מיוחד | הדֶּבר: דו"ח קריאה חוזרת

"לאחר כחודש של התעוררות אל שגרת הקורונה, תקנות הבידוד החברתי והסגר, הקוראת שוב אינה מסוגלת לקרוא את הדֶּבר כאלגוריה." שֹהם סמיט חוזרת לרומן של אלבר קאמי

מיכל ביבר, השכן עם גופייה לבנה ווילון, שמן על פשתן, 50X40 ס"מ, 2019

.

הדֶּבר: דו"ח קריאה חוזרת

מאת שהם סמיט

לזכר לילי רוסו

.

1.
הרצון לחזור ולקרוא את הדבר של קאמי ניצת בי יום־יומיים לפני פרסום הידיעות על העדנה המחודשת שזוכה לה הספר שראה אור ב־1947 ועל אלפי העותקים שנדפסו בן לילה, בין היתר, בקוריאה וביפן. אינני מציינת זאת בכוונה לגרוף נקודות על מקוריות, אלא דווקא כדי לומר את ההפך, את מה שעד לא מכבר היה מובן מאליו: יצירות מופת לא מתות ולא נעלמות. יצירות מופת הן כמו חיידק או נגיף רדום המקנן בתהום השכחה של האדם או התרבות וממתין שם, סבלני, להתפרץ. כך גם זיכרונות.

 

2.
הייתי משוכנעת שהעותק שמצאתי בספרייתי – תרגום יונתן רטוש, נדפס ב־1968 – נושא עימו ד"ש מנעוריי, ממגמת הספרות בתיכון הקיבוצי, ממורתי האהובה לילי רוסו. טעיתי. גזיר מגזין צרפתי שנשר אל ידי מבין הדפים העיד כי הדבר הזה, שכריכתו (ורודה וכמעט שובבה) זכורה לי לפרטי פרטים, איננו הדבר שלי. על הגזיר (נייר כרומו מט, הדפסה איכותית) התנוסס בצידו האחד תצלום שחור־לבן אופייני של קאמי (מעיל טרנץ', עניבה, סיגריה שמוטה, מבט מהורהר), ובצידו השני מקטע מפרסומת לאירוע כלשהו שהתקיים בגראן פאלה ב־5 במרץ 1987. מסקנה: העותק הגיע עם הנדוניה של א' שבאותה שנה עמד כפסע מחתונה עם ק', עולה חדשה מצרפת, בת להורים שהיגרו לליון מאוראן, עיר הדבר.

 

3.
אצל המורה לילי רוסו, למדה התיכוניסטית כי הדבר הוא אלגוריה. הדבר הוא רצחנותם של בני האדם, אלימות החוק ועונש המוות, המלחמות, הנאציזם. "מגיפות, דבר שכיח הוא," כתב קאמי (תרגום רטוש), "אבל מתקשה אתה להאמין במגיפה שעה שהיא ניחתת על ראשך. היו בעולם מגיפות דבר לא פחות ממלחמות. ואף על פי כן, גם הדבר וגם המלחמה תמיד ימצאו את בני האדם בלתי מוכנים."

בשביל התיכוניסטית וחבריה לתיכון האזורי, קיבוצניקים ברובם, מלחמות לא היו דבר מפתיע. הם גדלו עליהן, ינקו שירי שכול עם חלב אמם ובטקסים, ישנו במקלטים, טיפסו וגלשו על כניסותיהם שעלו במדשאות כפטריות בטון, ובמלחמת לבנון הראשונה גויסו לעבודות במשקים. השלום עם מצרים יפתיע אותם, לא מלחמות.

מגיפה, לעומת זאת, הייתה משהו משיעורי ההיסטוריה של ימי הביניים או מכתב העת פנטסיה 2000; תרחיש בדיוני, מופרך, תלוש לחלוטין מן העולם שאליו נולדו, שמוגר בו כל מה שהוא בר מיגור: קדחת, ביצות, אנופלס, כולירה, גרענת, שעלת. ועם זאת, בזיכרונה של התיכוניסטית שבגרה נחרטו תמונות נוספות: מורה ולה נעל מפלצתית וקב (ששש… שיתוק ילדים), מבצעי "הקש בדלת" למען ילדי איל"ן ואלי"ן, ובדרך לסבתא, חומת "בית החולים האנסן למצורעים" ששכן בלב גן, לצד המוזיאון לטבע. שם, למדה הילדה המבועתת מפי אמה, הוחזקו אחרוני החולים במחלה התנ"כית.

 

4.
"המגיפה," כתב קאמי, "אינה כשיעור מידתו של האדם, לפיכך אומר האדם כי המגיפה נעדרת ממשות היא, זהו חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע לעתים בני האדם הם שחולפים. ההומניסטים שבהם בראש ובראשונה, לפי שלא נקטו באמצעי זהירות."

כעת, לאחר כחודש של התעוררות אל שגרת הקורונה, תקנות הבידוד החברתי והסגר, הקוראת שוב אינה מסוגלת לקרוא את הדבר כאלגוריה. כעת אין היא יכולה שלא לשאול את עצמה האם אי אפשר שהיא, ההומניסטית המזלזלת בתקנות, ההודפת מעליה את תחזיותיהם של רואי השחורות כאילו היו חלום רע, המתקוממת על עצם האבסורד שבהשוואה בין שפעת הקשישים הזו לדֶבר, אינה אלא דמות חולפת ב"הקורונה".

 

5.
מתי מבינים?

"מה זאת אומרת מיליון חללים?"

"חלל אין לו משקל אלא אם כן ראית אותו מת."

 

6.
בעמוד 29 קראה התיכוניסטית תיאור של הדוקטור ברנאר רייה:

"מראהו כבן שלושים וחמש שנה. קומה ממוצעת. כתפיים איתנות. הפנים כמעט מרובעים. העיניים כהות וישרות, אך הלסתות בולטות. החוטם מוצק ותקין. השיער שחור וגזוז קצר מאוד. הפה קשתי והשפתיים מלאות וכמעט תמיד קמוצות […]"

אדם מבוגר, חשבה.

"מבוגר מדי," אמרה, יהירה וטיפשה שכמותה, כמעט עשור לאחר מכן לק', שאותה הכירה אצל חברה משותפת. ק' , שבסופו של דבר לא התחתנה עם א', חשבה שהם שניהם, ממש סיר ומכסה.

 

7.
הראשון מבין חמשת חלקי הרומן נחתם במעמד דרמטי. ד"ר רייה מקבל מברק ובו כתוב לאמור: "הכריזו על מצב דבר. הטילו הסגר על העיר."

שלא כמו "מגיפה", המילה "הסגר" לא הייתה זרה לתיכוניסטית. זו הייתה מילה מכאיבה, מילה של כאב פנטום. האיבר הקטוע היה כלבון אהוב שנתלש מזרועותיה הדקות בכיתה ג והושם בהסגר של שבועיים בהוראת תברואן המועצה המקומית, אדם ערל לב שהיא ואחיה העמידו בשורה אחת עם גדולי צוררי העם היהודי (צוררים של עמים אחרים לא היו ידועים להם). באופן מקרי לגמרי נקשר שמו של האיש באירוע טראומטי נוסף מאותה התקופה: ירי בכלבים משוטטים לעיני ילדי בית הספר. הודות לו, אפשר לומר, הגיעה אל הדבר – ואל הכלבים המשוטטים ונורים בין עמודיו – עם ניסיון חיים מסוים המאפשר לה לקבוע בביטחון כי הדימוי החזק ביותר מעטו של סופר מחוויר מול כתם מטושטש הנרשם על רשתית של ילד.

 

8.
כמו "הֶסְגר", גם "סגר" היא, לתיכוניסטית (שכבר מזמן הייתה לאמם של תיכוניסטים) מילה מכאיבה. אבל כפי שכתב הסופר הברזילאי משאדו דה אסיס (משפט שחמדה והציבה כמוטו לאחד מסיפוריה): "לעולם יישא אדם באורך רוח את כאב הבטן של זולתו." ורק עכשיו, כשצעדיה שלה מוצרים, היא מקבלת מושג קלוש, דוגמית חינם הקרובה יותר לאחיזת עיניים של סגר החיים תחת משטר דיכוי.

 

9.
"להסתגל לנכר פתאומי זה," כותב קאמי. "שום אדם עדיין לא השלים, בעצם, עם עובדת המחלה. רובם היו רגישים בעיקר למה שהפריע את ארחות חייהם או פגע בענייניהם. מכך היו מוטרדים או רגוזים ואין אלה רגשות שאפשר להעמידם כנגד הדבר. תגובתם הראשונה, דרך משל, הייתה להאשים את השלטונות […] האם אי אפשר לעיין בהגמשתם של האמצעים שננקטו?"

וכמה שורות מתחת: "מצד אחד, אפשר לא כולם היו מתי דבר. ומצד שני, איש מתושבי העיר לא ידע כמה בני אדם מתים כאן מדי שבוע, בימים כתיקונם."

כל מה שכולם אומרים פה עכשיו, בתרגום לעברית רטושה.

 

10.
"אמא," שאל אותה אתמול הבן, חסר מנוח, "יש צפי מתי כל זה ייגמר?"

"הדבר לא היה, לגביהם, כי אם אורח בלתי נעים, העתיד להסתלק יום אחד, כדרך שבא."

"עוד לא פיטרו את ליצמן?"

"השחיתות המייאשת ביותר היא הבערות המדמה לדעת הכל, והנוטלת איפוא, לעצמה, סמכות להרוג. נפשו של הרוצח עיוורת היא."

 

11.
היא יוצאת מהבית ושם בחוץ "העיר הגדולה והמחרישה שלא הייתה עוד כי אם ציבור של קוביות גושיות ודוממות." העיר שלה, המילים שלו (ושל רטוש). "רק צלמיהם השותקים של נדבנים נשכחים או של אנשי שם מלשעבר, שאוטמו לעד בתוך הארד – רק הם לבדם, בפני האבן או הברזל הכוזבים שלהם, ביקשו להעמיד תמונה מדולדלה של מה שהיה האדם בשעתו."

אנשי שם מארד? עד כאן. איש שם אחד ויחיד. על סוסתו ברוטשילד, מול בית העצמאות.

 

12.
"סוסה שחומה, נהדרה", "סוסה בריאת בשר", "מבהיקה", "סוסה כעין השחור", "סוסה מפוארת", "סוסת שחום", "סוסה שחומה מפוארה" – כמה פתטי ונלעג, נוגע ללב והירואי, מאבקו של הפקיד גראן, להצליח להשלים את משפט הפתיחה המפורכס של יצירתו, ובו סוסה ואמזונה הרכובה עליה, שאותו הוא חוזר ומשכתב, וחוזר והוגה בו, מוחק, כותב, וכך לאורך חודשים, עד שלבסוף, על סף שיגעון ומוות בדבר, הוא מגיש לרייה כתב יד ובו כחמישים עמודים "שאין בהם אלא משפט אחד מועתק, מעובד, מורחב, מצומצם, פעמים אין ספורות". "שרוף את זה," הוא פוקד על רייה, וזה, מהסס רגע, אך הסבל הנורא בקולו של הפקיד משכנע אותו והוא מציית.

 

13.
מה נוכל להסיק מן הסצנה, בהתחשב בכך שבעמודיו האחרונים של הרומן ייחשף רייה כמחבר הכרוניקה שזה עתה קראנו? האם ביקש קאמי לומר שרייה, שלא ביקש אלא להעיד על שראו עיניו, וכותב מתוך הכרח, באיפוק, בהסתמך על דיווחים, וכמובן, בלי קישוטי דמיון וסלסולים, הוא הסופר האמיתי מבין השניים? כי רק כך צריכה להיכתב ספרות?

 

14.
"משאזלו הנבואות אף מפי ההיסטוריה, הזמינו נבואות אצל העיתונאים, שבעניין זה, מכל מקום, נתגלו בני־סמך לא פחות מדמויות המופת שלהם בדורות עברו. כמה מנבואות אלה אף הופיעו בצורת פיליטונים […] כמה מניחושי־העתידות הללו נסמכו על חישובים מוזרים שנשתלבו בהם מניין השנה, מספר המתים וחשבון החודשים שכבר עברו בממשלת הדבר. אחרים ערכו השוואות עם מגיפות הדבר הגדולות בדברי הימים, העלו קווי דמיון (שהנבואות כינו אותם שיעורי קבע), ובאמצעות חישובים מוזרים לא פחות התיימרו להפיק לקח על המסה הנוכחית."

גם בעניין זה לא עלה בידינו לחדש.

 

15.
במשך השנים תמיד הופתעתי לגלות שרבים מקוראי הדבר לא זוכרים את גראן. אני חיבבתי אותו כבר בשיעורים של לילי רוסו (כפי הנראה גם היא חיבבה אותו), וחושבת עליו כל אימת שאני נתקעת עם המשפטים שלי, משנה אותם, סולדת מהם (מעצמי), מתייאשת. המחשב הזה הוא בית קברות להתחלות של סיפורים, לטקסטים מזן גראני. גראן, על כל פנים, מחלים מהדבר, אבל לא מטירוף הכתיבה. המילים הראשונות היוצאות מפיו הן: "טעיתי. אבל אני אתחיל מחדש. אני זוכר את הכל."

 

16.
מה יהיה ביום שאחרי הקורונה?

"תשוקתם העזה של בני עירנו הינה ותהיה לנהוג כאילו לא נשתנה מאומה."

הגיוני.

 

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018). סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996) ו"הוםסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם פטל ומעבורת – פרוייקט הסיפור הקצר.

.

אלבר קאמי, "הדבר", עם עובד, 1963. מצרפתית: יונתן רטוש.

 

.

 

» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: סיון בסקין על פמיניזם בספרות הנוער הסובייטית, לכבוד יום האישה הבינלאומי

» פרק מתוך "מוות מאושר" מאת קאמי, שיצא לאחרונה בעברית בתרגומו של ניר רצ'קובסקי.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו