.
שיחה עם משוררת
.
סטיבן רטינר משוחח עם קרוליין פוֹרשֶה, בקטע מתוך הספר Giving Their Word: Conversations With Contemporary Poets
.
מאנגלית: לאה קליבנוף־רון
.
בקיץ 1977, זמן קצר לאחר פרסום ספר השירים הראשון של המשוררת ופעילת זכויות האדם האמריקנית קרוליין פורשה, Gathering the Tribes, היא טסה לפריז ומשם לדֵיָה שבמיורקה. בדיה היא שהתה בביתה של המשוררת מאל סלוודור (ילידת ניקרגוואה) קלריבל אלגריה, עבדה עימה על תרגום שיריה של אלגריה מספרדית לאנגלית והתוודעה לקהילה של כותבים לטינו־אמריקניים שחיו בנכר. בקטע להלן, מתוך שיחתה עם המשורר סטיבן רטינר, היא מספרת על נסיעתה לאל סלוודור, על הרקע לנסיעה ועל השירים שנכתבו בעקבותיה.
***
.
לאחר הקיץ שבה פורשה לסן דייגו, לימדה בקורסי הכתיבה שלה, השלימה את כתב היד של התרגומים [של אלגריה] וחשה חסרת השראה עד מאוד. היא כתבה אך מעט מלבד מכתבים לרשת פעולת החירום של אמנסטי אינטרנשיונל. כאילו חיכתה באופן לא מודע לדלת אחרת שתיפתח. כשחבריה דחקו בה, ניסתה פעם נוספת לקדם את הקריירה הספרותית שלה והגישה בקשה למלגת גוגנהיים. "מכיוון שהם אמרו לי שיש להגיש בקשה שלוש או ארבע פעמים לפני שהמועמדות שלך בכלל נשקלת, הייתי בהלם כשזכיתי במלגה בניסיון הראשון שלי." היא קיוותה שזה יהיה התמריץ שיעביר אותה אל מעבר למחסום הכותבת שלה. ואכן, דלת נפתחה, אבל לא זו שהיא דמיינה.
"יום אחד הייתי לבד בבית ושמעתי רכב מסחרי נכנס לשביל הגישה. לא ציפיתי לאיש, אז הייתי קצת עצבנית. הסתכלתי החוצה ובשביל הגישה שלי הייתה טויוטה הייאס לבנה. הייתה לה לוחית רישוי של אל סלוודור, והיא הייתה מכוסה באבק. בשלב הזה כבר ידעתי רבות על אל סלוודור – מהזיכרונות של קלריבל אלגריה – וחלק גדול מזה היה מחריד. אני חושבת שלרגע התמכרתי לאיזו תחושת נעורים של חשיבות עצמית והאמנתי באמת ובתמים שאני נמצאת באיזו סכנה. אבל שתי ילדות קטנות קפצו מתוך הרכב הזה, ואני החלטתי שזה לא יכול להיות רוצח לשעבר, כי רוצחים לשעבר לא היו נוסעים עם שתי ילדות שמחות". מהמסחרית הגיח אדם נושא גליל נייר לבן, באגרופו עפרונות ועל כתפו תיק בד גווטמאלי שחור־לבן גדוש ספרים וניירות. "הוא התקדם לעבר מדרגות הכניסה, צלצל בפעמון הדלת, ואני פתחתי אותה בלי לשחרר את שרשרת הנעילה. הוא שאל, 'האם את קרוליין פורשה? אני לאונל גומס וידס'. חשבתי לרגע ונזכרתי ששמעתי את השם הזה קודם לכן. ואז חשבתי, או שהאדם הזה מתחזה ללאונל גומז וידס או שהוא באמת לאונל גומז וידס – וכך או כך, אני בצרות. גומס וידס היה 'האחיין המשוגע' של קלריבל אלגריה, האיש שכולם סיפרו עליו סיפורים במפגש ההוא בדיה, האיש שוויתר על אדמתו לטובת פרויקטים למען חוואים, האיש שישן על הארץ עם האופנוע שלו, טיפוס שהייתה בו מידה שווה של רובין הוד, דון קיחוטה ומטורף מהסוג המצוי ביותר.
פורשה רצה במעלה המדרגות והורידה למטה תמונות מביקורה באי הספרדי. "ביקשתי ממנו לזהות את מי שבתמונות לפני שנתתי לו להיכנס, והוא זיהה את קלריבל ובעלה. הוא אפילו החמיא לי על אמצעי הזהירות שלי – הוא אמר, 'טוב מאוד! זה מוצא חן בעיניי.' שתי הילדות הקטנות רצו שוב החוצה לשחק עם הארנבות שהיו לי אז, עשרים ושלוש ארנבות קטנות. הן היו נרגשות מאוד כי מעולם לא ראו ארנבות רבות כל כך. לאונל מצידו התהלך בביתי כאילו היה בעליו, ביקש ממני לפנות את השולחן בחדר האוכל והכריז, 'יש לנו עבודה לעשות'. הוא כיסה את השולחן בנייר הלבן שהביא איתו, הדביק אותו בנייר דבק מכל צדדיו, הניח עליו את ספריו ואת ניירותיו וביקש ממני להכין קפה. אחר כך הוא ישב ודיבר במשך שבעים ושתיים שעות! הוא לא עזב את ביתי שלושה ימים ושלושה לילות, בקושי ישן ולא אכל הרבה… לאחר כמה שעות שינה, השכם בבוקר, הוא העיר אותי ואמר, 'בואי, אנחנו חייבים להתחיל שוב'."
הוא מינה את עצמו למורה שלה והעביר לה קורס קדחתני בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, מהכיבוש הספרדי עבור בשיטות עיבוד האינדיגו והקפה ועד לאקלים הפוליטי העכשווי, ובה בעת, לכל אורך הדיון, הוא שרבט איורים קטנים, קריקטורות ותרשימים על הניירות. בשלב זה תהיתי ושאלתי את פורשה, "לא חשדת לאן כל זה מוביל?" בתחילה, הסבירה פורשה, היא פשוט הייתה מוקסמת מהאינטנסיביות שלו; היא חשבה על הסיפור שלו כעל רקע לתרגומים שלה וכעל הקדמה אפשרית למשוררים לטינו־אמריקניים אחרים. אחרי הכול, הוא היה קרוב משפחתה של אישה שאירחה אותה זה עתה למשך שלושה חודשים. "אבל בסופו של היום השלישי הוא הציג בפניי שאלות מבחן קטנות. הוא אמר, 'עכשיו, בואי נעשה הפיכה'. הוא הזיז חפצים מהמטבח לאורך השולחן – 'המלחייה היא השגרירות האמריקנית ואלו המפקדות הצבאיות' – הוא ערך תוכנית צבאית כוללת. הוא שאל, 'נניח שאת קולונל, וכך וכך מתרחש, מה את הולכת לעשות?' ניסיתי להשיב לשאלה והוא אמר 'לא, לא, לא! תחשבי כמו קולונל!' ואני ניסיתי להשיב תשובה טובה יותר. בסופו של דבר הוא אמר, 'בסדר. אני נותן לך דוקטורט בלימודי אל סלוודור'."
בשלב הזה פורשה הייתה קרובה לקצה גבול הסבלנות שלה. "מילאתי קערת סלט שלמה בבדלי סיגריות, שתיתי גלון קפה והייתי עייפה מאוד." אבל האתגר האחרון שלו לכד את תשומת ליבה: "קלריבל אמרה לי שזכית במלגת גוגנהיים. מזל טוב! מה את הולכת לעשות עם שנת המלגה שלך אם כך?" מלגת הגוגנהיים מספקת לכותבים מימון לטייל ולהתרכז בכתיבה שלהם בלבד, ללא מחויבות הוראה מסוג כלשהו. "לאונל שאל אותי אם הבנתי את מלחמת וייטנאם כשהיא התנהלה. כעת, לאחר שהנחה אותי זה עתה בקורס האינטנסיבי בן שלושת הימים על נפתולי הפוליטיקה של אל סלוודור, נאלצתי לומר שלא, לא יכולתי להסביר את וייטנאם במידת פירוט כשלו. 'האם היית רוצה לראות אחת מההתחלה? ארצי עתידה להיות במלחמה בתוך שלוש או חמש שנים וארצך עתידה להיות מעורבת… אני רוצה להזמין משורר לבוא לשם עכשיו, כך שכשיתחיל הכול, האדם הזה יוכל לדווח לאנשים כאן על מה שקורה שם'."
פורשה הסבירה לו שלהבדיל מבמדינות אחרות למשוררים בארצות הברית לא מיוחסת דרגת האמינות הדרושה ואמרה שיהיה יעיל יותר להזמין במקומה עיתונאי. אבל לאונל היה נחוש והתעקש שהוא "זקוק לסוג מיוחד של רגישות" למשימה זו. היא התנגדה ואמרה שלדעתה הוא מגזים או פשוט טועה באופן שבו הוא רואה את המעורבות האמריקנית בסכסוך אחר בעולם השלישי. אבל לאונל העצים את האינטנסיביות הרגשית של האתגר. "הוא שאל, 'מה את הולכת לעשות, לכתוב שירים על עצמך בשארית חייך?'… נעלבתי ממש, נפגעתי מההערה שלו, מכיוון שמעולם לא חשבתי שהשירה שלי הייתה על עצמי. לקחתי מתוך חיי כפי שחונכתי לעשות. זה האופן שבו משוררים בתקופתי עוצבו – נאמר לנו שעלינו לכתוב על מה שאנחנו יודעים. לא הבחנתי כי בתוך הרעיון הזה טמון צו מניעה: לא לדעת יותר מדי, להגביל את מה שאנחנו יודעים לשטח מסוים… אבל גם לנוכח המגננה שלי הוא רק המשיך לשתוק. הבחנתי שיש משהו בדבריו. חשבתי – אני משחזרת כעת – אני זוכרת את כל השיחות שהיו למשוררים בספרד ואת הרצון שלי לעשות משהו ואת תחושת האשם שלי על שמעולם לא הצטרפתי לארגוני השלום ומעולם לא הקדשתי שנה או שנתיים להתנדבות כלשהי. הוא הרגיע אותי שאהיה בחברתן של נשים ידידות שם, שהכול יסודר כראוי."
בשעה שגומס וידס ארגן את המסחרית ואסף את שתי הילדות שלו, פורשה עדיין לא השתכנעה. "כשהוא נסע, הוא פתח את החלונות ואמר, 'אשלח לך כרטיס בינואר!' ואני צעקתי בחזרה, 'עדיין לא אמרתי שאני באה!' אני זוכרת את עצמי עומדת ברחוב, צורחת אחרי הרכב המתרחק שלו שלא נתתי שום הבטחה." כשפורשה שיתפה את חבריה בפרטי ההזמנה המוזרה הם התנגדו לכך פה אחד ומנו סיבות רפואיות ובטיחותיות שבשלהן לא רצוי שאישה תיסע בגפה למרכז אמריקה. למען האמת, פריז או רומא היו יכולות להיות בחירה רומנטית יותר למשוררת זוכת מלגה המחפשת תנאים הולמים למוזה. חרף כל חששותיה, נסעה פורשה בתחילת 1978 כשפניה אינם מזרחה, לעבר עיר האורות, אלא דרומה, לסן סלוודור.
בסופו של דבר המדריך שלה לא טעה בפרטי התחזית שלו, אלא רק בעיתוי. בסתיו 1979 הפילה הראשונה מתוך כמה הפיכות את הממשלה, מלחמת אזרחים פרצה, ופורשה מצאה את עצמה בעין הסערה.
למעלה משנתיים היא נפגשה עם אנשים מכל רחבי אל סלוודור והחלה לעבוד עם תחנת הרדיו של הכומר אוסקר רומרו, YSAX, ובפרויקטים כנסייתיים אחרים. "עשינו הכול, מכתיבת דוחות על התעללות בשביל ארגוני זכויות אדם, דרך חיפוש גופות בחול… כששמענו שמועות שאנשים הושלכו שם, ועד לביקור בחדרי מתים כדי להתאים פנים לתמונות התיכון של נעדרים." שלא במקרה, היא החלה לשוב בצעדים מהוססים לעבר השירה. "ב־1980 נראה היה לי שאל סלוודוריאנים רבים השקיעו מזמנם ואפילו סיכנו את חייהם כדי ללמד אותי על המצב בארצם. והתקווה שלהם, בסופו של דבר, הייתה שאחזור לארצות הברית ואדבר על כך. הם לא הבינו ש… דיון בנסיבות שהצמיחו את המלחמה באל סלוודור לא היה דבר שציפו לו ממשוררות בארצי, ולא נחשבנו למקור מידע מהימן. ניסיתי להסביר, אבל מכיוון שלטינו־אמריקנים מעריכים כל כך את משורריהם, הם לא הבינו."
המאבק הסלים באופן דרמטי, ושבוע לפני שהתנקשו בכומר רומרו הוא לקח את פורשה הצידה ושכנע אותה לשוב לארצות הברית. "באותו זמן כבר ניהלו איתי כמה שיחות צפופות. הכומר אמר לי שזה מסוכן, והטוב ביותר יהיה אם אעזוב כעת. 'דברי עם הציבור האמריקני', אמר לי. 'ספרי להם מה קורה לנו. שכנעי אותם לעצור את הסיוע הצבאי.' הייתה לו תוכנית שלמה של דברים שהוא רצה שאעשה. ואני הנהנתי משום שהיה ברור שהאדם הזה הוא קדוש. הוא ישב בגלימת הכמרים הלבנה שלו במטבח הקטן של הנזירות בבית החולים Divide Providence. אכלנו חטיפים עם הנזירות בשעת אחר צהריים מאוחרת. זה היה במרחק עשרים רגל מהכנסייה שבה, שבוע לאחר מכן, הוא יירצח. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
.
עובדי חווה נושאים את גופת חברם, שמת בקרבות מלחמת האזרחים, לקבורה בכפרו. אל סלוודור, 1982 (צילום: גארי מרק סמית)
.
בשובה לארצות הברית נאבקה פורשה כדי להצדיק את האמון שנתן בה רומרו. "הגעתי הביתה וחשבתי: אין לי שמץ של מושג איך אדבר עם האמריקנים." היא כתבה מאמרים ארוכים, אבל מעטים פורסמו; היא נקראה לבירה וושינגטון והעידה לפני ועדת המשנה של הסנאט לענייני חצי הכדור המערבי. "הם ניהלו שימוע כדי לאשר, או לא לאשר, את חמישה וחצי מיליון הדולר הראשונים לסיוע צבאי לאזור החדש ואת תריסר אנשי הצבא הראשונים – הם לא קראו להם 'יועצים', אלא 'מאמנים'. אני לא חושבת שהם באמת רצו להזכיר למישהו כמה אירועים קודמים. הייתה עדות דרמטית מאמנסטי אינטרנשיונל, מועצת הכנסיות – ואני ראיתי את הוועדה מאשרת באופן גורף את הסיוע והיועצים." היא זוכרת את עצמה זמן קצר לאחר מכן יושבת בתפילה ענקית לזכר הכומר רומרו בקתדרלת וושינגטון, "ואני זוכרת את עצמי מתפללת: עזור לי, אבי! אני לא יודעת איך למלא את הבטחתי."
פורשה שלחה את שירי אל סלוודור שלה למו"ל שבטחה בו. הוא ענה לה שהיצירה פוליטית מדי, מטרידה מדי. עם זאת, הוא הציע פשרה: "הוא שאל אותי, 'האם תרצי לכתוב שנים־עשר שירים קצרים, שקטים מאוד בנימה שלהם, על דברים כגון אור הנופל על קערת פרי, סצנות כמו־ביתיות מסוג זה?' ואם כן, הוא התכוון לשבץ את השירים הללו בין שירי אל סלוודור כדי – ואני זוכרת את המילים שלו – 'לווסת את הנימה של הספר'. מסיבה כלשהי – אל תשאל אותי למה – הלכתי הביתה ובאמת ניסיתי לכתוב את השירים הללו. מובן שנכשלתי. כי אי אפשר לשבת במכוון ולכתוב סוג מסוים של שירים. אלו לא יהיו שירים בכלל. לכן הנחתי את כתב היד בצד, במגירה, והוא ישב שם שמונה־עשר חודשים, מתוך אמונה שהוא לא בר־פרסום."
אבל היא המשיכה לקרוא את השירים האל סלוודוריים שלה באירועי כתיבה. היצירות החרידו את הקהל ובו־בזמן דחפו אותו לפעולה, בתיאורי הברוטליות הנרחבת שממשלת אל סלוודור מפעילה כלפי בני עמה. "והקהל הלך וגדל ואחרי ההקראות היו שואלים אותי אם אפשר להישאר לשאול שאלות – והשאלות היו תמיד על אל סלוודור… אני זוכרת שכמה פעמים, כשהקהל היה גדול מאוד ונלחצתי מזה, פניתי אל הכומר רומרו לפני שעליתי על הבמה, באותה דרך שבה ילדה קתולית קטנה – כמו שהייתי פעם – מתפללת לקדוש, ואמרתי, 'עזור לי, אבי! מה יהיה אם לא אדע מה לומר? מה יהיה אם אאבד את חוט המחשבה שלי?' ואחר כך הייתי נושמת עמוק ויוצאת החוצה אל הקהל, והכול היה בסדר גמור. הייתי משוכנעת שהכומר רומרו סידר הכול!"
פורשה הוזמנה להופיע בפסטיבל השירה של פורטלנד, "הם אמרו שאני אקרא עם מרגרט אטווד. הייתי מבועתת מפגישה עם מרגרט אטווד. היא הייתה דמות שהערכתי כל כך, שלא יכולתי לשאת את המחשבה שאשוחח איתה ממש, באופן אישי… אבל היא הייתה חמה להפליא כלפיי והתעניינה מאוד באופן שבו אני רואה את מרכז־אמריקה." בזמן ההקראה התפרץ הר הגעש סנט הלנס, ופורטלנד הייתה במסלולו של שביל האפר העשֵן. שדות התעופה בכל הצד הצפון־מזרחי של האזור נסגרו, אבל ביוזמתה של אטווד נמלטו שתי המשוררות ושכרו רכב כדי לנסוע כל הלילה דרומה לסן פרנסיסקו, אל שדה התעופה הקרוב ביותר שעדיין היו ממנו המראות. "עשר שעות במכונית," פורשה נזכרת בתערובת של ייסורים ועונג, "מדברות ללא הרף כדי להישאר ערות." אטווד הייתה המומה לשמוע כי כתב היד שכלל את שירי אל סלוודור, שאת ההשפעה הרגשית שלהם היא ראתה זה עתה על הקהל בפסטיבל, נחבא במגירת שולחן הכתיבה של פורשה. "היא זעמה כשאמרתי שחשבתי שכתב היד אינו בר־פרסום. סיפרתי לה על ההערות של המו"ל בהוצאה הקטנה והיא אמרה: 'לא, לא, לא! את חייבת להוציא אותו מהמגירה מיד כשאת חוזרת הביתה.' היא נתנה לי כתובת של אישה מניו יורק, כדי שאשלח לה את כתב היד. עשיתי זאת ואחרי כמה ימים הספר התקבל לפרסום."
.
קרוליין פורשה, סטיבן רטינר (התצלומים באדיבות רטינר)
.
.
קרוליין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם, עטורת פרסים. נולדה בשנת 1950 בדטרויט. ספרה הראשון, Gathering the Tribes, ראה אור בשנת 1976, ומאז פרסמה ספרי שירה נוספים, בערך אחת לעשור. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. היא תרגמה לאנגלית משוררים שונים, הייתה שותפה לתרגום משיריו של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות. נחשבת כיום לאחת המשוררות הבולטות בשירה האמריקנית וכמי שסללה נתיב פואטי ייחודי. הממואר שכתבה, What You Have Heard Is True, נכלל ברשימה הקצרה של ה-National Book Award for Nonfiction לשנת 2019. עד כה עבודתה כמעט שלא תורגמה לעברית.
סטיבן רטינר, משורר, פרסם שלושה ספרי שירה ומשלים כעת שלוש אסופות משיריו. יצירותיו התפרסמו בעשרות כתבי עת בארצות הברית ומחוץ לה. פרסם ביקורות שירים בבמות שונות, בהן הוושינגטון פוסט. לימד במשך שנים רבות וניהל תוכניות שירה בלמעלה מ־300 בתי ספר. השנה נבחר למשורר־העיר בעירו ארלינגטון, מסצ'וסטס. בספרו Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets הוא מביא ראיונות שערך עם כמה מהחשובים שבמשוררי זמננו. תודתנו העמוקה נתונה לו על הרשות לתרגם את הקטעים הללו ולפרסמם.
Steven Ratiner, Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets, University of Massachusetts Press, 2002.
.
.
***
קטע מתוך הספר "מלאך ההיסטוריה" / קרוליין פורשה*
מאנגלית: לאה קליבנוף־רון
ובדיוק כעת הרגשתי כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף,
אז שאלתי אם הוא סבל מאד והוא השיב שלא.
אבל כאשר חזרתי מן הגבול משהו משונה קרה.
חלפו כבר יותר משבעים יום ואני לא שקלתי כלום.
התיקים שלי לא היו כבדים יותר מהרגיל אבל לא יכולתי להרים אותם.
אחרי ששתיתי ושוחחתי קצת הלכתי לנוח.
כשהתעוררתי, החדר שלי היה מלא עיטים.
הם ניתרו סביב החדר, מגהקים ומקיאים בשר,
כמו שראית אותם בפּוּאֵרְטוֹ דִיאָבְּלוֹ ובאֶל פְּלָיוֹן.
בדיוק כמו שראית אותם.
כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף.
על אדן החלון, על שולחן הכתיבה, בתוך האמבטיה ועל הגוף שלי
נפוחים מבשר כל־כך עד שהם לא היו מסוגלים לעוף
אבל כאשר הסתובבתי, לא היה שם שום דבר,
כאילו מישהו שאל, משהו לא בסדר?
* התרגום פורסם לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הו!
» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת יוסוף אִדריס, בתרגום אילנה המרמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
