וַתִּקרא | אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי

"על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון" עידו פלד קורא בסיפור "כפורים" של עגנון, במלאת 50 שנה למותו

בית עגנון בבאד הומבורג לאחר השריפה, 1924

.

הסיפור והשריפה: על כוח היצירה ב"כפורים" לש"י עגנון

מאת עידו פלד

.

ב־6 ביוני 1924, ליל שבת, פרצה שריפה ברחוב קייזר־פרידריך בבאד הומבורג, עיירת מרפא במערב גרמניה. הראשון שהבחין בה היה חמדת (שלום מרדכי) עגנון, בנו הצעיר של הסופר המפורסם. לפי עדות שמסר לימים לדן לאור, חמדת בן השנתיים וחצי ראה מחלון חדרו את הכביסה התלויה במרפסת עולה באש. הוא הזעיק את האומנת בצעקות, "אש! נשרף!" – “Feuer! Brennt!”, וזו מיהרה להעיר את אחותו הבכורה, אמונה. עם האֵם אסתר והדודה תרצה יצאה המשפחה אל הרחוב, להביט בפיג'מות בביתם הבוער.

באותו הזמן שהה עגנון בבית החולים והתאושש מניתוח. דיווחים על אודות השריפה הגיעו אליו במהרה, אך ייתכן שלא הבין את גודל האסון. במכתב ששלחה למחרת אסתר אל זלמן שוקן, המו"ל ונותן החסות של עגנון, כתבה: "פרי עבודתו של שמונה עשרה שנה אבד לו. בתוך זה הרומן שעליו ודאי שוחח אִתך".

השריפה, שפרצה במחסן אריגים מתחת לדירתו של עגנון, כילתה את כל רכוש המשפחה. בין היתר אבדה ספרייתו של עגנון, כארבעת אלפים ספרים, ביניהם ספרים יקרי ערך, ואף כתבי יד של עגנון עצמו, גם רומן גדול על בוצ'אץ' עיר הולדתו, שאליו ודאי התכוונה אסתר, וגם "ספר החסידות" שעל כתיבתו עמל באותם ימים עם מרטין בובר. השריפה הובילה למשבר כפול. בעקבותיה התפצלה משפחת עגנון: לאחר שתים־עשרה שנים בגרמניה הוא חזר לבדו לארץ ישראל. עגנון שב ודחה את הפצרותיה של אסתר שתצטרף אליו; רק כעבור יותר משנה התאחדה המשפחה בירושלים. ובמשך שמונה חודשים לאחר השריפה, עד סוף ינואר 1925, נתקף עגנון שיתוק כתיבה.

 

 

אחד הסיפורים הראשונים שכתב עגנון אחרי השריפה הוא "כִּפּוּרים". "כפורים" הוא סיפור יוצא דופן בין יצירותיו של עגנון: הוא אחד משני סיפורים בודדים שבמרכזם גיבור לא יהודי (הסיפור השני הוא "אבי השור", שנכתב עשרים שנה לאחר "כפורים" ומספר על זקן ערבי בירושלים). בניגוד לכותרתו היהודית לעילא, הסיפור מספר על זוג אצילים פולנים, "אלוף" ו"אלופה", שאינו מצליח להביא ילד לעולם.

קשה להבין כיצד הכותרת מתאימה לתוכן הסיפור – גם המסגרת התמטית של חטא ותשובה המשתמעת ממנה אינה מתיישבת עם העלילה. לכאורה, הסיבה לעקרותם של בני הזוג היא שהאלוף הרג חסידה, "אשר בהלמות חרטומה תבשר ילד כי יולד". לפי מסורות צפון־אירופיות שונות החסידה קשורה בהולדת ילדים. הגרסה המוכרת ביותר כיום מספרת על החסידה הנושאת במקורה תינוקות להוריהם, אך יש גם גרסאות אחרות, למשל שהחסידה מבשרת שילד עתיד להיוולד בבתים שמעליהם היא עוברת במעופה. כך או כך, הרג החסידה נחשב לחטא רק בעולם שבו למסורת העממית האירופית־נוצרית הזו יש כוח ממשי; הרג חסידה אינו שונה מהרג כל ציפור אחרת.

אם כן, על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? בעיניי, השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון בעקבות השריפה, בחודשים הארוכים שבהם משך ידו מכתיבה. מהותה של קללת העקרות אינה ממשית כי אם מטאפורית: הרג החסידה מסרס לא רק את כוח הרבייה של האלוף אלא גם, ובעיקר, את יכולתו לספר סיפורים.

הקישור בין כתיבה ויצירה לבין אונות מינית ופריון מופיע ביצירות שונות של עגנון, למשל בסיפוריו המוקדמים "אחות" ו"גבעת החול", וברומן הגדול תמול שלשום. בפתיחת "כפורים" האלוף מתואר כאיש של מילים, מי שלדבריו יש כוח והשפעה על העולם. הפעולה הראשונה שעושה האלוף היא סיפור מעללי גבורתו לאשתו: "בשבת האלוף במרכבת המשנה סיפר לאשתו את כבודו ורוב גבורותיו". זה מנהגו: "שבע ביום שמעה האלופה שמע גבורותיו ואזניה לא שבעו". גם כאשר האלוף עושה פעולה "ממשית" ויורה בחסידה, הוא אינו מפסיק לדבר:

ויהי בהיותם בשדה והנה חסידה עומדת על רגלה אחת על שפת היאור. וירא האלוף ויאמר, הראית את הצפור? והוא ירה והכה את החסידה באחו. והוא ירד ולקח את נבלת העוף, ויאמר האלוף, אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי. ויקח את הצפור המתה ויביאה אל מרכבתו.

החסידה מתה. אל קנה לא תשוב עוד, כי במרכבת האלוף תשכב, ביד מבקש נפשה … ויאמר האלוף, עוף נחמד. עשה אעשה רגלה האחת קנה יפה למקטרתי. ואותך היפה בחסידות אמלא קש ואתנך לשבת בארמוני. ויפן אל החסידה ויאמר, ארך הרגלים, זאת סיפרתי לך למען תדעי. ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה.

אף שלא מתוארת בקטע המובא אף שיחה של ממש, הפועל "ויאמר" חוזר בו חמש פעמים. האלוף פונה לארבעה נמענים שונים: לאשתו, לעצמו, לחסידה המתה ולרכב. על אף האופי המונולוגי המוקצן – ואולי אף מגוחך – של דבריו, חשוב לשים לב שכל מה שהוא אומר אכן קורה. בסוף הפרק נגלה שרגל החסידה אכן נהייתה לקנה מקטרת, וגווייתה תוצג לראווה בארמונו כפוחלץ. בפרק השלישי יתברר שגם לפנייתו האירונית לחסידה המתה, "זאת סיפרתי לך למען תדעי", יש תוקף ליטראלי: החסידה אכן תדע את שאירע לה, ורוח רפאים בדמותה תרדוף אחריו בחלומותיו ובהקיץ. הקשר הישיר בין דיבורו של האלוף לבין פעולה הנעשית בעולם מומחש בבירור בסיום הפסקה: "ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה". הסיום הזה, הפשוט והתכליתי, ממחיש באופן מזוקק את כוחו של האלוף, האומר ונהיה דבר.

במהרה מתברר שהפגיעה בחסידה נטלה מהאלוף את קולו. כאשר הוא פוגש לראשונה בחסידת הרפאים, בעת מסע ציד עם חבריו, האלוף משתתק בחרדה, "ממקומו לא ימיש. רגליו כמו מתו, שפתיו חרוכות". גם לשמע קול החצוצרה של רעיו המחפשים אחריו וגם לשמע "נבחת כלביו" לא מצליח האלוף לקרוא בחזרה, "ואת חצוצרתו לא ישים בפיו ולא יענה".

בערב אותו יום ישב האלוף לסעוד עם חבורת הציידים. בזמן הארוחה סיפרו השרים סיפורים זה לזה, "והשרים אכלו ושתו ויספרו איש גבורותיו ביער. וידברו על החיה ועל העוף ועל נימוסיהם ועל חכמתם. ויהי כטוב לבם ויאמרו, מי יספר לנו סיפור טוב?". אף שבסיפוריהם אכן מוזכרים "החיה והעוף" – עגור וחזיר – בולט למדי שהם עוסקים ב"נימוסיהם וחכמתם" של בני האדם: הסיפור הראשון מספר על עגור שמיטיב להתפלל מכמרי הכנסייה, המכלים את זמנם "בקלפים וביין", והשני מספר על חזיר ש"התחפש בבגדי איש" ומוליך שולל את בנות העיר. בשני הסיפורים החיה פולשת אל המרחב האנושי כהיבריד, חיה־אדם, ומייצרת הפרעה בסדר "הראוי"; אך גם ובעיקר חושפת קלקול מוסרי הקיים בו מלכתחילה, וכך מאפשרת תיקון.

לשמע סיפורי השרים האלוף, שכוחו בסיפוריו, מחריש. פגישתו עם החסידה שונה מסיפורי השרים באופן מהותי: אין לה מוסר השכל – כפי שראינו, אפילו לא ברור מדוע היא רודפת אחריו ומה חטאו – והיא פורעת לגמרי את סדרי המציאות: "לו אספר את אשר קרני היום ואהיה בעיניהם כמתעתע". בניגוד לחבריו, שמבייתים את החיה הפראית כדי לדבר באופן מוסרני על החברה האנושית, האלוף אינו יכול לאלף את החסידה ולהכילה במסגרת נרטיבית מתקבלת על הדעת.

לקראת סיום הסיפור חלה תפנית. ביושבם בביתם ב"ליל אפל" רואה לפתע האלופה "דמות חסידה" מסתורית. בבת אחת היא נזכרת באגדת החסידה: "בילדותי סיפרו לי כי החסידות מביאות את הילדים הקטנים". רק אז, לאחר שהמקטרת – שקנהּ, כזכור, עשוי מרגל החסידה – נופלת מפיו של האלוף, נכתב לראשונה במפורש בסיפור, "ויהי האלוף עם אשתו ויאהבה".

אין ספק שדבר מה משתנה כשהאלופה מזכירה את אגדת החסידה. כשירה האלוף בחסידה הוא התעלם מכוחה של המעשייה. בשל כך הוא נענש באלם, האנלוגי לעקרות, ויכולתו היחידה לכפר על כך היא דרך ההכרה בכוחו של הסיפור. "כפורים" הוא סיפור על כוחם של סיפורים, הנעוץ באלמנט החייתי, הבלתי ניתן לריסון, המצוי בליבם. לעומת המקטרת והפוחלץ, המייצגים צורות אמנותיות הממיתות את החיה, הסיפור הכתוב יכול להכיל את החיה בלי להצמית את כוחה הפראי – והדבר בא לידי ביטוי בחוסר היציבות של הסיפור, שתוכנו חורג מהמסגרת הנרטיבית של "כפורים" ומערער עליה. בסוף המעשה נולד הסיפור עצמו, מתוך היחסים בין האלוף והחסידה, ממש כמו הילד. הילד העתיד להיוולד הוא יצור היברידי, יציר אדם וחיה, ולידתו אנלוגית ללידת הסיפור, שגם הוא היברידי מטבעו, גם מעשה ידי אדם, וגם כוח בלתי נשלט. וכיוון שהסיפור עוסק בכוחן של מילים, הוא גם מסתיים בפעולה לשונית. אין בסיומו ילד, כי אם הבטחה לילד: "ירחמו רחם אלהים עליהם ויתן להם בן לזקוניהם. ויעש גם הוא צדקה וחסד, כי חסיד הוא".

הן משבר הכתיבה של עגנון לאחר השריפה בבאד הומבורג והן משבר הדיבור של האלוף קשורים במשבר משפחתי; ומעניין ש"כפורים" עוסק בהשבת הכוח למילים, אחרי שספרייתו של עגנון נחרבה ועימה כתבי היד. במקום "ספר החסידוּת" שאבד נולד סיפור על חסידוֹת – סיפור שעניינו המרכזי הוא התגברות על העקרות וסיפור סיפורים.

 

עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ומלמד בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. מתרגם מגרמנית ומיוונית עתיקה. מסה פרי עטו על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת ספרי "הארי פוטר" התפרסמה בגיליון 25 של המוסך.
רשימה זו מבוססת על פרק מתזת מ"א בנושא "בין החייתי לאנושי ביצירת עגנון: חברה, מוסר וכתיבה", שנכתבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב בהנחיית ד"ר מיכל ארבל ופרופ' מיכאל גלוזמן. הציטוטים ברשימה מתוך ש"י עגנון, "כפורים", בתוך "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", כרך ב: אלו ואלו, שוקן, תשכ"ז, עמ' קמט–רט.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר מאת חיה משב

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו