מאז שראה אור בשנת 1911 ספר היזכור העברי הראשון, המנציח שמונה מבני היישוב העברי בארץ שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890, חוזרים בני משפחה וחברים של נופלים להיעזר בדרך זו על מנת להנציח את זיכרון אהוביהם. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שוחחנו עם שלושה מחברים של שלושה ספרי נופלים על האדם שאיבדו ועל הדרך שבה הגיעו לכתוב ספר לזיכרו.
"קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על אדם שלא הכרתי"
בשיחת הטלפון שקיימנו, סיפרה שרית סגל על מחשבה שחזרה וביקרה אותה לקראת יום ההולדת השישים, "מה אנחנו משאירים אחרינו לילדינו ולנכדינו". התהייה החוזרת הזאת הובילה אותה לעיין באלבומי התמונות ובמסמכים שנותרו מישראל מכטינגר, אביה של שרית, שנפל במלחמת סיני בשנת 1956 והוא בן 38.
אימה של שרית כבר לא הייתה בחיים, ומכאן שלא יכלה להיעזר בה כדי לשחזר את סיפור חייו של האב שאיבדה כשהייתה בת שנתיים. מלאכת השחזור התבססה על אלבומי התמונות והמסמכים שנותרו. דרכם למדה על הילד השובב שהיה: "במכתב מבית-הספר שבו למד הוא הוזמן לשוחח עם המורה", וגם על תחושת השליחות שליוותה את האיש שנולד בפולין, עלה ארצה והתגייס לצבא הבריטי ולאחר מכן לצה"ל. עוד למדה על ניסיונותיו לשמור על קשר עם המשפחה שנותרה בפולין – שרובה, כך גילתה מאוחר יותר, נספתה במהלך המלחמה; ועל הדוד ששרד את המלחמה ושעימו נוצר קשר מחודש.
מה שהתחיל כפרויקט אישי ראה אור בספר שחולק לילדיה ולנכדיה של שרית – "ספר אנדרטה לסבא" לדבריה. כמה מעותקי הספר העבירה שרית למרכז הזיכרון של חיל הלוגיסטיקה שבו שירת אביה, ולבית יד-לבנים. שם סיפרו לה שהספרייה הלאומית שומרת אף היא על ספרי היזכור, וכך הגיע עותק גם לירושלים.
"אחרי מותו נכנסנו לחדר וגילינו מחברת שירים שחיבר"
לפני שיצא למסע לפולין בשנת 1994 לא הקדיש יאיר אנגל מחשבה רבה לשירותו הצבאי הקרב. חלומו הגדול היה להיות כדורסלן, ולכן האמין ששירות כספורטאי מצטיין הוא שיתאים לו ביותר. כשחזר מהמסע השמיע מנגינה חדשה לחלוטין ולהוריו סיפר שהוא מתכוון להתגייס ליחידה המובחרת ביותר בצה"ל כי זוהי חובתו של נער יהודי.
בערב חנוכה של שנת 1996 יצא יאיר עם חברו מתן פוליבודה לאימון צלילה במפרץ חיפה. השניים היו לקראת סוף מסלול ההכשרה בשייטת 13, אך מהצלילה הזו הם לא חזרו.
"אנחנו גרים בקיבוץ כך שהחדר של יאיר היה נפרד", סיפר יוסף אביו של יאיר, "אחרי מותו נכנסנו לחדרו וגילינו מחברת שירים שחיבר". רוב השירים במחברת הוקדשו לאהבת נעורים של יאיר, בעוד כמה נכתבו בעקבות (ולמעשה, בזמן) המסע לפולין. את אחד השירים, "שישה מיליון אחים", הקריא יאיר בסיום מצעד החיים שבו השתתף על חורבות משרפות בירכנאו, אותו היעד שאליו הגיע סבו של יאיר (אביו של יוסף) בזמן המלחמה כעובד כפייה. בשנת מותו של יאיר הדפיסו בני המשפחה את מחברת השירים שלו, ונוסף על כך חוברת להנצחת זיכרו.
יוסף ממשיך ומספר: "חברי יורם דורי פנה אליי והציע שהשיר "שישה מיליון אחים" יולחן, כמובן שנענתי בחיוב. משה יוסף הלחין ודוד דאור שר את השיר. בפעם הראשונה שדוד שר אותו זה היה ב"מצעד החיים" על חורבות משרפות בירכנאו. מיד אחרי האירוע, שבו השתתפנו אני וכל המשפחה, ולקראת הטיסה חזרה לארץ, התכנסו ושאלנו את עצמנו "מה הלאה?". החלטנו שנקים מיזם של שירים של ילדים שהשתתפו במסע לפולין. פניתי למשרד החינוך. המשרד ניאות להשתתף. אז גם גילינו שפרופ' זהבית גרוס ממרכז ון גלדר לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן כותבת מאמר על היחס של הדור השלישי והרביעי לשואה".
כך יצא לדרך פרויקט מיוחד בשיתוף משרד החינוך ואוניברסיטת בר-אילן, שבמסגרתו נשלחים כל שנה עשרות שירים שחיברו תלמידים ותלמידות שלקחו חלק במסע לפולין. זו השנה הרביעית לפרויקט. מתוך השירים שהתקבלו מולחנים שישה שירים כל שנה היוצאים בתקליטור. עד כה הולחנו 19 שירים, נוסף על השיר "שישה מיליון אחים" של יאיר.
"מתוך כל זה משהו מהארז שאבד לנו ימשיך איתנו"
אחד מספרי הנופלים האחרונים שהגיעו לספרייה מוקדש לזיכרו של ארז אורבך. מחלת הדם שעימה נולד ארז לא מנעה ממנו לשרת בצה"ל. לאחר כמעט שנה של שיחות ושכנועים מול המערכת הצבאית, התקבל ארז כמתנדב בתפקיד אחראי על מחסן הכלים במערך הטכני של חיל האוויר. בשנת 2017 נרצח בפיגוע בארמון הנציב במהלך סיור כחלק מסד"ח בקורס הקצינים שאליו יצא. עם ארז נפלו סגן שיר חג'אג', סגן יעל יקותיאל וסגן משנה שירה צור. ארז הועלה לדרגת סגן משנה לאחר נפילתו.
לקראת יום השנה הראשון לנפילתו התכנסו חבריו, בני המחזור של ארז בישיבת ההסדר מעלות, והחליטו לקיים לימוד משותף לזיכרו. הנושא שבחרו היה "הארת פנים" – תכונה שאפיינה את ארז – בחור חייכן, חברותי וחם. בשנה שלאחר מכן, סיפר חברו הראל בז'ה, החליטו לצאת למסע שישלב תכונות של יצירתיות ועבודת המידות – עידון של האישיות. היצירתיות של ארז התבטאה בכתיבה, נגינה, ציור ובשלל תחומים נוספים. המחשבה שלהם הייתה שהדרך לזכור את חברם, היא דרך התכונות והצדדים שאהבו באישיותו, ולא בהנצחת הכאב. הם נפגשו עם מורה לכתיבה יוצרת, הונחו על דרכו של כתיבת מאמר וכל אחד בחר נושא בהקשר של עבודת המידות שאותה למד. לאור הלימוד כל אחד יצר בנתיב שאליו התחבר, וכך נוצר הקובץ שיש בו מגוון יצירות לזיכרו של ארז, אבל גם משהו בלתי נפרד מהחברים עצמם. בקובץ נמצא שירים, מאמרי תוכן ודעה וציור. השם לחוברת נבחר מתוך שיר שכתב ארז, ופורסם בקובץ שהוציאה המשפחה (והיה לארז אדיר) – "הכי קל לומר את זה".
הראל, שעימו דיברנו, הוא מבקר קבוע בספרייה הלאומית, ומכאן שהכיר בצורך להעביר שני עותקים של החוברת שחוברה לזכר חברו למחזור אל הספרייה הלאומית.
מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.
אנחנו מודים לכל המרואיינים על ששיתפו אותנו בזיכרון הנופל.
כתבות נוספות
"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה
עקדת ערן פרץ ז"ל: "וַאֲנִי בּוֹכֵה בְּנִי! בְּנִי! לוּ נִיתַן מוּתִי תַחְתֶךָ"
