מרץ 1946 היה חודש מתוח בארץ ישראל. ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית הגיעה במטרה לבחון את הפוטנציאל הכלכלי של קליטת העלייה ושל פיתוח המשק הארץ-ישראלי, ובהתאם לכך גם את אפשרות המימוש של החלטת החלוקה והקמת מדינה יהודית. במשך שבועיים שמעו חברי הוועדה את עדויותיהם של מנהיגי היישוב היהודי מחד גיסא, ושל הוועד הערבי העליון מאידך גיסא.

העדויות המכריעות בפני הוועדה תפסו יום אחר יום את הכותרות הראשיות בעיתונים. בעיצומם של הימים הגורליים הללו העלה תיאטרון הרֶבְיוּ "לי-לה-לו" בתל אביב את תוכניתו השישית: "כך כתוב בלקסיקון". מופעי "לי-לה-לו" נועדו לספק בידור קל, והם כללו מערכונים ושירים על הווי היום-יום בארץ. המופע "כך כתוב בלקסיקון" כלל מספר שירים שכתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי, ושרה אותם זמרת הבית הצעירה של התיאטרון: שושנה דמארי.

נוסף על הפעילות המדינית סביב ועדת החקירה, הימים הללו היו גם ימי השיא של המאבק של היישוב, שהיה אז מאוחד ב"תנועת המרי העברית", נגד ממשלת המנדט. "הספר הלבן" של הממשלה נועד לחנוק את העלייה של ניצולי השואה הממתינים במחנות העקורים באירופה, את פיתוח ההתיישבות היהודית, וגם את השאיפות למדינה יהודית. כך, למשל, קבע דוד בן-גוריון לאחר החלטת שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על הקמת הוועדה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבווין וחבריו, שאנו מוכנים להרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו". הדברים הללו של בן גוריון מסכמים יפה את הרוח הלוחמנית ביישוב בימים האלה.

שירי "לי-לה-לו" היו שירים קלים על ענייני היום-יום, אבל מפעם לפעם שילב בהם אלתרמן גם מסרים פוליטיים, עדינים יותר מאלה שפרסם כל שבוע ב"טור השביעי" שלו בעיתון "דבר". השיר "שולמית", שהופיע במרץ 1946 בתוכנית "כך כתוב בלקסיקון", הוא דוגמה לשיר כזה, שהוסווה היטב עד כי גם חוקרי אלתרמן לא השגיחו במסר הפוליטי התקיף שלו.

מי את השולמית?

מקומו של השיר שלנו בארץ ישראל מצוין בשיר בבירור: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ. המשורר עומד מול הגלבוע, ומקומו הוא שׁוּנֵם המקראית – כפר סולם של ימינו למרגלות גבעת המורה – מקומה של השונמית-השולמית.

עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ,
הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית.
סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ:
בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל.
שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,
כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר.
יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר,
אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַיְא וָהַר,
אֶרֶץ גַּן וָאָרֶץ בָּר,
גַּם שִׁירֵנוּ עוֹד יוּשַׁר.

אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת-תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.

הוֹי הוֹי…

אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ
וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית.
אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ
עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית.

הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ!
הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ,
עוֹד יוּשַׁר – הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!

הוֹי הוֹי…

תמונת הנוף הזו מכוונת אותנו אל דרמה גדולה מספר שמואל. אלה הם צבאות ישראל ופלישתים החונים זה כנגד זה, במלחמתו האחרונה של המלך שאול: וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (שמואל א, פרק כ"ח פסוק ד).

המלך שאול הוא גיבור השיר שלנו. גיבור סמוי, אך מרכזי. בקרב מול הפלישתים, כשאפסו הסיכויים, הוא נופל על חניתו ובלבד שלא להיכנע: "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ" (שמואל ב פרק א פסוק ו). כזכור – שאול ביקש מנערו להרוג אותו במו ידיו, ורק שלא ליפול בידי הפלישתים. לאחר שהנער לא ציית לו הפיל שאול את עצמו על חרבו ומת.

בהמשך תשוב החנית שנית, אך אלתרמן מיקם אותה כבר בפתח השיר: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ, הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית. הקרב האחרון של שאול, שבו המלך עצמו מתאבד, הוא בעיני אלתרמן לא סיפור של תבוסה, אלא של תקווה.

שאול בגלבוע

כמה חודשים לפני כן פרסם אלתרמן את השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", שגם בו הוא מספר את סיפורו ההירואי של שאול: הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה; עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה. הרץ הניצול מן הקרב מבשר לאימו על התבוסה אבֵל ופצוע (בדומה לנער המגיע אל דוד בסיפור המקראי). אימו מנחמת אותו כי לא תבוסה יש כאן, אלא בשורה על תקומה: אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת; כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

בשיר "שולמית" אלתרמן לא מסתפק בתיאור הקרב מן המקרא, אלא מתייצב בלב המאבק הלאומי בן הזמן וקורא לפעולה. המלך שאול, שהבין שסיכויו להצליח בקרב אפסיים, לא נסוג ולא נכנע אלא נפל על חרבו. בכך הוא מוכיח את נאמנותו לגורל היהודי ולחשבון הדורות. הלוא זוהי גם קינתו של יורשו, דוד המלך, לאחר מותו: "חֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (שמואל ב פרק א פסוק כ"ב). יש ייעוד גם למאבק עד מוות.

לפני הציונות נמנע העם היהודי ממאבק לאומי, ובכך בגד בייעוד ההיסטורי: אִם הָאִישׁ נִכְנַע לַצֵּל הַחֶרֶב, דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד. המדרש לשיר השירים מגדיר את האהבה שבין האל לבין עמו כ"אהבת תמיד", ובמשתמע גם את אהבתו של האדם לעמו. אהבה ללא גבול, שאינה תלויה בדבר. היישוב, הלוחם לקראת מדינה עצמאית, מוכן לעומת זאת להקרבה, בשם הערבות ההדדית היהודית לדורות הבאים: אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף, דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לְשׁוּלַמִּית!

העם היהודי המוּכֶּה שלאחר השואה הוא השולמית. בני היישוב בארץ ישראל נשבעים לעתידו בעצם אומץ ליבם להיאבק נגד כל הסיכויים, מתוך אמונה שבסוף החשבון המר יבוא הניצחון, תבוא התקומה של השולמית: הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ! הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!

נגד הבריטים במילותיהם שלהם

כמו בן גוריון שהתריס כלפי בווין עם שלושת היעדים של היישוב ושל התנועה הציונית: עלייה, התיישבות ומדינה עצמאית, כך גם בעיני נתן אלתרמן התקופה שלאחר סיום מלחמת העולם היא רגע אמת היסטורי, שבו יש להילחם עד מוות. אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ. העם היהודי עומד בארצו בשארית כוחותיו וגבו אל הקיר. מהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הזה?

בדיוק בפתח התקופה החדשה הזו, כמה חודשים לפני כן, ביום 11 במאי 1945 – שלושה ימים לאחר כניעת גרמניה וסיום מלחמת העולם – פרסם אלתרמן "טור שביעי" שכותרתו: "ואם יהיה צורך – לבדנו!". באירופה לא נלחמים עוד הבריטים נגד הגרמנים. במקום זאת הם נאבקים בים התיכון נגד הניצולים היהודים המחפשים את דרכם לארץ ישראל.

את הטור הזה ביסס אלתרמן על אחד הנאומים מלאי ההשראה של צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי לאחר בחירתו, לאחר פרוץ המלחמה – הנאום "נילחם בחופים". את המלים האלמותיות של צ'רצ'יל אל הבריטים ונגד הגרמנים: נִלָּחֵם בַּחוֹפִים, נִלָּחֵם בַּבָּתִּים, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת – הפנה אלתרמן נגד הבריטים עצמם.

הטור נפתח בהבעת הערצה אל עמידתם של הבריטים במלחמה: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – זְכֹר! הִתְיַצַּבְתָּ בָּדָד אֱלֵי קִיר אַחֲרוֹן, עֵת צָרְפַת עִם אֵירוֹפָּה כֻּסּוּ בִּשְׁחוֹר. ובאותם ימים קשים של שנת 1940 אזרו הבריטים כוח: הִתְיַצַּבְתָּ בַּלַּהַב, הָדוּק אֶגְרוֹפִים, וָתִשְׁאַג, וְזוֹכֵר הָעוֹלָם אוֹת בְּאוֹת. וכאן באה שאגתם של הבריטים כציטוט מצ'רצ'יל: "אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים, בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ.

ואז מתהפך הכיוון, ואלתרמן מפנה אל הבריטים את נשקם שלהם. הוא פונה אליהם: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – הַבֵּט! כָּמוֹךָ אֲנַחְנוּ אֶל קִיר אַחֲרוֹן הִתְיַצַּבְנוּ הַיּוֹם, אַךְ לִבֵּנוּ שׁוֹקֵט. השקט הזה מגיע מאותו הלב שיילחם עד פעימתו האחרונה על ארצו ועל חירותו, בדיוק כמוהם: כִּי כָּמוֹךְ עַמֵּנוּ הָדוּק אֶגְרוֹפִים וְחוֹזֵר עַל פְּסוּקְךָ אוֹת בְּאוֹת. וכאן מצטט שוב אלתרמן את נאומו של צ'רצ'יל, מילה במילה: אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ. ולסיום, משפט מחץ נוסף מאותו נאום של צ'רצ'יל מפנה אלתרמן שוב אל ממשלת הוד מלכותו: את המלחמה נמשיך אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – שָׁנִים עַל שָׁנִים; וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – לְבַדֵּנוּ!

שני ביטויים קושרים בין "הטור השביעי" הזה לבין השיר "שולמית" ממרחק של פחות משנה אחת. בתחילתו זהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן המופיע ככתבו גם ב"שולמית"; בסופו זוהי הקריאה: לְבַדֵּנוּ! ששם היא מתבטאת: יְחִידִי מוּל אֶלֶף. המסר של "שולמית" הוא שילוב בין המסר הפוליטי המובהק של "הטור השביעי" לבין הסיפור המקראי על שאול המלך בשיר "הנה תמו יום קרב וערבו".

אגב, הקיר האחרון והחנית התלויה עליו – אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית – מביאים אותנו שוב אל שאול, הפעם בתור הרודף אחר דוד העומד וגבו אל הקיר ופעמיים הוא מטיל עליו את חניתו בנסיון נבזי להורגו: וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר (שמואל א פרק י"ט פסוק י).

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית

אומנם אלתרמן קורא בשירו למאבק ולהקרבה, אך "שולמית" אינו שיר פסימי וגם לא נואש. זהו שיר אופטימי, הנוסך ביטחון לקראת האתגרים הקרובים. הוא לא רק מבטיח שהשולמית, או המדינה, עוד תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ, אלא שכל זה גם ילווה בשיר וזמר, החוזרים על עצמם שוב ושוב בפזמון: עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר […] הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

וזוהי ראשית סיפורו של השיר. פרק ז של מגילת שיר השירים הוא שיר הלל לשולמית, וראשיתו: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית". בהתאם לקו הכללי של המגילה, השולמית היא משל לכנסת ישראל – עם ישראל לדורותיו. המסורת זיהתה את התיאור הארוך ומלא החשק של יופייה של השולמית עם היחסים המיוחדים שבינה לבין הדוד-האל הקורא לו-לה לשוב אליו.

אכן, הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר. פרק השולמית והדוד היה מאז ומתמיד אהוב מאוד וכר ליצירה עברית עשירה מאין כמוה, החל בעולם המדרש והפיוטים, וכלה בזמר העברי בן זמננו. די אם נציין את מאיר אריאל ששר אותו, וגם נעמי שמר (בפיו של מתי כספי) ששרה עליו.

בשיר השירים נדחתה הגאולה. השולמית לא נענתה לחיזוריו של הדוד ולא מימשה את הצעתה שלה: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה (פסוק י"ב). עכשיו אלתרמן קורא לה שלא להחמיץ שוב את השעה ולצעוד את הצעד האחרון החסר להשלמת תהליך הגאולה: בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

ארץ ישראל היא המקום הטבעי של השולמית – של העם היהודי. אלתרמן מדגיש שפניו של עם ישראל הם פניה של הארץ: שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ כִּי מַרְאַיִךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ואכן, יופייה של השולמית של שיר השירים מתואר על פי הארץ כולה. למשל: אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק; רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל.

השולמית בקפריסין

בחול המועד פסח תש"ח, כשנתיים לאחר הביצוע הראשון של "שולמית" בתיאטרון "לי-לה-לו" בתל אביב, הפליגו שושנה דמארי ומשה וילנסקי למחנות המעצר בקפריסין להופעות בפני המעפילים שגורשו לשם ע"י הבריטים. באותם ימים שהו שם יותר מ-20,000 מעפילים. הצמד הופיע כמה פעמים ביום במשך כל ימי החג, כשבוע בסך הכל, כששושנה דמארי שרה ווילנסקי מלווה אותה על הפסנתר.

משה וילנסקי הביא עימו את תוכניית ההופעות שחולקה שם. בחלקה הפנימי של התוכנייה (שהייתה מקופלת לשניים), שנשמרה בארכיונו האישי בספרייה הלאומית, מופיעה רשימת השירים. בתוכנית היו שירי פסח, שירי ילדים, ובעיקר שירים עבריים חדשים. "הוועד למען גולי קפריסין" (שייסדו הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והג'וינט) שארגן את הנסיעה, ביקש לחשוף באמצעות השירים והמופעים את הווי היישוב בפני העולים, וגם לסייע לשיפור העברית שלהם.

אם נהפוך את התוכנייה מבפנים החוצה, נגיע אל המעטפת החיצונית שלה. בחזית מופיעות תמונתה ושמה של שושנה דמארי, ומולה מודפס השיר שלנו – השולמית. האם הזמרת הצעירה היא מקדמת מכירות מוצלחת כל כך עבור ניצולי שואה שמעולם לא שמעו אותה שרה? נראה שעיצובה של תוכנייה זו חושף בפנינו ממד חדש בדמותה של השולמית.

בעיניהם של המעפילים ניצולי השואה במחנות קפריסין סימלה שושנה דמארי בשירתה את רוחו הלוחמת של היישוב, הלוא הוא המסר העיקרי של "שולמית". הלחן של משה וילנסקי מדגיש את אווירת החירום ואת הנכונות להקרבה, ושושנה דמארי מבטאת אותן היטב בשירתה. לעומתם, הלחן העדין של שם טוב לוי בפיו של אריק איינשטיין נכתב בשנות השמונים, הרחק מאווירת ההקרבה והמלחמה.

אבל לא פחות מכך, החזות התימנית הבולטת של שושנה דמארי, ובמיוחד ההיגוי התימני שבו היא שרה, סימלו בעיני בני היישוב האשכנזים את קיבוץ הגלויות, ובמיוחד את ארץ ישראל של התנ"ך. אגב, דמארי שרה גם את "הנה תמו יום קרב וערבו" (בלחנו של מרדכי זעירא).

וילנסקי הלחין עבור שושנה דמארי שירים רבים, את חלקם הגדול כתב אלתרמן, שהתאימו במיוחד לשירה שלה ולחיתוך התימני שלה. הם האמינו שעל הזמר העברי הארץ-ישראלי לייצג את תרבות המזרח, ולשלב אותה עם התרבות האירופית שהם, כמו רוב היישוב, באו ממנה.

וכך כתב הסופר יעקב הורוביץ, העורך הספרותי של "הארץ", בביקורת תיאטרון למחרת הצגת הבכורה של "כך כתוב בלקסיקון" בתיאטרון "לי-לה-לו": "האופנה של 'שולמית', היינו שושנה דמארי באודם וזהב כיאה ל'רועה בשושנים והיפה בנשים' של שלמה המלך […]". זהו קישור מידי בין תוכן השיר לבין מגילת "שיר השירים", וביניהם לבין הופעתה של שושנה דמארי בשעה ששרה את השיר (והנה לנו במקרה תיאור נדיר של התלבושת המקורית שלה). ומיד אחר כך, מה לתלבושתה של הזמרת ולמראה קלסתרה? "השוּלָמיוּת הטבעית של פזמונאית בת-מזרח זו, שכל-כך הרבה חן מזרחי-קדום משוך על פניה". החן המזרחי הקדום שעליו מדבר הורוביץ הוא המסמל את עם ישראל של התנ"ך. שושנה דמארי היא עצמה בת-דמותה של השולמית!

כשניצולי שואה ממזרח אירופה בקפריסין רואים אותה מופיעה בפניהם, בשיר המחיה את דמויות התנ"ך ובד בבד גם מצהיר על מחויבות מוחלטת למאבק הלאומי, זהו מיצוי עילאי של המסר שביקש אלתרמן בשיר הזה. אפשר לשער שמלכתחילה הוא כתב את השיר הזה במיוחד עבור דמותה של שושנה דמארי. גם בעיניו היא עצמה סימלה את השולמית.

בדיווח עיתונאי ב"מעריב" על מסעם של דמארי ווילנסקי נמסר כך: "השירים שמצאו חן ביותר באזני הגולים היו אלה שמצאו חן בעיני הקהל שלנו: 'אני מצפת', 'מרים בת נסים'". אלה הם שניים מבין "השירים התימניים" שכתבו עבורה אלתרמן ווילנסקי.

בהמשך הדיווח נאמר: "'‬הביתה' – השיר על הגולים, השאיר את לבם קר. לעומת זאת לא יכלו לעצור דמעה מעיניהם כששרה שושנה דמארי התימנית שיר באידיש – 'צמוקים ושקדים'. ופעם, בבית חולים בתוך המחנה – מספר משה וילנסקי – פרצה בבכי ממש גם שושנה דמארי עצמה באמצע השיר!".

דברים קצרים אלה מדברים בעד עצמם. הרושם שהותירה שושנה דמארי בקפריסין עם הופעתה התימנית היה עמוק. היה בכך הרבה יותר מסקרנות פולקלוריסטית כלפי יהודי תימן הרחוקים. היא פרטה על נימים עדינים מאוד של הגורל היהודי בימי הכרעה ומבחן לערבות ההדדית הלאומית.

וכמה מילים על השיר "צימוקים ושקדים" שריגש כל כך את הקהל. היה זה שיר עם אהוב, מתוך הצגה של אברהם גולדפאדן שרצה בהצלחה רבה ברחבי העולם היהודי, וגם בארץ ישראל, כבר שבעים שנה. לכן, אין פלא ששושנה דמארי הכירה אותו במקורו. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1957, ההצגה הזו הועלתה שוב בארץ, בעברית, עם מוזיקה שהלחין משה וילנסקי. שם ההצגה, כשמה של הגיבורה המרכזית שלה שאותה גילמה בהצלחה רבה שושנה דמארי, הוא "שולמית".

נחזור לשירנו "שולמית". שנתיים לאחר פרסומו לא הייתה במה מתאימה וסמלית יותר עבורו מאשר המחנות בקפריסין. היו אלה ימים מכריעים ועקובים מדם במלחמת השחרור, וגם רגעי השיא של המאבק בבריטים על תקומת המדינה היהודית הממתינה ממש מעבר לדלת, ועל גורלם של העולים, ושל המעפילים בקפריסין בתוכם. גם נתן אלתרמן עצמו נסע אל המחנות בקפריסין כמה שבועות אחרי דמארי ווילנסקי. הוא חזר משם נפעם, כשהוא עצמו שואב השראה מהמעפילים לקראת האתגרים הבאים.

השולמית יצאה אל השדות.

עוד שולמית אלתרמנית אחת

"הטור השביעי" של "ואם יהיה צורך – לבדנו!", וגם השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", היו שניהם יחד כפי שראינו התשתית של השיר "שולמית". שניהם נכתבו בסתיו וקיץ 1945, בתקופת המעבר מימי מלחמת העולם אל ימי המאבק על הקמת המדינה. באותם ימים, ביולי של אותה שנה, אלתרמן פרסם שיר נוסף: "מריבת קיץ", שבו הוא התפלמס עם הכנענים. שורש הוויכוח היה מהו מקומם של יהודי הגולה בעיצוב החברה החדשה ביישוב, לעומת בני היישוב דוברי העברית וילידי הארץ.

עמדתו של אלתרמן בזכות יהודי הגולה היתה ברורה. וראו איך הוא ממחיש אותה, בבית אחד של שיר ארוך זה: פֹּה תֵּימָן תַּעֲמֹד אֲפֵלָה וְקוֹרֶנֶת, וּתְבָרְכֵךְ – הָאָחוֹת מִקַּצְוֵי מַעֲרָב; יָד בְּיָד יַעֲלֶה לַזִּירָה הַמּוּכֶנֶת, יָפְיְכֶן הַכָּפוּל, הֶחָמוּשׁ עַד שִׁנָּיו. התימנים והאשכנזים עומדים יחד, ורק היופי הכפול של שתי עדות ישראל אלה הוא שיעצב את סִגְנוֹנֵי הָאֻמָּה בארץ ישראל. מה יהיו פניהם של סגנונות אלה? איך ייראו פניה של האומה בעתיד? טענתו של אלתרמן היא שאת זאת אין לקבוע מראש, ורק המפגש בין העדות כולן הוא שיעצב את דמות העם בכוחות עצמו. וכך קובעות שורות הסיום של השיר: מַה יִהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת? אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הָס מִפִּלְפּוּל; שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר הַמַּנְעוּל.

אותה נַעֲרָה עִבְרִיָּה (כלשונו של אלתרמן בשיר) בהתמודדויותיה במבוכי ההיסטוריה, המגיעה סוף סוף אל ארץ ישראל ואל רגע האמת של מפגש התרבויות בין היידיש והעברית, המערב והמזרח, היא שוב: השולמית.

כך נסגר המעגל. השולמית היא עם ישראל. היא מיוצגת סמלית בדמותה של שושנה דמארי השרה עליה. ערב הקמת המדינה היא שואבת השראה משיר השירים ומשאול המלך במלחמתו האחרונה, וגם מעמידתם של הבריטים עצמם במלחמתם בגרמניה הנאצית. שולמית זו נדרשת גם היא למעשי הקרבה כדי להיות ראויה להגשמת חזון הגאולה של שיר השירים. את כל זאת מבינים היטב, יותר טוב מכל אחד אחר, המעפילים שגורשו על ידי אותם הבריטים עצמם אל מחנות המעצר בקפריסין.

כתבות נוספות

סיפור ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות