵינו: צרור פזמונים, שראה אור בשלהי שנת 1946. בשנת 1949 נדפס השיר שוב בספרו של חפר תַּחְמֹשֶׁת קַלָה, במדור 'מסביב לפינג'אן'. הפינג'אן נזכר בשירים נוספים של חפר, למשל בשיר 'צ'יזבאת', שמתחיל במילים: 'האש מפצחת זרדים בדממה / משחיר הקפה בפינג'אן'.

איור של אריה נבון מתוך 'תחמשת קלה'

ואלה המילים המלאות של השיר 'פינג'אן', כפי שנדפסו בחוברת לפתח אוהלינו, עמ' 21-19.

'צנחן' ו'רזרבה', שנזכרים בבית האחרון גם הם לא מה שחשבתם: בלשון הפלמ"ח 'צנחן' פירושו טירון, ו'רזרבה' היתה כוח עתודה. 'נַגְלַה' (ובלשון הפלמ"ח: נַגְלֶה) היא סיבוב, הלוך וחזור.

איור של ז'אן דוד מתוך 'ילקוט הכזבים'

הנה יפה ירקוני, שהיתה מזוהה עם השיר:

בספר משפחת הפלמ"ח (עמ' 234) כתבו העורכים חיים חפר וחיים גורי:

אלף, הפינג'אן זה לא איבריק. איבריק הוא קומקום הנחושת בעל הידית הארוכה ופינג'אן הוא ספלון קטן. זה אלף. עכשיו בית: פינג'אן זה לא רק ספל ערבי קטן. פינג'אן זה גם מדורה, גם חברוּת, גם שירה וגם כזבים. זה בית. עכשיו גימל: פינג'אן זה לא רק הנ"ל, זה גם נימוסי שולחן: מתחילים במפקד או בעלמה, כשהמוזג מרוחק מן הבכיר או מן הבחירה, ומעבירים מיד ליד עד שהפינג'אן מגיע אל היעד. על הלוגם לשאוב את הקפה ברעש, לפלוט אנחה של שביעות רצון ולשבח את עושה הקפה … האחרים ממתינים לתורם אגב שירה או סיפורי מעשיות. סימן למידות מגונות – מי שנטל פינג'אן שלא בתורו. גם המוזג חייב לזכור, שהקפה צריך להספיק לכולם. כל פלמחניק היה מומחה לקפה, אך היו מומחים גדולים ממנו. למומחה כזה קראו: קהוו'אנג'י, והוא הוא שידע למצות את הסגולות היקרות של משקה המלכים, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. וגם בכך עדיף דור הפינג'אן על דור האספרסו.

בפרסום הראשון של השיר, שצילומו הובא למעלה ('לפתח אהלינו'), נרשם כי השיר מבוסס על 'מנגינה רוסית', אך במקורות מאוחרים יותר צוין כי מנגינת השיר היא עממית-ארמנית. ואכן, בשנות השבעים הביא אליהו הכהן לתכניתו 'על הדשא' להקת פולקלור ארמנית מירושלים, ששרה את השיר בגרסתו המקורית. לפני כמה שנים שלח לי צבי גלעד (גרימי) מקיבוץ עין גדי (נפטר בחודש מאי 2019), קישור לסרטון שהועלה ביו-טיוב, ומכאן נסללה הדרך לרשימה זו.

הנה השיר Hingala (או Hinkalal) בפי הזמר הארמני רובן סחקיאן (Ruben Sahakyan) – יכול להיות שזה ראובן יצחקיאן והוא בכלל יהודי? – בליווי להקת מנגנים ומנגנות.

השיר עצמו מספר על רועה בעמק בין הרים, שבהתעטף עליו העצב הוא שר שיר אהבה. 'הינגלה' הוא מין קריאת עידוד כמון 'הוריי' או 'הללויה'. באחד האתרים מצאתי תרגום בסיסי של השיר לאנגלית, שכתב מישהו הזוכר את השיר מילדותו:

The lyrics are as I learned them as a child: The shepherd on the mountains felt sad, he played the song of love. The song of the bright face, fiery eyes, and carefree days. Oh poor shepherd, in your turn, you remained deep in the valley, Hingala. Here, the new spring is here, with decorative flowers. I am loving the colorful flowers. On poor … (I suppose Hingala is some word like Hooray or Alleluia

וכאן ביצוע נוסף שכולל את מילות השיר בארמנית והוא הקרוב ביותר ל'פינג'אן' שלנו. הזמר הוא נוראיר אקלייאן (Norayr Aklyan):

גם השיר הארמני התגלגל לו.

לפני כמה שנים חיברו שני זמרים צרפתים ממוצא ארמני, דיאנה מינאסיאן (Dianna Minasyan) וּוינסנט באגיאן (Vincent Bagyan), מילים חדשות לשיר הישן, והן עוסקות בגורלה הטרגי של ארץ מולדתם (ג'נוסייד, רעידות אדמה וכו'). הם שרים דואט יפהפה בצרפתית ובארמנית שנקרא: Je suis une tombe, כלומר: אני קבר.

אז איך הגיע שיר עם ארמני לארץ ישראל המנדטורית?

באתר זמרשת מצאתי:

חיים חפר מעיד כי לפני שחיבר את המלים המנגינה הושרה בפלמ"ח ללא מלים (חיים חפר מספר ומזמר [כנרת זמורה ביתן 2004], עמ' 98). ואכן, בשירון "שירי ארץ ישראל" (מהדורת 1947, עמ' 110) מופיע לחן דומה מאוד שהוא כנראה מקור השיר, במילים החוזרות: ג'ונגלי ג'ונגלי ג'ון Dschungali dschungali dschun

נשמע הגיוני – כתב לי גרימי – שאחד מן הפלמ"חניקים, שהיה ממוצא ארמני וזכר את השיר מבית אבא, ניגן אותו לעצמו ולחבריו וכך הגיע גם אל חפר שהתאים לו את המילים.

שיר 'הפינג'אן' של חפר השפיע לא רק על מטבעות לשון השגורות עד היום ('הרוח נושבת קרירה'), אלא גם על השירה הלירית. בעקבות רצח יצחק רבין חיבר נתן יונתן שיר שנקרא 'הסתיו בלעדיו'. השיר הולחן ובוצע על ידי אחינועם ניני וגיל דור:

שוב הרוח נושבת קרירה –
ככה שר בחלוף אש הקרב…
שנוסיף עוד קיסם למדורה?
איך עברו הזמנים בלעדיו.
ושוב סתיו.

זר שירים ממלים שאהב:
על הנגב יורד ליל הסתיו
כי רעות שכזאת לעולם
לא תתננו לשכוח אותה.

נעשה את השיר כמו זר של פרחים,
ממלים אחרונות שהאיש ההוא שר,
משתיקת הגברים, מדמעות הבוכים,
מילדים שהדליקו נרות בכיכר,

מפסוקי אהבה שנותרו על הקיר,
מכל אלה נדליק להבה של תקווה,
היא דועכת אולי – היא תשוב ותאיר.
שירו שיר לשלום הוא קרא…

 

בעלי התוספות: דער פינדזשאַן

ברוך משינסקי הפנה את תשומת לבי לתרגום 'שיר הפינג'אן' ליידיש (התרגום הוא של יצחק לוּדֶן). הנה הוא בפי טובה בן צבי, בתקליטור של שיריה לשבת ולחגים.

מה הקשר בין הפינג'אן לבין שבת או יום טוב?

 

הפוסט פורסם במקור בבלוג "עונג שבת"

פרוזה | "השליח", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

"את מתגוררת לבד? שאל. אתה לא נראה כמו שליח, אמרה בתגובה. איך נראה שליח? אני עושה שליחויות, אם זו כוונתך, אני לא איש בשורה".

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2018

.

השליח

מיכל בן־נפתלי

"לאן עכשיו, גְזוּל־צל, לאן?"
פאול צלאן

 

מקלט הרדיו במטבח דלק על חדשות המגיפה, שכעת כבר חלחלה לכל שיחה. אחראי המשמרת הניח חמש שקיות על הדלפק, כפות ידיו נתונות בכפפות שחורות, צועק לעברם – הוא ביקש להתגבר על ווליום השידור – לא להשתהות, להניח את השקיות ליד הדלת ולהסתלק מיד, לא לבוא במגע עם לקוחות. אם אין תשובה, רדו למטה, צלצלו שוב מבחוץ, השאירו הודעה. מחכים לכם כמו למשיח, אך משאירים אתכם בחוץ, אמר כאילו לעצמו.

העיר השתרעה רחבה, חנוקה בשקט קודר, חגיגי, ממלא יראה כמו טבע דומם. הרחובות, הכבישים, הרמזורים המתעקשים להבהב, בצבעים שונים, מציאות שחלפה, הכלבים, בעלי הכלבים, העפיפונים, הכדורים, הם עברו כל גבול, נבעטו, מתגלגלים אי שם, ריבונים לתנועתם. הוא נטל שתיים מהשקיות, קשר לסַבּל והחל לרכוב, מאמֵץ מהלך, גוו הכפוף נמתח אל הכידון. על בגדיו לבש סרבל מניילון חסין, שהבוס סיפק לעובדים, ועל ברדס לבן הניח קסדה ששיוותה לו את מראה האסטרונאוט על אחד מקלפי "העולם המופלא" של ילדותו. חלונות הראווה עטו תלבושת אחידה חיוורת, ריקים ממעש. הוא העביר את מבטו על חצרות הבתים המוזנחות, חוצה את שממת העיר שאווירה הלך והצטלל, מרחף ערני בנופה המונוטוני. הוא אהב את כיעורה, שכעת גם הכאיב לו בוותרנותו המובסת, ברוח המרי הדלילה, שפינתה את מקומה לענווה גמורה, כזו שממענים אל כוח עליון מעל ומעֵבר לציווייהָ של הרָשות. הים הלך והתרחק כישות לעצמה. הגנים והגינות כלכלו לבדם את חייהם הצמחיים. מזיע, מוצף, הוא חש לרגעים שגופו מתפרק, יוצא מגדרו, נוסך בו רוגע בלתי מוכר. אופנועי השליחים האחרים קרעו את הדממה. הם היו ברובם בחורים צעירים ממנו, בני נוער וחיילים משוחררים, צעירים עליזים, סוררים, עוטי סרבלים ומסכות, מתרוצצים הלוך ושוב, מנופפים בזרועם מהעבר השני של הכביש, צועקים שלום, שרים, רוחות רפאים הנוהרות אל שליחותן, לוכדות אותו לפעמים בכנף שיחתן. הוא לא ביקש את חברתם. בימים הראשונים עוד חצה התקהלויות של אנשים. עכשיו התרוקנו השדרות מנשימתן. המעטים שעוד טיילו תקעו זה בזה מבט חשדני, חרד, או הסבו את פניהם, עברו את הרחוב במבוכה כצללים חמקמקים המבקשים להצטופף אל תוך עצמם. הגופים המתפוגגים הזכירו לו שגם הוא אינו נמצא היכן שהוא נמצא. הוא איבד את מניין הימים ואת הסימנים המבדילים את עיתות היממה, תכונת הבוקר, ילדי בית הספר, החבורות שהתגודדו ליד ביתו לפנות ערב.

הוא נעצר לחנות, הסיר את הקסדה ופרע את שׂערו. נשבה רוח חמה, הלמה בגסות עריצה, והביאה עימה טיפות עבות, עכורות, שהתיזו על משקפי הראייה שלו. בבוקר הציץ במראָה, המרחק בין ראשו לכתפיו התקצר, פניו נעשו רבועות, אפורות, שערו נותר שחור ודק, מכסה עדיין את מלוא הקרקפת כנאבק בתהליך השחיקה. הוא שאל את עצמו מתי בדיוק לבש את צורת אביו והרגיש את כיווץ הסרעפת ולחצהּ הבלתי פוסק על בטנו. נדמה היה לו שראה אותה אמש חוצה את הרחוב מבלי להסתכל לצדדים. אבל האם באמת הייתה זו היא? לךְ לךָ, אמרה, לועגת, רק את תחילת דבריה שמע, זו הייתה טענתה כלפיו, הוא לא שומע את מה שאומרים לו, הוא שומע רק את מה שהוא רוצה לשמוע, ובסוף זה מה שקורה. הם שוחחו בטלפון כשביקרה בבית הוריה והוא שהה בביתם המשותף. פתאום, משום מקום, אמרה: עשה לי ולךָ טובה, קח את חפציך ולך לך. באיזו קלות שמה דווקא את המילים האלה בפיה, מרוּקנות מתנופת הבטחה. באיזו קלות אמרה את מילות הגירוש מבלי לצרף להן התחלה חדשה. הוא עזב את הבית מיד, עלה על אופניו ורכב לחבר. כמה ימים אחר כך מצא חדר עזוב ברחוב צדדי. כשבא, כעבור שבוע, לאסוף את חפציו, היא ישבה בחדרה, גבה אל הדלת, מחכה שיסיים. הוא ארז שני ארגזי ספרים, השאיר על המדף את כל הספרים שהביא לה, בכל הקדשה שכתב התגלם הנצח. את מי יאהב עכשיו, שאל את עצמו. אני מצטער, אמר על מפתן חדרה. זה למענךָ, אמרה, לךְ, מצא את עצמך, מפני שכאן לא תמצא שום דבר. סרפן כחול עטף את גופה, גרבוני צמר על ירכיה, חולצת הגולף הלבנה הידקה את חמוקיה, פניה מוסבות לעברו, מאשרות בקשיחות את החלטתה. היא קמה וליוותה אותו אל קצה מישורת המדרגות, עקבה אחריו במבטה ואז שבה וננעלה. הוא נזכר לפתע איך הגתה לראשונה את שמו: יוסף? כמו הנגר מבית לחם? יש עוד אופציות, אמר. אני מעדיפה את הנגר על בעל החלומות, נגרים הם אמינים יותר, אמרה.

כשהשלטונות הורו להסתגר בבתים, המשיך לשמוע את צמד המילים האלה מוכפל ומועצם ללא מחוז חפץ. הוא נפלט החוצה בדרך שהפתיעה גם אותו, ושליחות רדפה שליחות. מאחר שהיו לו אופניים, קיבל משימות רק בגבולות השכונה. עכשיו גבר הצער הכללי על צערו, מילא את עיניו ערפל. הוא הרים את מבטו אל מרפסות הבניין, מוזיקה רמה עלתה ממעל, אך איש לא נופף לו לשלום. הוא נטל את המשלוח ודילג אל הכניסה, הודף את השער במרפקו, מטפס בחדר המדרגות, משתדל לא לגעת במעקים, קפץ בתנועות ריקוד, הסתכל סביב לבדוק אם מישהו מביט בו. התנועה הנמרצת עייפה אותו. הוא נעצר, הקשיב לפעימות ליבו ועצם את עיניו. הוא חש בזעם האצור בקירות הקומה הראשונה, כוחות הומים שהתאפקו לפרוץ, מכשירי טלוויזיה, הורים, ילדים. בקומה השנייה, הניח את השקיות בבהילות, כמעט משליך אותן על סף הדלת, ממהר ללכת, אך נזכר שלא צלצל, חזר כלעומת שבא, ליטף את הידית במגע אגבי. צלצול הפעמון הדף אותו חצי קומה למטה. הוא המתין, מנסה לדמיין מי יפתח, די היה בשם שעל הדלת ובקצב פתיחתה, בזרוע דקה או חסונה, חמה או צוננת, כדי להעניק לו פיסת מציאות בדמות אמון ללא סייג, מורך לב, חשש, או כניעות. הוא חכך בדעתו אם לצלצל בטלפון או לשלוח הודעה, תהה אם השגיחו עליו מן העינית, דואגים שיתרחק לפני שיפתחו חריץ, יושיטו יד ויטרקו את הדלת בספק חרדה ספק אנחת רווחה. ריחות בישול התפשטו מהדירה ממול. לבסוף נפתחה הדלת. זרוע ארוכה וכחושה הושטה משרווליו הארוכים של חלוק אישה, גורפת בהיסוס את השקיות פנימה מבלי להרימן. הוא תהה אם נהגה כך מחמת חולשה. לפתע יצאה ונעמדה יחפה בחדר המדרגות. היא בדקה את חומהּ, הודיעה בקול. היא קודחת. מזמן לא נדבקה בתחלואי החורף, ובכל זאת, אולי זו שפעת שאיחרה לבוא.

כבר כמה ימים לא החליף מילה עם איש. הוא דחה את שעת ההגעה הביתה. איך בחוץ? שאלה. אין כמעט נפש חיה, השיב. רק שליחים באים והולכים. אבל אנחנו כולנו לכודים, הוא רצה לעודד אותה, אף כי גם הוא חש שאין לו במה להחזיק, במה להתחכך, לא בשנתו הנודדת – מחשבה רדפה מחשבה, דימוי הדביק דימוי – לא כשנפלט אל הרחובות. מישהו טרק את דלת הכניסה לדירה בקומה למעלה, נתן בהם מבט זועם, מלמל כמה מילים ומיהר לרדת.

שׂערה גלים, בהיר, עיניה פעורות, פניה הנפולות צרות ורזות. מסביב לצווארה קשרה מטפחת לבנה. הוא שמע את הדי נשימתה כבדים, תהה אם היא אוכלת (הוא זכר את לשון ההזמנה: שתי קערות מרק עדשים כתומות, שלושה מגשי אורז עם ירקות). אני עייפה מהפחד, היא פרשה את כף ידה ונגעה בלחיה. זו הזדמנות טובה לנוח, אמר. אבל זו לא בדיוק מנוחה, אנחנו הרבה יותר פגיעים ממה שאנחנו משערים, אמרה בשפלות רוח. הַבּיטי בחלונות סביב, הַקשיבי לצחוק במרפסות הבתים, ניסה לדבר על ליבה. הם עוד יתעייפו מלצחוק, עוד יבעבע זעם, עוד יבוא דכדוך. מאחוריה דימה לתפוש שמיכה מטולאת על ספה בחדר האורחים. את מתגוררת לבד? שאל. אתה לא נראה כמו שליח, אמרה בתגובה. איך נראה שליח? אני עושה שליחויות, אם זו כוונתך, אני לא איש בשורה, כחכח בגרונו. ובחיים בדרך כלל? שאלה. אני מתרגם, סוג של שליח, לחש. בטח קשה להתדפק ימים שלמים על דלתות סגורות, אתה מתגרה בגורל, אמרה, הסבה את גבה ונכנסה פנימה.

אחר הצהריים השתרר שקט עמוק יותר. הרחוב נחלש, אף כי טרם ניכרו בו סימני החולי, דם, פצע, מוגלה, בכי, זעקה, לשווא חיפש אחריהם. לשווא קיווה לְאות אזעקה שתבדיל בין מתח להתרה. הוא חיכה רגע ממושך בגרם המדרגות, ליד דלת הכניסה, שמע מבחוץ צעדים מטופפים, הנהן בראשו ויצא במרוצה. אישה מלֻווה בכלב גוצי ושעיר חזרה מטיול. הוא נשען על מעקה האבן, מתפתה להתעצל בחצר, קלט בעיניו את השכן שכוב למחצה, יהיר וכופר, על מושב המכונית, החלונות פתוחים, פלאפון אחוז קרוב לאוזנו. ילד כבן חמש נבהל לחפש את אביו בחניה. האם קראה לו לשוב מן הקומה השלישית.

הוא שב אל אופניו, הרים את ראשו, מכַוון קדימה, מבטו הנעוץ בכביש נודד לצדדים. רוח פרצים השתוללה עכשיו, אכזרית וחסרת חמלה, פולשת לתוך דוק מחשבותיו. חיות לא מבויתות התרוצצו בין הבתים ונהרו אל המדרכות. כל חייו הכשירו אותו לעת הזאת, מעודו לא חלם על מסעות גדולים. הוא לא נבהל להתמוטט אל תוך עצמו ולרכז את מלוא הווייתו במשאלה אחת, אחת בלבד, לבל יכבה בו הלהט.

כשחזר לחנות, בעל הבית הציע לו לאכול משהו. ראשו היה סחרחר, אבל הוא לא חש רעב. הפלאפון שלו צלצל. הוא ראה את מספרה ולא ענה. בשארית כוחותיו המשיך לחתור אל סיפי הדירות, נעמד בחדרי המדרגות, דפק על דלתות, משתהה לשמוע אותן נפתחות, מסב את פניו ונמלט. איש צעיר יצא לחדר המדרגות בעקבותיו ובירכו לשלום, התעקש להשליך לעברו מטבע של עשרה שקלים.

הלילה ירד. הוא חשב עליה. היא חולה, מבוגרת אף ממנו, חיה לבדה. הוא יבוא לסעוד אותה, יעמיד אותה על רגליה. הוא ייקח על עצמו את מחלתה. זה המעט שהוא יכול לעשות בשבילה. לכן הוא כאן. לכן שלפה את ידה החוצה ויצאה לקראתו. לרגע היסס אם עליו לרכוב לביתו, אך מצא את עצמו חוזר אל הבניין שבו התגוררה, מטפס אל הקומה השנייה, נשכב על הסף מצונף, עוצם את עיניו ונרדם. הוא לא חשב שהוא או הם חפים מכל עוון. איזו אשמה חסרת צורה מלווה את כל מעשינו. לכן חרד להם, כשהכול ייתם, לכן פילל שיֵצאו מביתם אט־אט, לא בהמוניהם, לא ירוצו, לא יסתערו. לכן ביקש לראות בפניהם הממורקות אם משהו מהותי ישתנה, אם משהו מהותי כבר השתנה. זו האנושות של ההווה, מחוברת ברשתות סמויות מעין, האנושות מכאן ואילך העומדת למבחן. האם היא מסתפקת במועט, ומה המועט מחזיק בחובו. הוא נזכר בידי הילד שלו מזוהמות בעפר, בכדורגל, בדברי מתיקה, בהוריו האוסרים עליו לגעת בשולחן האוכל, בציורי אביו, במגירות חדרו. הוא נזכר איך למד לרפרף במבטו הנסוג. הוא ידע לוותר. דבר אינו אחוז בו. דבר אינו שלו. מאז ומתמיד אהב רק את החומק ממנו.

 

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. לאחרונה ראו אור ספריה "בגד מאש" (כתר, 2019) ו"לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות" (כרמל, 2019). ספרה "המורה" (כתר) זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016. "בגד מאש" נכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2019.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שיעורים של עבדים", סיפור קצר מאת מוריה רוזנבלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן