.
מאת זֹהר ברנדס
.
במסה חדר משלך יוצאת וירג'יניה וולף בקריאה המפורסמת לפתוח את שערי הספרייה וההשכלה גם לנשים, אך אין היא מסתפקת בזה, אלא מציגה אפשרות רדיקאלית בהרבה: לשחרר את התרבות והמחשבה האנושית מהתודעה המפצלת, המגדרית, ולפתח תרבות ותודעה דו־מיניות. הכנסת ספרי הנשים אל מדפי הספרייה תסמן את תחילתו של עידן חדש ומלא תקווה לתודעה האנושית, הנשים ירחיבו את מושג האנושיות ויובילו אותו אל מחוזות חדשים של חירות ויצירה יוקדת ומאירה. וולף מעלה אפוא על נס את האפשרות שטומנת בחובה הנשיות כשמצרפים אותה לאנושיות.
כמעט מאה שנים חלפו מאז דבריה של וולף, ולא מעט ספרים פרי עטן של נשים נוספו למדפי הספריות. אך נדמה לי שהנרטיב הנשי המובע בחלק לא מבוטל מהיצירות הללו אינו מרחיב את האנושי, אלא חושף את אומללותו ומוגבלותו של הקיום האנושי – מזווית חדשה. סיפור המסופר מנקודת מבט נשית, כך נראה, לאו דווקא מצטרף לתרבות הגברית ומרחיב אותה, ואפשר שהוא אף מורד בה. כאשר אדית וורטון ואליס מונרו עוסקות בנושאי יסוד כמו בית ומשפחה, הן מציעות נרטיב הפוך לזה שהיה מקובל קודם לכן, ומפרקות מן היסוד את המושגים הללו.
במרכז הרומן קיץ של אדית וורטון (עם עובד, 2099; תרגמה מיכל אלפון) ובמרכז הסיפור "בקרוב" של אליס מונרו (מתוך בריחה, מחברות לספרות, 2008; תרגמה עדה פלדור) עומדת גיבורה השוברת את המוסכמות של זמנה ומקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים, הרה לאהובהּ וחוזרת אל הבית שנולדה בו, בשל האימהות החדשה. שם, בבית ילדותה, היא מוצאת אם גוססת או מתה, נחותה מבחינה כלשהי (חייתית או אינפנטילית), ולנוכח המצב אין ביכולתה של הגיבורה לסייע לאמה. כאשר צ'ריטי רויאל, גיבורת קיץ, מבינה שנכנסה להיריון, היא יוצאת למסע שיבה אל ההר – המקום שממנו הציל אותה האפוטרופוס שלה, מקומם של אנשים החיים בשולי החברה. היא מקווה למצוא שם את אמה, אך במהלך המסע מתברר שאמה מתה, והיא מגיעה ללוותה אל הקבר. ג'ולייט, גיבורת "בקרוב", חוזרת לביקור בבית הוריה עם בתה פנלופה בת השנה. שרה, אמה של ג'ולייט, הולכת ודועכת, ומתה כמה חודשים לאחר הביקור. במהלך הביקור גילתה האם לג'ולייט עד כמה היא תלויה בתקווה לשוב לראותה בקרוב, בביקור נוסף. ג'ולייט אינה מסוגלת להיות אמפתית לנואשות זו של אמה, ולאחר שנים מתפרש הדבר כחוסר יכולת להגן על האם הגוססת.
באמצעות תיאור החזרה הביתה ויחסן של הגיבורות לאמן, כופרות וורטון ומונרו במוטיב השיבה הביתה, ובמקום מוטיב רצח האב הן מציבות רצח אם, גם אם רק במרומז. שני המוטיבים – השיבה הביתה ורצח האב – עוסקים ביציאה של הגבר אל העולם, אל מחוץ לתא המשפחתי הביתי. וורטון ומונרו, לעומת זאת, מפנות את הזרקור אל תוך הבית פנימה – אל בית מפורק ואימהוּת גוססת.
השיבה הביתה
מוטיב השיבה נידון לכל אורך הנובלה קיץ בשלל דרכים, ושיאו במסע השיבה של צ'ריטי אל ההר. בדרך כלל למוטיב שיבה כמה היבטים: סיבת החזרה, הבית כיעד נכסף, האישה המחכה לאיש שישוב, ועוד. מהומרוס ועד וורטון רבות הגרסאות למוטיב זה, אך ברוב הגרסאות האלה, כמדומתני, הבית מסמן את היעד הנכסף, המקום הטוב והנכון שאליו הגיבור שואף להגיע, ותפקידם של הבית והאישה, שניהם כאחד, לצַפּות לשובו של הגיבור (עוד על הזהות הזאת שבין הבית לאישה – בהמשך). בקיץ, לעומת זאת, הכול הפוך. החזרה של צ'ריטי אל ההר היא אנטיתזה לחזרה המיוחלת הביתה. היא נעשית בלית ברירה ובשל כישלון; צ'ריטי אינה מספיקה לפגוש את אמה בחיים, גוויית האם מוטלת ככלב מת, חסרת צלם אנוש; קרובי משפחתה של צ'ריטי אינם מגלים בה כל עניין; השמועות על אודות ההר – ההזנחה, העוני, ההפקרות – מתגלות כאמת, ובעליבות הנגלית לעיניה אין כל תקווה, וההר אינו יכול לשמש מקלט לצ'ריטי ההרה. החזרה בסופו של דבר היא לריק – גם כי הבית ריק, וגם כי אין בה כל תוחלת. לנוכח כל אלו צ'ריטי מבינה כי מוטב לה לברוח משם.
גם ב"בקרוב", כמו בקיץ, אין שיבה טובה לבית חם, מחכה, פורש זרועות ועוטף כבימי הילדות. הבית שג'ולייט חוזרת אליו השתנה. זרים נכנסו הביתה, והוריה, שרה וסאם, מתנערים מהדימוי שהיה לג'ולייט עליהם. שינויים אלו חושפים זרמי עומק שהתקיימו גם קודם לכן, אלא שכעת איש אינו מנסה עוד להסתירם. עם זאת, בניגוד לקיץ, אלו שינויים דקים; הבית שג'ולייט חוזרת אליו עדיין עומד על תילו (הוא ייהרס רק לאחר מכן, כשהיא תשוב למקומה החדש). הצורה העדינה שבה מונרו משבשת את מוטיב השיבה מאפשרת אמביוולנטיות כלפיו; לצד השיבוש היא משאירה היאחזות ברעיון המקורי של מוטיב השיבה, כפי שנרמז למשל בשמה של בתה של ג'ולייט, פנלופה, כשם אשתו המחכה של אודיסאוס. השאיפה שהבית והאישה שבתוכו ישקטו על שמריהם עד שובו של הגיבור ושיבושה של שאיפה זו באים שניהם לידי ביטוי בדמותה של שרה, המתוארת כאילו הייתה נערה שהזדקנה פתאום, או חלתה במחלה משונה שגרמה לגופה להתייבש. הניסיון ליצור הרמוניה בין כל יושבי הבית ממיט על שרה מחלה המקרבת את קיצה, והרצון לקיים את הבית כפי שהוא אמור להיות חושף את השברים שעליהם הוא מושתת.
מונרו אינה מנתקת את האישה מהבית, אלא חושפת את הדינמיקה המשפחתית המתוחה שמצויה בין קירותיו. המשולש המשפחתי שמונרו מתארת לְעולם משאיר את אחד מקודקודיו מחוץ לעניינים. גם בעבר, כשהתקיימו יחסים טובים בין הבת להוריה והמשפחה תוארה כמקור לצמיחה, מישהו נשאר לכוד בחוץ: הברית הנשית בין שרה לג'ולייט הרחיקה את סאם, הברית האינטלקטואלית בין סאם לג'ולייט הרחיקה את שרה, והברית הזוגית והמינית בין שרה לסאם הותירה את ג'ולייט בחוץ. כאשר ג'ולייט חוזרת לבית שגדלה בו, אין כמעט זכר לבריתות ישנות אלו: סאם אינו רוצה ששרה תצא מהבית ואפילו לא מהמיטה; שרה, בדרכה חסרת האונים, "אומרת מדי פעם דברים מרושעים" על סאם; וג'ולייט חיה את חייה רחוק משניהם.
האם והבית
במסה "תרבות בלא נחת" מנסח פרויד את הזהות בין האם, האישה, למושג הבית בצורה המובהקת ביותר: "בית המגורים תחליף לגוף האם, שמן הסתם עודנו המעון הנכסף, שבו היינו ספונים בבטחה ושרויים בתחושה נעימה כל־כך" (בתוך תרבות בלא נחת ומסות אחרות, דביר, 2009; תרגם אריה בר). מושג הבית אחוז אפוא בדמות הנשית המצויה בו, המְתַחזקת אותו בהמתנה לשובו של הגיבור, וביסודו הזהות בינה ובין המקום שאליו מבקשים לשוב.
בקיץ וב"בקרוב" מתואר בית שבור, שכן שהדמות הנשית המצויה בו איננה רק צל, אלא היא אנושית ומלאת פגמים. הזמן והמוות נוגסים בה בדיוק כמו בכל מי שנמצא מחוץ לבית, שיצא למלחמה או הסתכן בהגשמת ייעודו. האנושיות והפגמים המאפיינים את הדמות הנשית הופכים את הבית המוכר והבטוח למקום מעורער שגם אליו יכולה לחדור הסכנה. אני חושבת שהנחת הזהות בין הנשיות לביתיות היא שגורמת לנו לחשוב על הרחם כעל מקום נעים ובטוח כל כך, אך ייתכן שכמו כל חוויית חיים אחרת, גם השהות ברחם אינה בהכרח נעימה וחיובית.
חוסר ההצלחה לחזור הביתה הוא רק השלב הראשון, ושבירת הזהות בין האישה ובין הבית היא רק הרקע להתרחשות המרכזית שמתארות וורטון ומונרו. הזרקור הבלתי מתפשר שהן מפנות מאיר באור חזק לא רק את הריסות הבית, אלא גם את מה שקורה בבית פנימה. היחס בין הגיבורות לאימהותיהן הגוססות מתגלה כמקור למתחים, לכאבים ולזהות של הגיבורות. ההשלכות של ההתבוננות באם הגוססת אינן תחומות למעגל היחסים בין הגיבורה לאמה, אלא מעצבות את הזהות של הגיבורה כאם בעצמה. וורטון נוגעת בנושא בעדינות ואינה מתארת מפגש ממשי בין האם לצ'ריטי שחיפשה אותה, וגם לא מפגש בין צ'ריטי לתינוק (או התינוקת?) שברחמה. היא מאמצת את נקודת המבט של האם ובתוך כך מציגה את ההקרבה הכרוכה באימהות, הקרבה המוחקת את החלומות, את החירות ואת תחושת השייכות של האם. מונרו לעומת זאת חושפת את מורכבותם של היחסים במלוא כיעורם. האם שרה היא שילוב של קורבן ותוקפן: היא קורבן רצח האם, והיא גם מי שהפכה את בתה לרוצחת. המעגל נמשך, צ'ריטי מבינה מה מוטל עליה כאם, וג'ולייט מפעילה את תוקפנותה גם נגד בתה.
גורלה ועליבותה של אמה של צ'ריטי מדגימים מה היה יכול לקרות לצ'ריטי אלמלא הייתה מוּרדת מההר, מקום העוני וההפקרות. גורלה של אמה נשאר בגדר אפשרות תמידית שצ'ריטי עלולה להתדרדר אליה. במהלך הרומן מתברר לצ'ריטי כי מוצאה של אמה מהעיר ולא מההר, והיא שבחרה לעלות להר בעקבות אביה של צ'ריטי. אמה בחרה לחיות עם אביה ככופרת, וצ'ריטי בוחרת באותו הדבר. כשצ'ריטי חוזרת אל ההר, זו יותר מהשוואה רחוקה ומאיימת: צ'ריטי מגיעה למקומה של אמה ממש, שוכבת על מזרן על הארץ, באותה צורה שבה מצאה שם את גופת אמה. היא מבינה לראשונה את המניעים של אמה למסירתה – להצילה מחיים כאלו – והיא מאמצת את נקודת המבט של האם ומבינה שעליה לברוח ולהציל את ילדהּ־שלה מגורל דומה. כשצ'ריטי מחליטה לרדת מההר מזדקקת בה ההבנה מהי האימהות:
צ'ריטי הרגישה שאין היא אלא גרגר של כלום בחוג השמיים הבודד. מאורעות היומיים האחרונים כמו ניתקו אותה לעד מחלום האושר הקצר. אפילו דמותו של הארני ניטשטשה בגין החוויה המצמיתה: היא חשבה עליו כרחוק ממנה עד כדי כך שנדמה כלא הרבה יותר מזיכרון. רק לתחושה אחת היה משקל של ממשות במחשבותיה המותשות והמטושטשות; זאת מעמסתו הגופנית של ילדה. לולא זאת היתה מרגישה עקורה מן השורש … ילדה היה כמשקולת המצמידה אותה אל הקרקע, ובה־בעת גם כיד המושכת ומעמידה אותה על רגליה. (עמ' 189)
מנקודת מבטה של האם לעתיד, שרואה נכוחה את העומד בפניה, האימהות היא מצב אנושי. היא נקודת מבט על העולם, שחושפת את הכאב שכרוך בהבאת החיים. נותרה בצ'ריטי רק המחויבות כלפי הילד המתהווה בגופה, בעוד היא כשלעצמה בודדה ועקורה משורש.
רצח אם ואשמת בת
מונרו, כאמור, נוגעת במרכז העצבים של המתחים המתוארים בסיפור, במקור לקרעים המשפחתיים. הרצון של הדמויות מתנגש תדיר במה שראוי להם לרצות, בדומה לתאוריה הפרוידיאנית. לפי פרויד, רצח האב נובע מהרצון לסלק את האב בהיותו מתחרה על האם, והוא המקור העיקרי לאשמה. מונרו מעמידה תאוריה זו במהופך ומציגה את רצח האם – ולא רצח אב – כמקורן של תחושות האשמה המציפות את הסיפור. רצח האם הראשון התרחש כששרה ילדה את ג'ולייט. ג'ולייט נדרשת להיות נחמדה לשרה משום שהיא סיכנה את חייה כדי ללדת אותה. בסופו של דבר מתגלגל הרצח לסירובה של ג'ולייט להעניק לאמה את ה"כן" שימתיק את תחושותיה המרירות, סירובה להעניק לה את התקווה לראות שוב את בתה בקרוב. ההכרה בסבל של אמה כמוה כהודאה באשמה, מכיוון שהיא תולה בג'ולייט את הריפוי וכך גם את החולי. ג'ולייט כמעט אינה באה לבקר. האשמה היא בלתי נמנעת, האימהות מרוקנת, והאם נותרת תלויה באהבה שיחזירו הילדים, אם ירצו בכך.
בניגוד לאיווּי לסלק את האב כמקור לרגש האשמה, מול האם יש כאב כרוני שממשיך לפעם ולהתפתח ככל שהילד גדל, הפרידה הולכת ונמשכת מרגע הלידה. הילד היה כמעט אחד מאיבריה של האם, והוא הולך ומתנכר לה. המבט הנשי על לידה חושף את המוות שבא עם החיים, את הכאב שבלידה, את הלכלוך ואת הכיעור מחמת חוסר היכולת שלנו ליצור מערכת הדדית – להיות נחמדים למי שסיכנה את חייה כדי ללדת אותנו. המחשבה על זה חורטת בנו את תחושת האשם החזקה ביותר: אנו רואים את עצמנו כמי שממיטים חורבן על הקרובים לנו. מונרו משרטטת את המרחב הביתי כמרחב צפוף, שבו לעולם רצון של בן משפחה אחד יבוא על חשבונו של בן משפחה אחר. בעוד אצל פרויד האם היא המשאב שעליו נאבקים הבן והאב, בתיאור המהופך המאבק הוא על משאבים ההכרחיים לקיום עצמו, מאבק שמתחיל מבטן.
וורטון ומונרו מראות כי הניסיון להיפטר מהכבלים התרבותיים הגבריים אינו משחרר את האנושי בסופו של דבר, אלא חושף כבלים פנימיים שמקורם בטבע האדם עצמו, משחר ילדותו, ומעצם לידתו. עם שחרור האישה נחשף חבל הטבור, הדם והכאב שכרוכים בקיום האנושי. כשהאישה היא גיבורת הסיפור, ולא משמשת כצילו של הגיבור, אין גן עדן ראשוני, אלא כאב כרוני מבטן.
זוהר ברנדס, בוגרת המרכז האקדמי שלם, עמיתת מחקר במרכז מורשת בגין. השתתפה במחקר לקראת אסופת ספרות רוויזיוניסטית שעתידה לראות אור בשנה הבאה. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "עתר".
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רחל אליאור מביאה את קולה המושתק של בת יפתח