בעבודה | להיות קצת פחות חמוד

"נטי אומרת לו שאם מקללים אותו 'הומו' שיענה שכולם הומואים, כולנו הומו־ספיאנס, אבל התחמושת הזו חמקמקה ולא מספקת." מתוך ממואר מאויר בכתובים מאת יובל ישראלי, על ילדות ונעורים בקיבוץ

יובל ישראלי, איור מתוך הממואר

.

מאת יובל ישראלי

 

הוא בוהה בחלקיקי האבק נעים לאיטם באלומת האור שמציצה לצד הווילון החום המעוטר בערבסקות. ברקע מהדהד קול מערסל, ״לא דיברנו עוד על אהבה ולא ירדנו אל סופה.״ הוא מקשיב בחצי אוזן ולפתע נחרד. ״אימא, למה הוא אומר בשיר שהוא רוצה למות איתה?״ אמו מכינה במטבח שומשומיות, והוא מביט בה שופכת עיסה זהובה לוהטת על השיש ומרדדת. ״לא עכשיו,״ היא אומרת. ״חייבים לחתוך לפני שזה יתקרר.״ כעבור כמה רגעים היא קוראת אליו בקול, ״זה רק שיר. זה לא באמת.״

 

*

הם עומדים בחצר המשחקים האחורית של גן חרוב ומפטפטים, כשהילדה שולפת שתי סוכריות חמאה. ״מי רוצה סוכרייה?״ היא שואלת בהיתממות, והוא ואמנון מתחננים יחד למעדן הנדיר. הוא בוחנת את שניהם בהנאה קיסרית ואומרת, ״אתה חמוד ואני אוהבת לשחק איתך, אבל אבא של אמנון מת,״ ושמה את הסוכרייה בכפו של אמנון.

הבשורה נצעקה מפיה של מישהי שרצה לעברם בבכי כמה ימים לפני החג. תאונת טיסה. הוא ואמנון חברים קרובים והוא נע בין קנאה לרחמים כלפיו. הוא אוהב להתארח אצלם בבית, להרכיב פאזלים, לחכות שאמו של אמנון תכין שוקו ותשים במיוחד בשבילו את התקליט של באך עם הפתיחה של ״היֹה היה״. העיניים העצובות שלה מזכירות לו את עיניה של אמו שלו, והוא חושב שזה בגלל שגם אימא שלו איבדה את דוד נדב בתאונת טיסה לילית.

אמנון ואחותו הם הילדים הכי יפים בעולם. היא בהירה ויש לה עיניים ירוקות ואמנון שחום וזריז, העתק של אביו המת. הם מדברים על משחקים ובית ספר וחברויות, על ההמצאות שהם מתכננים ועל דברים מתוקים שהסבתות שלהם מכינות. על אביו הם לא מדברים לעולם.

 

*

״תראו, טנקים!״ אחד הילדים צועק והם מתגודדים בחצר המשחקים של כיתה ב׳ ומביטים על שיירה אינסופית של משאיות ענק שמסיעה טנקים וציוד צבאי ללבנון. הם גרים בגליל, אבל הם מחוץ לטווח הקטיושות וכל העניין רחוק מהם. הוא מוטרד, כי עכשיו ״החתול שמיל״ ו״שלוש ארבע חמש וחצי״ משודרות רק אחרי החדשות על המבצע. אחר כך יואל, אבא של חבר – שהיה רגיש לדבורים ויצא איתם לטיולים כשעל הצוואר היה תלוי לו כדור מיוחד בתוך פלסטיק כתום, למקרה שייעקץ – נהרג ממוקש. פתאום הוא לא מצליח לזכור איך הוא נראה, וכשהוא עובר ליד סככה עם שקים של גרעיני הכותנה הוא מדמיין שהוא רואה את דמותו הדקה עם התלתלים מתקרבת מרחוק. שהכול היה טעות גדולה, ומישהו אחר התפוצץ. הם ילכו לקיבוץ וכולם יתרגשו נורא והוא יינשא על גלים של אהבה משום שהוא מצא ראשון את יואל.

 

 

*

לכל הילדים יש סבתא אחת או שתיים ורק לו יש שלוש, כי יש גם את סבתא של אימא, סבתא מלכה. כשהם הולכים לבקר אותה, פותחת להם את הדלת אישה קטנה עם משקפיים ענקיים שבקושי מדברת עברית. בדרך כלל היא משוחחת עם אימא בשפה זרה ומלטפת לו את הראש. הוא שונא את הליטופים ואת ריחות התבשילים, אבל כשהוא שואל אם אפשר לוותר על הביקור אצלה אימא שלו נוזפת בו. סבתא מלכה מתה בשנה האחרונה שלו בגן חרוב, ולהלוויה באים כל מיני דודים ומביאים לו משחק חדש ומגישים קפה ועוגות. הוא יודע שאמו עצובה, אבל האירוע כולו זכור לו כמין חגיגית יומולדת נעימה.

 

*

את נטי הוא אוהב מאוד. אסור לקרוא לה סבתא, והיא אומרת לו ולאחיו: ״אצלי מותר לעשות ה־כ־ו־ל, אפילו לחרבן על השטיח.״ אצלה אוכלים ארוחת בוקר מול הטלוויזיה. היא מכינה חביתה מלאה חמאה, שמנונית וריחנית, ולידה מלפפון ועגבנייה חתוכים גס על צלחות עץ אישיות ומעל הכול זוהרת הפיתה, בצק ריחני ונפלא שאין בקיבוץ. לפני שנה נטי ראתה שהוא מקנא באחיו הקטן ששותה מבקבוק, ומאז השוקו המיוחד שהיא מכינה לו – חבילת שוקולד מומסת על הגז בחלב – מוגש לו בבקבוק של תינוקות.

אחר כך הולכים לים, חוזרים עם רגליים מוכתמות בזפת שמסירים בסינטבון ואחרי האמבטיה רצים עירומים וקופצים על המיטה של נטי, היא מפדרת אותם בטלק והוא מרגיש כמו בן עשירים מפונק. פעם אחת הם הולכים לים עם סבא אפרים ובסוף, במקום לחזור ישר לאוטו אפרים אומר, ״בואו למלתחות״. הוא מגלה לחרדתו שהמקלחות משותפות, והוא ואחיו נבוכים ומתקלחים בבגדי ים. אפרים מתקלח בעירום והוא מביט בכרס שלו, בגוף הלבנבן ובזין הקטן והמכווץ שלו. בבית, נטי לוקחת אותו לשיחה ואומרת לו שהיא מבינה שהוא ראה שלאפרים יש פיפי קטן אבל הוא לא צריך לדאוג, כי הגודל לא כזה משנה, ויש דברים חוץ מהגודל.

.

.

*

הטיול השנתי בכיתה ב׳ הוא הפעם הראשונה שבה הוא ישן במקום שאינו בית הוריו או סבתותיו, אבל הוא מרגיש בטוח כי יש לו שק שינה חדש ויפהפה, אדום ושחור עם הדפס מרשים של צייר צרפתי בשם טולוז לוטרק, והוא מתגאה בו ומצפה ללילה. אחרי שהם מתחלקים לחדר בנות וחדר בנים והמלווה אומר לילה טוב, מישהו מדליק את האור ואחד הבנים מפשיל את תחתוניו ומתחיל לשיר ״יה יה, מנגן בגיטרהההה, יה יה מנגן בגיטרההה״ כשהוא פורט על האיבר שלו. הוא מביט נפעם ונדהם מחוסר הנימוס ומהרוח הפרועה, אבל לא יכול להסיר ממנו את המבט. אחר כך הוא עושה תחרות עם נועם, מי מהם יעז להיכנס לגמרי עד הסוף לשק השינה, כי השקים עצומים. שלו ממש ענק ורך והוא ישן נפלא. למחרת, כשהוא חוזר מהטיול, אמו שואלת איך היה. הוא מספר לה על האוטובוס ועל הקבר והמערה של איזה צדיק ועל היער, אבל הראש שלו נודד אל המופע המוזיקלי הלילי.

 

*

כמעט בכל שבת הם יוצאים לטייל. אבא מעיר אותם מוקדם בבוקר ובשבע הם כבר ליד שטח מאה, שם יש צריח של טנק ישן, אוכלים כריך ומשחקים לפני העלייה לפסגת הר הנגח. באחת הפעמים מצטרפת אליהם בת הדוד שהוא אוהב, והם מביטים בשפיריות מרחפות ובראשנים קטנים בנחל דישון, שצינור שאיבת מים ענק עובר לאורכו. באחד הסיבובים, הצינור מונח גבוה מעל הנחל ואביו חוצה אותו בזריזות וקורא להם להצטרף. בת הדוד מקבלת שחרור אף על פי שהיא גדולה מהם. אחיו מהסס ואז חוצה את הצינור בזהירות. הוא מתחנן שאבא שלו יוותר לו, מבקש ומתחיל לבכות, אבל לבסוף נאלץ לחצות רועד מעל הנחל הזורם.

 

*

בחופשים הם נוסעים לבקר את נטי ואפרים. אימא מעלה אותם על קו 842 או 841 ואומרת לנהג איפה להוריד אותם. נטי מחכה בתחנה ומבקשת שיגידו באמת מה שלומם, לא סתם בסדר, אלא חרא או נהדר, והם מצחקקים. הם משחקים בחדר קטן בגינה, המלא בחפצים שבורים וחלקי בובות שנטי אוספת והוא נהנה להביט בהם. כשהוא כורע על השטיח השעיר כדי לשחק עם אחיו מפתיע אותו כאב חריף. הוא מתיישר לאט, ומבין שהתיישב על מוט פלסטיק שהיה חלק ממשחק לפעוטות. הוא מביט סביב כדי לוודא שאיש לא ראה והולך אט אט לשירותים. חודשים הוא מדמם מהישבן וכואב לו, אבל הוא לא מספר. אולי יחשבו שהוא התיישב על המוט בכוונה?

 

 

*

בסוף כיתה ו׳ הכיתה מעלה מופע סיום צנוע בנושא פנטזיה, שמסתיים בשירה נרגשת של ״חורפים שבעה חיכינו לך, לא קראת אבל ענינו לך״. זו השנה האחרונה בבית הספר שבקיבוץ, שבו הוא מכיר את כל הילדים, המורים והמזכירות. בכיתה ז׳ כבר נוסעים בכל בוקר לבית הספר האזורי העצום, שיש בו שבע כיתות מקבילות וכשהוא רואה את הילדים המתבכיינים והאבודים שמבקשים את עזרת אם הבית הוא מחליט לנסות להשתלב. הוא מתמצא בסרטים ובמוזיקת פופ ורוצה להתחפש בפורים לשרון ליפשיץ. באחת ההפסקות כשכמעט כל הבנים עומדים בחצר, דקל מהקיבוץ שלו מספר להם: ״אתם יודעים שהוא תמיד מסתובב עם הבנות?״ ובגלל זה הבנים קוראים לו נקבון. גופו מתלהט, אבל אין לו מושג מה לומר, אז הוא משפיל את עיניו. אחר כך הוא נחרד לגלות שגם הבנות מהקיבוץ שמעו את הסיפור והן מספרות אותו לפנינה המטפלת. פנינה עסוקה בצערה על כך שהבנים עונים לה בזלזול והבנות מצחקקות בלעג כשהיא מעירה להן. לאימא שלו פנינה אומרת, ״אבל הוא באמת לא השתנה, כזה חמוד,״ והוא חושב שהיה שמח לדעת איך להיות קצת פחות חמוד.

 

*

בסוף כיתה ח׳, פחות או יותר יחד עם החצ׳קונים, הוא מתחיל לאונן. הוא מתלבט אם הפנטזיות המסעירות שלו על רוב הבנים הן נורמליות וחושב שאם נגזר עליו להזדיין בתחת הוא צריך להתאמן. באחד הלילות הוא שולף לורד עבה כתום ומנסה להכניס אותו לתחת לאט־לאט, אבל זה כואב ולא כיף ואחר כמה ניסיונות הוא מתייאש. אחר כך הוא מביט בלורד בגועל כאילו הוא יכול להריח ממנו את הכישלון שלו והוא מצטער שאין לו עם מי לברר את העניין ואת מי לשאול אם התנוחה שהוא מדמיין בדרך כלל – פנים אל פנים – בכלל אפשרית במציאות.

 

*

בכיתה י׳ הוא מקבל חדר בנעורים, עם אסף, והוא יכול לריב עם אימא שלו ולצאת בטריקת דלת. על הקיר מעל המיטה של אסף הוא מצייר, לבקשתו, את העטיפה של פינק פלויד עם האיש הבוער. כשהוא יוצא מהמקלחת הוא מקפיד לכרוך מגבת סביב המותניים וללבוש את התחתונים בזהירות. הם לא באמת חברים ובסתר ליבו כל זה נראה לו כמו משחק קטן עם עצמו ועם הרהורי ליבו. באוטובוס לבית הספר הוא מביט בהשתקפות של עצמו וחושב שהעיניים שלו יפות, אבל השאר פחות. הוא נזכר שאימא אמרה לו שיש לו גבות עבות ומרשימות, אבל הוא לא מוצא את המחמאה בדבריה. נטי אומרת לו שאם מקללים אותו ״הומו״ שיענה שכולם הומואים, כולנו הומו־ספיאנס, אבל התחמושת הזו חמקמקה ולא מספקת.

 

*

ערב אחד הוא חוזר מהספרייה לחדרי הנעורים, באפלת שדרת הברושים ליד הבית־לקשיש, ומבחין פתאום באור שנדלק בחדר של יאיר ונועם. נועם נכנס לחדר, פושט את בגדיו ולרגע עומד שם עירום לפני שהוא מתלבש ויוצא שוב. הכול קורה כל כך מהר והוא נטוע במקום, עדיין רואה את שיער הערווה שעטף את האיבר המנומנם. בכל פעם שהוא חוזר מהספרייה הוא מביט אל אותו חלון בתקווה, עד שהוא מחליט שהעניין נהיה מסוכן. זמן קצר לאחר מכן מקרינים במועדון סרט, ומזווית העין הוא רואה את נועם שקוע בכורסה וידו ממששת במכנסיים. הוא גורר את הכיסא לאחור כדי לראות יותר טוב את נועם, שעכשיו מלטף את עצמו וכמעט שולף את האיבר שלו החוצה, אבל אז נועם קם והולך לחדר. ליבו הולם. הוא רוצה ללכת אליו, אבל מה להגיד? מה, הוא הומו? הוא צופה עוד קצת בקומדיה האמריקאית והולך לחדרו, מובס.

.

 

*

אסף מדגמן לו בעירום. הוא מצייר אותו, מסוחרר לגמרי ממחשבות זימה. יום אחד הוא מביט בחבורת נערים שחוזרת מאימון כדורסל, ועיניו לוכדות דמות צנומה ושברירית. יואב. אבל עמוק בתוכו הוא יודע שאין פה סיכוי לכלום. אבל הוא נמשך לשם, נדמה לו שהכאב הוא חלק הכרחי מדמותו כאמן – כמו בצרור פרחי בר שלא ניתן להפריד בו בין פרחי צער לגבעולים רומנטיים. חרף מאמציו, יואב מבחין במבטים שלו ומתעב אותו על כך. בחלומות הארוטיים שלו שוב ושוב מתרחשת תאונת דרכים קשה בדרך לבית הספר, ואחריה משתרר שקט מוזר. לפני שהאמבולנסים מגיעים, הוא ניגש אל יואב בין גופות ופצועים, ומלטף את מצחו המדמם.

 

יובל ישראלי הוא צייר ומאייר ספרי ילדים. ספר שאייר, "חיבוקים למתחילים" (כתבה אפרת שהם), ראה אור בשנת 2018 בהוצאה עצמית. 

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: ארבעה קטעים מתוך ספר בכתובים מאת נעמה צאל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | שיעורים של עבדים

"כפות הידיים שלי יהיו סדוקות ומלאות שלפוחיות ופצעים ואדמה תהיה תקועה בחללים הזעירים שמתחת לציפורניים שלי. אולי אז יהיה שייך לי העפר הזה שבין כריות האצבעות לבין הציפורניים." סיפור מאת מוריה רוזנבלום

משה מירסקי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 85×100 ס"מ, 2010

.

שיעורים של עבדים

מוריה רוזנבלום

 

בבית שבו אני גר לא־שייך־לי־שום־דבר אפילו מהעצים בגן, פירות שגדלו נופלים כבדים בכל פעם אל האדמה מוכי זבובים. הלוואי שהיה אפשר לפתוח את החלונות לשני הצדדים אחרי שמסובבים את מנעול הציר שנועל אותם יחד אבל הם בכלל לא יודעים איך להיפתח אל המרחב אלא מחליקים אחד־על־גבי־השני צמודים. בימים האחרונים שמתי לב שהגיעה ציפור לילה דורסת קטנה לביקור כשהערב יורד, אולי אוח. היא נעמדת על הגדר קוראת, ואז עוברת בתנופה מהירה לעמוד על קצה גג השכן. אולי בנתה לה שם קן והיא שומרת על הגוזלים אנלא יודע, בכל מקרה היא באה בכל ערב עכשיו אל הבית שבו אני גר ובו לא שייך לי שום דבר.

בבקרים אני יוצא ממנו כמו נווד, קושר את המכנסיים מעל הברכיים שלא יתמלאו בוץ, דורך יחף על דרך החצץ. יש רק אחת כזו שמחברת את הבית הזה למנזר. הדרך מלאה קוצים אבל אני מעדיף ללכת יחף, דרך הרגליים אפשר להרגיש אם מישהו מתקרב. אבל למען האמת רוב הזמן הדרך היא מעבר ריק בין הבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר.

הנזירות אוהבות לשתוק. הן שותקות ושותקות לילה ויום ולארוחות אוכלות אורז ועוד אורז ומדי פעם כרוב מבושל בעשבים שמגדלות בעצמן. אפשר לתאר לכמה אורז הן זקוקות שם אז אני הולך מהבית יורד אל הוואדי ואז מטפס אל דופן ההר הפונה לצפון־מערב צופה אל הכביש המהיר ואל המאגר הכחול־בוהק, אבל בין הבית שבו אני גר ובו לא־שייך־לי־שום־דבר לבין המנזר אין שום כביש מסודר. אפילו שביקשו הנזירות במכתב די דומה ששלחו בכל חודש שיסללו כביש רזה זה יספיק, הן כותבות לראש המועצה בשנית אך דבר לא נמסר חזרה. אני יודע כי אני מעביר את כולם אז אני והתיק הקרוע מרוב משקל הגרגירים והרגליים השרוטות שלי מהקוצים והמכנסיים הקשורים הולכים כל לפנות בוקר מהבית שבו לא־שייך־לי־שום־דבר למנזר השתקנים.

ככה זה היה פחות או יותר גם לפני שנולדתי. המנזר על דופן ההר לא זז מילימטר ולידו המבצר הצלבני נשאר בדיוק אותו הדבר, עוד מעט חיים שלמים שלי גם יעברו והם נשארים אותו הדבר. אנלא מכיר את סוחב האורז הקודם או את זה שלפניו. לפעמים אני חושב כשאני הולך ושומע את הנשיפות החזקות שלי וטיפות הזיעה כבר מתחילות לנזול לי על המצח והעיניים שורפות כשמתחילה העלייה, אם גם הם היו פוגשים בדרך דמויות אחרות כמו שאני רואה מדי פעם. כמו למשל פעם בחודש בערך כשחוזרות הביתה לבקר שלוש האחיות והשמלות לחופשה ובידיהן מקלות והן יודעות שלא כדאי להן להסתכל על מישהו כמוני. הן מכוונות את המקלות לעברי כשאנחנו חולפים משני צידי הדרך והאבק מתרומם ושורף לי את הפנים, אני רואה איך מיד אחר כך הן מחליפות ביניהן מבטים מהירים וצחקוקים מהבטן ומסובבות את המקלות לאחור ולפנים, כמו שבשבות שהרוח עוברת בהן ולא מותירה צלקת.

או האיש הזקן, אנלא יודע אם גם הוא היה פוגש, הוא נראה מבוגר מאוד בן שמונים או תשעים או מאה, בטוח שהיה כבר לפניי. בכל שנה הוא עוצר למסוק את העצים עם המקל שלו, הוא דופק ודופק מנער ומנער את העץ עד שכל הזיתים נשפכים על הבד הלבן שפרש כמו כדורים יורים באדמה. אנלא יודע את מי הוא ממשיך לחפש כשהוא מסתכל יותר ויותר על העץ כאילו יצמחו עליו מחדש זיתים אם ימשיך לעמוד ולבהות שם ולדרוש ממנו בשקט תובעני עוד ועוד זיתים ואם כשאהיה זקן בעצמי בעוד מאה שנים גם כפות הידיים שלי יהיו סדוקות ומלאות שלפוחיות ופצעים ואדמה תהיה תקועה בחללים הזעירים שמתחת לציפורניים שלי ואם אולי אז יהיה שייך לי העפר הזה שבין כריות האצבעות לבין הציפורניים והעולם יראה שגם לי יש אדמה לדרוך עליה ובבית הרחוק האפור הכהה יהיו דברים זעירים מאוד ששייכים לי.

שלא כמו המגבות הקשות והרכות, אוסף הצנצנות הריקות, ריבועי הרצפה המנוקדים חיוור, הקירות החומים של הדיור הזמני, המתג שמדליק את האור עכור והמים החמים מדי ששפכתי על האחות כשרק־שיחקנו והזמן־שזרם־לאחור־עד־שנשאב־כולו־לצעקה של האם. לכאורה קרו דברים רבים כל כך אנלא יכול לזכור, הדלת נסגרת עליהם חזק פעם ועוד פעם שלא יפתחו עד הסוף ויבלעו גם את מה שהיה טוב. יש בורות שעדיף לא לחצוב בכל מקרה, יסודות רקובים תוססים מלמטה יתפוררו.

באחת הפעמים כשהאחיות עברו אותי ולחץ לי כמו פצצה בחזה ועצרתי נוטף ומתנשף בצל, מצאתי אולר קטן חלוד שאני חושב, אולי השאיר לי הזקן. פתחתי אותו לאט כי הלהב עדיין היה תקוע בקיפול וכששייפתי אותו על גב סלע מוכתם מחזזית הוא השמיע צליל של זכוכית, חורכת חלודה. אנלא יודע מה מצאתי בו אפילו שהברגים שלו היו נוקשים הוא נפתח ואפילו שהלהב היה כבר קהה מאוד הצלחתי להוציא ממנו משהו חד. התחלתי לחתוך־לחתוך־לחתוך את הענף מהעץ חשבתי ששמעתי אותו צורח אבל הוא נעתר ונתן לי לנתק.

שייפתי את צדדיו לכל האורך והשארתי חריצים בקצוות. אחר כך את החבל שמצאתי זרוק בהמשך הדרך קשרתי לקצהו העליון ואחר כך לתחתון והייתה לי משומקום קשת. אחר כך אספתי עוד מקלות שהפכו בשיופים לחיצים שאותם יכולתי לירות וכשהגעתי אל הנזירות ושתקתי כרגיל והן היו שותקות איתי, ראיתי איך המבט שלהן נפתח־ואז־נסגר שלא אזהה את הניצוץ.

אותו היום כשחזרתי עם התיק ריק מגרגירים והמכנסיים קשורים מלוכלכים וכפות הרגליים מלאות קוצים והאבק על הפנים הייתה לי קשת גדולה וחיצים שהחזקתי חזק בידי ולא נתתי יותר לאף אחד ללמד אותי שיעורים־גרועים־של־עבדים בבתים שאינם שלהם מלאים בחפצים שאינם שלהם ואנשים שאינם שלהם, הקשת הזו הייתה מעכשיו שלי.

*

בעיה ידועה עם חיצים וקשתות שכמו שלהב חד מחליק וחותך דווקא את אצבע האוחז העומדת בדרכו, החץ הנשלח מעצמו אל המרחב אובד ופוגע ובכן, בציפור. האוחז נותר נע מקיום שקוף כמו דג שוחה חומק מתחת, קשוב שותק ושותק.

 

מוריה רוזנבלום, ילידת 1982, היא אמנית ומשוררת, בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. נמסרה לאימוץ וגדלה בקיבוץ דתי, כיום חיה בגליל ואם לחמישה. יצירותיה הוצגו בתערוכות שונות ושיריה ראו אור בכתבי עת מגוונים. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חולצה ורודה", סיפור קצר מאת תמר וייס־גבאי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כמגע אפריל בעלים הרכים

שירים מאת המשורר הקטלאני סלבדור אספריו, בתרגומו של איתי רון

יהודה ארמוני, שלולית ביער בן שמן (פרט), שמן על בד, 55X21 ס"מ, 2019

.

סַלְבדוֹר אֶסְפְּרִיוּ (Salvador Espriu)

מקטלאנית: איתי רון

 


בַּוָּאדִיּוֹת גּוֹלֶשֶׁת מֶרְכֶּבֶת
הַשֶּׁמֶשׁ, מִמְּרוֹמֵי הָרֶכֶס שָׁם
שִׂיחֵי שֻׁמָּר וּגְפָנִים
אוֹתָם אֵינִי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ.
הִנֵּה אֶחְלֹף עַל־פְּנֵי מִסְדַּר
בְּרוֹשִׁים הַמּוֹרִיקִים בְּלִי נוֹעַ
מֵעַל יָם רוֹגֵעַ.

מֵעֵין מוֹלֶדֶת קְטַנָּה
מֻקֶּפֶת בְּבֵית הֶעָלְמִין!
הַיָּם הַזֶּה, סִינֵרָה,
גִּבְעוֹת אֹרֶן וְגֶפֶן,
עָפָר וָאדִיּוֹת. אֵינִי מוֹקִיר
דָּבָר מִלְּבַד צֵל
עָנָן חוֹלֵף.
וְזֵכֶר הַיָּמִים הָרָפֶה
שֶׁהָיוּ וְאֵינָם.

אֲנִי חוֹלֵף עַל פְּנֵי פִּתְחֵי
הַבָּתִּים בְּסִינֵרָה לוֹכֵד פֵּרוּרֵי
זִכְרוֹנוֹת נוֹשָׁנִים, בָּרְחוֹבוֹת
מְהַדְהֶדֶת דִּמְמַת
תְּחִנָּה עֲמוּמָה אֵין תּוֹחֶלֶת.
שׁוּם תְּרוּמָה אֵינָהּ פּוֹרֶסֶת
אֶת הַפַּת הַבָּאָה אֶל פִּי,
אֶת הַזְּמַן הָאָבוּד. רַק
בְּרוֹשִׁים נֶאֱמָנִים מַמְתִּינִים לִי
בְּיַרְקוּתָם הַמֻּפְלָאָה לְהַעֲנִיק לִי מֵחַסְדָּם.

(מתוך בית הקברות בסִינֵרָה)

 

פרחי היקינטון

לָדַעַת אֶת שְׁמוֹ הַבְּסִיסִי, אֶת שְׁמוֹ הַפָּשׁוּט
שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לָחוּשׁ רַק לִטּוּף
כְּמַגַּע אַפְּרִיל בֶּעָלִים הָרַכִּים,
כְּשֶׁאוֹר הַגֶּשֶׁם מִתְרַחֵק אַט־אַט
לְעֵת עֶרֶב עִם פִּרְחֵי הַיָּקִינְטוֹן.
רֶגַע בָּהִיר שֶׁל הַפֶּרַח, מִשְׁתַּקֵּף,
שָׁמוּר הֵיטֵב, מֵעֵבֶר
לְיָפְיָם שֶׁל פְּרָחִים בְּתוֹךְ עֵינַי.
אַחַר־כָּךְ, לֹא־כְלוּם זוּלַת זִכָּרוֹן
שָׁבִיר בָּאֲוִיר, מִלְּבַד הַיָּרֹק הָעַז
שֶׁל עֵשֶׂב הַנִּרְטָב בַּמָּטָר הַדַּק.

 

פונטוס

בְּקַרְקָעִית שַׁלְוַת עֵינֵי הַיָּם
הִבְחַנְתִּי בַּחֲלוֹם
מוּטָל, שָׁבוּר, כְּשָׂרִיד מִמִּקְדָּשׁוֹ
שֶׁל אֵל קַדְמוֹן.
אַי, זֶה שֵׁישׁ הַזְּמַן הַקַּר, כְּחַיַּי
הָאוֹבְדִים אֶל מוּל קֶרַח הַמִּלִּים!
מֵעַל סֶלַע הַמָּוֶת הֶחָשׂוּף
אוּכַל רַק לְכוֹנֵן אֶת עַמּוּד הַכְּאֵב
הָרָם, כִּצְעָקָה מְסֻקֶּסֶת, בּוֹדֵדָה
שֶׁל שִׁיר הַלֵּל,
שֶׁאֵין לוֹ זֵכֶר, בְּעוֹד כַּנְפֵי סוּפָה
שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת עִמָּן אֶת אוֹר הַיּוֹם
מְשַׁקְּפוֹת בָּבוּאָתִי בְּסוֹהֲרֵי שָׁמַיִם,
מַזְמִינוֹת אוֹתִי לָצֵאת, לְדֶרֶךְ
עֲמֻקָּה, רוֹגַעַת, בְּשַׁלְוַת עֵינֵי הַיָּם.

(מתוך השעות)

 

הנגנים העיוורים

נַגָּנִים זְקֵנִים הַשָּׁבִים
יְגֵעִים, בְּחַדְגּוֹנִיּוּת הַגֶּשֶׁם
הָאִטִּית, בְּאוֹר
הַשַּׁחַר הַקָּפוּא.

רַכָּבוֹת שׁוֹרְקוֹת מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת
עֲרָפֶל מְטֻשְׁטָשִׁים.
מַקְּלוֹת עִוְּרִים מְעוֹרְרִים
נְבִיחַת כְּלָבִים עוֹיֶנֶת.

מִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה נֶשֶׁף
הִרְוִיחוּ פַּת קָשָׁה
שֶׁל לֶחֶם. הֵם בָּאִים עַתָּה,
מְהַסְּסִים, מְבוֹסְסִים בַּדֶּרֶךְ
הַבֻּצִּית, בַּמַּיִם, לְעֵבֶר
הַמְּנוּחָה הַנְּכוֹנָה בַּקֵּבֶר.

בָּסוֹן, כִּנּוֹר
פָּתֶטִי, בִּמְחוֹל
הַפַּרְוָרִים לַחֲבֵרִים שְׁבוּרֵי הַלֵּב
שֶׁמֵּתוּ. וְשָׁם בָּרֶקַע
בְּמֶסֶר נִמְלָץ
שֶׁל גְּמוּל אוֹ עֹנֶשׁ,
חֲצוֹצְרוֹת שֶׁל יוֹם הַדִּין.

 

שמֵי ירושלים

הֲרְאִיתֶם אֶת הֶהָרִים
הַזּוֹהֲרִים? מִשְּׁתִיקוֹת
וְקֹר נִדָּח שֶׁל כּוֹכָבִים,
בָּרָא לָנוּ הָאֵל אֶת
הָעִיר. מֵחֲלוֹם גָּדוֹל
בּוֹ שְׂפָתַיִם סוֹגְרוֹת עָלֵינוּ,
שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים, הָיִינוּ משתוקקים
לבוא חָפְשִׁיִּים, כַּיּוֹם, כְּקַבְּצָנִים
הַמַּפְנִים גַּבָּם
לְמַכּוֹת הַנִּתָּכוֹת. חִדְלוּ־נָא
לְהִתְיַפֵּחַ, קִלּוּסִין שֶׁל
כְּפוֹר יִפְתְּחוּ בְּפָנֵינוּ
אֶת עֶרֶב עֲצֵי הַזַּיִת
הַכָּסוּף וְאוֹר הַשַּׁיִשׁ,
חֲבַצָּלוֹת, נְהָרוֹת: כֵּן, הַשֶּׁפַע
הַנּוֹשָׁן, בַּזִּים בְּמָעוֹף
מֻשְׁלָם מֵעַל הָאַרְמוֹן
הַיָּחִיד הָרָאוּי לִבְנֵי מְלָכִים.

(מתוך Mrs. Death)

 

32

רוּחַ הַמֵּגִיחַ מִן הַיָּם
שׁוֹרֵק כְּאָסִיר עַל גִּדְרוֹת הַסּוּף.

אָנוּ נוֹשְׂאִים מַבָּט לְעֵבֶר
מְסִלּוֹת הָרוּחַ, בִּנְתִיבֵי הַיָּם:
בָּם נְשַׁלֵּחַ סִירוֹת שֶׁל תִּקְוָה.

בְּעֹמֶק חֲלוֹם הַזְּמַן שֶׁקָּפָא
מִתְרַחֲקִים הָעֵצִים הַכְּסוּפִים.
וְגוֹלְשִׁים מִן הָרֶכֶס שֶׁמֵּעֶבְרוֹ בְּמִזְרַח
שְׁנוֹתֵינוּ חֲסַר הַשַּׁחַר שָׁקַע הַזִּכָּרוֹן,
הַשָּׁב כָּעֵת עִם בֹּשֶׂם הַשֻּׁמָּר, בִּמְשׂוּכוֹת
שִׂיחֵי אֲגָבָה וְאֶשְׁבָּל, אֲפִיקֵי הַנְּחָלִים,
בִּגְחוּנוֹת לְבָנִים, נִרְפִּים כִּלְטָאוֹת.

 

45

אָנוּ שָׁבִים בַּזִּכָּרוֹן עַל עָקֵבֵינוּ
בַּנָּתִיב הַזֶּה. אַךְ לֹא רָאִינוּ
שׁוּם מַבּוּעַ, שׁוּם סִמָּן לְמַיִם,
בִּבְאֵר הַנַּחַת.

שָׁמַיִם שֶׁל עוֹרְבִים. שִׁיר
עִקֵּשׁ נִשְׁרָק מֵעַל לַיְשִׁימוֹן:
"אִם עָבוּר עַמּוֹ מוּכָן אָדָם לָמוּת,
עַמֵּנוּ לְחִנָּם יוּמַת".

(מתוך עור הפר)

 

תרגומי השירים מתוך "מבחר משירת אספריוּ" שיראה אור בקרוב בהוצאת קשב לשירה.

 

סלבדור אֶסְפְּרִיוּ (1913–1985) היה דמות מרכזית בספרות הקטלאנית המודרנית. יצירתו כוללת פרוזה, מאמרים ומחזות, אך החשיבות הרבה ביותר מיוחסת ליצירתו השירית. שירתו מציירת עולם סימבולי עשיר, ומנסחת הרהור מתמשך על חלוף העיתים, המוביל את האדם אל סופו הבלתי נמנע. שיריו תורגמו לשפות רבות וזכו להוקרה בינלאומית.

.

איתי רון, יליד ישראל, 1961. מתגורר בברצלונה משנת 1999 ועוסק בתרגום מקטלאנית לעברית ולהפך. תרגם רומנים, שירה, וסיפורים קצרים. ספר שיריו, "בוחן את ארג המכנס", ראה אור בשנת 1999 בהוצאת שופרא. ריאיון שלו עם המשורר הקטלאני העכשווי מנואל פורקאנו ותרגומיו משירתו התפרסמו בגיליון 7 של המוסך.

 

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת הסופרת האיראנית מוֹנירוּ רָוָאניפּור, בתרגומם של ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע

קשה להשיג ביצים ונייר טואלט? משבר וירוס הקורונה הזכיר לנו תקופה אחרת, אז הלכנו לבדוק מה קרה לפני 70 שנה, בזמן תקופת הצנע

1

מתוך כרזת בחירות של מפלגת הציונים הכלליים. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

המושג 'צנע' נשמע לא מעט בעשור האחרון בעיתונים הכלכליים. הוא חזר לתודעה על רקע המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 ומשבר גוש האירו באירופה. אבל עבור ישראלים רבים, למילה יש אסוציאציות ברורות – ושונות. כן, סביר להניח שרוב קוראינו שמעו על "תקופת הצנע" של ישראל, אך מלבד כמה דימויים שמצאו את דרכם אל הסרט "אלכס חולה אהבה", מה אנחנו באמת יודעים על התקופה הזאת? חיטטנו במאגרי הספרייה הלאומית כדי להביא קצת מהמראות – והטעמים – של שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

'תקופת הצנע' הוא הכינוי שניתן למדיניות הכלכלית של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה, אך כשמשתמשים במושג, מתכוונים לרוב רק לשנים הראשונות שבהן הונהגה המדיניות, ושבהן השפעתה הייתה מורגשת מאוד. על אף שהמדיניות כללה צעדים כלכליים בתחומים רבים, חלקה הזכור ביותר הוא קיצוב המזון. על מוצרי מזון הוטל פיקוח מחירים, ולאזרחים הותר לרכוש רק כמות מוגבלת של מוצרים, שאותם הם קיבלו תמורת תלושי מזון.

1
אז לא שמרו על מרחק של שני מטר. אנשים עומדים בתור לקבלת מצרכי מזון, צילום: הנס פין, באדיבות לע"מ
1
דוגמה לתפריט המנות החודשי שלו היו זכאים אזרחי ישראל. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

למעשה, הקיצוב לא התייחס רק למוצרי מזון, אלא הורחב גם לפריטים נוספים כמו רהיטים וביגוד. חברות ישראליות כדוגמת "לודז'יה" ו"אתא" ייצרו בגדים שחולקו גם הם תמורת תלושים, ועיצבו את האופנה השלטת בישראל הקטנה של ראשית שנות החמישים.

1
מודדים בגדים בתקופת הצנע. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

פסקה אחת על נסיבות מקילות: ממשלת ישראל לא הייתה היחידה בעולם באותן השנים שהנהיגה משטר צנע, והיא פנתה למסלול הזה מכל מיני סיבות, שאפשר לטעון שהיו מוצדקות. ראשית, היא עוד התאוששה ממלחמת העצמאות הקשה (שבמהלכה גם כן חולקו מצרכי מזון והוגבלה הצריכה). שנית, ואולי בעיקר, היה חשש כבד שללא הקיצוב, לא תצליח המדינה לספק מזון וביגוד לכל העולים החדשים שהגיעו בגלי העלייה הגדולים של אותה תקופה – רובם ללא כל רכוש. מלבד זאת, ביקשו בממשלה להפחית את יוקר המחיה באמצעות הקיצוב, ולמנוע את היווצרותם של פערים גדולים בחברה.

1
תצוגת הפריטים שלהם היה זכאי כל אדם. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
כרזה של הממשלה. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

וכך, נדרשו אזרחי ישראל להצטייד בפנקס תלושים, לחשב נקודות, ולהתייצב במכולת אצל החנווני שאצלו היו רשומים. הם יכלו לקבל שמן, סוכר, מרגרינה ואורז, להתפנק עם בשר אולי פעם בשבוע ודגים אולי פעמיים בחודש. מדי פעם בפעם קיבלו ביצים, שוקולד, 100 גרם גבינה או פירות יבשים. לא פעם בשל המצב נתקלו הלקוחות במחסור, ולא הצליחו לקבל פריט שבו הם חשקו. התפריטים הקשוחים הכריחו את התושבים להיות יצירתיים בבואם לבשל את הארוחות, והיו מי שנחלצו לעזרתם: גורו הבישול של אותם ימים, ליליאן קורנפלד, הוציאה ספר מתכונים יאה לתקופה. בארגון ויצ"ו דאגו לתערוכה שבה הוצגו מנות "צנע". הממשלה מצידה, ניסתה לשכנע כמה טובה היא אבקת ביצים.

1
השתכנעתם? מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

 

1
קפה אין! שלט על דלתו של בית קפה בשנת 1949. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

בעקבות אותו מחסור במוצרי מזון בסיסיים התפתחו מהר מאוד שוק אפור ושוק שחור, לצד מערכת המחירים המפוקחת. עולים שזכו בתלושים מכרו את חלקם ב"שוק אפור" תמורת כסף. מוצרים של ממש הגיעו אט-אט לידיהם של סוחרים ממולחים שפיתחו את השוק השחור שבו יכלו האזרחים להשיג לפתע ביצים ובשר, חמאה ושוקולד. הממשלה מצידה ניסתה להילחם בשוק המקביל שצמח לה מתחת לאף, וקיימה מסעות הסברה אגרסיביים נגדו, כמו גם מנגנון אכיפה שכלל חיפושים בדירות ובחפצים אישיים, בניסיון לחסל את התופעה.

1
כרזה ממשלתית נגד השוק השחור. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

 

1
ילדה מחופשת לשוק השחור ולשוק הלבן, תחרות תחפושות בתל אביב, 1951. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

לאט-לאט התגבר המרמור בקרב אזרחי מדינת ישראל נגד מדיניות הקיצוב המגבילה. לאט-לאט צברו תושבי המדינה יותר כסף שיכלו להוציא – אך לא יכלו להשתמש בו כרצונם בגלל משטר הצנע. בקיץ 1950 פרצה שביתה כללית בקרב הסוחרים בדרישה לשנות את המדיניות: חנויות הביגוד וההנעלה, בתי קפה ומסעדות, כולן סגרו את שעריהן.

1
אדם מעיין בשלט המודיע על שביתת העסקים. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

המרמור האזרחי לא איחר להגיע גם אל השדה הפוליטי. במפלגת השלטון מפא"י אומנם הביעו תמיכה במדיניות וטענו כי מדובר בתנאי הכרחי לטובת קליטת העלייה ההמונית, אך יריבותיה הפוליטיות לא היססו לתקוף את משטר הצנע. המפלגה הבולטת במלחמה נגד הקיצוב הייתה מפלגת "הציונים הכלליים", שבבחירות לכנסת בשנת 1951 ניהלה קמפיין תחת הסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת". מסע הבחירות המוצלח מיצב את המפלגה באותו זמן כמתחרה העיקרית של מפא"י, והיא זכתה באותן בחירות ב-20 מנדטים – הישגה הגדול ביותר בשנות קיומה של המדינה.

1
שלטים בעד מדיניות הקיצוב במצעד האחד במאי, 1949. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
כרזת בחירות של מפלגת הציונים הכלליים. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

 

1
כרזה של מפלגת הציונים הכלליים לקראת הבחירות לכנסת השנייה. האזרח סובל מהתזמורת של בכירי מפא"י. מתוך אוסף הכרזות ההיסטוריות, הספרייה הלאומית

מדיניות הקיצוב בוטלה באופן רשמי וסופי רק ב-1959, אך עוד לפני זה נערכו שינויים במשטר הצנע. שיפור במצב הכלכלי של ישראל, ההתנגדות האזרחית, הבירוקרטיה הבלתי נסבלת, והשוק השחור שהפך את הצנע ללא רלוונטי, הובילו כולם לעדכון המדיניות. בשנת 1952 הובילו שר האוצר אליעזר קפלן, ומחליפו, לוי אשכול, את התוכנית שנקראה "המדיניות הכלכלית החדשה", ונקטו צעד ראשון לשיפור מצבם של אזרחי ישראל. עם זאת, בדיעבד, יש האומרים שמדובר בהישג גדול: בזכות 'תקופת הצנע' הידועה לשמצה הצליחה ישראל, מדינה צעירה שאחרי מלחמה, לפתח את משקהּ ולקלוט מיליוני עולים – בלי לגווע ברעב.

 

לקריאה נוספת

הדגן שהציל את ישראל

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

מי הוכתר "אלוף האכילה של ישראל" לשנת 1953?

כך הפך אורי אבנרי לאיש המושמץ במדינה