.
שיעורים של עבדים
מוריה רוזנבלום
בבית שבו אני גר לא־שייך־לי־שום־דבר אפילו מהעצים בגן, פירות שגדלו נופלים כבדים בכל פעם אל האדמה מוכי זבובים. הלוואי שהיה אפשר לפתוח את החלונות לשני הצדדים אחרי שמסובבים את מנעול הציר שנועל אותם יחד אבל הם בכלל לא יודעים איך להיפתח אל המרחב אלא מחליקים אחד־על־גבי־השני צמודים. בימים האחרונים שמתי לב שהגיעה ציפור לילה דורסת קטנה לביקור כשהערב יורד, אולי אוח. היא נעמדת על הגדר קוראת, ואז עוברת בתנופה מהירה לעמוד על קצה גג השכן. אולי בנתה לה שם קן והיא שומרת על הגוזלים אנלא יודע, בכל מקרה היא באה בכל ערב עכשיו אל הבית שבו אני גר ובו לא שייך לי שום דבר.
בבקרים אני יוצא ממנו כמו נווד, קושר את המכנסיים מעל הברכיים שלא יתמלאו בוץ, דורך יחף על דרך החצץ. יש רק אחת כזו שמחברת את הבית הזה למנזר. הדרך מלאה קוצים אבל אני מעדיף ללכת יחף, דרך הרגליים אפשר להרגיש אם מישהו מתקרב. אבל למען האמת רוב הזמן הדרך היא מעבר ריק בין הבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר.
הנזירות אוהבות לשתוק. הן שותקות ושותקות לילה ויום ולארוחות אוכלות אורז ועוד אורז ומדי פעם כרוב מבושל בעשבים שמגדלות בעצמן. אפשר לתאר לכמה אורז הן זקוקות שם אז אני הולך מהבית יורד אל הוואדי ואז מטפס אל דופן ההר הפונה לצפון־מערב צופה אל הכביש המהיר ואל המאגר הכחול־בוהק, אבל בין הבית שבו אני גר ובו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר אין שום כביש מסודר. אפילו שביקשו הנזירות במכתב די דומה ששלחו בכל חודש שיסללו כביש רזה זה יספיק, הן כותבות לראש המועצה בשנית אך דבר לא נמסר חזרה. אני יודע כי אני מעביר את כולם אז אני והתיק הקרוע מרוב משקל הגרגירים והרגליים השרוטות שלי מהקוצים והמכנסיים הקשורים הולכים כל לפנות בוקר מהבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר למנזר השתקנים.
ככה זה היה פחות או יותר גם לפני שנולדתי. המנזר על דופן ההר לא זז מילימטר ולידו המבצר הצלבני נשאר בדיוק אותו הדבר, עוד מעט חיים שלמים שלי גם יעברו והם נשארים אותו הדבר. אנלא מכיר את סוחב האורז הקודם או את זה שלפניו. לפעמים אני חושב כשאני הולך ושומע את הנשיפות החזקות שלי וטיפות הזיעה כבר מתחילות לנזול לי על המצח והעיניים שורפות כשמתחילה העלייה, אם גם הם היו פוגשים בדרך דמויות אחרות כמו שאני רואה מדי פעם. כמו למשל פעם בחודש בערך כשחוזרות הביתה לבקר שלוש האחיות והשמלות לחופשה ובידיהן מקלות והן יודעות שלא כדאי להן להסתכל על מישהו כמוני. הן מכוונות את המקלות לעברי כשאנחנו חולפים משני צידי הדרך והאבק מתרומם ושורף לי את הפנים, אני רואה איך מיד אחר כך הן מחליפות ביניהן מבטים מהירים וצחקוקים מהבטן ומסובבות את המקלות לאחור ולפנים, כמו שבשבות שהרוח עוברת בהן ולא מותירה צלקת.
או האיש הזקן, אנלא יודע אם גם הוא היה פוגש, הוא נראה מבוגר מאוד בן שמונים או תשעים או מאה, בטוח שהיה כבר לפניי. בכל שנה הוא עוצר למסוק את העצים עם המקל שלו, הוא דופק ודופק מנער ומנער את העץ עד שכל הזיתים נשפכים על הבד הלבן שפרש כמו כדורים יורים באדמה. אנלא יודע את מי הוא ממשיך לחפש כשהוא מסתכל יותר ויותר על העץ כאילו יצמחו עליו מחדש זיתים אם ימשיך לעמוד ולבהות שם ולדרוש ממנו בשקט תובעני עוד ועוד זיתים ואם כשאהיה זקן בעצמי בעוד מאה שנים גם כפות הידיים שלי יהיו סדוקות ומלאות שלפוחיות ופצעים ואדמה תהיה תקועה בחללים הזעירים שמתחת לציפורניים שלי ואם אולי אז יהיה שייך לי העפר הזה שבין כריות האצבעות לבין הציפורניים והעולם יראה שגם לי יש אדמה לדרוך עליה ובבית הרחוק האפור הכהה יהיו דברים זעירים מאוד ששייכים לי.
שלא כמו המגבות הקשות והרכות, אוסף הצנצנות הריקות, ריבועי הרצפה המנוקדים חיוור, הקירות החומים של הדיור הזמני, המתג שמדליק את האור עכור והמים החמים מדי ששפכתי על האחות כשרק־שיחקנו והזמן־שזרם־לאחור־עד־שנשאב־כולו־לצעקה של האם. לכאורה קרו דברים רבים כל כך אנלא יכול לזכור, הדלת נסגרת עליהם חזק פעם ועוד פעם שלא יפתחו עד הסוף ויבלעו גם את מה שהיה טוב. יש בורות שעדיף לא לחצוב בכל מקרה, יסודות רקובים תוססים מלמטה יתפוררו.
באחת הפעמים כשהאחיות עברו אותי ולחץ לי כמו פצצה בחזה ועצרתי נוטף ומתנשף בצל, מצאתי אולר קטן חלוד שאני חושב, אולי השאיר לי הזקן. פתחתי אותו לאט כי הלהב עדיין היה תקוע בקיפול וכששייפתי אותו על גב סלע מוכתם מחזזית הוא השמיע צליל של זכוכית, חורכת חלודה. אנלא יודע מה מצאתי בו אפילו שהברגים שלו היו נוקשים הוא נפתח ואפילו שהלהב היה כבר קהה מאוד הצלחתי להוציא ממנו משהו חד. התחלתי לחתוך־לחתוך־לחתוך את הענף מהעץ חשבתי ששמעתי אותו צורח אבל הוא נעתר ונתן לי לנתק.
שייפתי את צדדיו לכל האורך והשארתי חריצים בקצוות. אחר כך את החבל שמצאתי זרוק בהמשך הדרך קשרתי לקצהו העליון ואחר כך לתחתון והייתה לי משומקום קשת. אחר כך אספתי עוד מקלות שהפכו בשיופים לחיצים שאותם יכולתי לירות וכשהגעתי אל הנזירות ושתקתי כרגיל והן היו שותקות איתי, ראיתי איך המבט שלהן נפתח־ואז־נסגר שלא אזהה את הניצוץ.
אותו היום כשחזרתי עם התיק ריק מגרגירים והמכנסיים קשורים מלוכלכים וכפות הרגליים מלאות קוצים והאבק על הפנים הייתה לי קשת גדולה וחיצים שהחזקתי חזק בידי ולא נתתי יותר לאף אחד ללמד אותי שיעורים־גרועים־של־עבדים בבתים שאינם שלהם מלאים בחפצים שאינם שלהם ואנשים שאינם שלהם, הקשת הזו הייתה מעכשיו שלי.
*
בעיה ידועה עם חיצים וקשתות שכמו שלהב חד מחליק וחותך דווקא את אצבע האוחז העומדת בדרכו, החץ הנשלח מעצמו אל המרחב אובד ופוגע ובכן, בציפור. האוחז נותר נע מקיום שקוף כמו דג שוחה חומק מתחת, קשוב שותק ושותק.
מוריה רוזנבלום, ילידת 1982, היא אמנית ומשוררת, בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. נמסרה לאימוץ וגדלה בקיבוץ דתי, כיום חיה בגליל ואם לחמישה. יצירותיה הוצגו בתערוכות שונות ושיריה ראו אור בכתבי עת מגוונים. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חולצה ורודה", סיפור קצר מאת תמר וייס־גבאי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
