.
אוהב אוהב
הדר אורלנוב
.
אלינור מור נולדה לפני שלושים ושש שנה בתל אביב ובינואר הקרוב היא תתחיל את הצילומים של חייזרים אמיתיים. היא תשחק את החייזרית, לצד ג'ארד לטו, שישחק את החייזר. מאז הדלפת תמונות העירום שלה, שהפיץ בן זוגה לשעבר, המיליונר הצעיר נאט רוברטס, הכתבים מחכים לה באופן קבוע מחוץ לביתו של בן נייטלי שבסנטה ברברה, שאיתו היא מתגוררת כיום. כשנייטלי ומור יוצאים מביתם בריצת ספרינט למכונית, גם הכתב הישראלי של חדשות הבידור מנסה לרוץ כדי להשיג תגובה, אך בטעות נופל לשלולית.
אורי וטל ישבו על הספה וצפו בזה, אבל בשלב מסוים אורי חמק למטבח כדי לבדוק מה קורה עם הרוטב של הפסטה.
טל סגרה את הטלוויזיה וניגשה גם היא למטבח. אורי חתך סלט.
לשים אבוקדו? הוא אמר.
אפשר. לא משנה לי.
ותירס?
אולי נצא לאכול בחוץ? היא אמרה.
אבל האוכל כבר מוכן.
אבל אנחנו אף פעם לא יוצאים.
כשאנחנו יוצאים, אחרי זה את אומרת שאת לא מצליחה לקום לעבודה.
היא לא אמרה כלום והתיישבה ליד השולחן.
אחרי חמש דקות הוא שפך מים ופסטה לתוך מסננת והניח את הפסטה בצלחות ופיזר מעל את הרוטב. אחרי זה הוא הוא ערך את השולחן והוציא שתייה ואז התיישב והתחיל לאכול.
תיזהרי, זה חם. הוא אמר ועשה פו על המזלג.
זה לא מוזר לך לראות אותה? היא אמרה.
את מי?
אתה יודע את מי.
לא יודע, הוא אמר, היא כל הזמן בטלוויזיה.
לא כל הזמן, היא אמרה.
הוא לא התווכח עם זה והם אכלו בשקט.
סיימתי, היא אמרה.
לא אכלת כלום.
אני לא רעבה.
את רוצה שנצא? עדיין אפשר לצאת.
לא יודעת כבר, היא אמרה וקמה לעמוד ליד חלון המטבח, צופה החוצה אל הרחוב.
הוא מיהר לסיים מהצלחת ופינה את שתי הצלחות לכיור. אחרי זה הוא פתח את הברז ושטף את הכול.
היא נשענה על אדן החלון והתכופפה למטה.
איך זה הרגיש כשעשית את זה?
הוא לא שמע אותה עם המים של הברז.
מה? הוא אמר.
כלום, אני רק תוהה לעצמי איך זה הרגיש לעשות את זה.
עכשיו הרגליים שלה היו באוויר והיא נשענה עם הידיים על אדן החלון. הוא השאיר את המים זורמים וניגש למשוך אותה פנימה.
טל, הוא אמר. די עם השטויות.
היא התיישבה שוב ליד שולחן המטבח והסתכלה עליו שוטף את הכלים.
כשסיים הוא ניגב את הידיים במגבת קטנה משובצת.
אתה בכלל אוהב אותי?
מה זו השאלה הזאת, הוא אמר והתקדם לכיוון האמבטיה. היא הלכה אחריו.
אני מתכוונת, היא אמרה, אם אתה אוהב אוהב אותי. אם אני אהבת חייך.
הוא שטף מעט את מברשת השיניים ומרח עליה משחה. ברור שכן, הוא אמר, ועכשיו תפסיקי.
היא הביטה בו כשצחצח שיניים, אחרי זה הוא ירק ואז שטף את הפנים וניגב אותן בחלוק שהיה תלוי על וו שעל הדלת.
ובשבילי, גם היית עושה את זה?
טל, הוא אמר, זו לא הייתה אהבה. זה היה… זה היה חולני, את לא מבינה?
פשוט תענה, היית עושה את זה בשבילי או לא?
זה מה שהיית רוצה?
אני רק שואלת אם היית עושה את זה גם בשבילי, זה הכול.
טל, הוא אמר ונכנס למיטה. אני באמת רוצה שנפסיק את השיחה הזאת.
היא עמדה לצד המיטה, ממש מעל הראש שלו. לא רוצה, היא אמרה.
לילה טוב, הוא אמר וכיבה את האור.
היא עמדה בחושך כמה דקות ואז הלכה לסלון.
היא עמדה יחפה על השטיח הנעים. היא הסתכלה על הספרים שעל השידה, שהיו מסודרים לפי צבעים, על המנורה שקנתה שלשום בקניון ואורי תלה, על הווילונות הלבנים, ועל שמיכת הטלוויזיה שמונחת ברישול על משענת הספה. היא קיפלה את השמיכה והניחה אותה שוב על המשענת ובהתה בה שניות ארוכות, ואז הלכה על השטיח ובעזרת כפות הרגליים הזיזה את הסיבים לצד הנגדי ויצרה שבילים.
היא חזרה לחדר השינה ונעמדה לצד המיטה.
אורי, היא אמרה.
מה?
כן, זה מה שאני רוצה.
מה? הוא אמר.
שאלת אם זה מה שהייתי רוצה, אז כן. זה מה שאני רוצה.
הוא הדליק את האור והביט בה ברצינות רבה.
זה מה שאת רוצה.
אני לא רוצה שתיפצע או משהו כזה. בחיים לא הייתי רוצה משהו כזה.
מותק, הוא אמר, מה הבעיה? פשוט תגידי לי מה הבעיה.
אני פשוט רוצה לדעת ש… אני פשוט רוצה להבין אם היית עושה משהו כזה אם גם אני הייתי עוזבת אותך.
את רוצה להיפרד? זה העניין? הוא קם מהמיטה לכיוון המטבח. היא הלכה אחריו. הוא שתה כוס מים.
מה פתאום, היא אמרה. ממש לא התכוונתי למשהו כזה. הייתי מתה אם היינו נפרדים.
הוא עמד ליד המקרר קפוא והיא התחילה לבכות. לא יודעת כבר, היא אמרה.
הוא התקרב אליה. תמיד כשהיא בוכה הוא נהיה רך יותר. הוא ליטף את צווארה, את שׂערה, את שפתיה. מותק, הוא אמר. אני אוהב אותך. אני אוהב אוהב אותך. מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להבין את זה?
סליחה, היא אמרה. אני לא יודעת למה אני ככה.
הוא המשיך ללטף לה את השיער.
ואם אני באמת אעשה את זה מותק, זה יעזור? זה באמת מה שיעזור?
אני לא יודעת. אני לא יודעת אם זה יעזור. אולי זה יעזור. אבל…
אבל מה?
אבל רק אם גם אתה רוצה בזה.
הוא לבש חולצה. הוא היה עייף אבל היה נחוש לסיים עם זה. להרגיע אותה.
אתה בטוח בזה? היא אמרה. ומיד הוסיפה, אבל אם כן, אז רק מהחלון שבסלון. בחיים לא הייתי מבקשת ממך לעשות את זה מהחלון של המטבח עם כל השיפוצים למטה.
הם ניגשו ועמדו שניהם ליד החלון.
זה ממש משוגע, לא? היא אמרה. השכנים בטח יחשבו שאנחנו מטורפים.
סביר להניח, הוא אמר. אבל לא נורא.
היא חייכה.
שנייה אורי, אתה בטוח בזה?
מותק אל תדאגי, מהקומה הזאת לא יקרה כלום.
אנחנו באמת לא נורמליים, היא אמרה.
אנחנו דפוקים לגמרי, הוא אמר.
הוא לקח תנופה קלה וקפץ והיא הביטה בו עושה את כל הדרך למטה מהקומה הראשונה של הבניין אל הגינה הקטנה שמתחת לחלון של הסלון. הוא נחת על הרגליים אבל אז נפל על הישבן והתגלגל אחורה על הגב.
אלוהים, היא צעקה. אתה בסדר?
כן, כן. הוא צעק בזמן שניער את החול והעשבים מהישבן.
היא הביטה לצדדים ולרחוב החשוך. השעה הייתה אחת־עשרה בלילה ונראה שאף אחד לא שם לב.
מותק! היא אמרה כשעלה בחזרה. מה קרה? זה כואב?
שפשוף, הוא אמר. לא רציני.
אתה בטוח? אולי כדאי שליתר ביטחון נלך לבדוק את זה.
בסדר, הוא אמר.
אנחנו נלך לבדוק את זה על הבוקר, היא אמרה.
הוא ניגש אל המקלחת, התפשט ופתח את הברז. הוא חיכה שהמים ייעשו חמים ובדק כל כמה שניות עם היד. היא נעמדה בפתח הדלת.
אני אוהבת אותך כל כך, היא אמרה. באמת. אני לא חושבת שאי פעם אהבתי ככה כמו שאני אוהבת אותך.
גם אני, הוא אמר.
כשיצא מהמקלחת היא כבר הייתה במיטה. הוא התנגב ושם פיג'מה ונכנס גם הוא.
חשבתי שיהיה נחמד אם נעשה איזה טיול קטן, היא אמרה. רונה מהעבודה שלי סיפרה שהם היו בצפון איטליה, באזור של האגמים. זה יכול להיות כיף, לא? לצאת קצת מהשגרה.
כן, הוא אמר, רעיון טוב.
אולי אפילו ניסע לחודש או חודשיים. ניקח הפסקה כזאת מהחיים. מה אתה אומר?
אפשר, הוא אמר. למה לא?
איזה כיף, היא אמרה ונישקה אותו. אז מחר נתחיל לברר על זה?
כן, מחר, הוא אמר.
בסדר, יופי. אז לילה טוב.
לילה טוב, הוא אמר והסתובב לצד השני.
היא שכבה ערה מאוד על הגב והביטה בתקרה. היא חשבה על הטיול לאיטליה. הם ישכרו מכונית קטנה ואדומה. הם יבקרו בעיירות קטנות וציוריות להפסקת קפה וקרואסון. הם יישנו במלונות בוטיק יקרים. הם יהיו ביקב ובמוזיאונים. הם יקשיבו לטבע. לצרצרים של מקום זר. אולי לא איטליה. אולי פריז או לונדון. ואולי משהו מיוחד יותר כמו ברזיל, או אולי אפילו לפלנד.
היא הקשיבה לנשימותיו שהפכו לנחירות קטנות. היא תהתה פתאום אם טיול יספיק. היא עצמה עיניים וניסתה לחשוב על משהו אחר, אבל זה לא עבר לה גם בבוקר, וגם ימים וחודשים לאחר מכן. היא ידעה את התשובה וחיכתה לזמן מתאים.
הדר אורלנוב, ילידת 1985, בוגרת מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלויזיה ובעלת תואר ראשון בתקשורת מהמרכז הבינתחומי. עוסקת בשיווק בתחום הקולנוע. סיפור קצר שכתבה נבחר למומלץ בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וסיפורים נוספים שלה פורסמו ב"מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר", ובכתב העת "צריף".
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השליח", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
