פרוזה | אוהב אוהב

"עכשיו הרגליים שלה היו באוויר והיא נשענה עם הידיים על אדן החלון. הוא השאיר את המים זורמים וניגש למשוך אותה פנימה. טל, הוא אמר. די עם השטויות." סיפור קצר מאת הדר אורלנוב

רחל שביט בנטואיץ, חלון, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 1975

.

אוהב אוהב

הדר אורלנוב

.

אלינור מור נולדה לפני שלושים ושש שנה בתל אביב ובינואר הקרוב היא תתחיל את הצילומים של חייזרים אמיתיים. היא תשחק את החייזרית, לצד ג'ארד לטו, שישחק את החייזר. מאז הדלפת תמונות העירום שלה, שהפיץ בן זוגה לשעבר, המיליונר הצעיר נאט רוברטס, הכתבים מחכים לה באופן קבוע מחוץ לביתו של בן נייטלי שבסנטה ברברה, שאיתו היא מתגוררת כיום. כשנייטלי ומור יוצאים מביתם בריצת ספרינט למכונית, גם הכתב הישראלי של חדשות הבידור מנסה לרוץ כדי להשיג תגובה, אך בטעות נופל לשלולית.

אורי וטל ישבו על הספה וצפו בזה, אבל בשלב מסוים אורי חמק למטבח כדי לבדוק מה קורה עם הרוטב של הפסטה.

טל סגרה את הטלוויזיה וניגשה גם היא למטבח. אורי חתך סלט.

לשים אבוקדו? הוא אמר.

אפשר. לא משנה לי.

ותירס?

אולי נצא לאכול בחוץ? היא אמרה.

אבל האוכל כבר מוכן.

אבל אנחנו אף פעם לא יוצאים.

כשאנחנו יוצאים, אחרי זה את אומרת שאת לא מצליחה לקום לעבודה.

היא לא אמרה כלום והתיישבה ליד השולחן.

אחרי חמש דקות הוא שפך מים ופסטה לתוך מסננת והניח את הפסטה בצלחות ופיזר מעל את הרוטב. אחרי זה הוא הוא ערך את השולחן והוציא שתייה ואז התיישב והתחיל לאכול.

תיזהרי, זה חם. הוא אמר ועשה פו על המזלג.

זה לא מוזר לך לראות אותה? היא אמרה.

את מי?

אתה יודע את מי.

לא יודע, הוא אמר, היא כל הזמן בטלוויזיה.

לא כל הזמן, היא אמרה.

הוא לא התווכח עם זה והם אכלו בשקט.

סיימתי, היא אמרה.

לא אכלת כלום.

אני לא רעבה.

את רוצה שנצא? עדיין אפשר לצאת.

לא יודעת כבר, היא אמרה וקמה לעמוד ליד חלון המטבח, צופה החוצה אל הרחוב.

הוא מיהר לסיים מהצלחת ופינה את שתי הצלחות לכיור. אחרי זה הוא פתח את הברז ושטף את הכול.

היא נשענה על אדן החלון והתכופפה למטה.

איך זה הרגיש כשעשית את זה?

הוא לא שמע אותה עם המים של הברז.

מה? הוא אמר.

כלום, אני רק תוהה לעצמי איך זה הרגיש לעשות את זה.

עכשיו הרגליים שלה היו באוויר והיא נשענה עם הידיים על אדן החלון. הוא השאיר את המים זורמים וניגש למשוך אותה פנימה.

טל, הוא אמר. די עם השטויות.

היא התיישבה שוב ליד שולחן המטבח והסתכלה עליו שוטף את הכלים.

כשסיים הוא ניגב את הידיים במגבת קטנה משובצת.

אתה בכלל אוהב אותי?

מה זו השאלה הזאת, הוא אמר והתקדם לכיוון האמבטיה. היא הלכה אחריו.

אני מתכוונת, היא אמרה, אם אתה אוהב אוהב אותי. אם אני אהבת חייך.

הוא שטף מעט את מברשת השיניים ומרח עליה משחה. ברור שכן, הוא אמר, ועכשיו תפסיקי.

היא הביטה בו כשצחצח שיניים, אחרי זה הוא ירק ואז שטף את הפנים וניגב אותן בחלוק שהיה תלוי על וו שעל הדלת.

ובשבילי, גם היית עושה את זה?

טל, הוא אמר, זו לא הייתה אהבה. זה היה… זה היה חולני, את לא מבינה?

פשוט תענה, היית עושה את זה בשבילי או לא?

זה מה שהיית רוצה?

אני רק שואלת אם היית עושה את זה גם בשבילי, זה הכול.

טל, הוא אמר ונכנס למיטה. אני באמת רוצה שנפסיק את השיחה הזאת.

היא עמדה לצד המיטה, ממש מעל הראש שלו. לא רוצה, היא אמרה.

לילה טוב, הוא אמר וכיבה את האור.

היא עמדה בחושך כמה דקות ואז הלכה לסלון.

היא עמדה יחפה על השטיח הנעים. היא הסתכלה על הספרים שעל השידה, שהיו מסודרים לפי צבעים, על המנורה שקנתה שלשום בקניון ואורי תלה, על הווילונות הלבנים, ועל שמיכת הטלוויזיה שמונחת ברישול על משענת הספה. היא קיפלה את השמיכה והניחה אותה שוב על המשענת ובהתה בה שניות ארוכות, ואז הלכה על השטיח ובעזרת כפות הרגליים הזיזה את הסיבים לצד הנגדי ויצרה שבילים.

היא חזרה לחדר השינה ונעמדה לצד המיטה.

אורי, היא אמרה.

מה?

כן, זה מה שאני רוצה.

מה? הוא אמר.

שאלת אם זה מה שהייתי רוצה, אז כן. זה מה שאני רוצה.

הוא הדליק את האור והביט בה ברצינות רבה.

זה מה שאת רוצה.

אני לא רוצה שתיפצע או משהו כזה. בחיים לא הייתי רוצה משהו כזה.

מותק, הוא אמר, מה הבעיה? פשוט תגידי לי מה הבעיה.

אני פשוט רוצה לדעת ש… אני פשוט רוצה להבין אם היית עושה משהו כזה אם גם אני הייתי עוזבת אותך.

את רוצה להיפרד? זה העניין? הוא קם מהמיטה לכיוון המטבח. היא הלכה אחריו. הוא שתה כוס מים.

מה פתאום, היא אמרה. ממש לא התכוונתי למשהו כזה. הייתי מתה אם היינו נפרדים.

הוא עמד ליד המקרר קפוא והיא התחילה לבכות. לא יודעת כבר, היא אמרה.

הוא התקרב אליה. תמיד כשהיא בוכה הוא נהיה רך יותר. הוא ליטף את צווארה, את שׂערה, את שפתיה. מותק, הוא אמר. אני אוהב אותך. אני אוהב אוהב אותך. מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להבין את זה?

סליחה, היא אמרה. אני לא יודעת למה אני ככה.

הוא המשיך ללטף לה את השיער.

ואם אני באמת אעשה את זה מותק, זה יעזור? זה באמת מה שיעזור?

אני לא יודעת. אני לא יודעת אם זה יעזור. אולי זה יעזור. אבל…

אבל מה?

אבל רק אם גם אתה רוצה בזה.

הוא לבש חולצה. הוא היה עייף אבל היה נחוש לסיים עם זה. להרגיע אותה.

אתה בטוח בזה? היא אמרה. ומיד הוסיפה, אבל אם כן, אז רק מהחלון שבסלון. בחיים לא הייתי מבקשת ממך לעשות את זה מהחלון של המטבח עם כל השיפוצים למטה.

הם ניגשו ועמדו שניהם ליד החלון.

זה ממש משוגע, לא? היא אמרה. השכנים בטח יחשבו שאנחנו מטורפים.

סביר להניח, הוא אמר. אבל לא נורא.

היא חייכה.

שנייה אורי, אתה בטוח בזה?

מותק אל תדאגי, מהקומה הזאת לא יקרה כלום.

אנחנו באמת לא נורמליים, היא אמרה.

אנחנו דפוקים לגמרי, הוא אמר.

הוא לקח תנופה קלה וקפץ והיא הביטה בו עושה את כל הדרך למטה מהקומה הראשונה של הבניין אל הגינה הקטנה שמתחת לחלון של הסלון. הוא נחת על הרגליים אבל אז נפל על הישבן והתגלגל אחורה על הגב.

אלוהים, היא צעקה. אתה בסדר?

כן, כן. הוא צעק בזמן שניער את החול והעשבים מהישבן.

היא הביטה לצדדים ולרחוב החשוך. השעה הייתה אחת־עשרה בלילה ונראה שאף אחד לא שם לב.

מותק! היא אמרה כשעלה בחזרה. מה קרה? זה כואב?

שפשוף, הוא אמר. לא רציני.

אתה בטוח? אולי כדאי שליתר ביטחון נלך לבדוק את זה.

בסדר, הוא אמר.

אנחנו נלך לבדוק את זה על הבוקר, היא אמרה.

הוא ניגש אל המקלחת, התפשט ופתח את הברז. הוא חיכה שהמים ייעשו חמים ובדק כל כמה שניות עם היד. היא נעמדה בפתח הדלת.

אני אוהבת אותך כל כך, היא אמרה. באמת. אני לא חושבת שאי פעם אהבתי ככה כמו שאני אוהבת אותך.

גם אני, הוא אמר.

כשיצא מהמקלחת היא כבר הייתה במיטה. הוא התנגב ושם פיג'מה ונכנס גם הוא.

חשבתי שיהיה נחמד אם נעשה איזה טיול קטן, היא אמרה. רונה מהעבודה שלי סיפרה שהם היו בצפון איטליה, באזור של האגמים. זה יכול להיות כיף, לא? לצאת קצת מהשגרה.

כן, הוא אמר, רעיון טוב.

אולי אפילו ניסע לחודש או חודשיים. ניקח הפסקה כזאת מהחיים. מה אתה אומר?

אפשר, הוא אמר. למה לא?

איזה כיף, היא אמרה ונישקה אותו. אז מחר נתחיל לברר על זה?

כן, מחר, הוא אמר.

בסדר, יופי. אז לילה טוב.

לילה טוב, הוא אמר והסתובב לצד השני.

היא שכבה ערה מאוד על הגב והביטה בתקרה. היא חשבה על הטיול לאיטליה. הם ישכרו מכונית קטנה ואדומה. הם יבקרו בעיירות קטנות וציוריות להפסקת קפה וקרואסון. הם יישנו במלונות בוטיק יקרים. הם יהיו ביקב ובמוזיאונים. הם יקשיבו לטבע. לצרצרים של מקום זר. אולי לא איטליה. אולי פריז או לונדון. ואולי משהו מיוחד יותר כמו ברזיל, או אולי אפילו לפלנד.

היא הקשיבה לנשימותיו שהפכו לנחירות קטנות. היא תהתה פתאום אם טיול יספיק. היא עצמה עיניים וניסתה לחשוב על משהו אחר, אבל זה לא עבר לה גם בבוקר, וגם ימים וחודשים לאחר מכן. היא ידעה את התשובה וחיכתה לזמן מתאים.

 

הדר אורלנוב, ילידת 1985, בוגרת מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלויזיה ובעלת תואר ראשון בתקשורת מהמרכז הבינתחומי. עוסקת בשיווק בתחום הקולנוע. סיפור קצר שכתבה נבחר למומלץ בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וסיפורים נוספים שלה פורסמו ב"מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר", ובכתב העת "צריף".

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השליח", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "השליח", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

"את מתגוררת לבד? שאל. אתה לא נראה כמו שליח, אמרה בתגובה. איך נראה שליח? אני עושה שליחויות, אם זו כוונתך, אני לא איש בשורה".

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2018

.

השליח

מיכל בן־נפתלי

"לאן עכשיו, גְזוּל־צל, לאן?"
פאול צלאן

 

מקלט הרדיו במטבח דלק על חדשות המגיפה, שכעת כבר חלחלה לכל שיחה. אחראי המשמרת הניח חמש שקיות על הדלפק, כפות ידיו נתונות בכפפות שחורות, צועק לעברם – הוא ביקש להתגבר על ווליום השידור – לא להשתהות, להניח את השקיות ליד הדלת ולהסתלק מיד, לא לבוא במגע עם לקוחות. אם אין תשובה, רדו למטה, צלצלו שוב מבחוץ, השאירו הודעה. מחכים לכם כמו למשיח, אך משאירים אתכם בחוץ, אמר כאילו לעצמו.

העיר השתרעה רחבה, חנוקה בשקט קודר, חגיגי, ממלא יראה כמו טבע דומם. הרחובות, הכבישים, הרמזורים המתעקשים להבהב, בצבעים שונים, מציאות שחלפה, הכלבים, בעלי הכלבים, העפיפונים, הכדורים, הם עברו כל גבול, נבעטו, מתגלגלים אי שם, ריבונים לתנועתם. הוא נטל שתיים מהשקיות, קשר לסַבּל והחל לרכוב, מאמֵץ מהלך, גוו הכפוף נמתח אל הכידון. על בגדיו לבש סרבל מניילון חסין, שהבוס סיפק לעובדים, ועל ברדס לבן הניח קסדה ששיוותה לו את מראה האסטרונאוט על אחד מקלפי "העולם המופלא" של ילדותו. חלונות הראווה עטו תלבושת אחידה חיוורת, ריקים ממעש. הוא העביר את מבטו על חצרות הבתים המוזנחות, חוצה את שממת העיר שאווירה הלך והצטלל, מרחף ערני בנופה המונוטוני. הוא אהב את כיעורה, שכעת גם הכאיב לו בוותרנותו המובסת, ברוח המרי הדלילה, שפינתה את מקומה לענווה גמורה, כזו שממענים אל כוח עליון מעל ומעֵבר לציווייהָ של הרָשות. הים הלך והתרחק כישות לעצמה. הגנים והגינות כלכלו לבדם את חייהם הצמחיים. מזיע, מוצף, הוא חש לרגעים שגופו מתפרק, יוצא מגדרו, נוסך בו רוגע בלתי מוכר. אופנועי השליחים האחרים קרעו את הדממה. הם היו ברובם בחורים צעירים ממנו, בני נוער וחיילים משוחררים, צעירים עליזים, סוררים, עוטי סרבלים ומסכות, מתרוצצים הלוך ושוב, מנופפים בזרועם מהעבר השני של הכביש, צועקים שלום, שרים, רוחות רפאים הנוהרות אל שליחותן, לוכדות אותו לפעמים בכנף שיחתן. הוא לא ביקש את חברתם. בימים הראשונים עוד חצה התקהלויות של אנשים. עכשיו התרוקנו השדרות מנשימתן. המעטים שעוד טיילו תקעו זה בזה מבט חשדני, חרד, או הסבו את פניהם, עברו את הרחוב במבוכה כצללים חמקמקים המבקשים להצטופף אל תוך עצמם. הגופים המתפוגגים הזכירו לו שגם הוא אינו נמצא היכן שהוא נמצא. הוא איבד את מניין הימים ואת הסימנים המבדילים את עיתות היממה, תכונת הבוקר, ילדי בית הספר, החבורות שהתגודדו ליד ביתו לפנות ערב.

הוא נעצר לחנות, הסיר את הקסדה ופרע את שׂערו. נשבה רוח חמה, הלמה בגסות עריצה, והביאה עימה טיפות עבות, עכורות, שהתיזו על משקפי הראייה שלו. בבוקר הציץ במראָה, המרחק בין ראשו לכתפיו התקצר, פניו נעשו רבועות, אפורות, שערו נותר שחור ודק, מכסה עדיין את מלוא הקרקפת כנאבק בתהליך השחיקה. הוא שאל את עצמו מתי בדיוק לבש את צורת אביו והרגיש את כיווץ הסרעפת ולחצהּ הבלתי פוסק על בטנו. נדמה היה לו שראה אותה אמש חוצה את הרחוב מבלי להסתכל לצדדים. אבל האם באמת הייתה זו היא? לךְ לךָ, אמרה, לועגת, רק את תחילת דבריה שמע, זו הייתה טענתה כלפיו, הוא לא שומע את מה שאומרים לו, הוא שומע רק את מה שהוא רוצה לשמוע, ובסוף זה מה שקורה. הם שוחחו בטלפון כשביקרה בבית הוריה והוא שהה בביתם המשותף. פתאום, משום מקום, אמרה: עשה לי ולךָ טובה, קח את חפציך ולך לך. באיזו קלות שמה דווקא את המילים האלה בפיה, מרוּקנות מתנופת הבטחה. באיזו קלות אמרה את מילות הגירוש מבלי לצרף להן התחלה חדשה. הוא עזב את הבית מיד, עלה על אופניו ורכב לחבר. כמה ימים אחר כך מצא חדר עזוב ברחוב צדדי. כשבא, כעבור שבוע, לאסוף את חפציו, היא ישבה בחדרה, גבה אל הדלת, מחכה שיסיים. הוא ארז שני ארגזי ספרים, השאיר על המדף את כל הספרים שהביא לה, בכל הקדשה שכתב התגלם הנצח. את מי יאהב עכשיו, שאל את עצמו. אני מצטער, אמר על מפתן חדרה. זה למענךָ, אמרה, לךְ, מצא את עצמך, מפני שכאן לא תמצא שום דבר. סרפן כחול עטף את גופה, גרבוני צמר על ירכיה, חולצת הגולף הלבנה הידקה את חמוקיה, פניה מוסבות לעברו, מאשרות בקשיחות את החלטתה. היא קמה וליוותה אותו אל קצה מישורת המדרגות, עקבה אחריו במבטה ואז שבה וננעלה. הוא נזכר לפתע איך הגתה לראשונה את שמו: יוסף? כמו הנגר מבית לחם? יש עוד אופציות, אמר. אני מעדיפה את הנגר על בעל החלומות, נגרים הם אמינים יותר, אמרה.

כשהשלטונות הורו להסתגר בבתים, המשיך לשמוע את צמד המילים האלה מוכפל ומועצם ללא מחוז חפץ. הוא נפלט החוצה בדרך שהפתיעה גם אותו, ושליחות רדפה שליחות. מאחר שהיו לו אופניים, קיבל משימות רק בגבולות השכונה. עכשיו גבר הצער הכללי על צערו, מילא את עיניו ערפל. הוא הרים את מבטו אל מרפסות הבניין, מוזיקה רמה עלתה ממעל, אך איש לא נופף לו לשלום. הוא נטל את המשלוח ודילג אל הכניסה, הודף את השער במרפקו, מטפס בחדר המדרגות, משתדל לא לגעת במעקים, קפץ בתנועות ריקוד, הסתכל סביב לבדוק אם מישהו מביט בו. התנועה הנמרצת עייפה אותו. הוא נעצר, הקשיב לפעימות ליבו ועצם את עיניו. הוא חש בזעם האצור בקירות הקומה הראשונה, כוחות הומים שהתאפקו לפרוץ, מכשירי טלוויזיה, הורים, ילדים. בקומה השנייה, הניח את השקיות בבהילות, כמעט משליך אותן על סף הדלת, ממהר ללכת, אך נזכר שלא צלצל, חזר כלעומת שבא, ליטף את הידית במגע אגבי. צלצול הפעמון הדף אותו חצי קומה למטה. הוא המתין, מנסה לדמיין מי יפתח, די היה בשם שעל הדלת ובקצב פתיחתה, בזרוע דקה או חסונה, חמה או צוננת, כדי להעניק לו פיסת מציאות בדמות אמון ללא סייג, מורך לב, חשש, או כניעות. הוא חכך בדעתו אם לצלצל בטלפון או לשלוח הודעה, תהה אם השגיחו עליו מן העינית, דואגים שיתרחק לפני שיפתחו חריץ, יושיטו יד ויטרקו את הדלת בספק חרדה ספק אנחת רווחה. ריחות בישול התפשטו מהדירה ממול. לבסוף נפתחה הדלת. זרוע ארוכה וכחושה הושטה משרווליו הארוכים של חלוק אישה, גורפת בהיסוס את השקיות פנימה מבלי להרימן. הוא תהה אם נהגה כך מחמת חולשה. לפתע יצאה ונעמדה יחפה בחדר המדרגות. היא בדקה את חומהּ, הודיעה בקול. היא קודחת. מזמן לא נדבקה בתחלואי החורף, ובכל זאת, אולי זו שפעת שאיחרה לבוא.

כבר כמה ימים לא החליף מילה עם איש. הוא דחה את שעת ההגעה הביתה. איך בחוץ? שאלה. אין כמעט נפש חיה, השיב. רק שליחים באים והולכים. אבל אנחנו כולנו לכודים, הוא רצה לעודד אותה, אף כי גם הוא חש שאין לו במה להחזיק, במה להתחכך, לא בשנתו הנודדת – מחשבה רדפה מחשבה, דימוי הדביק דימוי – לא כשנפלט אל הרחובות. מישהו טרק את דלת הכניסה לדירה בקומה למעלה, נתן בהם מבט זועם, מלמל כמה מילים ומיהר לרדת.

שׂערה גלים, בהיר, עיניה פעורות, פניה הנפולות צרות ורזות. מסביב לצווארה קשרה מטפחת לבנה. הוא שמע את הדי נשימתה כבדים, תהה אם היא אוכלת (הוא זכר את לשון ההזמנה: שתי קערות מרק עדשים כתומות, שלושה מגשי אורז עם ירקות). אני עייפה מהפחד, היא פרשה את כף ידה ונגעה בלחיה. זו הזדמנות טובה לנוח, אמר. אבל זו לא בדיוק מנוחה, אנחנו הרבה יותר פגיעים ממה שאנחנו משערים, אמרה בשפלות רוח. הַבּיטי בחלונות סביב, הַקשיבי לצחוק במרפסות הבתים, ניסה לדבר על ליבה. הם עוד יתעייפו מלצחוק, עוד יבעבע זעם, עוד יבוא דכדוך. מאחוריה דימה לתפוש שמיכה מטולאת על ספה בחדר האורחים. את מתגוררת לבד? שאל. אתה לא נראה כמו שליח, אמרה בתגובה. איך נראה שליח? אני עושה שליחויות, אם זו כוונתך, אני לא איש בשורה, כחכח בגרונו. ובחיים בדרך כלל? שאלה. אני מתרגם, סוג של שליח, לחש. בטח קשה להתדפק ימים שלמים על דלתות סגורות, אתה מתגרה בגורל, אמרה, הסבה את גבה ונכנסה פנימה.

אחר הצהריים השתרר שקט עמוק יותר. הרחוב נחלש, אף כי טרם ניכרו בו סימני החולי, דם, פצע, מוגלה, בכי, זעקה, לשווא חיפש אחריהם. לשווא קיווה לְאות אזעקה שתבדיל בין מתח להתרה. הוא חיכה רגע ממושך בגרם המדרגות, ליד דלת הכניסה, שמע מבחוץ צעדים מטופפים, הנהן בראשו ויצא במרוצה. אישה מלֻווה בכלב גוצי ושעיר חזרה מטיול. הוא נשען על מעקה האבן, מתפתה להתעצל בחצר, קלט בעיניו את השכן שכוב למחצה, יהיר וכופר, על מושב המכונית, החלונות פתוחים, פלאפון אחוז קרוב לאוזנו. ילד כבן חמש נבהל לחפש את אביו בחניה. האם קראה לו לשוב מן הקומה השלישית.

הוא שב אל אופניו, הרים את ראשו, מכַוון קדימה, מבטו הנעוץ בכביש נודד לצדדים. רוח פרצים השתוללה עכשיו, אכזרית וחסרת חמלה, פולשת לתוך דוק מחשבותיו. חיות לא מבויתות התרוצצו בין הבתים ונהרו אל המדרכות. כל חייו הכשירו אותו לעת הזאת, מעודו לא חלם על מסעות גדולים. הוא לא נבהל להתמוטט אל תוך עצמו ולרכז את מלוא הווייתו במשאלה אחת, אחת בלבד, לבל יכבה בו הלהט.

כשחזר לחנות, בעל הבית הציע לו לאכול משהו. ראשו היה סחרחר, אבל הוא לא חש רעב. הפלאפון שלו צלצל. הוא ראה את מספרה ולא ענה. בשארית כוחותיו המשיך לחתור אל סיפי הדירות, נעמד בחדרי המדרגות, דפק על דלתות, משתהה לשמוע אותן נפתחות, מסב את פניו ונמלט. איש צעיר יצא לחדר המדרגות בעקבותיו ובירכו לשלום, התעקש להשליך לעברו מטבע של עשרה שקלים.

הלילה ירד. הוא חשב עליה. היא חולה, מבוגרת אף ממנו, חיה לבדה. הוא יבוא לסעוד אותה, יעמיד אותה על רגליה. הוא ייקח על עצמו את מחלתה. זה המעט שהוא יכול לעשות בשבילה. לכן הוא כאן. לכן שלפה את ידה החוצה ויצאה לקראתו. לרגע היסס אם עליו לרכוב לביתו, אך מצא את עצמו חוזר אל הבניין שבו התגוררה, מטפס אל הקומה השנייה, נשכב על הסף מצונף, עוצם את עיניו ונרדם. הוא לא חשב שהוא או הם חפים מכל עוון. איזו אשמה חסרת צורה מלווה את כל מעשינו. לכן חרד להם, כשהכול ייתם, לכן פילל שיֵצאו מביתם אט־אט, לא בהמוניהם, לא ירוצו, לא יסתערו. לכן ביקש לראות בפניהם הממורקות אם משהו מהותי ישתנה, אם משהו מהותי כבר השתנה. זו האנושות של ההווה, מחוברת ברשתות סמויות מעין, האנושות מכאן ואילך העומדת למבחן. האם היא מסתפקת במועט, ומה המועט מחזיק בחובו. הוא נזכר בידי הילד שלו מזוהמות בעפר, בכדורגל, בדברי מתיקה, בהוריו האוסרים עליו לגעת בשולחן האוכל, בציורי אביו, במגירות חדרו. הוא נזכר איך למד לרפרף במבטו הנסוג. הוא ידע לוותר. דבר אינו אחוז בו. דבר אינו שלו. מאז ומתמיד אהב רק את החומק ממנו.

 

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. לאחרונה ראו אור ספריה "בגד מאש" (כתר, 2019) ו"לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות" (כרמל, 2019). ספרה "המורה" (כתר) זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016. "בגד מאש" נכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2019.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שיעורים של עבדים", סיפור קצר מאת מוריה רוזנבלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | זה לא כלב אלא רעם כלוא

שירים מאת קרן להמן, דעאל רודריגז גארסיה ומרב פיטון

אלכס קרמר, ללא כותרת, פסטל על נייר, 30X20 ס"מ, 2016

.

קרן להמן


מֶרְחַק הַמַּגֵּפָה
אוֹמֵד הֵיטֵב אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּינֵנוּ, אִמָּא

אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁאַתְּ עֲדַיִן יָפָה מִמֶּנִּי
גַּם בַּחֲרִיצִים
זוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ לֶאֱהֹב
יוֹתֵר
פָּחוֹת
מְעַט.
כְּמוֹ אָצָנִיּוֹת בְּטֶרֶם הַזְנָקָה
אָסוּר לָנוּ לִפְרֹץ קָדִימָה.

.


לָאִישׁ הָרִאשׁוֹן בַּשּׁוֹשֶׁלֶת שֶׁלִּי
קָרְאוּ שְׁמוּאֵל.
בְּמַגֵּפַת הַדֶּבֶר הַשָּׁחֹר
מֵתוּ כָּל הַמּוֹהֲלִים בְּמִילָאנוֹ.
שְׁמוּאֵל לָקַח סַכִּין
וְיָצָא לַדֶּרֶךְ

אַחֲרֵי חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנִים
אֲנִי מְגוֹנֶנֶת עַל דּוֹר הַהֶמְשֵׁךְ
וְיוֹלֶדֶת רַק בָּנוֹת

בַּחוּץ שׁוּב מִשְׁתּוֹלֶלֶת מַגֵּפָה.
אוֹמְרִים שֶׁהָיָה זֶה אָדָם
שֶׁנָּגַס בָּעֲטַלֵּף הָאָסוּר.

שִׁירַת הָעֲטַלֵּפִים
הִיא הַתֶּדֶר
הַבִּלְתִּי נִשְׁמָע שֶׁל נָשִׁים
הַחוֹסְמוֹת דַּרְכּוֹ
שֶׁל אִישׁ עִם סַכִּין

 

קרן להמן היא אשת חינוך ומורה לספרות, בוגרת תואר ראשון בספרות במסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בחקר אלטרנטיבות בחינוך באוניברסיטת חיפה. עורכת ערבי סיפורים אמיתיים מטעם "סדנאות הבית" של אשכול נבו ואורית גידלי. בימים אלה משלימה את ספר שיריה הראשון.

.

.

דעאל רודריגז גארסיה

מתוך המחזור "במראות הלילה"

*
הַחֹשֶׁךְ עוֹבֵר כְּמוֹ תַּעַר
עַל קַצְווֹת הַכּוֹכָבִים
לַיְלָה מְאַלְחֵשׁ אֶת הַזֹּהַר
שֶׁאֵינֶנּוּ כָּבֶה.
בָּעֲלָטָה בַּלָּאט עוֹלֶה חִוֵּר
גַּלְגַּל הָעַיִן הַעִוֵּר.
כִּמְעַט רָאִיתָ
תַּנִּין הַבּוֹלֵעַ אֶת הַיָּרֵחַ
כִּמְעַט שָׁמַעְתָּ
מֵנִיעַ בִּלְתִּי מִתְנוֹעֵעַ
חוֹצֶה כְּמוֹ אִוְשָׁה בַּלֵּב.
הָיִיתָ מִתְעוֹרֵר
כִּמְעַט
וְהָיִיתָ אֶחָד
כִּמְעַט הָיִיתָ חֹשֶׁךְ שֶׁאֶפְשָׁר
לָמוּשׁ בְּיָד.

.

*
הַחֹשֶׁךְ מְכַסֶּה אֶרֶץ
מְעַרְסֵל אֶת מְנוֹעָהּ
הַמִּסְתּוֹלֵל
בְּקוֹל שְׁרִיקַת אֲוִיר צוֹנֵחַ
נִּכְנָעוֹת הַדְּלָתוֹת
גּוֹוֵעַ הַחַשְׁמַל
הַמְּסַכְסֵךְ בַּמְּנוֹרוֹת.

צוֹפָר לֹא צִיֵּץ
אִישׁ לֹא צָרַךְ
פִּרְסוֹמוֹת הָעֲנָק
מִתְכַּסּוֹת בְּטַל קָרִיר
חִלָּזוֹן אַלְמוֹנִי
דָּבֵק בָּהֶן לְאַט

.

*
כַּמָּה כְּמִיהָתֵךְ,
כַּמָּה פְּגִיעָה.
מִתְנוֹעַעַת עַל גַּגּוֹת,
חַשּׂוּפִית שֶׁל חֹשֶׁךְ,
בּוֹלְעָן אֱמוּנָה.
בֶּטֶן רַכָּה כְּבֶכִי,
רֵיקָה כְּאֹרֶךְ הַנְּפִילָה.
קְלוּשָׁה כְּמוֹ אֵד תְּפִלָּה
בָּאָה בַּלֵּילוֹת הָאַיָּלָה,
בָּאָה בֶּהָרִים הַמְּרַצְּדִים בַּנֶּשֶׁף
שָׁם פִּי הַכּוֹכָבִים כִּבְאֵרוֹת
בְּמֶרְחָק צָלוּל
מִצְּמָא הַצִּפּוֹרִים.

 

דעאל רודריגז גארסיה, יליד 1986, נולד וגדל בירושלים. למד בישיבות. בעל תואר ראשון בחינוך וספרות ומוסמך לספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", עתיד לראות אור השנה בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ו־64 של המוסך.

.

.

מרב פּיטוּן

שני שירים שחורים

.

הכלב של צ'רצ'יל

"צ'רצ'יל כתב יותר מילים משייקספיר ודיקנס ביחד.
הוא כתב כדי להשאיר את הכלב השחור תחת שליטה."
בוריס ג'ונסון

"לְעוֹלָם לֹא תַּגִּיעַ לַמַּטָּרָה שֶׁלְּךָ
אִם תַּעְצֹר לִזְרֹק אֲבָנִים עַל כָּל כֶּלֶב שֶׁנּוֹבֵחַ", רָעַם רֹאשׁ הָאֻמָּה,
מִמְחָטָה מְגֹהֶצֶת בְּכִיסוֹ, הַמִּגְבַּעַת זְקוּפָה בִּמְקוֹמָהּ.
אֲבָל מִתַּחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּחְשֶׁבֶת שֶׁל מִלִּים וּמַחְשָׁבוֹת
פָּעַם הַדָּם בִּשְׁנוֹת כֶּלֶב, הָלַם
עַד קְצוֹת הַחֲלִיפָה, מִבַּעַד לְגַּלֵּי הָאֶתֶר,
עַד שֶׁלַּמַּאֲזִינִים נִדְמָה שֶׁנְּאוּמוֹ אֵינוֹ
אֶלָּא אוֹסֵף נְבִיחוֹת מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה.

מַקֵּל הַהֲלִיכָה צִמְצֵם אֶת הַפַּעַר בֵּינֵיהֶם לְרֶגֶל אַחַת בִּלְבַד.
לְחָיָיו הִדַּלְדְּלוּ מִשְׁנֵי צִדֵּי הַלֶּסֶת וְהַסִּיגָר
בֵּין הַשִּׁנַּיִם, כְּמוֹ עָנָף שֶׁרַץ לִתְפֹּס בַּפַּארְק.
בְּכָל פָּעַם שֶׁהִבִּיט מִן הַחַלּוֹן בְּדָאוּנִינְג 10
פָּגַשׁ אוֹתוֹ – בְּמַרְאַת הַשִּׁמְשָׁה הַקָּרָה,
בְּקִיר הַלְבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת מִמוּל, מִתַּחַת לְפָנָס חָלוּשׁ,
מְקַצֵּר אֶת נְשִׁימָתוֹ, חוֹרֵץ לָשׁוֹן.

הוּא נִסָּה לְרַפֵּד אֶת יְצוּעוֹ בְּכָרִיּוֹת
שֻׁמַּן אֲוָז וּפַאי כְּלָיוֹת בְּמָלוֹן סָבוֹי. לְהַרְדִּים
אֶת אִי הַשֶּׁקֶט הַמֵּרִים רֹאשׁוֹ בַּלַּיְלָה
וְנִדְרָךְ, אֶת הַכַּפּוֹת הַנִּמְתָּחוֹת.
אַךְ לִבּוֹ הַמְּנַתֵּר מִבַּעַד לִמְעִיל הַגּוּף
נִלְכַּד שׁוּב וְשׁוּב בִּידֵי צַיָּד אֲרֹךְ רוּחַ.

הוּא כָּתַב, מִשְׁתַּדֵל לְאַלֵּף אֶת הַחַיָּה. הוֹפֵךְ
אֶת הַסִּיגָר לְמַשְׁרוֹקִית עַל־אֱנוֹשִׁית,
אֶת הַשּׁוּרוֹת לְסוֹרְגֵי מְלוּנָה מְרֻשֶּׁתֶת.
אִם יִקְשֹׁר עַצְמוֹ בִּרְצוּעָה לְתֹּרֶן הַשֻּׁלְחָן
יוּכַל לְהָסִיחַ אֶת דַּעַת הַסִּירֵנוֹת
בְּתִקְתּוּק מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה.
אִם לֹא יַחֲרֹג מִמַּעְגַּל הַמְּנוֹרָה
יוּכַל לַחֲצוֹת אֶת יַם הַיָּמִים הַנִּבְקָע תַּחְתָּיו,
לְהָמִיר
שְׁחוֹר לֹעַ בִּשְׁחוֹר דְּיוֹ.

.

זה בכלל לא כלב
הַשָּׁחֹר הַזֶּה. אֵין שׁוּם רֹךְ פַּרְוָתִי
אוֹ לִקּוּקִים עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם. שׁוּם זָנָב אֵינוֹ
צוֹהֵל אוֹ מְכַשְׁכֵּשׁ. אִם מִישֶׁהוּ כָּאן צַיְתָן
בְּעַל כָּרְחוֹ, הֲרֵי זֹאת אַתְּ
קְשׁוּרָה בִּרְצוּעָה שְׁקוּפָה לִנְהָמָה.

מִתַּחַת לָעוֹר עוֹמֵד אִתָּךְ שׁוֹר, עוֹקֵב
אַחַר עֲקֵבָיִךְ. שְׁנֵיכֶם
בּוֹטְשִׁים בֶּעָפָר הַשִּׁגְרָה.

זֶה לֹא כֶּלֶב אֶלָּא רָעַם כָּלוּא
בִּמְעִיל עוֹר מַבְהִיק
מִזֵּעַת הָרִיצָה שֶׁל מֵאוֹת קִילוֹגְרָמִים
מִקָּצֶה לְקָצֶה בְּמַעְגַּל הַיּוֹם
בּוֹ אַתְּ הַמָטָאדוֹר
מִן הַבֹּקֶר וְעַד שֶׁאַחַד הַצְּדָדִים יִכָּנַע.

בְּכָל יוֹם נִצֶּתֶת מַעֲרָכָה חֲדָשָׁה
בִּגְלִימוֹת אֲדֻמּוֹת, בַּחֲנִיתוֹת מְצֻחְצָחוֹת וּבְדִגְלֵי זָהָב
שֶׁל רְמִיָּה –
מֵאֲחוֹרֵי כָּל תְּנוּפָה מְאֻמֶּצֶת
נוֹשֶׁבֶת רַק רוּחַ רֵיקָה.

כְּכָל שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹקֶפֶת קַרְנַיִם קְרֵבוֹת וּבָאוֹת
וּרְקִיעַת הָרַגְלַיִם עוֹלָה
מִן הָאֲדָמָה עַד לְשָׁרְשֵׁי שַׂעֲרוֹתַיִךְ.
מִתַּחַת לִקְטִיפַת הָעֹרֶף שְׁרִירִים נִדְרָכִים,
אֶצְלֵךְ וְאֶצְלָהּ, הַחַיָּה הַכֵּהָה, הַצֵּל הַשּׁוֹעֵט.

חֵץ שָׁלוּחַ בָּאֲוִיר וְהַקָּהָל נֶעֱמָד עַל רַגְלָיו
וּבְזֵנִית הַשֶּׁמֶשׁ אֵין לָדַעַת מִיהִי הַדּוֹעֶכֶת
בַּזִּירָה שֶׁקֹּטְרָהּ כֻּלּוֹ עִוָּרוֹן – אַתְּ
אוֹ הִיא.

 

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. קובץ שיריה זכה במקום הראשון בתחרות ע"ש הרי הרשון בשנת 2006. שיריה התפרסמו בכתבי העת "הליקון" ו"כתובת" ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "מלכה עירומה". חיה בירושלים.

 

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גיא פרל, איריס רילוב ויערה בן־דוד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | הדֶּבר: דו"ח קריאה חוזרת

"לאחר כחודש של התעוררות אל שגרת הקורונה, תקנות הבידוד החברתי והסגר, הקוראת שוב אינה מסוגלת לקרוא את הדֶּבר כאלגוריה." שֹהם סמיט חוזרת לרומן של אלבר קאמי

מיכל ביבר, השכן עם גופייה לבנה ווילון, שמן על פשתן, 50X40 ס"מ, 2019

.

הדֶּבר: דו"ח קריאה חוזרת

מאת שהם סמיט

לזכר לילי רוסו

.

1.
הרצון לחזור ולקרוא את הדבר של קאמי ניצת בי יום־יומיים לפני פרסום הידיעות על העדנה המחודשת שזוכה לה הספר שראה אור ב־1947 ועל אלפי העותקים שנדפסו בן לילה, בין היתר, בקוריאה וביפן. אינני מציינת זאת בכוונה לגרוף נקודות על מקוריות, אלא דווקא כדי לומר את ההפך, את מה שעד לא מכבר היה מובן מאליו: יצירות מופת לא מתות ולא נעלמות. יצירות מופת הן כמו חיידק או נגיף רדום המקנן בתהום השכחה של האדם או התרבות וממתין שם, סבלני, להתפרץ. כך גם זיכרונות.

 

2.
הייתי משוכנעת שהעותק שמצאתי בספרייתי – תרגום יונתן רטוש, נדפס ב־1968 – נושא עימו ד"ש מנעוריי, ממגמת הספרות בתיכון הקיבוצי, ממורתי האהובה לילי רוסו. טעיתי. גזיר מגזין צרפתי שנשר אל ידי מבין הדפים העיד כי הדבר הזה, שכריכתו (ורודה וכמעט שובבה) זכורה לי לפרטי פרטים, איננו הדבר שלי. על הגזיר (נייר כרומו מט, הדפסה איכותית) התנוסס בצידו האחד תצלום שחור־לבן אופייני של קאמי (מעיל טרנץ', עניבה, סיגריה שמוטה, מבט מהורהר), ובצידו השני מקטע מפרסומת לאירוע כלשהו שהתקיים בגראן פאלה ב־5 במרץ 1987. מסקנה: העותק הגיע עם הנדוניה של א' שבאותה שנה עמד כפסע מחתונה עם ק', עולה חדשה מצרפת, בת להורים שהיגרו לליון מאוראן, עיר הדבר.

 

3.
אצל המורה לילי רוסו, למדה התיכוניסטית כי הדבר הוא אלגוריה. הדבר הוא רצחנותם של בני האדם, אלימות החוק ועונש המוות, המלחמות, הנאציזם. "מגיפות, דבר שכיח הוא," כתב קאמי (תרגום רטוש), "אבל מתקשה אתה להאמין במגיפה שעה שהיא ניחתת על ראשך. היו בעולם מגיפות דבר לא פחות ממלחמות. ואף על פי כן, גם הדבר וגם המלחמה תמיד ימצאו את בני האדם בלתי מוכנים."

בשביל התיכוניסטית וחבריה לתיכון האזורי, קיבוצניקים ברובם, מלחמות לא היו דבר מפתיע. הם גדלו עליהן, ינקו שירי שכול עם חלב אמם ובטקסים, ישנו במקלטים, טיפסו וגלשו על כניסותיהם שעלו במדשאות כפטריות בטון, ובמלחמת לבנון הראשונה גויסו לעבודות במשקים. השלום עם מצרים יפתיע אותם, לא מלחמות.

מגיפה, לעומת זאת, הייתה משהו משיעורי ההיסטוריה של ימי הביניים או מכתב העת פנטסיה 2000; תרחיש בדיוני, מופרך, תלוש לחלוטין מן העולם שאליו נולדו, שמוגר בו כל מה שהוא בר מיגור: קדחת, ביצות, אנופלס, כולירה, גרענת, שעלת. ועם זאת, בזיכרונה של התיכוניסטית שבגרה נחרטו תמונות נוספות: מורה ולה נעל מפלצתית וקב (ששש… שיתוק ילדים), מבצעי "הקש בדלת" למען ילדי איל"ן ואלי"ן, ובדרך לסבתא, חומת "בית החולים האנסן למצורעים" ששכן בלב גן, לצד המוזיאון לטבע. שם, למדה הילדה המבועתת מפי אמה, הוחזקו אחרוני החולים במחלה התנ"כית.

 

4.
"המגיפה," כתב קאמי, "אינה כשיעור מידתו של האדם, לפיכך אומר האדם כי המגיפה נעדרת ממשות היא, זהו חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע לעתים בני האדם הם שחולפים. ההומניסטים שבהם בראש ובראשונה, לפי שלא נקטו באמצעי זהירות."

כעת, לאחר כחודש של התעוררות אל שגרת הקורונה, תקנות הבידוד החברתי והסגר, הקוראת שוב אינה מסוגלת לקרוא את הדבר כאלגוריה. כעת אין היא יכולה שלא לשאול את עצמה האם אי אפשר שהיא, ההומניסטית המזלזלת בתקנות, ההודפת מעליה את תחזיותיהם של רואי השחורות כאילו היו חלום רע, המתקוממת על עצם האבסורד שבהשוואה בין שפעת הקשישים הזו לדֶבר, אינה אלא דמות חולפת ב"הקורונה".

 

5.
מתי מבינים?

"מה זאת אומרת מיליון חללים?"

"חלל אין לו משקל אלא אם כן ראית אותו מת."

 

6.
בעמוד 29 קראה התיכוניסטית תיאור של הדוקטור ברנאר רייה:

"מראהו כבן שלושים וחמש שנה. קומה ממוצעת. כתפיים איתנות. הפנים כמעט מרובעים. העיניים כהות וישרות, אך הלסתות בולטות. החוטם מוצק ותקין. השיער שחור וגזוז קצר מאוד. הפה קשתי והשפתיים מלאות וכמעט תמיד קמוצות […]"

אדם מבוגר, חשבה.

"מבוגר מדי," אמרה, יהירה וטיפשה שכמותה, כמעט עשור לאחר מכן לק', שאותה הכירה אצל חברה משותפת. ק' , שבסופו של דבר לא התחתנה עם א', חשבה שהם שניהם, ממש סיר ומכסה.

 

7.
הראשון מבין חמשת חלקי הרומן נחתם במעמד דרמטי. ד"ר רייה מקבל מברק ובו כתוב לאמור: "הכריזו על מצב דבר. הטילו הסגר על העיר."

שלא כמו "מגיפה", המילה "הסגר" לא הייתה זרה לתיכוניסטית. זו הייתה מילה מכאיבה, מילה של כאב פנטום. האיבר הקטוע היה כלבון אהוב שנתלש מזרועותיה הדקות בכיתה ג והושם בהסגר של שבועיים בהוראת תברואן המועצה המקומית, אדם ערל לב שהיא ואחיה העמידו בשורה אחת עם גדולי צוררי העם היהודי (צוררים של עמים אחרים לא היו ידועים להם). באופן מקרי לגמרי נקשר שמו של האיש באירוע טראומטי נוסף מאותה התקופה: ירי בכלבים משוטטים לעיני ילדי בית הספר. הודות לו, אפשר לומר, הגיעה אל הדבר – ואל הכלבים המשוטטים ונורים בין עמודיו – עם ניסיון חיים מסוים המאפשר לה לקבוע בביטחון כי הדימוי החזק ביותר מעטו של סופר מחוויר מול כתם מטושטש הנרשם על רשתית של ילד.

 

8.
כמו "הֶסְגר", גם "סגר" היא, לתיכוניסטית (שכבר מזמן הייתה לאמם של תיכוניסטים) מילה מכאיבה. אבל כפי שכתב הסופר הברזילאי משאדו דה אסיס (משפט שחמדה והציבה כמוטו לאחד מסיפוריה): "לעולם יישא אדם באורך רוח את כאב הבטן של זולתו." ורק עכשיו, כשצעדיה שלה מוצרים, היא מקבלת מושג קלוש, דוגמית חינם הקרובה יותר לאחיזת עיניים של סגר החיים תחת משטר דיכוי.

 

9.
"להסתגל לנכר פתאומי זה," כותב קאמי. "שום אדם עדיין לא השלים, בעצם, עם עובדת המחלה. רובם היו רגישים בעיקר למה שהפריע את ארחות חייהם או פגע בענייניהם. מכך היו מוטרדים או רגוזים ואין אלה רגשות שאפשר להעמידם כנגד הדבר. תגובתם הראשונה, דרך משל, הייתה להאשים את השלטונות […] האם אי אפשר לעיין בהגמשתם של האמצעים שננקטו?"

וכמה שורות מתחת: "מצד אחד, אפשר לא כולם היו מתי דבר. ומצד שני, איש מתושבי העיר לא ידע כמה בני אדם מתים כאן מדי שבוע, בימים כתיקונם."

כל מה שכולם אומרים פה עכשיו, בתרגום לעברית רטושה.

 

10.
"אמא," שאל אותה אתמול הבן, חסר מנוח, "יש צפי מתי כל זה ייגמר?"

"הדבר לא היה, לגביהם, כי אם אורח בלתי נעים, העתיד להסתלק יום אחד, כדרך שבא."

"עוד לא פיטרו את ליצמן?"

"השחיתות המייאשת ביותר היא הבערות המדמה לדעת הכל, והנוטלת איפוא, לעצמה, סמכות להרוג. נפשו של הרוצח עיוורת היא."

 

11.
היא יוצאת מהבית ושם בחוץ "העיר הגדולה והמחרישה שלא הייתה עוד כי אם ציבור של קוביות גושיות ודוממות." העיר שלה, המילים שלו (ושל רטוש). "רק צלמיהם השותקים של נדבנים נשכחים או של אנשי שם מלשעבר, שאוטמו לעד בתוך הארד – רק הם לבדם, בפני האבן או הברזל הכוזבים שלהם, ביקשו להעמיד תמונה מדולדלה של מה שהיה האדם בשעתו."

אנשי שם מארד? עד כאן. איש שם אחד ויחיד. על סוסתו ברוטשילד, מול בית העצמאות.

 

12.
"סוסה שחומה, נהדרה", "סוסה בריאת בשר", "מבהיקה", "סוסה כעין השחור", "סוסה מפוארת", "סוסת שחום", "סוסה שחומה מפוארה" – כמה פתטי ונלעג, נוגע ללב והירואי, מאבקו של הפקיד גראן, להצליח להשלים את משפט הפתיחה המפורכס של יצירתו, ובו סוסה ואמזונה הרכובה עליה, שאותו הוא חוזר ומשכתב, וחוזר והוגה בו, מוחק, כותב, וכך לאורך חודשים, עד שלבסוף, על סף שיגעון ומוות בדבר, הוא מגיש לרייה כתב יד ובו כחמישים עמודים "שאין בהם אלא משפט אחד מועתק, מעובד, מורחב, מצומצם, פעמים אין ספורות". "שרוף את זה," הוא פוקד על רייה, וזה, מהסס רגע, אך הסבל הנורא בקולו של הפקיד משכנע אותו והוא מציית.

 

13.
מה נוכל להסיק מן הסצנה, בהתחשב בכך שבעמודיו האחרונים של הרומן ייחשף רייה כמחבר הכרוניקה שזה עתה קראנו? האם ביקש קאמי לומר שרייה, שלא ביקש אלא להעיד על שראו עיניו, וכותב מתוך הכרח, באיפוק, בהסתמך על דיווחים, וכמובן, בלי קישוטי דמיון וסלסולים, הוא הסופר האמיתי מבין השניים? כי רק כך צריכה להיכתב ספרות?

 

14.
"משאזלו הנבואות אף מפי ההיסטוריה, הזמינו נבואות אצל העיתונאים, שבעניין זה, מכל מקום, נתגלו בני־סמך לא פחות מדמויות המופת שלהם בדורות עברו. כמה מנבואות אלה אף הופיעו בצורת פיליטונים […] כמה מניחושי־העתידות הללו נסמכו על חישובים מוזרים שנשתלבו בהם מניין השנה, מספר המתים וחשבון החודשים שכבר עברו בממשלת הדבר. אחרים ערכו השוואות עם מגיפות הדבר הגדולות בדברי הימים, העלו קווי דמיון (שהנבואות כינו אותם שיעורי קבע), ובאמצעות חישובים מוזרים לא פחות התיימרו להפיק לקח על המסה הנוכחית."

גם בעניין זה לא עלה בידינו לחדש.

 

15.
במשך השנים תמיד הופתעתי לגלות שרבים מקוראי הדבר לא זוכרים את גראן. אני חיבבתי אותו כבר בשיעורים של לילי רוסו (כפי הנראה גם היא חיבבה אותו), וחושבת עליו כל אימת שאני נתקעת עם המשפטים שלי, משנה אותם, סולדת מהם (מעצמי), מתייאשת. המחשב הזה הוא בית קברות להתחלות של סיפורים, לטקסטים מזן גראני. גראן, על כל פנים, מחלים מהדבר, אבל לא מטירוף הכתיבה. המילים הראשונות היוצאות מפיו הן: "טעיתי. אבל אני אתחיל מחדש. אני זוכר את הכל."

 

16.
מה יהיה ביום שאחרי הקורונה?

"תשוקתם העזה של בני עירנו הינה ותהיה לנהוג כאילו לא נשתנה מאומה."

הגיוני.

 

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018). סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996) ו"הוםסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם פטל ומעבורת – פרוייקט הסיפור הקצר.

.

אלבר קאמי, "הדבר", עם עובד, 1963. מצרפתית: יונתן רטוש.

 

.

 

» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: סיון בסקין על פמיניזם בספרות הנוער הסובייטית, לכבוד יום האישה הבינלאומי

» פרק מתוך "מוות מאושר" מאת קאמי, שיצא לאחרונה בעברית בתרגומו של ניר רצ'קובסקי.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן