מסה | השיבה אל הבית המפורק

"האנושיות והפגמים המאפיינים את הדמות הנשית הופכים את הבית המוכר והבטוח למקום מעורער שגם אליו יכולה לחדור הסכנה." זהר ברנדס על היפוכם של שני מוטיבים אצל אדית וורטון ואליס מונרו

מורן קליגר, ללא כותרת, פנדה ודיו על נייר, 100X70 ס"מ, 2013

.

מאת זֹהר ברנדס

.

במסה חדר משלך יוצאת וירג'יניה וולף בקריאה המפורסמת לפתוח את שערי הספרייה וההשכלה גם לנשים, אך אין היא מסתפקת בזה, אלא מציגה אפשרות רדיקאלית בהרבה: לשחרר את התרבות והמחשבה האנושית מהתודעה המפצלת, המגדרית, ולפתח תרבות ותודעה דו־מיניות. הכנסת ספרי הנשים אל מדפי הספרייה תסמן את תחילתו של עידן חדש ומלא תקווה לתודעה האנושית, הנשים ירחיבו את מושג האנושיות ויובילו אותו אל מחוזות חדשים של חירות ויצירה יוקדת ומאירה. וולף מעלה אפוא על נס את האפשרות שטומנת בחובה הנשיות כשמצרפים אותה לאנושיות.

כמעט מאה שנים חלפו מאז דבריה של וולף, ולא מעט ספרים פרי עטן של נשים נוספו למדפי הספריות. אך נדמה לי שהנרטיב הנשי המובע בחלק לא מבוטל מהיצירות הללו אינו מרחיב את האנושי, אלא חושף את אומללותו ומוגבלותו של הקיום האנושי – מזווית חדשה. סיפור המסופר מנקודת מבט נשית, כך נראה, לאו דווקא מצטרף לתרבות הגברית ומרחיב אותה, ואפשר שהוא אף מורד בה. כאשר אדית וורטון ואליס מונרו עוסקות בנושאי יסוד כמו בית ומשפחה, הן מציעות נרטיב הפוך לזה שהיה מקובל קודם לכן, ומפרקות מן היסוד את המושגים הללו.

במרכז הרומן קיץ של אדית וורטון (עם עובד, 2099; תרגמה מיכל אלפון) ובמרכז הסיפור "בקרוב" של אליס מונרו (מתוך בריחה, מחברות לספרות, 2008; תרגמה עדה פלדור) עומדת גיבורה השוברת את המוסכמות של זמנה ומקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים, הרה לאהובהּ וחוזרת אל הבית שנולדה בו, בשל האימהות החדשה. שם, בבית ילדותה, היא מוצאת אם גוססת או מתה, נחותה מבחינה כלשהי (חייתית או אינפנטילית), ולנוכח המצב אין ביכולתה של הגיבורה לסייע לאמה. כאשר צ'ריטי רויאל, גיבורת קיץ, מבינה שנכנסה להיריון, היא יוצאת למסע שיבה אל ההר – המקום שממנו הציל אותה האפוטרופוס שלה, מקומם של אנשים החיים בשולי החברה. היא מקווה למצוא שם את אמה, אך במהלך המסע מתברר שאמה מתה, והיא מגיעה ללוותה אל הקבר. ג'ולייט, גיבורת "בקרוב", חוזרת לביקור בבית הוריה עם בתה פנלופה בת השנה. שרה, אמה של ג'ולייט, הולכת ודועכת, ומתה כמה חודשים לאחר הביקור. במהלך הביקור גילתה האם לג'ולייט עד כמה היא תלויה בתקווה לשוב לראותה בקרוב, בביקור נוסף. ג'ולייט אינה מסוגלת להיות אמפתית לנואשות זו של אמה, ולאחר שנים מתפרש הדבר כחוסר יכולת להגן על האם הגוססת.

באמצעות תיאור החזרה הביתה ויחסן של הגיבורות לאמן, כופרות וורטון ומונרו במוטיב השיבה הביתה, ובמקום מוטיב רצח האב הן מציבות רצח אם, גם אם רק במרומז. שני המוטיבים – השיבה הביתה ורצח האב – עוסקים ביציאה של הגבר אל העולם, אל מחוץ לתא המשפחתי הביתי. וורטון ומונרו, לעומת זאת, מפנות את הזרקור אל תוך הבית פנימה – אל בית מפורק ואימהוּת גוססת.

 

השיבה הביתה

מוטיב השיבה נידון לכל אורך הנובלה קיץ בשלל דרכים, ושיאו במסע השיבה של צ'ריטי אל ההר. בדרך כלל למוטיב שיבה כמה היבטים: סיבת החזרה, הבית כיעד נכסף, האישה המחכה לאיש שישוב, ועוד. מהומרוס ועד וורטון רבות הגרסאות למוטיב זה, אך ברוב הגרסאות האלה, כמדומתני, הבית מסמן את היעד הנכסף, המקום הטוב והנכון שאליו הגיבור שואף להגיע, ותפקידם של הבית והאישה, שניהם כאחד, לצַפּות לשובו של הגיבור (עוד על הזהות הזאת שבין הבית לאישה – בהמשך). בקיץ, לעומת זאת, הכול הפוך. החזרה של צ'ריטי אל ההר היא אנטיתזה לחזרה המיוחלת הביתה. היא נעשית בלית ברירה ובשל כישלון; צ'ריטי אינה מספיקה לפגוש את אמה בחיים, גוויית האם מוטלת ככלב מת, חסרת צלם אנוש; קרובי משפחתה של צ'ריטי אינם מגלים בה כל עניין; השמועות על אודות ההר – ההזנחה, העוני, ההפקרות – מתגלות כאמת, ובעליבות הנגלית לעיניה אין כל תקווה, וההר אינו יכול לשמש מקלט לצ'ריטי ההרה. החזרה בסופו של דבר היא לריק – גם כי הבית ריק, וגם כי אין בה כל תוחלת. לנוכח כל אלו צ'ריטי מבינה כי מוטב לה לברוח משם.

גם ב"בקרוב", כמו בקיץ, אין שיבה טובה לבית חם, מחכה, פורש זרועות ועוטף כבימי הילדות. הבית שג'ולייט חוזרת אליו השתנה. זרים נכנסו הביתה, והוריה, שרה וסאם, מתנערים מהדימוי שהיה לג'ולייט עליהם. שינויים אלו חושפים זרמי עומק שהתקיימו גם קודם לכן, אלא שכעת איש אינו מנסה עוד להסתירם. עם זאת, בניגוד לקיץ, אלו שינויים דקים; הבית שג'ולייט חוזרת אליו עדיין עומד על תילו (הוא ייהרס רק לאחר מכן, כשהיא תשוב למקומה החדש). הצורה העדינה שבה מונרו משבשת את מוטיב השיבה מאפשרת אמביוולנטיות כלפיו; לצד השיבוש היא משאירה היאחזות ברעיון המקורי של מוטיב השיבה, כפי שנרמז למשל בשמה של בתה של ג'ולייט, פנלופה, כשם אשתו המחכה של אודיסאוס. השאיפה שהבית והאישה שבתוכו ישקטו על שמריהם עד שובו של הגיבור ושיבושה של שאיפה זו באים שניהם לידי ביטוי בדמותה של שרה, המתוארת כאילו הייתה נערה שהזדקנה פתאום, או חלתה במחלה משונה שגרמה לגופה להתייבש. הניסיון ליצור הרמוניה בין כל יושבי הבית ממיט על שרה מחלה המקרבת את קיצה, והרצון לקיים את הבית כפי שהוא אמור להיות חושף את השברים שעליהם הוא מושתת.

מונרו אינה מנתקת את האישה מהבית, אלא חושפת את הדינמיקה המשפחתית המתוחה שמצויה בין קירותיו. המשולש המשפחתי שמונרו מתארת לְעולם משאיר את אחד מקודקודיו מחוץ לעניינים. גם בעבר, כשהתקיימו יחסים טובים בין הבת להוריה והמשפחה תוארה כמקור לצמיחה, מישהו נשאר לכוד בחוץ: הברית הנשית בין שרה לג'ולייט הרחיקה את סאם, הברית האינטלקטואלית בין סאם לג'ולייט הרחיקה את שרה, והברית הזוגית והמינית בין שרה לסאם הותירה את ג'ולייט בחוץ. כאשר ג'ולייט חוזרת לבית שגדלה בו, אין כמעט זכר לבריתות ישנות אלו: סאם אינו רוצה ששרה תצא מהבית ואפילו לא מהמיטה; שרה, בדרכה חסרת האונים, "אומרת מדי פעם דברים מרושעים" על סאם; וג'ולייט חיה את חייה רחוק משניהם.

 

האם והבית

במסה "תרבות בלא נחת" מנסח פרויד את הזהות בין האם, האישה, למושג הבית בצורה המובהקת ביותר: "בית המגורים תחליף לגוף האם, שמן הסתם עודנו המעון הנכסף, שבו היינו ספונים בבטחה ושרויים בתחושה נעימה כל־כך" (בתוך תרבות בלא נחת ומסות אחרות, דביר, 2009; תרגם אריה בר). מושג הבית אחוז אפוא בדמות הנשית המצויה בו, המְתַחזקת אותו בהמתנה לשובו של הגיבור, וביסודו הזהות בינה ובין המקום שאליו מבקשים לשוב.

בקיץ וב"בקרוב" מתואר בית שבור, שכן שהדמות הנשית המצויה בו איננה רק צל, אלא היא אנושית ומלאת פגמים. הזמן והמוות נוגסים בה בדיוק כמו בכל מי שנמצא מחוץ לבית, שיצא למלחמה או הסתכן בהגשמת ייעודו. האנושיות והפגמים המאפיינים את הדמות הנשית הופכים את הבית המוכר והבטוח למקום מעורער שגם אליו יכולה לחדור הסכנה. אני חושבת שהנחת הזהות בין הנשיות לביתיות היא שגורמת לנו לחשוב על הרחם כעל מקום נעים ובטוח כל כך, אך ייתכן שכמו כל חוויית חיים אחרת, גם השהות ברחם אינה בהכרח נעימה וחיובית.

חוסר ההצלחה לחזור הביתה הוא רק השלב הראשון, ושבירת הזהות בין האישה ובין הבית היא רק הרקע להתרחשות המרכזית שמתארות וורטון ומונרו. הזרקור הבלתי מתפשר שהן מפנות מאיר באור חזק לא רק את הריסות הבית, אלא גם את מה שקורה בבית פנימה. היחס בין הגיבורות לאימהותיהן הגוססות מתגלה כמקור למתחים, לכאבים ולזהות של הגיבורות. ההשלכות של ההתבוננות באם הגוססת אינן תחומות למעגל היחסים בין הגיבורה לאמה, אלא מעצבות את הזהות של הגיבורה כאם בעצמה. וורטון נוגעת בנושא בעדינות ואינה מתארת מפגש ממשי בין האם לצ'ריטי שחיפשה אותה, וגם לא מפגש בין צ'ריטי לתינוק (או התינוקת?) שברחמה. היא מאמצת את נקודת המבט של האם ובתוך כך מציגה את ההקרבה הכרוכה באימהות, הקרבה המוחקת את החלומות, את החירות ואת תחושת השייכות של האם. מונרו לעומת זאת חושפת את מורכבותם של היחסים במלוא כיעורם. האם שרה היא שילוב של קורבן ותוקפן: היא קורבן רצח האם, והיא גם מי שהפכה את בתה לרוצחת. המעגל נמשך, צ'ריטי מבינה מה מוטל עליה כאם, וג'ולייט מפעילה את תוקפנותה גם נגד בתה.

גורלה ועליבותה של אמה של צ'ריטי מדגימים מה היה יכול לקרות לצ'ריטי אלמלא הייתה מוּרדת מההר, מקום העוני וההפקרות. גורלה של אמה נשאר בגדר אפשרות תמידית שצ'ריטי עלולה להתדרדר אליה. במהלך הרומן מתברר לצ'ריטי כי מוצאה של אמה מהעיר ולא מההר, והיא שבחרה לעלות להר בעקבות אביה של צ'ריטי. אמה בחרה לחיות עם אביה ככופרת, וצ'ריטי בוחרת באותו הדבר. כשצ'ריטי חוזרת אל ההר, זו יותר מהשוואה רחוקה ומאיימת: צ'ריטי מגיעה למקומה של אמה ממש, שוכבת על מזרן על הארץ, באותה צורה שבה מצאה שם את גופת אמה. היא מבינה לראשונה את המניעים של אמה למסירתה – להצילה מחיים כאלו – והיא מאמצת את נקודת המבט של האם ומבינה שעליה לברוח ולהציל את ילדהּ־שלה מגורל דומה. כשצ'ריטי מחליטה לרדת מההר מזדקקת בה ההבנה מהי האימהות:

צ'ריטי הרגישה שאין היא אלא גרגר של כלום בחוג השמיים הבודד. מאורעות היומיים האחרונים כמו ניתקו אותה לעד מחלום האושר הקצר. אפילו דמותו של הארני ניטשטשה בגין החוויה המצמיתה: היא חשבה עליו כרחוק ממנה עד כדי כך שנדמה כלא הרבה יותר מזיכרון. רק לתחושה אחת היה משקל של ממשות במחשבותיה המותשות והמטושטשות; זאת מעמסתו הגופנית של ילדה. לולא זאת היתה מרגישה עקורה מן השורש … ילדה היה כמשקולת המצמידה אותה אל הקרקע, ובה־בעת גם כיד המושכת ומעמידה אותה על רגליה. (עמ' 189)

מנקודת מבטה של האם לעתיד, שרואה נכוחה את העומד בפניה, האימהות היא מצב אנושי. היא נקודת מבט על העולם, שחושפת את הכאב שכרוך בהבאת החיים. נותרה בצ'ריטי רק המחויבות כלפי הילד המתהווה בגופה, בעוד היא כשלעצמה בודדה ועקורה משורש.

 

רצח אם ואשמת בת

מונרו, כאמור, נוגעת במרכז העצבים של המתחים המתוארים בסיפור, במקור לקרעים המשפחתיים. הרצון של הדמויות מתנגש תדיר במה שראוי להם לרצות, בדומה לתאוריה הפרוידיאנית. לפי פרויד, רצח האב נובע מהרצון לסלק את האב בהיותו מתחרה על האם, והוא המקור העיקרי לאשמה. מונרו מעמידה תאוריה זו במהופך ומציגה את רצח האם – ולא רצח אב – כמקורן של תחושות האשמה המציפות את הסיפור. רצח האם הראשון התרחש כששרה ילדה את ג'ולייט. ג'ולייט נדרשת להיות נחמדה לשרה משום שהיא סיכנה את חייה כדי ללדת אותה. בסופו של דבר מתגלגל הרצח לסירובה של ג'ולייט להעניק לאמה את ה"כן" שימתיק את תחושותיה המרירות, סירובה להעניק לה את התקווה לראות שוב את בתה בקרוב. ההכרה בסבל של אמה כמוה כהודאה באשמה, מכיוון שהיא תולה בג'ולייט את הריפוי וכך גם את החולי. ג'ולייט כמעט אינה באה לבקר. האשמה היא בלתי נמנעת, האימהות מרוקנת, והאם נותרת תלויה באהבה שיחזירו הילדים, אם ירצו בכך.

בניגוד לאיווּי לסלק את האב כמקור לרגש האשמה, מול האם יש כאב כרוני שממשיך לפעם ולהתפתח ככל שהילד גדל, הפרידה הולכת ונמשכת מרגע הלידה. הילד היה כמעט אחד מאיבריה של האם, והוא הולך ומתנכר לה. המבט הנשי על לידה חושף את המוות שבא עם החיים, את הכאב שבלידה, את הלכלוך ואת הכיעור מחמת חוסר היכולת שלנו ליצור מערכת הדדית – להיות נחמדים למי שסיכנה את חייה כדי ללדת אותנו. המחשבה על זה חורטת בנו את תחושת האשם החזקה ביותר: אנו רואים את עצמנו כמי שממיטים חורבן על הקרובים לנו. מונרו משרטטת את המרחב הביתי כמרחב צפוף, שבו לעולם רצון של בן משפחה אחד יבוא על חשבונו של בן משפחה אחר. בעוד אצל פרויד האם היא המשאב שעליו נאבקים הבן והאב, בתיאור המהופך המאבק הוא על משאבים ההכרחיים לקיום עצמו, מאבק שמתחיל מבטן.

וורטון ומונרו מראות כי הניסיון להיפטר מהכבלים התרבותיים הגבריים אינו משחרר את האנושי בסופו של דבר, אלא חושף כבלים פנימיים שמקורם בטבע האדם עצמו, משחר ילדותו, ומעצם לידתו. עם שחרור האישה נחשף חבל הטבור, הדם והכאב שכרוכים בקיום האנושי. כשהאישה היא גיבורת הסיפור, ולא משמשת כצילו של הגיבור, אין גן עדן ראשוני, אלא כאב כרוני מבטן.

 

זוהר ברנדס, בוגרת המרכז האקדמי שלם, עמיתת מחקר במרכז מורשת בגין. השתתפה במחקר לקראת אסופת ספרות רוויזיוניסטית שעתידה לראות אור בשנה הבאה. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "עתר".

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רחל אליאור מביאה את קולה המושתק של בת יפתח

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כוס התה של טנטאווי

"לילות זולים", סיפור מאת יוסוף אִדריס, בתרגום אילנה המרמן, מתוך קטגוריית הסיפורים מערבית שתושק בקרוב ב"מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר"

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטיפ וקפה בחלב, 30X21 ס"מ, 2019

.

לילות זולים (أرخص ليالي) / יוסוף אִדריס

מערבית: אילנה המרמן

.

אחרי תפילת הערב פרצו מפיו של עבד אל־כרים קילוחים עזים של קללות על ראשם של האבות והאימהות של הכפר, ובדרכם לקחו עמם גם את טנטאווי ואבותיו.

וזה הסיפור: עבד אל־כרים כרע בחטף את ארבע הכריעות של התפילה ומיד חמק ויצא מהמסגד והלך בסמטה הצרה, זרועו מקופלת לו מאחורי גבו וכף ידו האחת מועכת במרירות וברוגז את האחרת, וחזהו נוטה לפנים בחומרה גדולה וכתפיו כְּכורעות תחתן מכובד הגלימה שהוא ארג במו ידיו מצמרהּ של הכבשה.

הוא אף כופף בעקשנות את צווארו והחל מרחרח באפו המעוקל הארוך שכולו נקבוביות שחורות. הוא רטן והידק את שפתיו עד שעור פניו הנחושתי הצהוב התכווץ וקצות שפמו הקבילו לקמרוני גבותיו שהיו עדיין רטובות ממי רחצת הטהרה.

מה שהטריף את דעתו הוא שמיד עם כניסתו לסמטה איבד את השליטה ברגליו העבות והנפוחות ולא ידע היכן יניח את כפותיהן השטוחות הגדולות, שסוליותיהן היו סדוקות כל כך עד שכמעט יכלו לבלוע מסמר שלם בלי שייוודע כי בא אל קרבן.

למרות הקשיחות שהאיש התעטף בה הוא היה נבוך ומבולבל בגלל המון הילדים שמילאו את הסמטה כפתיתי לחם. הם שיחקו וצווחו ונדחקו לו בין הרגליים, אחד בא מרחוק ונגח אותו, אחֵר משך את גלימתו מאחור, ופרחח אחד פצע בחתיכת פח את אגודל כף רגלו המזדקרת מעל שאר האצבעות.

אבל הוא לא יכול היה לעשות להם כלום חוץ מלרדות בהם בלשונו ולקלל את אבותיהם ואבות אבותיהם ולחרף את המיילדת שמשכה כל אחד מהם בכף רגלו החוצה וגם את זרע הזנונים שהנביט אותם.

עבד אל־כרים רעד מזעם וגידף והתחלחל וירק על הכפר האומלל שנהיה כולו ילדים ועוד ילדים, ותהה תחת גלימתו המתנפנפת על מפעל ההדגרה הזה שהיוצאים ממנו רבים מהשערות שעל ראשו. אבל הוא בלע את זעמו והרגיע את עצמו: אפשר לסמוך על העתיד שהרעב יעשה בהם שמות ובמהרה תבוא גם הכולרה ותחסל את מחציתם.

עבד אל־כרים אמר את השהאדה והרגיש שרווח לו באמת כשהשאיר את הדקלים של הסמטה מאחוריו בסמטה והשקיף על הרחבה המקיפה את הבריכה שבאמצע הכפר.

עכשיו היתה פרושה לפניו החשכה הגדולה על הבתים הנמוכים האפלים המקננים שם וערמות הדומן נחות לפניהם כמו קברים שהוזנחו ימים רבים. שום דבר לא נשאר להעיד על היצורים החיים שדחוסים תחת התקרות מלבד פנסים פזורים פה ושם בכיכר רחבת הידיים והם כעיניים רושפות גצים של שֵׁדות רובצות, ואורם האדום הכהה בא מרחוק בנענועים יהירים וצולל אל שְְׁחור הבריכה.

מבטו של עבד אל־כרים התפזר בחשכה הריקה, הוא סובב את ראשו הנה והנה. ריח המים החלודים בביצה התפתל עם עיקול נחיריו ומיד אחזה אותו מצוקה בגלל הסתימה בפתחי אפו. הוא הידק את אגרופו והתכופף עוד יותר – עוד רגע וגלימתו הייתה מוטלת על שפת הבריכה.

נחירות השפנים של אנשי כפרו המתפשטות והולכות עם התפשטות החשכה לא נתנו לו לנשום. אבל באותו רגע בערה בו חמתו אף יותר על טנטאווי השומר ועל כוס התה שהוא הזמין אותו לשתות עמו לפנות ערב, ושלולא עליבותו ולולא הזיל פיו ריר לא היה נוגע בו בכלל.

עבד אל־כרים התהלך ברחבה ואוזנו לא שמעה לא רחש ולא תנועה ואפילו לא ציוץ של אפרוחית, כאילו הוא באמצע בית קברות ולא בכיכרות כפרו שיש בהן ערב רב של ברואי האל.

כשהגיע לאמצע הכיכר נעצר. וטוב עשה שנעצר, כי אילו נשמע לרגליו והלך עוד כמה צעדים, הוא היה בתוך ביתו ממש, ואז, אם היה נועל אחריו את דלת הבית, לא היה נשאר לו אלא להרגיע את נשימתו ולשכב לישון. אבל באותו רגע לא היה אפילו גרגיר אחד של שינה בעיניו. אדרבה, ראשו היה צלול יותר ממי משאבה, זך יותר מדבש דבורים טהור, ולא היה אכפת לו להישאר ער אפילו עד מולד הירח של רמדאן.

וכל זה בגלל עליבותו ובגלל כוס התה וערמומיות הנחש של טנטאווי וחיוכו הכחול, ובגלל ההזמנה שלו, שלא עלה בדעתו לסרב לה.

אז הלכה השינה? טוב.

אנשי הכפר האכזריים כבר ישנו מזמן והשאירו את הלילה לדרדקים הארורים שלהם, ומה יעשה עבד אל־כרים?

האם יישאר ער? אבל איפה יעביר את שעות הלילה?

האם ישחק מחבואים עם הילדים?

ואולי ילוו אותו הילדות בצהלה כלַווֹת כלה אל חתנה ויזמרו: יא אבו א־רִיש, אנשאללה תְעיש!*

באמת, איפה יבלה את הלילה וכיסיו ריקים? ואין לו גרוש על הנשמה כדי ללכת למאורה של אבו אל־אִסעאד ולהזמין לו קפה טוב ואז לעשן נרגילה ואז לשבת כמה שירצה ולהריח את ריח הקפה והנרגילה ולצפות בחבורת עורכי הדין המתמחים שמשחקים בקלפים ולהקשיב לרדיו לדברים שהוא לא מבין ולצחוק מכל הלב עם א־סבאעי ולגחגך ולתקוע אגרופים לאבו ח'ליל, ואז לעבור אל שולחנו של עמאר היושב בראש מועצת סוחרי הבהמות, ואולי להשתתף בשיחתם על השוּק שלא קורה בו כלום.

אין לו גרוש! שאלוהים יגמול לך, טנטאווי.

הוא גם לא יכול לקפוץ אל שייח' עבד אל־מגיד, שאותו היה מוצא יושב מול התנור בשיכול רגליים, והקפה מבעבע ומפעפע בנחת על האש בקומקום הנחושת, וא־שִׁיחִי יושב על ידו ומספר במלוא קולו המתנגן על הדברים שקרו בלילות שבגללם שערו הלבין, ועל הימים שחלפו ולקחו עימם את החוכמה שלמד משכלם של האנשים התמימים והטובים של פעם ושהרחיקוהו מהרמייה והגניבה ועקירת היבולים בידי הסוררים של בני הדור הזה.

הוא לא יכול לכחכח בגרונו ולדפוק על דלתו של שייח' עבד אל־מגיד מפני שרק שלשום דחף אותו מעל גלגל המים והפיל אותו לאגן המים וכל הארחי־פרחי צחקו עליו כשהתנהל ביניהם ויכוח על ההוצאות של תיקון הגלגל. מאז אין השייח' מדבר איתו מטוב ועד רע.

עבודה טובה עשה פה השטן. אבל טנטאווי עלה אפילו על השטן כשהזמין אותו לתה. יחרב ביתך, טנטאווי.

ומה אם ייקח את המקל שלו שצבעו כצבע המשמש ויש לו עקב מברזל, ויעבור אצל סמעאן והם ילכו יחד אל הכפר אל־בַּלאבְּסה, ששם יש הלילה נשף וטקס חינה, ורקדניות וענטוזים ועוּד וכל מה שרק תרצה?…

אבל מאיפה, עבד אל־כרים, תיקח את הכסף לשלם לבדרנים? חוץ מזה כבר ערב וסמעאן אולי הלך לפייס את אשתו שיושבת בבית דודה, והדרך בוגדנית וחושך בחוץ. הוי אנשים! למה הוא המסכן היחיד שעֵר בלילה? ואילו טנטאווי בטח כבר ניקה לו אצטבת אבן ונשכב עליה בזמן המשמרת שלו ושקע בשינה. הלוואי, לא עלינו, שיישכֵב עליו הקיר הכי כבד בעולם.

ומה היה קורה אם הוא היה חוזר הביתה, ככה, כמו האנשים הטובים, ודוחף את אשתו ומעיר אותה ואומר לה לנקות את הזכוכית של עששית הנפט ולהדליק אותה ולהבעיר אש בתנור ולחמם לו כיכר לחם ולהגיש לו את הפלפלים שנשארו מארוחת הצהריים. והלוואי שנשאר משהו מהפשטידה שאמה הזדרזה להביא לה בבוקר. והלוואי שאשתו תכין לו אחר כך קנקן חילבה והוא יֵשב כמו הסולטן בשעתו ויטליא את שלושת הסלים שתחתיתם התבלתה ויתקין להם ידיות חדשות במקום הידיות שנקרעו?…

מה בשם אלוהים היה קורה אם הוא היה?…

האם הייתה התחנה זזה ממקומה?…

האם היה ראש העיר עושה משהו לשם שמיים לילה אחד?…

האם היו השמיים נופלים על הגורן?…

מה פתאום… שום דבר כזה לא היה קורה.

אבל מי כמוהו מכיר את אשתו? הוא יודע יותר טוב משַׁמהוּרִש מלך השדים שהיא מוטלת עכשיו על משכבה כמו שק תירס וסביבה מפוזרים ששת הקטנים כמו שֶׁגר כלבים חלשלשים, וגם אם יתקע המלאך אִסראפיל בשופרו היא לא תתעורר. ואם ייפתחו שערי שמיים כמו בליל אל־קדר, והיא תקום, מה אז?

האם ישקר לעצמו?

איך ישקר השקרן לעצמו?

המנורה מלֵאה נפט רק עד החצי והאישה זקוקה לכל הנפט הזה כדי ללוש ולאפות כל הלילה הבא, אם בכלל מישהו יחיה עד אז. חוץ מזה, הילדים בטח היו רעבים בערב ואכלו את הפלפלים עד שנגמר כל הלחם שבסל הנצרים. והאם ייתכן שהפשטידה של הבוקר חיכתה לו עד הערב? ואשר לחילבה ולסוכר, תנוח דעתו: בביתו, השבח לאל, אין לא זו ולא זה.

כוס תה כמו כוס התה שליקק עד הטיפה האחרונה אצל טנטאווי הוא לא יזכה לקבל עד יומו האחרון. שתיצלה נשמתך באש הגיהינום, טנטאווי בן זֻבַּידה!

אילו עלה בדעתו של מישהו לעשות את צרכיו בכיכר והוא היה רואה את עבד אל־כרים נטוע כדחליל מול פני הבריכה השחורים, הוא היה חושב מיד שהשטן נכנס באיש, או דיבוק!

אבל אבו אל־כרים ראוי למחילה כי הבלבול והמבוכה שהשתלטו עליו לא היו לפי כוחו. הרי איש תמים ופשוט כמוהו אינו יודע קרוא וכתוב בשפתו של הלילה, וכיסו ריק והלילה ליל חורף והתה חורך לו את הראש, והשינה כבר בלעה עמוק־עמוק אנשים מסוגו שלא יודעים מה זה להיות ער בַּלילה. בגלל זה הוא עמד מבולבל ונבוך שעה ארוכה עד שלבסוף גמלה בליבו ההחלטה והוא קיבל את הדין וחצה את שאר הכיכר. הוא כבר הבין שיעביר את שעות הלילה כמו שהוא מעביר בדרך כלל את השעות של הלילות הקרים.

לבסוף הוא עמד בתוך ביתו ומאחוריו הדלת הסגורה על בריח. הוא זחל בחושך על כיפת התנור בין ילדיו המפוזרים שם ומצמץ בשפתיו וגנח על הילדים ועל החשיכה ובינו לבינו נזף במי שבירך אותו בשש קיבות שאוכלות אבנים.

הוא הכיר את הדרך, הרבה לילות קרים כבר לימדוהו אותה, ובסופו של דבר הוא מצא את אשתו. הוא לא דחף אותה כי אם התחיל לפכור את אצבעות ידיה ולשפשף את כפות רגליה המכוסות בטונות של עפר, ואז דגדג אותה בגסות ששילחה בגופה צמרמורת של יקיצה.

האישה התעוררה עם הקללה האחרונה שהוטחה בטנטאווי באותו לילה, ושאלה אותו בלי חשק ופיה מתמלא בפיהוק, מה עשה לו האיש שהוא מגדף אותו באישון לילה.

אמר לה עבד אל־כרים כשהוא פושט את בגדיו ומכין עצמו לבאות:

אהה, יחרב ביתו של מי שגרם לזה.

עברו חודשים, והנשים, כהרגלן, בישרו לו שיש לו בן חדש, והוא ביקש לו נחמה על השביעי הזה שבא באחרית הימים וגם את בטנו שלו, האחרון, לא יצליחו אבני הארץ למלא.

ועברו חודשים ושנים ועבד אל־כרים עדיין הוסיף ללכת הלוך ומעוד בתוך צבא הנמלים של הילדים שנדחקו על דרכו בלכתו ובבואו. וכל לילה, כשזרועותיו מקופלות לו מאחורי גבו ואפו מרחרח סביב־סביב, גם הוסיף לתהות מהו הפתח, אם בארץ ואם בשמיים, שהם יוצאים ממנו.

.


* הו, אבו א־ריש, שתחיה, ברצון האל. חרוז פופולרי שהילדים שרים בשעת משחק.

.
יוסוף אידריס, 1927–1991, סופר ומחזאי מצרי. למד רפואה באוניברסיטת קהיר. את הקריירה הספרותית שלו החל בתור עיתונאי, ושנים רבות כתב טור בעיתון אל־אהראם. פרסם תשעה מחזות ונחשב למי שהניח את התשתית לתיאטרון המצרי המודרני. אחד־עשר קבצים של סיפורים קצרים פרי עטו ראו אור ותורגמו לעשרים וארבע שפות. סיפוריו הקצרים והרומנים שכתב מתארים באופן ריאליסטי את חיי "האנשים הפשוטים" ומאפשרים התבוננות בחיי היומיום במצרים, על אנושיותם ועל הרבדים שמניעים את גלגלי החיים במדינה.
אילנה המרמן, מתרגמת, סופרת, מסאית ועורכת. תרגמה לעברית עשרות יצירות ספרות, רובן מצרפתית ומגרמנית וקצתן מאנגלית ומספרדית. לאחרונה מתמסרת לתרגום יצירות ספרות מערבית. מפרי עטה ראו בין השאר הספרים "במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל" (עם עובד 2004); "במזל סרטן, מסע לבלי שוב" (עם יורגן ניראד. עם עובד, 2001; אחוזת בית 2017); "אישה לבדה" (אחוזת בית, 2017). פעילה פוליטית בהגנה על זכויות האדם בישראל ובמאבק נגד הכיבוש.

.

 

***

 

על סיפורים מערבית בפרויקט מעבורת

יפתח אלוני

 

קרוב לשנתיים שקדנו במעבורת פרויקט הסיפור הקצר על קטגוריית הסיפורים בערבית. ד"ר רים גאניאם, עורכת הקטגוריה, הצליחה לשכנע את מיטב הסופרים מהעולם הערבי שמעבורת היא פרויקט ספרותי שחוצה פוליטיקה וטריטוריות של התנגדות. הודות לקשריה הצליחה גאניאם לפרוש עבור הפרויקט מניפה ספרותית רחבה של יותר ממאה סיפורים שכתבו סופרות וסופרים מהשורה הראשונה, מסוריה, מצרים, סודן, תוניסיה, מרוקו, אלג'יריה, מצרים ועוד, לצד סופרים פלסטינאים. הסיפורים תורגמו בידי מיטב המתרגמים והמתרגמות, והם מזמנים חוויה ספרותית מיוחדת במינה.

 

יפתח אלוני הוא מייסד פרויקט מעבורת.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשורר הקטלאני סלבדור אספריו, בתרגומו של איתי רון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם": כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?

רבים מאיתנו עונדים בכל שנה את מדבקת דם המכבים המפורסמת של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מתברר, שהקשר בין הפרח למועד נקבע כבר בראשית ימי המדינה

1

קרדיט: אפרת כהן צלמת

הימים הם ימי מרד המכבים, והקרבות היו עזים. המכבים נלחמו בעוז, אך רבים מהם נפלו בקרב. ובכל מקום שבו נשפך דמו של לוחם מכבי, מספרת האגדה המקומית, עלה וצמח מיד פרח קטן, אדום ובוהק כדם. כך זכה הפרח המדובר בשמו: דם המכבים, ובימי אביב אלה ממש הוא עולה ופורח ברחבי ארץ ישראל, מן הצפון ועד השפלה.

מן האגדה העצובה הזאת, שדומות לה קיימות גם בתרבויות אחרות בעולם, אפשר לגלות במהירות את התשובה לשאלה שבה עוסקת הכתבה הזו: כיצד הפך הצמח המוגן לסמל בולט של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה? אבל למרות שהתשובה לכאורה ברורה, ניסינו לבדוק קצת יותר לעומק את שורשי החיבור הזה בהיסטוריה הישראלית הקצרה. מתי בדיוק נוצר הקשר בין הפרח לבין המועד שזה מקרוב נקבע במדינה הצעירה?

1
צילום: גדעון פיזנטי. העלים האדומים הם למעשה עלי חיפוי, בעוד הפרח עצמו הוא צהוב

כשמחפשים באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית, מגלים שהאזכורים הראשונים של הביטוי "דם המכבים" מעל דפי הדפוס היו בעיקר ציטוטים מנאומים נלהבים שניסו להבעיר את האש שתבער בלבותיהם של הצעירים היהודים הציוניים. כותבים ודוברים ביקשו להזכיר שדם המכבים הגיבורים עדיין זורם בעורקיהם של היהודים שישובו בקרוב למולדתם, או אולי כבר שבו וזקוקים לחיזוק. מכאן, הקישור בין גבורתם של המכבים והדם ששפכו לבין הדם שנשפך על הגנת היישוב והמולדת היה כמעט מובן מאליו.

1
שיר על פרח דם המכבים, מתוך עיתון "הצֹפה", 12 בדצמבר 1947. ה"דם" שבשם הפרח מופיע גם בשמו הערבי ("דם האיילה") ובשם הלטיני המדעי

ואכן, האזכור התרבותי בין פרח דם המכבים לבין הנופלים מופיע אולי כבר בימי מלחמת השחרור. בשירו המפורסם של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו", הפרח אינו מופיע בשמו, אך נכתב שם "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים". הרעיון לחבר בין פרח אדום לבין זיכרם של הנופלים בקרב אינו מקורי: הוא נפוץ כבר במלחמת העולם הראשונה, אז הפך הפרג לסמלם של חיילי בריטניה ההרוגים בשדות פלנדריה. בארץ ישראל נדרשו לסמל חדש (שלא יהיה קשור לכובש הבריטי), ולא יזיק שגם ידגיש את הקשר לגיבורים העבריים הקדומים.

אז קשר לנופלים יש, ואגדה יש, וכבר ביום הזיכרון תש"י (1950) עיצבה אישה בשם מרים טרופ פוסטר ליום העצמאות שבו הופיע הפרח שהוזכר בשמו. למרבה הצער את הפוסטר עצמו לא הצלחנו לאתר, ולכן אנו גם לא יודעים מהו בדיוק הפרח שצויר עליו. זאת משום שבאותה תקופה השם "דם המכבים" ניתן בכלל גם לפרח שונה מזה שאנו מכירים כיום, פרח שבימינו נקרא |דמומית". בדמות הפרח הזה הוטבעה סיכת "סמל הנכה" שהוענקה לנכי צה"ל החל משנת 1954. הבילבול הבוטני היה רב, ובאותה שנה ממש הופיע גם בול מיוחד לכבוד יום העצמאות, שעליו הופיע בוודאות פרח דם המכבים המוכר לנו כיום.

1
בול ליום העצמאות השישי, שנת תשי"ד (1954)

 

1
ידיעה על חלוקת סמל הנכה לפצועי מלחמת השחרור. מתוך "על המשמר", 6 במאי 1954. לידיעה המלאה לחצו כאן

אם כן, אפשר אולי לקבוע כי לאחר מלחמת השחרור ובראשית שנות החמישים התקבע השימוש בדם המכבים כסמל לזיכרון הנופלים במערכות ישראל. תורם נוסף לעיצוב סמליות הפרח היה "הזקן" – ממייסדי הפלמ"ח, אלוף צה"ל – יצחק שדה. באחד מהטקסטים הרבים שכתב חזר שדה אל המיתוס ואל הפנייה ללבותיהם של הצעירים המאזינים, חברי הפלמ"ח:

"כך טחן ושטף הזמן את דמויות המכבים, הסיר מהם את הבלתי‏־חשוב, את הקל, והניח רק את ההכרחי לנו… את דם המכבים. ואותו דם, נגיד את הדבר בכל הפשטות והביטחון – נוזל גם בעורקינו. לעניין זה, כמוהו כמוהם. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם". הקטע הזה מדבריו הוקרא גם על קברו במלאת 30 למותו, בשנת 1952.

1
תמונתו של יצחק שדה. בניגוד לקטע המצוטט, צמח דם המכבים אינו נמוך קומה ומתנשא לגובה של כ-40 סנטימטרים

באמצע שנות החמישים נמצאה ראייה נוספת לקיבוע מקומו של הפרח בין סמלי יום הזיכרון כמו גם להשפעת המנהג הבריטי. כפי שבבריטניה נוהגים עד היום לענוד את פרחי הפרג על דש הבגד בטקסי הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, כך נתפרסם בידיעה משנת 1955 כי ילדי בתי הספר היסודיים יתבקשו לענוד את פרח דם המכבים. באותה שנה הוחלט כי הפרח יהיה סמל רשמי של יום הזיכרון.

1
מתוך עיתון "חרות", 18 באפריל 1955

מאמצע שנות השישים מופיע שמו של פרח דם המכבים בעיתונות על רקע אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר בתולדות ישראל: הקמפיין נגד קטיף פרחי בר. דם המכבים היה אחד הפרחים הראשונים שהוכרזו "פרח מוגן" ונאסר לקטוף אותם. כך ככל הנראה התגלגל הנוהג החלופי, להדביק על דש הבגד את המדבקות שרבים מכם ודאי מכירים, והן מופצות בכל שנה במיליוני עותקים על ידי אגף ההנצחה של משרד הביטחון.

1

בשנים האחרונות החלה לפעול בישראל עמותת "דם המכבים" הפועלת במטרה להחליף את הנוהג להדביק מדבקות בענידת סיכה של הפרח, ובעתיד אף לאפשר גידול מסחרי שלו כך שיוכלו לקטפו ללא חשש. בשנת 2019 ערכה העמותה את הפיילוט הראשון והפיצה 30,000 סיכות.

אם אתם זוכרים ויודעים עוד על המסורת הקושרת את דם המכבים לזיכרון הנופלים על הגנת ארץ ישראל, אם הייתם שם ואם נהגתם לענוד את הפרח על בגדכם, ספרו לנו עוד: כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם.

 

כתבות נוספות

לזכור ולא לשכוח: מחברים ספרים לנופלים

גלגוליו של ה'יזכור'

המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי

חגיגי לפסח | זר ההמלצות של המוסך

המערכת ממליצה על ספרים שחבל לפספס

מרים כבסה, "לא מכאן", שמן על פשתן, 2019. מתוך התערוכה "הגוף המכני", מוזיאון בר־דוד, קיבוץ ברעם (אוצר: אבי איפרגן)

.

הולכים לפגוש את האיש / ג׳יימס בולדווין

ממליצה: דפנה לוי

״לא, אי אפשר לא לסבול. אבל אתה עושה מה שאפשר כדי לא לטבוע בתוך זה, להישאר מעל זה, לעשות שזה ייראה – נו, כמוך. כאילו עשית משהו, בסדר, ועכשיו אתה סובל בגלל זה, אתה מבין?… אולי עדיף כבר לעשות משהו בשביל שתהיה לזה סיבה, לא משנה איזו.״

המשפט הזה, מתוך ״הבלוז של סוני״, אחד משמונת הסיפורים בקובץ הולכים לפגוש את האיש, מזקק את הלך הרוח של גיבוריו של ג׳יימס בולדווין כולם: הם חיים במציאות שנרמלה לחלוטין את הגזענות, האפליה, ההתנכלות והרמיסה שלהם, והם עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. הם לא תמיד מצליחים, וגם כשכן, ההישרדות הזו מוקפת שברונות לב, צלקות, זיכרונות מרים ותקווה מאחזת עיניים. הפרוזה של בולדווין, מפוכחת, חריפה וחכמה באמת, היא שהופכת את הקדרות הזו לחוויית קריאה שאינה רק מרתקת אלא גם מרחיבת לב.

כשהולכים לפגוש את האיש, אוסף הסיפורים הקצרים היחיד של בולדווין, ראה אור ב־1965, הניו יורק טיימס כתב עליו שמדובר באכזבה, בצבר קלישאות, וכי כוחו כמתעד, מסאי ואקטיביסט מתמסמס בניסיונות לכתוב בדיון. אלא שהסיפורים כאן רחוקים מלהיות בדויים, משום שבולדווין מכיר אותם היטב – את האנשים וקולותיהם ואת הבורות הנפערים בחייהם. והכתיבה שלו עליהם מדויקת וחסכנית, ויש בה הומור ואנושיות, אכזריות וחום במינונים משתנים, היוצרים ספרות המסוגלת לשלוח קנוקנות ממרחק שנים, יבּשות ומעמדות, שלא ירפו ממי שיקרא את הספר.

ג׳יימס בולדווין, "הולכים לפגוש את האיש", ספריית פועלים, 2020. מאנגלית: זהר אלמקייס ויואב רוזן

 

***

.

בדידות או / נורית זרחי

ממליצה: טל ניצן

"עד כמה לתת פֶּה לבדידות?" שואלת נורית זרחי. "ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?" אבל הדיבור על כך, מביש ומביך ולא־נהוג כפי שהוא, נכפה עליה "כמו פיהוק או שיעול". כך, בד בבד, באקרובטיקה הזרחיית, היא גם מדברת על הבדידות בשפה פרטית־ביוגרפית ופיוטית־רבת המצאה, גם הופכת את החוויה הקיומית האישית לעניין אנושי אוניברסלי נוגע־בכול (נכון, אפשר לומר את זה ואמנם אומרים על כל כתיבה אוטוביוגרפית משובחת ובכל זאת, בכל זאת), וגם מותירה מקום להסתייגות מן הדיבור על הבדידות, הסתייגות שהיא למעשה עוד פן של הבדידות ולפיכך מחזקת דווקא את המחשתה.

העלמה ב', זו שאין לומר את שמה, יש לה מקום ניכר גם בשירת זרחי. מטבע הדברים השירה מאפשרת לדון בה (גם) בעקיפין, מטאפורית וסימבולית: "… הַגּוּף שֶׁהוּא עִיר חֲסוּמָה / מִבִּפְנִים כְּמוֹ מִבַּחוּץ", ולכוונן דרגות שונות של מפורשות: "וְלֹא יָכֹלְתִּי / לִטְרֹף אֶרֶץ, רַק אֶת עַצְמִי / יָכֹלְתִּי" (מתוך אררט, הקיבוץ המאוחד, 2015). פרוזה אוטוביוגרפית, לעומת זאת, מחייבת (עד כמה שאפשר לחייב את זרחי) התייחסות קונקרטית. זרחי דווקא מתמסרת לאילוץ הזה, ופורשת כאן את קיצור תולדות הבדידות, מהחינוך הקיבוצי־הציוני שסילק את הבדידות מן הקיום הלגיטימי ומן השפה, דרך ביטוייה היומיומיים הפשוטים והקשוחים כמו גיזום החלבלוב שכיסה את בית הזיכרון(!) בקיבוץ, ועד לבדידות הזקנים ה"דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד".

הבדידות אינה הנושא היחיד בספר הזה, אבל לא במקרה היא העניקה לו את שמו הקטוע. כל שורה בפרק המוקדש לה מפצירה בך לצטט אותה, וכל־כולו נצרב ברשתית הלב, עד סופו: "בתוך הקשר נעה בועת הבדידות, וכבועת האוויר בפלס תמיד תהיה שם."

נורית זרחי, "בדידות או", אפיק, 2019

 

לקריאת פרק מתוך הספר בגיליון 46 של המוסך לחצו כאן

***

.

Vanessa and Her Sister / Priya Parmar

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מעטים הספרים שדמויותיהן המרכזיות מונעות מכוחה של האמנות. אמנות לא רק כאפיזודה קישוטית אלא כגרעין בסיסי מניע. ואלו שבהם ממלאת האמנות תפקיד מרכזי מציגים פעמים רבות דמויות יהירות או מתבודדות שאמנות מרחיקה אותן מלבוא ולהתערב בין אנשים. אבל פרייה פאמאר כותבת על ונסה בל ועל אחותה, וירג'יניה וולף, ועל החבורה שסביבם (א"מ פורסטר, רוג'ר פריי, מיינרד קיינס ורבים אחרים), ומפגישה אותנו איתן כפי שהן מצטיירות מיומנה של ונסה (שלא היה ולא נברא) ומתוך קטעי מכתבים ומברקים, כשהדמויות הולכות ולובשות צורה ולובשות סיפור ולובשות קשרים ולובשות להן נפש עמוקה ומעשים מתוך אותה תשוקה ליצירה וליופי ולבניית חיים שיש בהם עומק משמעות. ואף יותר מכל אלו, מוצאות דמויותיה של פאמאר ביצירה נחמה, כמו זוכרות שיש דבר־מה גדול יותר, שהוא מעבר לבגידה ומעבר גם למוות, ואפשר לשוב אליו תמיד.

Priya Parmar, Vanessa and Her Sister, Bloomsbury Publishing, 2014

 

***

.

מנורה בשמש / איתן בּוֹלוֹקַן

ממליץ: גיא פרל

ספר שיריו הראשון של איתן בּוֹלוֹקַן (המוכר לקוראת העברית גם כמתרגם שירה יפנית), הוא המלצת האביב שלי עבורכם. איננו יודעים מה נושא בכפיו עבורנו האביב המורכב הזה, וחשתי שהשירים מכינים אותי במידת מה לקראתו היות שהם מעוררים בי את עמדת המתבונן – שאינו מצפה, ואינו נדרך – מתבונן. מיותר לציין שמצבי התודעתי משתנה ללא הרף, ושלא אחת אני חרד ומבולבל, אבל בכל פעם שחזרתי אל ספרו היפה של בולוקן חשתי שלצד כל אלו, שמורה לי היכולת להתבונן. וזה עיקר כוחו של הספר, עבורי: הדובר המתבונן אינו פרוש מן העולם ומבני האדם, אינו מסתגר בחדרו או בפנימיותו, אינו מנטרל את תחושותיו ואינו שוכח את עברו – כל אלו הם מושאי התבוננותו והוא חש אותם בנימים הדקים של תודעתו, חווה אותם כחלק ממנו כפי שהוא חלק מהם. הדובר ער לעולם ואדם, והעולם והאדם מהדהדים בתודעתו הצלולה: גשר מעל נהר, כוס מים על השולחן, זקן המחפש מזון בפח אשפה, כיסאות ישנים שמסדר אביו לקראת ארוחת חג, עיניה של אמו. כאמור, מהלכי ההתבוננות בספר מנורה בשמש לא רק שאינם מובילים להתרחקות מן העולם, הם מובילים להעמקת הזיקה אליו, ולשיאו מגיע הדבר בשירים שבהם כותב המשורר על אהובתו. הבחנתי במהלך מעניין החוזר על עצמו בשניים מהם: תחילתם בהתבוננות פנימית שבמרכזה מפגש צלול עם תחושות כחסך, בדידות, פחד או העדר. ההתבוננות מתרחבת מן הפנים אל המציאות שהיא חלק ממנה, וצלילות ההתבוננות במה שקדם להתממשותה בחייו הופכת למגע. לאהבה. הנה שיר אחד מתוך הספר: הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת / עַל צַוָּארָם הֶחָשׂוּף שֶׁל זִכְרוֹנוֹתֶיךָ / לְאַט / עַל כַּוָּנוֹתֶיךָ הַכֵּנוֹת וְכִשְׁלוֹנָן הַנֶּעֱרָם / עַל פִּתּוּלֵי הַפַּחַד / וּמְבוֹאוֹת הַהִסּוּס / עַל טַרְשֵׁי הֶעָמָל / וְהַנֵּץ הַהֶעָזָה / כָּעֵת אוֹרָה עַל כַּפּוֹת יָדֶיךָ / הַנּוֹגְעוֹת בְּעוֹרָהּ שֶׁל הַיְּשֵׁנָה לְצִדְּךָ / כָּל שֶׁגָּלוּי הַבֹּקֶר / מַיְשִׁיר מַבָּטוֹ אֵלֶיךָ.

איתן בּוֹלוֹקַן, "מנורה בשמש", אבן חושן, 2020

 

***

.

סתיו / אלי סמית

ממליצה: ריקי כהן

כל אחת בעולם צריכה לפחות אדם שיראה אותה וישאל: "מה את קוראת?"

דניאל גלוק, משורר־פזמונאי זקן, קליידוסקופ מהפנט של אמנות ואנושיות, הוא האדם הזה עבור אליזבת דימאנד, הדמות הראשית ברומן הנהדר, שעבר פה מתחת לרדאר, סתיו, של הסופרת הסקוטית אלי סמית.

עלילת הסיפור מתרחשת על רקע הברקזיט בבריטניה. הרוחות קודרות ורוחשות שנאת זרים. אליזבת, מרצה זוטרה לאמנות, שעתידה המקצועי והכלכלי מתערער, חוזרת לאחר עשר שנים לבית אמה בכפר. לחזרתה מטרה דחופה: לשוב ולראות את דניאל, שימיו ספורים. בנעוריה, אחרי שאביה נטש את אמה ואותה, נרקם בינה לבין דניאל המזדקן קשר של שמרטפות, חניכה, פיצוי, ושיקוף הדדי. הם נהגו להלך יחד בטבע ולשוחח על ספרים שקראו, על אמנות, על בני אדם ועל העולם.

אמה של אליזבת מודאגת מכך שביתה מבלה שעות רבות ביחידות עם גבר מבוגר מאוד, ותוכן פגישותיהם לא נודע לה, מלבד שברירי מידע שבתה פולטת, היכולים להתפרש כמטרידים בעיניים בנות הזמן הזה. הקוראת, שכבר נחשפה לתוכן השיחות, יודעת שאין לה אלא לייחל להמשך מערכת היחסים הבלתי שגרתית ורבת המשמעות הזו.

את היכולת שלה להתבונן באמנות ולפענח אותה רכשה אליזבת בזכות השיחות עם דניאל. גם הביקורתיות הפוליטית והשנינות שלה השתכללו יפה בזכות הדיאלוגים ביניהם. אלו מחמשים אותה בכוח למרוד באקדמיה השוביניסטית ולחקור אמנית פמיניסטית נשכחת ומודרת, על אף התנגדות המנחה שלה, והדבר נהיה לה למשימה מכוננת.

אבל דניאל אינו רק דמות ברומן שתפקידה לעצב את אליזבת. זה אינו רומן חניכה מובהק, כי אם טקסט פוליטי עכשווי נוקב של סמית. דניאל הוא דמות מורכבת וגדושת סודות נושאי צער, וסיפור עברו הפרטי מהבהב כמראה אל מול גדרות התיל החדשות שנמתחות בגבול ומול ביטויי השנאה כלפי זרים.
הספר הזה בנוי כעולם הרמטי. האנושיות והקשר הפנטסטי הופכים את הקריאה לסוחפת מצד אחד, ומהצד השני נושאים את חרדת התלישה ממנו, בסופו של סיפור.

"הגשם התקרב, היא ראתה כשהגיעו אל ראש הגבעה, הוא נע על פני הנוף כאילו מישהו הצליל את השמיים בעיפרון. דניאל היה קצר נשימה. נשימתו לא התקצרה כך בדרך כלל. אני לא אוהבת שהקיץ הולך והסתיו בא, היא אמרה. דניאל אחז בכתפיה וסובב אותה לאחור. הוא לא אמר כלום. אבל כל הארץ למטה מאחוריהם הייתה עדיין כחול וירוק שטופי שמש. היא הרימה את מבטה וראתה איך הוא מראה לה שהקיץ עדיין כאן. אף אחד לא דיבר כמו דניאל. אף אחד לא לא־דיבר כמו דניאל."

אלי סמית, "סתיו", ספרית פועלים, 2019. מאנגלית: דבי אילון

 

***

.

ורנון סוּבּוּטֶקְס – הכרך הראשון / וירז’יניי דֶפַּנְט

ממליצה: דורית שילה

ורנון סוּבּוּטֶקְס הוא רומן עטור פרסים מאת הסופרת הצרפתיה וירז’יניי דֶפַּנְט, הכרך הראשון בסדרה של שלושה רומנים שראו אור בצרפת בין השנים 2015–2017. ורנון סובוטקס, גיבור הספר, הוא בעלים לשעבר של חנות תקליטים פריזאית, שגורש מביתו בעקבות פשיטת הרגל של חנותו. הוא מחזר על פתחי ביתם של חבריו מימי נעוריו ומבקש ללון אצלם כמה לילות.

דפנט, ילידת 1969, היא במאית, מתרגמת, פזמונאית ומעל לכל סופרת מחוננת ואישיות מרתקת, שידעה חיים סוערים ומלאי תהפוכות. כתיבתה חדה, נוקבת ורחוקה מכל גילוי של התנחמדות. לדבריה, החליטה לכתוב את הספר לאחר שהתבוננה באנשים סביבה וצפתה בהם נקלעים למצבים מורכבים בשנות החמישים לחייהם, והתעורר בה הרצון להציג תמונה עדכנית של כל המעמדות בחברה הצרפתית, שאותה היא מתארת כעצובה ודיכאונית. כך לאורך הרומן, דרך דמותו של הטרגית־קומית והכה פריזאית של ורנון, ודרך יחסיו עם חבריו לשעבר והמפגשים עם דמויות משנה אקסצנטריות החולפות על פני הדפים, דפנט חושפת את האמת על חייו של דור ה־X בפריז של היום. זהו רומן סוחף שנכתב לקצב מוזיקת הרוק (הרפרנסים המוזיקליים בו רבים), יש בו אמת וחמלה, אך אין בו רחמים.

את ורנון סובוטקס – הכרך הראשון מתרגמת לעברית בימים אלה רמה איילון והוא יראה אור בהוצאת מודן. ספרה הראשון של וירז'יני דפנט, בֵּז-מוּאָה, ראה אור בעברית ב־2006 בהוצאת בבל.

Virginie Despentes, Vernon Subutex, 1, Grasset, 2015

 

***

.

בין העולם וביני / טא-נהסי קואטס

ממליצה: יעל אברבוך

תחושת דחיפות מניעה את טא-נהסי קואטס כשהוא מתיישב לכתוב את בין העולם וביני, ספרו מ־2015 המנוסח כמכתב לבנו בן ה־15. אלה ימי השיא של תנועת ה־Black Lives Matter, אחרי פרגסון ומייקל בראון וה"אני לא יכול לנשום" של אריק גרנר. הדחיפוּת ממשית כי הפחד מפני ניתוץ הגוף השחור ממשי, וכי קואטס – אתאיסט מוצהר – לא מאמין בגאולת הנפש ובחיים שאחרי המוות. "הרוח והנשמה הם הגוף והמוח, והם ברי הריסה", הוא כותב, "בדיוק בגלל זה הם יקרים כל כך".

על פני 136 עמודים (176 במקור האמריקאי), הוא משרטט את היסטוריית ביזת הגוף השחור בארצות הברית, כפי שהוא מבין אותה. המוות של בראון ושל גרנר קשור אצלו במוות של חברו מהאוניברסיטה חמש־עשרה שנה קודם לכן, גם הוא על ידי שוטר, וברצף של מעשי אלימות שראשיתם במוסד העבדות, והמשכם במערכת שראתה ועודנה רואה בגוף השחור משאב טבע ראוי לניצול, ובה בעת מתייחסת אל החיים השחורים כאל מצרך זול.

את הגוף השחור, הפיזי והממשי, הוא מנגיד לחלום האמריקאי, נחלתם של "האנשים שמאמינים שהם לבנים" (קואטס מבקש לעקור מהיסוד את התפיסה של גזע – שחור או לבן – כמאפיין טבעי). "שדות הקטל של שיקגו, של בולטימור, של דטרויט, נוצרו בידי המדיניות של החולמים, אבל העול והבושה שלהם רובצים רק על אלה הגוועים בהם", הוא מבהיר.

קואטס לא עושה הנחות לקוראים. חיים של אנשים שחורים – חייו של בנו המתבגר – מונחים על הכף. אין לו זמן לבזבז על חלומות. "אתה חייב להתנגד לדחף הנפוץ לבחור בנרטיב המנחם של חוק אלוהי", הוא מתרה בבנו, "בסיפורי אגדות שרומזים שיש איזשהו צדק למרות הכול. המשועבדים לא היו מרצפות בשביל שלך, והחיים שלהם לא היו פרקים בהיסטוריית הגאולה שלך".

אותה תחושת דחיפות מנחה גם את המתרגמת בבואה להנגיש את הספר המאוד־אמריקאי הזה לקורא הישראלי. כרגיל בתרגומים של שפה עכשווית, לא תמיד זה עובר חלק. אבל שפתו של קואטס, מעבר לעכשוויות שבה, היא גם שפה ציורית, רוויית דימויים. בכך היא מנוגדת לקרקוע של הגוף השחור, ומקרבת את הקורא דווקא לעולם המטאפורי של החולמים. הקריאה בבין העולם וביני הולמת בך כפטיש, אבל בה בעת – מרוממת נפש.

 

יעל אברבוך היא רכזת מערכת "המוסך".
טא-נהסי קואטס, "בין העולם וביני", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. מאנגלית: זהר אלמקייס

 

 

***

.

החיים הנסתרים של העצים / פטר וולבן

ממליצה: תמר וייס־גבאי

הם זקוקים לזקנים לצידם. יש להם מארג חברתי מורכב. התקשורת חשובה להם. קשה להם להיות מבודדים. לא, לא בני אנוש – עצים.
פטר וולבן, יערן, מספר על התנהגות של עצים הגדלים כפי שהיו אמורים לגדול: ביער טבעי, זה לצד זה, בלי התערבות. הוא מסביר ומדגים כיצד הם תומכים זה בזה, מאזנים זה את זה, מתַקשרים, מתחרים, מתגוננים, צומחים ומצמיחים, בתהליך איטי להדהים ובלתי פוסק. מתוך הדברים משתמעים גם הקשיים וההתמודדויות של עצים שאינם חיים בתנאים טבעיים אלו.

"גדילה אטית בזמן נעוריו של העץ היא תנאי מקדים להגעתו לגיל מופלג. כבני אדם, אנחנו שוכחים בקלות מה פירוש להיות זקן באמת, כי היערנות המודרנית מכוונת לגיל של שמונים עד מאה עשרים שנה, ולאחריהן העצים השתולים נכרתים ומומרים בכסף. בנסיבות טבעיות עצים בגיל זה אינם עבים יותר מעיפרון ואינם גבוהים יותר מאדם. הודות לגדילה האיטית, תאי העצה הפנימיים שלהם קטנטנים ואין בהם אוויר רב. כך הם נעשים גמישים וחסינים מפני שבירה בסערות."

וולבן מספר ניסים ונפלאות שהן עובדות פשוטות והגיוניות. הוא מסביר בפשטות ולעומק תופעות שהכרנו וגם כאלה שלא, ואשר מעוררות מחשבות רבות.

כדאי לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, גם בשל הנמשל המתבקש, וגם כדי שבאביב המסתגר הזה, שבו בקושי רבע צמרת משתקפת מחלון הדירה העירונית, נוכל לגלות בה עולם ומלואו.

פטר וולבן, "החיים הנסתרים של העצים", אסיה, 2018. מגרמנית: ניב סבריאגו

 

 

 

» זר ההמלצות של המוסכניקיות לראש השנה

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן