.

הולכים לפגוש את האיש / ג׳יימס בולדווין

ממליצה: דפנה לוי

״לא, אי אפשר לא לסבול. אבל אתה עושה מה שאפשר כדי לא לטבוע בתוך זה, להישאר מעל זה, לעשות שזה ייראה – נו, כמוך. כאילו עשית משהו, בסדר, ועכשיו אתה סובל בגלל זה, אתה מבין?… אולי עדיף כבר לעשות משהו בשביל שתהיה לזה סיבה, לא משנה איזו.״

המשפט הזה, מתוך ״הבלוז של סוני״, אחד משמונת הסיפורים בקובץ הולכים לפגוש את האיש, מזקק את הלך הרוח של גיבוריו של ג׳יימס בולדווין כולם: הם חיים במציאות שנרמלה לחלוטין את הגזענות, האפליה, ההתנכלות והרמיסה שלהם, והם עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. הם לא תמיד מצליחים, וגם כשכן, ההישרדות הזו מוקפת שברונות לב, צלקות, זיכרונות מרים ותקווה מאחזת עיניים. הפרוזה של בולדווין, מפוכחת, חריפה וחכמה באמת, היא שהופכת את הקדרות הזו לחוויית קריאה שאינה רק מרתקת אלא גם מרחיבת לב.

כשהולכים לפגוש את האיש, אוסף הסיפורים הקצרים היחיד של בולדווין, ראה אור ב־1965, הניו יורק טיימס כתב עליו שמדובר באכזבה, בצבר קלישאות, וכי כוחו כמתעד, מסאי ואקטיביסט מתמסמס בניסיונות לכתוב בדיון. אלא שהסיפורים כאן רחוקים מלהיות בדויים, משום שבולדווין מכיר אותם היטב – את האנשים וקולותיהם ואת הבורות הנפערים בחייהם. והכתיבה שלו עליהם מדויקת וחסכנית, ויש בה הומור ואנושיות, אכזריות וחום במינונים משתנים, היוצרים ספרות המסוגלת לשלוח קנוקנות ממרחק שנים, יבּשות ומעמדות, שלא ירפו ממי שיקרא את הספר.

ג׳יימס בולדווין, "הולכים לפגוש את האיש", ספריית פועלים, 2020. מאנגלית: זהר אלמקייס ויואב רוזן

 

***

.

בדידות או / נורית זרחי

ממליצה: טל ניצן

"עד כמה לתת פֶּה לבדידות?" שואלת נורית זרחי. "ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?" אבל הדיבור על כך, מביש ומביך ולא־נהוג כפי שהוא, נכפה עליה "כמו פיהוק או שיעול". כך, בד בבד, באקרובטיקה הזרחיית, היא גם מדברת על הבדידות בשפה פרטית־ביוגרפית ופיוטית־רבת המצאה, גם הופכת את החוויה הקיומית האישית לעניין אנושי אוניברסלי נוגע־בכול (נכון, אפשר לומר את זה ואמנם אומרים על כל כתיבה אוטוביוגרפית משובחת ובכל זאת, בכל זאת), וגם מותירה מקום להסתייגות מן הדיבור על הבדידות, הסתייגות שהיא למעשה עוד פן של הבדידות ולפיכך מחזקת דווקא את המחשתה.

העלמה ב', זו שאין לומר את שמה, יש לה מקום ניכר גם בשירת זרחי. מטבע הדברים השירה מאפשרת לדון בה (גם) בעקיפין, מטאפורית וסימבולית: "… הַגּוּף שֶׁהוּא עִיר חֲסוּמָה / מִבִּפְנִים כְּמוֹ מִבַּחוּץ", ולכוונן דרגות שונות של מפורשות: "וְלֹא יָכֹלְתִּי / לִטְרֹף אֶרֶץ, רַק אֶת עַצְמִי / יָכֹלְתִּי" (מתוך אררט, הקיבוץ המאוחד, 2015). פרוזה אוטוביוגרפית, לעומת זאת, מחייבת (עד כמה שאפשר לחייב את זרחי) התייחסות קונקרטית. זרחי דווקא מתמסרת לאילוץ הזה, ופורשת כאן את קיצור תולדות הבדידות, מהחינוך הקיבוצי־הציוני שסילק את הבדידות מן הקיום הלגיטימי ומן השפה, דרך ביטוייה היומיומיים הפשוטים והקשוחים כמו גיזום החלבלוב שכיסה את בית הזיכרון(!) בקיבוץ, ועד לבדידות הזקנים ה"דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד".

הבדידות אינה הנושא היחיד בספר הזה, אבל לא במקרה היא העניקה לו את שמו הקטוע. כל שורה בפרק המוקדש לה מפצירה בך לצטט אותה, וכל־כולו נצרב ברשתית הלב, עד סופו: "בתוך הקשר נעה בועת הבדידות, וכבועת האוויר בפלס תמיד תהיה שם."

נורית זרחי, "בדידות או", אפיק, 2019

 

לקריאת פרק מתוך הספר בגיליון 46 של המוסך לחצו כאן

***

.

Vanessa and Her Sister / Priya Parmar

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מעטים הספרים שדמויותיהן המרכזיות מונעות מכוחה של האמנות. אמנות לא רק כאפיזודה קישוטית אלא כגרעין בסיסי מניע. ואלו שבהם ממלאת האמנות תפקיד מרכזי מציגים פעמים רבות דמויות יהירות או מתבודדות שאמנות מרחיקה אותן מלבוא ולהתערב בין אנשים. אבל פרייה פאמאר כותבת על ונסה בל ועל אחותה, וירג'יניה וולף, ועל החבורה שסביבם (א"מ פורסטר, רוג'ר פריי, מיינרד קיינס ורבים אחרים), ומפגישה אותנו איתן כפי שהן מצטיירות מיומנה של ונסה (שלא היה ולא נברא) ומתוך קטעי מכתבים ומברקים, כשהדמויות הולכות ולובשות צורה ולובשות סיפור ולובשות קשרים ולובשות להן נפש עמוקה ומעשים מתוך אותה תשוקה ליצירה וליופי ולבניית חיים שיש בהם עומק משמעות. ואף יותר מכל אלו, מוצאות דמויותיה של פאמאר ביצירה נחמה, כמו זוכרות שיש דבר־מה גדול יותר, שהוא מעבר לבגידה ומעבר גם למוות, ואפשר לשוב אליו תמיד.

Priya Parmar, Vanessa and Her Sister, Bloomsbury Publishing, 2014

 

***

.

מנורה בשמש / איתן בּוֹלוֹקַן

ממליץ: גיא פרל

ספר שיריו הראשון של איתן בּוֹלוֹקַן (המוכר לקוראת העברית גם כמתרגם שירה יפנית), הוא המלצת האביב שלי עבורכם. איננו יודעים מה נושא בכפיו עבורנו האביב המורכב הזה, וחשתי שהשירים מכינים אותי במידת מה לקראתו היות שהם מעוררים בי את עמדת המתבונן – שאינו מצפה, ואינו נדרך – מתבונן. מיותר לציין שמצבי התודעתי משתנה ללא הרף, ושלא אחת אני חרד ומבולבל, אבל בכל פעם שחזרתי אל ספרו היפה של בולוקן חשתי שלצד כל אלו, שמורה לי היכולת להתבונן. וזה עיקר כוחו של הספר, עבורי: הדובר המתבונן אינו פרוש מן העולם ומבני האדם, אינו מסתגר בחדרו או בפנימיותו, אינו מנטרל את תחושותיו ואינו שוכח את עברו – כל אלו הם מושאי התבוננותו והוא חש אותם בנימים הדקים של תודעתו, חווה אותם כחלק ממנו כפי שהוא חלק מהם. הדובר ער לעולם ואדם, והעולם והאדם מהדהדים בתודעתו הצלולה: גשר מעל נהר, כוס מים על השולחן, זקן המחפש מזון בפח אשפה, כיסאות ישנים שמסדר אביו לקראת ארוחת חג, עיניה של אמו. כאמור, מהלכי ההתבוננות בספר מנורה בשמש לא רק שאינם מובילים להתרחקות מן העולם, הם מובילים להעמקת הזיקה אליו, ולשיאו מגיע הדבר בשירים שבהם כותב המשורר על אהובתו. הבחנתי במהלך מעניין החוזר על עצמו בשניים מהם: תחילתם בהתבוננות פנימית שבמרכזה מפגש צלול עם תחושות כחסך, בדידות, פחד או העדר. ההתבוננות מתרחבת מן הפנים אל המציאות שהיא חלק ממנה, וצלילות ההתבוננות במה שקדם להתממשותה בחייו הופכת למגע. לאהבה. הנה שיר אחד מתוך הספר: הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת / עַל צַוָּארָם הֶחָשׂוּף שֶׁל זִכְרוֹנוֹתֶיךָ / לְאַט / עַל כַּוָּנוֹתֶיךָ הַכֵּנוֹת וְכִשְׁלוֹנָן הַנֶּעֱרָם / עַל פִּתּוּלֵי הַפַּחַד / וּמְבוֹאוֹת הַהִסּוּס / עַל טַרְשֵׁי הֶעָמָל / וְהַנֵּץ הַהֶעָזָה / כָּעֵת אוֹרָה עַל כַּפּוֹת יָדֶיךָ / הַנּוֹגְעוֹת בְּעוֹרָהּ שֶׁל הַיְּשֵׁנָה לְצִדְּךָ / כָּל שֶׁגָּלוּי הַבֹּקֶר / מַיְשִׁיר מַבָּטוֹ אֵלֶיךָ.

איתן בּוֹלוֹקַן, "מנורה בשמש", אבן חושן, 2020

 

***

.

סתיו / אלי סמית

ממליצה: ריקי כהן

כל אחת בעולם צריכה לפחות אדם שיראה אותה וישאל: "מה את קוראת?"

דניאל גלוק, משורר־פזמונאי זקן, קליידוסקופ מהפנט של אמנות ואנושיות, הוא האדם הזה עבור אליזבת דימאנד, הדמות הראשית ברומן הנהדר, שעבר פה מתחת לרדאר, סתיו, של הסופרת הסקוטית אלי סמית.

עלילת הסיפור מתרחשת על רקע הברקזיט בבריטניה. הרוחות קודרות ורוחשות שנאת זרים. אליזבת, מרצה זוטרה לאמנות, שעתידה המקצועי והכלכלי מתערער, חוזרת לאחר עשר שנים לבית אמה בכפר. לחזרתה מטרה דחופה: לשוב ולראות את דניאל, שימיו ספורים. בנעוריה, אחרי שאביה נטש את אמה ואותה, נרקם בינה לבין דניאל המזדקן קשר של שמרטפות, חניכה, פיצוי, ושיקוף הדדי. הם נהגו להלך יחד בטבע ולשוחח על ספרים שקראו, על אמנות, על בני אדם ועל העולם.

אמה של אליזבת מודאגת מכך שביתה מבלה שעות רבות ביחידות עם גבר מבוגר מאוד, ותוכן פגישותיהם לא נודע לה, מלבד שברירי מידע שבתה פולטת, היכולים להתפרש כמטרידים בעיניים בנות הזמן הזה. הקוראת, שכבר נחשפה לתוכן השיחות, יודעת שאין לה אלא לייחל להמשך מערכת היחסים הבלתי שגרתית ורבת המשמעות הזו.

את היכולת שלה להתבונן באמנות ולפענח אותה רכשה אליזבת בזכות השיחות עם דניאל. גם הביקורתיות הפוליטית והשנינות שלה השתכללו יפה בזכות הדיאלוגים ביניהם. אלו מחמשים אותה בכוח למרוד באקדמיה השוביניסטית ולחקור אמנית פמיניסטית נשכחת ומודרת, על אף התנגדות המנחה שלה, והדבר נהיה לה למשימה מכוננת.

אבל דניאל אינו רק דמות ברומן שתפקידה לעצב את אליזבת. זה אינו רומן חניכה מובהק, כי אם טקסט פוליטי עכשווי נוקב של סמית. דניאל הוא דמות מורכבת וגדושת סודות נושאי צער, וסיפור עברו הפרטי מהבהב כמראה אל מול גדרות התיל החדשות שנמתחות בגבול ומול ביטויי השנאה כלפי זרים.
הספר הזה בנוי כעולם הרמטי. האנושיות והקשר הפנטסטי הופכים את הקריאה לסוחפת מצד אחד, ומהצד השני נושאים את חרדת התלישה ממנו, בסופו של סיפור.

"הגשם התקרב, היא ראתה כשהגיעו אל ראש הגבעה, הוא נע על פני הנוף כאילו מישהו הצליל את השמיים בעיפרון. דניאל היה קצר נשימה. נשימתו לא התקצרה כך בדרך כלל. אני לא אוהבת שהקיץ הולך והסתיו בא, היא אמרה. דניאל אחז בכתפיה וסובב אותה לאחור. הוא לא אמר כלום. אבל כל הארץ למטה מאחוריהם הייתה עדיין כחול וירוק שטופי שמש. היא הרימה את מבטה וראתה איך הוא מראה לה שהקיץ עדיין כאן. אף אחד לא דיבר כמו דניאל. אף אחד לא לא־דיבר כמו דניאל."

אלי סמית, "סתיו", ספרית פועלים, 2019. מאנגלית: דבי אילון

 

***

.

ורנון סוּבּוּטֶקְס – הכרך הראשון / וירז’יניי דֶפַּנְט

ממליצה: דורית שילה

ורנון סוּבּוּטֶקְס הוא רומן עטור פרסים מאת הסופרת הצרפתיה וירז’יניי דֶפַּנְט, הכרך הראשון בסדרה של שלושה רומנים שראו אור בצרפת בין השנים 2015–2017. ורנון סובוטקס, גיבור הספר, הוא בעלים לשעבר של חנות תקליטים פריזאית, שגורש מביתו בעקבות פשיטת הרגל של חנותו. הוא מחזר על פתחי ביתם של חבריו מימי נעוריו ומבקש ללון אצלם כמה לילות.

דפנט, ילידת 1969, היא במאית, מתרגמת, פזמונאית ומעל לכל סופרת מחוננת ואישיות מרתקת, שידעה חיים סוערים ומלאי תהפוכות. כתיבתה חדה, נוקבת ורחוקה מכל גילוי של התנחמדות. לדבריה, החליטה לכתוב את הספר לאחר שהתבוננה באנשים סביבה וצפתה בהם נקלעים למצבים מורכבים בשנות החמישים לחייהם, והתעורר בה הרצון להציג תמונה עדכנית של כל המעמדות בחברה הצרפתית, שאותה היא מתארת כעצובה ודיכאונית. כך לאורך הרומן, דרך דמותו של הטרגית־קומית והכה פריזאית של ורנון, ודרך יחסיו עם חבריו לשעבר והמפגשים עם דמויות משנה אקסצנטריות החולפות על פני הדפים, דפנט חושפת את האמת על חייו של דור ה־X בפריז של היום. זהו רומן סוחף שנכתב לקצב מוזיקת הרוק (הרפרנסים המוזיקליים בו רבים), יש בו אמת וחמלה, אך אין בו רחמים.

את ורנון סובוטקס – הכרך הראשון מתרגמת לעברית בימים אלה רמה איילון והוא יראה אור בהוצאת מודן. ספרה הראשון של וירז'יני דפנט, בֵּז-מוּאָה, ראה אור בעברית ב־2006 בהוצאת בבל.

Virginie Despentes, Vernon Subutex, 1, Grasset, 2015

 

***

.

בין העולם וביני / טא-נהסי קואטס

ממליצה: יעל אברבוך

תחושת דחיפות מניעה את טא-נהסי קואטס כשהוא מתיישב לכתוב את בין העולם וביני, ספרו מ־2015 המנוסח כמכתב לבנו בן ה־15. אלה ימי השיא של תנועת ה־Black Lives Matter, אחרי פרגסון ומייקל בראון וה"אני לא יכול לנשום" של אריק גרנר. הדחיפוּת ממשית כי הפחד מפני ניתוץ הגוף השחור ממשי, וכי קואטס – אתאיסט מוצהר – לא מאמין בגאולת הנפש ובחיים שאחרי המוות. "הרוח והנשמה הם הגוף והמוח, והם ברי הריסה", הוא כותב, "בדיוק בגלל זה הם יקרים כל כך".

על פני 136 עמודים (176 במקור האמריקאי), הוא משרטט את היסטוריית ביזת הגוף השחור בארצות הברית, כפי שהוא מבין אותה. המוות של בראון ושל גרנר קשור אצלו במוות של חברו מהאוניברסיטה חמש־עשרה שנה קודם לכן, גם הוא על ידי שוטר, וברצף של מעשי אלימות שראשיתם במוסד העבדות, והמשכם במערכת שראתה ועודנה רואה בגוף השחור משאב טבע ראוי לניצול, ובה בעת מתייחסת אל החיים השחורים כאל מצרך זול.

את הגוף השחור, הפיזי והממשי, הוא מנגיד לחלום האמריקאי, נחלתם של "האנשים שמאמינים שהם לבנים" (קואטס מבקש לעקור מהיסוד את התפיסה של גזע – שחור או לבן – כמאפיין טבעי). "שדות הקטל של שיקגו, של בולטימור, של דטרויט, נוצרו בידי המדיניות של החולמים, אבל העול והבושה שלהם רובצים רק על אלה הגוועים בהם", הוא מבהיר.

קואטס לא עושה הנחות לקוראים. חיים של אנשים שחורים – חייו של בנו המתבגר – מונחים על הכף. אין לו זמן לבזבז על חלומות. "אתה חייב להתנגד לדחף הנפוץ לבחור בנרטיב המנחם של חוק אלוהי", הוא מתרה בבנו, "בסיפורי אגדות שרומזים שיש איזשהו צדק למרות הכול. המשועבדים לא היו מרצפות בשביל שלך, והחיים שלהם לא היו פרקים בהיסטוריית הגאולה שלך".

אותה תחושת דחיפות מנחה גם את המתרגמת בבואה להנגיש את הספר המאוד־אמריקאי הזה לקורא הישראלי. כרגיל בתרגומים של שפה עכשווית, לא תמיד זה עובר חלק. אבל שפתו של קואטס, מעבר לעכשוויות שבה, היא גם שפה ציורית, רוויית דימויים. בכך היא מנוגדת לקרקוע של הגוף השחור, ומקרבת את הקורא דווקא לעולם המטאפורי של החולמים. הקריאה בבין העולם וביני הולמת בך כפטיש, אבל בה בעת – מרוממת נפש.

 

יעל אברבוך היא רכזת מערכת "המוסך".

טא-נהסי קואטס, "בין העולם וביני", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. מאנגלית: זהר אלמקייס

 

 

***

.

החיים הנסתרים של העצים / פטר וולבן

ממליצה: תמר וייס־גבאי

הם זקוקים לזקנים לצידם. יש להם מארג חברתי מורכב. התקשורת חשובה להם. קשה להם להיות מבודדים. לא, לא בני אנוש – עצים.
פטר וולבן, יערן, מספר על התנהגות של עצים הגדלים כפי שהיו אמורים לגדול: ביער טבעי, זה לצד זה, בלי התערבות. הוא מסביר ומדגים כיצד הם תומכים זה בזה, מאזנים זה את זה, מתַקשרים, מתחרים, מתגוננים, צומחים ומצמיחים, בתהליך איטי להדהים ובלתי פוסק. מתוך הדברים משתמעים גם הקשיים וההתמודדויות של עצים שאינם חיים בתנאים טבעיים אלו.

"גדילה אטית בזמן נעוריו של העץ היא תנאי מקדים להגעתו לגיל מופלג. כבני אדם, אנחנו שוכחים בקלות מה פירוש להיות זקן באמת, כי היערנות המודרנית מכוונת לגיל של שמונים עד מאה עשרים שנה, ולאחריהן העצים השתולים נכרתים ומומרים בכסף. בנסיבות טבעיות עצים בגיל זה אינם עבים יותר מעיפרון ואינם גבוהים יותר מאדם. הודות לגדילה האיטית, תאי העצה הפנימיים שלהם קטנטנים ואין בהם אוויר רב. כך הם נעשים גמישים וחסינים מפני שבירה בסערות."

וולבן מספר ניסים ונפלאות שהן עובדות פשוטות והגיוניות. הוא מסביר בפשטות ולעומק תופעות שהכרנו וגם כאלה שלא, ואשר מעוררות מחשבות רבות.

כדאי לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, גם בשל הנמשל המתבקש, וגם כדי שבאביב המסתגר הזה, שבו בקושי רבע צמרת משתקפת מחלון הדירה העירונית, נוכל לגלות בה עולם ומלואו.

פטר וולבן, "החיים הנסתרים של העצים", אסיה, 2018. מגרמנית: ניב סבריאגו

 

 

 

» זר ההמלצות של המוסכניקיות לראש השנה

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השמיעי קול

מאת רחל אליאור

 

מראשית הדפוס העברי בשנת 1475 ועד לראשית המאה העשרים, אין בספרייתו של "עם הספר" ולו ספר אחד שכתבה אישה יהודייה בלשון הקודש והביאה לדפוס, ספר שזכה לראות אור בחיי המחברת ולהתקבל כתרומה בעלת ערך לספרות העברית. מימי דבורה הנביאה ועד לימיה של דבורה בארון, או מסיום עולם המקרא ועד לראשית הספרות העברית החדשה, אין בנמצא טקסט עברי שלם שחיברה אישה יהודייה, אשר קראה את שמה עליו, שהשמיעה בו את קולה כבת, כנערה, כארוסה או ככלה, כאישה או כאם, כתאומה או כנכה וחולה, כגרושה או כאלמנה, כמשוררת או כסופרת, כמסאית או כמחברת, שסיפרה בו סיפור חדש או עתיק מנקודת מבט נשית, בשפה העברית, בקולה של אישה. ספרייה נודעת זו משמיעה אפוא רק את קולם של גברים יהודים. היא משמיעה את קולם בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת ומייצגת את היצירה האינטלקטואלית של מחצית "עם הספר", דהיינו, של מחציתו הגברית בלבד.

במהלך הדורות, בשלהי העת העתיקה, היו מחברים אנונימיים שנתנו את דעתם על העדרן של נשים מהשיח הספרותי וניסו לספר מחדש את סיפורן של גיבורות מקראיות שותקות, ולהעניק להן קול, דיבור, שיר ושיח. בשלהי האלף הראשון לפני הספירה ובראשית האלף הראשון לספירה נוצרה יצירה יהודית מקורית אנונימית המיוחסת לדמויות מקראיות, הקשורה למסורת המקראית ולמסורת הבתר־מקראית, והיא הגיעה אלינו בשפות שונות שנשמרו בכתבי הקודש של הכנסייה, משלהי העת העתיקה ועד לימי־הביניים. יצירה זו, המורכבת מספרים רבים, מכונה בהכללה "הספרים החיצוניים", הידועים גם בשמות פסאודו־אֵפִּיגרפיה (ψευδή-ἐπιγραφή; ספרים המיוחסים למחברים קדומים) ואָפּוֹקְריפָה (ἀπόκρυφα; כתבים גנוזים עבריים, שכאמור הגיעו אלינו בלשונות שונות). המאספים, המתרגמים והעורכים הנוצרים ראו בספרות זו, שסיפרה מחדש את סיפורן של דמויות מקראיות, ספרות יהודית שהתחברה בין שתי הבריתות, הברית הישנה והברית החדשה, ושמרו אותה כספרות מקודשת המעניקה הבנה רחבה על התרבות שמייסד הנצרות צמח בה וגדל על רקעה. משעה שנמצאו, בין השנים 1947–1956, מגילות מדבר יהודה (הידועות גם בשם "מגילות קומראן" או "מגילות ים המלח"), שכולן כתבי קודש שנכתבו בעברית ובארמית, נמצאו חלקים מהספרים החיצוניים בשפה העברית או בשפה הארמית, כגון ספר חנוך, ספר היובלים וצוואת השבטים.

 

אור חדש מימי קדם

בחלק מהספרים החיצוניים, שזהות מחבריהם איננה ידועה, מתוארות לא פעם נשים ידועות באור חדש לגמרי. לעיתים נשמעים קולות של נשים המעוררים תהייה שמא מאחורי המחבר האלמוני מסתתרת מחברת אלמונית, שהעלתה סיפורים מהעבר הכתוב וסיפרה אותם מחדש מזווית ראייה נשית. אין זה מן הנמנע שבין החיבורים השונים של הפסאודו־אפיגרפיה העתיקה מסתתרות גם מחברות אלמוניות, אולם אין דרך להוכיח השערה זו.

אחת הדוגמאות המרגשות ביותר לחיבור המספר מחדש על קולה של אישה הוא הספר קדמוניות המקרא, המיוחס בשגגה לפילון האלכסנדרוני. ספר זה, שמעט מאוד ידוע עליו בוודאות, נכתב במקורו בעברית בשלהי המאה הראשונה לספירה. נוסחו העברי לא הגיע לידינו, אך נוסח קדום זה תורגם ליוונית, וממנה ללטינית. הספר, שלשונו העברית המקורית ניבטת מבעד לתרגום הלטיני ששרד לבדו, מרחיב את הנזכר בקצרה במקרא על אודות נשים עד לימי שאול המלך, ומוסיף להן חלומות, שירים וסיפורים. הספר תורגם מלטינית לעברית בידי רבהּ של פירנצה, אליהו שמואל הרטום (1887–1965), מתרגם הספרים החיצוניים ובעל פירוש קאסוטו למקרא, ויצא לאור בעברית בשנת 1969 בהוצאת יבנה.

המסורות הכלולות בספר על נשים שונות במקרא מאלפות ולא ידועות. לפעמים נדמה לקוראים בקדמוניות המקרא, כמעט בוודאות, כי הספר נכתב בידי אישה אלמונית. בשל העניין המובהק בקולן של נשים בספר, לצד הביטוי המפורט לנושאים שהיו קרובים לליבן של נשים, כמו תיאור שמלת הכלולות ובכלל בגדים ותכשיטים, אפשר לראות בו ספר המתעד את לידתו של הקול הנשי במקרא או את המצאתו מחדש.

 

קינתה של סאילה

בספר מסופר מחדש על גיבורה מקראית, סאילה (או שְׁאילה) בת יפתח, הידועה מספר שופטים יא 30–40 בדמותה חסרת השם וחסרת האם. בקדמוניות המקרא היא הופכת למשוררת המקוננת על המוות הלא צפוי שגזר עליה אביה, בעודה בעלומיה, בשל נדר שנדר. הנדר העומד ברקע סיפור בת יפתח, הוא נדרו המחריד של יפתח היוצא למלחמה: "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא 30–31).

הזוועה הכרוכה בנדרו של יפתח ובמצבים דומים שבהם אדם נואש מבטיח ברגעי חרדה ומצוקה את היקר לו מכול בתמורה לעזרה מידי כוח עליון הביאו לכך שבמהלך הדורות יצרו חכמים דרכים משפטיות לביטול התוקף חסר הפשרות של הנדר, אך במקרא נֶדר הוא הבטחה בעלת תוקף משפטי חסר פשרות שאין לבטלה, המכוננת ברגע אמירתה מעשה בלתי חוזר בין הנודר לאלוהיו ובין הנודר למושא הנדר. על כן אומרת בת יפתח: "אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיך אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיך", בתשובתה לדברי יפתח: "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (יא 35–36).

קדמוניות המקרא מביא בשני פרקים שלמים את המסופר במקרא בעשרה פסוקים על האב השב מנצח מהמלחמה ומקריב את בתו נטולת השם לְעוֹלה. הסיפור נפתח בבקשתה של סאילה בת יפתח מאביה שיַרשֶה לה ללכת להרים לבכות על בתוליה:

… ללכת אל ההרים ולעמוד בגבעות ולהתהלך בסלעים, אני והבתולות רעותי, ואשפוך בהם את דמעותיי ואשא קינות על בתולי. יבכוני עצי השדה ויספדוני חיות השדה. אינני עצובה על אשר מתה אני, אינני מצטערת על אשר אני משיבה את נפשי… וברצון מגשת אני את עצמי לקורבן, ויראה אני פן לא יהיה רצוי מותי או לשווא תאבד לי נפשי. אלה אגיד להרים ואחרי כן אשוב. ויאמר אליה אביה: לכי.

 

הסיפור הוא עדות עתיקה למשמעות זכותו הקדומה של האב לעשות בבתו, החיה בביתו ומסורה לרשותו, ככל העולה על רוחו, על פי הסֵדר הפטריארכלי החוקי הקובע שאשתו או נשותיו של האב, וילדיו, בניו, בנותיו וכלותיו, כמו עבדיו ושפחותיו, הם רכושו. לכן אברהם רשאי, מבחינה חוקית, להעלות לעוֹלָה את בנו יחידו – אמנם מכורח צו אלוהי שלא מומש בסופו של דבר – ויפתח רשאי להעלות את בתו יחידתו לעולה, על פי נדר שנדר. ועוד, זהו גם סיפור קידוש־השם קדום, הקשור בעקדת יצחק, שהיא עלילת קידוש־השם הארכיטיפית במסורת היהודית, כפי שהוא ממשיך בקינת בת יפתח:

שמעו ההרים את קינתי והבטנה הגבעות אל דמעות עיני, והיו, הסלעים, עדים לבכי נפשי. הנה איך מאשמים אנחנו, ולא לשווא תוקח נפשי. ילכו השמימה דברי ותִכּתבנה דמעותיי לפני הרקיע, למען לא יגבר האב על הבת אשר נדר להקריב, ולמען ישמע הוא ראשון את הבטחת היחידה ההיא בקורבן. ואני לא נהניתי מחופתי ולא מילאתי עטרות נישואי, כי לא התלבשתי בהדר לפי אצילותי ולא השתמשתי במור לריח טוב ולא השיבותי נפשי בשמן משחה אשר הוכן לי. אמי, לשווא ילדת את יחידתך, כי נעשתה שְׁאוֹל חופתי וברכי על הארץ. כל השמן אשר הכינות לי יישפך והבגד הלבן אשר ארגה אמי עש יאכלהו, ופרחי הנזר אשר קלעה מינקתי יבלו מהר והשמיכה אשר ארגה מתכלת ומארגמן רימה תשחיתה. הבתולות רעותי אשר תספרנה על אודותיי תבכינה אותי באנחה ימים רבים. הטו עצים את סעיפיכם ובכו את עלומי. באנה חיות השדה ורמוסנה את בתולי, כי נכרתו שנותיי ועת חיי בחשך תזקן.

 

קדמוניות המקרא מביא אפוא את קינתה של הנרצחת, הרואה את המציאות מזווית ראייה בלתי צפויה של המובסת מול המביס.

קינה היא דיבור מתוך בכי ויגון על אובדן או שירה מתריסה ורבת עוצמה לנוכח הקץ הבלתי נמנע, שירה שבה המקוננת לכודה בכאב שאין לו קץ, שירה שאין לה מענה ואין לה נמען, אך יש לה טענה נוקבת. הקינה יכולה להעניק למשוררת את ההזדמנות לשאת בציבור לפני מותה את "מונולוג המוות", ולברוא בו את זהותה בהקשר חדש. במעמד זה מוענק לה הקול הייחודי, המסַפר על חייה מנקודת ראותה שלה. אולם כאן מתארת הקינה קיום נשי אבסורדי על סף המוות הכפוי של המקוננת, שבו הענקת הקול היא למעשה השתקת הקול.

 

הקרבת הבת

המילים אַלִּימוּת ואֵלֶם מקורן באותו שורש, אל"מ (שמשמעותו הראשונית קשירה, כמו במילה אלוּמה). בלשון המקרא נגזרה ממנו המילה אִלֵּם, והרחבת המשמעות ל"אלימות", במובן כוחנות ברוטלית, באה מן המילה הארמית "אֲלִים" או "אַלִּים", המוכרת למשל מהביטוי התלמודי "כָּל דְּאַלִּים גָּבֵר" ('כל החזק – גובר'; בבלי, בבא בתרא לד, ע"ב), ומשמעה תקיף וחזק, גובר ומנצח באופן שרירותי ותובעני. האלימות והאלם בסיפורה של בת יפתח דומים: הקורבן על המזבח היא הבת האילמת בעת הקרבתה האלימה בידי אביה. הקרבתה של סאילה בת יפתח המקוננת דומה להקרבתה במיתולוגיה היוונית של איפיגֶניה בת אגמֶמנון המזמרת:

לאחר התפילה אגממנון סימן למשרתים העושים עמו במלאכה לאחוז בבתו בזמן שהיא נופלת לקרקע עטופה בבגדיה, ואז להניפה אל מרום המזבח כאילו היא עז, ואז באלימות אילמת לסתום את פיה במטלית [או ברסן של סוס], כדי שלא תוכל לקלל את משפחתה. כותנתה, בגון הזעפרן, נשרה לקרקע, ועיניה של איפיגניה ירו את חצי מבטה בכל אחד ממקריביה, ועוררו את רחמיהם, כאילו היה מדובר בציור הרוצה לדבר. היא, שפעמים רבות נשאה קולה בשיר במשתאות שנערכו באולמות היפים של ארמון אביה, שבאהבה זימרה בקולה הצח והבתולי זמר תהילה לאביה האהוב. (אייסכילוס, אגממנון, ש' 247-231, בתוך רוברטו קלסו, נישואי קדמוס והרמוניה, מחברות לספרות, 1999; מאיטלקית: אלון אלטרס)

 

שתיהן, סאילה ואיפיגניה, הוקרבו בידי אבות לוחמים, המודים לאלים על הניצחון או מבקשים מהם את תהילת הניצחון במחיר הקרבת בנותיהם הבתולות לְעוֹלה, קורבן שהוא רצח בת. כאן שבה ומהדהדת משמעותו של שלטון האבות הבלתי מוגבל על חיי בנותיהן בכוחו של עולם המיתוס – עולם שבו מושלים עדיין כוחות הגורל, האלימות, האלם ושרירות הלב, ובו המציאות מעוצבת בסימן מושגי הכוח, הפחד, האכזריות, השבועה, הנדר, הניצחון והנקמה.

קינה היא סיום שירי טרגי של שירה ליטורגית, המלַווה את כל מי שנולד אל קִצו, כשמותו הבלתי צפוי, שלא כדרך הטבע, הופך לקנה המידה הטרגי לחייו ולתהילת מותו. אולם, מאז ומעולם קוננו המקוננות על פטירת זולתן בנסיבות יוצאות דופן, משום שבכל המיתוסים המוות קשור בהן ונחשב כמעשה ידיהן, ולא על מותן שלהן. קינת בת יפתח הבתולה, הנהרגת בידי אביה נודר הנדר ומקוננת על אובדנה שלה – בְעולם שמושלים בו הפחד מפני כוחות הגורל, האלימות ושרירות הלב, בשם מחויבות האב לשבועה שנשבע לאל, העֲדיפה בעיניו על קדושת חייה של בתו – מהדהדת את זיכרון קינת אנטיגונה, שמשמעות שמה הוא 'זו שנועדה להתנגד', או 'זו שסירבה לציית'.

נערה דעתנית ואמיצה זו, אנטיגונה, בתם של יוקסטה ואדיפוס מלך תביי, חָלקה על חובת הציות לחוק השליט העריץ וכוננה זהות חתרנית בתוך מנגנון דיכוי בתוקפהּ של מוסריות שונה, בשעה שהאמינה בשיקול דעתה ובתבונתה באשר לתוקף יחסי השאֵרוּת, הקִרבה והאהבה המשפחתיים. גורלה המר מתואר ביצירת המופת של סופוקלס, אנטיגונה, אשר הוצגה באתונה בשנת 442 לפני הספירה. אנטיגונה סירבה לציית לפקודתו של דודה השליט העריץ קרֵיאון, שלא לקבור את אחיה שנפל בקרב כשנלחם נגדו, פקודה שהפכה לחלק מחוקי העיר, ובחרה, מתוך מודעות לסכנה הכרוכה בבחירתה, בחובה המקודשת למֵתֵי המשפחה, בזיקה לחוקים הבלתי כתובים של הצדק האוטונומי הפועל ביקום, הנודע כחוקי אלי הבית והמשפחה הבלתי כתובים, ומחייב אלים ואנשים כאחד.

אחותה, איסמנה, שפירוש שמה הוא 'זו שנולדה לציית', הזהירה את אנטיגונה באומרה: "הו, אנטיגונה, מר ונמהר יהיה סופנו, מר ממות, אם נמרה את פיו, אם נחלל מצות מלכות. רק נשים אנחנו, לא לנו להילחם בגברים, אנטיגונה! יד חזקה לחוק, ואנו אנוסות לכוף ראשנו, גם אם תכבד ידו עלינו שבעתיים" (אנטיגונה, דביר, 1987; נוסח עברי: ט. כרמי). אבל אנטיגונה בחרה לעבור על פקודת המלך וקברה את אחיה ההרוג, ועונשה היה מוות דומם, מחריד לבבות, של קבורה בחיים ומוות מרעב של מתה־חיה, בתוך נקרת סלע חתומה, שאליה אין אור חודר וממנה אין קול נשמע.

בעולמה של אנטיגונה המקוננת מַפְציעה לראשונה ההתגברות על עולם המיתוס, העומד בסימן שרירות האלימות והתאכזרות החזק, תקיפוּת המלחמה ועריצות המנצחים, בכוחו של יסוד מוסרי התובע צדק אנושי ומקדש את האחווה האנושית בחסות חוקי האלים הבלתי כתובים. במענה לדברי המלך, אשר "דחק ילדי אור שמש לצללים ובלי רחם שיכן נפש חיה בקבר", הגורס כי "אי ציות הוא הקשה בכל הקלקלות", וכי "מי אשר תמנה אותו העיר, בקול האיש ההוא צריך לשמוע, בקטנות כבגדולות, אם יצדק ואם יחטא", עונה אנטיגונה, הניצבת על סף הריגתה, כמו בת יפתח – בקינה. בתגובה לגזר דין מוות שנגזר עליה, שהוא הדממה המוחלטת, היא נושאת קולה בשירת מחאה מתריסה, שירת קץ החיים, המקוננת על קיצהּ שלה. היא זועקת במר ליבה, אך איננה מצפה לכל מענה שיכול לשנות את רוע הגזרה, כיוון שאין לשירתה נמען שומע, הרוצה או יכול להשיב:

ראו נא תושבי מולדתי, זו דרכי האחרונה, בפעם האחרונה אני מתבוננת אל עבר קרני השמש… לא זכיתי שישמיעו באזני מזמורי כלולות ושירי דודים, חתני יהיה נהר המוות… וכך האיש הזה מוביל אותי בכוח כשעודני נערה ולא זכיתי לשיר דודים, משכב עם גבר ולידָה. בלי אושר, בלי ידיד, ארד נושמת במדרגות השאול אל עבר המתים. (אנטיגונה, שוקן, 2002; תרגם: אהרן שבתאי)

 

הכניסה אל השאול היא כניסה לעולם חשוך, אפל ודומם, שאין בו שינוי הנתפס בעולם החושים, כניסה לקיום בלא היסטוריה ובלא דיבור, למקום שאין בו טבע, אין בו חיים, אין בו מיניות, פוריות, לידה, תקווה, שינוי או מחזוריות, אין בו שמיים, שמש וכוכבים, כלומר, אין בו זמן ואי אפשר לחולל בו תמורה או שינוי. העקירה מן המקום המוחשי, החי, המשתנה ומתחלף כל העת בעולם החושים, בְקול, במראה, בריח, בטעם, בדיבור, בתחושה, במגע אוהב ובתנועה, והגירוש מתחומם של מעגלי הזמן הקוסמיים הנצחיים בתמורותיהם המחזוריות, המגולמים בְחומר, באור, בתנועה, היא העקירה מן החיים, שגזר קריאון הרוצח המכניע, שתבע ציות לסמכות ללא ערעור, על אנטיגונה הנרצחת הבלתי נכנעת, שסירבה להיכנע לכוחו ולציית למרותו ולסמכותו. אנטיגונה היא סמל האדם המורד, המסרב, בשמם של ערכים אנושיים, לציית לסמכות שרירותית מתאכזרת.

שלושת הגברים, השליטים, המפקדים, הלוחמים, הששים אלי קרב, כתוקפים הממיטים רצח, חורבן והרג, שדרשו ציות לסמכותם – יפתח אביה הרוצח של סאילה, המקריב את בתו כתשלום נדרו לאלוהים, שאותו נדר למען ניצחון במלחמה והריגת כל אויביו; אגממנון, אביה הרוצח של איפיגניה, המקריב את בתו לשם הצלחת המלחמה וחיסול אויביו, וקריאון הרוצח, דודהּ של אנטיגונה, המוציא להורג את בת אחותו אחרי ניצחונו במלחמה על אחיה – שבויים בכבלי חוסר האנושיות ותאוות הניצחון. שלושת הרוצחים פעלו בעולם שבו מושלים כוחות הגורל והמוות, כוחות האלימות, ההתאכזרות ושרירות הלב, כוחות השבועה, הנדר והקורבן המקשרים כולם בעולם המיתוס בין העולם הנגלה לעולם הנעלם. בעריצותם האכזרית גזרו האבות והדודים על הנערות הבתולות, בנות משפחתם, רצח או מוות בלא עת, ומנעו מהן את חגיגת מעגל החיים, הכרוך באהבה, בפריון ובהמשכיות, בשמחת הנישואין, במשכב אהבים, בהיריון ובלידת ילדים ובגידולם, המסבים כולם אושר וסיפוק לאישה הנאהבת, האוהבת, היולדת והמגדלת.

 

קינת מחאה

קול הקינה שמשמיעות הנרצחות, איפיגניה, סאילה ואנטיגונה, הוא קול הפּנייה הזועקת שאין לה נמען ואין לה משיב, קולהּ של תחינה שאין לה שומע, קולה של מבקשת הצדק שאין לה ערכאה שלפניה תוכל לשטוח את קובלנתה ולהיענות בדין צדק. קול קינתן הוא קול ההתרסה והמחאה, הזעקה, היגון והשבר, כנגד עונשי הכיליון, החורבן והמוות, כנגד הרצח והאלימות, כנגד קיטוע החיים ורציפותם שכופים גברים תוקפנים וברוטליים, הששים להילחם, לנצח ולהרוג, על נשים חפצות חיים, אחווה, אהבה ושלום.

סיפור העקדה – שגיבורו הגברי, הנודע בשם, שממנו משתלשל בית יעקב ועם ישראל, ניצל מרצח בן או מהעלאתו לקורבן על מזבח העולה בידי אביו, מהדהד ברקע קינתה של בת יפתח, הבתולה נטולת השם במקרא, שלא ניצלה מגורל זה של רצח הבת. סאילה מתה בלא בנים ובנות שימשיכו את שמה, יעידו עליה ויזכרו את קיומה, ועל כן היא מקוננת על חייה ומותה מול אלה העומדים להוציאה להורג, ומפצירה בשומעיה שיזכרו את הקרבתה ויעניקו לה שֵם עולם. אולם, חלף נכונותה למות כמקדשת שם שמיים במצוות אביה, המתנכר לסבלהּ הארצי של בתו שנגזר עליה מוות בלא עת, בשם נדרו בפני כוח עליון וציותו לסמכות מקודשת, היא מבקשת שקורבנה לא יישכח ולא יהיה לשווא, ומעידה עליה שמיים וארץ וכל אשר בם.

הסיפור המקראי על בת יפתח הגלעדי נחתם בפסוקים המלמדים כי בקשתה התמלאה: "ויְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" (שופטים יא 39–40). בסיפור המורחב בקדמוניות המקרא מקבלת עליה סאילה, בת יפתח האמיצה, את הדין, אך מבקשת שקורבנהּ ייזכר בין בני האדם בסיפור ובבכי, כדבריה על אודות המסַפרות, הזוכרות והמקוננות: "הבתולות רעותיי אשר תספרנה על אודותיי, תבכינה אותי באנחה ימים רבים". יש עניין בעובדה שבכי ואנחה שאין להם מנחם ומצוקה ויגון שאין להם שומע הן מילים רווחות בקינתה של בת ציון הגולה במגילת איכה, אף היא קינה, שממנה צמחה אחרי חורבן בית שני דמות השכינה הגולה, המקוננת על ציון החרֵבה ויוצאת לגולה עם בניה עד שיבת ציון בעת הגאולה. סאילה מבקשת להנציח בשיר את קורבנהּ, לזכור ולהיזכר בכתב בדברי הימים בשמיים ובארץ, ואומרת: "יילכו השמימה דברי ותִכּתבנה דמעותי לפני הרקיע".

הסיפור בקדמוניות המקרא נחתם בפסוקים הבאים, המלמדים איך הפכו מועד העלאתה לקורבן וקבורתה לימי זיכרון לנשים, כבקשתה:

וכדברה את הדברים האלה שבה סאילה אל אביה ויעש את אשר נדר ויקריבה לעולה. ותתאספנה כל בתולות ישראל ותקבורנה את בת יפתח ותבכינה אותה. ותעשינה בנות ישראל בכי גדול ותקבענה להתאסף בכל שנה ושנה בחודש ההוא בארבעה עשר יום לחודש לבכות את בת יפתח ארבעה ימים.

 

למרבה הצער, מועדם של ימים אלו אינו מפורש וזכרם לא נודע, משום שהתייחסו רק לנשים, שנמנע מהן לכתוב את עולמן, את זיכרונותיהן ואת מעשיהן. אולם, על דרך ההשערה הזהירה אני מבקשת להציע שראשית המועד שמדובר בו: "בחודש ההוא בארבעה עשר יום לחודש לבכות את בת יפתח ארבעה ימים" הוא י"ד–ט"ו באב, או באמצע אלול. באותם ימים, שלא היו בהם דרכים סלולות והאדמה בחורף ובאביב הייתה בוץ טובעני, התנהלו המלחמות רק בחודשי הקיץ, כשהאדמה יבשה. עוד נהגו הצבאות הלוחמים להיזון משוד היבולים באסמי האיכרים או בשדות, כלומר במועד שלאחר קציר התבואה. מכאן, שאם יצא יפתח להילחם בחודש סיון, שבו האדמה כבר יבשה ובו קוצרים את התבואה, והמלחמה התקיימה בתוך פרק זמן קצר, בחודש סיון עצמו או עד מחצית תמוז, ובתו ביקשה וקיבלה חודשיים לפני העלאתה לקורבן, הרי מועד העלאתה לקורבן היה ט"ו באב או ט"ו באלול.

הקישור העתיק שבין הקינה כסוּגה לבין הנשים המבצעות אותה, המקוננות, ידוע במסורות שונות, הן בשל ההשקפה הרווחת, הרואה את החיים כמעגל מחזורי, הנע בין לידה למוות – או בין המיילדת למקוננת, הן בשל התפיסה המדרשית, הרואה את קינת המקוננות, ההולכות ראשונות בהלוויה, קרובות לנפטר, כעונש על חטאהּ של חוה בגן עדן: "מפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה?… עלֿ ידי שגרמו מיתה לעולם" (בראשית רבה יז, ח).

הקינה, המופקדת בכל התרבויות בידי נשים, שמרה לא פעם, כמעט לבדה, את ההתנגדות הנשית לְציות לחוק הגברי, את ההתרסה הנשית נגד מילוי פקודות שרירותיות הניתנות מטעם סמכות שרירותית התובעת נאמנות, את המחאה נגד זוועת החורבן ועוצמת העונש ואת ההתקוממות נגד מתן אמון ללא שאלה וללא פקפוק בסמכותם הבלתי ניתנת לערעור של גברים שליטים עריצים, בכל הנוגע לחיים ולמוות. היא שימרה גם את הנאמנות לקשרי משפחה ואת רדיפת הצדק, המבוסס על אחווה ואנושיות והעדפת החיים על פני המוות. הקינה מבטאת, בדרך כלל, את ההתמודדות המילולית הישירה והטעונה עם צער המוות, דווקא מתוך כוחן של נשים לתת חיים ולהביע רגשות עזים בסביבה שבה גברים מצוּוים על איפוק ושליטה עצמית וזכות השליט היא לכפות משמעת. עוד מבטאת הקינה את ההתנגדות לשכחת האנושיות של בני האדם שהעריצוּת משמידה והמוות לוקח, ואת הסירוב לנקוט את מידת המתינות והאיפוק בכל הנוגע לחיים ולמוות.

 

מוסר ומגדר

פרופ' קרול גיליגן (Carol Gilligan), הפסיכולוגית החברתית היהודייה, ילידת ארצות הברית, הנודעת כהוגת דעות בתחום המוסר המגדרי וכמייסדת הפמיניזם התרבותי, עומדת בספרה בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה (ספרית פועלים, 1995; תרגמה נעמי בן־חיים) על כך שנשים מפתחות מערכת מוסר שונה משל גברים ואופני חשיבה שונים על שאלות של צדק, מצפון, חוק ומוסר. לאחר שבחנה את הפסיכולוגיה וההתפתחות המוסרית של נשים מול גברים, היא סבורה כי יש יותר מהשקפה אחת על מוסריות, ועל כן יש צורך בשתי תאוריות שונות כדי לתאר את התפתחות המוסר השונה של שני המינים. לדברי גיליגן, מדובר בסדר עדיפויות שונה – גברים נוטים לתפוס את המוסר כעקרונות אוניברסליים של סמכות, צדק ושוויון, ורואים את הציות לחוק, שהם מכירים בתוקפו או שהם חוקקו, כמחייב באופן גורף. לעומתם, נשים נוטות לתפוס את המוסר כמערכת בין־אישית, המושתתת על עזרה לזולת, על אחריות, נאמנות, מסירות ונדיבות, ועל מחויבות לשמירת האחווה המשפחתית הבין־דורית, הגנה עליה וגרימת נחת לאחרים. הן מגדירות את עצמן מבחינה מוסרית בהקשר של מערכות יחסי אנוש קונקרטיות ושופטות את עצמן על פי מידת יכולתן לגלות אכפתיות ורגישות לזולת בהקשר מוסרי.

גברים אם כן מגדירים את המוסריות כשמירה על החוקים בלא פשרה, גם אם יש הכרח להתעלם ממערכות יחסים בין־אישיות לשם כך ואף לנפץ אותן, ואילו נשים מוכנות לשנות את החוקים מעשה ידי אדם על מנת לשמור על מערכות יחסים בין־אישיות ועל חוקי האלים [המוסר], כפי שעשתה אנטיגונה, ורואות את החוק, שהן לעולם אינן מי שחוקקו אותו, כמשהו שאפשר לשאת ולתת עליו, ואם צריך אף להפר אותו במקרים החורגים מהשורה, שמתקיים בהם עימות בין החוק לבין ערכים נעלים יותר.

גיליגן מאירה את ההבדל שבין אופני החשיבה של גברים ונשים על חוק ומוסר (נושא מורכב שהצגתי כאן רק את אפס קצהו) באמצעות השוואה בין שני סיפורים מהמקרא: בעוד אברהם אבינו היה מוכן להקריב את בנו בלא היסוס כדי להוכיח את שלמות אמונתו ואת ציותו המוחלט לדבר האל ולחוקיו (כשם שיפתח מוכן להקריב את בתו כדי לשלם את נדרו לאל) – האֵם במשפט שלמה מוותרת על משפט אמת ועל הצדק המוחלט שלצידה, כדי להציל את חיי בנה.

אחתום את דבריי במדרש מתריס – מתוך מדרש תנחומא, פרשת בחוקתי – המספר מחדש את סיפור בת יפתח באופן שהוא דוגמה מאלפת לטענה של גיליגן בדבר נשים הרואות את החוק כמשהו שאפשר לשאת ולתת עליו, לעומת גברים הרואים את הציות לחוק (ובעולם המקראי שבועה ונדר הרי הם כחוק) כמחייב באופן גורף:

כֵּוָן שֶׁבִּקֵּשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְך בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָך", וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו" – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. […] עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא.

.

.

רחל אליאור, חוקרת, פרופסור אמריטה בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. מחברת הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות" (כרמל, 2018), שעל פרק מתוכו מבוססת רשימה זו.

.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: מי־טל נדלר קוראת ביצירותיה המוקדמות של לאה גולדברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת יובל ישראלי

 

הוא בוהה בחלקיקי האבק נעים לאיטם באלומת האור שמציצה לצד הווילון החום המעוטר בערבסקות. ברקע מהדהד קול מערסל, ״לא דיברנו עוד על אהבה ולא ירדנו אל סופה.״ הוא מקשיב בחצי אוזן ולפתע נחרד. ״אימא, למה הוא אומר בשיר שהוא רוצה למות איתה?״ אמו מכינה במטבח שומשומיות, והוא מביט בה שופכת עיסה זהובה לוהטת על השיש ומרדדת. ״לא עכשיו,״ היא אומרת. ״חייבים לחתוך לפני שזה יתקרר.״ כעבור כמה רגעים היא קוראת אליו בקול, ״זה רק שיר. זה לא באמת.״

 

*

הם עומדים בחצר המשחקים האחורית של גן חרוב ומפטפטים, כשהילדה שולפת שתי סוכריות חמאה. ״מי רוצה סוכרייה?״ היא שואלת בהיתממות, והוא ואמנון מתחננים יחד למעדן הנדיר. הוא בוחנת את שניהם בהנאה קיסרית ואומרת, ״אתה חמוד ואני אוהבת לשחק איתך, אבל אבא של אמנון מת,״ ושמה את הסוכרייה בכפו של אמנון.

הבשורה נצעקה מפיה של מישהי שרצה לעברם בבכי כמה ימים לפני החג. תאונת טיסה. הוא ואמנון חברים קרובים והוא נע בין קנאה לרחמים כלפיו. הוא אוהב להתארח אצלם בבית, להרכיב פאזלים, לחכות שאמו של אמנון תכין שוקו ותשים במיוחד בשבילו את התקליט של באך עם הפתיחה של ״היֹה היה״. העיניים העצובות שלה מזכירות לו את עיניה של אמו שלו, והוא חושב שזה בגלל שגם אימא שלו איבדה את דוד נדב בתאונת טיסה לילית.

אמנון ואחותו הם הילדים הכי יפים בעולם. היא בהירה ויש לה עיניים ירוקות ואמנון שחום וזריז, העתק של אביו המת. הם מדברים על משחקים ובית ספר וחברויות, על ההמצאות שהם מתכננים ועל דברים מתוקים שהסבתות שלהם מכינות. על אביו הם לא מדברים לעולם.

 

*

״תראו, טנקים!״ אחד הילדים צועק והם מתגודדים בחצר המשחקים של כיתה ב׳ ומביטים על שיירה אינסופית של משאיות ענק שמסיעה טנקים וציוד צבאי ללבנון. הם גרים בגליל, אבל הם מחוץ לטווח הקטיושות וכל העניין רחוק מהם. הוא מוטרד, כי עכשיו ״החתול שמיל״ ו״שלוש ארבע חמש וחצי״ משודרות רק אחרי החדשות על המבצע. אחר כך יואל, אבא של חבר – שהיה רגיש לדבורים ויצא איתם לטיולים כשעל הצוואר היה תלוי לו כדור מיוחד בתוך פלסטיק כתום, למקרה שייעקץ – נהרג ממוקש. פתאום הוא לא מצליח לזכור איך הוא נראה, וכשהוא עובר ליד סככה עם שקים של גרעיני הכותנה הוא מדמיין שהוא רואה את דמותו הדקה עם התלתלים מתקרבת מרחוק. שהכול היה טעות גדולה, ומישהו אחר התפוצץ. הם ילכו לקיבוץ וכולם יתרגשו נורא והוא יינשא על גלים של אהבה משום שהוא מצא ראשון את יואל.

 

 

*

לכל הילדים יש סבתא אחת או שתיים ורק לו יש שלוש, כי יש גם את סבתא של אימא, סבתא מלכה. כשהם הולכים לבקר אותה, פותחת להם את הדלת אישה קטנה עם משקפיים ענקיים שבקושי מדברת עברית. בדרך כלל היא משוחחת עם אימא בשפה זרה ומלטפת לו את הראש. הוא שונא את הליטופים ואת ריחות התבשילים, אבל כשהוא שואל אם אפשר לוותר על הביקור אצלה אימא שלו נוזפת בו. סבתא מלכה מתה בשנה האחרונה שלו בגן חרוב, ולהלוויה באים כל מיני דודים ומביאים לו משחק חדש ומגישים קפה ועוגות. הוא יודע שאמו עצובה, אבל האירוע כולו זכור לו כמין חגיגית יומולדת נעימה.

 

*

את נטי הוא אוהב מאוד. אסור לקרוא לה סבתא, והיא אומרת לו ולאחיו: ״אצלי מותר לעשות ה־כ־ו־ל, אפילו לחרבן על השטיח.״ אצלה אוכלים ארוחת בוקר מול הטלוויזיה. היא מכינה חביתה מלאה חמאה, שמנונית וריחנית, ולידה מלפפון ועגבנייה חתוכים גס על צלחות עץ אישיות ומעל הכול זוהרת הפיתה, בצק ריחני ונפלא שאין בקיבוץ. לפני שנה נטי ראתה שהוא מקנא באחיו הקטן ששותה מבקבוק, ומאז השוקו המיוחד שהיא מכינה לו – חבילת שוקולד מומסת על הגז בחלב – מוגש לו בבקבוק של תינוקות.

אחר כך הולכים לים, חוזרים עם רגליים מוכתמות בזפת שמסירים בסינטבון ואחרי האמבטיה רצים עירומים וקופצים על המיטה של נטי, היא מפדרת אותם בטלק והוא מרגיש כמו בן עשירים מפונק. פעם אחת הם הולכים לים עם סבא אפרים ובסוף, במקום לחזור ישר לאוטו אפרים אומר, ״בואו למלתחות״. הוא מגלה לחרדתו שהמקלחות משותפות, והוא ואחיו נבוכים ומתקלחים בבגדי ים. אפרים מתקלח בעירום והוא מביט בכרס שלו, בגוף הלבנבן ובזין הקטן והמכווץ שלו. בבית, נטי לוקחת אותו לשיחה ואומרת לו שהיא מבינה שהוא ראה שלאפרים יש פיפי קטן אבל הוא לא צריך לדאוג, כי הגודל לא כזה משנה, ויש דברים חוץ מהגודל.

.

.

*

הטיול השנתי בכיתה ב׳ הוא הפעם הראשונה שבה הוא ישן במקום שאינו בית הוריו או סבתותיו, אבל הוא מרגיש בטוח כי יש לו שק שינה חדש ויפהפה, אדום ושחור עם הדפס מרשים של צייר צרפתי בשם טולוז לוטרק, והוא מתגאה בו ומצפה ללילה. אחרי שהם מתחלקים לחדר בנות וחדר בנים והמלווה אומר לילה טוב, מישהו מדליק את האור ואחד הבנים מפשיל את תחתוניו ומתחיל לשיר ״יה יה, מנגן בגיטרהההה, יה יה מנגן בגיטרההה״ כשהוא פורט על האיבר שלו. הוא מביט נפעם ונדהם מחוסר הנימוס ומהרוח הפרועה, אבל לא יכול להסיר ממנו את המבט. אחר כך הוא עושה תחרות עם נועם, מי מהם יעז להיכנס לגמרי עד הסוף לשק השינה, כי השקים עצומים. שלו ממש ענק ורך והוא ישן נפלא. למחרת, כשהוא חוזר מהטיול, אמו שואלת איך היה. הוא מספר לה על האוטובוס ועל הקבר והמערה של איזה צדיק ועל היער, אבל הראש שלו נודד אל המופע המוזיקלי הלילי.

 

*

כמעט בכל שבת הם יוצאים לטייל. אבא מעיר אותם מוקדם בבוקר ובשבע הם כבר ליד שטח מאה, שם יש צריח של טנק ישן, אוכלים כריך ומשחקים לפני העלייה לפסגת הר הנגח. באחת הפעמים מצטרפת אליהם בת הדוד שהוא אוהב, והם מביטים בשפיריות מרחפות ובראשנים קטנים בנחל דישון, שצינור שאיבת מים ענק עובר לאורכו. באחד הסיבובים, הצינור מונח גבוה מעל הנחל ואביו חוצה אותו בזריזות וקורא להם להצטרף. בת הדוד מקבלת שחרור אף על פי שהיא גדולה מהם. אחיו מהסס ואז חוצה את הצינור בזהירות. הוא מתחנן שאבא שלו יוותר לו, מבקש ומתחיל לבכות, אבל לבסוף נאלץ לחצות רועד מעל הנחל הזורם.

 

*

בחופשים הם נוסעים לבקר את נטי ואפרים. אימא מעלה אותם על קו 842 או 841 ואומרת לנהג איפה להוריד אותם. נטי מחכה בתחנה ומבקשת שיגידו באמת מה שלומם, לא סתם בסדר, אלא חרא או נהדר, והם מצחקקים. הם משחקים בחדר קטן בגינה, המלא בחפצים שבורים וחלקי בובות שנטי אוספת והוא נהנה להביט בהם. כשהוא כורע על השטיח השעיר כדי לשחק עם אחיו מפתיע אותו כאב חריף. הוא מתיישר לאט, ומבין שהתיישב על מוט פלסטיק שהיה חלק ממשחק לפעוטות. הוא מביט סביב כדי לוודא שאיש לא ראה והולך אט אט לשירותים. חודשים הוא מדמם מהישבן וכואב לו, אבל הוא לא מספר. אולי יחשבו שהוא התיישב על המוט בכוונה?

 

 

*

בסוף כיתה ו׳ הכיתה מעלה מופע סיום צנוע בנושא פנטזיה, שמסתיים בשירה נרגשת של ״חורפים שבעה חיכינו לך, לא קראת אבל ענינו לך״. זו השנה האחרונה בבית הספר שבקיבוץ, שבו הוא מכיר את כל הילדים, המורים והמזכירות. בכיתה ז׳ כבר נוסעים בכל בוקר לבית הספר האזורי העצום, שיש בו שבע כיתות מקבילות וכשהוא רואה את הילדים המתבכיינים והאבודים שמבקשים את עזרת אם הבית הוא מחליט לנסות להשתלב. הוא מתמצא בסרטים ובמוזיקת פופ ורוצה להתחפש בפורים לשרון ליפשיץ. באחת ההפסקות כשכמעט כל הבנים עומדים בחצר, דקל מהקיבוץ שלו מספר להם: ״אתם יודעים שהוא תמיד מסתובב עם הבנות?״ ובגלל זה הבנים קוראים לו נקבון. גופו מתלהט, אבל אין לו מושג מה לומר, אז הוא משפיל את עיניו. אחר כך הוא נחרד לגלות שגם הבנות מהקיבוץ שמעו את הסיפור והן מספרות אותו לפנינה המטפלת. פנינה עסוקה בצערה על כך שהבנים עונים לה בזלזול והבנות מצחקקות בלעג כשהיא מעירה להן. לאימא שלו פנינה אומרת, ״אבל הוא באמת לא השתנה, כזה חמוד,״ והוא חושב שהיה שמח לדעת איך להיות קצת פחות חמוד.

 

*

בסוף כיתה ח׳, פחות או יותר יחד עם החצ׳קונים, הוא מתחיל לאונן. הוא מתלבט אם הפנטזיות המסעירות שלו על רוב הבנים הן נורמליות וחושב שאם נגזר עליו להזדיין בתחת הוא צריך להתאמן. באחד הלילות הוא שולף לורד עבה כתום ומנסה להכניס אותו לתחת לאט־לאט, אבל זה כואב ולא כיף ואחר כמה ניסיונות הוא מתייאש. אחר כך הוא מביט בלורד בגועל כאילו הוא יכול להריח ממנו את הכישלון שלו והוא מצטער שאין לו עם מי לברר את העניין ואת מי לשאול אם התנוחה שהוא מדמיין בדרך כלל – פנים אל פנים – בכלל אפשרית במציאות.

 

*

בכיתה י׳ הוא מקבל חדר בנעורים, עם אסף, והוא יכול לריב עם אימא שלו ולצאת בטריקת דלת. על הקיר מעל המיטה של אסף הוא מצייר, לבקשתו, את העטיפה של פינק פלויד עם האיש הבוער. כשהוא יוצא מהמקלחת הוא מקפיד לכרוך מגבת סביב המותניים וללבוש את התחתונים בזהירות. הם לא באמת חברים ובסתר ליבו כל זה נראה לו כמו משחק קטן עם עצמו ועם הרהורי ליבו. באוטובוס לבית הספר הוא מביט בהשתקפות של עצמו וחושב שהעיניים שלו יפות, אבל השאר פחות. הוא נזכר שאימא אמרה לו שיש לו גבות עבות ומרשימות, אבל הוא לא מוצא את המחמאה בדבריה. נטי אומרת לו שאם מקללים אותו ״הומו״ שיענה שכולם הומואים, כולנו הומו־ספיאנס, אבל התחמושת הזו חמקמקה ולא מספקת.

 

*

ערב אחד הוא חוזר מהספרייה לחדרי הנעורים, באפלת שדרת הברושים ליד הבית־לקשיש, ומבחין פתאום באור שנדלק בחדר של יאיר ונועם. נועם נכנס לחדר, פושט את בגדיו ולרגע עומד שם עירום לפני שהוא מתלבש ויוצא שוב. הכול קורה כל כך מהר והוא נטוע במקום, עדיין רואה את שיער הערווה שעטף את האיבר המנומנם. בכל פעם שהוא חוזר מהספרייה הוא מביט אל אותו חלון בתקווה, עד שהוא מחליט שהעניין נהיה מסוכן. זמן קצר לאחר מכן מקרינים במועדון סרט, ומזווית העין הוא רואה את נועם שקוע בכורסה וידו ממששת במכנסיים. הוא גורר את הכיסא לאחור כדי לראות יותר טוב את נועם, שעכשיו מלטף את עצמו וכמעט שולף את האיבר שלו החוצה, אבל אז נועם קם והולך לחדר. ליבו הולם. הוא רוצה ללכת אליו, אבל מה להגיד? מה, הוא הומו? הוא צופה עוד קצת בקומדיה האמריקאית והולך לחדרו, מובס.

.

 

*

אסף מדגמן לו בעירום. הוא מצייר אותו, מסוחרר לגמרי ממחשבות זימה. יום אחד הוא מביט בחבורת נערים שחוזרת מאימון כדורסל, ועיניו לוכדות דמות צנומה ושברירית. יואב. אבל עמוק בתוכו הוא יודע שאין פה סיכוי לכלום. אבל הוא נמשך לשם, נדמה לו שהכאב הוא חלק הכרחי מדמותו כאמן – כמו בצרור פרחי בר שלא ניתן להפריד בו בין פרחי צער לגבעולים רומנטיים. חרף מאמציו, יואב מבחין במבטים שלו ומתעב אותו על כך. בחלומות הארוטיים שלו שוב ושוב מתרחשת תאונת דרכים קשה בדרך לבית הספר, ואחריה משתרר שקט מוזר. לפני שהאמבולנסים מגיעים, הוא ניגש אל יואב בין גופות ופצועים, ומלטף את מצחו המדמם.

 

יובל ישראלי הוא צייר ומאייר ספרי ילדים. ספר שאייר, "חיבוקים למתחילים" (כתבה אפרת שהם), ראה אור בשנת 2018 בהוצאה עצמית. 

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: ארבעה קטעים מתוך ספר בכתובים מאת נעמה צאל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן