ביקורת עיון | אביגדור פלדמן חוזר אל ולטר בנימין

"זהו ספר שלא נועד לקריאה. זהו ספר שדי בנוכחותו בסביבתך, בתוך השדה המגנטי שלך, כדי להעניק לך שיווי משקל." בעקבות תרגום עברי ראשון לפרויקט הפסאז'ים

משה שיקו כץ, Black Cube, Melbourne, טכניקה מעורבת על דיקט, 110X88 ס"מ, 2018 (צילום: אברהם חי)

.

מאת אביגדור פלדמן

.

פרויקט הפסאז׳ים של ולטר בנימין מונח על אצטבה מיוחדת בארון הספרים, לידו הספר של ז׳ורז׳ פרק, החיים הוראות שימוש, וספרים כמו הנקודה העיוורת של השטן מאת אלכסנדר קלוגה וריקוד המציאות של אלחנדרו חודרובסקי – ספרים שהמשותף להם הוא שאיש לא קרא אותם בשלמות, מכריכה לכריכה.

פרויקט הפסאז׳ים: מבחר, שראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, הוא אמנם תרגום ראשון לעברית של הרשימות הללו, אבל הוא מכיל רק מנה זעירה מאוד מספר הפסאז׳ים השלם, הכרך החמישי באסופת כל כתבי ולטר בנימין, שראתה אור בהוצאת שוקן בגרמנית. ברסלינג הוא מכונה כרך ג, משום שהוא בא בהוצאה זו אחרי המטפיזיקה של הנעורים וביקורת ומראית עין, כרכים בעלי כותרות דמיוניות, שאין להם זכר במתכונת כזו בין תריסר הכרכים של כל כתבי בנימין.

את כרך ג זה תרגמו ניר רצ'קובסקי, מתרגם פורה ביותר, שתירגם עד עתה כמאה ספרים, בעיקר מצרפתית ואנגלית, ורוני רצ'קובסקי, שזה כנראה הספר הראשון שתרגמה. בדף הפייסבוק של ניר רצ׳קובסקי מצאתי התייחסות זו לרוני רצ'קובסקי ולתרגום הפסאז׳ים:

בעיקרון אני משתדל לא להציק עם תרגומים שלי, אבל זה באמת אירוע מיוחד: מבחר ראשון (וכנראה גם אחרון בזמן הקרוב) מתוך פרויקט הפסאז׳ים של ולטר בנימין… את מה שבצרפתית תרגמתי אני, את מה שבגרמנית היסטוריונית בשם רוני רצ'קובסקי, שגם הוסיפה אחרית דבר מאוד מעניינת, וכששלחו לנו עכשיו את הספרים הסתבר שהיא גרה באותו בניין שלי בת״א ואפילו באותה דירה.

אני מניח שרוני היא אשתו, אבל אין לזה כל חשיבות. כפי שאמרתי, זהו ספר שלא נועד לקריאה. זהו ספר שדי בנוכחותו בסביבתך, בתוך השדה המגנטי שלך, כדי להעניק לך שיווי משקל. שנים רבות היה מונח דרך קבע בתיק הגב שלי הכרך הכבד באנגלית, התרגום המלא של ספר הפסאז׳ים. ויש לי שני עותקים ממנו, כי כשנסעתי פעם ללונדון או לפריז או לניו יורק שכחתי אותו בבית. נתקפתי חרדה ורצתי לחנות ספרים מכובדת ורכשתי עותק נוסף של הפסאז׳ים. בשנים האחרונות אני זקוק לו פחות.

ספר הפסאז׳ים חשוב לא פחות מהשערותיו של אלברט איינשטיין על הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. בנימין הבחין כי הפסאז'ים, המעברים הפנימיים המקורים בין גושי הבתים, שצצו בפריז במאה התשע־עשרה, שינו את תפיסות היסוד שלנו בדבר פנים וחוץ, טבעי מלאכותי, קיטש ואמנות עילאית. למעשה, כל מה שמובן כמודרניזם, צמח מאותם פסאז'ים המוארים בתאורת גז מהבהבת ויוצרים נוף אורבני חדש לחלוטין. בנימין יצר פיזיקה חדשה, יחסים מרגשים בין גופים, בין זמנים, בין סובייקטיביות שרירותית לחוקיות אובייקטיבית, שמסתירה את מקור סמכותה. כמו שתורת היחסות של איינשטיין ריסקה את הפיזיקה של ניוטון בכך שחשפה ממד רביעי לעולם, ממד הזמן, וכמו שהפיזיקה הקוונטית עומדת להוציא לגמלאות את תורת היחסות, בכך שתגדיר ממד חמישי – האקראיות, שתתגלה ככוח המנצח, המביס משיכה ודחייה של חלקיקים טעונים מרץ חשמלי – כך הפסאז׳ים, מרגע שצצו בפריז במאה התשע־עשרה, חשפו פתחים לגיהינום, אשר הוסתרו על ידי טבע מופרך. הפסאז׳ים מוטטו את ההבחנה בין חוץ לפנים, ויצרו את השערורייה הגדולה מכולם, שבה פנים הבית הפך לנוף הנשקף מן החלון. בנימין כותב: "מדוע כשמביטים בחלון זר, תמיד נתקלים במשפחה בשעת הארוחה או באיש בודד שמתעסק באיזו שטות מסתורית ליד שולחן מתחת למנורה תלויה.״ מבט כזה הוא גרעין יצירתו של קפקא.
ברוכים הבאים קפקא, בודלר, בנימין, פרוסט, ידידו הנצחיים של יורם ברונוסקי עליו השלום. הם ששרטטו את גבולות המודרניות, את השעמום הבודלרי, שבנימין מפיג בבדיחה על קומיקאי צרפתי המתלונן באוזני רופאו על השעמום התפל והדביק שהוא אינו יכול להימלט ממנו. ״לך לראות הופעה של הקומיקאי דאבורו״, מציע הרופא, ״צחוק בריא יפיג את השעמום מיד״. ״אוי״, נאנח המטופל. ״אני הוא דאבורו״.

ספר הפסאז'ים נועד לכל היותר לטעימות לא מזומנות בקצה הלשון, טעימות שמציתות זיקוקין די־נור במוח. למשל, בנימין כותב על מקומות סף של עיירות נופש, על האוטומט שמטביע את שמנו על כרטיס, על מכונות מזל שמגידות עתידות, ומעל הכול, מדגיש בנימין, המשקל האוטומטי, אותו "דע את עצמך" בנוסח האורקל מדלפי, ולצידם הדירות המושכרות לעונת רחצה, לבילויי לילות קיץ, התצלומים שתלויים סביב המשקוף. אלה הם, לדבריו, אלי הבית שירדו מגדולתם, והאלימות שעליהם לפייס לופתת את ליבנו גם היום.

אף פעם לא כתבו כך על העולם. זוהי כתיבה שנעשתה אפשרית בעקבות המרקסיזם המוקדם, שהריח כחציר שזה עתה נקטף, והוציא את חפצי היומיום מן המחבוא וחשף אותם כאביזרי תשוקה, כמלכודות רוחשות של זימה ודחייה. אלה משפטים שנכתבו בעקבות אנשי אסכולת פרנקפורט, אדורנו ומרקוזה.

נחוץ לנו חלק רביעי וחמישי של ספר הפסאז'ים ואנחנו לא רוצים להאמין לניר רצ'קובסקי שזהו תרגום אחרון לעת עתה מתוך הפרויקט. בערב, כשניר ורוני מסיבים בדירתם הנוחה במרכז תל אביב, ורוני אומרת לניר "תעביר לי את המלח" ומספרת לו על היום שעבר עליה – על המרדפים, הירי האוטומטי, הקפיצה מן הקומה העשירית של בניין טויוטה – אני מבקש: ״תניחו על יד האשל והקוטג׳ את הפסאז׳ים בגרמנית ואת ציטוטיו הרבים, ותמשיכו בבקשה לתרגם״.

 

אביגדור פלדמן, עורך דין ופובליציסט. עוסק במשפט פלילי ובזכויות אדם.

 

ולטר בנימין, "פרויקט הפסאז'ים: מבחר", רסלינג, 2019. תרגמו ניר רצ'קובסקי ורוני רצ'קובסקי.

 

 

 

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: ריקי כהן על "מבוסס על סיפור אמיתי" מאת דלפין דה ויגאן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | להיות קצת פחות חמוד

"נטי אומרת לו שאם מקללים אותו 'הומו' שיענה שכולם הומואים, כולנו הומו־ספיאנס, אבל התחמושת הזו חמקמקה ולא מספקת." מתוך ממואר מאויר בכתובים מאת יובל ישראלי, על ילדות ונעורים בקיבוץ

יובל ישראלי, איור מתוך הממואר

.

מאת יובל ישראלי

 

הוא בוהה בחלקיקי האבק נעים לאיטם באלומת האור שמציצה לצד הווילון החום המעוטר בערבסקות. ברקע מהדהד קול מערסל, ״לא דיברנו עוד על אהבה ולא ירדנו אל סופה.״ הוא מקשיב בחצי אוזן ולפתע נחרד. ״אימא, למה הוא אומר בשיר שהוא רוצה למות איתה?״ אמו מכינה במטבח שומשומיות, והוא מביט בה שופכת עיסה זהובה לוהטת על השיש ומרדדת. ״לא עכשיו,״ היא אומרת. ״חייבים לחתוך לפני שזה יתקרר.״ כעבור כמה רגעים היא קוראת אליו בקול, ״זה רק שיר. זה לא באמת.״

 

*

הם עומדים בחצר המשחקים האחורית של גן חרוב ומפטפטים, כשהילדה שולפת שתי סוכריות חמאה. ״מי רוצה סוכרייה?״ היא שואלת בהיתממות, והוא ואמנון מתחננים יחד למעדן הנדיר. הוא בוחנת את שניהם בהנאה קיסרית ואומרת, ״אתה חמוד ואני אוהבת לשחק איתך, אבל אבא של אמנון מת,״ ושמה את הסוכרייה בכפו של אמנון.

הבשורה נצעקה מפיה של מישהי שרצה לעברם בבכי כמה ימים לפני החג. תאונת טיסה. הוא ואמנון חברים קרובים והוא נע בין קנאה לרחמים כלפיו. הוא אוהב להתארח אצלם בבית, להרכיב פאזלים, לחכות שאמו של אמנון תכין שוקו ותשים במיוחד בשבילו את התקליט של באך עם הפתיחה של ״היֹה היה״. העיניים העצובות שלה מזכירות לו את עיניה של אמו שלו, והוא חושב שזה בגלל שגם אימא שלו איבדה את דוד נדב בתאונת טיסה לילית.

אמנון ואחותו הם הילדים הכי יפים בעולם. היא בהירה ויש לה עיניים ירוקות ואמנון שחום וזריז, העתק של אביו המת. הם מדברים על משחקים ובית ספר וחברויות, על ההמצאות שהם מתכננים ועל דברים מתוקים שהסבתות שלהם מכינות. על אביו הם לא מדברים לעולם.

 

*

״תראו, טנקים!״ אחד הילדים צועק והם מתגודדים בחצר המשחקים של כיתה ב׳ ומביטים על שיירה אינסופית של משאיות ענק שמסיעה טנקים וציוד צבאי ללבנון. הם גרים בגליל, אבל הם מחוץ לטווח הקטיושות וכל העניין רחוק מהם. הוא מוטרד, כי עכשיו ״החתול שמיל״ ו״שלוש ארבע חמש וחצי״ משודרות רק אחרי החדשות על המבצע. אחר כך יואל, אבא של חבר – שהיה רגיש לדבורים ויצא איתם לטיולים כשעל הצוואר היה תלוי לו כדור מיוחד בתוך פלסטיק כתום, למקרה שייעקץ – נהרג ממוקש. פתאום הוא לא מצליח לזכור איך הוא נראה, וכשהוא עובר ליד סככה עם שקים של גרעיני הכותנה הוא מדמיין שהוא רואה את דמותו הדקה עם התלתלים מתקרבת מרחוק. שהכול היה טעות גדולה, ומישהו אחר התפוצץ. הם ילכו לקיבוץ וכולם יתרגשו נורא והוא יינשא על גלים של אהבה משום שהוא מצא ראשון את יואל.

 

 

*

לכל הילדים יש סבתא אחת או שתיים ורק לו יש שלוש, כי יש גם את סבתא של אימא, סבתא מלכה. כשהם הולכים לבקר אותה, פותחת להם את הדלת אישה קטנה עם משקפיים ענקיים שבקושי מדברת עברית. בדרך כלל היא משוחחת עם אימא בשפה זרה ומלטפת לו את הראש. הוא שונא את הליטופים ואת ריחות התבשילים, אבל כשהוא שואל אם אפשר לוותר על הביקור אצלה אימא שלו נוזפת בו. סבתא מלכה מתה בשנה האחרונה שלו בגן חרוב, ולהלוויה באים כל מיני דודים ומביאים לו משחק חדש ומגישים קפה ועוגות. הוא יודע שאמו עצובה, אבל האירוע כולו זכור לו כמין חגיגית יומולדת נעימה.

 

*

את נטי הוא אוהב מאוד. אסור לקרוא לה סבתא, והיא אומרת לו ולאחיו: ״אצלי מותר לעשות ה־כ־ו־ל, אפילו לחרבן על השטיח.״ אצלה אוכלים ארוחת בוקר מול הטלוויזיה. היא מכינה חביתה מלאה חמאה, שמנונית וריחנית, ולידה מלפפון ועגבנייה חתוכים גס על צלחות עץ אישיות ומעל הכול זוהרת הפיתה, בצק ריחני ונפלא שאין בקיבוץ. לפני שנה נטי ראתה שהוא מקנא באחיו הקטן ששותה מבקבוק, ומאז השוקו המיוחד שהיא מכינה לו – חבילת שוקולד מומסת על הגז בחלב – מוגש לו בבקבוק של תינוקות.

אחר כך הולכים לים, חוזרים עם רגליים מוכתמות בזפת שמסירים בסינטבון ואחרי האמבטיה רצים עירומים וקופצים על המיטה של נטי, היא מפדרת אותם בטלק והוא מרגיש כמו בן עשירים מפונק. פעם אחת הם הולכים לים עם סבא אפרים ובסוף, במקום לחזור ישר לאוטו אפרים אומר, ״בואו למלתחות״. הוא מגלה לחרדתו שהמקלחות משותפות, והוא ואחיו נבוכים ומתקלחים בבגדי ים. אפרים מתקלח בעירום והוא מביט בכרס שלו, בגוף הלבנבן ובזין הקטן והמכווץ שלו. בבית, נטי לוקחת אותו לשיחה ואומרת לו שהיא מבינה שהוא ראה שלאפרים יש פיפי קטן אבל הוא לא צריך לדאוג, כי הגודל לא כזה משנה, ויש דברים חוץ מהגודל.

.

.

*

הטיול השנתי בכיתה ב׳ הוא הפעם הראשונה שבה הוא ישן במקום שאינו בית הוריו או סבתותיו, אבל הוא מרגיש בטוח כי יש לו שק שינה חדש ויפהפה, אדום ושחור עם הדפס מרשים של צייר צרפתי בשם טולוז לוטרק, והוא מתגאה בו ומצפה ללילה. אחרי שהם מתחלקים לחדר בנות וחדר בנים והמלווה אומר לילה טוב, מישהו מדליק את האור ואחד הבנים מפשיל את תחתוניו ומתחיל לשיר ״יה יה, מנגן בגיטרהההה, יה יה מנגן בגיטרההה״ כשהוא פורט על האיבר שלו. הוא מביט נפעם ונדהם מחוסר הנימוס ומהרוח הפרועה, אבל לא יכול להסיר ממנו את המבט. אחר כך הוא עושה תחרות עם נועם, מי מהם יעז להיכנס לגמרי עד הסוף לשק השינה, כי השקים עצומים. שלו ממש ענק ורך והוא ישן נפלא. למחרת, כשהוא חוזר מהטיול, אמו שואלת איך היה. הוא מספר לה על האוטובוס ועל הקבר והמערה של איזה צדיק ועל היער, אבל הראש שלו נודד אל המופע המוזיקלי הלילי.

 

*

כמעט בכל שבת הם יוצאים לטייל. אבא מעיר אותם מוקדם בבוקר ובשבע הם כבר ליד שטח מאה, שם יש צריח של טנק ישן, אוכלים כריך ומשחקים לפני העלייה לפסגת הר הנגח. באחת הפעמים מצטרפת אליהם בת הדוד שהוא אוהב, והם מביטים בשפיריות מרחפות ובראשנים קטנים בנחל דישון, שצינור שאיבת מים ענק עובר לאורכו. באחד הסיבובים, הצינור מונח גבוה מעל הנחל ואביו חוצה אותו בזריזות וקורא להם להצטרף. בת הדוד מקבלת שחרור אף על פי שהיא גדולה מהם. אחיו מהסס ואז חוצה את הצינור בזהירות. הוא מתחנן שאבא שלו יוותר לו, מבקש ומתחיל לבכות, אבל לבסוף נאלץ לחצות רועד מעל הנחל הזורם.

 

*

בחופשים הם נוסעים לבקר את נטי ואפרים. אימא מעלה אותם על קו 842 או 841 ואומרת לנהג איפה להוריד אותם. נטי מחכה בתחנה ומבקשת שיגידו באמת מה שלומם, לא סתם בסדר, אלא חרא או נהדר, והם מצחקקים. הם משחקים בחדר קטן בגינה, המלא בחפצים שבורים וחלקי בובות שנטי אוספת והוא נהנה להביט בהם. כשהוא כורע על השטיח השעיר כדי לשחק עם אחיו מפתיע אותו כאב חריף. הוא מתיישר לאט, ומבין שהתיישב על מוט פלסטיק שהיה חלק ממשחק לפעוטות. הוא מביט סביב כדי לוודא שאיש לא ראה והולך אט אט לשירותים. חודשים הוא מדמם מהישבן וכואב לו, אבל הוא לא מספר. אולי יחשבו שהוא התיישב על המוט בכוונה?

 

 

*

בסוף כיתה ו׳ הכיתה מעלה מופע סיום צנוע בנושא פנטזיה, שמסתיים בשירה נרגשת של ״חורפים שבעה חיכינו לך, לא קראת אבל ענינו לך״. זו השנה האחרונה בבית הספר שבקיבוץ, שבו הוא מכיר את כל הילדים, המורים והמזכירות. בכיתה ז׳ כבר נוסעים בכל בוקר לבית הספר האזורי העצום, שיש בו שבע כיתות מקבילות וכשהוא רואה את הילדים המתבכיינים והאבודים שמבקשים את עזרת אם הבית הוא מחליט לנסות להשתלב. הוא מתמצא בסרטים ובמוזיקת פופ ורוצה להתחפש בפורים לשרון ליפשיץ. באחת ההפסקות כשכמעט כל הבנים עומדים בחצר, דקל מהקיבוץ שלו מספר להם: ״אתם יודעים שהוא תמיד מסתובב עם הבנות?״ ובגלל זה הבנים קוראים לו נקבון. גופו מתלהט, אבל אין לו מושג מה לומר, אז הוא משפיל את עיניו. אחר כך הוא נחרד לגלות שגם הבנות מהקיבוץ שמעו את הסיפור והן מספרות אותו לפנינה המטפלת. פנינה עסוקה בצערה על כך שהבנים עונים לה בזלזול והבנות מצחקקות בלעג כשהיא מעירה להן. לאימא שלו פנינה אומרת, ״אבל הוא באמת לא השתנה, כזה חמוד,״ והוא חושב שהיה שמח לדעת איך להיות קצת פחות חמוד.

 

*

בסוף כיתה ח׳, פחות או יותר יחד עם החצ׳קונים, הוא מתחיל לאונן. הוא מתלבט אם הפנטזיות המסעירות שלו על רוב הבנים הן נורמליות וחושב שאם נגזר עליו להזדיין בתחת הוא צריך להתאמן. באחד הלילות הוא שולף לורד עבה כתום ומנסה להכניס אותו לתחת לאט־לאט, אבל זה כואב ולא כיף ואחר כמה ניסיונות הוא מתייאש. אחר כך הוא מביט בלורד בגועל כאילו הוא יכול להריח ממנו את הכישלון שלו והוא מצטער שאין לו עם מי לברר את העניין ואת מי לשאול אם התנוחה שהוא מדמיין בדרך כלל – פנים אל פנים – בכלל אפשרית במציאות.

 

*

בכיתה י׳ הוא מקבל חדר בנעורים, עם אסף, והוא יכול לריב עם אימא שלו ולצאת בטריקת דלת. על הקיר מעל המיטה של אסף הוא מצייר, לבקשתו, את העטיפה של פינק פלויד עם האיש הבוער. כשהוא יוצא מהמקלחת הוא מקפיד לכרוך מגבת סביב המותניים וללבוש את התחתונים בזהירות. הם לא באמת חברים ובסתר ליבו כל זה נראה לו כמו משחק קטן עם עצמו ועם הרהורי ליבו. באוטובוס לבית הספר הוא מביט בהשתקפות של עצמו וחושב שהעיניים שלו יפות, אבל השאר פחות. הוא נזכר שאימא אמרה לו שיש לו גבות עבות ומרשימות, אבל הוא לא מוצא את המחמאה בדבריה. נטי אומרת לו שאם מקללים אותו ״הומו״ שיענה שכולם הומואים, כולנו הומו־ספיאנס, אבל התחמושת הזו חמקמקה ולא מספקת.

 

*

ערב אחד הוא חוזר מהספרייה לחדרי הנעורים, באפלת שדרת הברושים ליד הבית־לקשיש, ומבחין פתאום באור שנדלק בחדר של יאיר ונועם. נועם נכנס לחדר, פושט את בגדיו ולרגע עומד שם עירום לפני שהוא מתלבש ויוצא שוב. הכול קורה כל כך מהר והוא נטוע במקום, עדיין רואה את שיער הערווה שעטף את האיבר המנומנם. בכל פעם שהוא חוזר מהספרייה הוא מביט אל אותו חלון בתקווה, עד שהוא מחליט שהעניין נהיה מסוכן. זמן קצר לאחר מכן מקרינים במועדון סרט, ומזווית העין הוא רואה את נועם שקוע בכורסה וידו ממששת במכנסיים. הוא גורר את הכיסא לאחור כדי לראות יותר טוב את נועם, שעכשיו מלטף את עצמו וכמעט שולף את האיבר שלו החוצה, אבל אז נועם קם והולך לחדר. ליבו הולם. הוא רוצה ללכת אליו, אבל מה להגיד? מה, הוא הומו? הוא צופה עוד קצת בקומדיה האמריקאית והולך לחדרו, מובס.

.

 

*

אסף מדגמן לו בעירום. הוא מצייר אותו, מסוחרר לגמרי ממחשבות זימה. יום אחד הוא מביט בחבורת נערים שחוזרת מאימון כדורסל, ועיניו לוכדות דמות צנומה ושברירית. יואב. אבל עמוק בתוכו הוא יודע שאין פה סיכוי לכלום. אבל הוא נמשך לשם, נדמה לו שהכאב הוא חלק הכרחי מדמותו כאמן – כמו בצרור פרחי בר שלא ניתן להפריד בו בין פרחי צער לגבעולים רומנטיים. חרף מאמציו, יואב מבחין במבטים שלו ומתעב אותו על כך. בחלומות הארוטיים שלו שוב ושוב מתרחשת תאונת דרכים קשה בדרך לבית הספר, ואחריה משתרר שקט מוזר. לפני שהאמבולנסים מגיעים, הוא ניגש אל יואב בין גופות ופצועים, ומלטף את מצחו המדמם.

 

יובל ישראלי הוא צייר ומאייר ספרי ילדים. ספר שאייר, "חיבוקים למתחילים" (כתבה אפרת שהם), ראה אור בשנת 2018 בהוצאה עצמית. 

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: ארבעה קטעים מתוך ספר בכתובים מאת נעמה צאל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | האלבום המשפחתי של כארון ושחרזאדה

"הברית הנחתמת בין הבעל לאישה היא של הישענות, שיתוף פעולה, אך יש בה מלכתחילה ממד של רמייה, של פער בין הידוע לזולת לבין הסוד הנכמס ביניהם." מרב פיטון על "טיוטות למשפחה" מאת אסף דבורי

אילונה אהרון, ללא כותרת, פוטוקולאז', 50X35 ס"מ, 2000

.

עקוב אחר שינויים: תמונת חתך משפחתית בספרו של אסף דבורי, "טיוטות למשפחה"

מאת מרב פּיטוּן

 

טיוטות למשפחה, ספר הביכורים של אסף דבורי, מחולק לשני שערים: הראשון, "כארון ושחרזאדה", מוביל אל יסוד התהוותם של שני בני זוג לכדי משפחה; ואילו השני, "אחרים", מבקש לתהות על אבני הבנייה של תהליכי החיבור הללו, ועל האופן שבו הן עשויות לנתב את מושג המשפחה עצמו אל עֵבר העתיד. "אלבום הזיכרונות" שבפרק הראשון נפתח בהבזק – רגע שניצוד באור בין הערביים וכעת מתבוננים בו, הכותב והקוראים, בזכוכית מגדלת שמתעכבת על כל פרט מתוכו. ככל שמתווספים תווים זעירים לתיאור, הולכת ומתבהרת העובדה כי אותו הבהוב שנלכד בעדשה אינו חד־פעמי; הוא יחזור על עצמו בעתיד, ואף התרחש עוד לפני הצילום, ועל כן הוא למעשה מפתח, נוסחה שבאמצעותה ניתן להעריך את היחסים בין כארון ושחרזאדה, גיבוריו של הפרק הראשון, שהם האב והאם הביוגרפיים, הרעיוניים והמיתיים שלו.

 

1959, פריים מתוך החתונה

חוץ. שעת ערב מוקדמת. רחוב הר סיני, הכניסה לבית הכנסת הגדול.

כֶּתֶם לָבָן מִתְפַּשֵּׁט מֵחֶלְקוֹ הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַמָּסָךְ, מַגִּיעַ עַד לַהִינוּמָה שֶׁמְּשׁוּכָה לְאָחוֹר.
גּוּפָהּ שִׂמְלַת כְּלוּלוֹת, הַפֶּה פָּעוּר, הַגַּבּוֹת מוּרָמוֹת. מֻפְתַּעַת. הוּא בַּחֲלִיפָה, פַּפְּיוֹן,
שָׂפָם דַּק. גּוּפוֹ, יָפֶה, פּוֹנֶה אֵלֶיהָ. כִּמְעַט קָשׁוּב, כִּמְעַט מְאֻשָּׁר.

כְּבָר אָז הָיָה חֲצִי עִוֵּר, כְּבָר אָז פָּחַד מִמַּה שֶׁיַּחְשְׁבוּ. מַשְׁאִיר אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם בְּכִיס
הַזָּ'קֵט וְנִצְמָד אֵלֶיהָ בִּזְמַן שֶׁהִיא לוֹחֶשֶׁת:
עוֹד אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת
עַכְשָׁו יָמִינָה
אֵדוּאַרְד, בַּעְלָהּ שֶׁל אֲחוֹתְךָ

 

תמונת החתונה אינה עליזה. הכלה אינה מעניקה לה זוהר, אלא היא "כתם לבן מתפשט", והחתן בגופו היפה, הארוז בחליפה, אמנם פונה בכיוון הנכון, אך ללא כוונה. הברית הנחתמת בין הבעל לאישה היא של הישענות, שיתוף פעולה, אך יש בה מלכתחילה ממד של רמייה, של פער בין הידוע לזולת לבין הסוד הנכמס ביניהם.

מהותם של היחסים בין בני הזוג נעוצה בעצם המרחק הזה, הנאמד לא רק ביניהם לבין הזולת, אלא בין החזות החיצונית, המהודקת, זו שעונה על הציפיות וממלאת אחר הכללים, לבין התפרקות פנימית המתרחשת בתוך כל אחד מהם בתורו.

ברשומון השירי שבספר, המוצג פעם מצידה של הכלה, שחרזאדה, ופעם מצידו של בעל השפם הדק, כארון, נדמה כי קשה להכריע מיהו "האשם", וגם לא מהו הפשע שאירע, אך ברור כי נדרשת חקירה. לשם כך למעשה התכנסנו – ה"טיוטות למשפחה" הן אוסף מתויק של עדויות, מסמכים ומראי מקום, רישומים רפואיים, תאריכים ומצבים אישיים וזוגיים, המבקשים לרדת למקום נביעתו של המעיין המשפחתי, להתחקות אחר יובליו המתפצלים. הרצף הכרונולוגי, השומר על סדר של מוקדם ומאוחר, הנפתח בחתונה ומסתיים, בשיר האחרון בספר, בלוויה, מבקש לאתר את הנקודה שבה נפסק הזרם ונעכרו המים.

הרושם הראשוני עבור המתבוננים מן החוץ הוא של צמד בנאלי, פאזל צמוד של שתי ישויות המשלימות זו את זו בהרמוניה, כשהן מבצעות את צעדי הריקוד בשניים, על פי קצב החיים המתבקש. אך כפי שכתב חזי לסקלי (שדמו זורם בשירי הספר במרומז ובמפורש), "בבית הזה גרים רקדנים שאינם רוקדים": שיני הזמן, המחלות, פצעי ההגירה משם לכאן, גורמים לפרימה מתמדת אצל שני בני הזוג, כזו שמרחיקה אותם זה מזה, שמנתקת את חוטי המגע בינם לבין המציאות, ולעיתים אף בינם לבין עצמם. הקריעה הזאת, המתמשכת, המקיפה, הבלתי הפיכה, היא לב ליבו של הספר.

בחלקה ההתפוררות היא איטית, שחיקה דקה של בולמי הזעזועים של הנפש, בקִרבּו ובקרבּה. בשירים אחרים היא ריטוש חד, אבחה שפולחת את השיר ואת לב הקוראים באחת. שני המקרים מתרחשים לסירוגין, עקביים וסמוכים זה לזה, כמו למשל בפתיחה ובסגירה של "שיניים", השיר הראשון במחזור "דמנציה":

 

1
כְּשֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנוּ לְשַׁחְזֵר אֵיךְ הִכִּירוּ
הָיָה עוֹנֶה בְּקִצּוּר: כִּשְּׁפָה אוֹתִי

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הוּא פָּשׁוּט קוֹרֵא לָהּ מְכַשֵּׁפָה

הִיא לֹא עוֹנָה.

 

 

4
לִפְעָמִים הִיא קָמָה, מַפְנָה גַּב, הוֹלֶכֶת
לִפְעָמִים מַמְשִׁיכָה וְתוֹקַעַת אֶת הַמַּסְרֵגָה בָּעַיִן הַבָּאָה
לִפְעָמִים מֵישִׁירָה מַבָּט, צוֹעֶקֶת: קוּם!
תַּחֲלִיף חֻלּצָה! תִּתְגַּלֵּחַ! תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה נִרְאָה
כְּמוֹ מָוֶת!

לִפְעָמִים רַק פּוֹתַחַת פֶּה, חוֹשֶׂפֶת שִׁנַּיִם.

כל רומנטיקה שהייתה עשויה להתקיים בתחילת הקשר, כל מגע קסום של התאהבות, הופכים למגיה שחורה של שליטה. רגעים שהיו בעלי פוטנציאל של רוגע ופנאי נעשים לכלי נשק חד ומדויק בידי היומיום, ובני הזוג לחיות טרף, הזוממות זו על זו ללא הרף.

אך כל זה מתקיים בתוך הבית, שבו רסני הפה משוחררים והשיניים חשופות. בחוץ, כמו בתמונת החתונה, מתקיימת מערכת היחסים בין השניים בזכות דקלום מדויק של טקסים מעודנים, מאופקים, מתוזמנים היטב:

 

דוידוף

שָׁעָה לִפְנֵי הַתּוֹר הַשְּׁבוּעִי הִיא יוֹצֵאת: מַקֵּל הֲלִיכָה בְּיָמִין, שַׂקִּית בַּד שְׁחֹרָה עַל
כָּתֵף שְׂמֹאל, צוֹלַעַת. 25 דַּקּוֹת אַחֲרֵי הוּא נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת וְיוֹצֵא גַּם, עוֹצֵר בְּכָל
סַפְסָל שְׁלִישִׁי. הֵם נִפְגָּשִׁים עַל הַגֶּשֶׁר בַּכְּנִיסָה, שֵׁנִי אֲהוּבִים בְּסֶרֶט שֶׁל פֶלִינִי.
הַמְּאַבְטֵחַ תּוֹחֵב יָד לַשַּׂקִּית כְּשֶׁהֵם עוֹבְרִים בַּשַּׁעַר הַמַּגְנֵטִי. יָמִינָה לַמַּעֲלִית,
שְׂמֹאלָה בְּמִינוּס 1. הִיא מוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה לְצַד הַשַּׂקִּית. שֶׁיִּבְהֶה
בַּמִּסְפָּרִים עַל הַמָּסָךְ. לוֹקַחַת תּוֹר בַּמַּעְבָּדָה, אוֹסֶפֶת אֶת הַתִּיק הָרְפוּאִי, עוֹלָה
לָקַחַת עוֹד מִסְפָּר. הוּא, בֵּינְתַיִם, לֹא מֵבִין אֵיפֹה הִיא. אֵיפֹה הוּא, מַבִּיט בַּשַּׂקִּית,
נִרְגָּע. בֵּין הָרוֹפְאָה לָעֵרוּי הֵם עוֹלִים לְקוֹמַת הַקַּרְקַע, שׁוֹתִים קָפֶה בְּאָרוֹמָה עִם
פִּתָּה שֶׁהֵכִינָה בַּבַּיִת (עֵיגֶ'ה אוֹ קְצִיצוֹת פְּרָסָה, מָה שֶׁהָיָה בַּמַּכֹּלֶת). הִיא מַסְבִּירָה
מָה הָיָה עַכְשָׁו, מָה יָבוֹא אַחַר־כָּךְ. הוּא מַבִּיט בָּהּ מֻפְתָּע, שׁוֹאֵל: בֶּאֱמֶת? אֲנִי? מָה
אוֹמְרִים יֵשׁ לִי?
הִיא מְ סַ פֶּ רֶ ת ל וֹ לְ אַ ט לְ אַ ט. כָּל פַּעַם הוּאנִבְהָלמֵחָדָשׁ

 

תנועת הדאגה, מילוי הפרוצדורות הבירוקרטיות של שחרזאדה כלפי כארון, הן שחזור מפותח ומשוכלל של מחוות החיפּוי מיום החתונה. שם ארבע מדרגות, כאן מינוס 1 במעלית. אז הינומה לבנה משוכה לאחור, היום שקית בד שחורה על הכתף. התזמור הקצוב נשמר שנים לאחר הפיכתם לבני זוג והתיאום ההדדי נתמך על ידי רצף שגור ורפיטטיבי שבו פרטים מוחלפים, מוסברים ומתורגמים ביניהם.

נדמה כי הטקסים הללו שמניעים את גלגל השגרה אינם רק מנגנוני הישרדות, אלא אמצעֵי הגנה של ממש. הם מאפשרים לשמור אלמנטים פראיים, בלתי צפויים, מסוכנים – כמו רגשות למשל – בתוך סוגריים, שמורים ובטוחים מאחורי גדר. הם מאלצים את החיה הפנימית, המסוכנת, זו שמתפרצת בין קירות הבית, להישאר בגבולות הגזרה של הגוף. הריטואלים הללו שחוזרים על עצמם שוב ושוב יוצרים מרחב מוכר ובטוח, שבו ניתן להסוות מאוויים ותשוקות ולהסות את השתוללות הרגש לכדי תקשורת מאורגנת, כזו שיש בה היגיון וסדר.

המעשה השירי המחוכם המתרחש על רקע ההבנה הזאת הוא מהלך "פָּגִיסִי" מרשים של מתח בין תוכן טראומטי לצורה מאופקת עד סטואיות: ככל שדיווחי הגוף רזים ויבשים יותר, כך הם מכילים יותר בשר, רגש ונפח. ככל שמתגברת הפריכות הלשונית, כך צורם יותר הפער בינה לבין הזעקה שהיא כובשת, צרימה שמגיעה לשיא שובר לב בדוגמאות מתוך "שחרזאדה – קוריקולום ויטה":

 

1.
תֵּאוּר הַפַּצְיֶנְטִית: בַּת 76, תְּשׁוּשָׁה
תַּאֲרִיךְ וּמְקוֹם לֵדָה: 7.7.40 עִירָאק
מַחֲלוֹת רֶקַע: יֶתֶר לַחַץ דָּם, שֻׁמָּנִים בַּדָּם, וֶרְטִיגוֹ, זֶפֶק קוֹלוֹאִידִי, Polymyalgia rheumetica, דִּכָּאוֹן קְלִינִי, נִסָּיוֹן הִתְאַבְּדוּת, הַחְלָפַת בֶּרֶךְ שְׂמֹאל
כְּתֹבֶת: הַנְס כְּרִיסְטְיָאן אַנְדֶרְסֶן 9, פֶּתַח תִּקְוָה

 

 

5
(גּוֹרֶרֶת אֶת הַקֻּפְסָא עַל הַשַּׁיִשׁ
מַחֲלִיפָה לְיַד שְׂמֹאל כְּשֶׁיָּמִין לֹא מְגִיבָה,
עוֹשָׂה הַכֹּל לִפְנוֹת בֹּקֶר
שֶׁלֹּא יִשְׁאֲלוּ)

רָמַת תִּפְקוּד: סְבִירָה

6
מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי:
אַח אֶחָד (מֵת), בַּעַל אֶחָד (חָבֵר שֶׁל הָאָח, חַי),
אַרְבָּעָה בָּנִים, הַפָּלָה אַחַת,
חֲמִשָּׁה נְכָדִים,
נֶכְדָּה

שְׁתֵּי חֲבֵרוֹת, שְׁכֵנוֹת (עִם אַחַת, שַׁקְרָנִית, הִיא כְּבָר לֹא מְדַבֶּרֶת)

7
תְּכוּנוֹת אִישִׁיּוֹת:
בַּעֲלַת רֶקַע וְנִסָּיוֹן רַב עִם יְלָדִים
מְסוּרָה, אוֹטוֹדִידַקְטִית, חֲרוּצָה
בַּעֲלַת לֵב רָחָב (כּוֹאֵב)

8
תַּחְבִּיבִים:
רַדְיוֹ, שְׁתִיקָה, פַרְמָקוֹלוֹגְיָה (תְּצוּרָה מָעֳדֶפֶת – כַּדּוּרִים)

דווקא בדור הבא, דור הילדים, שמופרד בספר במעבר משער ההורים לַשער "אחרים", מתרחש היפוך ביחס לפרטי היומיום:

בשיר "מַפָּה", למשל, בני הזוג משכפלים את ה"העמדה" של שחרזאדה וכארון בחדר ההמתנה: בתוך ההכרח הבירוקרטי, תחת אותם אורות פלורסנט, הם ממשיכים את המטריושקה הבין־דורית של הגירה ממקום למקום: "… בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה, מַמְתִּינִים לַקּוֹנֶקְשֶׁן / אוֹסְפִים עִבְרִית, עֲרָבִית, אַנְגְּלִית, גֶּרְמָנִית … // עַל כִּסְּאוֹת הַמַּתֶּכֶת, מוּל גֶּיְט 7 / אֲנַחְנוּ שׁוּב מְשַׂרְטְטִים מַסְלוּלִים אֶפְשָׁרִיִּים בַּמַּפָּה / מִתְחַבְּאִים הָאֶחָד מֵאֲחוֹרֵי הַשְּׁנִיָּה / מִבְּלִי לִנְעֹץ אֶת הַסִּכָּה וּלְהַכְרִיז: / יוֹרְדִים."

אולם בשונה מזוג ההורים, ה"אחרים" – אף על פי שגם הם מוקפים באותם חומרי קיום שגודשים את תיקיית ה"טיוטות למשפחה": שמות מקומות, מספרים ונקודות ציון – מבקשים לשבור את התלות בריטואלים החיצוניים, לחדול משימוש מלאכותי בקביים המנהלתיים, ולהעז לקרוא לִפְחדים ולְמשאלות בשמם: "אִיסְטַנְבּוּל מַבִּיטָה עַל שְׁנֵינוּ מִלְּמַטָּה – / גַּם הִיא יוֹדַעַת דְּבַר מָה עַל חֲלוֹמוֹת,/ עַל מְחִיר הַזָּרוּת."

ברווחים שבין בשר ודם ומחלות ופגיעוּת הגוף לבין קיום רוחני נעלה יותר, המורכב מאמוציות וממילים, ה"אחרים" מבקשים לעצמם דווקא את בשׂורת המופשט, הבלתי צפוי, הכמוס והנחלם: עבורם החפצים, המכשירים והמנהגים הסובבים את עולמם אינם פיגומים שיש הכרח להישען עליהם על מנת להישאר חיים, אלא הם דווקא מכשלות מעכבות אשר מפריעות לחיים להתממש:

 

ילדים

מוּל הַמַּדָּפִים בַּסּוּפֶּר שׁוּב אֲנַחְנוּ נִכְשָׁלִים בְּנִסָּיוֹן
לִקְנוֹת שַׂקִּיּוֹת לַשּׁוֹאֵב אָבָק
לִבְחֹר לֶחֶם
מַצְבִּיעִים לַקֻּפָּאִית עַל הַטָּעוּת –
מְוַתְּרִים.

בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה נֶעֱמָדִים מוּל חַלּוֹן רַאֲוָה
מְתַכְנְנִים לִקְבֹּעַ תּוֹר לָרוֹפֵא
לַחְזֹר לְשִׁעוּרֵי יוֹגָה
לְתַקֵּן אֶת הָאוֹפַנַּיִם
שֶׁשּׁוֹכְבִים כָּל הַחֹרֶף בֶּחָצֵר
בְּלִי אֲוִיר.

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מֵתָה,
בַּקֶּצֶב הַזֶּה לְעוֹלָם לֹא נַצְלִיחַ לְהָבִיא יְלָדִים.

לעומת דור ההורים שזקוק לרקע הקבוע, הכפייתי, של משימות פרוזאיות ודיווחי מצב נוקשים, מה שנחוץ לבני הזוג הנוכחיים הוא דווקא הפוגה מההיערמות היומיומית של מטלות שיש לבצע וקלקולים טכניים שיש לתקנם. בגלגולם המודרני, בני הזוג רואים במכניזמים ההולכים ומצטברים סביבם משוכות מתגבהות המעיקות על קיומם ומפריעות להם לזנק מן ההווה הפיזי המתיש אל עתיד של השראה ויצירה.

הרגשות, שבחלקו הראשון של הספר הוחבאו בסוגריים ובחדרי חדרים, תופסים בחלקו השני מקום בולט, מפורש ומשמעותי, אשר מפעיל את השירים ומצהיר בפשטות ישירה בפני הקוראים על הכוונות העומדות מאחוריהם. יתרה מזאת, עם המעבר מנוכחותם המיתית של כארון ושחרזאדה אל הכאן והעכשיו הממשיים, משתנה גם הטון השירי ועובר משפת ה"עדות מן הצד" למונולוגים בגוף ראשון: "לְהַחֲלִיף אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר בְּמָה / שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר // אֲנִי כְּבָר לֹא מִתְבַּיֵּשׁ לְשַׁקֵּר" ("חשבון פשוט").

בין שני חלקי הספר נוצרת תמונת מראה משפחתית: מצידה האחד "המשפחה האגדית", המיתית, השלמה לכאורה, המספקת תמונה יפה למזכרת ושומרת את ארס הכביסה המלוכלכת בתוך הבית פנימה; מצידה השני "המשפחה בהכנה" שעדיין לא נוצרה, אך היא מדגם מתקדם יותר, והיא מוכנה לשלם מחירים ולקחת אחריות על מעשיה. משפחה אחת מוכרחה לגייס דפוסים של נימוסין, מילוי טפסים ושמירה בכל מחיר על שלמות הגוף, בעוד השנייה מבקשת להינתק מכבלי היציבות המדומה של הארציוּת ולהמריא אל עבר אופקים חדשים.

השאיפה אל קיום חלופי, שאינו מסתפק בהישרדות גרידא אלא מבקש לחיות מתוך הגשמה מלאה, אינו מנתץ ושומט מאחוריו את העבר המצולק ואינו מתכחש ליסודות המחוספסים שמהם הוא נבנה. להפך – הוא מבקש להכיל אותם בתוכו, להחזיק אותם בזהירות, בעדינות הנדרשת לטיפול בגלדים מתפוררים כמו אלה. אך לקיום הגופני המוגבל מתווספים גוונים של יצרים וכיסופים, שכדי לרכך ולהתיך אותם עם דפוסי העבר נחוצות לא רק הבנה והשלמה, אלא גם מחילה וחמלה:

 

*

זֶה אֲנִי שֶׁעוֹמֵד
כִּמְעַט נִנּוֹחַ,
מַנִּיחַ לַשָּׁעוֹת
לְהַשְׁחִית אֶת הַגּוּף.

אַל תִּדְאַג, אַבָּא,
שְׂפַת אֲבוֹתֶיךָ גּוֹסֶסֶת בְּפִי,
יָדַי עֲדִינוֹת, דַּקּוֹת
עוֹרִי צָחוֹר,
שָׁקוּף.

 

כותרתו של הספר מעידה על הצטנעות בנוגע למעשה השירי – סקיצה שאינה גמורה, מסמך זמני המקבל בהכנעה הצעות לתיקונים ומחיקות. אך למעשה מדובר ביצירה מלוטשת הכוללת רבדים ועולמות תרבותיים רחבים ומבוססים היטב: ציטוטים מן התפילה ודמויות מן המיתולוגיה, אזכורי משוררים כחזי לסקלי ואנטון שמאס, תפיסות פילוסופיות מורכבות וניסויים לשוניים בסגנון ז'ורז' פרק. נראה כי באותו אופן שבו דבורי צורף ומזקק יחד בספר ההיסטוריה המשפחתי גוף ומילה, החמצה ותקווה, הוא גם קורא וכותב ובורא עולם שירי משוכלל ובשל, מחושב ומעמיק, שאינו טיוטאי כלל.

 

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. שירים שלה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה. ביקורת פרי עטה על "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן התפרסמה בגיליון 50 של המוסך.

.

אסף דבורי, "טיוטות למשפחה", הוצאת עולם חדש, 2020.

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עידן צבעוני על "הגולה תל אביב" מאת מרחב ישורון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | שיעורים של עבדים

"כפות הידיים שלי יהיו סדוקות ומלאות שלפוחיות ופצעים ואדמה תהיה תקועה בחללים הזעירים שמתחת לציפורניים שלי. אולי אז יהיה שייך לי העפר הזה שבין כריות האצבעות לבין הציפורניים." סיפור מאת מוריה רוזנבלום

משה מירסקי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 85×100 ס"מ, 2010

.

שיעורים של עבדים

מוריה רוזנבלום

 

בבית שבו אני גר לא־שייך־לי־שום־דבר אפילו מהעצים בגן, פירות שגדלו נופלים כבדים בכל פעם אל האדמה מוכי זבובים. הלוואי שהיה אפשר לפתוח את החלונות לשני הצדדים אחרי שמסובבים את מנעול הציר שנועל אותם יחד אבל הם בכלל לא יודעים איך להיפתח אל המרחב אלא מחליקים אחד־על־גבי־השני צמודים. בימים האחרונים שמתי לב שהגיעה ציפור לילה דורסת קטנה לביקור כשהערב יורד, אולי אוח. היא נעמדת על הגדר קוראת, ואז עוברת בתנופה מהירה לעמוד על קצה גג השכן. אולי בנתה לה שם קן והיא שומרת על הגוזלים אנלא יודע, בכל מקרה היא באה בכל ערב עכשיו אל הבית שבו אני גר ובו לא שייך לי שום דבר.

בבקרים אני יוצא ממנו כמו נווד, קושר את המכנסיים מעל הברכיים שלא יתמלאו בוץ, דורך יחף על דרך החצץ. יש רק אחת כזו שמחברת את הבית הזה למנזר. הדרך מלאה קוצים אבל אני מעדיף ללכת יחף, דרך הרגליים אפשר להרגיש אם מישהו מתקרב. אבל למען האמת רוב הזמן הדרך היא מעבר ריק בין הבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר.

הנזירות אוהבות לשתוק. הן שותקות ושותקות לילה ויום ולארוחות אוכלות אורז ועוד אורז ומדי פעם כרוב מבושל בעשבים שמגדלות בעצמן. אפשר לתאר לכמה אורז הן זקוקות שם אז אני הולך מהבית יורד אל הוואדי ואז מטפס אל דופן ההר הפונה לצפון־מערב צופה אל הכביש המהיר ואל המאגר הכחול־בוהק, אבל בין הבית שבו אני גר ובו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר אין שום כביש מסודר. אפילו שביקשו הנזירות במכתב די דומה ששלחו בכל חודש שיסללו כביש רזה זה יספיק, הן כותבות לראש המועצה בשנית אך דבר לא נמסר חזרה. אני יודע כי אני מעביר את כולם אז אני והתיק הקרוע מרוב משקל הגרגירים והרגליים השרוטות שלי מהקוצים והמכנסיים הקשורים הולכים כל לפנות בוקר מהבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר למנזר השתקנים.

ככה זה היה פחות או יותר גם לפני שנולדתי. המנזר על דופן ההר לא זז מילימטר ולידו המבצר הצלבני נשאר בדיוק אותו הדבר, עוד מעט חיים שלמים שלי גם יעברו והם נשארים אותו הדבר. אנלא מכיר את סוחב האורז הקודם או את זה שלפניו. לפעמים אני חושב כשאני הולך ושומע את הנשיפות החזקות שלי וטיפות הזיעה כבר מתחילות לנזול לי על המצח והעיניים שורפות כשמתחילה העלייה, אם גם הם היו פוגשים בדרך דמויות אחרות כמו שאני רואה מדי פעם. כמו למשל פעם בחודש בערך כשחוזרות הביתה לבקר שלוש האחיות והשמלות לחופשה ובידיהן מקלות והן יודעות שלא כדאי להן להסתכל על מישהו כמוני. הן מכוונות את המקלות לעברי כשאנחנו חולפים משני צידי הדרך והאבק מתרומם ושורף לי את הפנים, אני רואה איך מיד אחר כך הן מחליפות ביניהן מבטים מהירים וצחקוקים מהבטן ומסובבות את המקלות לאחור ולפנים, כמו שבשבות שהרוח עוברת בהן ולא מותירה צלקת.

או האיש הזקן, אנלא יודע אם גם הוא היה פוגש, הוא נראה מבוגר מאוד בן שמונים או תשעים או מאה, בטוח שהיה כבר לפניי. בכל שנה הוא עוצר למסוק את העצים עם המקל שלו, הוא דופק ודופק מנער ומנער את העץ עד שכל הזיתים נשפכים על הבד הלבן שפרש כמו כדורים יורים באדמה. אנלא יודע את מי הוא ממשיך לחפש כשהוא מסתכל יותר ויותר על העץ כאילו יצמחו עליו מחדש זיתים אם ימשיך לעמוד ולבהות שם ולדרוש ממנו בשקט תובעני עוד ועוד זיתים ואם כשאהיה זקן בעצמי בעוד מאה שנים גם כפות הידיים שלי יהיו סדוקות ומלאות שלפוחיות ופצעים ואדמה תהיה תקועה בחללים הזעירים שמתחת לציפורניים שלי ואם אולי אז יהיה שייך לי העפר הזה שבין כריות האצבעות לבין הציפורניים והעולם יראה שגם לי יש אדמה לדרוך עליה ובבית הרחוק האפור הכהה יהיו דברים זעירים מאוד ששייכים לי.

שלא כמו המגבות הקשות והרכות, אוסף הצנצנות הריקות, ריבועי הרצפה המנוקדים חיוור, הקירות החומים של הדיור הזמני, המתג שמדליק את האור עכור והמים החמים מדי ששפכתי על האחות כשרק־שיחקנו והזמן־שזרם־לאחור־עד־שנשאב־כולו־לצעקה של האם. לכאורה קרו דברים רבים כל כך אנלא יכול לזכור, הדלת נסגרת עליהם חזק פעם ועוד פעם שלא יפתחו עד הסוף ויבלעו גם את מה שהיה טוב. יש בורות שעדיף לא לחצוב בכל מקרה, יסודות רקובים תוססים מלמטה יתפוררו.

באחת הפעמים כשהאחיות עברו אותי ולחץ לי כמו פצצה בחזה ועצרתי נוטף ומתנשף בצל, מצאתי אולר קטן חלוד שאני חושב, אולי השאיר לי הזקן. פתחתי אותו לאט כי הלהב עדיין היה תקוע בקיפול וכששייפתי אותו על גב סלע מוכתם מחזזית הוא השמיע צליל של זכוכית, חורכת חלודה. אנלא יודע מה מצאתי בו אפילו שהברגים שלו היו נוקשים הוא נפתח ואפילו שהלהב היה כבר קהה מאוד הצלחתי להוציא ממנו משהו חד. התחלתי לחתוך־לחתוך־לחתוך את הענף מהעץ חשבתי ששמעתי אותו צורח אבל הוא נעתר ונתן לי לנתק.

שייפתי את צדדיו לכל האורך והשארתי חריצים בקצוות. אחר כך את החבל שמצאתי זרוק בהמשך הדרך קשרתי לקצהו העליון ואחר כך לתחתון והייתה לי משומקום קשת. אחר כך אספתי עוד מקלות שהפכו בשיופים לחיצים שאותם יכולתי לירות וכשהגעתי אל הנזירות ושתקתי כרגיל והן היו שותקות איתי, ראיתי איך המבט שלהן נפתח־ואז־נסגר שלא אזהה את הניצוץ.

אותו היום כשחזרתי עם התיק ריק מגרגירים והמכנסיים קשורים מלוכלכים וכפות הרגליים מלאות קוצים והאבק על הפנים הייתה לי קשת גדולה וחיצים שהחזקתי חזק בידי ולא נתתי יותר לאף אחד ללמד אותי שיעורים־גרועים־של־עבדים בבתים שאינם שלהם מלאים בחפצים שאינם שלהם ואנשים שאינם שלהם, הקשת הזו הייתה מעכשיו שלי.

*

בעיה ידועה עם חיצים וקשתות שכמו שלהב חד מחליק וחותך דווקא את אצבע האוחז העומדת בדרכו, החץ הנשלח מעצמו אל המרחב אובד ופוגע ובכן, בציפור. האוחז נותר נע מקיום שקוף כמו דג שוחה חומק מתחת, קשוב שותק ושותק.

 

מוריה רוזנבלום, ילידת 1982, היא אמנית ומשוררת, בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. נמסרה לאימוץ וגדלה בקיבוץ דתי, כיום חיה בגליל ואם לחמישה. יצירותיה הוצגו בתערוכות שונות ושיריה ראו אור בכתבי עת מגוונים. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חולצה ורודה", סיפור קצר מאת תמר וייס־גבאי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן