בעבודה | מתוך "מוות מאושר", תרגום חדש לספרו של אלבר קאמי

לקראת שישים שנה למותו של קאמי, הצצה ראשונה לתרגומו של ניר רצ'קובסקי ל־La Mort heureuse, שיראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והקדמת דברים מאת יפעת שחם, עורכת התרגום

אלבר קאמי

.

איך אפשר למרוד?

מאת יפעת שחם

.

מוות מאושר הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי כשהיה בתחילת שנות העשרים לחייו. הוא גנז אותו לטובת כתיבת ספרו הנודע הזר, והרומן הגנוז ראה אור רק בשנת 1971, כעשור לאחר מותו. התלבטנו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אם לתרגם את שם הספר ל"מוות מאושר", או אולי להעדיף תרגום מעודן יותר בסגנון "מיתה מאושרת" (הספר תורגם בעבר בידי אהרן אמיר בשם "מיתת אושר" [עם עובד, 1980]). עלה חשש שכותרת הכוללת את המילה "מוות" תרתיע את הקוראים. כל מי שעבדה בחנות ספרים ודאי נתקלה לא פעם בשאלה: "תגידו, אין לכם ספרים שמחים יותר?" ובכן, אין. עם זאת, בעיניי דווקא המילה "מאושר" היא הנפיצה מבין השתיים, או כפי שאמר פרופ' אריאל הירשפלד בהרצאה שנכחתי בה לפני כשבוע: "אם נהיה מאושרים, לא נדע מה לעשות בזה", וכראייה ציטט את השורות המכמירות מתוך השיר "יום פתאומי" לאלתרמן: "כִּי תַגְנִיב לוֹ שִׂמְחָה, כְּאוֹרַחַת שֶׁל חַג, / שֶׁתָּבוֹא, / שֶׁתִּגַּע וְאֵינֶנָּהּ – – / מַה יֹאמַר לָהּ? בַּמֶּה יְפָאֵר הַשֻּׁלְחָן? / וְאֵיפֹה, / וְאֵיפֹה יוֹשִׁיבֶנָּה?"

מוות מאושר מספר על פטריס מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי, מורד בחיי השגרה המאוסים עליו ויוצא למסע נואש בניסיון לחיות חיי אושר. הספר מטלטל לא כי הוא מאלץ אותנו להישיר מבט אל המוות, אלא כי הוא קורא למרד, ואל מול קריאה למרד צודק יש תמיד רק שתי אפשרויות – להצטרף או להצטער שאין לך מספיק אומץ כדי להצטרף. חיים מאושרים בעיני מרסו הם התמסרות מלאת תשוקה לזרמי החיים מתוך השלמה עם הגורל האנושי שמצפה לכולנו. כשמרסו נשאל מה מפריע לו להיות מאושר, הוא משיב: "העבודה שלי, שמונה השעות האלה שאחרים מסוגלים לסבול, זה מה שמפריע לי", תשובה שעימה עשויים ודאי להזדהות רבים מחבריי לדור ה־Y. בניגוד לרעיונות מסוימים בניו־אייג' שמנסים למכור לנו את התפיסה ש'האושר אינו תלוי בדבר מלבד עצמך' (ולא לחינם הם משגשגים כל כך דווקא בתרבות הקפיטליסטית), לאורך הספר טוען מרסו בתוקף שלא ניתן להיות מאושרים בלי כסף: "מי שיש לו כסף, יש לו זמן. על זה אני מתעקש. הזמן נקנה בכסף. הכול נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר."

העמדה האתית של מוות מאושר היא שכדי לחיות חיי אושר צריך הרבה זמן, אבל כדי להשיג הרבה זמן צריך הרבה כסף, אבל כדי להשיג הרבה כסף צריך לעבוד הרבה זמן, אבל אם נעבוד הרבה זמן, לא ייוותר לנו הזמן הנדרש כדי לחיות חיים מאושרים. מעגליות זו היא תמצות מדויק של שיחות רבות שאני עדה להן בין חבריי בני דור ה־Y. מצד אחד הם מודעים לחוסר התוחלת של הריצה במעגל הזה, ומצד שני הם גם מבינים שלא באמת ניתן לסטות ממנו ולצאת בשלום. לאורך השנתיים האחרונות זו השאלה שהטרידה את מנוחתי יותר מכול – איך אפשר למרוד? איך אפשר לצאת מהמעגל הזה בלי להרוג מישהו עשיר ולקחת את כספו כפי שעושה מרסו? זה לא ספוילר, אל דאגה, זה קורה בפרק הראשון, שאתם מוזמנים לקרוא להלן, רגע לפני שהספר יופץ לחנויות.

.

יפעת שחם, ילידת 1994, עורכת ואחראית מחלקת כתבי יד בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עורכת התרגום של הספר "מוות מאושר". סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית שבירושלים. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובכתב העת צריף (גיליונות 4 ו־5).

***

 

פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" / אלבר קאמי

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 

השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו.

 קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן – הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא  התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר – בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמִצדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלַתזאר גְרַסֶיין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס:

"אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה."

בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשריִריוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה.

זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוַּזח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסָעד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהַקָצב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר – בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש – ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרעפיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב.

 

אלבר קאמי, "מוות מאושר", הוצאת הקיבוץ המאוחד. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אותו לא, אימא

"אז הגנן יבוא לפה בינתיים כרגיל, ושם יהיה עץ שזיף מקסים שתוכלי לראות אצלך בחלון... וכל התרופות שלך בתיק הירוק. את זוכרת?" סיפור מאת נטע ג. גבתון

דבורה מורג, מדף (פרט), שמן על בד, 100X45 ס"מ, 2010

.

אותו לא, אימא 

מאת נטע ג. גִבתון

 

ואת זאת לבשת פעם, אימא? אני לא זוכרת…

היא יפה. וכל כך עדינה. טוב שאפשר לגלגל אותה. בזהירות. ככה, את רואה, אימא? תשאירי אותה מגולגלת ואז היא לא תתפוס מקום ב… בחֶדֶ… בדירה החדשה שלך שם. אם תרצי ללבוש אותה תבקשי מהצוות שיגהצו. הם יודעים שאת לא יכולה לדבר. כרגע. פשוט תשלחי הודעה למשק־בית. בטלפון הנייד שלך, כמו שהראיתי לך.

את זוכרת שיש שם קונצרטים, אימא? והרצאות בשבתות בבוקר? יש תוכנית חודשית והם מאוד מקצועיים. הרי הציעו לך להיות בראש הצוות האמנותי אחרי שתתאקלמי. אמרת שתחשבי על זה. אני רק מזכירה לך…

בואי, אימא, נמשיך. אני אורזת את המעיל היפה שלך. את רוצה גם את הז'קט עם הרקמה?

בסדר, נסתדר כבר שם עם המקום בארון. הנעליים? הן כבר ארוזות מזמן. מיינו וסידרנו עוד לפני ש… הרי הזכרתי לך… דיברנו על זה כשהיית בבית החולים. בּׅימׅי? אֶה… רגע… תיכף נדבר עליו… כבר האכלתי אותו אז נמשיך? אולי הוא באמת מתרגש… נעבור עכשיו לתכשיטים? תיקחי את כולם, אני מכניסה אותם לכאן.

נספיק, אימא. אנחנו כבר כמעט בסוף. אל תדאגי, הטיסה שלי חזרה הביתה יוצאת רק בלילה.

הבריטניקה? מסרנו לפני ש… עוד כשאבא היה בחיים. הוא דאג לזה, הוא הניח ש… הוא חשב ש… שזה יכביד… כן, הכול, גם קלוזנר ודובנוב וצ'רצ'יל וכל דיקנס. היו ארבעה־עשר כרכים. אני זוכרת שהם היו עוד מהבית של סבתא וסבא אני יודעת שהם יקרים לך אני באמת מצטערת. לא הייתה ברירה. עכשיו אנחנו צריכות ל… בואי, נתקדם…

וגם עגנון? יופי! נסדר את כולם על המדפים! יש שם שניים או שלושה מדפים גדולים ליד הטלוויזיה. צילמתי את כל ה… הדירה. בטלפון שלי. הנה, את רואה? ומה שלא ייכנס שם נבקש שישמרו בספרייה. אני בטוחה שיש ספרייה, אימא. לא, לא צילמתי. תוכלי לקרוא בהם בספרייה, או אפילו לקחת אותם אלייך לַחֶדֶר… לַ… לַדירה. יעזרו לך. אחר כך יחזירו. ואני חושבת שכולם ישמחו לקרוא בהם. יש ספרנית. ודאי! היא תשגיח עליהם.

ומהגדולים, מספרי האומנות? חשבתי שאולי ניקח… חשבתי שתיקחי את Picasso ואת History of Art. את כולם? את רוצה את כולם לקחת איתך? הכול בסדר, אני… אני אמצא גם לזה מקום.

או! התמונות האלה! כמה שנים לא הוצאנו אותן! אתם כל כך יפים כאן את ואבא. ושמחים. והשמלה נורא דומה לשמלה שארזנו קודם. זו אותה השמלה? למה חשבתי שהתחתנת בלבן?

אני לא עייפה. אני בסדר. אנחנו לקראת הסוף. המוביל מחכה לטלפון ממני וכשהוא יגיע, ניסע.

שם ילך יותר מהר, אין הרבה דברים.

לא זרקתי שום דבר! את כלי הבית העברתי כבר. זוכרת? למעון, זה שהתנדבת בו כל השנים. הן הודו לך מאוד. אני חושבת שכן סיפרתי לך. הן מאוד שמחו. כן, זה בטוח יועיל להן וישמש אותן. הן היו רוצות לבקר אותך. ודאי, אחרי שתתאקלמי.

מאלה? אף אחת. את לא צריכה לתלות עבודות שלי על הקירות. זה לא מתאים. אף פעם לא אמרתי כי כאן הן כבר תלויות אולי ארבעים שנה אבל שם זה… תאמיני לי. אני כבר לא ילדה.

נשאיר אותן כאן בינתיים איך שהן על הקירות. טוב? נמשיך, אימא? גם לא הציורים האלה שלי של כל הכלבים שהיו לנו. בואי, נמשיך, דיברתי עם… זאת? אני צילמתי אותה. זה בִּימִי כאן כשהיה גור מתוק ורק הבאתי לך אותו אחרי שאבא נפטר. את התמונה הזאת באמת תיקחי, אני מכניסה אותה, אימא, בסדר? אז סיכמתי עם הגנן… כן בִּימִי אתה מתוק גם עכשיו כשאתה כבר גדול. צדקת, הוא מתרגש, חיכה כמעט שבועיים שתחזרי מבית החולים, סיפרתי לך שהרגעתי אותו כל יום ואמרתי לו שאת מתגעגעת, אבל בואי נסיים… בטח, בטח אני זוכרת למה קראנו לו בִּימִי! בצחוק, בתור קיצור של בִּמקום, אז הגנן יבוא לפה בינתיים כרגיל, ושם יהיה עץ שזיף מקסים שתוכלי לראות אצלך בחלון. ובפעם הבאה כשאגיע נלך לגלריות כמו פעם ואולי נקנה… וכל התרופות שלך בתיק הירוק. את זוכרת?

כמעט סיימנו… אני… אני אתקשר עכשיו למוביל. בסדר?

אני יודעת אני יודעת. הידיים שלך קצת קרות אז אני רק מחממת אותן.

אני אהיה זמינה כל הזמן. וידאגו לך שם, אימא. ונתראה גם בסקייפ! ואני אגיע בקרוב שוב. עוד חודשיים, כרגיל.

הידיים שלך כבר חמות. אני… שלי קרות עכשיו.

רק רגע… עכשיו אני רוצה…

את… אמרת לי פעם… הייתי אולי בקושי בת חמש… צ'אמי היה הראשון, נכון? והוא היה גור מתוק כל כך וחכם ועם מבט חם כזה וסקרן. את אמרת לי אז, הייתי מאוד קטנה אבל אני זוכרת כל מה שאמרת לי. אמרת שאנחנו לא נהיה אנושיים אם אי פעם נהפוך את הכלב שלנו לבן אדם על ארבע. אז באמת… אני חושבת שאנחנו צריכות לחשוב ככה, ברוח הדברים האלה.

אני מרגישה ש– – שזה כמעט לא אנושי והלב שלי כבד ואני כנראה אמשיך להרגיש ככה עוד הרבה זמן אבל… את בִּימִי אי אפשר לקחת לשם. לא… אותו לא, אימא,

 

נטע גלפמן גבתון, ילידת תל אביב, 1952, היא מעצבת תאורה לתיאטרון ולמחול. פיתחה כיוון עבודה ייחודי בינתחומי, המחבר מוזיקה, תאורה ועיצוב בימתי, ללא שחקנים. יצירתה "פעמִים באור" הוצגה בפסטיבל ישראל. לימדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. כתבה מחזות לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעיתון 77 ובמאזניים.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לפלנד", סיפור קצר מאת ירדן בן־צור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | מלאכי מלחמה

"המרחב והזמן האנושיים נפרצים אל תוהו, והדובר חורג מגבולות החיים אל ממלכת המוות או אל טרם בריאה, עולמות עליונים של כיסא הכבוד." צביה ליטבסקי על "מסע אל הפניקים" מאת שמעון מרמלשטיין

מרב סודאי, מסכה, פחם ואקריליק על נייר עיתון, 75X60 ס"מ, 2013

.

נושא דברם של המתים: על "מסע אל הפניקים" לשמעון מרמלשטיין

מאת צביה ליטבסקי

 

לכאורה, שירתו של מרמלשטיין בכללותה מתמקדת (כמעט) בנושא יחיד, שאף הוא כשלעצמו מצומצם בתחומיו: מלחמות ישראל. במובן זה זוהי שירה פוליטית, אולם היא פורצת אל מעבר להקשרים המקובלים: ההיסטורי, הגאוגרפי, הצבאי והלאומי. הקשרים אלה נקרעים לגזרים כמו היה השיר חרב מתהפכת, שלהבָהּ שולח ברקים מאופק עד אופק. יתר על כן, הדובר נמנע מכל הצהרה אידאולוגית, וטוב שכך, שכן כל הצהרה שכזו מתפוגגת בהקשר טראומטי, כאשר המרחב והזמן האנושיים נפרצים אל תוהו, והדובר חורג מגבולות החיים אל ממלכת המוות או אל טרם בריאה, עולמות עליונים של כיסא הכבוד. שני יסודות אלה מעניקים לשירה זו עוצמה שאין דומה לה. ואם נוסיף על כך את דקות הביטוי, את הדיוק וההעזה בבחירת הפרטים, כגון בשורות אלה: "הָעֶפְרוֹנִי נָחַת הַבֹּקֶר / עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן / עֵינָיו הָיוּ עֲקוּרוֹת / אַךְ מַבָּטוֹ יַצִּיב", הרי אנו עומדים נוכח שירה גדולה.

באחד־עשר השירים הראשונים בספר אנו ניצבים כאמור מול קרעי קיום שביניהם, מרחוק כביכול, שולחת חוויית הקרב את אותותיה, ואך בהדרגה מתבהרת הסיטואציה. רק בשיר השנים־עשר, "בליידה לבנון 1974", היא מתמקדת לבסוף בזמן ובמקום. בחירה מבנית זו בסדר השירים משליכה את קרעי הקיום אל כל מקום מלבד מקומם האנושי. השיר הראשון מייצג זאת באופן כה מובהק, שאין לי אלא לצטטו במלואו:

 

שערי הגן

כָּל הַלַּיְלָה

עָמְדּוּ כְּרוּבִים עַל הַמִּשְׁמָר

חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

כִּמְעַט נִנְעֶצֶת בְּגַבָּם.

נִיצוֹץ וְעוֹד נִיצוֹץ

מְנוֹת הָאוֹר הָרִאשׁוֹנִי

קְוַנְטִים אֱלֹהִיִּים

שֶׁיֵאָבְקוּ בַּחֹשֶׁךְ

טֶרֶם יְבַלְּעוּ הַמְּמַדִּים

שֶׁנִּבְרְאוּ

רָקִיעַ לְרָקִיעַ

עַד לַאֲדָמָה הַמּוּצָקָה.

כָּל לַיְלָה

כְּרוּבִים עַל מִשְּמֶרֶת

עֵינֵיהֶם הַחֲבוּשׁוֹת

גּוּפָם הַמִּתְפַּתֵל

וּדְמוּת נָחָשׁ

שֶׁפִּיו מָלֵא עָפָר

וּמְפַתֶּה

לְהָשִׁיבָם אֶל תּוֹךְ הַגַּן.

 

ציון הזמן הריאלי "כל הלילה" (שהופך אחר כך ל"כל לילה") מעמיד לכאורה התרחשות מקומית, ומשמדובר ב"עמידה על המשמר" של כרובי השמיים, אין מנוס מקונוטציה של סכנה. וכן הלאה – משעה שאנו נתקלים בעיניהם החבושות בשל פציעה או עיוורון, בעובדה שהם חשופים לדקירת חרב בגבם, הולמת בנו ההכרה שכרובים אלה אינם אלא חללי קרב, שנשמותיהם עצורות על סף גן עדן. ניצוצות האור הגנוז, על הדהודם הקבלי, אינם אלא מטפורה לירִיוֹת, בלילה "ההוא" ובכל לילה שהוא. המטפורה מתפתחת אל הוויה ריאלית – מדובר בתופעה קוסמית מדעית ("קוונטים"), מבלי לזנוח את הממד התאולוגי ("אלוהיים"). ובהמשך, אותו אור גנוז, השמור לצדיקים, הוא העומד להחריב את יסודו של סדר הבריאה – ההפרדה בין שמיים לאדמה. המילה "יבַלְּעוּ" מעלה על הדעת את מלחמת האלים והטיטאנים, המייצגים את הכוחות הכְתוֹניים, כוחות האדמה – הדחפים העיוורים וההרסניים. ובניגוד למיתוס, כוחות אלה הם המנצחים.

הנחש, בהתאם לעונשו לאחר הגירוש, "פִּיו מָלֵא עָפָר" (ניגוד מר ל"יִמָּלֵא פִּי תְהִלָּתֶךָ", תהילים עא 8). אף כאן הוא מייצג פיתוי – לחזור אל השלמות הקדומה, בשם אידאולוגיות, אמונות, ו"אמיתות" כאלה ואחרות, האמורות להביס את החרב המתהפכת. הן הן מקור האסונות הגדולים בהיסטוריה. הן הן דברי הימים של האנושות. העפר הממלא את פי הנחש הריהו יסוד קיומו של האדם, "כִּי מֵעָפָר בָּאתָ וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג 19).

החיבור בין חוויית המלחמה להוויה קוסמית, בין מונחים מדעיים מודרניים לעולמות עליונים, הוא מוטיב מרכזי בהתפוררות הסדרים האופיינית לטראומה. כך למשל בשיר "עם יד על הלב":

 

[…]

תְּהוֹם מוּל תְּהוֹם

וְחֹשֶׁךְ

וְכָל שֶׁיַּפְרִיד

חִצֵּי אוֹר וְצֶבַע –

בֵּין אוּלְטְרָה סָגֹל

לְאִינְפְרָה אָדֹם –

הַמְּכַוְּנִים אֶל כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ

רַכּוֹת וְנוּגוֹת

מֵחֹסֶר מַגָּע עִם הָאֲדָמָה.

כָּךְ נִרְאֵית גָּלוּת שָׁמַיִם.

 

גם כאן הנמען הוא מלאך, מטפורה להלוּם־טראומה, שמציאות חייו תלושה מן המציאות. הווייתו אינה אלא תוהו. ההפרדה, עקרון הסדר, אינה מצויה אלא בין מטחי היֶרי. אך אין זו האפוקליפסה טרם גאולה, אלא שבר קוסמי שאין לו תקנה.

היעלמו של כוח המשיכה – היפלטות, או שמא היחלצות מחיי החומר – מופיע גם בסיומו של השיר "קירות", תוך התפרקות הגוף והחיץ בין אדם וחיה: "צָעַדְנוּ. טוּר חַיָּה אָדָם / רֶגֶל יָד וְרֶגֶל עַל הַקִּיר/ שְׁבוּרִים / עִוְּרִים לְמֶחֱצָה / מִתְעַלְּמִים / מִצְרָחוֹתָיו הַנֶּחְלָשׁוֹת / שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה." "צרחות" אלה עוקרות את התופעה מן התחום הפיזיקלי אל הביולוגי. אלא שחִיּוּתו זו של הקוסמוס אינה אלא תהליך מתמשך של אובדנה. היקום מתפרק. נותר רק הקיר, קיר זיכרון חסר זיכרון.

שיר נפלא זה מתחיל באזכור של צל: "לִקַּקְתִּי אֶת הַצֵּל / מִתּוֹךְ הַקִּיר. / הוּא הָיָה שֶׁלִּי / רַק בְּלִי הַדָּם וְרֶשֶׁת / הַנִּימִים שֶׁמִּסָּבִיב." ליקוק הצל מבטא ניסיון לחזור אל דמות שלמה, לבטל את הדיסוציאציה הטראומטית בין הגוף וצילו. נתק כזה מופיע גם בשיר "יפה 1948" בספרו הראשון של מרמלשטיין, ארץ החיים: "רָצָה // עִם גּוּפָהּ / הַמִּסְתַּחְרֵר / בַּחֲרִיר כַּוֶּנֶת / רָצָה רָצָה / מַשִּׁילָה אֶת / צֵל חַיֶּיהָ.".

מוטיב זה מופיע פעמים נוספות במסע אל הפניקים. כך למשל, במחזור השירים שכותרתו כשם הספר, הדובר משתייך ללהקת כלבים הנמשכים אל ריח הגופות: "גַּם אֲנִי אֶחָד, עִם רֹאשׁ בֵּין הַיָּדַיִם / מַבִּיט בַּצֵּל שֶׁלִּי, שֶׁמִּתְרַחֵק / מִמֶּנִּי." היפרדות זו של הגוף מצילו היא דימוי נוסף של המוות, של המעבר אל השאול או אל גן עדן, שכן בחושך המוחלט, כמו באור העולמות העליונים, הצל אינו קיים. יש בכך גם התכחשות סימבולית לקיומו של אור, על שפע משמעויותיו, שכן כל מה שמטיל צל מעיד על האור. אלא שלא מדובר כאן על התעלות הנשמה. המוות אינו המרת הגוף בהוויה רוחנית, כי אם ריסוק ההוויה באשר היא. ולראיה: "הָאוֹר בָּרְחוֹבוֹת הָיָה פּוֹסֵעַ לְצִדִּי / כְּמוֹ שׁוּעַל דָּמִים / זְנָבוֹ מַבְרִישׁ בֵּין הַבָּתִים." האור, סמל הנשגב, יורד כאן לדרגה הפראית, האלימה והנמוכה ביותר. על כן מתאפשרת הגדרה מרחיקת לכת זו: "מָוֶת הוּא שַׁלְוַת הַגּוּף / וְהִתְבּוֹנְנוּת מִתּוֹךְ עֵין הַקִּיקְלוֹפּ / הַחוּצָה."

המרחב והזמן, הקטגוריות ההכרחיות של התודעה, נגרסים במלתעות הזוועה. הדובר "מְאַבֵּד כָּל רֶגַע מֶגָה בַּיְט שֶׁל זִכָּרוֹן", משום שהקרב עדיין מתחולל בתוכו: "הַחַיְשָׁנִים מְכֻוָּנִים אֶל רָקִיעַ / נָמוּךְ וַאֲדַמְדַּם / הָרוֹצֵחַ כָּל גָּוָן / נוֹטֶה לַתְּכֵלֶת הַזַּכָּה". החוויה אינה עוברת התמרה לזיכרון. היא מתחוללת שוב ושוב וקורעת לגזרים את ההוויה. אף המרחב, כאשר הוא מתחיל "לִפְרֹשֹ […] אֶת זְרוֹעוֹתָיו" הופך באורח פרדוקסלי לכלוב, ומיד מצטיירת תמונה של גן חיות בשבת, כולו כלובים כלובים, ו"הַמִּלִּים מְחַלְחֲלוֹת מִבֵּין הַסּוֹרְגִים […] שָֹפָה שֶׁלֹּא נָבִין בְּשֶׁל פַּשְׁטוּתָהּ הָאֱלֹהִית".

חוויית ההרג, המאחדת "אֶת הָרְקִיעִים, כֻּלָּם / לִזְמַן הֹוֶה", מבטלת את ההיסטוריה כתנועה ליניארית. מלחמת לבנון מדלגת בהרף עין מפתיל השהיה של פצצה, שתוך ספירת שישים השניות שלו מחלקים החיילים סוכריות לילדים, אל זמנם של הפניקים. ועדיין, כן, ברגע זה, עדיין "נָחָה הַסְּפִינָה בָּאֲרָרָט, עֵת כָּלוּ הַמַּיִם." ההיסטוריון הצבאי, המעלים מן הדובר פרטים מסוימים על קרב, הוא "שׁוֹמֵר הַזְּמַן מֵהָאִילִיאָדָה". חורבן הבית הראשון חובר לנהר האכֶרון, המוליך אל השאול. טבח באבי יאר משתלב בעידן אבולוציוני קדום, שבו קיימים "עוֹרְבֵי מַיִם". וכשחרב הבית השני "נוֹתַרְתִּי יְרִיעָה שְׁקוּפָה שֶׁנִּפְלְטָה / מִתּוֹךְ הַיָּם".

לאור כל אלה, ולאור ההגדרה המצמררת – "מָוֶת הוּא מְלֶאכֶת אֻמָּנוּת / פִינִיקִית / הַמְקַשֶּׁטֶת כָּאן אֶת הַדְּרָכִים" – ניתן לראות במסע אל הפניקים הצהרה השוללת מן המין האנושי כל אפשרות של סובלימציה.

השיר "מסע", שבו בחרתי לסיים, מעמיד את המשמעויות הכרוכות בארכיטיפ המסע – התבגרות, התנסות, תהליך של היוודעות עצמית – בהיפוך פרדוקסלי: המסע אינו מתרחש בתוך החיים, אלא מחוצה להם. את החיתוך הגרפי של השורות אני חווה כהשתנקות מבכי שלא נבכה:

 

הָיִיתִי שָׁם וְחָזַרְתִּי

הָיִיתִי אִישׁ וְאִשָּׁה

חַשְׁמָל

וּמִתְרַס אֶבֶן בִּשְׁעַת

עַרְפָּדִין

וְחָזַרְתִּי

חָזַרְתִּי

כִּי לֹא נִתַּן עוֹד לִהְיוֹת.

וּמַה בְּתוֹכִי

וּמַה בֵּין

הַלּוּחוֹת הַדַּקִּים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

לָחוֹץ וְרָחוֹף

בְּרַקּוֹת הַחַשְׁמָל וּבָרַעַד

תִּפְרֹץ

הַנֶּפֶשׁ הַחוּצָה.

עֵינַיִם כְּבוּיוֹת

יְרֻקוֹת

בְּרֵכוֹת מַיִם

וְאֵזוֹב.

עֵינַיִם יִטְפוּ

סְרִיגֵי נָחָשׁ

וּנְחֹשֶׁת

יִלּוֹקוּ הַדָּם.

הַדָּם, הַדָּם מַהוּ.

אִלּוּחַ הַדִּין

אִי־לוּחַ סֶלַע

וְדַק

וְשָׁבִיר וּמוּטָח לָרִצְפָּה

עָלֶיהָ

יֵרָשֵׁם וְיָנוּחַ

הַמֵּת.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

 

שמעון מרמלשטיין, מסע אל הפניקים, פרדס, 2017.

 

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: רוני הלפרן מתאהבת באדריאן ריץ'

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | אליזבת, שנינו סובלים

שלושה סיפורים קצרצרים מאת אפרת מור מילמן

יונתן הירשפלד, ברבורים, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2018 (צילום: ציקי אייזנברג)

.

שלושה סיפורים קצרים / אפרת מור מילמן

 

אליזבת שלום

ההכנסות עלו ממש בימים האחרונים. כבר עשרה לקוחות הזמינו ממנה כתיבת הודעות טקסט לטלפון. בלילות היו הזמנות להודעות מאתגרות במיוחד. באתר הייתה חלוקה לנושאים והלקוח התבקש לסמן משפטי מפתח, וכל ההודעה כולה הוגבלה לפחות ממאה תווים. הלילה הגיעה הזמנה להודעה בנושא פרידה מבת זוג, אחת ששמה אליזבת. בהזמנה צוין שההודעה צריכה להכיל את צמד המילים: "לא בבית". בתוך תיבת הטקסט שכותרתה "טיפ שיכול לעזור בכתיבת ההודעה" נכתב: "ריחוק". היא כתבה את ההודעה: אליזבת, שנינו סובלים. גם כשאת בבית – את לא בבית. אני חושב לפני שאני עונה, את עונה לפני שאת חושבת, בשני המקרים התוצאה גרועה.

שיט, נגמר המקום, היא ניסתה לצמצם, כדי להוסיף לפחות את המילה "שלום".

 

***

 

שתי אפשרויות של התחלה וסוף

אפשר להתחיל כך:

גבר אנס את אמהּ לפני חמישים שנים ותשעה חודשים, כך גילתה בערב יום הולדתה החמישים.

אפשר להתחיל גם כך:

היה לילה, מאוחר. הספה – שמרגע שהובאה למשרד היא חשדה בכוונותיה – הייתה אדישה לקריסתה אליה, וכל מה שהיא הצליחה לחשוב, בשנייה הארוכה לפני שעצמה את עיניה, היה שבשעה הזאת אין שום חנות פתוחה באבן גבירול וממילא אף אחד לא ישמע אותה.

אפשר גם להתחיל כך:

ההתחלה לא מעניינת, אמרה האם, הסוף שזו את, זה כל העניין.

 

***

 

כושן רשעתיים

אני עקרה. יש לי ארבעה ילדים. למעשה יש לי שישה. היו תאומים ראשונים. הם נפלו. הגיסה שלי רצתה ללדת לפניי, כדי שחמותנו תוכל להתגאות בה ראשונה, אז היא עשתה לי עין הרע והפלתי. ילדתי שני תינוקות מתים. אמרתי לו, עכשיו תשכח מילדים, ככה אחותך רוצה. נולד לה בן בכור, נכד ראשון. אחר כך אני הריתי, ושנה אחרי שנולד הבן שלה, נולד הנכד השני. יכולתי היום להיות אימא של שישה, גם ככה אני עקרת לב, והארבעה שיצאו ממני זה הרבה יותר מדי. בגלל זה אמרתי לבת הזקונים, זו שקראתי לה כושן רשעתיים, אל תרוצי לעשות ילדים, יש יותר מדי ילדים רעבים ומסכנים בעולם, לא צריך ללדת.

 

אפרת מור מילמן, עורכת דין, מתמחה בזכויות עובדים. בעלת תואר שני בספרות, במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. מחברת ספר הילדים "נֹגה מקיבוץ כרמים" (הוצאת אוריון, 2017), והספר "עמק השדים", רומן חניכה למבוגרים ונוער (כריכה סוכנות לסופרים, 2017).

 

 

» עוד קצרים בגיליון קודם של המוסך: שני סיפורי הישרדות מאת שיח'ה חליווה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן