פרוזה | שיעורים של עבדים

"כפות הידיים שלי יהיו סדוקות ומלאות שלפוחיות ופצעים ואדמה תהיה תקועה בחללים הזעירים שמתחת לציפורניים שלי. אולי אז יהיה שייך לי העפר הזה שבין כריות האצבעות לבין הציפורניים." סיפור מאת מוריה רוזנבלום

משה מירסקי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 85×100 ס"מ, 2010

.

שיעורים של עבדים

מוריה רוזנבלום

 

בבית שבו אני גר לא־שייך־לי־שום־דבר אפילו מהעצים בגן, פירות שגדלו נופלים כבדים בכל פעם אל האדמה מוכי זבובים. הלוואי שהיה אפשר לפתוח את החלונות לשני הצדדים אחרי שמסובבים את מנעול הציר שנועל אותם יחד אבל הם בכלל לא יודעים איך להיפתח אל המרחב אלא מחליקים אחד־על־גבי־השני צמודים. בימים האחרונים שמתי לב שהגיעה ציפור לילה דורסת קטנה לביקור כשהערב יורד, אולי אוח. היא נעמדת על הגדר קוראת, ואז עוברת בתנופה מהירה לעמוד על קצה גג השכן. אולי בנתה לה שם קן והיא שומרת על הגוזלים אנלא יודע, בכל מקרה היא באה בכל ערב עכשיו אל הבית שבו אני גר ובו לא שייך לי שום דבר.

בבקרים אני יוצא ממנו כמו נווד, קושר את המכנסיים מעל הברכיים שלא יתמלאו בוץ, דורך יחף על דרך החצץ. יש רק אחת כזו שמחברת את הבית הזה למנזר. הדרך מלאה קוצים אבל אני מעדיף ללכת יחף, דרך הרגליים אפשר להרגיש אם מישהו מתקרב. אבל למען האמת רוב הזמן הדרך היא מעבר ריק בין הבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר.

הנזירות אוהבות לשתוק. הן שותקות ושותקות לילה ויום ולארוחות אוכלות אורז ועוד אורז ומדי פעם כרוב מבושל בעשבים שמגדלות בעצמן. אפשר לתאר לכמה אורז הן זקוקות שם אז אני הולך מהבית יורד אל הוואדי ואז מטפס אל דופן ההר הפונה לצפון־מערב צופה אל הכביש המהיר ואל המאגר הכחול־בוהק, אבל בין הבית שבו אני גר ובו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר אין שום כביש מסודר. אפילו שביקשו הנזירות במכתב די דומה ששלחו בכל חודש שיסללו כביש רזה זה יספיק, הן כותבות לראש המועצה בשנית אך דבר לא נמסר חזרה. אני יודע כי אני מעביר את כולם אז אני והתיק הקרוע מרוב משקל הגרגירים והרגליים השרוטות שלי מהקוצים והמכנסיים הקשורים הולכים כל לפנות בוקר מהבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר למנזר השתקנים.

ככה זה היה פחות או יותר גם לפני שנולדתי. המנזר על דופן ההר לא זז מילימטר ולידו המבצר הצלבני נשאר בדיוק אותו הדבר, עוד מעט חיים שלמים שלי גם יעברו והם נשארים אותו הדבר. אנלא מכיר את סוחב האורז הקודם או את זה שלפניו. לפעמים אני חושב כשאני הולך ושומע את הנשיפות החזקות שלי וטיפות הזיעה כבר מתחילות לנזול לי על המצח והעיניים שורפות כשמתחילה העלייה, אם גם הם היו פוגשים בדרך דמויות אחרות כמו שאני רואה מדי פעם. כמו למשל פעם בחודש בערך כשחוזרות הביתה לבקר שלוש האחיות והשמלות לחופשה ובידיהן מקלות והן יודעות שלא כדאי להן להסתכל על מישהו כמוני. הן מכוונות את המקלות לעברי כשאנחנו חולפים משני צידי הדרך והאבק מתרומם ושורף לי את הפנים, אני רואה איך מיד אחר כך הן מחליפות ביניהן מבטים מהירים וצחקוקים מהבטן ומסובבות את המקלות לאחור ולפנים, כמו שבשבות שהרוח עוברת בהן ולא מותירה צלקת.

או האיש הזקן, אנלא יודע אם גם הוא היה פוגש, הוא נראה מבוגר מאוד בן שמונים או תשעים או מאה, בטוח שהיה כבר לפניי. בכל שנה הוא עוצר למסוק את העצים עם המקל שלו, הוא דופק ודופק מנער ומנער את העץ עד שכל הזיתים נשפכים על הבד הלבן שפרש כמו כדורים יורים באדמה. אנלא יודע את מי הוא ממשיך לחפש כשהוא מסתכל יותר ויותר על העץ כאילו יצמחו עליו מחדש זיתים אם ימשיך לעמוד ולבהות שם ולדרוש ממנו בשקט תובעני עוד ועוד זיתים ואם כשאהיה זקן בעצמי בעוד מאה שנים גם כפות הידיים שלי יהיו סדוקות ומלאות שלפוחיות ופצעים ואדמה תהיה תקועה בחללים הזעירים שמתחת לציפורניים שלי ואם אולי אז יהיה שייך לי העפר הזה שבין כריות האצבעות לבין הציפורניים והעולם יראה שגם לי יש אדמה לדרוך עליה ובבית הרחוק האפור הכהה יהיו דברים זעירים מאוד ששייכים לי.

שלא כמו המגבות הקשות והרכות, אוסף הצנצנות הריקות, ריבועי הרצפה המנוקדים חיוור, הקירות החומים של הדיור הזמני, המתג שמדליק את האור עכור והמים החמים מדי ששפכתי על האחות כשרק־שיחקנו והזמן־שזרם־לאחור־עד־שנשאב־כולו־לצעקה של האם. לכאורה קרו דברים רבים כל כך אנלא יכול לזכור, הדלת נסגרת עליהם חזק פעם ועוד פעם שלא יפתחו עד הסוף ויבלעו גם את מה שהיה טוב. יש בורות שעדיף לא לחצוב בכל מקרה, יסודות רקובים תוססים מלמטה יתפוררו.

באחת הפעמים כשהאחיות עברו אותי ולחץ לי כמו פצצה בחזה ועצרתי נוטף ומתנשף בצל, מצאתי אולר קטן חלוד שאני חושב, אולי השאיר לי הזקן. פתחתי אותו לאט כי הלהב עדיין היה תקוע בקיפול וכששייפתי אותו על גב סלע מוכתם מחזזית הוא השמיע צליל של זכוכית, חורכת חלודה. אנלא יודע מה מצאתי בו אפילו שהברגים שלו היו נוקשים הוא נפתח ואפילו שהלהב היה כבר קהה מאוד הצלחתי להוציא ממנו משהו חד. התחלתי לחתוך־לחתוך־לחתוך את הענף מהעץ חשבתי ששמעתי אותו צורח אבל הוא נעתר ונתן לי לנתק.

שייפתי את צדדיו לכל האורך והשארתי חריצים בקצוות. אחר כך את החבל שמצאתי זרוק בהמשך הדרך קשרתי לקצהו העליון ואחר כך לתחתון והייתה לי משומקום קשת. אחר כך אספתי עוד מקלות שהפכו בשיופים לחיצים שאותם יכולתי לירות וכשהגעתי אל הנזירות ושתקתי כרגיל והן היו שותקות איתי, ראיתי איך המבט שלהן נפתח־ואז־נסגר שלא אזהה את הניצוץ.

אותו היום כשחזרתי עם התיק ריק מגרגירים והמכנסיים קשורים מלוכלכים וכפות הרגליים מלאות קוצים והאבק על הפנים הייתה לי קשת גדולה וחיצים שהחזקתי חזק בידי ולא נתתי יותר לאף אחד ללמד אותי שיעורים־גרועים־של־עבדים בבתים שאינם שלהם מלאים בחפצים שאינם שלהם ואנשים שאינם שלהם, הקשת הזו הייתה מעכשיו שלי.

*

בעיה ידועה עם חיצים וקשתות שכמו שלהב חד מחליק וחותך דווקא את אצבע האוחז העומדת בדרכו, החץ הנשלח מעצמו אל המרחב אובד ופוגע ובכן, בציפור. האוחז נותר נע מקיום שקוף כמו דג שוחה חומק מתחת, קשוב שותק ושותק.

 

מוריה רוזנבלום, ילידת 1982, היא אמנית ומשוררת, בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. נמסרה לאימוץ וגדלה בקיבוץ דתי, כיום חיה בגליל ואם לחמישה. יצירותיה הוצגו בתערוכות שונות ושיריה ראו אור בכתבי עת מגוונים. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חולצה ורודה", סיפור קצר מאת תמר וייס־גבאי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע

קשה להשיג ביצים ונייר טואלט? משבר וירוס הקורונה הזכיר לנו תקופה אחרת, אז הלכנו לבדוק מה קרה לפני 70 שנה, בזמן תקופת הצנע

1

מתוך כרזת בחירות של מפלגת הציונים הכלליים. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

המושג 'צנע' נשמע לא מעט בעשור האחרון בעיתונים הכלכליים. הוא חזר לתודעה על רקע המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 ומשבר גוש האירו באירופה. אבל עבור ישראלים רבים, למילה יש אסוציאציות ברורות – ושונות. כן, סביר להניח שרוב קוראינו שמעו על "תקופת הצנע" של ישראל, אך מלבד כמה דימויים שמצאו את דרכם אל הסרט "אלכס חולה אהבה", מה אנחנו באמת יודעים על התקופה הזאת? חיטטנו במאגרי הספרייה הלאומית כדי להביא קצת מהמראות – והטעמים – של שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

'תקופת הצנע' הוא הכינוי שניתן למדיניות הכלכלית של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה, אך כשמשתמשים במושג, מתכוונים לרוב רק לשנים הראשונות שבהן הונהגה המדיניות, ושבהן השפעתה הייתה מורגשת מאוד. על אף שהמדיניות כללה צעדים כלכליים בתחומים רבים, חלקה הזכור ביותר הוא קיצוב המזון. על מוצרי מזון הוטל פיקוח מחירים, ולאזרחים הותר לרכוש רק כמות מוגבלת של מוצרים, שאותם הם קיבלו תמורת תלושי מזון.

1
אז לא שמרו על מרחק של שני מטר. אנשים עומדים בתור לקבלת מצרכי מזון, צילום: הנס פין, באדיבות לע"מ
1
דוגמה לתפריט המנות החודשי שלו היו זכאים אזרחי ישראל. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

למעשה, הקיצוב לא התייחס רק למוצרי מזון, אלא הורחב גם לפריטים נוספים כמו רהיטים וביגוד. חברות ישראליות כדוגמת "לודז'יה" ו"אתא" ייצרו בגדים שחולקו גם הם תמורת תלושים, ועיצבו את האופנה השלטת בישראל הקטנה של ראשית שנות החמישים.

1
מודדים בגדים בתקופת הצנע. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

פסקה אחת על נסיבות מקילות: ממשלת ישראל לא הייתה היחידה בעולם באותן השנים שהנהיגה משטר צנע, והיא פנתה למסלול הזה מכל מיני סיבות, שאפשר לטעון שהיו מוצדקות. ראשית, היא עוד התאוששה ממלחמת העצמאות הקשה (שבמהלכה גם כן חולקו מצרכי מזון והוגבלה הצריכה). שנית, ואולי בעיקר, היה חשש כבד שללא הקיצוב, לא תצליח המדינה לספק מזון וביגוד לכל העולים החדשים שהגיעו בגלי העלייה הגדולים של אותה תקופה – רובם ללא כל רכוש. מלבד זאת, ביקשו בממשלה להפחית את יוקר המחיה באמצעות הקיצוב, ולמנוע את היווצרותם של פערים גדולים בחברה.

1
תצוגת הפריטים שלהם היה זכאי כל אדם. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
כרזה של הממשלה. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

וכך, נדרשו אזרחי ישראל להצטייד בפנקס תלושים, לחשב נקודות, ולהתייצב במכולת אצל החנווני שאצלו היו רשומים. הם יכלו לקבל שמן, סוכר, מרגרינה ואורז, להתפנק עם בשר אולי פעם בשבוע ודגים אולי פעמיים בחודש. מדי פעם בפעם קיבלו ביצים, שוקולד, 100 גרם גבינה או פירות יבשים. לא פעם בשל המצב נתקלו הלקוחות במחסור, ולא הצליחו לקבל פריט שבו הם חשקו. התפריטים הקשוחים הכריחו את התושבים להיות יצירתיים בבואם לבשל את הארוחות, והיו מי שנחלצו לעזרתם: גורו הבישול של אותם ימים, ליליאן קורנפלד, הוציאה ספר מתכונים יאה לתקופה. בארגון ויצ"ו דאגו לתערוכה שבה הוצגו מנות "צנע". הממשלה מצידה, ניסתה לשכנע כמה טובה היא אבקת ביצים.

1
השתכנעתם? מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

 

1
קפה אין! שלט על דלתו של בית קפה בשנת 1949. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

בעקבות אותו מחסור במוצרי מזון בסיסיים התפתחו מהר מאוד שוק אפור ושוק שחור, לצד מערכת המחירים המפוקחת. עולים שזכו בתלושים מכרו את חלקם ב"שוק אפור" תמורת כסף. מוצרים של ממש הגיעו אט-אט לידיהם של סוחרים ממולחים שפיתחו את השוק השחור שבו יכלו האזרחים להשיג לפתע ביצים ובשר, חמאה ושוקולד. הממשלה מצידה ניסתה להילחם בשוק המקביל שצמח לה מתחת לאף, וקיימה מסעות הסברה אגרסיביים נגדו, כמו גם מנגנון אכיפה שכלל חיפושים בדירות ובחפצים אישיים, בניסיון לחסל את התופעה.

1
כרזה ממשלתית נגד השוק השחור. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

 

1
ילדה מחופשת לשוק השחור ולשוק הלבן, תחרות תחפושות בתל אביב, 1951. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

לאט-לאט התגבר המרמור בקרב אזרחי מדינת ישראל נגד מדיניות הקיצוב המגבילה. לאט-לאט צברו תושבי המדינה יותר כסף שיכלו להוציא – אך לא יכלו להשתמש בו כרצונם בגלל משטר הצנע. בקיץ 1950 פרצה שביתה כללית בקרב הסוחרים בדרישה לשנות את המדיניות: חנויות הביגוד וההנעלה, בתי קפה ומסעדות, כולן סגרו את שעריהן.

1
אדם מעיין בשלט המודיע על שביתת העסקים. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

המרמור האזרחי לא איחר להגיע גם אל השדה הפוליטי. במפלגת השלטון מפא"י אומנם הביעו תמיכה במדיניות וטענו כי מדובר בתנאי הכרחי לטובת קליטת העלייה ההמונית, אך יריבותיה הפוליטיות לא היססו לתקוף את משטר הצנע. המפלגה הבולטת במלחמה נגד הקיצוב הייתה מפלגת "הציונים הכלליים", שבבחירות לכנסת בשנת 1951 ניהלה קמפיין תחת הסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת". מסע הבחירות המוצלח מיצב את המפלגה באותו זמן כמתחרה העיקרית של מפא"י, והיא זכתה באותן בחירות ב-20 מנדטים – הישגה הגדול ביותר בשנות קיומה של המדינה.

1
שלטים בעד מדיניות הקיצוב במצעד האחד במאי, 1949. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
כרזת בחירות של מפלגת הציונים הכלליים. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

 

1
כרזה של מפלגת הציונים הכלליים לקראת הבחירות לכנסת השנייה. האזרח סובל מהתזמורת של בכירי מפא"י. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

מדיניות הקיצוב בוטלה באופן רשמי וסופי רק ב-1959, אך עוד לפני זה נערכו שינויים במשטר הצנע. שיפור במצב הכלכלי של ישראל, ההתנגדות האזרחית, הבירוקרטיה הבלתי נסבלת, והשוק השחור שהפך את הצנע ללא רלוונטי, הובילו כולם לעדכון המדיניות. בשנת 1952 הובילו שר האוצר אליעזר קפלן, ומחליפו, לוי אשכול, את התוכנית שנקראה "המדיניות הכלכלית החדשה", ונקטו צעד ראשון לשיפור מצבם של אזרחי ישראל. עם זאת, בדיעבד, יש האומרים שמדובר בהישג גדול: בזכות 'תקופת הצנע' הידועה לשמצה הצליחה ישראל, מדינה צעירה שאחרי מלחמה, לפתח את משקהּ ולקלוט מיליוני עולים – בלי לגווע ברעב.

 

לקריאה נוספת

הדגן שהציל את ישראל

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

מי הוכתר "אלוף האכילה של ישראל" לשנת 1953?

כך הפך אורי אבנרי לאיש המושמץ במדינה

שירה | חזר פתאום החשק לעשן

שירים מאת דבורה שטיינהרט, אפרת בלום ואורי פרסטר

מיכל ביבר, ללא כותרת, שמן על בד, 75X60 ס"מ, 2020

.

דבורה שטיינהרט

*

הִיא נָחֲתָה שָׁפוּף
הִיא אֲפוּפָה כָּפוּף
כְּאִלּוּ רֶגַע שָׁכְחָה
לָעוּף.
צִפּוֹר יָפָה
רַק רֶגַע עֲיֵפָה.

קָשֶׁה כָּנָף חוֹבֵט
יוֹתֵר מַכּוֹת לָשֵׂאת
הִיא מַקּוֹרָהּ מְלֵא עָפָר
מַכָּה עַל חֵטְא
צִפּוֹר יָפָה
נָפַל נוֹפָהּ

נוֹצָה חוֹלָה
בֵּיצָה כָּל הָעוֹלָם
הִיא לְחַמֵּם אֶת הָעוֹלָם לֹא
יְכוֹלָה.
צִפּוֹר יָפָה
אֲוִיר גּוּפָהּ.

נוֹשֶׁמֶת אֲשֵׁמָה
אָסוּר לוֹמַר אֶת שְׁמָהּ
הִיא מְסָרֶבֶת לְקַבֵּל מִנֹּעַם
מָה.
צִפּוֹר שְׁמוּטָה
מֵתָה מֵתָה.

 

*

חָזַר פִּתְאוֹם
הַחֵשֶׁק לְעַשֵּׁן
הַלֵּב הַחֲמַקְמַק מוֹשֵׁךְ
לִמְקוֹמוֹת שְׁפָלִים
חָצֵר אֲחוֹרִית שֶׁל בִּנְיַן דִּירוֹת
מִתַּחַת לְחַלּוֹן שָׁם
תִּינֹקֶת בּוֹכָה.
אוּלַי מַחְלִיפִים לָהּ חִתּוּל
מְחַמְּמִים בַּקְבּוּק
חִבּוּק, נִשּׁוּק
מְצ־מְצ…
פְּף־פְּף…
עוֹד מְצִיצָה מָרָה
רָעָה רָעָה.

 

*

לֹא כְּמוֹ תּוֹלַעַת
לֹא כְּמוֹ חֵץ
לֹא כְּמוֹ מַכָּה
כְּאֵד קֹר אָפֹר עוֹלֶה
כָּבֵד לֹא אוֹהֵד
אֵד בְּלִי הֵד

לֹא בַּלֵּב לֹא בַּגָּרוֹן לֹא בֶּחָזֶה
נִכְרָךְ עַל שִׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן
לֹא מְכַרְסֵם לֹא נִנְעָץ לֹא מַפִּיל
מְכֻוָּץ, מַקְפִּיא.

לֹא כְּמוֹ תּוֹלַעַת הַסָּפֵק
לֹא כְּמוֹ חֵץ מֻרְעָל
לֹא כְּמוֹ מַכַּת אֶגְרוֹף
אֵד קֹר אָפֹר עוֹלֶה

 

*

הַהֲנָאָה שֶׁלִּי צִפּוֹר
רֹאשׁ־סַבָּא
נָשַׁפְתְּ עָלֶיהָ, הִיא נֶעֱלֶמֶת
תָּפַשְׂתְּ אוֹתָהּ – הִיא מִתְעַלֶּפֶת.
תָּמִיד אֲנִי צְרִיכָה לֶאֱרֹב לָהּ
לִלְכֹּד בְּהַפְתָּעָה
כְּמוֹ כֶּלֶב – זְבוּב.

 

*

כְּשֶׁהוּא יָמוּת אַפְלִיג
בִּסְפִינַת שַׁעֲשׁוּעִים לָאִיִּים הַקָּרִיבִּיִּים.
הַקָּרִיבִּיִּים הַלָּלוּ יְקָרְבוּנִי!
אֲבַקֵּשׁ שֶׁיִּתְּנוּ לִי קֶפְּטֶן מְבֻגָּר
מֻמְחֶה לִזְקֵנוֹת
עִם חָזֶה שָׁזוּף וּבֶגֶד־יָם סְטְרֵצִ'י
מְמֻלָּא יָפֶה.
הַמִּצְרִים הַקַּדְמוֹנִים נָהֲגוּ לְמַלֵּא אֶת מְתֵיהֶם
בְּקַשׁ וּלְבוֹנָה
שֶׁלֹּא יֵצְאוּ שְׁטוּחִים וּמַסְרִיחִים
לְהַפְלָגָתָם הָאַחֲרוֹנָה.
הַקֶּפְּטֶן שֶׁלִּי יַחְבֹּשׁ קַסְקֵט לָבָן
כְּתַכְרִיכִים
עִם עֹגֶן רָקוּם בְּצֶבַע דָּם.

 

דבורה שטיינהרט מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 57 ו־66.

.

.

אפרת בלום

חוט

אֲנִי מַתְחִילָה לִכְתֹּב מִן הַפִּנָּה הַיְּמָנִית הָעֶלְיוֹנָה
כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּכָל בֹּקֶר אֶל אוֹתוֹ חֲלוֹם.

חוֹתְלוֹת עֲנָנִים נָחוֹת לְרַגְלֵי הַמִּטָּה
וְעוֹרְקֵי תְּכֵלֶת נִמְשָׁכִים מִשִּׁדְרַת הַמַּחְבֶּרֶת.

אֲנִי מְחַכָּה לַיָּד שֶׁתַּעֲבֹר וְתִזְרַע, לָעַיִן
שֶׁתִּקְצֹר אֶת הַפְּרִי

וְעוֹקֶבֶת אַחַר צִפּוֹרֵי הַנְּיָר הַמְּבַשְּׂרוֹת
אֶת חִלּוּף הָעוֹנוֹת.

צִפּוֹר לְבָנָה נוֹחֶתֶת עַל שֻׁלְחָנִי
וְנוֹטֶלֶת חוּט תָּכֹל
אֶל קִנָּהּ.

 

התגלות

וְאִם הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לְךָ
שֶׁסִּפּוּר הוּא אָמַּן וִידֵאוֹ כּוֹשֵׁל שֶׁמְּחַכֶּה לָאוֹטוֹבּוּס בְּתֵל אָבִיב
אוֹ צִיּוּר בְּגִיר עַל לוּחַ זְכוּכִית
אוֹ כּוֹבַע רַחֲצָה צָהֹב,
לְרַגְלָיו נַעֲלֵי עָקֵב אֲדֻמּוֹת
וְהוּא מְחַלֵּק אֶת כָּל הַכְּפָפוֹת בָּעוֹלָם
לַזּוּגוֹת.

הָיִיתָ אוֹמֵר לִי
שֶׁהַשִּׁיר הוּא נַרְתִּיק מִשְׁקָפַיִם רָקוּם
בַּכִּיס שֶׁל אָמַּן וִידֵאוֹ בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
וְהַנָּחָשׁ הָאָדֹם שֶׁל קְלִפַּת הַתַּפּוּחַ
הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִתַּחַת לְסַכִּין בַּסְּתָו.
שֶׁהוּא צְרוֹר סַכִּינִים בִּמְגֵרַת הַגַּרְבַּיִם,
רֶגַע הִתְגַּלּוּת
פְּנֵי הַכַּלָּה מִתַּחַת לַהִינוּמָה
וְזוּג הָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת מֵאַחֲרֶיהָ.

 

שוקו־וניל

מָה צָעַק לִי מוֹכֵר הַגְּלִידָה
בִּשְׂפַת הַמִּדְרָכוֹת שֶׁלּוֹ הַצִּבְעוֹנִית, הַמִּתְגָּרָה
כְּשֶׁחָלַפְתִּי עַל פָּנָיו בַּסִּירָה
חוֹתֶרֶת בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב
הוֹדֶפֶת בִּנְיָנִים
עֲצֵי פִיקוּס
כִּכָּרוֹת
אוֹטוֹבּוּס מָלֵא בִּנְעָרוֹת יָפוֹת
בְּתִלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה.
אוּלַי

שֶׁגּוּף אֲהוּבָתוֹ יָפֶה מִכָּל מַהֲדוּרָה דּוּ־לְשׁוֹנִית
שֶׁגַּם לוֹ הָיוּ פַּעַם אֶצְבָּעוֹת שֶׁל פְּסַנְתְּרָן
שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָאָדָם בִּשְׁנֵי נִסְיוֹנוֹת
שֶׁצָּרִיךְ לְהַחְלִיט: הַיָּד
אוֹ הַפֶּרַח.

הַיּוֹם הִסְתַּדְּרוּת הַמִּלִּים בִּשְׁבִיתָה,
הָיִיתִי עוֹנָה לוֹ, אֵין עִם מִי לְדַבֵּר. אֲבָל מָחָר
אֶהְיֶה סִפְרָה בִּשְׁעוֹן הַקִּיר, מָחָר
אֶקְלַע לַלַּיְלָה אֶת צַמּוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת, מָחָר
אֶרְאֶה .א..וֹ..תָ..הּ. חוֹרֶצֶת לָשׁוֹן אוֹרוֹת עַד שַׁעַר יָפוֹ – – –

אַתְּ שָׁם, הַיְּרוּשַׁלְמִית, הוּא צוֹעֵק לִי, אַתְּ שֶׁבְּלִי הַפֶּה
שֶׁטּוֹעֵם אֶת הַבְּרִיזָה וְיוֹדֵעַ שֶׁמָּחָר יִהְיֶה חַמְסִין, מָה בִּשְׁבִילֵךְ?

 

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום, מתמקדת בשירה בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בניו יורק. שיריה התפרסמו בגיליונות המוסך 35 ו־55.

.

.

אורי פרסטר

מילים לניחום אהובה נוטשת

תְּנַסִּי לַעֲצֹר אֶת הַיָּד הַחוֹתֶכֶת.
תְּנַסִּי לַעֲצֹר אֶת הַיָּד בְּלִי מַגָּע.
הִיא עַל סַף הִתְפָּרְקוּת, אֲבָל רַק מִזְדַּכֶּכֶת.
הַלִּכְלוּךְ מִסָּבִיב נַעֲשָׂה בִּשְׁגָגָה.

תְּנַסִּי לְכַסּוֹת אֶת הַגּוּף הָעֵירֹם.
תְּנַסִּי לְכַסּוֹת, לַעֲטֹף בְּלִי מַגָּע.
הִיא אֵינָהּ מְעֻלֶּפֶת. זֶה רַק חִוָּרוֹן.
הִיא נָפְלָה לָרִצְפָּה, בְּקָרוֹב תֵּרָגַע.

תְּנַסִּי לְאַחוֹת חֲתָכִים בַּיָּדַיִם,
תְּנַסִּי לְאַחוֹת בְּלִי לִקְרֹא לָרוֹפֵא.
זֶה כְּלָל לֹא דִּמּוּם. זֶה לֹא דָּם, זֶה רַק מַיִם.
הַנּוֹזְלִים מַקִּיפִים אֶת גּוּפָהּ הַקּוֹפֵא.

תְּנַסִּי לַעֲזֹב בְּלִי מִלִּים שֶׁל פְּרִידָה.
תְּנַסִּי לַעֲזֹב בְּלִי לוֹמַר נְטִישָׁה.
זֶהוּ קֹר הָרִצְפָּה, זוֹ לֹא אַתְּ, הִיא תֵּדַע.
זֶה אֵינֶנּוּ חִבּוּק. זוֹ נַפְשָׁהּ הַתְּלוּשָׁה.

 

אורי פרסטר, ילידת 1994, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. ספרה "תני לשירה בכורה" ראה אור ב־2018 בהוצאת "הוצאה עצמית". שיריה פורסמו במוסך, בהו!, בגרנטה, בהליקון, בעיתון 77 ובבמות נוספות. ספר שיריה השני עתיד לראות אור השנה.

 

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, מיכל מוגרבי וטלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | שלושה משוררים חוזרים אל ילדותם

"הילד משמש לעצמו נקודת מרכז להתייחסות הסביבה, הקרובה והרחוקה, הריאלית והמיתית." צביה ליטבסקי מתבוננת בחוויית הזמן הילדית בשיריהם של פוגל, עמיחי ורילקה

אפרת פלג, ללא כותרת (פרט), חול על עץ, 60X60X5 ס"מ, 2005

.

בריכה, ירח ופסנתר: על חוויית הזמן הילדית בשלושה שירים, מאת דוד פוגל, יהודה עמיחי וריינר מריה רילקה

מאת צביה ליטבסקי

.

את חיינו אפשר לדמות למהלך חייו של עץ, שככל ששורשיו מעמיקים וצמרתו עולה, נוספת טבעת בגזעו. בהתאם לכך, תפיסת הזמן הקדומה ביותר שלנו היא ליבת הגזע – נוכחותו הבלתי מודעת של הרגע ההווה. הטבעות ההולכות ומקיפות אותו לרוחבו משקפות כאמור ממד מחזורי, ובצמיחתו של העץ מטה ומעלה ניתן לראות קו ליניארי. מידת המודעות לזמן הולכת ומתפתחת באדם, כך אני מניחה, ברצף זה: מליבת העץ אל תופעות הקבע החוזרות סביבה, ובהמשך, בציר האנכי, לעצם קיומם של התחלה וסוף, לידה ומוות. חשיבותו של דימוי העץ לצורך הדיון היא ההנחה ששלושה ממדים אלה קיימים בנו במקביל לאורך חיינו, גם בילדותנו הקדומה. הליבה הפנימית היא המופלאה ביותר (האין תכליתו של האימון המדיטטיבי לחזור ולחיותה?). הניסיון להתחקות עליה הריהו כמשאלה להציץ אל סוד בראשית.

בחרתי בשלושה שירים, של דוד פוגל, יהודה עמיחי וריינר מריה רילקה, המבקשים ליצור, או לשחזר, חוויית זמן ילדית. שלושתם נובעים מתוך פרספקטיבה מאוחרת, אך לכל אחד נקודת מוצא משלו, הבונָה רצף גילי עם האחרות.

 

דוד פוגל

 

גְּדוֹלִים כִּבְרֵכוֹת וּשְׁקוּפִים
הָיוּ הַיָּמִים
כִּי הָיִינוּ יְלָדִים.

הַרְבֵּה יָשַׁבְנוּ עַל שְֹפָתָם
וַנִּשְֹחָק
אוֹ לִשְֹחוֹת יָרַדְנוּ
בַּמַּיִם הַצַּחִים.

אַף פְּעָמִים בָּכִינוּ
אֶל סִנַּר אִמֵּנוּ
כִּי חַיִּים מָלֵאנוּ
כְּכַדֵּי הַיַּיִן.

(מתוך לפני השער האפל, וינה, 1923; הקיבוץ המאוחד, 2012)

 

לשון העבר מצביעה על נקודת תצפית מאוחרת המהווה מסגרת לתיאור חוויה ילדית. אף בתוכה מצויים ציוני זמן, כגון "הַרְבֵּה יָשַׁבְנוּ", "אַף פְּעָמִים בָּכִינוּ", אך אלה תחומים בתפיסה מרחבית מובהקת. דימוי הַיָּמִים (לשון רבים של "יום") לבריכות, יש בו מן היציבות, הביטחון, הקיום שאינו חולף ואין עליו עוררין. יתר על כן, קרקעיתן של הברכות נראית לעין. בהיותן מעשה אדם, נעדר מהן יסוד הלא־ידוע, האפל, שבנהרות, אגמים ויַמּים.

בבית השני מתחוללת ריאליזציה של הדימוי. היום כמושג זמן מסולק מן הזירה והבריכות הופכות לנוכחות אחת ויחידה, על יסודות המשחק, החירות והעונג החושי שבה: "הַרְבֵּה יָשַׁבְנוּ עַל שְֹפָתָם / וַנִּשְֹחָק / אוֹ לִשְֹחוֹת יָרַדְנוּ / בַּמַּיִם הַצַּחִים". לשון הרבים מבטלת את הנפרדות האינדיווידואלית, ונקודת התצפית המאוחרת נותרת בגדר רישום דק, בלתי מוחש, שכל חשיבותו בבניית מתווה לחוויה.

בבית השלישי מופיעים שני יסודות חדשים: סינר האם, המעמיד, פיזית, את פער הגובה בין הילד לאם, ונוסף על כך מציג אותה דרך תפקודה בלבד: עקרת בית ומקור תמיכה ללא סייג. האם אינה נוכחת כזולת בפני עצמו, אלא כ"מקדש מעט", מחסה לעת מצוא. ואמנם, ההכרה בדמות ההורית כזולת בפני עצמו מתרחשת בתום הילדות, כאשר הנער מתחיל לתפוס גם את עצמו כ"אני" נפרד.

היסוד השני, המופלא והאופייני בעיניי לשירתו של פוגל (כפי שאופייני לשירתו ייצוג זמן מרחבי), מופיע בשתי השורות האחרונות: "בָּכִינוּ … כִּי חַיִּים מָלֵאנוּ / כְּכַדֵּי הַיַּיִן." מילת הסיבה המובהקת "כי", המנמקת את הבכי, מעלה על הדעת חוויה של כאב פיזי, כחבלה או נפילה, או רגשי, כעלבון או דחייה. אלא שאז מתברר שמילת הסיבה מתפקדת אחרת. חוויית החִיּוּת העולה על גדותיה מרוקנת את הבכי ממטענו הסמנטי. הבכי אינו אלא שותפות הילד ביסוד החי של הטבע.

הדימוי המסיים את השיר מפתיע ומורכב. הסטטיות המובהקת, תמונת המרתף שבו מוחזקים הכדים, האפלה הבלתי נמנעת, קירות האבן הקרים והלחים למגע, כל אלה המצטיירים מכוח הצירוף הציורי, עומדים בניגוד למתואר עד כה. אבל מכיוון אחר מוצג כאן תהליך פנימי של הבשלה, על הדהודיו הסמנטיים. ה"חיים" שמלאנו כילדים אינם הולכים לאיבוד. טמון בם גרעין עתידי של טעם ושמחה, שהרי היין ״ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד 15). ובכך מצטרף הרגע ההווה של ליבת הגזע לצמיחה על כל ממדיה.

 

יהודה עמיחי

בהיותי ילד

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד
עָמְדוּ עֲשָֹבִים וּתְרָנִים לְיַד הַחוֹף,
וַאֲנִי בְּשָׁכְבִי שָׁם
לֹא הִבְדַּלְתִּי בֵּינֵיהֶם,
כִּי כֻּלָּם עָלוּ הַשָּׁמַיְמָה מֵעָלַי.
רַק דִּבְרֵי אִמִּי הָיוּ אִתִּי
כִּפְרוּסָה עֲטוּפָה בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ
וְלֹא יָדַעְתִּי מָתַי יָשׁוּב אָבִי,
כִּי הָיָה יַעַר אַחֵר מֵעֵבֶר לְמַחֲשֹוֹף הַיַּעַר.

כָּל הַדְּבָרִים הוֹשִׁיטוּ יָד.
פַּר נָגַח אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּקַרְנָיו,
וּבַלֵּילוֹת לִטֵּף אוֹר הָרְחוֹבוֹת
אֶת לְחָיַי עִם הַכְּתָלִים.
וְהַיָּרֵחַ, כְּכַד גָּדוֹל, הִטָּה אֶת עַצְמוֹ
וְהִשְׁקָה אֶת שְׁנָתִי הַצְּמֵאָה.

(מתוך שירים 1948–1962, שוקן, 1977)

 

גם כאן הפרספקטיבה המאוחרת שבתחילת השיר פותחת שער אל שחזור חוויה ילדית. ציוני הזמן המתגלמים בהמשך בלשון העבר – עָלו, הָיוּ, לֹא יָדַעְתִּי – אינם חורגים משני הממדים הראשונים שצוינו בתחילת הדברים: נוכחות העכשיו ונוכחותה של מחזוריות, שהרי הסיטואציה, כך נראה, חזרה על עצמה. אלה, הרגעי והמחזורי, מעמידים בבית השני נוכחות מיתית, המהווה בעיניי את אחת הפסגות בשירה העברית, ועל כך בהמשך.

כמו בשירו של פוגל, אף כאן "הֱיוֹת ילד" מעוצב כתמונה מרחבית. הילד הדובר שׂרועַ אפרקדן בתוך העשב ליד חוף הים, ומבטו נפתח מלמטה למעלה, מן הקרוב אל הרחוק. העשבים והתרנים של הספינות העוגנות במרחק־מה אינם מובחנים זה מזה, מתוך נאמנות לחוויה שאינה בונה פרספקטיבה ואינה משקיעה חשיבה מפרשת. יתר על כן, היפערותו של שדה הראייה – "כֻּלָּם עָלוּ הַשָּׁמַיְמָה מֵעָלַי" – מעצימה את היעדרו של כל מִדרָג באשר הוא.

אם אמנם מהדהדת כאן עלייתו של אליהו השמיימה ("ויעל אליהו בסערה השמים", מלכים ב, ב 11), הרי היא מאבדת כאן את יסוד הנס הדרמטי, ולחלופין מעמידה את המציאות כפשוטה כנס; המופלא באשר הוא, ללא שאלה וללא מענה.

בניגוד לשירו של פוגל, שלשון הרבים מונעת בו מלכתחילה כל חוויה של בדידות, הרי כאן יש לה נוכחות. אלא שהמילה "יחידוּת" נכונה יותר, בהיותה נטולת מודעות לסבל נפשי. יתר על כן, האם, שדבריה הם צידה לנפש, מופיעה כדמות פנימית, המאפשרת יחידות לא־בודדה זו. גם הדיבור על אודות האב מעמיד את היעדרו לאו דווקא כמקור של כאב. מיקומו ביער על סממניו הארכיטיפיים מעניק לו מעמד אפשרי של גיבור מסע בדרכו.

יחידוּת זו מסתברת בשורה הראשונה של הבית השני כשותפות וקִרבה בין הנפש והיקום. בד בבד עם היפתחות המרחב הממשי בבית הראשון, נפתחת כאן חוויה קיומית שאין בה הבחנה בין חפץ לאדם, בין סובייקט לאובייקט: "כָּל הַדְּבָרִים הוֹשִׁיטוּ יָד". ללשון העבר אין משמעות של עבר, כפי שאופייני לסיפור המיתי (מיתוס ביוונית – "סיפור") הבונה דגם אוניברסלי: הכול חי! קטיגוריית הדומם, שבהתבגרותנו הולכת וכובשת עוד ועוד את עולמנו, לא עולה כלל על הדעת. הכול חי, רוטט, נושם, חש, דובר.

יסוד היולי של מאבק מצוי בין הפר המיתולוגי הקדום, הקשור באופן ארכיטיפי לאדמה, לבין השמש המולכת בשמיים, וזאת ללא הכרעה (כלומר, המאבק נמשך אף ברגע זה…), וללא הבחנה "מעמדית". לפשטות מאחדת זו מצטרפים גם כותלי החדר, לחייו של הילד ואורם של פנסי הרחוב. המרחב הריאלי אינו אלא תפאורה בשותפות הקוסמית.

סיומו היפהפה של השיר מעמיד את הירח כמקור חיים, כדמות הורית. הוא מרווה את שנתו הצמאה של הילד בתמונה אגדית כביכול מתקופת האבות, המשקפת חיי תת־מודע מלאים, מיטיבים ועשירים.

הילד משמש לעצמו נקודת מרכז להתייחסות הסביבה, הקרובה והרחוקה, הריאלית והמיתית. הלילות והימים מתחלפים זה בזה כמעגל אינסופי שאין לו משמעות ליניארית. הביוגרפי וההיסטורי המובלעים בבית הראשון (כפי שמתברר לכל מי שקרא את ספרו של עמיחי, לא מעכשיו לא מכאן, הוצאת שוקן, 1986), מוכלים בחוויה "יחידית", עשירת ממדים ויופי.

 

ריינר מריה רילקה

מילדות

כְּעֹשֶׁר רַב יָרְדָה הַחֲשֵׁכָה
עַל מַחֲבוֹא הַיֶּלֶד. וּבְעֵת
קָרְבָה הָאֵם, כְּבַחֲלוֹם הִלְּכָה,
כּוֹס נִרְעֲדָה בְּתוֹךְ אָרוֹן שָׁקֵט.
הִיא חָשָׁה, כְּמוֹ הִסְגִּיר אוֹתָה הַחֶדֶר,
וְאָז נָשְׁקָה לַיֶּלֶד: פֹּה אַתָּה?
אֶל הַפְּסַנְתֵּר נָשְֹאוּ אֶת מַבָּטָם,
כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר זִמְרָה עִם עֶרֶב זֶמֶר
שֶׁבּוֹ נִלְכַּד הַיֶּלֶד הַקָּטָן.

יָשַׁב בְּשֶָקֶט, מַבָּטוֹ נִרְכַּן
אֶל יָד שַׁחָה מִכֹּבֶד טַבָּעוֹת,
וּכְמוֹ בְּשֶׁלֶג רַב פִּלְסוּ דַּרְכָּן
עַל לֹבֶן מְנַעַנְעִים, הָאֶצְבָּעוֹת.

(מתוך באור חיפשוך מלאכים רבים, זמורה־ביתן, 1987; תרגם משה זינגר)

 

שלא כמו בשני השירים הקודמים, הילד מוצג כאן בגוף שלישי, והדובר מדווח על המתרחש מנקודת ראות חיצונית. מדובר בסיטואציה שגרתית, אך הגם שפרטיה שוליים ויומיומיים, היא טעונה בתנועה נפשית עדינה ודמומה במפגש בין אם וילד, מפגש טעון ומורכב.

"כְּעֹשֶׁר רַב יָרְדָה הַחֲשֵׁכָה / עַל מַחֲבוֹא הַיֶּלֶד." הדימוי יוצא הדופן – רדת חשכה בתום היום מדומה לצניחה איטית של "עושר" – כמו גם הקדמת המדמה למדומה, מסלקים את האימה הילדית נוכח הסיטואציה. אדרבה, החשכה – ולשון הנקבה אינה מקרית – רחבה ועוטפת. העושר המיוחס לה מחדיר אל תוכה כביכול זהרורי אור, ובכך נענה לצורך, הילדי אף הוא, במחבוא, בטריטוריה סודית שאין בה כניסה לאיש.

ודווקא בהמשך השורה, בפסיחה אל ציון בואה של האם, עומדת מילת הזמן "וּבְעֵת". הזמן, והתנועה בזמן, הם קניינה של האם, לא של הילד. ואמנם, מבחינתו של הילד, הילוכה מוחש "כְּבַחֲלוֹם", שמעצם הגדרתו אין למודע אפשרות לחדור אל תוכו.

השינוי בהוויה הדוממת, היינו כניסת האם, מתואר באמצעות מטונימיה מופלאה: "כּוֹס נִרְעֲדָה בְּתוֹךְ אָרוֹן שָׁקֵט." רעד זה המיוחס לחפץ, שאף הוא בתוך "מחבוא", משקף טלטול, זעיר ככל שיהיה, בתוך הנפש, התעוררות לקיומו של זולת (ומכאן גם לקיומו של עצמי) הן בהוויית הילד והן בהוויית האם – "הִיא חָשָׁה, כְּמוֹ הִסְגִּיר אוֹתָה הַחֶדֶר". אמירה זו מייחסת אף לה את הצורך בהוויה אוטונומית ואת הגילוי שאינה לבד. הרעד שבלב היחידוּת פורץ אותה אל היחד, וכדרכה של מטונימיה היא בונה גם תמונת מרחב – חדר בשעת ערב, ארון כלים – וגם הבחנה בין פנים וחוץ. הרעד המשותף לשתי בריות אוטונומיות אלה, חושף גם את הקשר העמוק ביניהן. ולאחר הנשיקה ועד סוף הבית משמשת את הדובר לשון רבים: "אֶל הַפְּסַנְתֵּר נָשְֹאוּ אֶת מַבָּטָם, / כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר זִמְרָה עִם עֶרֶב זֶמֶר / שֶׁבּוֹ נִלְכַּד הַיֶּלֶד הַקָּטָן." לחוויה משותפת זו, המעלה אֲרוּכָה על פריצת המרחב האישי (ונראה לי שאין כמוזיקה להציע זאת), נלווה עדיין גוון דו־משמעי במילה "נִלְכַּד", המציינת משיכה עזה מחד, אבל גם יסוד מסוים של קושי לוותר על ה"אני" הסודי.

הבית האחרון מתאר את נגינת האם מזווית ראייתו של הילד: "יָשַׁב בְּשֶָקֶט, מַבָּטוֹ נִרְכַּן / אֶל יָד שַׁחָה מִכֹּבֶד טַבָּעוֹת, / וּכְמוֹ בְּשֶׁלֶג רַב פִּלְסוּ דַּרְכָּן / עַל לֹבֶן מְנַעַנְעִים, הָאֶצְבָּעוֹת." כמו בבית הראשון, אף כאן שולט יסוד של ירידה – "יָד שַׁחָה מִכֹּבֶד טַבָּעוֹת", ואף קושי שבהתנהלות. אל כף היד על אצבעותיה מצטמצמת ההוויה כולה, של הנגינה, המנגנת והמאזין, כשהצבע השליט, דרך דימוי קלידי הפסנתר לשלג, הוא לבן, בניגוד לחשכה שבתחילת השיר. אף לובן זה, כולו עושר; נצנוצי הטבעות בתוך השלג הם כזהרורי האור המשתמעים בחשכה הפותחת. עושר זה, שבבית הראשון הוא נחלתו של היחיד, כאן הוא נחלתם המשותפת של הילד ואימו, והמחבוא מהבית הראשון הופך למרחב עצום ממדים לתנועתה, או נכון יותר – למסעה של המוזיקה בזמן.

הציור הלשוני הוא מנשמתה של השירה, דרכה להביע את החד־פעמי, שהכינוי בשם אינו מאפשר. עיקרון יסודי זה הופך הכרחי ואימננטי כשמדובר בנושא דיון זה: חוויית הזמן הילדית. אין אמירה, לא פסיכולוגית ולא אינפורמטיבית, שיכולה להיות תחליף לבריכת היום, לירח כְּכַד ולכוֹס הנרעדת. והרגע שבו אנו חוזרים וחווים את ליבת הרֵאשית, הרי הוא מתנת ההתחדשות שזכינו בה כנגד תודעת המוות.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

 

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשירהּ של חיה משב, "בבוקר"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן