.
עקוב אחר שינויים: תמונת חתך משפחתית בספרו של אסף דבורי, "טיוטות למשפחה"
מאת מרב פּיטוּן
טיוטות למשפחה, ספר הביכורים של אסף דבורי, מחולק לשני שערים: הראשון, "כארון ושחרזאדה", מוביל אל יסוד התהוותם של שני בני זוג לכדי משפחה; ואילו השני, "אחרים", מבקש לתהות על אבני הבנייה של תהליכי החיבור הללו, ועל האופן שבו הן עשויות לנתב את מושג המשפחה עצמו אל עֵבר העתיד. "אלבום הזיכרונות" שבפרק הראשון נפתח בהבזק – רגע שניצוד באור בין הערביים וכעת מתבוננים בו, הכותב והקוראים, בזכוכית מגדלת שמתעכבת על כל פרט מתוכו. ככל שמתווספים תווים זעירים לתיאור, הולכת ומתבהרת העובדה כי אותו הבהוב שנלכד בעדשה אינו חד־פעמי; הוא יחזור על עצמו בעתיד, ואף התרחש עוד לפני הצילום, ועל כן הוא למעשה מפתח, נוסחה שבאמצעותה ניתן להעריך את היחסים בין כארון ושחרזאדה, גיבוריו של הפרק הראשון, שהם האב והאם הביוגרפיים, הרעיוניים והמיתיים שלו.
1959, פריים מתוך החתונה
חוץ. שעת ערב מוקדמת. רחוב הר סיני, הכניסה לבית הכנסת הגדול.
כֶּתֶם לָבָן מִתְפַּשֵּׁט מֵחֶלְקוֹ הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַמָּסָךְ, מַגִּיעַ עַד לַהִינוּמָה שֶׁמְּשׁוּכָה לְאָחוֹר.
גּוּפָהּ שִׂמְלַת כְּלוּלוֹת, הַפֶּה פָּעוּר, הַגַּבּוֹת מוּרָמוֹת. מֻפְתַּעַת. הוּא בַּחֲלִיפָה, פַּפְּיוֹן,
שָׂפָם דַּק. גּוּפוֹ, יָפֶה, פּוֹנֶה אֵלֶיהָ. כִּמְעַט קָשׁוּב, כִּמְעַט מְאֻשָּׁר.
כְּבָר אָז הָיָה חֲצִי עִוֵּר, כְּבָר אָז פָּחַד מִמַּה שֶׁיַּחְשְׁבוּ. מַשְׁאִיר אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם בְּכִיס
הַזָּ'קֵט וְנִצְמָד אֵלֶיהָ בִּזְמַן שֶׁהִיא לוֹחֶשֶׁת:
עוֹד אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת
עַכְשָׁו יָמִינָה
אֵדוּאַרְד, בַּעְלָהּ שֶׁל אֲחוֹתְךָ
תמונת החתונה אינה עליזה. הכלה אינה מעניקה לה זוהר, אלא היא "כתם לבן מתפשט", והחתן בגופו היפה, הארוז בחליפה, אמנם פונה בכיוון הנכון, אך ללא כוונה. הברית הנחתמת בין הבעל לאישה היא של הישענות, שיתוף פעולה, אך יש בה מלכתחילה ממד של רמייה, של פער בין הידוע לזולת לבין הסוד הנכמס ביניהם.
מהותם של היחסים בין בני הזוג נעוצה בעצם המרחק הזה, הנאמד לא רק ביניהם לבין הזולת, אלא בין החזות החיצונית, המהודקת, זו שעונה על הציפיות וממלאת אחר הכללים, לבין התפרקות פנימית המתרחשת בתוך כל אחד מהם בתורו.
ברשומון השירי שבספר, המוצג פעם מצידה של הכלה, שחרזאדה, ופעם מצידו של בעל השפם הדק, כארון, נדמה כי קשה להכריע מיהו "האשם", וגם לא מהו הפשע שאירע, אך ברור כי נדרשת חקירה. לשם כך למעשה התכנסנו – ה"טיוטות למשפחה" הן אוסף מתויק של עדויות, מסמכים ומראי מקום, רישומים רפואיים, תאריכים ומצבים אישיים וזוגיים, המבקשים לרדת למקום נביעתו של המעיין המשפחתי, להתחקות אחר יובליו המתפצלים. הרצף הכרונולוגי, השומר על סדר של מוקדם ומאוחר, הנפתח בחתונה ומסתיים, בשיר האחרון בספר, בלוויה, מבקש לאתר את הנקודה שבה נפסק הזרם ונעכרו המים.
הרושם הראשוני עבור המתבוננים מן החוץ הוא של צמד בנאלי, פאזל צמוד של שתי ישויות המשלימות זו את זו בהרמוניה, כשהן מבצעות את צעדי הריקוד בשניים, על פי קצב החיים המתבקש. אך כפי שכתב חזי לסקלי (שדמו זורם בשירי הספר במרומז ובמפורש), "בבית הזה גרים רקדנים שאינם רוקדים": שיני הזמן, המחלות, פצעי ההגירה משם לכאן, גורמים לפרימה מתמדת אצל שני בני הזוג, כזו שמרחיקה אותם זה מזה, שמנתקת את חוטי המגע בינם לבין המציאות, ולעיתים אף בינם לבין עצמם. הקריעה הזאת, המתמשכת, המקיפה, הבלתי הפיכה, היא לב ליבו של הספר.
בחלקה ההתפוררות היא איטית, שחיקה דקה של בולמי הזעזועים של הנפש, בקִרבּו ובקרבּה. בשירים אחרים היא ריטוש חד, אבחה שפולחת את השיר ואת לב הקוראים באחת. שני המקרים מתרחשים לסירוגין, עקביים וסמוכים זה לזה, כמו למשל בפתיחה ובסגירה של "שיניים", השיר הראשון במחזור "דמנציה":
1
כְּשֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנוּ לְשַׁחְזֵר אֵיךְ הִכִּירוּ
הָיָה עוֹנֶה בְּקִצּוּר: כִּשְּׁפָה אוֹתִי
בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הוּא פָּשׁוּט קוֹרֵא לָהּ מְכַשֵּׁפָה
הִיא לֹא עוֹנָה.
…
4
לִפְעָמִים הִיא קָמָה, מַפְנָה גַּב, הוֹלֶכֶת
לִפְעָמִים מַמְשִׁיכָה וְתוֹקַעַת אֶת הַמַּסְרֵגָה בָּעַיִן הַבָּאָה
לִפְעָמִים מֵישִׁירָה מַבָּט, צוֹעֶקֶת: קוּם!
תַּחֲלִיף חֻלּצָה! תִּתְגַּלֵּחַ! תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה נִרְאָה
כְּמוֹ מָוֶת!
לִפְעָמִים רַק פּוֹתַחַת פֶּה, חוֹשֶׂפֶת שִׁנַּיִם.
כל רומנטיקה שהייתה עשויה להתקיים בתחילת הקשר, כל מגע קסום של התאהבות, הופכים למגיה שחורה של שליטה. רגעים שהיו בעלי פוטנציאל של רוגע ופנאי נעשים לכלי נשק חד ומדויק בידי היומיום, ובני הזוג לחיות טרף, הזוממות זו על זו ללא הרף.
אך כל זה מתקיים בתוך הבית, שבו רסני הפה משוחררים והשיניים חשופות. בחוץ, כמו בתמונת החתונה, מתקיימת מערכת היחסים בין השניים בזכות דקלום מדויק של טקסים מעודנים, מאופקים, מתוזמנים היטב:
דוידוף
שָׁעָה לִפְנֵי הַתּוֹר הַשְּׁבוּעִי הִיא יוֹצֵאת: מַקֵּל הֲלִיכָה בְּיָמִין, שַׂקִּית בַּד שְׁחֹרָה עַל
כָּתֵף שְׂמֹאל, צוֹלַעַת. 25 דַּקּוֹת אַחֲרֵי הוּא נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת וְיוֹצֵא גַּם, עוֹצֵר בְּכָל
סַפְסָל שְׁלִישִׁי. הֵם נִפְגָּשִׁים עַל הַגֶּשֶׁר בַּכְּנִיסָה, שֵׁנִי אֲהוּבִים בְּסֶרֶט שֶׁל פֶלִינִי.
הַמְּאַבְטֵחַ תּוֹחֵב יָד לַשַּׂקִּית כְּשֶׁהֵם עוֹבְרִים בַּשַּׁעַר הַמַּגְנֵטִי. יָמִינָה לַמַּעֲלִית,
שְׂמֹאלָה בְּמִינוּס 1. הִיא מוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה לְצַד הַשַּׂקִּית. שֶׁיִּבְהֶה
בַּמִּסְפָּרִים עַל הַמָּסָךְ. לוֹקַחַת תּוֹר בַּמַּעְבָּדָה, אוֹסֶפֶת אֶת הַתִּיק הָרְפוּאִי, עוֹלָה
לָקַחַת עוֹד מִסְפָּר. הוּא, בֵּינְתַיִם, לֹא מֵבִין אֵיפֹה הִיא. אֵיפֹה הוּא, מַבִּיט בַּשַּׂקִּית,
נִרְגָּע. בֵּין הָרוֹפְאָה לָעֵרוּי הֵם עוֹלִים לְקוֹמַת הַקַּרְקַע, שׁוֹתִים קָפֶה בְּאָרוֹמָה עִם
פִּתָּה שֶׁהֵכִינָה בַּבַּיִת (עֵיגֶ'ה אוֹ קְצִיצוֹת פְּרָסָה, מָה שֶׁהָיָה בַּמַּכֹּלֶת). הִיא מַסְבִּירָה
מָה הָיָה עַכְשָׁו, מָה יָבוֹא אַחַר־כָּךְ. הוּא מַבִּיט בָּהּ מֻפְתָּע, שׁוֹאֵל: בֶּאֱמֶת? אֲנִי? מָה
אוֹמְרִים יֵשׁ לִי?
הִיא מְ סַ פֶּ רֶ ת ל וֹ לְ אַ ט לְ אַ ט. כָּל פַּעַם הוּאנִבְהָלמֵחָדָשׁ
תנועת הדאגה, מילוי הפרוצדורות הבירוקרטיות של שחרזאדה כלפי כארון, הן שחזור מפותח ומשוכלל של מחוות החיפּוי מיום החתונה. שם ארבע מדרגות, כאן מינוס 1 במעלית. אז הינומה לבנה משוכה לאחור, היום שקית בד שחורה על הכתף. התזמור הקצוב נשמר שנים לאחר הפיכתם לבני זוג והתיאום ההדדי נתמך על ידי רצף שגור ורפיטטיבי שבו פרטים מוחלפים, מוסברים ומתורגמים ביניהם.
נדמה כי הטקסים הללו שמניעים את גלגל השגרה אינם רק מנגנוני הישרדות, אלא אמצעֵי הגנה של ממש. הם מאפשרים לשמור אלמנטים פראיים, בלתי צפויים, מסוכנים – כמו רגשות למשל – בתוך סוגריים, שמורים ובטוחים מאחורי גדר. הם מאלצים את החיה הפנימית, המסוכנת, זו שמתפרצת בין קירות הבית, להישאר בגבולות הגזרה של הגוף. הריטואלים הללו שחוזרים על עצמם שוב ושוב יוצרים מרחב מוכר ובטוח, שבו ניתן להסוות מאוויים ותשוקות ולהסות את השתוללות הרגש לכדי תקשורת מאורגנת, כזו שיש בה היגיון וסדר.
המעשה השירי המחוכם המתרחש על רקע ההבנה הזאת הוא מהלך "פָּגִיסִי" מרשים של מתח בין תוכן טראומטי לצורה מאופקת עד סטואיות: ככל שדיווחי הגוף רזים ויבשים יותר, כך הם מכילים יותר בשר, רגש ונפח. ככל שמתגברת הפריכות הלשונית, כך צורם יותר הפער בינה לבין הזעקה שהיא כובשת, צרימה שמגיעה לשיא שובר לב בדוגמאות מתוך "שחרזאדה – קוריקולום ויטה":
1.
תֵּאוּר הַפַּצְיֶנְטִית: בַּת 76, תְּשׁוּשָׁה
תַּאֲרִיךְ וּמְקוֹם לֵדָה: 7.7.40 עִירָאק
מַחֲלוֹת רֶקַע: יֶתֶר לַחַץ דָּם, שֻׁמָּנִים בַּדָּם, וֶרְטִיגוֹ, זֶפֶק קוֹלוֹאִידִי, Polymyalgia rheumetica, דִּכָּאוֹן קְלִינִי, נִסָּיוֹן הִתְאַבְּדוּת, הַחְלָפַת בֶּרֶךְ שְׂמֹאל
כְּתֹבֶת: הַנְס כְּרִיסְטְיָאן אַנְדֶרְסֶן 9, פֶּתַח תִּקְוָה
…
5
(גּוֹרֶרֶת אֶת הַקֻּפְסָא עַל הַשַּׁיִשׁ
מַחֲלִיפָה לְיַד שְׂמֹאל כְּשֶׁיָּמִין לֹא מְגִיבָה,
עוֹשָׂה הַכֹּל לִפְנוֹת בֹּקֶר
שֶׁלֹּא יִשְׁאֲלוּ)
רָמַת תִּפְקוּד: סְבִירָה
6
מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי:
אַח אֶחָד (מֵת), בַּעַל אֶחָד (חָבֵר שֶׁל הָאָח, חַי),
אַרְבָּעָה בָּנִים, הַפָּלָה אַחַת,
חֲמִשָּׁה נְכָדִים,
נֶכְדָּה
שְׁתֵּי חֲבֵרוֹת, שְׁכֵנוֹת (עִם אַחַת, שַׁקְרָנִית, הִיא כְּבָר לֹא מְדַבֶּרֶת)
7
תְּכוּנוֹת אִישִׁיּוֹת:
בַּעֲלַת רֶקַע וְנִסָּיוֹן רַב עִם יְלָדִים
מְסוּרָה, אוֹטוֹדִידַקְטִית, חֲרוּצָה
בַּעֲלַת לֵב רָחָב (כּוֹאֵב)
8
תַּחְבִּיבִים:
רַדְיוֹ, שְׁתִיקָה, פַרְמָקוֹלוֹגְיָה (תְּצוּרָה מָעֳדֶפֶת – כַּדּוּרִים)
…
דווקא בדור הבא, דור הילדים, שמופרד בספר במעבר משער ההורים לַשער "אחרים", מתרחש היפוך ביחס לפרטי היומיום:
בשיר "מַפָּה", למשל, בני הזוג משכפלים את ה"העמדה" של שחרזאדה וכארון בחדר ההמתנה: בתוך ההכרח הבירוקרטי, תחת אותם אורות פלורסנט, הם ממשיכים את המטריושקה הבין־דורית של הגירה ממקום למקום: "… בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה, מַמְתִּינִים לַקּוֹנֶקְשֶׁן / אוֹסְפִים עִבְרִית, עֲרָבִית, אַנְגְּלִית, גֶּרְמָנִית … // עַל כִּסְּאוֹת הַמַּתֶּכֶת, מוּל גֶּיְט 7 / אֲנַחְנוּ שׁוּב מְשַׂרְטְטִים מַסְלוּלִים אֶפְשָׁרִיִּים בַּמַּפָּה / מִתְחַבְּאִים הָאֶחָד מֵאֲחוֹרֵי הַשְּׁנִיָּה / מִבְּלִי לִנְעֹץ אֶת הַסִּכָּה וּלְהַכְרִיז: / יוֹרְדִים."
אולם בשונה מזוג ההורים, ה"אחרים" – אף על פי שגם הם מוקפים באותם חומרי קיום שגודשים את תיקיית ה"טיוטות למשפחה": שמות מקומות, מספרים ונקודות ציון – מבקשים לשבור את התלות בריטואלים החיצוניים, לחדול משימוש מלאכותי בקביים המנהלתיים, ולהעז לקרוא לִפְחדים ולְמשאלות בשמם: "אִיסְטַנְבּוּל מַבִּיטָה עַל שְׁנֵינוּ מִלְּמַטָּה – / גַּם הִיא יוֹדַעַת דְּבַר מָה עַל חֲלוֹמוֹת,/ עַל מְחִיר הַזָּרוּת."
ברווחים שבין בשר ודם ומחלות ופגיעוּת הגוף לבין קיום רוחני נעלה יותר, המורכב מאמוציות וממילים, ה"אחרים" מבקשים לעצמם דווקא את בשׂורת המופשט, הבלתי צפוי, הכמוס והנחלם: עבורם החפצים, המכשירים והמנהגים הסובבים את עולמם אינם פיגומים שיש הכרח להישען עליהם על מנת להישאר חיים, אלא הם דווקא מכשלות מעכבות אשר מפריעות לחיים להתממש:
ילדים
מוּל הַמַּדָּפִים בַּסּוּפֶּר שׁוּב אֲנַחְנוּ נִכְשָׁלִים בְּנִסָּיוֹן
לִקְנוֹת שַׂקִּיּוֹת לַשּׁוֹאֵב אָבָק
לִבְחֹר לֶחֶם
מַצְבִּיעִים לַקֻּפָּאִית עַל הַטָּעוּת –
מְוַתְּרִים.
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה נֶעֱמָדִים מוּל חַלּוֹן רַאֲוָה
מְתַכְנְנִים לִקְבֹּעַ תּוֹר לָרוֹפֵא
לַחְזֹר לְשִׁעוּרֵי יוֹגָה
לְתַקֵּן אֶת הָאוֹפַנַּיִם
שֶׁשּׁוֹכְבִים כָּל הַחֹרֶף בֶּחָצֵר
בְּלִי אֲוִיר.
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מֵתָה,
בַּקֶּצֶב הַזֶּה לְעוֹלָם לֹא נַצְלִיחַ לְהָבִיא יְלָדִים.
לעומת דור ההורים שזקוק לרקע הקבוע, הכפייתי, של משימות פרוזאיות ודיווחי מצב נוקשים, מה שנחוץ לבני הזוג הנוכחיים הוא דווקא הפוגה מההיערמות היומיומית של מטלות שיש לבצע וקלקולים טכניים שיש לתקנם. בגלגולם המודרני, בני הזוג רואים במכניזמים ההולכים ומצטברים סביבם משוכות מתגבהות המעיקות על קיומם ומפריעות להם לזנק מן ההווה הפיזי המתיש אל עתיד של השראה ויצירה.
הרגשות, שבחלקו הראשון של הספר הוחבאו בסוגריים ובחדרי חדרים, תופסים בחלקו השני מקום בולט, מפורש ומשמעותי, אשר מפעיל את השירים ומצהיר בפשטות ישירה בפני הקוראים על הכוונות העומדות מאחוריהם. יתרה מזאת, עם המעבר מנוכחותם המיתית של כארון ושחרזאדה אל הכאן והעכשיו הממשיים, משתנה גם הטון השירי ועובר משפת ה"עדות מן הצד" למונולוגים בגוף ראשון: "לְהַחֲלִיף אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר בְּמָה / שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר // אֲנִי כְּבָר לֹא מִתְבַּיֵּשׁ לְשַׁקֵּר" ("חשבון פשוט").
בין שני חלקי הספר נוצרת תמונת מראה משפחתית: מצידה האחד "המשפחה האגדית", המיתית, השלמה לכאורה, המספקת תמונה יפה למזכרת ושומרת את ארס הכביסה המלוכלכת בתוך הבית פנימה; מצידה השני "המשפחה בהכנה" שעדיין לא נוצרה, אך היא מדגם מתקדם יותר, והיא מוכנה לשלם מחירים ולקחת אחריות על מעשיה. משפחה אחת מוכרחה לגייס דפוסים של נימוסין, מילוי טפסים ושמירה בכל מחיר על שלמות הגוף, בעוד השנייה מבקשת להינתק מכבלי היציבות המדומה של הארציוּת ולהמריא אל עבר אופקים חדשים.
השאיפה אל קיום חלופי, שאינו מסתפק בהישרדות גרידא אלא מבקש לחיות מתוך הגשמה מלאה, אינו מנתץ ושומט מאחוריו את העבר המצולק ואינו מתכחש ליסודות המחוספסים שמהם הוא נבנה. להפך – הוא מבקש להכיל אותם בתוכו, להחזיק אותם בזהירות, בעדינות הנדרשת לטיפול בגלדים מתפוררים כמו אלה. אך לקיום הגופני המוגבל מתווספים גוונים של יצרים וכיסופים, שכדי לרכך ולהתיך אותם עם דפוסי העבר נחוצות לא רק הבנה והשלמה, אלא גם מחילה וחמלה:
*
…
זֶה אֲנִי שֶׁעוֹמֵד
כִּמְעַט נִנּוֹחַ,
מַנִּיחַ לַשָּׁעוֹת
לְהַשְׁחִית אֶת הַגּוּף.
אַל תִּדְאַג, אַבָּא,
שְׂפַת אֲבוֹתֶיךָ גּוֹסֶסֶת בְּפִי,
יָדַי עֲדִינוֹת, דַּקּוֹת
עוֹרִי צָחוֹר,
שָׁקוּף.
כותרתו של הספר מעידה על הצטנעות בנוגע למעשה השירי – סקיצה שאינה גמורה, מסמך זמני המקבל בהכנעה הצעות לתיקונים ומחיקות. אך למעשה מדובר ביצירה מלוטשת הכוללת רבדים ועולמות תרבותיים רחבים ומבוססים היטב: ציטוטים מן התפילה ודמויות מן המיתולוגיה, אזכורי משוררים כחזי לסקלי ואנטון שמאס, תפיסות פילוסופיות מורכבות וניסויים לשוניים בסגנון ז'ורז' פרק. נראה כי באותו אופן שבו דבורי צורף ומזקק יחד בספר ההיסטוריה המשפחתי גוף ומילה, החמצה ותקווה, הוא גם קורא וכותב ובורא עולם שירי משוכלל ובשל, מחושב ומעמיק, שאינו טיוטאי כלל.
מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. שירים שלה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה. ביקורת פרי עטה על "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן התפרסמה בגיליון 50 של המוסך.
.
אסף דבורי, "טיוטות למשפחה", הוצאת עולם חדש, 2020.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עידן צבעוני על "הגולה תל אביב" מאת מרחב ישורון
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
