הימים הם ימי מרד המכבים, והקרבות היו עזים. המכבים נלחמו בעוז, אך רבים מהם נפלו בקרב. ובכל מקום שבו נשפך דמו של לוחם מכבי, מספרת האגדה המקומית, עלה וצמח מיד פרח קטן, אדום ובוהק כדם. כך זכה הפרח המדובר בשמו: דם המכבים, ובימי אביב אלה ממש הוא עולה ופורח ברחבי ארץ ישראל, מן הצפון ועד השפלה.
מן האגדה העצובה הזאת, שדומות לה קיימות גם בתרבויות אחרות בעולם, אפשר לגלות במהירות את התשובה לשאלה שבה עוסקת הכתבה הזו: כיצד הפך הצמח המוגן לסמל בולט של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה? אבל למרות שהתשובה לכאורה ברורה, ניסינו לבדוק קצת יותר לעומק את שורשי החיבור הזה בהיסטוריה הישראלית הקצרה. מתי בדיוק נוצר הקשר בין הפרח לבין המועד שזה מקרוב נקבע במדינה הצעירה?
כשמחפשים באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית, מגלים שהאזכורים הראשונים של הביטוי "דם המכבים" מעל דפי הדפוס היו בעיקר ציטוטים מנאומים נלהבים שניסו להבעיר את האש שתבער בלבותיהם של הצעירים היהודים הציוניים. כותבים ודוברים ביקשו להזכיר שדם המכבים הגיבורים עדיין זורם בעורקיהם של היהודים שישובו בקרוב למולדתם, או אולי כבר שבו וזקוקים לחיזוק. מכאן, הקישור בין גבורתם של המכבים והדם ששפכו לבין הדם שנשפך על הגנת היישוב והמולדת היה כמעט מובן מאליו.
ואכן, האזכור התרבותי בין פרח דם המכבים לבין הנופלים מופיע אולי כבר בימי מלחמת השחרור. בשירו המפורסם של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו", הפרח אינו מופיע בשמו, אך נכתב שם "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים". הרעיון לחבר בין פרח אדום לבין זיכרם של הנופלים בקרב אינו מקורי: הוא נפוץ כבר במלחמת העולם הראשונה, אז הפך הפרג לסמלם של חיילי בריטניה ההרוגים בשדות פלנדריה. בארץ ישראל נדרשו לסמל חדש (שלא יהיה קשור לכובש הבריטי), ולא יזיק שגם ידגיש את הקשר לגיבורים העבריים הקדומים.
אז קשר לנופלים יש, ואגדה יש, וכבר ביום הזיכרון תש"י (1950) עיצבה אישה בשם מרים טרופ פוסטר ליום העצמאות שבו הופיע הפרח שהוזכר בשמו. למרבה הצער את הפוסטר עצמו לא הצלחנו לאתר, ולכן אנו גם לא יודעים מהו בדיוק הפרח שצויר עליו. זאת משום שבאותה תקופה השם "דם המכבים" ניתן בכלל גם לפרח שונה מזה שאנו מכירים כיום, פרח שבימינו נקרא |דמומית". בדמות הפרח הזה הוטבעה סיכת "סמל הנכה" שהוענקה לנכי צה"ל החל משנת 1954. הבילבול הבוטני היה רב, ובאותה שנה ממש הופיע גם בול מיוחד לכבוד יום העצמאות, שעליו הופיע בוודאות פרח דם המכבים המוכר לנו כיום.
אם כן, אפשר אולי לקבוע כי לאחר מלחמת השחרור ובראשית שנות החמישים התקבע השימוש בדם המכבים כסמל לזיכרון הנופלים במערכות ישראל. תורם נוסף לעיצוב סמליות הפרח היה "הזקן" – ממייסדי הפלמ"ח, אלוף צה"ל – יצחק שדה. באחד מהטקסטים הרבים שכתב חזר שדה אל המיתוס ואל הפנייה ללבותיהם של הצעירים המאזינים, חברי הפלמ"ח:
"כך טחן ושטף הזמן את דמויות המכבים, הסיר מהם את הבלתי־חשוב, את הקל, והניח רק את ההכרחי לנו… את דם המכבים. ואותו דם, נגיד את הדבר בכל הפשטות והביטחון – נוזל גם בעורקינו. לעניין זה, כמוהו כמוהם. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם". הקטע הזה מדבריו הוקרא גם על קברו במלאת 30 למותו, בשנת 1952.
באמצע שנות החמישים נמצאה ראייה נוספת לקיבוע מקומו של הפרח בין סמלי יום הזיכרון כמו גם להשפעת המנהג הבריטי. כפי שבבריטניה נוהגים עד היום לענוד את פרחי הפרג על דש הבגד בטקסי הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, כך נתפרסם בידיעה משנת 1955 כי ילדי בתי הספר היסודיים יתבקשו לענוד את פרח דם המכבים. באותה שנה הוחלט כי הפרח יהיה סמל רשמי של יום הזיכרון.
מאמצע שנות השישים מופיע שמו של פרח דם המכבים בעיתונות על רקע אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר בתולדות ישראל: הקמפיין נגד קטיף פרחי בר. דם המכבים היה אחד הפרחים הראשונים שהוכרזו "פרח מוגן" ונאסר לקטוף אותם. כך ככל הנראה התגלגל הנוהג החלופי, להדביק על דש הבגד את המדבקות שרבים מכם ודאי מכירים, והן מופצות בכל שנה במיליוני עותקים על ידי אגף ההנצחה של משרד הביטחון.
בשנים האחרונות החלה לפעול בישראל עמותת "דם המכבים" הפועלת במטרה להחליף את הנוהג להדביק מדבקות בענידת סיכה של הפרח, ובעתיד אף לאפשר גידול מסחרי שלו כך שיוכלו לקטפו ללא חשש. בשנת 2019 ערכה העמותה את הפיילוט הראשון והפיצה 30,000 סיכות.
אם אתם זוכרים ויודעים עוד על המסורת הקושרת את דם המכבים לזיכרון הנופלים על הגנת ארץ ישראל, אם הייתם שם ואם נהגתם לענוד את הפרח על בגדכם, ספרו לנו עוד: כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם.
כתבות נוספות
