.
איך אפשר למרוד?
מאת יפעת שחם
.
מוות מאושר הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי כשהיה בתחילת שנות העשרים לחייו. הוא גנז אותו לטובת כתיבת ספרו הנודע הזר, והרומן הגנוז ראה אור רק בשנת 1971, כעשור לאחר מותו. התלבטנו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אם לתרגם את שם הספר ל"מוות מאושר", או אולי להעדיף תרגום מעודן יותר בסגנון "מיתה מאושרת" (הספר תורגם בעבר בידי אהרן אמיר בשם "מיתת אושר" [עם עובד, 1980]). עלה חשש שכותרת הכוללת את המילה "מוות" תרתיע את הקוראים. כל מי שעבדה בחנות ספרים ודאי נתקלה לא פעם בשאלה: "תגידו, אין לכם ספרים שמחים יותר?" ובכן, אין. עם זאת, בעיניי דווקא המילה "מאושר" היא הנפיצה מבין השתיים, או כפי שאמר פרופ' אריאל הירשפלד בהרצאה שנכחתי בה לפני כשבוע: "אם נהיה מאושרים, לא נדע מה לעשות בזה", וכראייה ציטט את השורות המכמירות מתוך השיר "יום פתאומי" לאלתרמן: "כִּי תַגְנִיב לוֹ שִׂמְחָה, כְּאוֹרַחַת שֶׁל חַג, / שֶׁתָּבוֹא, / שֶׁתִּגַּע וְאֵינֶנָּהּ – – / מַה יֹאמַר לָהּ? בַּמֶּה יְפָאֵר הַשֻּׁלְחָן? / וְאֵיפֹה, / וְאֵיפֹה יוֹשִׁיבֶנָּה?"
מוות מאושר מספר על פטריס מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי, מורד בחיי השגרה המאוסים עליו ויוצא למסע נואש בניסיון לחיות חיי אושר. הספר מטלטל לא כי הוא מאלץ אותנו להישיר מבט אל המוות, אלא כי הוא קורא למרד, ואל מול קריאה למרד צודק יש תמיד רק שתי אפשרויות – להצטרף או להצטער שאין לך מספיק אומץ כדי להצטרף. חיים מאושרים בעיני מרסו הם התמסרות מלאת תשוקה לזרמי החיים מתוך השלמה עם הגורל האנושי שמצפה לכולנו. כשמרסו נשאל מה מפריע לו להיות מאושר, הוא משיב: "העבודה שלי, שמונה השעות האלה שאחרים מסוגלים לסבול, זה מה שמפריע לי", תשובה שעימה עשויים ודאי להזדהות רבים מחבריי לדור ה־Y. בניגוד לרעיונות מסוימים בניו־אייג' שמנסים למכור לנו את התפיסה ש'האושר אינו תלוי בדבר מלבד עצמך' (ולא לחינם הם משגשגים כל כך דווקא בתרבות הקפיטליסטית), לאורך הספר טוען מרסו בתוקף שלא ניתן להיות מאושרים בלי כסף: "מי שיש לו כסף, יש לו זמן. על זה אני מתעקש. הזמן נקנה בכסף. הכול נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר."
העמדה האתית של מוות מאושר היא שכדי לחיות חיי אושר צריך הרבה זמן, אבל כדי להשיג הרבה זמן צריך הרבה כסף, אבל כדי להשיג הרבה כסף צריך לעבוד הרבה זמן, אבל אם נעבוד הרבה זמן, לא ייוותר לנו הזמן הנדרש כדי לחיות חיים מאושרים. מעגליות זו היא תמצות מדויק של שיחות רבות שאני עדה להן בין חבריי בני דור ה־Y. מצד אחד הם מודעים לחוסר התוחלת של הריצה במעגל הזה, ומצד שני הם גם מבינים שלא באמת ניתן לסטות ממנו ולצאת בשלום. לאורך השנתיים האחרונות זו השאלה שהטרידה את מנוחתי יותר מכול – איך אפשר למרוד? איך אפשר לצאת מהמעגל הזה בלי להרוג מישהו עשיר ולקחת את כספו כפי שעושה מרסו? זה לא ספוילר, אל דאגה, זה קורה בפרק הראשון, שאתם מוזמנים לקרוא להלן, רגע לפני שהספר יופץ לחנויות.
.
יפעת שחם, ילידת 1994, עורכת ואחראית מחלקת כתבי יד בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עורכת התרגום של הספר "מוות מאושר". סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית שבירושלים. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובכתב העת צריף (גיליונות 4 ו־5).
***
פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" / אלבר קאמי
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו.
קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן – הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר – בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמִצדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלַתזאר גְרַסֶיין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס:
"אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה."
בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשריִריוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה.
זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוַּזח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסָעד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהַקָצב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר – בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש – ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרעפיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב.
אלבר קאמי, "מוות מאושר", הוצאת הקיבוץ המאוחד. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.
» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
