מאז שראה אור בשנת 1911 ספר היזכור העברי הראשון, המנציח שמונה מבני היישוב העברי בארץ שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890, חוזרים בני משפחה וחברים של נופלים להיעזר בדרך זו על מנת להנציח את זיכרון אהוביהם. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שוחחנו עם שלושה מחברים של שלושה ספרי נופלים על האדם שאיבדו ועל הדרך שבה הגיעו לכתוב ספר לזיכרו.
עמוד השער של ספר ה'יזכור', שנת 1911
"קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על אדם שלא הכרתי"
שער הספר לזכר ישראל מכטינגר
בשיחת הטלפון שקיימנו, סיפרה שרית סגל על מחשבה שחזרה וביקרה אותה לקראת יום ההולדת השישים, "מה אנחנו משאירים אחרינו לילדינו ולנכדינו". התהייה החוזרת הזאת הובילה אותה לעיין באלבומי התמונות ובמסמכים שנותרו מישראל מכטינגר, אביה של שרית, שנפל במלחמת סיני בשנת 1956 והוא בן 38.
אימה של שרית כבר לא הייתה בחיים, ומכאן שלא יכלה להיעזר בה כדי לשחזר את סיפור חייו של האב שאיבדה כשהייתה בת שנתיים. מלאכת השחזור התבססה על אלבומי התמונות והמסמכים שנותרו. דרכם למדה על הילד השובב שהיה: "במכתב מבית-הספר שבו למד הוא הוזמן לשוחח עם המורה", וגם על תחושת השליחות שליוותה את האיש שנולד בפולין, עלה ארצה והתגייס לצבא הבריטי ולאחר מכן לצה"ל. עוד למדה על ניסיונותיו לשמור על קשר עם המשפחה שנותרה בפולין – שרובה, כך גילתה מאוחר יותר, נספתה במהלך המלחמה; ועל הדוד ששרד את המלחמה ושעימו נוצר קשר מחודש.
מה שהתחיל כפרויקט אישי ראה אור בספר שחולק לילדיה ולנכדיה של שרית – "ספר אנדרטה לסבא" לדבריה. כמה מעותקי הספר העבירה שרית למרכז הזיכרון של חיל הלוגיסטיקה שבו שירת אביה, ולבית יד-לבנים. שם סיפרו לה שהספרייה הלאומית שומרת אף היא על ספרי היזכור, וכך הגיע עותק גם לירושלים.
ישראל ואסתר מכטינגר יחד עם בתם שרית, מתוך הספר לזכר ישראל מכטינגר
"אחרי מותו נכנסנו לחדר וגילינו מחברת שירים שחיבר"
יאיר אנגל
לפני שיצא למסע לפולין בשנת 1994 לא הקדיש יאיר אנגל מחשבה רבה לשירותו הצבאי הקרב. חלומו הגדול היה להיות כדורסלן, ולכן האמין ששירות כספורטאי מצטיין הוא שיתאים לו ביותר. כשחזר מהמסע השמיע מנגינה חדשה לחלוטין ולהוריו סיפר שהוא מתכוון להתגייס ליחידה המובחרת ביותר בצה"ל כי זוהי חובתו של נער יהודי.
בערב חנוכה של שנת 1996 יצא יאיר עם חברו מתן פוליבודה לאימון צלילה במפרץ חיפה. השניים היו לקראת סוף מסלול ההכשרה בשייטת 13, אך מהצלילה הזו הם לא חזרו.
"אנחנו גרים בקיבוץ כך שהחדר של יאיר היה נפרד", סיפר יוסף אביו של יאיר, "אחרי מותו נכנסנו לחדרו וגילינו מחברת שירים שחיבר". רוב השירים במחברת הוקדשו לאהבת נעורים של יאיר, בעוד כמה נכתבו בעקבות (ולמעשה, בזמן) המסע לפולין. את אחד השירים, "שישה מיליון אחים", הקריא יאיר בסיום מצעד החיים שבו השתתף על חורבות משרפות בירכנאו, אותו היעד שאליו הגיע סבו של יאיר (אביו של יוסף) בזמן המלחמה כעובד כפייה. בשנת מותו של יאיר הדפיסו בני המשפחה את מחברת השירים שלו, ונוסף על כך חוברת להנצחת זיכרו.
השיר "אתם!!!" שכתב יאיר לכבודם של אנשי העדות שהשתתפו איתו במסע, מתוך מחברת השירים של יאיר אנגל
יוסף ממשיך ומספר: "חברי יורם דורי פנה אליי והציע שהשיר "שישה מיליון אחים" יולחן, כמובן שנענתי בחיוב. משה יוסף הלחין ודוד דאור שר את השיר. בפעם הראשונה שדוד שר אותו זה היה ב"מצעד החיים" על חורבות משרפות בירכנאו. מיד אחרי האירוע, שבו השתתפנו אני וכל המשפחה, ולקראת הטיסה חזרה לארץ, התכנסו ושאלנו את עצמנו "מה הלאה?". החלטנו שנקים מיזם של שירים של ילדים שהשתתפו במסע לפולין. פניתי למשרד החינוך. המשרד ניאות להשתתף. אז גם גילינו שפרופ' זהבית גרוס ממרכז ון גלדר לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן כותבת מאמר על היחס של הדור השלישי והרביעי לשואה".
כך יצא לדרך פרויקט מיוחד בשיתוף משרד החינוך ואוניברסיטת בר-אילן, שבמסגרתו נשלחים כל שנה עשרות שירים שחיברו תלמידים ותלמידות שלקחו חלק במסע לפולין. זו השנה הרביעית לפרויקט. מתוך השירים שהתקבלו מולחנים שישה שירים כל שנה היוצאים בתקליטור. עד כה הולחנו 19 שירים, נוסף על השיר "שישה מיליון אחים" של יאיר.
"מתוך כל זה משהו מהארז שאבד לנו ימשיך איתנו"
ארז אורבך, מתוך ארכיון היישוב אלון שבות
אחד מספרי הנופלים האחרונים שהגיעו לספרייה מוקדש לזיכרו של ארז אורבך. מחלת הדם שעימה נולד ארז לא מנעה ממנו לשרת בצה"ל. לאחר כמעט שנה של שיחות ושכנועים מול המערכת הצבאית, התקבל ארז כמתנדב בתפקיד אחראי על מחסן הכלים במערך הטכני של חיל האוויר. בשנת 2017 נרצח בפיגוע בארמון הנציב במהלך סיור כחלק מסד"ח בקורס הקצינים שאליו יצא. עם ארז נפלו סגן שיר חג'אג', סגן יעל יקותיאל וסגן משנה שירה צור. ארז הועלה לדרגת סגן משנה לאחר נפילתו.
לקראת יום השנה הראשון לנפילתו התכנסו חבריו, בני המחזור של ארז בישיבת ההסדר מעלות, והחליטו לקיים לימוד משותף לזיכרו. הנושא שבחרו היה "הארת פנים" – תכונה שאפיינה את ארז – בחור חייכן, חברותי וחם. בשנה שלאחר מכן, סיפר חברו הראל בז'ה, החליטו לצאת למסע שישלב תכונות של יצירתיות ועבודת המידות – עידון של האישיות. היצירתיות של ארז התבטאה בכתיבה, נגינה, ציור ובשלל תחומים נוספים. המחשבה שלהם הייתה שהדרך לזכור את חברם, היא דרך התכונות והצדדים שאהבו באישיותו, ולא בהנצחת הכאב. הם נפגשו עם מורה לכתיבה יוצרת, הונחו על דרכו של כתיבת מאמר וכל אחד בחר נושא בהקשר של עבודת המידות שאותה למד. לאור הלימוד כל אחד יצר בנתיב שאליו התחבר, וכך נוצר הקובץ שיש בו מגוון יצירות לזיכרו של ארז, אבל גם משהו בלתי נפרד מהחברים עצמם. בקובץ נמצא שירים, מאמרי תוכן ודעה וציור. השם לחוברת נבחר מתוך שיר שכתב ארז, ופורסם בקובץ שהוציאה המשפחה (והיה לארז אדיר) – "הכי קל לומר את זה".
הראל, שעימו דיברנו, הוא מבקר קבוע בספרייה הלאומית, ומכאן שהכיר בצורך להעביר שני עותקים של החוברת שחוברה לזכר חברו למחזור אל הספרייה הלאומית.
שער החוברת "הכי קל לומר את זה"
מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.
אנחנו מודים לכל המרואיינים על ששיתפו אותנו בזיכרון הנופל.
לילי הֶנוֹך הייתה ספורטאית יוצאת דופן. היא לא הייתה רק אצנית מצטיינת, אלא גם קופצת לרוחק. היא לא רק השליכה את כדור הברזל הכי רחוק שאפשר, אלא גם את הדיסקוס. היא לא הסתפקה במקצועות אתלטיקה אישיים אלא גם הובילה קבוצת כדוריד לנשים וקבוצת הוקי. לילי הנוך הייתה אלופת גרמניה עשר פעמים במקצועות אתלטיקה שונים, היא הייתה שיאנית עולם – אבל היא גם הייתה יהודיה.
זהו סיפור שכמוהו יש לא מעט: אפשר לספר על אלופת הקפיצה לגובה, גרטל ברגמן, שהודחה מהמשלחת הגרמנית למשחקים האולימפיים בברלין ב-1936; רבים מכירים את סיפורו של בלה גוטמן, מאמן הכדורגל האגדי ששרד את מחנות הריכוז; סיפורה של הנוך טראגי אפילו יותר.
הנוך נולדה בשנת 1899 בעיר קניגסברג שבמזרח פרוסיה (היום העיר הרוסית קלינינגרד), ילדה שנייה במשפחה יהודית מן המעמד הבינוני. מדי פעם בפעם אירחה המשפחה את השכן החביב, אלברט איינשטיין. כבר מגיל צעיר אהבה לילי לקפוץ ולרוץ, אבל החיים לא התנהלו על מי מנוחות. אביה, לאו, נפטר כשהייתה כבת 13 בלבד. כמה שנים לאחר מכן עברה המשפחה לברלין, ושם נישאה האם מחדש. לילי, מצידה, מיהרה להצטרף למועדון הספורט הברלינאי (Berliner Sport Club – BSC), ועסקה שם באתלטיקה בתקופה שבה נחשב הענף "גברי" ולא הולם לנשים.
לילי הנוך מתחרה בריצה. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
שם במועדון הספורט עמוס ההיסטוריה, עטור התהילה והפרסים, החלה הקריירה המפוארת של אחת הספורטאיות הטובות והמגוונות ביותר בהיסטוריה הגרמנית. בשנת 1924 לבדה, לדוגמה, הייתה הנוך אלופת גרמניה בארבעה תחומים שונים: הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, קפיצה לרוחק וריצת שליחות (4X100 מטר). בשנים האלה קטפה גם שני שיאי עולם בדיסקוס, שיא עולם נוסף בכדור הברזל, והייתה שותפה לנבחרת הרצות שקבעה את שיא העולם בריצת 4X100 לשנת 1926. יש הטוענים כי הישגיה, עם הישגיהן של אתלטיות גרמניות אחרות באותה התקופה, הם שהובילו את הוועד האולימפי הבינלאומי לאשר השתתפות נשים במקצועות האתלטיקה לראשונה באולימפיאדת 1928.
לילי הנוך הודפת כדור ברזל. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
אומנם, כפי שקורה פעמים רבות בענפי ספורט בתחילת דרכם, עד האולימפיאדה שהתקיימה באמסטרדם כבר עקפו ספורטאיות אחרות את הישגיה, והיא לא השתתפה בה. אך הנוך המשיכה להיות דמות בולטת במועדונה הברלינאי. היא הייתה קפטנית קבוצת הכדוריד (ספורט שדווקא כן נחשב ראוי להשתתפות נשים), ונחשבה אחת הספורטאיות הידועות בברלין. כה מוערכת הייתה הנוך במועדון הספורט הברלינאי, עד שב-18 בינואר 1933 נבחרה לנהל את מחלקת הנשים שלו.
מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
אך כפי שקרה במקרים אחרים עם מדענים מבריקים, אומנים ידועים, אנשי חינוך ועוד – הישגיה לא הפריעו לשלטון הנאצי לאסור גם על הנוך לעסוק בפעילות ספורט מרגע שעלו לשלטון בשנת 1933 – פחות משבועיים אחרי שמונתה לתפקיד היוקרתי. הנוך איבדה את מקומה ונאלצה לחפש יעד חדש. היא הצטרפה למועדון יהודי קטן בשם JTSC, מועדון שהיה מזוהה עם יהודים לא ציונים שנטמעו בחברה הכללית. היא שיחקה עבור קבוצת הכדוריד שלו בליגות היהודיות של שנות השלושים, וזכתה עימה בשתי אליפויות. במקביל לימדה חינוך גופני בבית ספר יהודי בעיר.
לילי הנוך משחקת כדוריד. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
שנים אחר כך סיפרה אחותה של לילי, סוזי, שהנוך קיבלה הצעות לעבור להולנד ולעבוד שם כמאמנת. על אף שכבר היה ברור כי מסוכן להישאר בגרמניה, הנוך סירבה. היא העדיפה להישאר בברלין עם אימה, שהתאלמנה גם מבעלה השני. ב-1942 גורשו האם והבת מהבירה הגרמנית ונשלחו ברכבת לריגה שבלטביה. העדויות בנוגע לגורלה מאז סותרות, אך מה שידוע בוודאות הוא שלילי ואימה, רוז, הוצאו להורג על ידי חיילי האיינזצגרופן, ונקברו – עם עוד רבים נוספים – בקבר אחים ביערות הסמוכים לעיר הלטבית. הודות למאמציו הבלתי נלאים של חוקר גרמני אחד, מרטין־היינץ אהלרט, הונצח שמה של הנוך בברלין: על שמה קרויים כיום אולם ספורט, מגרש כדורגל לא רחוק מהמוזיאון היהודי, וגם רחוב קטן.
מדוע שמה של לילי הנוך לא מוכר כל כך בישראל? מדוע כה מעט נכתב עליה בעברית? אולי כי ככל הנראה לא הייתה ציונית, ולא הצטרפה למועדון יהודי וציוני במוצהר כמו המועדון המצליח המקביל "בר־כוכבא" ברלין. עבור הנוך הספורט לא היה קרדום פוליטי לחפור בו, אלא תשוקה, הנאה, ומקום מפלט ליצר התחרותיות. לילי הנוך בסך הכול רצתה תמיד רק לקפוץ ולרוץ.
השולמית היא עם ישראל. היא מיוצגת סמלית בדמותה של שושנה דמארי השרה עליה. ערב הקמת המדינה היא נדרשת למעשי הקרבה כדי להיות ראויה להגשמת חזון הגאולה של שיר השירים
מרץ 1946 היה חודש מתוח בארץ ישראל. ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית הגיעה במטרה לבחון את הפוטנציאל הכלכלי של קליטת העלייה ושל פיתוח המשק הארץ-ישראלי, ובהתאם לכך גם את אפשרות המימוש של החלטת החלוקה והקמת מדינה יהודית. במשך שבועיים שמעו חברי הוועדה את עדויותיהם של מנהיגי היישוב היהודי מחד גיסא, ושל הוועד הערבי העליון מאידך גיסא.
העדויות המכריעות בפני הוועדה תפסו יום אחר יום את הכותרות הראשיות בעיתונים. בעיצומם של הימים הגורליים הללו העלה תיאטרון הרֶבְיוּ "לי-לה-לו" בתל אביב את תוכניתו השישית: "כך כתוב בלקסיקון". מופעי "לי-לה-לו" נועדו לספק בידור קל, והם כללו מערכונים ושירים על הווי היום-יום בארץ. המופע "כך כתוב בלקסיקון" כלל מספר שירים שכתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי, ושרה אותם זמרת הבית הצעירה של התיאטרון: שושנה דמארי.
פרסומת ל"כך כתוב בלקסיקון" של לי לה לו, 1946
נוסף על הפעילות המדינית סביב ועדת החקירה, הימים הללו היו גם ימי השיא של המאבק של היישוב, שהיה אז מאוחד ב"תנועת המרי העברית", נגד ממשלת המנדט. "הספר הלבן" של הממשלה נועד לחנוק את העלייה של ניצולי השואה הממתינים במחנות העקורים באירופה, את פיתוח ההתיישבות היהודית, וגם את השאיפות למדינה יהודית. כך, למשל, קבע דוד בן-גוריון לאחר החלטת שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על הקמת הוועדה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבווין וחבריו, שאנו מוכנים להרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו". הדברים הללו של בן גוריון מסכמים יפה את הרוח הלוחמנית ביישוב בימים האלה.
שירי "לי-לה-לו" היו שירים קלים על ענייני היום-יום, אבל מפעם לפעם שילב בהם אלתרמן גם מסרים פוליטיים, עדינים יותר מאלה שפרסם כל שבוע ב"טור השביעי" שלו בעיתון "דבר". השיר "שולמית", שהופיע במרץ 1946 בתוכנית "כך כתוב בלקסיקון", הוא דוגמה לשיר כזה, שהוסווה היטב עד כי גם חוקרי אלתרמן לא השגיחו במסר הפוליטי התקיף שלו.
מי את השולמית?
מקומו של השיר שלנו בארץ ישראל מצוין בשיר בבירור: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ. המשורר עומד מול הגלבוע, ומקומו הוא שׁוּנֵם המקראית – כפר סולם של ימינו למרגלות גבעת המורה – מקומה של השונמית-השולמית.
תמונת הנוף הזו מכוונת אותנו אל דרמה גדולה מספר שמואל. אלה הם צבאות ישראל ופלישתים החונים זה כנגד זה, במלחמתו האחרונה של המלך שאול: וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (שמואל א, פרק כ"ח פסוק ד).
מבט מעמק יזרעאל אל הגלבוע, 1938. אוסף בית שטורמן ביתמונה
המלך שאול הוא גיבור השיר שלנו. גיבור סמוי, אך מרכזי. בקרב מול הפלישתים, כשאפסו הסיכויים, הוא נופל על חניתו ובלבד שלא להיכנע: "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ" (שמואל ב פרק א פסוק ו). כזכור – שאול ביקש מנערו להרוג אותו במו ידיו, ורק שלא ליפול בידי הפלישתים. לאחר שהנער לא ציית לו הפיל שאול את עצמו על חרבו ומת.
בהמשך תשוב החנית שנית, אך אלתרמן מיקם אותה כבר בפתח השיר: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ, הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית. הקרב האחרון של שאול, שבו המלך עצמו מתאבד, הוא בעיני אלתרמן לא סיפור של תבוסה, אלא של תקווה.
שאול בגלבוע
כמה חודשים לפני כן פרסם אלתרמן את השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", שגם בו הוא מספר את סיפורו ההירואי של שאול: הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה; עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה. הרץ הניצול מן הקרב מבשר לאימו על התבוסה אבֵל ופצוע (בדומה לנער המגיע אל דוד בסיפור המקראי). אימו מנחמת אותו כי לא תבוסה יש כאן, אלא בשורה על תקומה: אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת; כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
הנה תמו יום קרב וערבו
בשיר "שולמית" אלתרמן לא מסתפק בתיאור הקרב מן המקרא, אלא מתייצב בלב המאבק הלאומי בן הזמן וקורא לפעולה. המלך שאול, שהבין שסיכויו להצליח בקרב אפסיים, לא נסוג ולא נכנע אלא נפל על חרבו. בכך הוא מוכיח את נאמנותו לגורל היהודי ולחשבון הדורות. הלוא זוהי גם קינתו של יורשו, דוד המלך, לאחר מותו: "חֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (שמואל ב פרק א פסוק כ"ב). יש ייעוד גם למאבק עד מוות.
לפני הציונות נמנע העם היהודי ממאבק לאומי, ובכך בגד בייעוד ההיסטורי: אִם הָאִישׁ נִכְנַע לַצֵּל הַחֶרֶב, דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד. המדרש לשיר השירים מגדיר את האהבה שבין האל לבין עמו כ"אהבת תמיד", ובמשתמע גם את אהבתו של האדם לעמו. אהבה ללא גבול, שאינה תלויה בדבר. היישוב, הלוחם לקראת מדינה עצמאית, מוכן לעומת זאת להקרבה, בשם הערבות ההדדית היהודית לדורות הבאים: אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף, דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לְשׁוּלַמִּית!
העם היהודי המוּכֶּה שלאחר השואה הוא השולמית. בני היישוב בארץ ישראל נשבעים לעתידו בעצם אומץ ליבם להיאבק נגד כל הסיכויים, מתוך אמונה שבסוף החשבון המר יבוא הניצחון, תבוא התקומה של השולמית: הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ! הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
נגד הבריטים במילותיהם שלהם
כמו בן גוריון שהתריס כלפי בווין עם שלושת היעדים של היישוב ושל התנועה הציונית: עלייה, התיישבות ומדינה עצמאית, כך גם בעיני נתן אלתרמן התקופה שלאחר סיום מלחמת העולם היא רגע אמת היסטורי, שבו יש להילחם עד מוות. אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ. העם היהודי עומד בארצו בשארית כוחותיו וגבו אל הקיר. מהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הזה?
בדיוק בפתח התקופה החדשה הזו, כמה חודשים לפני כן, ביום 11 במאי 1945 – שלושה ימים לאחר כניעת גרמניה וסיום מלחמת העולם – פרסם אלתרמן "טור שביעי" שכותרתו: "ואם יהיה צורך – לבדנו!". באירופה לא נלחמים עוד הבריטים נגד הגרמנים. במקום זאת הם נאבקים בים התיכון נגד הניצולים היהודים המחפשים את דרכם לארץ ישראל.
ואם יהיה צורך לבדנו, מאי 1945
את הטור הזה ביסס אלתרמן על אחד הנאומים מלאי ההשראה של צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי לאחר בחירתו, לאחר פרוץ המלחמה – הנאום "נילחם בחופים". את המלים האלמותיות של צ'רצ'יל אל הבריטים ונגד הגרמנים: נִלָּחֵם בַּחוֹפִים, נִלָּחֵם בַּבָּתִּים, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת – הפנה אלתרמן נגד הבריטים עצמם.
הטור נפתח בהבעת הערצה אל עמידתם של הבריטים במלחמה: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – זְכֹר! הִתְיַצַּבְתָּ בָּדָד אֱלֵי קִיר אַחֲרוֹן, עֵת צָרְפַת עִם אֵירוֹפָּה כֻּסּוּ בִּשְׁחוֹר. ובאותם ימים קשים של שנת 1940 אזרו הבריטים כוח: הִתְיַצַּבְתָּ בַּלַּהַב, הָדוּק אֶגְרוֹפִים, וָתִשְׁאַג, וְזוֹכֵר הָעוֹלָם אוֹת בְּאוֹת. וכאן באה שאגתם של הבריטים כציטוט מצ'רצ'יל: "אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים, בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ.
ואז מתהפך הכיוון, ואלתרמן מפנה אל הבריטים את נשקם שלהם. הוא פונה אליהם: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – הַבֵּט! כָּמוֹךָ אֲנַחְנוּ אֶל קִיר אַחֲרוֹן הִתְיַצַּבְנוּ הַיּוֹם, אַךְ לִבֵּנוּ שׁוֹקֵט. השקט הזה מגיע מאותו הלב שיילחם עד פעימתו האחרונה על ארצו ועל חירותו, בדיוק כמוהם: כִּי כָּמוֹךְ עַמֵּנוּ הָדוּק אֶגְרוֹפִים וְחוֹזֵר עַל פְּסוּקְךָ אוֹת בְּאוֹת. וכאן מצטט שוב אלתרמן את נאומו של צ'רצ'יל, מילה במילה: אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ. ולסיום, משפט מחץ נוסף מאותו נאום של צ'רצ'יל מפנה אלתרמן שוב אל ממשלת הוד מלכותו: את המלחמה נמשיך אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – שָׁנִים עַל שָׁנִים; וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – לְבַדֵּנוּ!
שני ביטויים קושרים בין "הטור השביעי" הזה לבין השיר "שולמית" ממרחק של פחות משנה אחת. בתחילתו זהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן המופיע ככתבו גם ב"שולמית"; בסופו זוהי הקריאה: לְבַדֵּנוּ! ששם היא מתבטאת: יְחִידִי מוּל אֶלֶף. המסר של "שולמית" הוא שילוב בין המסר הפוליטי המובהק של "הטור השביעי" לבין הסיפור המקראי על שאול המלך בשיר "הנה תמו יום קרב וערבו".
אגב, הקיר האחרון והחנית התלויה עליו – אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית – מביאים אותנו שוב אל שאול, הפעם בתור הרודף אחר דוד העומד וגבו אל הקיר ופעמיים הוא מטיל עליו את חניתו בנסיון נבזי להורגו: וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר (שמואל א פרק י"ט פסוק י).
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית
אומנם אלתרמן קורא בשירו למאבק ולהקרבה, אך "שולמית" אינו שיר פסימי וגם לא נואש. זהו שיר אופטימי, הנוסך ביטחון לקראת האתגרים הקרובים. הוא לא רק מבטיח שהשולמית, או המדינה, עוד תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ, אלא שכל זה גם ילווה בשיר וזמר, החוזרים על עצמם שוב ושוב בפזמון: עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר […] הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!
וזוהי ראשית סיפורו של השיר. פרק ז של מגילת שיר השירים הוא שיר הלל לשולמית, וראשיתו: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית". בהתאם לקו הכללי של המגילה, השולמית היא משל לכנסת ישראל – עם ישראל לדורותיו. המסורת זיהתה את התיאור הארוך ומלא החשק של יופייה של השולמית עם היחסים המיוחדים שבינה לבין הדוד-האל הקורא לו-לה לשוב אליו.
אכן, הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר. פרק השולמית והדוד היה מאז ומתמיד אהוב מאוד וכר ליצירה עברית עשירה מאין כמוה, החל בעולם המדרש והפיוטים, וכלה בזמר העברי בן זמננו. די אם נציין את מאיר אריאל ששר אותו, וגם נעמי שמר (בפיו של מתי כספי) ששרה עליו.
בשיר השירים נדחתה הגאולה. השולמית לא נענתה לחיזוריו של הדוד ולא מימשה את הצעתה שלה: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה (פסוק י"ב). עכשיו אלתרמן קורא לה שלא להחמיץ שוב את השעה ולצעוד את הצעד האחרון החסר להשלמת תהליך הגאולה: בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!
ארץ ישראל היא המקום הטבעי של השולמית – של העם היהודי. אלתרמן מדגיש שפניו של עם ישראל הם פניה של הארץ: שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ כִּי מַרְאַיִךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ואכן, יופייה של השולמית של שיר השירים מתואר על פי הארץ כולה. למשל: אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק; רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל.
השולמית בקפריסין
בחול המועד פסח תש"ח, כשנתיים לאחר הביצוע הראשון של "שולמית" בתיאטרון "לי-לה-לו" בתל אביב, הפליגו שושנה דמארי ומשה וילנסקי למחנות המעצר בקפריסין להופעות בפני המעפילים שגורשו לשם ע"י הבריטים. באותם ימים שהו שם יותר מ-20,000 מעפילים. הצמד הופיע כמה פעמים ביום במשך כל ימי החג, כשבוע בסך הכל, כששושנה דמארי שרה ווילנסקי מלווה אותה על הפסנתר.
משה וילנסקי הביא עימו את תוכניית ההופעות שחולקה שם. בחלקה הפנימי של התוכנייה (שהייתה מקופלת לשניים), שנשמרה בארכיונו האישי בספרייה הלאומית, מופיעה רשימת השירים. בתוכנית היו שירי פסח, שירי ילדים, ובעיקר שירים עבריים חדשים. "הוועד למען גולי קפריסין" (שייסדו הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והג'וינט) שארגן את הנסיעה, ביקש לחשוף באמצעות השירים והמופעים את הווי היישוב בפני העולים, וגם לסייע לשיפור העברית שלהם.
תוכניית קפריסין א
אם נהפוך את התוכנייה מבפנים החוצה, נגיע אל המעטפת החיצונית שלה. בחזית מופיעות תמונתה ושמה של שושנה דמארי, ומולה מודפס השיר שלנו – השולמית. האם הזמרת הצעירה היא מקדמת מכירות מוצלחת כל כך עבור ניצולי שואה שמעולם לא שמעו אותה שרה? נראה שעיצובה של תוכנייה זו חושף בפנינו ממד חדש בדמותה של השולמית.
תוכניית קפריסין ב
בעיניהם של המעפילים ניצולי השואה במחנות קפריסין סימלה שושנה דמארי בשירתה את רוחו הלוחמת של היישוב, הלוא הוא המסר העיקרי של "שולמית". הלחן של משה וילנסקי מדגיש את אווירת החירום ואת הנכונות להקרבה, ושושנה דמארי מבטאת אותן היטב בשירתה. לעומתם, הלחן העדין של שם טוב לוי בפיו של אריק איינשטיין נכתב בשנות השמונים, הרחק מאווירת ההקרבה והמלחמה.
אבל לא פחות מכך, החזות התימנית הבולטת של שושנה דמארי, ובמיוחד ההיגוי התימני שבו היא שרה, סימלו בעיני בני היישוב האשכנזים את קיבוץ הגלויות, ובמיוחד את ארץ ישראל של התנ"ך. אגב, דמארי שרה גם את "הנה תמו יום קרב וערבו" (בלחנו של מרדכי זעירא).
וילנסקי הלחין עבור שושנה דמארי שירים רבים, את חלקם הגדול כתב אלתרמן, שהתאימו במיוחד לשירה שלה ולחיתוך התימני שלה. הם האמינו שעל הזמר העברי הארץ-ישראלי לייצג את תרבות המזרח, ולשלב אותה עם התרבות האירופית שהם, כמו רוב היישוב, באו ממנה.
וכך כתב הסופר יעקב הורוביץ, העורך הספרותי של "הארץ", בביקורת תיאטרון למחרת הצגת הבכורה של "כך כתוב בלקסיקון" בתיאטרון "לי-לה-לו": "האופנה של 'שולמית', היינו שושנה דמארי באודם וזהב כיאה ל'רועה בשושנים והיפה בנשים' של שלמה המלך […]". זהו קישור מידי בין תוכן השיר לבין מגילת "שיר השירים", וביניהם לבין הופעתה של שושנה דמארי בשעה ששרה את השיר (והנה לנו במקרה תיאור נדיר של התלבושת המקורית שלה). ומיד אחר כך, מה לתלבושתה של הזמרת ולמראה קלסתרה? "השוּלָמיוּת הטבעית של פזמונאית בת-מזרח זו, שכל-כך הרבה חן מזרחי-קדום משוך על פניה". החן המזרחי הקדום שעליו מדבר הורוביץ הוא המסמל את עם ישראל של התנ"ך. שושנה דמארי היא עצמה בת-דמותה של השולמית!
כך כתוב בלקסיקון
דמארי השולמית
כשניצולי שואה ממזרח אירופה בקפריסין רואים אותה מופיעה בפניהם, בשיר המחיה את דמויות התנ"ך ובד בבד גם מצהיר על מחויבות מוחלטת למאבק הלאומי, זהו מיצוי עילאי של המסר שביקש אלתרמן בשיר הזה. אפשר לשער שמלכתחילה הוא כתב את השיר הזה במיוחד עבור דמותה של שושנה דמארי. גם בעיניו היא עצמה סימלה את השולמית.
בדיווח עיתונאי ב"מעריב" על מסעם של דמארי ווילנסקי נמסר כך: "השירים שמצאו חן ביותר באזני הגולים היו אלה שמצאו חן בעיני הקהל שלנו: 'אני מצפת', 'מרים בת נסים'". אלה הם שניים מבין "השירים התימניים" שכתבו עבורה אלתרמן ווילנסקי.
שני שגרירים, מעריב, מאי 1948
בהמשך הדיווח נאמר: "'הביתה' – השיר על הגולים, השאיר את לבם קר. לעומת זאת לא יכלו לעצור דמעה מעיניהם כששרה שושנה דמארי התימנית שיר באידיש – 'צמוקים ושקדים'. ופעם, בבית חולים בתוך המחנה – מספר משה וילנסקי – פרצה בבכי ממש גם שושנה דמארי עצמה באמצע השיר!".
דברים קצרים אלה מדברים בעד עצמם. הרושם שהותירה שושנה דמארי בקפריסין עם הופעתה התימנית היה עמוק. היה בכך הרבה יותר מסקרנות פולקלוריסטית כלפי יהודי תימן הרחוקים. היא פרטה על נימים עדינים מאוד של הגורל היהודי בימי הכרעה ומבחן לערבות ההדדית הלאומית.
וכמה מילים על השיר "צימוקים ושקדים" שריגש כל כך את הקהל. היה זה שיר עם אהוב, מתוך הצגה של אברהם גולדפאדן שרצה בהצלחה רבה ברחבי העולם היהודי, וגם בארץ ישראל, כבר שבעים שנה. לכן, אין פלא ששושנה דמארי הכירה אותו במקורו. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1957, ההצגה הזו הועלתה שוב בארץ, בעברית, עם מוזיקה שהלחין משה וילנסקי. שם ההצגה, כשמה של הגיבורה המרכזית שלה שאותה גילמה בהצלחה רבה שושנה דמארי, הוא "שולמית".
נחזור לשירנו "שולמית". שנתיים לאחר פרסומו לא הייתה במה מתאימה וסמלית יותר עבורו מאשר המחנות בקפריסין. היו אלה ימים מכריעים ועקובים מדם במלחמת השחרור, וגם רגעי השיא של המאבק בבריטים על תקומת המדינה היהודית הממתינה ממש מעבר לדלת, ועל גורלם של העולים, ושל המעפילים בקפריסין בתוכם. גם נתן אלתרמן עצמו נסע אל המחנות בקפריסין כמה שבועות אחרי דמארי ווילנסקי. הוא חזר משם נפעם, כשהוא עצמו שואב השראה מהמעפילים לקראת האתגרים הבאים.
השולמית יצאה אל השדות.
עוד שולמית אלתרמנית אחת
"הטור השביעי" של "ואם יהיה צורך – לבדנו!", וגם השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", היו שניהם יחד כפי שראינו התשתית של השיר "שולמית". שניהם נכתבו בסתיו וקיץ 1945, בתקופת המעבר מימי מלחמת העולם אל ימי המאבק על הקמת המדינה. באותם ימים, ביולי של אותה שנה, אלתרמן פרסם שיר נוסף: "מריבת קיץ", שבו הוא התפלמס עם הכנענים. שורש הוויכוח היה מהו מקומם של יהודי הגולה בעיצוב החברה החדשה ביישוב, לעומת בני היישוב דוברי העברית וילידי הארץ.
עמדתו של אלתרמן בזכות יהודי הגולה היתה ברורה. וראו איך הוא ממחיש אותה, בבית אחד של שיר ארוך זה: פֹּה תֵּימָן תַּעֲמֹד אֲפֵלָה וְקוֹרֶנֶת, וּתְבָרְכֵךְ – הָאָחוֹת מִקַּצְוֵי מַעֲרָב; יָד בְּיָד יַעֲלֶה לַזִּירָה הַמּוּכֶנֶת, יָפְיְכֶן הַכָּפוּל, הֶחָמוּשׁ עַד שִׁנָּיו. התימנים והאשכנזים עומדים יחד, ורק היופי הכפול של שתי עדות ישראל אלה הוא שיעצב את סִגְנוֹנֵי הָאֻמָּה בארץ ישראל. מה יהיו פניהם של סגנונות אלה? איך ייראו פניה של האומה בעתיד? טענתו של אלתרמן היא שאת זאת אין לקבוע מראש, ורק המפגש בין העדות כולן הוא שיעצב את דמות העם בכוחות עצמו. וכך קובעות שורות הסיום של השיר: מַה יִהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת? אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הָס מִפִּלְפּוּל; שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר הַמַּנְעוּל.
מריבת קיץ
אותה נַעֲרָה עִבְרִיָּה (כלשונו של אלתרמן בשיר) בהתמודדויותיה במבוכי ההיסטוריה, המגיעה סוף סוף אל ארץ ישראל ואל רגע האמת של מפגש התרבויות בין היידיש והעברית, המערב והמזרח, היא שוב: השולמית.
כך נסגר המעגל. השולמית היא עם ישראל. היא מיוצגת סמלית בדמותה של שושנה דמארי השרה עליה. ערב הקמת המדינה היא שואבת השראה משיר השירים ומשאול המלך במלחמתו האחרונה, וגם מעמידתם של הבריטים עצמם במלחמתם בגרמניה הנאצית. שולמית זו נדרשת גם היא למעשי הקרבה כדי להיות ראויה להגשמת חזון הגאולה של שיר השירים. את כל זאת מבינים היטב, יותר טוב מכל אחד אחר, המעפילים שגורשו על ידי אותם הבריטים עצמם אל מחנות המעצר בקפריסין.
תרצה אתר ואביה, נתן אלתרמן, בקפה "כסית". אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בציון 50 שנים לפטירתו של נתן אלתרמן, לא ניתן שלא לדבר על דמות מוכרת אחרת, הלוא היא בתו – המשוררת תרצה אתר. תרצה אתר נולדה ב-27 בינואר 1941, והייתה לבתם היחידה של המשורר נתן אלתרמן והשחקנית רחל מרכוס. היא עברתה את שמה ל"אתר" כקיצור לשם משפחתה, אלתרמן.
בשירתה של אתר חוזרים שוב ושוב מוטיבים המקשרים את שירתה שלה לזו של אביה, וכך גם בשירה היפהפה "שיר לערב חג".
"שיר לערב חג" נכתב בשנת 1973 בידי תרצה אתר, שלוש שנים לאחר פטירתו של אביה. השיר השתתף בפסטיבל הזמר באותה השנה, בלחן של יעקב הולנדר, ובביצועה של מירי אלוני.
ערב החג המוזכר בשיר הוא ערב יום העצמאות. אתר כתבה את שיר זה לזכר אביה, סמוך לתאריך יום פטירתו, ובו היא מתארת את הגעגוע הגדול בחסרונו של אביה, כמו גם את הציפייה, שאולי, בכל זאת…
בעיניה של הבת תרצה, אביה – נתן אלתרמן, הוא סמל ומופת ליום העצמאות. בזמן מלחמה זו התגייס אלתרמן לצה"ל, ושירת בגדוד "מרגמות". לפי שירה של אתר, בערבי יום העצמאות היה אביה שיכור משמחה ומבכי, שכן הוא אולי היה היחיד שידע מה קרה באמת באותו ערב היסטורי. העיר כולה חוגגת עימו, מדלקת ריבועי זהב ושומטת צמרותיה.
יום העצמאות קשור עבור תרצה ביום מותו של אביה, לא רק בשל תאריך פטירתו, אלא גם נוכח העובדה שביום העצמאות מיד לאחר מותו – היא זכתה לראשונה בפסטיבל הזמר עם השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" ("אהבתיה"). גם אותו – בדומה ל"שיר לערב חג" שלפנינו, הלחין יעקב הולנדר.
זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ
ניתן לקשר בין שיר זה של אתר, לבין קובץ שיריו של אלתרמן – שמחת עניים. אלתרמן כתב את הקובץ בשנה הראשונה והנוראה למלחמת העולם השנייה, וכשיצא הספר לאור – נולדה בתו. מחזור השירים מתרחש בתפאורה אפוקליפטית – עיר נצורה, ובה מרחפת אימת מוות. הקובץ כתוב בשפה תנ"כית, וגיבורו הוא האיש המת המדבר אל בתו – אולי אזכור ללידתה המתקרבת של תרצה. על אף היותו של הקובץ חידתי וקשה לפיענוח, מניחים פרשנים כי הוא עוסק בהתמודדותה של האנושות עם המוות, ובבד בבד – עם התגברותו של הרצון לחיות. האב המת מקנא לבתו שעודנה בחיים, ואכן, בשיר "קץ האב", בהתייחסו לערב החג, הוא אומר לה: "ראיתיך ואבין כמה דק התג שבין טרם שואה לבין ערב חג". לא במקרה, גם שירה של אתר עוסק באותו גבול דקיק שבין השמחה לאבל, ומקובץ זה, לקוח למעשה, שם השיר – "שיר לערב חג".
מוטיב בולט הוא הצעד: בשירה של אתר מופיע המשפט המעט אניגמטי – "חַג יֵשׁ בָּעִיר, וַאֲנִי כָּאן מְחַכָּה לְצַעַדְךָ", ומעלה שאלה בנוגע להמתנה של הבת. למה היא מחכה? והינה, בספר שמחת עניים, הבת היא זו הצועדת אל האב: וְבְקָרְבֵךְ אֵלָיו, צַעַד צַעַד עוֹד נִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא הַנִּקְרָא לַעֲזֹר". אלתרמן משתף כאן את חוויותיו הנוגעות לגסיסתו של אביו שלו. אתר הופכת את היוצרות ומדברת אל אביה, המשורר הדגול – במילותיו שלו. דברי האב לביתו הופכים לדבריה של הבת אליו, וכך – היא נפרדת ממנו.
האזינו לשיר בביצועה של מירי אלוני, פסטיבל הזמר 1973
