השולמית של נתן אלתרמן יוצאת אל השדות

השולמית היא עם ישראל. היא מיוצגת סמלית בדמותה של שושנה דמארי השרה עליה. ערב הקמת המדינה היא נדרשת למעשי הקרבה כדי להיות ראויה להגשמת חזון הגאולה של שיר השירים

מרץ 1946 היה חודש מתוח בארץ ישראל. ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית הגיעה במטרה לבחון את הפוטנציאל הכלכלי של קליטת העלייה ושל פיתוח המשק הארץ-ישראלי, ובהתאם לכך גם את אפשרות המימוש של החלטת החלוקה והקמת מדינה יהודית. במשך שבועיים שמעו חברי הוועדה את עדויותיהם של מנהיגי היישוב היהודי מחד גיסא, ושל הוועד הערבי העליון מאידך גיסא.

העדויות המכריעות בפני הוועדה תפסו יום אחר יום את הכותרות הראשיות בעיתונים. בעיצומם של הימים הגורליים הללו העלה תיאטרון הרֶבְיוּ "לי-לה-לו" בתל אביב את תוכניתו השישית: "כך כתוב בלקסיקון". מופעי "לי-לה-לו" נועדו לספק בידור קל, והם כללו מערכונים ושירים על הווי היום-יום בארץ. המופע "כך כתוב בלקסיקון" כלל מספר שירים שכתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי, ושרה אותם זמרת הבית הצעירה של התיאטרון: שושנה דמארי.

פרסומת ל"כך כתוב בלקסיקון" של לי לה לו, 1946

נוסף על הפעילות המדינית סביב ועדת החקירה, הימים הללו היו גם ימי השיא של המאבק של היישוב, שהיה אז מאוחד ב"תנועת המרי העברית", נגד ממשלת המנדט. "הספר הלבן" של הממשלה נועד לחנוק את העלייה של ניצולי השואה הממתינים במחנות העקורים באירופה, את פיתוח ההתיישבות היהודית, וגם את השאיפות למדינה יהודית. כך, למשל, קבע דוד בן-גוריון לאחר החלטת שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על הקמת הוועדה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבווין וחבריו, שאנו מוכנים להרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו". הדברים הללו של בן גוריון מסכמים יפה את הרוח הלוחמנית ביישוב בימים האלה.

שירי "לי-לה-לו" היו שירים קלים על ענייני היום-יום, אבל מפעם לפעם שילב בהם אלתרמן גם מסרים פוליטיים, עדינים יותר מאלה שפרסם כל שבוע ב"טור השביעי" שלו בעיתון "דבר". השיר "שולמית", שהופיע במרץ 1946 בתוכנית "כך כתוב בלקסיקון", הוא דוגמה לשיר כזה, שהוסווה היטב עד כי גם חוקרי אלתרמן לא השגיחו במסר הפוליטי התקיף שלו.

מי את השולמית?

מקומו של השיר שלנו בארץ ישראל מצוין בשיר בבירור: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ. המשורר עומד מול הגלבוע, ומקומו הוא שׁוּנֵם המקראית – כפר סולם של ימינו למרגלות גבעת המורה – מקומה של השונמית-השולמית.

עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ,
הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית.
סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ:
בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל.
שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,
כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר.
יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר,
אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַיְא וָהַר,
אֶרֶץ גַּן וָאָרֶץ בָּר,
גַּם שִׁירֵנוּ עוֹד יוּשַׁר.

אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת-תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.

הוֹי הוֹי…

אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ
וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית.
אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ
עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית.

הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ!
הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ,
עוֹד יוּשַׁר – הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!

הוֹי הוֹי…

תמונת הנוף הזו מכוונת אותנו אל דרמה גדולה מספר שמואל. אלה הם צבאות ישראל ופלישתים החונים זה כנגד זה, במלחמתו האחרונה של המלך שאול: וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (שמואל א, פרק כ"ח פסוק ד).

מבט מעמק יזרעאל אל הגלבוע, 1938. אוסף בית שטורמן ביתמונה

המלך שאול הוא גיבור השיר שלנו. גיבור סמוי, אך מרכזי. בקרב מול הפלישתים, כשאפסו הסיכויים, הוא נופל על חניתו ובלבד שלא להיכנע: "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ" (שמואל ב פרק א פסוק ו). כזכור – שאול ביקש מנערו להרוג אותו במו ידיו, ורק שלא ליפול בידי הפלישתים. לאחר שהנער לא ציית לו הפיל שאול את עצמו על חרבו ומת.

בהמשך תשוב החנית שנית, אך אלתרמן מיקם אותה כבר בפתח השיר: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ, הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית. הקרב האחרון של שאול, שבו המלך עצמו מתאבד, הוא בעיני אלתרמן לא סיפור של תבוסה, אלא של תקווה.

 

שאול בגלבוע

כמה חודשים לפני כן פרסם אלתרמן את השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", שגם בו הוא מספר את סיפורו ההירואי של שאול: הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה; עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה. הרץ הניצול מן הקרב מבשר לאימו על התבוסה אבֵל ופצוע (בדומה לנער המגיע אל דוד בסיפור המקראי). אימו מנחמת אותו כי לא תבוסה יש כאן, אלא בשורה על תקומה: אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת; כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

הנה תמו יום קרב וערבו

בשיר "שולמית" אלתרמן לא מסתפק בתיאור הקרב מן המקרא, אלא מתייצב בלב המאבק הלאומי בן הזמן וקורא לפעולה. המלך שאול, שהבין שסיכויו להצליח בקרב אפסיים, לא נסוג ולא נכנע אלא נפל על חרבו. בכך הוא מוכיח את נאמנותו לגורל היהודי ולחשבון הדורות. הלוא זוהי גם קינתו של יורשו, דוד המלך, לאחר מותו: "חֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (שמואל ב פרק א פסוק כ"ב). יש ייעוד גם למאבק עד מוות.

לפני הציונות נמנע העם היהודי ממאבק לאומי, ובכך בגד בייעוד ההיסטורי: אִם הָאִישׁ נִכְנַע לַצֵּל הַחֶרֶב, דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד. המדרש לשיר השירים מגדיר את האהבה שבין האל לבין עמו כ"אהבת תמיד", ובמשתמע גם את אהבתו של האדם לעמו. אהבה ללא גבול, שאינה תלויה בדבר. היישוב, הלוחם לקראת מדינה עצמאית, מוכן לעומת זאת להקרבה, בשם הערבות ההדדית היהודית לדורות הבאים: אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף, דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לְשׁוּלַמִּית!

העם היהודי המוּכֶּה שלאחר השואה הוא השולמית. בני היישוב בארץ ישראל נשבעים לעתידו בעצם אומץ ליבם להיאבק נגד כל הסיכויים, מתוך אמונה שבסוף החשבון המר יבוא הניצחון, תבוא התקומה של השולמית: הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ! הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!

 

נגד הבריטים במילותיהם שלהם

כמו בן גוריון שהתריס כלפי בווין עם שלושת היעדים של היישוב ושל התנועה הציונית: עלייה, התיישבות ומדינה עצמאית, כך גם בעיני נתן אלתרמן התקופה שלאחר סיום מלחמת העולם היא רגע אמת היסטורי, שבו יש להילחם עד מוות. אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ. העם היהודי עומד בארצו בשארית כוחותיו וגבו אל הקיר. מהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הזה?

בדיוק בפתח התקופה החדשה הזו, כמה חודשים לפני כן, ביום 11 במאי 1945 – שלושה ימים לאחר כניעת גרמניה וסיום מלחמת העולם – פרסם אלתרמן "טור שביעי" שכותרתו: "ואם יהיה צורך – לבדנו!". באירופה לא נלחמים עוד הבריטים נגד הגרמנים. במקום זאת הם נאבקים בים התיכון נגד הניצולים היהודים המחפשים את דרכם לארץ ישראל.

ואם יהיה צורך לבדנו, מאי 1945

את הטור הזה ביסס אלתרמן על אחד הנאומים מלאי ההשראה של צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי לאחר בחירתו, לאחר פרוץ המלחמה – הנאום "נילחם בחופים". את המלים האלמותיות של צ'רצ'יל אל הבריטים ונגד הגרמנים: נִלָּחֵם בַּחוֹפִים, נִלָּחֵם בַּבָּתִּים, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת – הפנה אלתרמן נגד הבריטים עצמם.

הטור נפתח בהבעת הערצה אל עמידתם של הבריטים במלחמה: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – זְכֹר! הִתְיַצַּבְתָּ בָּדָד אֱלֵי קִיר אַחֲרוֹן, עֵת צָרְפַת עִם אֵירוֹפָּה כֻּסּוּ בִּשְׁחוֹר. ובאותם ימים קשים של שנת 1940 אזרו הבריטים כוח: הִתְיַצַּבְתָּ בַּלַּהַב, הָדוּק אֶגְרוֹפִים, וָתִשְׁאַג, וְזוֹכֵר הָעוֹלָם אוֹת בְּאוֹת. וכאן באה שאגתם של הבריטים כציטוט מצ'רצ'יל: "אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים, בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ.

ואז מתהפך הכיוון, ואלתרמן מפנה אל הבריטים את נשקם שלהם. הוא פונה אליהם: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – הַבֵּט! כָּמוֹךָ אֲנַחְנוּ אֶל קִיר אַחֲרוֹן הִתְיַצַּבְנוּ הַיּוֹם, אַךְ לִבֵּנוּ שׁוֹקֵט. השקט הזה מגיע מאותו הלב שיילחם עד פעימתו האחרונה על ארצו ועל חירותו, בדיוק כמוהם: כִּי כָּמוֹךְ עַמֵּנוּ הָדוּק אֶגְרוֹפִים וְחוֹזֵר עַל פְּסוּקְךָ אוֹת בְּאוֹת. וכאן מצטט שוב אלתרמן את נאומו של צ'רצ'יל, מילה במילה: אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ. ולסיום, משפט מחץ נוסף מאותו נאום של צ'רצ'יל מפנה אלתרמן שוב אל ממשלת הוד מלכותו: את המלחמה נמשיך אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – שָׁנִים עַל שָׁנִים; וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – לְבַדֵּנוּ!

שני ביטויים קושרים בין "הטור השביעי" הזה לבין השיר "שולמית" ממרחק של פחות משנה אחת. בתחילתו זהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן המופיע ככתבו גם ב"שולמית"; בסופו זוהי הקריאה: לְבַדֵּנוּ! ששם היא מתבטאת: יְחִידִי מוּל אֶלֶף. המסר של "שולמית" הוא שילוב בין המסר הפוליטי המובהק של "הטור השביעי" לבין הסיפור המקראי על שאול המלך בשיר "הנה תמו יום קרב וערבו".

אגב, הקיר האחרון והחנית התלויה עליו – אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית – מביאים אותנו שוב אל שאול, הפעם בתור הרודף אחר דוד העומד וגבו אל הקיר ופעמיים הוא מטיל עליו את חניתו בנסיון נבזי להורגו: וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר (שמואל א פרק י"ט פסוק י).

 

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית

אומנם אלתרמן קורא בשירו למאבק ולהקרבה, אך "שולמית" אינו שיר פסימי וגם לא נואש. זהו שיר אופטימי, הנוסך ביטחון לקראת האתגרים הקרובים. הוא לא רק מבטיח שהשולמית, או המדינה, עוד תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ, אלא שכל זה גם ילווה בשיר וזמר, החוזרים על עצמם שוב ושוב בפזמון: עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר […] הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

וזוהי ראשית סיפורו של השיר. פרק ז של מגילת שיר השירים הוא שיר הלל לשולמית, וראשיתו: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית". בהתאם לקו הכללי של המגילה, השולמית היא משל לכנסת ישראל – עם ישראל לדורותיו. המסורת זיהתה את התיאור הארוך ומלא החשק של יופייה של השולמית עם היחסים המיוחדים שבינה לבין הדוד-האל הקורא לו-לה לשוב אליו.

אכן, הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר. פרק השולמית והדוד היה מאז ומתמיד אהוב מאוד וכר ליצירה עברית עשירה מאין כמוה, החל בעולם המדרש והפיוטים, וכלה בזמר העברי בן זמננו. די אם נציין את מאיר אריאל ששר אותו, וגם נעמי שמר (בפיו של מתי כספי) ששרה עליו.

בשיר השירים נדחתה הגאולה. השולמית לא נענתה לחיזוריו של הדוד ולא מימשה את הצעתה שלה: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה (פסוק י"ב). עכשיו אלתרמן קורא לה שלא להחמיץ שוב את השעה ולצעוד את הצעד האחרון החסר להשלמת תהליך הגאולה: בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

ארץ ישראל היא המקום הטבעי של השולמית – של העם היהודי. אלתרמן מדגיש שפניו של עם ישראל הם פניה של הארץ: שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ כִּי מַרְאַיִךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ואכן, יופייה של השולמית של שיר השירים מתואר על פי הארץ כולה. למשל: אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק; רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל.

 

השולמית בקפריסין

בחול המועד פסח תש"ח, כשנתיים לאחר הביצוע הראשון של "שולמית" בתיאטרון "לי-לה-לו" בתל אביב, הפליגו שושנה דמארי ומשה וילנסקי למחנות המעצר בקפריסין להופעות בפני המעפילים שגורשו לשם ע"י הבריטים. באותם ימים שהו שם יותר מ-20,000 מעפילים. הצמד הופיע כמה פעמים ביום במשך כל ימי החג, כשבוע בסך הכל, כששושנה דמארי שרה ווילנסקי מלווה אותה על הפסנתר.

משה וילנסקי הביא עימו את תוכניית ההופעות שחולקה שם. בחלקה הפנימי של התוכנייה (שהייתה מקופלת לשניים), שנשמרה בארכיונו האישי בספרייה הלאומית, מופיעה רשימת השירים. בתוכנית היו שירי פסח, שירי ילדים, ובעיקר שירים עבריים חדשים. "הוועד למען גולי קפריסין" (שייסדו הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והג'וינט) שארגן את הנסיעה, ביקש לחשוף באמצעות השירים והמופעים את הווי היישוב בפני העולים, וגם לסייע לשיפור העברית שלהם.

תוכניית קפריסין א

אם נהפוך את התוכנייה מבפנים החוצה, נגיע אל המעטפת החיצונית שלה. בחזית מופיעות תמונתה ושמה של שושנה דמארי, ומולה מודפס השיר שלנו – השולמית. האם הזמרת הצעירה היא מקדמת מכירות מוצלחת כל כך עבור ניצולי שואה שמעולם לא שמעו אותה שרה? נראה שעיצובה של תוכנייה זו חושף בפנינו ממד חדש בדמותה של השולמית.

תוכניית קפריסין ב

בעיניהם של המעפילים ניצולי השואה במחנות קפריסין סימלה שושנה דמארי בשירתה את רוחו הלוחמת של היישוב, הלוא הוא המסר העיקרי של "שולמית". הלחן של משה וילנסקי מדגיש את אווירת החירום ואת הנכונות להקרבה, ושושנה דמארי מבטאת אותן היטב בשירתה. לעומתם, הלחן העדין של שם טוב לוי בפיו של אריק איינשטיין נכתב בשנות השמונים, הרחק מאווירת ההקרבה והמלחמה.

אבל לא פחות מכך, החזות התימנית הבולטת של שושנה דמארי, ובמיוחד ההיגוי התימני שבו היא שרה, סימלו בעיני בני היישוב האשכנזים את קיבוץ הגלויות, ובמיוחד את ארץ ישראל של התנ"ך. אגב, דמארי שרה גם את "הנה תמו יום קרב וערבו" (בלחנו של מרדכי זעירא).

וילנסקי הלחין עבור שושנה דמארי שירים רבים, את חלקם הגדול כתב אלתרמן, שהתאימו במיוחד לשירה שלה ולחיתוך התימני שלה. הם האמינו שעל הזמר העברי הארץ-ישראלי לייצג את תרבות המזרח, ולשלב אותה עם התרבות האירופית שהם, כמו רוב היישוב, באו ממנה.

וכך כתב הסופר יעקב הורוביץ, העורך הספרותי של "הארץ", בביקורת תיאטרון למחרת הצגת הבכורה של "כך כתוב בלקסיקון" בתיאטרון "לי-לה-לו": "האופנה של 'שולמית', היינו שושנה דמארי באודם וזהב כיאה ל'רועה בשושנים והיפה בנשים' של שלמה המלך […]". זהו קישור מידי בין תוכן השיר לבין מגילת "שיר השירים", וביניהם לבין הופעתה של שושנה דמארי בשעה ששרה את השיר (והנה לנו במקרה תיאור נדיר של התלבושת המקורית שלה). ומיד אחר כך, מה לתלבושתה של הזמרת ולמראה קלסתרה? "השוּלָמיוּת הטבעית של פזמונאית בת-מזרח זו, שכל-כך הרבה חן מזרחי-קדום משוך על פניה". החן המזרחי הקדום שעליו מדבר הורוביץ הוא המסמל את עם ישראל של התנ"ך. שושנה דמארי היא עצמה בת-דמותה של השולמית!

כך כתוב בלקסיקון

 

דמארי השולמית

כשניצולי שואה ממזרח אירופה בקפריסין רואים אותה מופיעה בפניהם, בשיר המחיה את דמויות התנ"ך ובד בבד גם מצהיר על מחויבות מוחלטת למאבק הלאומי, זהו מיצוי עילאי של המסר שביקש אלתרמן בשיר הזה. אפשר לשער שמלכתחילה הוא כתב את השיר הזה במיוחד עבור דמותה של שושנה דמארי. גם בעיניו היא עצמה סימלה את השולמית.

בדיווח עיתונאי ב"מעריב" על מסעם של דמארי ווילנסקי נמסר כך: "השירים שמצאו חן ביותר באזני הגולים היו אלה שמצאו חן בעיני הקהל שלנו: 'אני מצפת', 'מרים בת נסים'". אלה הם שניים מבין "השירים התימניים" שכתבו עבורה אלתרמן ווילנסקי.

שני שגרירים, מעריב, מאי 1948

בהמשך הדיווח נאמר: "'‬הביתה' – השיר על הגולים, השאיר את לבם קר. לעומת זאת לא יכלו לעצור דמעה מעיניהם כששרה שושנה דמארי התימנית שיר באידיש – 'צמוקים ושקדים'. ופעם, בבית חולים בתוך המחנה – מספר משה וילנסקי – פרצה בבכי ממש גם שושנה דמארי עצמה באמצע השיר!".

דברים קצרים אלה מדברים בעד עצמם. הרושם שהותירה שושנה דמארי בקפריסין עם הופעתה התימנית היה עמוק. היה בכך הרבה יותר מסקרנות פולקלוריסטית כלפי יהודי תימן הרחוקים. היא פרטה על נימים עדינים מאוד של הגורל היהודי בימי הכרעה ומבחן לערבות ההדדית הלאומית.

וכמה מילים על השיר "צימוקים ושקדים" שריגש כל כך את הקהל. היה זה שיר עם אהוב, מתוך הצגה של אברהם גולדפאדן שרצה בהצלחה רבה ברחבי העולם היהודי, וגם בארץ ישראל, כבר שבעים שנה. לכן, אין פלא ששושנה דמארי הכירה אותו במקורו. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1957, ההצגה הזו הועלתה שוב בארץ, בעברית, עם מוזיקה שהלחין משה וילנסקי. שם ההצגה, כשמה של הגיבורה המרכזית שלה שאותה גילמה בהצלחה רבה שושנה דמארי, הוא "שולמית".

נחזור לשירנו "שולמית". שנתיים לאחר פרסומו לא הייתה במה מתאימה וסמלית יותר עבורו מאשר המחנות בקפריסין. היו אלה ימים מכריעים ועקובים מדם במלחמת השחרור, וגם רגעי השיא של המאבק בבריטים על תקומת המדינה היהודית הממתינה ממש מעבר לדלת, ועל גורלם של העולים, ושל המעפילים בקפריסין בתוכם. גם נתן אלתרמן עצמו נסע אל המחנות בקפריסין כמה שבועות אחרי דמארי ווילנסקי. הוא חזר משם נפעם, כשהוא עצמו שואב השראה מהמעפילים לקראת האתגרים הבאים.

השולמית יצאה אל השדות.

 

עוד שולמית אלתרמנית אחת

"הטור השביעי" של "ואם יהיה צורך – לבדנו!", וגם השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", היו שניהם יחד כפי שראינו התשתית של השיר "שולמית". שניהם נכתבו בסתיו וקיץ 1945, בתקופת המעבר מימי מלחמת העולם אל ימי המאבק על הקמת המדינה. באותם ימים, ביולי של אותה שנה, אלתרמן פרסם שיר נוסף: "מריבת קיץ", שבו הוא התפלמס עם הכנענים. שורש הוויכוח היה מהו מקומם של יהודי הגולה בעיצוב החברה החדשה ביישוב, לעומת בני היישוב דוברי העברית וילידי הארץ.

עמדתו של אלתרמן בזכות יהודי הגולה היתה ברורה. וראו איך הוא ממחיש אותה, בבית אחד של שיר ארוך זה: פֹּה תֵּימָן תַּעֲמֹד אֲפֵלָה וְקוֹרֶנֶת, וּתְבָרְכֵךְ – הָאָחוֹת מִקַּצְוֵי מַעֲרָב; יָד בְּיָד יַעֲלֶה לַזִּירָה הַמּוּכֶנֶת, יָפְיְכֶן הַכָּפוּל, הֶחָמוּשׁ עַד שִׁנָּיו. התימנים והאשכנזים עומדים יחד, ורק היופי הכפול של שתי עדות ישראל אלה הוא שיעצב את סִגְנוֹנֵי הָאֻמָּה בארץ ישראל. מה יהיו פניהם של סגנונות אלה? איך ייראו פניה של האומה בעתיד? טענתו של אלתרמן היא שאת זאת אין לקבוע מראש, ורק המפגש בין העדות כולן הוא שיעצב את דמות העם בכוחות עצמו. וכך קובעות שורות הסיום של השיר: מַה יִהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת? אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הָס מִפִּלְפּוּל; שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר הַמַּנְעוּל.

מריבת קיץ
מריבת קיץ

אותה נַעֲרָה עִבְרִיָּה (כלשונו של אלתרמן בשיר) בהתמודדויותיה במבוכי ההיסטוריה, המגיעה סוף סוף אל ארץ ישראל ואל רגע האמת של מפגש התרבויות בין היידיש והעברית, המערב והמזרח, היא שוב: השולמית.

כך נסגר המעגל. השולמית היא עם ישראל. היא מיוצגת סמלית בדמותה של שושנה דמארי השרה עליה. ערב הקמת המדינה היא שואבת השראה משיר השירים ומשאול המלך במלחמתו האחרונה, וגם מעמידתם של הבריטים עצמם במלחמתם בגרמניה הנאצית. שולמית זו נדרשת גם היא למעשי הקרבה כדי להיות ראויה להגשמת חזון הגאולה של שיר השירים. את כל זאת מבינים היטב, יותר טוב מכל אחד אחר, המעפילים שגורשו על ידי אותם הבריטים עצמם אל מחנות המעצר בקפריסין.

 

כתבות נוספות

סיפור ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

 

וַתִּקרא | אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי

"על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון" עידו פלד קורא בסיפור "כפורים" של עגנון, במלאת 50 שנה למותו

בית עגנון בבאד הומבורג לאחר השריפה, 1924

.

הסיפור והשריפה: על כוח היצירה ב"כפורים" לש"י עגנון

מאת עידו פלד

.

ב־6 ביוני 1924, ליל שבת, פרצה שריפה ברחוב קייזר־פרידריך בבאד הומבורג, עיירת מרפא במערב גרמניה. הראשון שהבחין בה היה חמדת (שלום מרדכי) עגנון, בנו הצעיר של הסופר המפורסם. לפי עדות שמסר לימים לדן לאור, חמדת בן השנתיים וחצי ראה מחלון חדרו את הכביסה התלויה במרפסת עולה באש. הוא הזעיק את האומנת בצעקות, "אש! נשרף!" – “Feuer! Brennt!”, וזו מיהרה להעיר את אחותו הבכורה, אמונה. עם האֵם אסתר והדודה תרצה יצאה המשפחה אל הרחוב, להביט בפיג'מות בביתם הבוער.

באותו הזמן שהה עגנון בבית החולים והתאושש מניתוח. דיווחים על אודות השריפה הגיעו אליו במהרה, אך ייתכן שלא הבין את גודל האסון. במכתב ששלחה למחרת אסתר אל זלמן שוקן, המו"ל ונותן החסות של עגנון, כתבה: "פרי עבודתו של שמונה עשרה שנה אבד לו. בתוך זה הרומן שעליו ודאי שוחח אִתך".

השריפה, שפרצה במחסן אריגים מתחת לדירתו של עגנון, כילתה את כל רכוש המשפחה. בין היתר אבדה ספרייתו של עגנון, כארבעת אלפים ספרים, ביניהם ספרים יקרי ערך, ואף כתבי יד של עגנון עצמו, גם רומן גדול על בוצ'אץ' עיר הולדתו, שאליו ודאי התכוונה אסתר, וגם "ספר החסידות" שעל כתיבתו עמל באותם ימים עם מרטין בובר. השריפה הובילה למשבר כפול. בעקבותיה התפצלה משפחת עגנון: לאחר שתים־עשרה שנים בגרמניה הוא חזר לבדו לארץ ישראל. עגנון שב ודחה את הפצרותיה של אסתר שתצטרף אליו; רק כעבור יותר משנה התאחדה המשפחה בירושלים. ובמשך שמונה חודשים לאחר השריפה, עד סוף ינואר 1925, נתקף עגנון שיתוק כתיבה.

.

 

אחד הסיפורים הראשונים שכתב עגנון אחרי השריפה הוא "כִּפּוּרים". "כפורים" הוא סיפור יוצא דופן בין יצירותיו של עגנון: הוא אחד משני סיפורים בודדים שבמרכזם גיבור לא יהודי (הסיפור השני הוא "אבי השור", שנכתב עשרים שנה לאחר "כפורים" ומספר על זקן ערבי בירושלים). בניגוד לכותרתו היהודית לעילא, הסיפור מספר על זוג אצילים פולנים, "אלוף" ו"אלופה", שאינו מצליח להביא ילד לעולם.

קשה להבין כיצד הכותרת מתאימה לתוכן הסיפור – גם המסגרת התמטית של חטא ותשובה המשתמעת ממנה אינה מתיישבת עם העלילה. לכאורה, הסיבה לעקרותם של בני הזוג היא שהאלוף הרג חסידה, "אשר בהלמות חרטומה תבשר ילד כי יולד". לפי מסורות צפון־אירופיות שונות החסידה קשורה בהולדת ילדים. הגרסה המוכרת ביותר כיום מספרת על החסידה הנושאת במקורה תינוקות להוריהם, אך יש גם גרסאות אחרות, למשל שהחסידה מבשרת שילד עתיד להיוולד בבתים שמעליהם היא עוברת במעופה. כך או כך, הרג החסידה נחשב לחטא רק בעולם שבו למסורת העממית האירופית־נוצרית הזו יש כוח ממשי; הרג חסידה אינו שונה מהרג כל ציפור אחרת.

אם כן, על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? בעיניי, השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון בעקבות השריפה, בחודשים הארוכים שבהם משך ידו מכתיבה. מהותה של קללת העקרות אינה ממשית כי אם מטאפורית: הרג החסידה מסרס לא רק את כוח הרבייה של האלוף אלא גם, ובעיקר, את יכולתו לספר סיפורים.

הקישור בין כתיבה ויצירה לבין אונות מינית ופריון מופיע ביצירות שונות של עגנון, למשל בסיפוריו המוקדמים "אחות" ו"גבעת החול", וברומן הגדול תמול שלשום. בפתיחת "כפורים" האלוף מתואר כאיש של מילים, מי שלדבריו יש כוח והשפעה על העולם. הפעולה הראשונה שעושה האלוף היא סיפור מעללי גבורתו לאשתו: "בשבת האלוף במרכבת המשנה סיפר לאשתו את כבודו ורוב גבורותיו". זה מנהגו: "שבע ביום שמעה האלופה שמע גבורותיו ואזניה לא שבעו". גם כאשר האלוף עושה פעולה "ממשית" ויורה בחסידה, הוא אינו מפסיק לדבר:

ויהי בהיותם בשדה והנה חסידה עומדת על רגלה אחת על שפת היאור. וירא האלוף ויאמר, הראית את הצפור? והוא ירה והכה את החסידה באחו. והוא ירד ולקח את נבלת העוף, ויאמר האלוף, אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי. ויקח את הצפור המתה ויביאה אל מרכבתו.

החסידה מתה. אל קנה לא תשוב עוד, כי במרכבת האלוף תשכב, ביד מבקש נפשה … ויאמר האלוף, עוף נחמד. עשה אעשה רגלה האחת קנה יפה למקטרתי. ואותך היפה בחסידות אמלא קש ואתנך לשבת בארמוני. ויפן אל החסידה ויאמר, ארך הרגלים, זאת סיפרתי לך למען תדעי. ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה.

אף שלא מתוארת בקטע המובא אף שיחה של ממש, הפועל "ויאמר" חוזר בו חמש פעמים. האלוף פונה לארבעה נמענים שונים: לאשתו, לעצמו, לחסידה המתה ולרכב. על אף האופי המונולוגי המוקצן – ואולי אף מגוחך – של דבריו, חשוב לשים לב שכל מה שהוא אומר אכן קורה. בסוף הפרק נגלה שרגל החסידה אכן נהייתה לקנה מקטרת, וגווייתה תוצג לראווה בארמונו כפוחלץ. בפרק השלישי יתברר שגם לפנייתו האירונית לחסידה המתה, "זאת סיפרתי לך למען תדעי", יש תוקף ליטראלי: החסידה אכן תדע את שאירע לה, ורוח רפאים בדמותה תרדוף אחריו בחלומותיו ובהקיץ. הקשר הישיר בין דיבורו של האלוף לבין פעולה הנעשית בעולם מומחש בבירור בסיום הפסקה: "ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה". הסיום הזה, הפשוט והתכליתי, ממחיש באופן מזוקק את כוחו של האלוף, האומר ונהיה דבר.

במהרה מתברר שהפגיעה בחסידה נטלה מהאלוף את קולו. כאשר הוא פוגש לראשונה בחסידת הרפאים, בעת מסע ציד עם חבריו, האלוף משתתק בחרדה, "ממקומו לא ימיש. רגליו כמו מתו, שפתיו חרוכות". גם לשמע קול החצוצרה של רעיו המחפשים אחריו וגם לשמע "נבחת כלביו" לא מצליח האלוף לקרוא בחזרה, "ואת חצוצרתו לא ישים בפיו ולא יענה".

בערב אותו יום ישב האלוף לסעוד עם חבורת הציידים. בזמן הארוחה סיפרו השרים סיפורים זה לזה, "והשרים אכלו ושתו ויספרו איש גבורותיו ביער. וידברו על החיה ועל העוף ועל נימוסיהם ועל חכמתם. ויהי כטוב לבם ויאמרו, מי יספר לנו סיפור טוב?". אף שבסיפוריהם אכן מוזכרים "החיה והעוף" – עגור וחזיר – בולט למדי שהם עוסקים ב"נימוסיהם וחכמתם" של בני האדם: הסיפור הראשון מספר על עגור שמיטיב להתפלל מכמרי הכנסייה, המכלים את זמנם "בקלפים וביין", והשני מספר על חזיר ש"התחפש בבגדי איש" ומוליך שולל את בנות העיר. בשני הסיפורים החיה פולשת אל המרחב האנושי כהיבריד, חיה־אדם, ומייצרת הפרעה בסדר "הראוי"; אך גם ובעיקר חושפת קלקול מוסרי הקיים בו מלכתחילה, וכך מאפשרת תיקון.

לשמע סיפורי השרים האלוף, שכוחו בסיפוריו, מחריש. פגישתו עם החסידה שונה מסיפורי השרים באופן מהותי: אין לה מוסר השכל – כפי שראינו, אפילו לא ברור מדוע היא רודפת אחריו ומה חטאו – והיא פורעת לגמרי את סדרי המציאות: "לו אספר את אשר קרני היום ואהיה בעיניהם כמתעתע". בניגוד לחבריו, שמבייתים את החיה הפראית כדי לדבר באופן מוסרני על החברה האנושית, האלוף אינו יכול לאלף את החסידה ולהכילה במסגרת נרטיבית מתקבלת על הדעת.

לקראת סיום הסיפור חלה תפנית. ביושבם בביתם ב"ליל אפל" רואה לפתע האלופה "דמות חסידה" מסתורית. בבת אחת היא נזכרת באגדת החסידה: "בילדותי סיפרו לי כי החסידות מביאות את הילדים הקטנים". רק אז, לאחר שהמקטרת – שקנהּ, כזכור, עשוי מרגל החסידה – נופלת מפיו של האלוף, נכתב לראשונה במפורש בסיפור, "ויהי האלוף עם אשתו ויאהבה".

אין ספק שדבר מה משתנה כשהאלופה מזכירה את אגדת החסידה. כשירה האלוף בחסידה הוא התעלם מכוחה של המעשייה. בשל כך הוא נענש באלם, האנלוגי לעקרות, ויכולתו היחידה לכפר על כך היא דרך ההכרה בכוחו של הסיפור. "כפורים" הוא סיפור על כוחם של סיפורים, הנעוץ באלמנט החייתי, הבלתי ניתן לריסון, המצוי בליבם. לעומת המקטרת והפוחלץ, המייצגים צורות אמנותיות הממיתות את החיה, הסיפור הכתוב יכול להכיל את החיה בלי להצמית את כוחה הפראי – והדבר בא לידי ביטוי בחוסר היציבות של הסיפור, שתוכנו חורג מהמסגרת הנרטיבית של "כפורים" ומערער עליה. בסוף המעשה נולד הסיפור עצמו, מתוך היחסים בין האלוף והחסידה, ממש כמו הילד. הילד העתיד להיוולד הוא יצור היברידי, יציר אדם וחיה, ולידתו אנלוגית ללידת הסיפור, שגם הוא היברידי מטבעו, גם מעשה ידי אדם, וגם כוח בלתי נשלט. וכיוון שהסיפור עוסק בכוחן של מילים, הוא גם מסתיים בפעולה לשונית. אין בסיומו ילד, כי אם הבטחה לילד: "ירחמו רחם אלהים עליהם ויתן להם בן לזקוניהם. ויעש גם הוא צדקה וחסד, כי חסיד הוא".

הן משבר הכתיבה של עגנון לאחר השריפה בבאד הומבורג והן משבר הדיבור של האלוף קשורים במשבר משפחתי; ומעניין ש"כפורים" עוסק בהשבת הכוח למילים, אחרי שספרייתו של עגנון נחרבה ועימה כתבי היד. במקום "ספר החסידוּת" שאבד נולד סיפור על חסידוֹת – סיפור שעניינו המרכזי הוא התגברות על העקרות וסיפור סיפורים.

 

עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ומלמד בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. מתרגם מגרמנית ומיוונית עתיקה. מסה פרי עטו על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת ספרי "הארי פוטר" התפרסמה בגיליון 25 של המוסך.
רשימה זו מבוססת על פרק מתזת מ"א בנושא "בין החייתי לאנושי ביצירת עגנון: חברה, מוסר וכתיבה", שנכתבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב בהנחיית ד"ר מיכל ארבל ופרופ' מיכאל גלוזמן. הציטוטים ברשימה מתוך ש"י עגנון, "כפורים", בתוך "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", כרך ב: אלו ואלו, שוקן, תשכ"ז, עמ' קמט–רט.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר מאת חיה משב

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עצב מהול בתקווה: שיר הפורים שנכתב בגטו ורשה

עבור הילדים והמבוגרים, היו שיריו ומחזותיו של יצחק קצנלסון למקום מפלט מהמלחמה

סיום השיר "פורים מאי?" מתוך ספרו של יצחק קצנלסון, "יש לי שיר"

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה שמו של יצחק קצנלסון כבר מוכר לכל. מעבר להיותו מחנך דגול, היה גם משורר ומחזאי מפורסם בקרב קוראי העברית והיידיש. הוא היה אחד מראשוני המשוררים לילדים בספרות העברית, והקים את "הבימה העברית" בלודז'. אף שעוד שנים רבות לפני המלחמה החל להקדיש את מרכז יצירתו לעצב ולטראגיות שבעולמנו, הוא שמר בה גם על חן צעירותו, וכתב שירי ילדים שהצליחו להעניק להם אמונה ותקווה, אך גם בהם לא הסתיר המשורר את הכאב. הוא מעולם לא חסך מקהלו את צידו השני והאכזרי של המטבע, גם לא מפני הצעירים שבקהליו.

 

יצחק קצנלסון בצעירותו

 

עם כיבוש העיר לודז', שבה התגורר קצנלסון עם משפחתו, הצליח המשורר להימלט מן הכובשים, ולאחר כשלושה חודשי נידודים הגיע לבסוף לורשה. זמן קצר לאחר מכן התאחד עם אישתו וילדיו, והתגורר עימם בגטו בחדרון צפוף. למרות המפגש עם משפחתו, נעשה קצלסון שקט ומסוגר, ומה שסייע לו להתמודד עם הצפיפות, הבדידות, והתנאים הקשים בימות המלחמה – הייתה היצירה, בעיקר בעבור הילדים והנוער שששהו עימו בגטו: הוא המשיך להיות איש חינוך ולימד את תלמידיו הצעירים תנ"ך וספרות עברית, ואף ביקר פעמים רבות בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. הוא פעל בתוך גדרות התיל הנוקשות להפקת הצגות ילדים והצגות בוגרים, וכך מחבר המחזות נעשה אף לבמאי, כאשר על במת הגטו קמו מחזותיו לתחייה. בתוך כך כתב קצנלסון גם מאמרים לעיתון "דרור" שהופץ בגטו, ומעל הכול – המשיך לכתוב שירה, אך עכשיו – כתב את שיריו ביידיש, שפת היהודים.

ארבע-עשרה שנים לפני פרוץ המלחמה, כתב קצנלסון את השיר "פורים", הנפתח כך:

פּוּר-פּוּר-פּוּרִים
פּוּרִים מֵאי?
חַג שֶׁל שִׂמְחָה
עַד בְּלִי דַי

והינה, בשנות המלחמה, בזמן שהותו של קצנלסון בגטו, מופיע שוב אותו בית ראשון בשינוי קל שבקלים, כאשר לו הוסיף המשורר עשרה בתים חדשים המתמקדים לא רק בשמחת החג, אלא גם במפלתו של המן הרשע. באופן מובהק בתוספת זו ניסה המשורר לקשר בין הסיפור הישן, להווה הנורא שבו נאלץ לשרוד, כדי לרמוז על משאלתו לסוף זהה לאויב הנאצי: כפי שהיה סופו של המן רע ומר – כך יהיה גם סופו של הצורר הנאצי. בשיר נצמד קצלסון לגישתו הרווחת ברבות מיצירתיו: על אף הקושי הברור, יש לקוות לקיומו של אור בקצה המנהרה. קצנלסון אף מציין בסופו של השיר: "נכתב בגטו ורשה".

שירו של יצחק קצנלסון "פורים מאי?"

קשה להתעלם מן העובדה שהשיר "פורים מאי?" נכתב כמעט כמחזה מושר, וייתכן שאף הועלה על הבמה בחג הפורים שנחגג בגטו, כאשר בחוץ ממשיכות להתרחש זוועות המלחמה. ואכן, בשנת 1942 החלה השמדת היהודים בגטו ורשה, ובהם נרצחו גם אשתו של קצנלסון – שרה, ושניים מבניו. קצנסלון נותר כאוב ואבל לצד בנו היחיד שנותר – צבי. באבלם, החליטו השניים להצטרף לפלוגה הלוחמת, ולצאת ולהילחם באויב. בספר "יש לי שיר", המקבץ את שיריו של יצחק קצנלסון, מספר יצחק צוקרמן, ממייסדי הארגון הלוחם ואחד ממנהיגי גטו ורשה: "ביקשתי מאת קצנלסון כי יתחבא יחד עם בנו, אבל הוא מאן, ונשאר עם הקבוצה הלוחמת […] את עמידתו בשעה ההיא לא אשכח לעולם. שעה שהיינו מוקפים גרמנים, והמות לנגד עינינו, קם ודיבר אלינו דברי עידוד […] הוא השמיע באוזנינו דברים פשוטים וגדולים וטהורים, כטהר מחשבתו של אדם טהר-מעשה ההולך למות. דבר על עצמו, על שמחתו, שהוא, סופר יהודי, נמצא עם החלוצים, ואם נפול – נפול בקרב, וטוב לו שזכה לכך, שנתן לו ולבנו להילחם אתנו" (מתוך הספר "יש לי שיר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 132, תשי"ד).

 

יצחק קצנלסון ובנו צבי, ורשה, 1942
יצחק קצנלסון ובנו צבי, ורשה, 1942. מתוך ספרו של יצחק קצנלסון "כתבים אחרונים"

 

ניכר כי גם בחייו, נקט קצנלסון באותו שילוב אמיץ הבולט ביצירתו: העצב והכאב קיימים ונוכחים ואין להסתתר מהם, אך גם כאשר נדמה שהמוות ניצב למולנו – יש לעמוד מולו בזקיפות, ולזכור כי לפעמים מתממשת התקווה.

באפריל 1944 יצחק קצנלסון ובנו צבי נלקחו למחנה הריכוז בדרנסי, שם נשלחו למותם בתאי הגזים. רבים משיריו של קצנלסון שרדו אחריו.

 

לקריאה נוספת

אוריאל אופק "הרפה גבר על העז: על יצירותיו האחרונות של יצחק קצנלסון"

יצחק קצנלסון, "יש לי שיר". כנס והביא לדפוס שלמה אבן-שושן

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

 

אסתרליין יקירתו

"על התכנית להיות עצמאית אני מוותרת לטובת בעלי, ואשאר בתלות שלאדם מבוגר היא עינויי": אסתר מרכס-עגנון חלמה להיות מורה לעברית, אך ויתרה על החלום למען בעלה

אסתר וש"י עגנון

אסתרליין,

כך היה קורא לה עגנון בלשון חיבה, וכך גם נקראה הגברת עגנון בפי כל ידידי הבית, מקורביו של הסופר, שלא בנוכחותה.

בכתבה שהוקדשה לה בעיתון דבר, עם היודע דבר מותה, תיאר דוד לאזר, אחד מבאי ביתם של המשפחה, את פנייתו של עגנון אליה כך:

"אילו ידעתי את סוד כתיבת תווי הנגינה וקריאתם הייתי מסוגל אולי לרשום על פני חמש השורות של גליון התווים, את ה"מנגינה" המיוחדת המצלצלת עוד באוזני, של המילים שבהן היה פונה הסופר הדגול לרעייתו, עם המשפט הזה:

"אסתרליין, יש לנו אורח! האם יש לך כיבוד"? (התיבה כיבוד תמיד במלעיל כמובן) כל העדינות שברגשות הייתה מוצאת את ביטויה בקריאה זו שבאה מחדר עבודתו של הסופר אל רעייתו העסוקה במטבח או באחת מחדרי הבית".

פרשת חייה של אסתר מרכס-עגנון, מי שנולדה כבת תפנוקים בבית עשירים בגרמניה, נישאה לסופר ש"י עגנון ונעשתה במשך כל שנות נישואיהם לכתבנית שהתמסרה לפיענוח והעתקת יצירתו של בעלה, נחקרה ותועדה בספרים, מאמרים ואפילו בסרטים.

אסתר מרכס בשנות ינקותה

הציניקנים סברו שנישואיו של עגנון לנסיכה האריסטוקרטית לבית מרכס היו חלק מתוכנית ארוכת טווח ומחושבת היטב של הסופר הגליציאנר, ה'אוֹסְט יוּדֶה' דל אמצעים, שביקש להתבסס בחברה עילית של יהודים בעלי השכלה וכסף.

אך הללו שהתמידו בקריאת המכתבים שהותירו השניים, ואיסוף עדויות שבכתב ובעל פה, הבינו כי פרשת חייהם המשותפים של עגנון ואשתו לוותה באהבה גדולה אך גם בקורבן גדול.

אלזה-אסתר מרכס נולדה בקניגסברג בשנת 1889.

אביה, גאורגה מארקס, היה יהודי נשוא פנים, מנהל ה'דויטשה בנק' בקניגסברג ואחד מראשי הקהילה האורתודוכסית בעיר.

האב, גאורגה מרכס

 

בית משפחת מרכס בקניגסברג

הם נפגשו לראשונה בשנת 1913 בבית אחיה של אסתר, סוחר הספרים משה מרכס. שמואל יוסף צ'צ'קס, היה בחור צעיר ושאפתן, חובב ספר, שמצא את דרכו לביתו של מרכס בשל חיבתם המשותפת לספרים. הצעיר המבריק שימש במשך זמן מה כמורה לעברית של אסתר ושל אחותה רבקה.

כשנפגשו שוב, כמה שנים לאחר מכן, הייתה אסתר בת 28, צעירה יפהפיה ואצילית, נמרצת ודעתנית, ובעיקר – מרדנית. כמה חודשים קודם לכן, למורת רוחו של אביה, ביטלה את אירוסיה לצעיר מבטיח: פרוון עשיר ונאה מלייפציג. בחירתה בבחור הדלפון שידע לספר סיפורים כה יפים, הכעיסה את אביה והוא התנגד בכל תוקף לנישואיה עם הבחור שדיבר גרמנית גרועה, והיה מחוסר מקצוע וללא כל אמצעים שיסייעו בידו לדאוג לבתו הענוגה.

הם התחתנו ב-6 במאי 1920 בגרמניה ואביה של אסתר, שליבו נשבר מה'שידוך העלוב' נעדר בהפגנתיות מהאירוע.

כבר מגיל צעיר מאד היו לאלזה-אסתר מרכס לא מעט תוכניות לעתיד, ועוד הרבה לפני שנישאה לעגנון, הכשירה את עצמה לקראת חלומה הגדול: להיות מורה לעברית.

ערמה ישנה של מכתבים בארכיון הספרייה מעידה על החלום שלה, אך יותר מכך – מעידה על שיברו.

 

מכתב מן העבר

קפיצה של שנות דור בזמן: שנת 1966. שנת זכייתו של הסופר הגדול בפרס נובל.

עם היוודע דבר הפרס, נשלחים לבית המשפחה בתלפיות מאות מכתבי ברכה, טלגרמות וגלויות. האווירה החגיגית מורגשת בכל פינות הבית.

בין שלל המכתבים המברכים את הסופר על הישגיו יוצאי הדופן, מגיע גם מכתב אחד מיוחד, הממוען לכבוד "גברת אסתר עגנון-מרקס". וכך הוא פותח:

"גברת נכבדה.

מה תגידי על עצם העובדא שלאחר יותר מחמישים שנה, הנך מקבלת מכתב מ"מי שהיה"?

אקווה שתסלחי לי זאת, מאחר שלעת הזאת, שביתכם מלא מכתבים וטלגרמות לאין סוף, יוּסָף עוד אחד. חיכיתי להרגעת הרוחות במקצת והנני כותב אליך, לגברת עגנון, ולא אל ה"חתן" עצמו.

תמיד ידעתי להעריך ולהוקיר את חלקה של "אשת הגדולים" על חלק הנשים בהאדרת שם בעליהם, ולפי דעתי יש חלק אין ערוך ל"עזר כנגד" וכל הכבוד וההערכה לאשה שעומדת ליד בעלה ולא רק שאינה מטרידה אותו מעבודתו, אלא שהיא עוזרת ומעודדת "כשאור בעיסה". עובדה זו אינה מקובלת ברבים, ואין נוהגים להאיר ולרומם את האשה, בשל עבודתה השקטה לצד בעלה"…

מי הוא אותו יעקב לובמן-חביב המתיימר להעריך את חלקן של הנשים "בהאדרת שם בעליהן", אותו איש ששמו המודפס באותיות שחורות מתנוסס על כותרת דף המכתבים?

המשך המכתב חושף את עניינו. כך הוא מעיד על עצמו:

"אני הכרתי אותך לפני נישואייך בברלין הבירה, ושנים אחדות עזרתי לך ללמוד עברית ולחדור לרוח השפה וספרותה… במשך יותר מחמישים שנה שאנו נשואים שנינו, בארץ, כל אחד בפינתו. את בתלפיות שבירושלים ואני בתל אביב ולא נזדמנתי ירושלימה וגם לא רציתי להפריע את מנוחתכם. כל אחד חי את חייו בשקט ובשקידה ולבי היה שקט ובטוח שהכל מתנהל למישרים. אך כיצד אפשר לשתוק כיום הזה? כל השנים ליוויתי אתכם בדמיוני מפנתי השקטה בידידות ובאהבה וכעת אין בכוחי לעמוד בפרץ…"

את סיום המכתב חותם לובמן- חביב בשורות שקרוב לוודאי הפתיעו את אסתר עגנון:

"בינתיים אני שולח לך בזה את כל המכתבים והגלויות שנשמרו אצלי – העברית שלך בשנים 1915 עד 1917, שמהם תוכלי לעמוד על תקופת לימודיך, דרך הלימוד וביטוי מחשבותיך אז בעברית. מקווה אני שהדבר יגרום לך עונג מיוחד לקרוא בהם ולשמרם אצלך למזכרת".

למכתב מצורפת ערמה של דפים צהובים ומתפוררים: ערמת מכתביה של אסתר מרכס ליעקב לובמן, מגיל 26, מכתבים המלווים בתיקונים רבים בשולי הדפים שתיקן, לבקשתה. שיטת הלימוד בין השניים הייתה כך:

היא שולחת מכתב; הוא משיב לה את מכתבה עם תיקונים רבים בשוליו. בין מכתב למכתב היו נפגשים השניים לשיעורים פרטיים:

"מהיום אכתוב לך פעמים אחדות בשבוע ואבקשך לתקן מכתבי בלי רחמנות ולהחזירם בשעה שתרצה לענות לי"

מכתביה הרבים של אידַ, היא אסתר, מלמדים על שאיפותיה ומאמצה ללמוד עברית. היא מצטיירת כנערה חריפת שכל, דבקה במטרה, שלא מהססת לקוות בקול כי כשתגדל יש בדעתה לממש את חלומה: להיות מורה לעברית.

 

"בית שקט ומסודר"

לאחר שנישאה לעגנון לא זנחה אסתר את חלומה, ובמכתב לשלמה זלמן שוקן, המצנט של בעלה, היא מעלה את העניין:

"מר שוקן הנכבד.

עדיין אין לנו תכניות של ממש לעלייתנו. מכיוון שאתה שואל על כך, רוצה אני להשיב לך ולבקש ממך שתדון ותשוחח עם בעלי ותשמור על סודיות. במחצית השנה האחרונה לימדתי עברית בהצלחה ובהנאה מרובה ואני בטוחה שאני מוכשרת לכך יותר מאשר להיות עקרת בית. בדעתי להמשיך בזה בארץ ישראל".

בתגובה למכתבה עונה לה שוקן, שהכיר בגדולתו של בעלה:

"אסתר שלום.

אם תרצי לשמוע לעצתי הייתי מציע לך שלא תתעסקי בתכניות משלח יד כלשהו כי אם תפני את עיקר תשומת לבך ליצירת בית שקט ומסודר. שלך שלמה שוקן."

שלמה זלמן שוקן

בתגובה לעצתו הפסקנית של שוקן עונה אסתר במרמור:

"אני מקבלת את עצתך ואנסה לנהוג על פיה.

על התכנית להיות עצמאית אני מוותרת לטובת בעלי, ואשאר בתלות שלאדם מבוגר היא עינויי".

אסתר עגנון עם ילדיה אמונה וחמדת

גם עגנון עצמו התנגד לנסיונותיה של אסתר לפתח באופן עצמאי את כישרונותיה ולהגשים את חלומות ההוראה שלה.

"אני איש מן הדור הישן, אני איני מחזיק בדעה זו שהנשים צריכות להרוויח, די להן שהבעל מרוויח. הניחי המשרות לבחורות הזקנות המהלכות ר"ל רעבות ואינן משיגות עבודה", כך כתב לה כאשר העלתה בפניו את האפשרות שתמצא עבודה כמורה.

 

מאחורי מכונת הכתיבה

את אשתו של טולסטוי, סופיה אנדרייבנה, זוכרת ההיסטוריה כאישה כוחנית שרדתה בבעלה הגאון והאומלל. אך לטובתה של סופיה נזקפת העובדה המדהימה כי העתיקה עבור בעלה את הרומן העצום 'מלחמה ושלום' שבע פעמים!

אסתר עגנון אומנם לא תיזכר כאישה כוחנית ורודנית, אך מסירות הנפש שלה כלפי יצירתו הספרותית של בעלה מעלה על הדעת, כי גם אותה זוכרת ההיסטוריה בזכות מסירות זו.

את כל חייה הקדישה אסתר לעבודת הנמלים השקדנית והסיזיפית שהייתה כרוכה בהעתקת יצירותיו של בעלה. ימים ולילות עשתה אסתר בהעתקת כל כתבי היד של בעלה מן הכתב למכונת הכתיבה כדי שאפשר יהיה למסור אותם לדפוס. רק מי שראה את כתב ידו של עגנון יודע עד כמה היה קשה לקריאה. זהו כתב בלתי קריא בעליל, וכדי להצליח להבינו, היה צריך להכשיר אנשים מיוחדים לקרוא בו, ולהכיר בו כל תג ותג.

אך בהקלדת כתב היד לא נסתיימה מלאכתה של אסתר: לאחר תיקונים רבים והערות אין ספור שהעיר עגנון על גבי הדף, היה עליה להעתיק הכל מחדש. כך עשתה גם בכל הדפסת מהדורה מחודשת שהיה מכין עגנון לדפוס ומכניס בה תיקונים על גבי תיקונים.

ובכל זאת, אף על פי שניהלה בשבילו בית שקט ומסודר, כפי שהורה לה שוקן, ואף על פי שהקדישה את חייה לשרת את יצירתו של בעלה, את דעותיה המוצקות ביחס ליצירתו ידעה להשמיע היטב. היא הייתה הקהל הטוב ביותר שלו, הראשונה לקרוא, להעיר ולבקר, הראשונה לשפוט, ולאו דווקא שיפוט חיובי, ועגנון החשיב את דעתה מאוד.

ככל שגברה ביניהם השותפות והקירבה, הקפידה אסתר לשמור על עמדה עצמאית מולו בחיי היומיום.

היא בזה בוז עמוק לצורך הידוע של בעלה בכיבודים, ובהערצת הבריות, ובכל פעם שזכה לפרסים הייתה אומרת לו בסרקזם: "בסיט דו אאוף דינה קוסטן ביקומן" – שפירושו: האם באת על שכרך?

שנים ארוכות ניהלה אסתר את משק הבית ביד רמה, בדקדקנות ובמסירות גדולה. היא שימשה כשומרת הסף, וכל מי שבא לחלות את פני בעלה, היה עובר דרכה. אם היה עגנון טרוד בכתיבתו, הגנה אסתר בגופה על פתח חדרו ומנעה מהמבקרים להיכנס כל זמן שעבד.

גם בשנים אלה, כשכבר ידעה כי לא תממש את חלומה הישן בהוראת העברית, עסקה אסתר כל הזמן בתרגול העברית, ובין ערמות רשימות היום-יום, ובין כל המסמכים והחשבונות האין סופיים שהייתה עורכת בפנקסיה, אפשר לגלות מחברות שבהן כתבה מילים חדשות שלמדה בעברית:


השנים נקפו, הלחצים בבית המשפחה גברו, ומעת לעת היתה אסתר כורעת תחת נטל הבית והילדים, ובעיקר, תחת האחריות הכבדה שנטלה על עצמה בבחירתה המחייבת, לחיות לצד ה'מוזות' ולשמש כנושאת כלים ליצירה.

היא סבלה מתשישות נפש, מהתמוטטויות עצבים חוזרות ונשנות, ופעמים שנשלחה לבית מרפא, או לאחותה, כדי לנוח מלחצי הבית.

הערצתה של אסתר את יצירתו של בעלה, לא הצליחה להקהות את שנות המרירות הרבות, את הפגיעוּת, העלבונות שספגה לא פעם. היא לא הצליחה להשלים עם אופיו האגוצנטרי של בעלה שהיה שקוע ביצירתו.

ב-26 בפבואר, שנת 1970, לאחר מותו של עגנון, פורסמה בעיתון 'למרחב' כתבה המתארת את ימיו האחרונים ואת פרידתם של השניים, שהיו מאושפזים שניהם בבית החולים.

וכך נכתב:

"במשך מחצית השנה האחרונה הוחמר מצבו הבריאותי של עגנון המנוח וגם של אלמנתו. למרות שאושפזו באותו בית־חולים, וש"י עגנון המנוח ביקר אצל רעייתו תכופות בחדרה, היא לא הכירה אותו אלא פעם אחת בלבד, וההתגלות הזאת באה לה ביום האהרון לחייו של ש"י עגגון.

קדמו לכך ניסיונות מרים, ובהם הובא אליה עגגון בכסא גלגלים (מאחר וכמעט כל גופו היה משותק) וניסה לדובבה, אף שגם עליו קשה היה הדיבור. כאשר התעלמה ממנו מחוסר יכולת להכירו, ופעם אף שאלה "איפה בעלי", מירר עגנון בבכי ונואש ממאמציו להידבר עימה. אבל היום האחרון לחייו היה שונה מכל הימים והחודשים האחרונים שעשה בבית-החולים. הוא קיבל תנופת התעוררות פתאומית, האיר כולו, ביקש שיוציאוהו מחדרו ויציבוהו כשפניו אל הנוף הפתוח. בהשקיפו אל האופק ירושלים שבמרחק, הביע שמחה רבה וחזר על המלים "יפה, יפה מאד". אז והריגם ביקש לראות שוב את אשתו אסתר, וזו, לאחר שעה ארוכה של התבוננות בדמות שלפניה והתאמצות עמוקה, הצליחה להכירו ואמרה: הנה שמואל יוסף". עיני עגנון נוצצו והוא ליטף את אסתר בחיבה רבה. בלילה שלאחר מכן נתקף בליבו ומת."

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?