.
מאת יובל ישראלי
הוא בוהה בחלקיקי האבק נעים לאיטם באלומת האור שמציצה לצד הווילון החום המעוטר בערבסקות. ברקע מהדהד קול מערסל, ״לא דיברנו עוד על אהבה ולא ירדנו אל סופה.״ הוא מקשיב בחצי אוזן ולפתע נחרד. ״אימא, למה הוא אומר בשיר שהוא רוצה למות איתה?״ אמו מכינה במטבח שומשומיות, והוא מביט בה שופכת עיסה זהובה לוהטת על השיש ומרדדת. ״לא עכשיו,״ היא אומרת. ״חייבים לחתוך לפני שזה יתקרר.״ כעבור כמה רגעים היא קוראת אליו בקול, ״זה רק שיר. זה לא באמת.״
*
הם עומדים בחצר המשחקים האחורית של גן חרוב ומפטפטים, כשהילדה שולפת שתי סוכריות חמאה. ״מי רוצה סוכרייה?״ היא שואלת בהיתממות, והוא ואמנון מתחננים יחד למעדן הנדיר. הוא בוחנת את שניהם בהנאה קיסרית ואומרת, ״אתה חמוד ואני אוהבת לשחק איתך, אבל אבא של אמנון מת,״ ושמה את הסוכרייה בכפו של אמנון.
הבשורה נצעקה מפיה של מישהי שרצה לעברם בבכי כמה ימים לפני החג. תאונת טיסה. הוא ואמנון חברים קרובים והוא נע בין קנאה לרחמים כלפיו. הוא אוהב להתארח אצלם בבית, להרכיב פאזלים, לחכות שאמו של אמנון תכין שוקו ותשים במיוחד בשבילו את התקליט של באך עם הפתיחה של ״היֹה היה״. העיניים העצובות שלה מזכירות לו את עיניה של אמו שלו, והוא חושב שזה בגלל שגם אימא שלו איבדה את דוד נדב בתאונת טיסה לילית.
אמנון ואחותו הם הילדים הכי יפים בעולם. היא בהירה ויש לה עיניים ירוקות ואמנון שחום וזריז, העתק של אביו המת. הם מדברים על משחקים ובית ספר וחברויות, על ההמצאות שהם מתכננים ועל דברים מתוקים שהסבתות שלהם מכינות. על אביו הם לא מדברים לעולם.
*
״תראו, טנקים!״ אחד הילדים צועק והם מתגודדים בחצר המשחקים של כיתה ב׳ ומביטים על שיירה אינסופית של משאיות ענק שמסיעה טנקים וציוד צבאי ללבנון. הם גרים בגליל, אבל הם מחוץ לטווח הקטיושות וכל העניין רחוק מהם. הוא מוטרד, כי עכשיו ״החתול שמיל״ ו״שלוש ארבע חמש וחצי״ משודרות רק אחרי החדשות על המבצע. אחר כך יואל, אבא של חבר – שהיה רגיש לדבורים ויצא איתם לטיולים כשעל הצוואר היה תלוי לו כדור מיוחד בתוך פלסטיק כתום, למקרה שייעקץ – נהרג ממוקש. פתאום הוא לא מצליח לזכור איך הוא נראה, וכשהוא עובר ליד סככה עם שקים של גרעיני הכותנה הוא מדמיין שהוא רואה את דמותו הדקה עם התלתלים מתקרבת מרחוק. שהכול היה טעות גדולה, ומישהו אחר התפוצץ. הם ילכו לקיבוץ וכולם יתרגשו נורא והוא יינשא על גלים של אהבה משום שהוא מצא ראשון את יואל.
*
לכל הילדים יש סבתא אחת או שתיים ורק לו יש שלוש, כי יש גם את סבתא של אימא, סבתא מלכה. כשהם הולכים לבקר אותה, פותחת להם את הדלת אישה קטנה עם משקפיים ענקיים שבקושי מדברת עברית. בדרך כלל היא משוחחת עם אימא בשפה זרה ומלטפת לו את הראש. הוא שונא את הליטופים ואת ריחות התבשילים, אבל כשהוא שואל אם אפשר לוותר על הביקור אצלה אימא שלו נוזפת בו. סבתא מלכה מתה בשנה האחרונה שלו בגן חרוב, ולהלוויה באים כל מיני דודים ומביאים לו משחק חדש ומגישים קפה ועוגות. הוא יודע שאמו עצובה, אבל האירוע כולו זכור לו כמין חגיגית יומולדת נעימה.
*
את נטי הוא אוהב מאוד. אסור לקרוא לה סבתא, והיא אומרת לו ולאחיו: ״אצלי מותר לעשות ה־כ־ו־ל, אפילו לחרבן על השטיח.״ אצלה אוכלים ארוחת בוקר מול הטלוויזיה. היא מכינה חביתה מלאה חמאה, שמנונית וריחנית, ולידה מלפפון ועגבנייה חתוכים גס על צלחות עץ אישיות ומעל הכול זוהרת הפיתה, בצק ריחני ונפלא שאין בקיבוץ. לפני שנה נטי ראתה שהוא מקנא באחיו הקטן ששותה מבקבוק, ומאז השוקו המיוחד שהיא מכינה לו – חבילת שוקולד מומסת על הגז בחלב – מוגש לו בבקבוק של תינוקות.
אחר כך הולכים לים, חוזרים עם רגליים מוכתמות בזפת שמסירים בסינטבון ואחרי האמבטיה רצים עירומים וקופצים על המיטה של נטי, היא מפדרת אותם בטלק והוא מרגיש כמו בן עשירים מפונק. פעם אחת הם הולכים לים עם סבא אפרים ובסוף, במקום לחזור ישר לאוטו אפרים אומר, ״בואו למלתחות״. הוא מגלה לחרדתו שהמקלחות משותפות, והוא ואחיו נבוכים ומתקלחים בבגדי ים. אפרים מתקלח בעירום והוא מביט בכרס שלו, בגוף הלבנבן ובזין הקטן והמכווץ שלו. בבית, נטי לוקחת אותו לשיחה ואומרת לו שהיא מבינה שהוא ראה שלאפרים יש פיפי קטן אבל הוא לא צריך לדאוג, כי הגודל לא כזה משנה, ויש דברים חוץ מהגודל.
.
.
*
הטיול השנתי בכיתה ב׳ הוא הפעם הראשונה שבה הוא ישן במקום שאינו בית הוריו או סבתותיו, אבל הוא מרגיש בטוח כי יש לו שק שינה חדש ויפהפה, אדום ושחור עם הדפס מרשים של צייר צרפתי בשם טולוז לוטרק, והוא מתגאה בו ומצפה ללילה. אחרי שהם מתחלקים לחדר בנות וחדר בנים והמלווה אומר לילה טוב, מישהו מדליק את האור ואחד הבנים מפשיל את תחתוניו ומתחיל לשיר ״יה יה, מנגן בגיטרהההה, יה יה מנגן בגיטרההה״ כשהוא פורט על האיבר שלו. הוא מביט נפעם ונדהם מחוסר הנימוס ומהרוח הפרועה, אבל לא יכול להסיר ממנו את המבט. אחר כך הוא עושה תחרות עם נועם, מי מהם יעז להיכנס לגמרי עד הסוף לשק השינה, כי השקים עצומים. שלו ממש ענק ורך והוא ישן נפלא. למחרת, כשהוא חוזר מהטיול, אמו שואלת איך היה. הוא מספר לה על האוטובוס ועל הקבר והמערה של איזה צדיק ועל היער, אבל הראש שלו נודד אל המופע המוזיקלי הלילי.
*
כמעט בכל שבת הם יוצאים לטייל. אבא מעיר אותם מוקדם בבוקר ובשבע הם כבר ליד שטח מאה, שם יש צריח של טנק ישן, אוכלים כריך ומשחקים לפני העלייה לפסגת הר הנגח. באחת הפעמים מצטרפת אליהם בת הדוד שהוא אוהב, והם מביטים בשפיריות מרחפות ובראשנים קטנים בנחל דישון, שצינור שאיבת מים ענק עובר לאורכו. באחד הסיבובים, הצינור מונח גבוה מעל הנחל ואביו חוצה אותו בזריזות וקורא להם להצטרף. בת הדוד מקבלת שחרור אף על פי שהיא גדולה מהם. אחיו מהסס ואז חוצה את הצינור בזהירות. הוא מתחנן שאבא שלו יוותר לו, מבקש ומתחיל לבכות, אבל לבסוף נאלץ לחצות רועד מעל הנחל הזורם.
*
בחופשים הם נוסעים לבקר את נטי ואפרים. אימא מעלה אותם על קו 842 או 841 ואומרת לנהג איפה להוריד אותם. נטי מחכה בתחנה ומבקשת שיגידו באמת מה שלומם, לא סתם בסדר, אלא חרא או נהדר, והם מצחקקים. הם משחקים בחדר קטן בגינה, המלא בחפצים שבורים וחלקי בובות שנטי אוספת והוא נהנה להביט בהם. כשהוא כורע על השטיח השעיר כדי לשחק עם אחיו מפתיע אותו כאב חריף. הוא מתיישר לאט, ומבין שהתיישב על מוט פלסטיק שהיה חלק ממשחק לפעוטות. הוא מביט סביב כדי לוודא שאיש לא ראה והולך אט אט לשירותים. חודשים הוא מדמם מהישבן וכואב לו, אבל הוא לא מספר. אולי יחשבו שהוא התיישב על המוט בכוונה?
*
בסוף כיתה ו׳ הכיתה מעלה מופע סיום צנוע בנושא פנטזיה, שמסתיים בשירה נרגשת של ״חורפים שבעה חיכינו לך, לא קראת אבל ענינו לך״. זו השנה האחרונה בבית הספר שבקיבוץ, שבו הוא מכיר את כל הילדים, המורים והמזכירות. בכיתה ז׳ כבר נוסעים בכל בוקר לבית הספר האזורי העצום, שיש בו שבע כיתות מקבילות וכשהוא רואה את הילדים המתבכיינים והאבודים שמבקשים את עזרת אם הבית הוא מחליט לנסות להשתלב. הוא מתמצא בסרטים ובמוזיקת פופ ורוצה להתחפש בפורים לשרון ליפשיץ. באחת ההפסקות כשכמעט כל הבנים עומדים בחצר, דקל מהקיבוץ שלו מספר להם: ״אתם יודעים שהוא תמיד מסתובב עם הבנות?״ ובגלל זה הבנים קוראים לו נקבון. גופו מתלהט, אבל אין לו מושג מה לומר, אז הוא משפיל את עיניו. אחר כך הוא נחרד לגלות שגם הבנות מהקיבוץ שמעו את הסיפור והן מספרות אותו לפנינה המטפלת. פנינה עסוקה בצערה על כך שהבנים עונים לה בזלזול והבנות מצחקקות בלעג כשהיא מעירה להן. לאימא שלו פנינה אומרת, ״אבל הוא באמת לא השתנה, כזה חמוד,״ והוא חושב שהיה שמח לדעת איך להיות קצת פחות חמוד.
*
בסוף כיתה ח׳, פחות או יותר יחד עם החצ׳קונים, הוא מתחיל לאונן. הוא מתלבט אם הפנטזיות המסעירות שלו על רוב הבנים הן נורמליות וחושב שאם נגזר עליו להזדיין בתחת הוא צריך להתאמן. באחד הלילות הוא שולף לורד עבה כתום ומנסה להכניס אותו לתחת לאט־לאט, אבל זה כואב ולא כיף ואחר כמה ניסיונות הוא מתייאש. אחר כך הוא מביט בלורד בגועל כאילו הוא יכול להריח ממנו את הכישלון שלו והוא מצטער שאין לו עם מי לברר את העניין ואת מי לשאול אם התנוחה שהוא מדמיין בדרך כלל – פנים אל פנים – בכלל אפשרית במציאות.
*
בכיתה י׳ הוא מקבל חדר בנעורים, עם אסף, והוא יכול לריב עם אימא שלו ולצאת בטריקת דלת. על הקיר מעל המיטה של אסף הוא מצייר, לבקשתו, את העטיפה של פינק פלויד עם האיש הבוער. כשהוא יוצא מהמקלחת הוא מקפיד לכרוך מגבת סביב המותניים וללבוש את התחתונים בזהירות. הם לא באמת חברים ובסתר ליבו כל זה נראה לו כמו משחק קטן עם עצמו ועם הרהורי ליבו. באוטובוס לבית הספר הוא מביט בהשתקפות של עצמו וחושב שהעיניים שלו יפות, אבל השאר פחות. הוא נזכר שאימא אמרה לו שיש לו גבות עבות ומרשימות, אבל הוא לא מוצא את המחמאה בדבריה. נטי אומרת לו שאם מקללים אותו ״הומו״ שיענה שכולם הומואים, כולנו הומו־ספיאנס, אבל התחמושת הזו חמקמקה ולא מספקת.
*
ערב אחד הוא חוזר מהספרייה לחדרי הנעורים, באפלת שדרת הברושים ליד הבית־לקשיש, ומבחין פתאום באור שנדלק בחדר של יאיר ונועם. נועם נכנס לחדר, פושט את בגדיו ולרגע עומד שם עירום לפני שהוא מתלבש ויוצא שוב. הכול קורה כל כך מהר והוא נטוע במקום, עדיין רואה את שיער הערווה שעטף את האיבר המנומנם. בכל פעם שהוא חוזר מהספרייה הוא מביט אל אותו חלון בתקווה, עד שהוא מחליט שהעניין נהיה מסוכן. זמן קצר לאחר מכן מקרינים במועדון סרט, ומזווית העין הוא רואה את נועם שקוע בכורסה וידו ממששת במכנסיים. הוא גורר את הכיסא לאחור כדי לראות יותר טוב את נועם, שעכשיו מלטף את עצמו וכמעט שולף את האיבר שלו החוצה, אבל אז נועם קם והולך לחדר. ליבו הולם. הוא רוצה ללכת אליו, אבל מה להגיד? מה, הוא הומו? הוא צופה עוד קצת בקומדיה האמריקאית והולך לחדרו, מובס.
.
*
אסף מדגמן לו בעירום. הוא מצייר אותו, מסוחרר לגמרי ממחשבות זימה. יום אחד הוא מביט בחבורת נערים שחוזרת מאימון כדורסל, ועיניו לוכדות דמות צנומה ושברירית. יואב. אבל עמוק בתוכו הוא יודע שאין פה סיכוי לכלום. אבל הוא נמשך לשם, נדמה לו שהכאב הוא חלק הכרחי מדמותו כאמן – כמו בצרור פרחי בר שלא ניתן להפריד בו בין פרחי צער לגבעולים רומנטיים. חרף מאמציו, יואב מבחין במבטים שלו ומתעב אותו על כך. בחלומות הארוטיים שלו שוב ושוב מתרחשת תאונת דרכים קשה בדרך לבית הספר, ואחריה משתרר שקט מוזר. לפני שהאמבולנסים מגיעים, הוא ניגש אל יואב בין גופות ופצועים, ומלטף את מצחו המדמם.
יובל ישראלי הוא צייר ומאייר ספרי ילדים. ספר שאייר, "חיבוקים למתחילים" (כתבה אפרת שהם), ראה אור בשנת 2018 בהוצאה עצמית.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: ארבעה קטעים מתוך ספר בכתובים מאת נעמה צאל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
