וּבְעִבְרִית | כמגע אפריל בעלים הרכים

שירים מאת המשורר הקטלאני סלבדור אספריו, בתרגומו של איתי רון

יהודה ארמוני, שלולית ביער בן שמן (פרט), שמן על בד, 55X21 ס"מ, 2019

.

סַלְבדוֹר אֶסְפְּרִיוּ (Salvador Espriu)

מקטלאנית: איתי רון

 


בַּוָּאדִיּוֹת גּוֹלֶשֶׁת מֶרְכֶּבֶת
הַשֶּׁמֶשׁ, מִמְּרוֹמֵי הָרֶכֶס שָׁם
שִׂיחֵי שֻׁמָּר וּגְפָנִים
אוֹתָם אֵינִי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ.
הִנֵּה אֶחְלֹף עַל־פְּנֵי מִסְדַּר
בְּרוֹשִׁים הַמּוֹרִיקִים בְּלִי נוֹעַ
מֵעַל יָם רוֹגֵעַ.

מֵעֵין מוֹלֶדֶת קְטַנָּה
מֻקֶּפֶת בְּבֵית הֶעָלְמִין!
הַיָּם הַזֶּה, סִינֵרָה,
גִּבְעוֹת אֹרֶן וְגֶפֶן,
עָפָר וָאדִיּוֹת. אֵינִי מוֹקִיר
דָּבָר מִלְּבַד צֵל
עָנָן חוֹלֵף.
וְזֵכֶר הַיָּמִים הָרָפֶה
שֶׁהָיוּ וְאֵינָם.

אֲנִי חוֹלֵף עַל פְּנֵי פִּתְחֵי
הַבָּתִּים בְּסִינֵרָה לוֹכֵד פֵּרוּרֵי
זִכְרוֹנוֹת נוֹשָׁנִים, בָּרְחוֹבוֹת
מְהַדְהֶדֶת דִּמְמַת
תְּחִנָּה עֲמוּמָה אֵין תּוֹחֶלֶת.
שׁוּם תְּרוּמָה אֵינָהּ פּוֹרֶסֶת
אֶת הַפַּת הַבָּאָה אֶל פִּי,
אֶת הַזְּמַן הָאָבוּד. רַק
בְּרוֹשִׁים נֶאֱמָנִים מַמְתִּינִים לִי
בְּיַרְקוּתָם הַמֻּפְלָאָה לְהַעֲנִיק לִי מֵחַסְדָּם.

(מתוך בית הקברות בסִינֵרָה)

 

פרחי היקינטון

לָדַעַת אֶת שְׁמוֹ הַבְּסִיסִי, אֶת שְׁמוֹ הַפָּשׁוּט
שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לָחוּשׁ רַק לִטּוּף
כְּמַגַּע אַפְּרִיל בֶּעָלִים הָרַכִּים,
כְּשֶׁאוֹר הַגֶּשֶׁם מִתְרַחֵק אַט־אַט
לְעֵת עֶרֶב עִם פִּרְחֵי הַיָּקִינְטוֹן.
רֶגַע בָּהִיר שֶׁל הַפֶּרַח, מִשְׁתַּקֵּף,
שָׁמוּר הֵיטֵב, מֵעֵבֶר
לְיָפְיָם שֶׁל פְּרָחִים בְּתוֹךְ עֵינַי.
אַחַר־כָּךְ, לֹא־כְלוּם זוּלַת זִכָּרוֹן
שָׁבִיר בָּאֲוִיר, מִלְּבַד הַיָּרֹק הָעַז
שֶׁל עֵשֶׂב הַנִּרְטָב בַּמָּטָר הַדַּק.

 

פונטוס

בְּקַרְקָעִית שַׁלְוַת עֵינֵי הַיָּם
הִבְחַנְתִּי בַּחֲלוֹם
מוּטָל, שָׁבוּר, כְּשָׂרִיד מִמִּקְדָּשׁוֹ
שֶׁל אֵל קַדְמוֹן.
אַי, זֶה שֵׁישׁ הַזְּמַן הַקַּר, כְּחַיַּי
הָאוֹבְדִים אֶל מוּל קֶרַח הַמִּלִּים!
מֵעַל סֶלַע הַמָּוֶת הֶחָשׂוּף
אוּכַל רַק לְכוֹנֵן אֶת עַמּוּד הַכְּאֵב
הָרָם, כִּצְעָקָה מְסֻקֶּסֶת, בּוֹדֵדָה
שֶׁל שִׁיר הַלֵּל,
שֶׁאֵין לוֹ זֵכֶר, בְּעוֹד כַּנְפֵי סוּפָה
שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת עִמָּן אֶת אוֹר הַיּוֹם
מְשַׁקְּפוֹת בָּבוּאָתִי בְּסוֹהֲרֵי שָׁמַיִם,
מַזְמִינוֹת אוֹתִי לָצֵאת, לְדֶרֶךְ
עֲמֻקָּה, רוֹגַעַת, בְּשַׁלְוַת עֵינֵי הַיָּם.

(מתוך השעות)

 

הנגנים העיוורים

נַגָּנִים זְקֵנִים הַשָּׁבִים
יְגֵעִים, בְּחַדְגּוֹנִיּוּת הַגֶּשֶׁם
הָאִטִּית, בְּאוֹר
הַשַּׁחַר הַקָּפוּא.

רַכָּבוֹת שׁוֹרְקוֹת מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת
עֲרָפֶל מְטֻשְׁטָשִׁים.
מַקְּלוֹת עִוְּרִים מְעוֹרְרִים
נְבִיחַת כְּלָבִים עוֹיֶנֶת.

מִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה נֶשֶׁף
הִרְוִיחוּ פַּת קָשָׁה
שֶׁל לֶחֶם. הֵם בָּאִים עַתָּה,
מְהַסְּסִים, מְבוֹסְסִים בַּדֶּרֶךְ
הַבֻּצִּית, בַּמַּיִם, לְעֵבֶר
הַמְּנוּחָה הַנְּכוֹנָה בַּקֵּבֶר.

בָּסוֹן, כִּנּוֹר
פָּתֶטִי, בִּמְחוֹל
הַפַּרְוָרִים לַחֲבֵרִים שְׁבוּרֵי הַלֵּב
שֶׁמֵּתוּ. וְשָׁם בָּרֶקַע
בְּמֶסֶר נִמְלָץ
שֶׁל גְּמוּל אוֹ עֹנֶשׁ,
חֲצוֹצְרוֹת שֶׁל יוֹם הַדִּין.

 

שמֵי ירושלים

הֲרְאִיתֶם אֶת הֶהָרִים
הַזּוֹהֲרִים? מִשְּׁתִיקוֹת
וְקֹר נִדָּח שֶׁל כּוֹכָבִים,
בָּרָא לָנוּ הָאֵל אֶת
הָעִיר. מֵחֲלוֹם גָּדוֹל
בּוֹ שְׂפָתַיִם סוֹגְרוֹת עָלֵינוּ,
שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים, הָיִינוּ משתוקקים
לבוא חָפְשִׁיִּים, כַּיּוֹם, כְּקַבְּצָנִים
הַמַּפְנִים גַּבָּם
לְמַכּוֹת הַנִּתָּכוֹת. חִדְלוּ־נָא
לְהִתְיַפֵּחַ, קִלּוּסִין שֶׁל
כְּפוֹר יִפְתְּחוּ בְּפָנֵינוּ
אֶת עֶרֶב עֲצֵי הַזַּיִת
הַכָּסוּף וְאוֹר הַשַּׁיִשׁ,
חֲבַצָּלוֹת, נְהָרוֹת: כֵּן, הַשֶּׁפַע
הַנּוֹשָׁן, בַּזִּים בְּמָעוֹף
מֻשְׁלָם מֵעַל הָאַרְמוֹן
הַיָּחִיד הָרָאוּי לִבְנֵי מְלָכִים.

(מתוך Mrs. Death)

 

32

רוּחַ הַמֵּגִיחַ מִן הַיָּם
שׁוֹרֵק כְּאָסִיר עַל גִּדְרוֹת הַסּוּף.

אָנוּ נוֹשְׂאִים מַבָּט לְעֵבֶר
מְסִלּוֹת הָרוּחַ, בִּנְתִיבֵי הַיָּם:
בָּם נְשַׁלֵּחַ סִירוֹת שֶׁל תִּקְוָה.

בְּעֹמֶק חֲלוֹם הַזְּמַן שֶׁקָּפָא
מִתְרַחֲקִים הָעֵצִים הַכְּסוּפִים.
וְגוֹלְשִׁים מִן הָרֶכֶס שֶׁמֵּעֶבְרוֹ בְּמִזְרַח
שְׁנוֹתֵינוּ חֲסַר הַשַּׁחַר שָׁקַע הַזִּכָּרוֹן,
הַשָּׁב כָּעֵת עִם בֹּשֶׂם הַשֻּׁמָּר, בִּמְשׂוּכוֹת
שִׂיחֵי אֲגָבָה וְאֶשְׁבָּל, אֲפִיקֵי הַנְּחָלִים,
בִּגְחוּנוֹת לְבָנִים, נִרְפִּים כִּלְטָאוֹת.

 

45

אָנוּ שָׁבִים בַּזִּכָּרוֹן עַל עָקֵבֵינוּ
בַּנָּתִיב הַזֶּה. אַךְ לֹא רָאִינוּ
שׁוּם מַבּוּעַ, שׁוּם סִמָּן לְמַיִם,
בִּבְאֵר הַנַּחַת.

שָׁמַיִם שֶׁל עוֹרְבִים. שִׁיר
עִקֵּשׁ נִשְׁרָק מֵעַל לַיְשִׁימוֹן:
"אִם עָבוּר עַמּוֹ מוּכָן אָדָם לָמוּת,
עַמֵּנוּ לְחִנָּם יוּמַת".

(מתוך עור הפר)

 

תרגומי השירים מתוך "מבחר משירת אספריוּ" שיראה אור בקרוב בהוצאת קשב לשירה.

 

סלבדור אֶסְפְּרִיוּ (1913–1985) היה דמות מרכזית בספרות הקטלאנית המודרנית. יצירתו כוללת פרוזה, מאמרים ומחזות, אך החשיבות הרבה ביותר מיוחסת ליצירתו השירית. שירתו מציירת עולם סימבולי עשיר, ומנסחת הרהור מתמשך על חלוף העיתים, המוביל את האדם אל סופו הבלתי נמנע. שיריו תורגמו לשפות רבות וזכו להוקרה בינלאומית.

.

איתי רון, יליד ישראל, 1961. מתגורר בברצלונה משנת 1999 ועוסק בתרגום מקטלאנית לעברית ולהפך. תרגם רומנים, שירה, וסיפורים קצרים. ספר שיריו, "בוחן את ארג המכנס", ראה אור בשנת 1999 בהוצאת שופרא. ריאיון שלו עם המשורר הקטלאני העכשווי מנואל פורקאנו ותרגומיו משירתו התפרסמו בגיליון 7 של המוסך.

 

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת הסופרת האיראנית מוֹנירוּ רָוָאניפּור, בתרגומם של ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | חזר פתאום החשק לעשן

שירים מאת דבורה שטיינהרט, אפרת בלום ואורי פרסטר

מיכל ביבר, ללא כותרת, שמן על בד, 75X60 ס"מ, 2020

.

דבורה שטיינהרט

*

הִיא נָחֲתָה שָׁפוּף
הִיא אֲפוּפָה כָּפוּף
כְּאִלּוּ רֶגַע שָׁכְחָה
לָעוּף.
צִפּוֹר יָפָה
רַק רֶגַע עֲיֵפָה.

קָשֶׁה כָּנָף חוֹבֵט
יוֹתֵר מַכּוֹת לָשֵׂאת
הִיא מַקּוֹרָהּ מְלֵא עָפָר
מַכָּה עַל חֵטְא
צִפּוֹר יָפָה
נָפַל נוֹפָהּ

נוֹצָה חוֹלָה
בֵּיצָה כָּל הָעוֹלָם
הִיא לְחַמֵּם אֶת הָעוֹלָם לֹא
יְכוֹלָה.
צִפּוֹר יָפָה
אֲוִיר גּוּפָהּ.

נוֹשֶׁמֶת אֲשֵׁמָה
אָסוּר לוֹמַר אֶת שְׁמָהּ
הִיא מְסָרֶבֶת לְקַבֵּל מִנֹּעַם
מָה.
צִפּוֹר שְׁמוּטָה
מֵתָה מֵתָה.

 

*

חָזַר פִּתְאוֹם
הַחֵשֶׁק לְעַשֵּׁן
הַלֵּב הַחֲמַקְמַק מוֹשֵׁךְ
לִמְקוֹמוֹת שְׁפָלִים
חָצֵר אֲחוֹרִית שֶׁל בִּנְיַן דִּירוֹת
מִתַּחַת לְחַלּוֹן שָׁם
תִּינֹקֶת בּוֹכָה.
אוּלַי מַחְלִיפִים לָהּ חִתּוּל
מְחַמְּמִים בַּקְבּוּק
חִבּוּק, נִשּׁוּק
מְצ־מְצ…
פְּף־פְּף…
עוֹד מְצִיצָה מָרָה
רָעָה רָעָה.

 

*

לֹא כְּמוֹ תּוֹלַעַת
לֹא כְּמוֹ חֵץ
לֹא כְּמוֹ מַכָּה
כְּאֵד קֹר אָפֹר עוֹלֶה
כָּבֵד לֹא אוֹהֵד
אֵד בְּלִי הֵד

לֹא בַּלֵּב לֹא בַּגָּרוֹן לֹא בֶּחָזֶה
נִכְרָךְ עַל שִׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן
לֹא מְכַרְסֵם לֹא נִנְעָץ לֹא מַפִּיל
מְכֻוָּץ, מַקְפִּיא.

לֹא כְּמוֹ תּוֹלַעַת הַסָּפֵק
לֹא כְּמוֹ חֵץ מֻרְעָל
לֹא כְּמוֹ מַכַּת אֶגְרוֹף
אֵד קֹר אָפֹר עוֹלֶה

 

*

הַהֲנָאָה שֶׁלִּי צִפּוֹר
רֹאשׁ־סַבָּא
נָשַׁפְתְּ עָלֶיהָ, הִיא נֶעֱלֶמֶת
תָּפַשְׂתְּ אוֹתָהּ – הִיא מִתְעַלֶּפֶת.
תָּמִיד אֲנִי צְרִיכָה לֶאֱרֹב לָהּ
לִלְכֹּד בְּהַפְתָּעָה
כְּמוֹ כֶּלֶב – זְבוּב.

 

*

כְּשֶׁהוּא יָמוּת אַפְלִיג
בִּסְפִינַת שַׁעֲשׁוּעִים לָאִיִּים הַקָּרִיבִּיִּים.
הַקָּרִיבִּיִּים הַלָּלוּ יְקָרְבוּנִי!
אֲבַקֵּשׁ שֶׁיִּתְּנוּ לִי קֶפְּטֶן מְבֻגָּר
מֻמְחֶה לִזְקֵנוֹת
עִם חָזֶה שָׁזוּף וּבֶגֶד־יָם סְטְרֵצִ'י
מְמֻלָּא יָפֶה.
הַמִּצְרִים הַקַּדְמוֹנִים נָהֲגוּ לְמַלֵּא אֶת מְתֵיהֶם
בְּקַשׁ וּלְבוֹנָה
שֶׁלֹּא יֵצְאוּ שְׁטוּחִים וּמַסְרִיחִים
לְהַפְלָגָתָם הָאַחֲרוֹנָה.
הַקֶּפְּטֶן שֶׁלִּי יַחְבֹּשׁ קַסְקֵט לָבָן
כְּתַכְרִיכִים
עִם עֹגֶן רָקוּם בְּצֶבַע דָּם.

 

דבורה שטיינהרט מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 57 ו־66.

.

.

אפרת בלום

חוט

אֲנִי מַתְחִילָה לִכְתֹּב מִן הַפִּנָּה הַיְּמָנִית הָעֶלְיוֹנָה
כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּכָל בֹּקֶר אֶל אוֹתוֹ חֲלוֹם.

חוֹתְלוֹת עֲנָנִים נָחוֹת לְרַגְלֵי הַמִּטָּה
וְעוֹרְקֵי תְּכֵלֶת נִמְשָׁכִים מִשִּׁדְרַת הַמַּחְבֶּרֶת.

אֲנִי מְחַכָּה לַיָּד שֶׁתַּעֲבֹר וְתִזְרַע, לָעַיִן
שֶׁתִּקְצֹר אֶת הַפְּרִי

וְעוֹקֶבֶת אַחַר צִפּוֹרֵי הַנְּיָר הַמְּבַשְּׂרוֹת
אֶת חִלּוּף הָעוֹנוֹת.

צִפּוֹר לְבָנָה נוֹחֶתֶת עַל שֻׁלְחָנִי
וְנוֹטֶלֶת חוּט תָּכֹל
אֶל קִנָּהּ.

 

התגלות

וְאִם הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לְךָ
שֶׁסִּפּוּר הוּא אָמַּן וִידֵאוֹ כּוֹשֵׁל שֶׁמְּחַכֶּה לָאוֹטוֹבּוּס בְּתֵל אָבִיב
אוֹ צִיּוּר בְּגִיר עַל לוּחַ זְכוּכִית
אוֹ כּוֹבַע רַחֲצָה צָהֹב,
לְרַגְלָיו נַעֲלֵי עָקֵב אֲדֻמּוֹת
וְהוּא מְחַלֵּק אֶת כָּל הַכְּפָפוֹת בָּעוֹלָם
לַזּוּגוֹת.

הָיִיתָ אוֹמֵר לִי
שֶׁהַשִּׁיר הוּא נַרְתִּיק מִשְׁקָפַיִם רָקוּם
בַּכִּיס שֶׁל אָמַּן וִידֵאוֹ בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
וְהַנָּחָשׁ הָאָדֹם שֶׁל קְלִפַּת הַתַּפּוּחַ
הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִתַּחַת לְסַכִּין בַּסְּתָו.
שֶׁהוּא צְרוֹר סַכִּינִים בִּמְגֵרַת הַגַּרְבַּיִם,
רֶגַע הִתְגַּלּוּת
פְּנֵי הַכַּלָּה מִתַּחַת לַהִינוּמָה
וְזוּג הָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת מֵאַחֲרֶיהָ.

 

שוקו־וניל

מָה צָעַק לִי מוֹכֵר הַגְּלִידָה
בִּשְׂפַת הַמִּדְרָכוֹת שֶׁלּוֹ הַצִּבְעוֹנִית, הַמִּתְגָּרָה
כְּשֶׁחָלַפְתִּי עַל פָּנָיו בַּסִּירָה
חוֹתֶרֶת בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב
הוֹדֶפֶת בִּנְיָנִים
עֲצֵי פִיקוּס
כִּכָּרוֹת
אוֹטוֹבּוּס מָלֵא בִּנְעָרוֹת יָפוֹת
בְּתִלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה.
אוּלַי

שֶׁגּוּף אֲהוּבָתוֹ יָפֶה מִכָּל מַהֲדוּרָה דּוּ־לְשׁוֹנִית
שֶׁגַּם לוֹ הָיוּ פַּעַם אֶצְבָּעוֹת שֶׁל פְּסַנְתְּרָן
שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָאָדָם בִּשְׁנֵי נִסְיוֹנוֹת
שֶׁצָּרִיךְ לְהַחְלִיט: הַיָּד
אוֹ הַפֶּרַח.

הַיּוֹם הִסְתַּדְּרוּת הַמִּלִּים בִּשְׁבִיתָה,
הָיִיתִי עוֹנָה לוֹ, אֵין עִם מִי לְדַבֵּר. אֲבָל מָחָר
אֶהְיֶה סִפְרָה בִּשְׁעוֹן הַקִּיר, מָחָר
אֶקְלַע לַלַּיְלָה אֶת צַמּוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת, מָחָר
אֶרְאֶה .א..וֹ..תָ..הּ. חוֹרֶצֶת לָשׁוֹן אוֹרוֹת עַד שַׁעַר יָפוֹ – – –

אַתְּ שָׁם, הַיְּרוּשַׁלְמִית, הוּא צוֹעֵק לִי, אַתְּ שֶׁבְּלִי הַפֶּה
שֶׁטּוֹעֵם אֶת הַבְּרִיזָה וְיוֹדֵעַ שֶׁמָּחָר יִהְיֶה חַמְסִין, מָה בִּשְׁבִילֵךְ?

 

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום, מתמקדת בשירה בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בניו יורק. שיריה התפרסמו בגיליונות המוסך 35 ו־55.

.

.

אורי פרסטר

מילים לניחום אהובה נוטשת

תְּנַסִּי לַעֲצֹר אֶת הַיָּד הַחוֹתֶכֶת.
תְּנַסִּי לַעֲצֹר אֶת הַיָּד בְּלִי מַגָּע.
הִיא עַל סַף הִתְפָּרְקוּת, אֲבָל רַק מִזְדַּכֶּכֶת.
הַלִּכְלוּךְ מִסָּבִיב נַעֲשָׂה בִּשְׁגָגָה.

תְּנַסִּי לְכַסּוֹת אֶת הַגּוּף הָעֵירֹם.
תְּנַסִּי לְכַסּוֹת, לַעֲטֹף בְּלִי מַגָּע.
הִיא אֵינָהּ מְעֻלֶּפֶת. זֶה רַק חִוָּרוֹן.
הִיא נָפְלָה לָרִצְפָּה, בְּקָרוֹב תֵּרָגַע.

תְּנַסִּי לְאַחוֹת חֲתָכִים בַּיָּדַיִם,
תְּנַסִּי לְאַחוֹת בְּלִי לִקְרֹא לָרוֹפֵא.
זֶה כְּלָל לֹא דִּמּוּם. זֶה לֹא דָּם, זֶה רַק מַיִם.
הַנּוֹזְלִים מַקִּיפִים אֶת גּוּפָהּ הַקּוֹפֵא.

תְּנַסִּי לַעֲזֹב בְּלִי מִלִּים שֶׁל פְּרִידָה.
תְּנַסִּי לַעֲזֹב בְּלִי לוֹמַר נְטִישָׁה.
זֶהוּ קֹר הָרִצְפָּה, זוֹ לֹא אַתְּ, הִיא תֵּדַע.
זֶה אֵינֶנּוּ חִבּוּק. זוֹ נַפְשָׁהּ הַתְּלוּשָׁה.

 

אורי פרסטר, ילידת 1994, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. ספרה "תני לשירה בכורה" ראה אור ב־2018 בהוצאת "הוצאה עצמית". שיריה פורסמו במוסך, בהו!, בגרנטה, בהליקון, בעיתון 77 ובבמות נוספות. ספר שיריה השני עתיד לראות אור השנה.

 

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, מיכל מוגרבי וטלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | שלושה משוררים חוזרים אל ילדותם

"הילד משמש לעצמו נקודת מרכז להתייחסות הסביבה, הקרובה והרחוקה, הריאלית והמיתית." צביה ליטבסקי מתבוננת בחוויית הזמן הילדית בשיריהם של פוגל, עמיחי ורילקה

אפרת פלג, ללא כותרת (פרט), חול על עץ, 60X60X5 ס"מ, 2005

.

בריכה, ירח ופסנתר: על חוויית הזמן הילדית בשלושה שירים, מאת דוד פוגל, יהודה עמיחי וריינר מריה רילקה

מאת צביה ליטבסקי

.

את חיינו אפשר לדמות למהלך חייו של עץ, שככל ששורשיו מעמיקים וצמרתו עולה, נוספת טבעת בגזעו. בהתאם לכך, תפיסת הזמן הקדומה ביותר שלנו היא ליבת הגזע – נוכחותו הבלתי מודעת של הרגע ההווה. הטבעות ההולכות ומקיפות אותו לרוחבו משקפות כאמור ממד מחזורי, ובצמיחתו של העץ מטה ומעלה ניתן לראות קו ליניארי. מידת המודעות לזמן הולכת ומתפתחת באדם, כך אני מניחה, ברצף זה: מליבת העץ אל תופעות הקבע החוזרות סביבה, ובהמשך, בציר האנכי, לעצם קיומם של התחלה וסוף, לידה ומוות. חשיבותו של דימוי העץ לצורך הדיון היא ההנחה ששלושה ממדים אלה קיימים בנו במקביל לאורך חיינו, גם בילדותנו הקדומה. הליבה הפנימית היא המופלאה ביותר (האין תכליתו של האימון המדיטטיבי לחזור ולחיותה?). הניסיון להתחקות עליה הריהו כמשאלה להציץ אל סוד בראשית.

בחרתי בשלושה שירים, של דוד פוגל, יהודה עמיחי וריינר מריה רילקה, המבקשים ליצור, או לשחזר, חוויית זמן ילדית. שלושתם נובעים מתוך פרספקטיבה מאוחרת, אך לכל אחד נקודת מוצא משלו, הבונָה רצף גילי עם האחרות.

 

דוד פוגל

 

גְּדוֹלִים כִּבְרֵכוֹת וּשְׁקוּפִים
הָיוּ הַיָּמִים
כִּי הָיִינוּ יְלָדִים.

הַרְבֵּה יָשַׁבְנוּ עַל שְֹפָתָם
וַנִּשְֹחָק
אוֹ לִשְֹחוֹת יָרַדְנוּ
בַּמַּיִם הַצַּחִים.

אַף פְּעָמִים בָּכִינוּ
אֶל סִנַּר אִמֵּנוּ
כִּי חַיִּים מָלֵאנוּ
כְּכַדֵּי הַיַּיִן.

(מתוך לפני השער האפל, וינה, 1923; הקיבוץ המאוחד, 2012)

 

לשון העבר מצביעה על נקודת תצפית מאוחרת המהווה מסגרת לתיאור חוויה ילדית. אף בתוכה מצויים ציוני זמן, כגון "הַרְבֵּה יָשַׁבְנוּ", "אַף פְּעָמִים בָּכִינוּ", אך אלה תחומים בתפיסה מרחבית מובהקת. דימוי הַיָּמִים (לשון רבים של "יום") לבריכות, יש בו מן היציבות, הביטחון, הקיום שאינו חולף ואין עליו עוררין. יתר על כן, קרקעיתן של הברכות נראית לעין. בהיותן מעשה אדם, נעדר מהן יסוד הלא־ידוע, האפל, שבנהרות, אגמים ויַמּים.

בבית השני מתחוללת ריאליזציה של הדימוי. היום כמושג זמן מסולק מן הזירה והבריכות הופכות לנוכחות אחת ויחידה, על יסודות המשחק, החירות והעונג החושי שבה: "הַרְבֵּה יָשַׁבְנוּ עַל שְֹפָתָם / וַנִּשְֹחָק / אוֹ לִשְֹחוֹת יָרַדְנוּ / בַּמַּיִם הַצַּחִים". לשון הרבים מבטלת את הנפרדות האינדיווידואלית, ונקודת התצפית המאוחרת נותרת בגדר רישום דק, בלתי מוחש, שכל חשיבותו בבניית מתווה לחוויה.

בבית השלישי מופיעים שני יסודות חדשים: סינר האם, המעמיד, פיזית, את פער הגובה בין הילד לאם, ונוסף על כך מציג אותה דרך תפקודה בלבד: עקרת בית ומקור תמיכה ללא סייג. האם אינה נוכחת כזולת בפני עצמו, אלא כ"מקדש מעט", מחסה לעת מצוא. ואמנם, ההכרה בדמות ההורית כזולת בפני עצמו מתרחשת בתום הילדות, כאשר הנער מתחיל לתפוס גם את עצמו כ"אני" נפרד.

היסוד השני, המופלא והאופייני בעיניי לשירתו של פוגל (כפי שאופייני לשירתו ייצוג זמן מרחבי), מופיע בשתי השורות האחרונות: "בָּכִינוּ … כִּי חַיִּים מָלֵאנוּ / כְּכַדֵּי הַיַּיִן." מילת הסיבה המובהקת "כי", המנמקת את הבכי, מעלה על הדעת חוויה של כאב פיזי, כחבלה או נפילה, או רגשי, כעלבון או דחייה. אלא שאז מתברר שמילת הסיבה מתפקדת אחרת. חוויית החִיּוּת העולה על גדותיה מרוקנת את הבכי ממטענו הסמנטי. הבכי אינו אלא שותפות הילד ביסוד החי של הטבע.

הדימוי המסיים את השיר מפתיע ומורכב. הסטטיות המובהקת, תמונת המרתף שבו מוחזקים הכדים, האפלה הבלתי נמנעת, קירות האבן הקרים והלחים למגע, כל אלה המצטיירים מכוח הצירוף הציורי, עומדים בניגוד למתואר עד כה. אבל מכיוון אחר מוצג כאן תהליך פנימי של הבשלה, על הדהודיו הסמנטיים. ה"חיים" שמלאנו כילדים אינם הולכים לאיבוד. טמון בם גרעין עתידי של טעם ושמחה, שהרי היין ״ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד 15). ובכך מצטרף הרגע ההווה של ליבת הגזע לצמיחה על כל ממדיה.

 

יהודה עמיחי

בהיותי ילד

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד
עָמְדוּ עֲשָֹבִים וּתְרָנִים לְיַד הַחוֹף,
וַאֲנִי בְּשָׁכְבִי שָׁם
לֹא הִבְדַּלְתִּי בֵּינֵיהֶם,
כִּי כֻּלָּם עָלוּ הַשָּׁמַיְמָה מֵעָלַי.
רַק דִּבְרֵי אִמִּי הָיוּ אִתִּי
כִּפְרוּסָה עֲטוּפָה בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ
וְלֹא יָדַעְתִּי מָתַי יָשׁוּב אָבִי,
כִּי הָיָה יַעַר אַחֵר מֵעֵבֶר לְמַחֲשֹוֹף הַיַּעַר.

כָּל הַדְּבָרִים הוֹשִׁיטוּ יָד.
פַּר נָגַח אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּקַרְנָיו,
וּבַלֵּילוֹת לִטֵּף אוֹר הָרְחוֹבוֹת
אֶת לְחָיַי עִם הַכְּתָלִים.
וְהַיָּרֵחַ, כְּכַד גָּדוֹל, הִטָּה אֶת עַצְמוֹ
וְהִשְׁקָה אֶת שְׁנָתִי הַצְּמֵאָה.

(מתוך שירים 1948–1962, שוקן, 1977)

 

גם כאן הפרספקטיבה המאוחרת שבתחילת השיר פותחת שער אל שחזור חוויה ילדית. ציוני הזמן המתגלמים בהמשך בלשון העבר – עָלו, הָיוּ, לֹא יָדַעְתִּי – אינם חורגים משני הממדים הראשונים שצוינו בתחילת הדברים: נוכחות העכשיו ונוכחותה של מחזוריות, שהרי הסיטואציה, כך נראה, חזרה על עצמה. אלה, הרגעי והמחזורי, מעמידים בבית השני נוכחות מיתית, המהווה בעיניי את אחת הפסגות בשירה העברית, ועל כך בהמשך.

כמו בשירו של פוגל, אף כאן "הֱיוֹת ילד" מעוצב כתמונה מרחבית. הילד הדובר שׂרועַ אפרקדן בתוך העשב ליד חוף הים, ומבטו נפתח מלמטה למעלה, מן הקרוב אל הרחוק. העשבים והתרנים של הספינות העוגנות במרחק־מה אינם מובחנים זה מזה, מתוך נאמנות לחוויה שאינה בונה פרספקטיבה ואינה משקיעה חשיבה מפרשת. יתר על כן, היפערותו של שדה הראייה – "כֻּלָּם עָלוּ הַשָּׁמַיְמָה מֵעָלַי" – מעצימה את היעדרו של כל מִדרָג באשר הוא.

אם אמנם מהדהדת כאן עלייתו של אליהו השמיימה ("ויעל אליהו בסערה השמים", מלכים ב, ב 11), הרי היא מאבדת כאן את יסוד הנס הדרמטי, ולחלופין מעמידה את המציאות כפשוטה כנס; המופלא באשר הוא, ללא שאלה וללא מענה.

בניגוד לשירו של פוגל, שלשון הרבים מונעת בו מלכתחילה כל חוויה של בדידות, הרי כאן יש לה נוכחות. אלא שהמילה "יחידוּת" נכונה יותר, בהיותה נטולת מודעות לסבל נפשי. יתר על כן, האם, שדבריה הם צידה לנפש, מופיעה כדמות פנימית, המאפשרת יחידות לא־בודדה זו. גם הדיבור על אודות האב מעמיד את היעדרו לאו דווקא כמקור של כאב. מיקומו ביער על סממניו הארכיטיפיים מעניק לו מעמד אפשרי של גיבור מסע בדרכו.

יחידוּת זו מסתברת בשורה הראשונה של הבית השני כשותפות וקִרבה בין הנפש והיקום. בד בבד עם היפתחות המרחב הממשי בבית הראשון, נפתחת כאן חוויה קיומית שאין בה הבחנה בין חפץ לאדם, בין סובייקט לאובייקט: "כָּל הַדְּבָרִים הוֹשִׁיטוּ יָד". ללשון העבר אין משמעות של עבר, כפי שאופייני לסיפור המיתי (מיתוס ביוונית – "סיפור") הבונה דגם אוניברסלי: הכול חי! קטיגוריית הדומם, שבהתבגרותנו הולכת וכובשת עוד ועוד את עולמנו, לא עולה כלל על הדעת. הכול חי, רוטט, נושם, חש, דובר.

יסוד היולי של מאבק מצוי בין הפר המיתולוגי הקדום, הקשור באופן ארכיטיפי לאדמה, לבין השמש המולכת בשמיים, וזאת ללא הכרעה (כלומר, המאבק נמשך אף ברגע זה…), וללא הבחנה "מעמדית". לפשטות מאחדת זו מצטרפים גם כותלי החדר, לחייו של הילד ואורם של פנסי הרחוב. המרחב הריאלי אינו אלא תפאורה בשותפות הקוסמית.

סיומו היפהפה של השיר מעמיד את הירח כמקור חיים, כדמות הורית. הוא מרווה את שנתו הצמאה של הילד בתמונה אגדית כביכול מתקופת האבות, המשקפת חיי תת־מודע מלאים, מיטיבים ועשירים.

הילד משמש לעצמו נקודת מרכז להתייחסות הסביבה, הקרובה והרחוקה, הריאלית והמיתית. הלילות והימים מתחלפים זה בזה כמעגל אינסופי שאין לו משמעות ליניארית. הביוגרפי וההיסטורי המובלעים בבית הראשון (כפי שמתברר לכל מי שקרא את ספרו של עמיחי, לא מעכשיו לא מכאן, הוצאת שוקן, 1986), מוכלים בחוויה "יחידית", עשירת ממדים ויופי.

 

ריינר מריה רילקה

מילדות

כְּעֹשֶׁר רַב יָרְדָה הַחֲשֵׁכָה
עַל מַחֲבוֹא הַיֶּלֶד. וּבְעֵת
קָרְבָה הָאֵם, כְּבַחֲלוֹם הִלְּכָה,
כּוֹס נִרְעֲדָה בְּתוֹךְ אָרוֹן שָׁקֵט.
הִיא חָשָׁה, כְּמוֹ הִסְגִּיר אוֹתָה הַחֶדֶר,
וְאָז נָשְׁקָה לַיֶּלֶד: פֹּה אַתָּה?
אֶל הַפְּסַנְתֵּר נָשְֹאוּ אֶת מַבָּטָם,
כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר זִמְרָה עִם עֶרֶב זֶמֶר
שֶׁבּוֹ נִלְכַּד הַיֶּלֶד הַקָּטָן.

יָשַׁב בְּשֶָקֶט, מַבָּטוֹ נִרְכַּן
אֶל יָד שַׁחָה מִכֹּבֶד טַבָּעוֹת,
וּכְמוֹ בְּשֶׁלֶג רַב פִּלְסוּ דַּרְכָּן
עַל לֹבֶן מְנַעַנְעִים, הָאֶצְבָּעוֹת.

(מתוך באור חיפשוך מלאכים רבים, זמורה־ביתן, 1987; תרגם משה זינגר)

 

שלא כמו בשני השירים הקודמים, הילד מוצג כאן בגוף שלישי, והדובר מדווח על המתרחש מנקודת ראות חיצונית. מדובר בסיטואציה שגרתית, אך הגם שפרטיה שוליים ויומיומיים, היא טעונה בתנועה נפשית עדינה ודמומה במפגש בין אם וילד, מפגש טעון ומורכב.

"כְּעֹשֶׁר רַב יָרְדָה הַחֲשֵׁכָה / עַל מַחֲבוֹא הַיֶּלֶד." הדימוי יוצא הדופן – רדת חשכה בתום היום מדומה לצניחה איטית של "עושר" – כמו גם הקדמת המדמה למדומה, מסלקים את האימה הילדית נוכח הסיטואציה. אדרבה, החשכה – ולשון הנקבה אינה מקרית – רחבה ועוטפת. העושר המיוחס לה מחדיר אל תוכה כביכול זהרורי אור, ובכך נענה לצורך, הילדי אף הוא, במחבוא, בטריטוריה סודית שאין בה כניסה לאיש.

ודווקא בהמשך השורה, בפסיחה אל ציון בואה של האם, עומדת מילת הזמן "וּבְעֵת". הזמן, והתנועה בזמן, הם קניינה של האם, לא של הילד. ואמנם, מבחינתו של הילד, הילוכה מוחש "כְּבַחֲלוֹם", שמעצם הגדרתו אין למודע אפשרות לחדור אל תוכו.

השינוי בהוויה הדוממת, היינו כניסת האם, מתואר באמצעות מטונימיה מופלאה: "כּוֹס נִרְעֲדָה בְּתוֹךְ אָרוֹן שָׁקֵט." רעד זה המיוחס לחפץ, שאף הוא בתוך "מחבוא", משקף טלטול, זעיר ככל שיהיה, בתוך הנפש, התעוררות לקיומו של זולת (ומכאן גם לקיומו של עצמי) הן בהוויית הילד והן בהוויית האם – "הִיא חָשָׁה, כְּמוֹ הִסְגִּיר אוֹתָה הַחֶדֶר". אמירה זו מייחסת אף לה את הצורך בהוויה אוטונומית ואת הגילוי שאינה לבד. הרעד שבלב היחידוּת פורץ אותה אל היחד, וכדרכה של מטונימיה היא בונה גם תמונת מרחב – חדר בשעת ערב, ארון כלים – וגם הבחנה בין פנים וחוץ. הרעד המשותף לשתי בריות אוטונומיות אלה, חושף גם את הקשר העמוק ביניהן. ולאחר הנשיקה ועד סוף הבית משמשת את הדובר לשון רבים: "אֶל הַפְּסַנְתֵּר נָשְֹאוּ אֶת מַבָּטָם, / כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר זִמְרָה עִם עֶרֶב זֶמֶר / שֶׁבּוֹ נִלְכַּד הַיֶּלֶד הַקָּטָן." לחוויה משותפת זו, המעלה אֲרוּכָה על פריצת המרחב האישי (ונראה לי שאין כמוזיקה להציע זאת), נלווה עדיין גוון דו־משמעי במילה "נִלְכַּד", המציינת משיכה עזה מחד, אבל גם יסוד מסוים של קושי לוותר על ה"אני" הסודי.

הבית האחרון מתאר את נגינת האם מזווית ראייתו של הילד: "יָשַׁב בְּשֶָקֶט, מַבָּטוֹ נִרְכַּן / אֶל יָד שַׁחָה מִכֹּבֶד טַבָּעוֹת, / וּכְמוֹ בְּשֶׁלֶג רַב פִּלְסוּ דַּרְכָּן / עַל לֹבֶן מְנַעַנְעִים, הָאֶצְבָּעוֹת." כמו בבית הראשון, אף כאן שולט יסוד של ירידה – "יָד שַׁחָה מִכֹּבֶד טַבָּעוֹת", ואף קושי שבהתנהלות. אל כף היד על אצבעותיה מצטמצמת ההוויה כולה, של הנגינה, המנגנת והמאזין, כשהצבע השליט, דרך דימוי קלידי הפסנתר לשלג, הוא לבן, בניגוד לחשכה שבתחילת השיר. אף לובן זה, כולו עושר; נצנוצי הטבעות בתוך השלג הם כזהרורי האור המשתמעים בחשכה הפותחת. עושר זה, שבבית הראשון הוא נחלתו של היחיד, כאן הוא נחלתם המשותפת של הילד ואימו, והמחבוא מהבית הראשון הופך למרחב עצום ממדים לתנועתה, או נכון יותר – למסעה של המוזיקה בזמן.

הציור הלשוני הוא מנשמתה של השירה, דרכה להביע את החד־פעמי, שהכינוי בשם אינו מאפשר. עיקרון יסודי זה הופך הכרחי ואימננטי כשמדובר בנושא דיון זה: חוויית הזמן הילדית. אין אמירה, לא פסיכולוגית ולא אינפורמטיבית, שיכולה להיות תחליף לבריכת היום, לירח כְּכַד ולכוֹס הנרעדת. והרגע שבו אנו חוזרים וחווים את ליבת הרֵאשית, הרי הוא מתנת ההתחדשות שזכינו בה כנגד תודעת המוות.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

 

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשירהּ של חיה משב, "בבוקר"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חולצה ורודה

"חייכתי בשפתיים סגורות ('כשאתה לחוץ אתה משדר את זה לילד, ילדים קולטים הכול') והתרחקתי עם עידו על הידיים אל בין צללי האורנים, כמעט מועד על אבן, עיניי מסומאות." סיפור מאת תמר וייס־גבאי

רונית ברנגה, תינוק מקועקע, טכניקה מעורבת (פיסול בחומר וציור באקריליק), 20X29X9 ס"מ, 2017

.

חולצה ורודה

תמר וייס־גבאי

.

כשהרמתי את מבטי מכוס הפלסטיק הנוטפת קצף בירה, לרגע לא ראיתי את עידו, וליבי רחב, ממש כמו בביטוי, רחב: הנה הוא עצמאי! ומיד התכווץ – אולי רץ לחניה שליד החורשה ונדרס? אבל מבט נוסף גילה לי אותו, רק קצת שמאלה מהנקודה שבה היה קודם, ועדיין הולך אחרי גדי.

נזכרתי למלמל תודה לאבא של יעלה, אבל הוא כבר פנה עם בקבוק הבירה למזוג בחיוך חנפני לסייעת עינת. לגמתי משהו מהקצף והבנתי שאני עדיין עומד דרוך עם תיק־הדינוזאור על הגב. חיפשתי זווית ישיבה סבירה על הסלע העקמומי שלידי, והנחתי את התיק של עידו על האדמה המכוסה מחטי אורן. האימהות של עופרי וטליה, שישבו על הסלע משמאל, הפסיקו לרגע לדבר, וחייכו אליי, ואז המשיכו בקולות נמוכים. חזרתי לתצפת.

האוויר החם מעל למדורה טשטש את פניו הרחבים של עידו כשפסע אחרי גדי הלוך ושוב מעברה השני. גדי זרק מקלות אל האש, חיפש ענפים קטנים מתחת לעצים, התקרב למדורה כדי להשליך לתוכה והתרחק כדי להביא עוד, ועידו עקב אחריו. עידו לא הרים מקלות ולא זרק אותם אל האש, רק הלך מוכנית באשר הלך גדי. אבל האור הכתמתם נתן לפניו את החיוניות שלא הייתה בתנועותיו. הוא לא מכוער, הילד שלי, חשבתי, אם יסתכלו עליו עכשיו, לא ממש עכשיו, אחר כך, כשיפסיק סתם ללכת אחרי גדי. אף אחד לא הסתכל, וכאילו הוא מתוכנת רק לכך, המשיך להזדנב אחרי גדי, הילד היחיד שהוא כבר מכיר בגן כי סידרנו שייפגשו בחופשת הקיץ, ושבינתיים רק פעם אחת באותו ערב אמר לו תפסיק ללכת אחריי. תבורך גדי, חשבתי, אבל אל תרוץ קרוב מדי לאש, אמא שלך תעצור אותך ולא תרשה יותר בכלל, וזהו, הנה היא לוקחת אותך לרחוץ ידיים מהמקלות, ועכשיו הילד שלי שוב אבוד, שתול שם מעבר למדורה, עידו אני כאן, כאן, אלוהים אדירים למה שום דבר לא יכול להסתדר, הזדמנות קטנה למשהו טוב. עידו בא אליי שמוט ואטום ובפעם העשירית מאז שהגענו ביקש שנלך הביתה. השעה הייתה חמש וחצי. אנחנו פה רק שלושת רבעי שעה. מעט מדי.

חשבתי מהר. "אבל עוד מעט יהיה מרשמלו, חמוד."

"טוב, אז עכשיו מרשמיוֹ. וניקח אותו הביתה." אמר בפה סגור היטב, שפתיים משוכות בקשת מטה, אימוג'י של ילד עצוב.

"עוד מעט, תכף הגננת סילביה תחלק."

"תגיד יָה עכשיו," הוא נשען עליי, "וניקח הביתה. תגיד יָה."

"נראה, נראה, נראה, מי יושב יפה?" עינת היא שהתחילה לפזם בקול מתיילד, עליז ובוטח, וכמה הורים הצטרפו, משועשעים ושבעי רצון: "נראה, נראה, נראה, מי יושב יפה?"

"הביתה." עידו היה על סף דמעות.

"עוד מעט. בוא, ישירו שירים," הבטחתי, והתיישבתי, אבא יחיד בין עשרים וחמישה ילדים, כמו כל בוקר בגן, במעגל, מושיב עליי את עידו.

"אז אֶת רוֹדִי," הוא ביקש, וקיבל מתיק הדינוזאור את רוֹדִי שלו, חולצה ורודה ישנה של שרית, והצמיד אותה ללחי העגולה שלו.

"הוא מאוד עייף," התנצלתי בפני אף אחד.

לא שרו שירים אלא חילקו חצי פיתה עם חומוס ומלפפון. עידו חיכה במתח לתורו. "ו…לעידו המתוק שלנו!" הגיעה אליו סילביה והושיטה לו חצי פיתה, והוא הסמיק ולקח. דרך גבו הרגשתי את התקווה מפרפרת, וידעתי שאני שותף לתרמית הזאת ("ועכשיו לטליה המתוקה שלנו!…"). אבל הרעב עשה את שלו והוא שקע בפיתה.

"אבא זה חג?" הוא שאל פתאום, רגוע, פנוי לחשוב.

"לא, חמוד, זה רק פיקניק עם מדורה. עם כל החברים מהגן. סתם להתחבר ולשחק יחד, ולהכיר את הילדים שעוד לא הכרת," הסברתי מדי. "וגם לכבוד הסתיו," הנמכתי. שנת הלימודים אמנם התחילה רק לפני חודש אבל מאז כבר הספיקו ללמוד על הסתיו, אספו והדביקו עלים. לפחות כל הילדים שכבר שיתפו פעולה, כל הילדים שהתרגלו כבר לגן, כל הילדים חוץ מעידו. עכשיו כל הילדים דקלמו כשהושיטו יד לקבל מרשמלו ורוד או צהוב או לבן "מה שיוצא אני מרוצה". אבל עידו לחש שהוא רוצה ורוד.

הורים אחדים חגו סביב המעגל, אולי משחרים כמוני לטרף שאריות הפיתות של הילדים. סילביה התחילה לספר על תוכנית הלימוד של הגן לחורף. הם ילמדו על מים וחשיבותם בארצנו. וכמובן יחוו מים במגוון דרכים.

"אבא, הביתה," אמר עידו, שגמר את הפיתה והמרשמלו.

אבל כולם יראו אותנו, אנחנו באמצע המעגל, וזה לא לטובתנו עידו. סילביה לא צריכה לראות אותי לוקח אותך הביתה ("לפעמים אני לא יודעת למי יותר קשה, לך או לו"), הם צריכים לראות אותך נשאר לשבת במעגל, בלעדיי. איך, איך כל הילדים האלה יושבים בשלווה לבדם, מחטטים במקלות באדמה, עושים פרצופים אחד לשני? איך מגיעים לזה?

"רוצה עוד חצי פיתה?"

"יש?"

"אני אבדוק אם יש, שב רגע כאן."

"יוֹ, אבא! ביחד!"

"לא, שב, אני כבר בא."

"אבא!"

"כבר בא."

השקית הלבנה הגדולה של הפיתות הייתה אצל עינת, שבישלה על גזייה תה צמחים לַמבוגרים. אבל היא קודם כול חיטטה לאיטה בשקיות האחרות, חיפשה בשבילי חומוס: "איך הוא השתחרר, אה? ראיתי אותו מתרוצץ ליד המדורה, חמוד כזה!" טלטלה את הצמה שלה מעל לכתפיות הסרבל, מגניבה כל כך.

"כן, קצת השתחרר…"

היא המשיכה לחפש בנחת. "ילדים, רק תן להם טבע."

"את יודעת מה, שיהיה בלי חומוס. רק פיתה, אם אפשר – –"

אבל זעקות איומות כבר קרעו את הערב. חטפתי את הפיתה והחשתי צעדים: כל הילדים צוידו בבקבוקים והשפריצו על המדורה וזה על זה בצהלות.

"אבא…" אספתי אליי את עידו רטוב ומבועת, בקבוק פלסטיק חדש וסגור ביד שלו.

סילביה באה לקראתנו בחיוך: "או, עידו, לא פתחו לך את הבקבוק? הנה סילביה תפתח."

"יוֹ! יוֹ רוצה," הוא טמן ראש בתוכי.

היא רכנה אליו, לתוך כתפי, "רק משפריצים, חמודי… לכבוד הסתיו, שיבוא גשם… רק בצחוק…"

"כן, הוא כנראה פשוט קצת נרטב… רק רגע," חייכתי בשפתיים סגורות ("כשאתה לחוץ אתה משדר את זה לילד, ילדים קולטים הכול") והתרחקתי עם עידו על הידיים אל בין צללי האורנים, כמעט מועד על אבן, עיניי מסומאות. ואז הוא פרץ בבת אחת בבכי הגדול שלו.

העגלה היטלטלה בשביל העפר היוצא מן החורשה ועידו הגביר את הבכי עם כל טלטול. אידיוטים אידיוטים אידיוטים אידיוטים. בכה רטיבות, בכה רעש, בכה עולם דפוק.

בתיק הדינוזאור יש לפחות מכנסיים להחלפה. עצרתי את העגלה ביציאה מהחורשה, על המדרכה, ומחיתי עיניים באגרוף לפני שהקפתי אותה ורכנתי אליו. "בוא נחליף למשהו יבש." בכי ונפנופי מחאה.

שחררתי את מעצור העגלה והמשכתי ללכת, מזכיר לעצמי שלוש וחצי שנות ניסיון: בכי כזה אין טעם לנסות להרגיע לפני שיזרום קצת. אבל אחר כך כן לנסות הסחות דעת. לשים לב, לא לעבור את הנקודה, כי אם מפספסים את השלב המתאים להסחה, הבכי רק גובר ונעשה היסטרי ומשם קשה לחזור. פעם אחת ניסינו לעבור את הסף הזה באופן יזום, אנשים שבטעות שיתפנו אותם אמרו שזה חשוב, ונתַנּו לו לבכות ולבכות והוא צרח שלוש שעות. אבל הוא היה בן שנה ושמונה ולעולם לא יזכור. רק בי זה נשאר כמו סימן צריבת סיגריה על אסלת פלסטיק לבנה. יצאנו מהחורשה מול בית המצורעים הישן, המוקף חומה, ופנינו אל הרחובות היורדים אל השכונה. ברחוב הצר והישר ליוו אותנו הבכי המר ומודעות האבל הישנות, מרוטות כבר, על אביו של ראש הממשלה, שהיה גר כאן, קצת הלאה. שם, בבית ההוא, מבקר עדיין מדי פעם היתום, ראש הממשלה. אבל הוא כבר גדל והיה לאיש חזק, כמו אביו. בקיץ, כשהספידו, סיפרו בהתפעלות בכלי התקשורת איך הגיב האב באיפוק למות בנו השני בקרב.

עידו בכה בלי הרף. לרגע חשבתי לרדת אל פינת החי שבשביל הצדדי ולהציע לו לעצור להתבונן בגדיים, אבל התאפקתי, יודע שסירוב רק יצית שוב את ההתפרצות שבינתיים הפכה ליפחות קבועות. בסוף הרחוב, קרוב לבית ההוא, שאיש לא הוריד ממנו עדיין את מודעת האבל הגדולה, מאבטחים שרבבו מבט נוקב ממכוניות שרד אל בכיו הבלתי פוסק של עידו ודיווחו עלינו במכשירי קשר חבויים בצווארון חולצתם.

בלית ברירה ניסיתי:

"די עידו. הכול בסדר. רוצה עכשיו את הפיתה?"

"יוֹ."

"רוצה לשתות?"

"יוֹ. רוצה רוֹדִי."

עצרתי באחת, הוא גלש קדימה בגלל הבלימה והשמיע יבבה נוספת, שונה.

רוֹדִי.

אוף.

רגע, אולי בכל זאת בתיק הדינוזאור.

לא.

לא בתיק.

ליד המעגל. בעפר. ברטיבות.

"אבאאא, רוֹדִי!"

"עידו, כנראה השארנו אותה. נצטרך לחזור."

"יוֹ!! יוֹ!! יוֹ יָחזור. אתה תֶיֶך."

"אני מצטער מאוד, חמוד."

אלוהים כמה שאני מצטער.

סיבוב פרסה והתחלתי לרוץ, לעיני המאבטחים החשדניים, דוחף את העגלה בעלייה, ורץ, ורץ, ורץ. רוֹדִי בבקשה חכי לנו! כבר מתחיל להחשיך, נצטרך למצוא את החולצה בלי הרבה אור. אם הם בכלל עדיין שם. בעצם מה צריך אותם שם, עדיף שלא יהיו. רץ רץ רץ. אבל אם הלכו אולי הזיזו אותה או זרקו או. רצתי בכל הכוח, בכיו של עידו כמו מטחים מעל ראשי, "יורים עליך יורים עליך" היה המ"מ צועק וזורק עליי אבנים קטנות ואני זחלתי מהר יותר משחשבתי שאני מסוגל. לרוץ לרוץ, בכל הכוח, ולקלוט שגם אם לא ארכון קדימה בשרירים מאומצים, וגם אם אנשום מדי פעם, אהיה מהיר באותה מידה, ובכל זאת. רוֹדִי שלו, איזו שטות איומה, כבר שנתיים אנחנו פוחדים־חצי־בצחוק מהרגע הזה, היה ברור שפעם אחת זה יקרה. אבל למה דווקא עכשיו, למה עם הגן, למה הכול מסתבך. שטויות, הנה היא תכף כאן, ונחזור הביתה ולישון. ומחר גן. ובסוף הוא יתרגל.

"תכף נגיע, חמוד," התנשפתי. החורשה התגלתה לעינינו מאחורי העיקול, יפה פחות משהייתה בשעת השקיעה, כשהתגלתה לעינינו כשבאנו נרגשים ומצפים למדורה, מקווים. עכשיו אפורה ומאובקת. דהרתי פנימה, מטלטל את עידו בעגלה על האבנים. לרגע לא בכיוון המדורה שהייתה, אלא לעבר חבורה אחרת שעמדה במפלס גבוה יותר. צלליות של דמויות נעות, מתכנסות יחד. אבל מיד הבנתי וסטיתי בבהלה. בילדותי היו מספרים שהמצורעים יוצאים בשעות הערב מבית המצורעים הסמוך, לחגוג בחסות החשכה סביב מדורות בחורשה. אבל בית המצורעים לא פעיל כבר שנים, עכשיו זו סתם מרפאה ואלה סתם אנשים. התקרבנו אל מקום מדורת הגן שכובתה. שם נראתה רק דמות אחת, ובשעה הדהויה הזאת לא היה אפשר לזהות מי היא. אולי סילביה.

הבכי נחלש, עידו נעשה דרוך, גופו נמתח מעט קדימה, עיניו תרות אחרי רוֹדִי, נחמתו, שלו, שלו, תמיד, יותר מאביו ואמו.

אבנים מפוחמות, מלפפון חמוץ דרוס אחד. אחרון הילדים, עופרי, השתין על רמץ המדורה בהכוונתה של אמא שלו. דעתו של עידו הוסחה והוא רק הביט ומשך באפו.

סימנתי בתנועות שפתיים וזרוע: מצאתם כאן משהו? פה, על האדמה?

אמא של עופרי החזירה מבט שואל.

אותתי 'לא חשוב' והקפתי את המדורה סביב־סביב, מוביל את עידו בעגלה. כלום.

אבל זה דווקא אומר שמישהו לקח אותה בכוונה. אולי שמר עליה בשבילנו, סילביה מכירה את רוֹדִי, גם עינת. או שזרקו בטעות, אבל יגידו לי איפה שקית הזבל ומיד אוציא אותה. אבל ודאי לא זרקו. אני אתקשר לסילביה.

"אתה מחפש משהו?"

"סילביה הלכה מזמן?"

"לא, היא עוד כאן, רק הלכה לשירותים, בבית המצורעים."

"היא אמרה שתחזור לכאן?"

"מממ, לא יודעת. עופריקי, סיימת? בוא, הולכים."

"אבא, איפה רוֹדִי?"

"בטח סילביה לקחה אותה, הנה, נלך להביא."

"יוֹ, יוֹ סיביה יָקחה!"

"לא, רק בטעות. הנה, נלך להביא."

עידו היה נפוח ומותש מבכי, ואולי אפילו היה נרדם בעגלה – דבר נדיר – אילו יכול היה למשש את רוֹדִי הרכה בלחיו.

דהרתי לעבר בית המצורעים. בילדותי לא העזתי אפילו ללכת על המדרכה הזו, וגם כמבוגר נהגתי לעבור למדרכה ממול, מין הרגל. ועכשיו ניגשתי אל השער הראשי הרחב, שדרכו היו נכנסות הכרכרות. הוא היה נעול. בעצם הוא תמיד נעול. איך נכנסים? נזכרתי בעוד כניסה, מסביב. דלת ברזל קטנה, ירוקה. הנה: מרפאות חוץ, משרד הבריאות, שעות הפתיחה. נגמרו לפני חמש דקות. אבל הדלת נפתחה בקלות בדחיפת כתף, ואפילו לא חרקה. נורא פשוט להיכנס.

חצר פרא עצומה, לא רואים את סופה. פעם הייתה בוסתן לחולים שגרו פה, שחיו פה יומם וליל, ולא הורשו לראות פני איש. רק זה עם זה, מצורעים עם מצורעים. רימונים כבדים ומפוצחים כופפו את הענפים מעלינו, הנעליים שלי מעכו חרובים בשלים מדי ואת העשבים הגבוהים שעלו בין מרצפות האבן הישנות. והיה שקט גדול. וחושך. לא יכולתי לראות אם מישהו נמצא מאחורי צללי העצים. השביל המרוצף הוביל אל הבניין הנטוש למחצה שיש בו פאר ופשטות. השארתי לרגע את העגלה בתחתית גרם מדרגות כפול, מקושת, ועליתי בו אל דלת נעולה, על אף המחאות של עידו. הרמתי מבט אל גמלון העץ המעוטר שמעל. jesus hilfe, אמרה כתובת תחתיו. מאין יבוא עזרי. אין אור בחלונות. ננסה מסביב.
"אבא, יוֹ פֹה, יוֹ פֹה," הצליח עידו לומר, קולו נקטע בשאריות התייפחות.

"כן, אבל סילביה פה, בשירותים. רגע."

רוח סתיו קרירה צמררה אותי וענפים שלא ראיתי חבטו במצחי. אבל הנה, מעבר לעיקול השביל, שלט, חדש, בפונט חסר חן, לא שייך: שירותים. חץ לשמאל. להקיף את הבניין. אבל אין כאן אף אחד. והנה הדלת. ופס אור מתחת. ושקט. דפקתי עליה וקול הדפיקה הדהד מקצה החצר העצומה ועד סופה. ואז נזכרתי בשמועות על כך שכמה מן המצורעים נקברו בחצר הזאת.

"סליחה?" קראתי.

אין תשובה.

"סילביה?"

פתחתי את הדלת. אסלה וריח חיטוי חריף. לרגע עוד הספקתי לחשוב על ידו של המצורע שנגעה לפניי בידית הדלת, ואם מתים מצרעת, כמה נורא זה יהיה לעידו, כאילו זה מה שחסר לו; ילד אחר, שנקשר פחות, היה מתגבר, אבל עידו לא יתאושש לעולם – ואז – בעצם אז, מותי יהיה הישועה שלו, ההצלה שלו, היחידה, כי סוף־סוף תמיד יבינו אותו, לעולם לא ישפטו עוד את הרגישות היתרה שלו, הוא איבד אבא, כמה נורא, והוא גדל בלי מודל גברי, הכול ירגישו צורך לאהוב אותו במיוחד ויתנו לו את תשומת הלב האישית שחסרה לו, והוא יפרח, ממש יפרח, זה כל מה שהוא צריך, אז למה הם לא מוכנים לעשות את זה בלי שאמות, אבל כעבור עוד שנייה עידו הבין את משמעות האסלה הריקה, שאולי לרגע חשב (כמוני) למצוא את סילביה יושבת עליה, ופרץ בזעקת ייאוש איומה של מי שאיבד יותר מאבא, איבד את רוֹדִי, היחידה שהייתה שלו תמיד תמיד וללא תנאי.

חייגתי.

"סילביה? היי. כן, לא, הוא בסדר, היה נורא נחמד. אה… את עוד באזור חורשת הירח אולי? לא, פשוט… אולי ראית את הסמרטוט הזה שעידו מסתובב איתו? לא, ורוד. כן, השמיכה! כן, חולצה – לא משנה, זה בסדר. את חושבת שיש סיכוי שהיא לקחה? יופי, מה הטלפון שלה?" עידו ששש, זה כדי למצוא את רוֹדִי, "תודה, סילביה, ממש תודה."

"עידו, רוֹדִי אצל הגננת עינת. תכף נתקשר אליה."

לחצתי. המספר לא זמין. מה עושים מה עושים מה עושים מה עושים. מה. שוב. לא זמין.

"סילביה, סליחה, עינת לא עונה. את יודעת לאן היא הלכה? לא, לא, סליחה, ברור. רק חשבתי. כן, אני אגיד לו. תודה." החולצה כנראה אצל עינת והוא יקבל אותה מחר מיד בבוקר. בטח.

"איפה… עינת?" הוא פלט בין היפחות.

"בבית שלה. או בגן. אני אלך לשם להביא לך."

"עכשיו."

"כן. אבל בדרך נעצור בבית ואם אמא כבר שם היא תשמור עליך עד שאני אבוא."

חשבתי שהוא יהיה מטושטש ועייף מהבכי, אבל הוא בכה שוב, כמעט בלי אוויר.

איפה דלת הברזל הירוקה? הנה. לחצתי על הידית ודחפתי.

ודחפתי.

והיא לא נפתחה.

שעות הפתיחה כבר עברו. אנחנו נישאר פה הלילה. עידו ואני בבית המצורעים. אנחנו נישאר פה תמיד. ולא נלך לגן. אף פעם. ולא נלך לשום מקום ודי. ניערתי את הדלת, עוד פעם אחת. אה, פשוט צריך למשוך.

התחלתי לרוץ בקור, רצתי לקול הבכי, אל רוֹדִי, כאילו יש עוד תקווה. טסתי במורד אותם רחובות, בחושך. הגדיים בפינת החי התכרבלו לצד אמותיהם לשנת לילה, ולראש הממשלה כבר לא היו אמא או אבא להתכרבל לצידם, רק מאבטחים. בכיתי ורצתי.

רק בתחילת הרחוב שלנו הסדרתי נשימה והתקשרתי. "שריתי, חזרת? תרדי רגע למטה, אני תכף מביא את עידו וקופץ להביא את רוֹדִי, שכחנו אותה. אני חושב שאני יודע איפה. כן, הרוב היה נחמד," הגברתי קול, "נספר לך אחר כך."

נזכרתי שעידו עדיין רטוב. אבל אולי התייבש, לא העזתי לבדוק. כמעט מגיעים.

שרית כבר חיכתה למטה. היא הכתיפה את תיק הדינוזאור ועידו הניח לה להרים אותו כמו בובת סמרטוט. נשקה לי חטופות, מוטרדת, יופייה כמעט לא מורגש כשהיא במשקפים ושיער אסוף. אבל זו שרית שמבינה ויודעת.

"בוא חמודי, נאכל ואבא יחזור."

"כבר אכַיְתי חצי פיתה," הוא אמר בקול רועד.

"וואו! נתנו לכם פיתה!! איזה כיף… חצי שלם? בוא ניתן לך חצי נשיקה, והנה עוד חצי," העיפה אליי חיוך.

הם עלו במדרגות המוארות ואני נשמתי עמוקות ועמדתי לרגע.

ואז הכנסתי את העגלה למחסן.

מה עכשיו. לא היה לי מושג איפה עינת גרה. אבל בראשי היא עמדה עכשיו בחדר סטודנטיאלי ומדדה בפני מישהו, חצי בצחוק, את החולצה המהוהה שהייתה של שרית, מניחה אותה מעל לסרבל שהיא לובשת ומסתובבת אנה ואנה בתנועות דוגמנית לועגות, והמחשבה עוררה בי גועל ומבוכה, גועל ומבוכה בחולצה שלנו, של שרית, של עידו, שלי. יצאתי לחצר החשוכה והמוזנחת של הבניין. התרחקתי קצת מחלונות השכנים בקומה הראשונה והתקשרתי לעינת. ופתאום היא ענתה. והבנתי שהכול יסתדר ודי. פשוט.

חולצה ישנה? אה, זאת… (זאת שכבר הייתם צריכים לגמול ממנה את הילד מזמן כי היא מונעת ממנו להשתחרר, להשתתף.) היא לא יודעת, היא תבדוק, רגע, יש לה שם בשקית כמה דברים שמצאה. דקה (אני אבדוק לאט־לאט ואתה תפנים שאין לחץ). נראה לה שיש שם שני סוודרים, ו… אולי זה זה? ורוד בהיר? כן. יופי. אין לה בעיה. היא תביא את זה מחר לגן. בכיף. מה שלום עידו המתוק, הוא נהנה מהקומזיץ?

לקבל את זה הלילה? היא לא יודעת… (מה נפלת עליי עכשיו, אבא היסטרי. אבל אנסה להמתיק קול.) בעצם היא יכולה לשים את זה בדרך הביתה על השער של הגן, כדי שאני אוכל לקחת.

אני יכול לקפוץ לאן שאת נמצאת ולקחת את זה, שלא תטרחי, ניסיתי.

לא, זה בסדר, הגן ממש בדרך שלה, היא פה ברחוב הראשי, בבית קפה, ומשם תלך הביתה. היא שומעת שזה דחוף לי (ואתה משדר את זה לילד), אז היא תנסה כמה שיותר מהר.

תודה עינת, ממש תודה! פשוט זה – –

בכיף, ניתקה.

גן סילביה היה מול הבית. ממש כך. שנים גרתי מולו, עוד לפני ששרית עברה לגור איתי, עוד לפני שנולד עידו, עוד לפני שנתתי את דעתי על קיומו מול ביתנו ועל היתרונות שאולי טמונים בכך.

כנראה תמיד בשעות הבוקר עלו שוועות הילדים הנקרעים מעל הוריהם והגיעו אל הדירה, אבל אני לא שמעתי, אולי מיהרתי לעבודה, ובשישי ישנתי בלי הפרעה. מה ידעתי אז.

חציתי את הכביש ועמדתי ליד השער. הגן עכשיו היה אפל, אבל בכי פנטום של עידו היה מונח בחצר, בין המתקנים, כתמיד.

ועכשיו היה נדמה לי שהוא אמיתי, עולה מן הבית שלנו, ממול, עידו מעולם לא נרדם בלי למשש את רוֹדִי, וגם אם יצנח מעייפות, כשיתעורר בלילה כהרגלו ויגשש אחריה ולא ימצא אותה הוא יצווח. ואם עינת תתעכב. ומה אם תשכח, תלך ישר הביתה… חסר אונים הלכתי כה וכה על המדרכה, לא רציתי שתבוא כשאני עומד ומחכה ליד השער. נכנסתי לחצר שלנו וחיכיתי בין הצללים, קופא. בדקתי כמה דקות עברו מאז השיחה. חמש־עשרה דקות.

יצאתי ושוטטתי. בשיטוטי התקדמתי כמו גל, הולך ושב אל חוף הרחוב הראשי, הרחוב שאהבנו מאוד בראשית ימינו כזוג כי היה שכונתי ואינטימי, שלושה בתי קפה, חנות ספרים, חנות שוקולד, אבל עכשיו הפך למזללת סטייקים, מסעדות מעוצבות באדום שחור לבן לכל אורכו. שם עינת יושבת עכשיו. עדיין. חצי שעה מאז שאמרה שתמהר. ואולי בכל זאת שכחה, והלכה הביתה בדרך קיצור אחרת? שוב ושוב התחלתי לפסוע אל השדרה בנחישות, מחליט לעשות סיבוב ולהציץ, אבל החשש שבינתיים היא תניח את החולצה על השער ומישהו יחמוד אותה החזיר אותי בכל פעם על עקבותיי. השיטוטים קדימה־אחורה הלכו ונעשו עייפים ונואשים, ולכן גם נועזים יותר ויותר, עד שפרצתי נחוש לשדרה, והתחלתי לסרוק אותה לאורכה, פרוע, דרוך. יום חמישי בערב, והמון אדם גדש את המסעדות ואת בתי הקפה, מבוגרים, אוכלים, צוחקים, מתווכחים בחשיבות, אוכלים. ועלתה בדעתי כמות הטליים והעגלים המוצעים למכירה ברחוב הזה, אחרי שנשחטו הרחק מאמם, וראיתי אותם גודשים את הכביש מקצה לקצה, לכל רוחבו ואורכו, ואז נטבחים בזה אחר זה, וריח דם עמד באוויר, ובושם אנשים יוצאים בליל חמישי, ופעיות.

ופתאום ראיתי אותה. מבעד לזגוגית. יושבת ומפטפטת עם שתי חברות. צוחקת. וראיתי את השׂקית על כיסא לידה. ואת רוֹדִי מציצה ממנה בוורוד־בייבי מוכתם. ומהר הלכתי הלאה, שלא תרגיש.

ארבתי כמה דקות, עומד ליד בית קפה אחר, מקיש על לחצנים בטלפון, כאילו עסוק. חלפתי שוב על פני הזגוגית, לכיוון השני. עינת צחקה. ורוֹדִי הייתה שם. זה מטופש, מטופש כל כך. רק איכנס ואקח. אה, איזה קטע, את כאן, בדיוק נכנסתי לשתות משהו… ואם לא תאמין? שתחשוב מה שתחשוב. אבל אתה חשוד, אתה על הכוונת. יורים עליך, יורים עליך. והנתזים יעופו על עידו.

ופתאום עינינו נפגשו. החיוך קפא על פניה, והיא אותתה לחברה שלה. ומיד התעשתה ונופפה לי בחביבות מעושה, ויצאה אליי עם החולצה ותקעה אותה בידי.

"היי, הנה זה. היה לו קשה, אה? אבל הקושי מצמיח… תמסור לו שעינת אוהבת אותו!"

"ממש." סיננתי.

"מה?" היא החווירה.

"ממש!" אמרתי ולחיי ואוזניי בוערות.

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון." אמרה בשקט.

"שום דבר, סליחה. סתם אני…" בור התפשט בבטן שלי והתחיל לשרטט את ממדי הנזק הבלתי הפיך שגרמתי.

"לילה טוב," היא נכנסה. התיישבה מול החברה ודיברה מהר מהר ולא העיפה בי עוד מבט. אבל אני עמדתי שם עוד זמן רב, לחכות לה, לתקן, וידעתי שהיא רואה אותי ושאני מקלקל יותר ויותר, ושעידו בוכה ונרדם ובוכה וידו מגששת אחרי החמימות של רוֹדִי, אבל רוֹדִי בידי, קרה ולחה ומסריחה מבשר ומפחד.

 

 

תמר וייס־גבאי היא סופרת למבוגרים ולילדים ועורכת. ספרה האחרון לילדים, "טלי מתחת לשולחן", ראה אור ב־2019 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. חברת מערכת המוסך.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "משפחה", סיפור קצר מאת יעל דין בן־עברי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן