.
מאת אביגדור פלדמן
.
פרויקט הפסאז׳ים של ולטר בנימין מונח על אצטבה מיוחדת בארון הספרים, לידו הספר של ז׳ורז׳ פרק, החיים הוראות שימוש, וספרים כמו הנקודה העיוורת של השטן מאת אלכסנדר קלוגה וריקוד המציאות של אלחנדרו חודרובסקי – ספרים שהמשותף להם הוא שאיש לא קרא אותם בשלמות, מכריכה לכריכה.
פרויקט הפסאז׳ים: מבחר, שראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, הוא אמנם תרגום ראשון לעברית של הרשימות הללו, אבל הוא מכיל רק מנה זעירה מאוד מספר הפסאז׳ים השלם, הכרך החמישי באסופת כל כתבי ולטר בנימין, שראתה אור בהוצאת שוקן בגרמנית. ברסלינג הוא מכונה כרך ג, משום שהוא בא בהוצאה זו אחרי המטפיזיקה של הנעורים וביקורת ומראית עין, כרכים בעלי כותרות דמיוניות, שאין להם זכר במתכונת כזו בין תריסר הכרכים של כל כתבי בנימין.
את כרך ג זה תרגמו ניר רצ'קובסקי, מתרגם פורה ביותר, שתירגם עד עתה כמאה ספרים, בעיקר מצרפתית ואנגלית, ורוני רצ'קובסקי, שזה כנראה הספר הראשון שתרגמה. בדף הפייסבוק של ניר רצ׳קובסקי מצאתי התייחסות זו לרוני רצ'קובסקי ולתרגום הפסאז׳ים:
בעיקרון אני משתדל לא להציק עם תרגומים שלי, אבל זה באמת אירוע מיוחד: מבחר ראשון (וכנראה גם אחרון בזמן הקרוב) מתוך פרויקט הפסאז׳ים של ולטר בנימין… את מה שבצרפתית תרגמתי אני, את מה שבגרמנית היסטוריונית בשם רוני רצ'קובסקי, שגם הוסיפה אחרית דבר מאוד מעניינת, וכששלחו לנו עכשיו את הספרים הסתבר שהיא גרה באותו בניין שלי בת״א ואפילו באותה דירה.
אני מניח שרוני היא אשתו, אבל אין לזה כל חשיבות. כפי שאמרתי, זהו ספר שלא נועד לקריאה. זהו ספר שדי בנוכחותו בסביבתך, בתוך השדה המגנטי שלך, כדי להעניק לך שיווי משקל. שנים רבות היה מונח דרך קבע בתיק הגב שלי הכרך הכבד באנגלית, התרגום המלא של ספר הפסאז׳ים. ויש לי שני עותקים ממנו, כי כשנסעתי פעם ללונדון או לפריז או לניו יורק שכחתי אותו בבית. נתקפתי חרדה ורצתי לחנות ספרים מכובדת ורכשתי עותק נוסף של הפסאז׳ים. בשנים האחרונות אני זקוק לו פחות.
ספר הפסאז׳ים חשוב לא פחות מהשערותיו של אלברט איינשטיין על הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. בנימין הבחין כי הפסאז'ים, המעברים הפנימיים המקורים בין גושי הבתים, שצצו בפריז במאה התשע־עשרה, שינו את תפיסות היסוד שלנו בדבר פנים וחוץ, טבעי מלאכותי, קיטש ואמנות עילאית. למעשה, כל מה שמובן כמודרניזם, צמח מאותם פסאז'ים המוארים בתאורת גז מהבהבת ויוצרים נוף אורבני חדש לחלוטין. בנימין יצר פיזיקה חדשה, יחסים מרגשים בין גופים, בין זמנים, בין סובייקטיביות שרירותית לחוקיות אובייקטיבית, שמסתירה את מקור סמכותה. כמו שתורת היחסות של איינשטיין ריסקה את הפיזיקה של ניוטון בכך שחשפה ממד רביעי לעולם, ממד הזמן, וכמו שהפיזיקה הקוונטית עומדת להוציא לגמלאות את תורת היחסות, בכך שתגדיר ממד חמישי – האקראיות, שתתגלה ככוח המנצח, המביס משיכה ודחייה של חלקיקים טעונים מרץ חשמלי – כך הפסאז׳ים, מרגע שצצו בפריז במאה התשע־עשרה, חשפו פתחים לגיהינום, אשר הוסתרו על ידי טבע מופרך. הפסאז׳ים מוטטו את ההבחנה בין חוץ לפנים, ויצרו את השערורייה הגדולה מכולם, שבה פנים הבית הפך לנוף הנשקף מן החלון. בנימין כותב: "מדוע כשמביטים בחלון זר, תמיד נתקלים במשפחה בשעת הארוחה או באיש בודד שמתעסק באיזו שטות מסתורית ליד שולחן מתחת למנורה תלויה.״ מבט כזה הוא גרעין יצירתו של קפקא.
ברוכים הבאים קפקא, בודלר, בנימין, פרוסט, ידידו הנצחיים של יורם ברונוסקי עליו השלום. הם ששרטטו את גבולות המודרניות, את השעמום הבודלרי, שבנימין מפיג בבדיחה על קומיקאי צרפתי המתלונן באוזני רופאו על השעמום התפל והדביק שהוא אינו יכול להימלט ממנו. ״לך לראות הופעה של הקומיקאי דאבורו״, מציע הרופא, ״צחוק בריא יפיג את השעמום מיד״. ״אוי״, נאנח המטופל. ״אני הוא דאבורו״.
ספר הפסאז'ים נועד לכל היותר לטעימות לא מזומנות בקצה הלשון, טעימות שמציתות זיקוקין די־נור במוח. למשל, בנימין כותב על מקומות סף של עיירות נופש, על האוטומט שמטביע את שמנו על כרטיס, על מכונות מזל שמגידות עתידות, ומעל הכול, מדגיש בנימין, המשקל האוטומטי, אותו "דע את עצמך" בנוסח האורקל מדלפי, ולצידם הדירות המושכרות לעונת רחצה, לבילויי לילות קיץ, התצלומים שתלויים סביב המשקוף. אלה הם, לדבריו, אלי הבית שירדו מגדולתם, והאלימות שעליהם לפייס לופתת את ליבנו גם היום.
אף פעם לא כתבו כך על העולם. זוהי כתיבה שנעשתה אפשרית בעקבות המרקסיזם המוקדם, שהריח כחציר שזה עתה נקטף, והוציא את חפצי היומיום מן המחבוא וחשף אותם כאביזרי תשוקה, כמלכודות רוחשות של זימה ודחייה. אלה משפטים שנכתבו בעקבות אנשי אסכולת פרנקפורט, אדורנו ומרקוזה.
נחוץ לנו חלק רביעי וחמישי של ספר הפסאז'ים ואנחנו לא רוצים להאמין לניר רצ'קובסקי שזהו תרגום אחרון לעת עתה מתוך הפרויקט. בערב, כשניר ורוני מסיבים בדירתם הנוחה במרכז תל אביב, ורוני אומרת לניר "תעביר לי את המלח" ומספרת לו על היום שעבר עליה – על המרדפים, הירי האוטומטי, הקפיצה מן הקומה העשירית של בניין טויוטה – אני מבקש: ״תניחו על יד האשל והקוטג׳ את הפסאז׳ים בגרמנית ואת ציטוטיו הרבים, ותמשיכו בבקשה לתרגם״.
אביגדור פלדמן, עורך דין ופובליציסט. עוסק במשפט פלילי ובזכויות אדם.
ולטר בנימין, "פרויקט הפסאז'ים: מבחר", רסלינג, 2019. תרגמו ניר רצ'קובסקי ורוני רצ'קובסקי.
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: ריקי כהן על "מבוסס על סיפור אמיתי" מאת דלפין דה ויגאן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
