ספרייה עם ערכים: השפה העברית זוכה בקמפיין ויקיפדיה העולמי

לאחר תחרות צמודה ואל מול נחישות אירופאית קשוחה, הובילה הספרייה הלאומית את ויקיפדיה העברית לזכייה במקום הראשון בקמפיין העולמי #1Lib1Ref

ספרני וספרניות ישראל הגיעו למקום הראשון בעולם בקמפיין עולמי של ויקיפדיה – #1Lib1Ref – עדכון והוספת ערכים בויקיפדיה, בקרב מוחות שתוצאותיו לא היו ידועות עד הרגע האחרון. השנה, החליטו בספרייה הלאומית ובשיתוף ויקימדיה ישראל, לגייס לטורניר את צבא הספרנים העברי למטרה אחת בלבד: לזכות בתואר המכובד "השפה שתרמה את מספר העריכות הגבוה ביותר לויקיפדיה". הספרייה הלאומית עמלה במשך השנה להכשיר, לאמן ולאתר משתתפים, העבירה סדנאות וחקרה מקורות. ברגע האמת – העבודה הקשה הוכיחה את עצמה: 7,164 ערכים חדשים נוספו ונערכו בויקיפדיה בשפה העברית.

הטורניר יצא לדרך ברחבי העולם בחודש ינואר, וזו השנה החמישית שבה מתקיים הקמפיין שנועד להתגבר על פערים שונים הקיימים במידע הזמין לנו בוויקיפדיה. את הפעילות מובילה ויקימדיה העולמית, והיא נועדה לעודד ולהגביר את שיתוף הפעולה והתרומה של מוסדות ומאגרים שונים לויקיפדיה. לצד מיזם ויקי-אקדמיה שפונה למרצים ולסטודנטים, ומיזם ויקי-חינוך שמוקדש למורים ותלמידים, הגיע תורנו בדמות ויקי-לייבררי, 1Lib1Ref#, כלומר –One Librarian, One Reference.

נוכח העובדה שלספרניות ולספרנים יש נגישות גבוהה מאוד למאגרי ידע, הנחת היסוד היא שמעורבות גבוהה של ספריות תתרום רבות למהימנותה של ויקיפדיה ותעלה את ערכה כמקור מידע אמין – כך נולד קמפיין 1Lib1Ref#. פעם בשנה, ביום ההולדת של ויקפדיה (מזל טוב!), כל ספרני וספרניות העולם משנסים מותניים, מנקים אבק מהספרים ומתחילים להוסיף בשצף קצף הערות שוליים, עריכות, הפניות לקריאות נוספות, תמונות וכד' ברחבי הערכים השונים של ויקיפדיה בשפות השונות.

הסיבה ש-1Lib1Ref# הוא "קמפיין" ולא "תחרות" היא שלא מדובר במדינות שמתחרות זו בזו – הצוותים לא מייצגים את המדינה שממנה באו, אלא את תרומתם לוויקיפדיה בשפה שבה ערכו. ויקיפדיה מתנהלת באופן עקרוני לפי שפות, ולא לפי מדינות.

סדנת ויקיפדיה - קרית חינוך ניסויית בני דרור
סדנת ויקיפדיה – קרית חינוך ניסויית בני דרור בלב השרון

 

סדנת ויקיפדיה - אוניברסיטת תל אביב
סדנת ויקיפדיה – אוניברסיטת תל אביב

אורלי סימון, ראשת אגף שירותי קהל, היא ממובילי הפרוייקט בישראל יחד עם ד"ר אהבה כהן ודורית גני, ושיתפה בהכנות הקדחתניות שנעשו: "התקיימו מספר סדנאות עריכה ברחבי הארץ, בהם 20 ספריות ציבוריות וספריות בתי ספר וביניהם קריית חינוך ניסויית דרור (בתמונה מעלה), ספריות עיריית תל אביב ועיריית חולון, אוניברסיטאות ומכללות. תלמידיי בקורס ויקיפדיה לספרניות ולספרנים במכללת דוד ילין לקחו אף הם חלק פעיל בטורניר. מעבר לזה יצרנו תחרות בריאה בין האגפים אצלנו בספרייה והתוצאות ניכרות. הספרייה הלאומית הובילה את הקמפיין כחלק מפעילותה לקידום גישת ה-"Open Access" – מידע פתוח לכל – ובכך לעודד ספריות נוספות לעשות כן".

ביום האחרון חלה דרמה מטורפת. כמה שעות בלבד נותרו לקמפיין. 50 עריכות בלבד הפרידו בין ויקיפדיה העברית לויקיפדיה הסרבית. הסרבים היו חזקים לכל אורך התחרות ונחושים ממדינות גדולות מהם בהרבה. הם לא הותירו לנו ברירה ועם רדת החשיכה תומר חדד, מנהל תחום שירותי עיון והשאלה, קיבל החלטה לפתוח "חדר מצב": "התמקדנו ב-3 שיפורים עיקריים: העשרת מידע בערכים קיימים, ביסוס מידע שמופיע ללא מקורות והוספת קישור לקטלוג המאוחד של ספריות ישראל".

 

אורלי סימון
אורלי סימון

 

בעזרת העבודה המאומצת, הצוות הגדיל את ההספק במאות מונים וסגר 500 עריכות נוספות עד חצות! ואז התהפכה הקערה: התברר שהחישוב נעשה לפי שעון הונולולו – נותרו עוד כמה שעות לקמפיין והכול עוד פתוח. לא הייתה פה בכלל שאלה, ועד שעות הבוקר המוקדמות, 200 עריכות נוספות הביאו את "חדר המצב" לסך הכול של 700 עריכות בערב אחד! ואיך מגיעים למספרים האלו? תשאלו את דוד, ממחלקת קטלוג עברי.

דוד רוט ממחלקת הקטלוג העברי הוא מומחה לתפילות ופיוט והוא שיאן העריכות העולמי! הוא ערך לבדו כ-1,500 ערכים מתוך כ-15,000 שנערכו בסה"כ ברחבי העולם כולו, כלומר דוד אחראי לכעשרה אחוזים מסך העריכות העולמיות! הסיבה שדוד השקיע הרבה כל-כך לדבריו, היא "שחשוב שיהיה מידע מדוייק בעברית באינטרנט". ואם אתם רוצים טיפ מהמומחה איך להגיע לכמות עריכות כה שופעת, דוד ישתף אתכם בשמחה: "בדרך כלל אני מתייעץ, ומשתדל למצוא כל הטבה אפשרית בעריכת הערך: יש ערכים שכתבתי בעצמי, יש ערכים שהוספתי הרבה או קצת מידע, יש ערכים שהוספתי המלצות לקריאה נוספת ויש ערכים שפשוט נסחתי מחדש בצורה יותר ברורה".

הנחישות של ספרניות וספרני הספרייה הראתה שלא משנה אם מדובר באנגלית – שפה עולמית שחולשת על מספר מדינות ענקיות, או אם בסרבית המושרשת והעקבית – הספרייה הלאומית בירושלים כאן כדי להוביל. אבל למה לנו לקחת חלק במיזם כזה מלכתחילה? כמו תמיד, תומר סיכם זאת הכי טוב: "בזכות הקמפיין גילינו שניתן בקלות ובמהירות לתרום לשיפור מתמיד של האנציקלופדיה הגדולה והפופולרית ביותר בעולם". אור לגויים, כבר אמרנו?

 

המסע של ספר התורה הנדיר של יהודי אתיופיה לירושלים

עותק נדיר של ה"אורית", ספר התורה הקדוש של יהודי אתיופיה, הגיע לספרייה הלאומית.  לקול שירה וריקודים הביאה משפחתו של הקייס ממהרי יצחק יאסו את הספר הנדיר למשמרת עולם בירושלים הקדושה. הספר הזה עבר תלאות רבות ושרד את פגעי הזמן כמו גם את הניסיונות השונים להזיק לו.

צילמה: פולינה איזנברג

לקול שירה, בריקודים ספונטניים, צהלולים וזריקת סוכריות, התקבל  בספרייה הלאומית עותק נדיר של ה"אורית" – ספר התורה של יהודי אתיופיה.

הספר, בתרגום מעברית לשפת הגעז העתיקה נכתב לפני מאות שנים ושימש בין היתר את הקייס ממהרי יצחק יאסו, המנהיג הרוחני הגדול של יהודי אתיופיה במחוז תגריי. כתב היד המקורי של "אורית" (השם מגיע מהמילה 'אורייתא' – תורה) מכיל את חמשת חומשי תורה שאליהם מצטרפים ספרי יהושע, שופטים ומגילת רות. "האורית" הוא חלק מה"מצהף קדוס" (כתבי הקודש) של הקהילה האתיופית. הספר שימש בתפקיד מרכזי ביותר בחיי הקהילה: על פיו התנהלו כל החגים וגם חיי היום יום של יהודי אתיופיה, ואנשי הקהילה מייחסים לו קדושה גדולה מאוד. עם העלייה לארץ קבע הקייס שיעדו הסופי של הספר הוא ירושלים, ועכשיו אכן הוא הגיע לתחנה הסופית שנועדה לו.

מדובר בממצא נדיר ביותר, שכן כמעט ולא קיימים בארץ ובעולם כתבי יד עתיקים של ה"אורית".

ה"אורית" עבר תלאות רבות עד שהצליח להגיע בסופו של דבר לספרייה. הנזירים היהודים בני הקהילה היו מורישים אותו מדור לדור. יעקב גונצ'ל, אחיינו של הקייס, מספר כי סבו החזיק את הספר עוד כשהתגורר באזור וולקיית. בתקופה זו של סוף המאה ה-19, מצב הקהילה היהודית הדרדר מאוד, והסב נאלץ לעזוב לתגריי. בדרך לא דרך, הצליח הסב לשמור על הספר.

 

נכדיו וניניו של הקייס ממהרי אוחזים ב"אורית". צילום: פאולינה אייזנברג

 

בהמשך, הוריש הסב את הספר לבנו, קייס יצחק יאסו, שהיה משתמש בו וקורא בו בפני הקהילה כולה, ובתחילת שנות ה-80 עבר הספר את הדרך הארוכה לסודאן ומשם לארץ ישראל. יעקב מספר, שגם בדרך הארוכה הזו, כמעט ואבד הספר לאחר מתקפה של שודדים, ורק בדרך נס של ממש, בחרו לבסוף השודדים שלא לקחת את ספר.

"אין ספק שהבאת כתב יד ייחודי זה, בין היחידים הקיימים, מהווה תרומה משמעותית וחשובה למאמצינו לתעד את החיים הדתיים והתרבותיים של קהילות ישראל," מספר אוצר אוסף יהדות ד"ר יואל פינקלמן. "נדאג לשמר את כתב היד, לסרוק אותו ולהעלות את התמונות לאינטרנט, ונדאג שהכרך ימשיך להיות נגיש לקהל הרחב בכלל ולבני הקהילה בפרט לדורות רבים".

 

צילום: פאולינה אייזנברג

עידו ועינם – על תרבויות נעלמות

כתבי יד נדירים ומיוחדים של "עידו ועינם", מיצירותיו המפורסמות ביותר של ש"י עגנון

תצלום דיוקנו של ש"י עגנון, מאת הצלם אלפרד ברנהיים, ולצדו דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א

"עידו ועינם" הוא מן היצירות המופלאות והחידתיות ביותר של ש"י עגנון. גילוי וכיסוי משמשים בסיפור בעת ובעונה אחת. כל אימת שהקורא סבור שנמסר לו פרט "ממשי", מתגלה לו עד מהרה שהסופר עוטף את הממשות במסתורין ובחידות. לעומת זאת, כל אימת שהסיפור מזכיר עניין מעורפל וחידתי, עולה בלבו של הקורא החשד שלפניו דווקא רמז לדבר-מה ממשי שעגנון נטל ממקורות כתובים וממסורות שהגיעו לאוזניו.

​בעלילה המורכבת שזורים חומרים רבים. כולם מפתים את הקורא-הפרשן לנסות ולפענחם על פי תפקידם בסיפור וגם לאור מקורות חיצוניים שיתכן ששימשו את עגנון לארוג את היריעה הרחבה שהוא פורש לפנינו. כתבי קודש מרכזיים, כתבים נידחים ומזמורים שעברו מדור לדור מפה לאוזן, שקיעים של תרבויות נעלמות, שבטים יהודיים שהתקיימו בזמנים אחרים ואף בממד זמן אחר, עולם המחקר המודרני והפירות שהוא מפיק מן המפגש עם טקסטים עתיקים, המתח בין מיסטיקה ומאגיה כיסודות מעשיים לעומת חקירת התופעות הרוחניות בכלים פילולוגיים-מדעיים, תשוקה לדעת, תשוקה ארוטית ותשוקה לקרבה מיסטית עם האלוהות – כל אלו משחקים תפקיד בסיפורו של עגנון. ועוד, שכן העלילה נעה בין מרחבים ובין זמנים צרים ורחבים, מוכרים ומוזרים, ואנו, הקוראים, מיטלטלים איתה, אפופי חידה וקסם, נתונים בידיו של רב-האמן עגנון.

יחד עם זאת, בלי ליטול כהוא-זה מן הטעם והחשיבות שבניסיונות למפות ולגלות את החומרים המשוקעים ב"עידו ועינם", דומה שמעבר לכל אלו, ביקש עגנון לעסוק בגבולות הפרשנות ובמגבלות של האפשרות להפריד בין כל הגורמים המרכיבים יצירת אמנות. עגנון כמו מבקש לומר לנו שאין מדובר בכימיה אלא באלכימיה. הוא מדגים לנו את תהליך היצירה כתהליך חד-כיווני, שאחריו אין עוד אפשרות לזהות את חומרי התבשיל. והתוצאה היא דבר-מה חדש בעולם, בריה שלא הייתה כמוה עד לבריאתה בידי הסופר האמן, גלגולו המודרני של השמאן ומספר הסיפורים הקדום.

דב סדן מביא סיפור שמאיר את גישתו של עגנון לפרשניו:

"מעשה בסופר שאשתו נסעה לאשר נסעה וביקשה ממנו שישגיח על הדגים שבכיור. ישב אצלו אורח וראה, כי הסופר מניחו מדי פעם בפעם ויורד למטבח. נלווה אליו, ראה את הסופר  פותח את הסתם ולאחר שהמים הישנים ניגרים ויורדים, הוא שוהה מעט ואחר הוא פותח את הצינור ומזרים את המים החדשים, ובאותה שהות שבין סתימה לפתיחה, היו הדגים  מפרכסים ופיהם מנשף כתוהים ובוהים על עצמם, הצביע עליהם הסופר ואמר: רואה אתה, אלה הם מבקרי…"

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.

כך נתפרה שמלת השבת של חנה'לה

'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה!': שמלת השבת המפוחמת של חנה'לה, הייתה בגלגולה הראשון שמלת-בובה

איור: נחום גוטמן, מתוך ספר הסיפורים של יצחק דמיאל "ככה סיפרו לי"

"המקום: עיירה קטנה ברוסיה. הזמן: ימי הקנטוניסטים (ליל שבת רבקה וילדיה מסובים אל השולחן, עליו נרות ושיורי אוכל. נשמעת שירת הזמירות, המסך מורם, השירה נמשכת)." מבוא תיאורי זה הוא הפתיח למערכה הראשונה של המחזה "שני ניגונים" שכתב יצחק שוויגר. המחזה ובו שלוש מערכות פורסם בכתב העת "צפרירים" שיצא לאור בלודז' בשנים 1920-1919.

כתב העת כלל שבעה-עשר גליונות בלבד. מרבית הגליונות נערכו בידי שוויגר עצמו ואת שלושת הגליונות האחרונים ערך ישראל אליהו הנדלזלץ. "צפרירים" נחלק לשני מדורים: מדור לבני נוער ומדור לילדים ונכללו בו קטעי ספרות וביקורת, מחזות עבריים, סיפורי עם, מדע פופלרי ותרגומים של ספרות כללית. בין הכותבים ניתן למנות את יעקב פיכמן, יצחק קנצלסון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור.

 

כתב העת "צפרירים: עיתון לבני הנעורים" בעריכת יצחק שוויגר (לודז', 1919)

 

המחזה "שני ניגונים" מספר את סיפורו של נער יהודי צעיר משה'לי. משה'לי נחטף מבית אימו אל ביתם של זוג איכרים רוסיים, כך יקבל הנער היהודי חינוך ראוי ובבוא היום יתגייס כחייל לצבא הרוסי. משה'לי מתגלה כנער עיקש ודעתני, הוא מסרב לאכול בשר לא כשר למורת רוחם של הוריו המאמצים ונמנע מללכת לכנסייה. הילדים בכפר בזים למשה'לי, מקניטים אותו ואינם משתפים אותו במשחקיהם. דוניה, אחותו החורגת, מרחמת על משה'לי ומנסה להקל על סבלו. התנאים הקשים גורמים למשה'לי לחלות ולבסוף הוא נופח את נשמתו ומת.

המערכה הראשונה נפתחת בהצגת הדמויות המשתתפות ומיד לאחריהן מופיע הניגון הראשון – "יום זה מכובד מכל ימים". בין לבין מופיע דו-שיח בין משה'לי לאחיותיו הצעירות. הן מקניטות האחת את השנייה: "כל השבוע רצת אחריי כעגל זה שרץ אחרי הפרה והתחננת לפניי 'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה'!". האחות לא נשארת חייבת ומאשרת: "כן, כן. היא תפרה לבובה הגדולה שמלה כל כך יפה! היא גם אמרה שאת השמלה הזאת תלבש הבובה רק בשבתות ובימים טובים."

 

מערכה ראשונה מתוך המחזה "שני נגונים" מאת יצחק שוויגר

 

שלוש מנגינות נשמעות במהלך המחזה, כאשר כל אחת מהן מסמלת זיכרון ועולם צלילי ייחודי. המאבק בין המנגינות בא לידי ביטוי במהלך המערכה השנייה, כאשר דוניה, בתם של זוג האיכרים, משתפת את משה'לי במשחק משותף שלה ושל שאר ילדי הכפר. ברקע נשמעת מנגינה בעלת אופי עממי אירופאי. הילדים שומעים את המנגינה המושרת בעוד שמשה'לי שומע את "הניגון ההוא… האחר…". סצנת הסיום של המחזה מלווה גם היא בניגון. ברקע נשמעת מנגינה מודאלית בשטייגר "אהבה רבה" (מודוס-סולם מוזיקלי חזני שאופייני לתפילה האשכנזית), שיר ערש יידי מוכר ששרה אמו של משה'לי סמוך למיטתו לאחר שקראו בצוותא קריאת שמע.

 

"הניגון ההוא… האחר…"

 

יצחק שוויגר, כותב המחזה, נולד בשנת 1892 בעיירה סמוכה לרדומישל שבאמפריה הרוסית למשפחה חסידית שורשית. הוא היה נצר לשניים מגדולי תנועת החסידות המגיד מצ'רנוביל והאדמו"ר מפולנאה. על תאריך לידתו המדויק כתב: "צחוק עשה לי אבא ז"ל. מתוך חשבונות רבים השייכים כנראה לענין 'גזירת הצבא' עשה מה שעשו יהודים רבים ושלמים. הוא הוליד אותי לא פעם אלא ארבע פעמים ובשנים שונות…".

 

יצחק שוויגר-דמיאל (צילום: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, עורך: דוד תדהר)

 

בילדותו למד ב"חדר" מסורתי, בישיבה, ולאחר מכן בגימנסיה. בסיום לימודיו בגימנסיה והוא עודנו נער ברח ארצה. בהמשך חזר לרוסיה ובימי המהפכה למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה על שם שינייבסקי במוסקבה. בתקופה זו נעצר ונכלא בעוון "סוציאליזם". בשנת 1920 חזר ארצה והיה לחבר בתנועת הפועלים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ עין-חרוד ועבד כחבר בגדוד העבודה ובחברת החשמל. היה ממייסדי וראשוני ההסתדרות וציר לוועידת הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ ישראל. שימש כמורה ומחנך והעמיד תלמידים רבים.

 

"תולדות יצחק". מתוך אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית (ARC. 4* 1412 / 447)

 

"מורה היה לנו, מורה-סופר ומחנך", סיפרה רות גפן-דותן במאמר שכתבה "מחווה נוסטלגית למעודדי קריאה ומיידדיה". "דמות מעניינת, פנים סגופות מעט וחרוצות בקמטים בולטים. לבוש מרושל מעט, בבגדים תכולים-אפורים, לראשו דבלול שניר לבן, לעיניו הכחולות מתחת לגבות עבותות-לבנות זוג משקפיים – כדי לראותנו – משקפיים עבות זגוגיות, שהורמו למצחה בעת קריאה ועיון. תמיד נשא תיק עור ממורטט שמתוכו הוציא את אוצרותיו – ספרי הלימוד וספרי 'יום השישי'."

בטקס קבוע, סיפרה גפן-דותן, היה פותח את אבזמי תיקו, מוציא ספר, מתיישב על שולחנו וקורא. הוא קרא בקול מתון ושקול "רק המשקפיים שעל מצחו נעו לקצב הקריאה." בתום הקריאה נסגר הספר והוכנס לתיק "שבת שלום ילדים!" קרא, משפט שסימל כי הגיעה השעה ללכת הביתה.

"יום שישי אחד נכנס יצחק לכיתתנו והוציא מתוך תיקו לא ספר, אלא מחברת. מחברת פשוטה, אפורה, כמחברותינו באותם ימים. כדרכו, בלי אומר ודברים פתח וקרא: 'שמלת השבת של חנה'לה הקטנה'. שלא כהרגלו, לא קרא בשם היוצר. מהרגע הראשון, אנחנו ילדים מכיתה ז', על סף בר-המצוה שלנו, האזנו לסיפור שנועד (לכאורה) ל'ילדים קטנים'. הקשבנו, הזדהינו בכל לב עם הילדה שזכתה לשמלת-שבת מיוחדת. אני זוכרת שניסיתי לבדוק את עצמי אם אני, כדי שלא לצער את אמי, הייתי 'מתנדבת' לעזור לפחמי הזקן? כשזרחו וזהרו, בסופו של סיפור, הפחמים השחורים ההם, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של הכיתה כולה. וכשהזדהה יצחק ככותב הסיפור לא יכולנו אלא להביט בו בהערצה."

זמן לא רב אחר כך בכ"ג בשבט תרצ"ז, ה-4 לפברואר 1937, פורסם בעיתון "דבר לילדים" הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה". לסיפור נלוו איורים מאת נחום גוטמן ובצדו השמאלי התחתון הופיע שמו של המחבר "יצחק שויגר".

 

"שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" מתוך "דבר לילדים" (4.2.1937)

 

הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" הפך זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. חנה'לה, ילדה קטנה, יוצאת לטייל בערב שבת, לבושה בשמלה חדשה וחגיגית שתפרה לה אימה. בדרך היא פוגשת בעדנה הפרה ובזוזי הכלב תוך שהיא מקפידה לשמור על נקיון השמלה החדשה. אז, לפתע פתאום, מופיע איש זקן נושא שק פחמים. חנה'לה מבקשת לסייע בעדו אלא שאז היא מגלה ששמלתה הלבנה התמלאה בכתמי פחם. היא חוששת מתגובתה של אימה, מתיישבת על אבן ובוכה. הירח שצופה בחנה'לה הקטנה נחלץ לעזרתה ושואל האם היא מתחרטת על כך שסייעה לזקן. חנה'לה משיבה בשלילה. בתגובה שולח הירח קווי-אור שהופכים את כתמי הפחם לנקודות אור מנצנצות.

שנה לאחר שפורסם בעיתון "דבר" הופיע הסיפור מחדש בקובץ סיפורים מאת יצחק שוויגר "ככה ספרו לי". בשנים הבאות, ולמעשה עד היום, יצא לאור הסיפור במהדורות שונות ומגוונות. הוא גם עובד לגרסאות תיאטרליות וקולנועיות. יצחק שוויגר, שהפך עם השנים ליצחק דמיאל (שוויגר בתרגום – שתקן, ודמיאל – דומיית האל), המשיך לכתוב. הוא כתב לילדים ובמקביל כתב ופרסם מאמרים רבים וספרי הגות ופילוסופיה.

 

"שמלת השבת של חנה'לה" עיבוד תיאטרלי לסיפורו של שוויגר-דמיאל (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

 

מוטיב השבת, הבובה והשמלה החדשה, מופיע עוד במחזה "שני ניגונים" שנכתב שנים רבות קודם שפורסם סיפורה של חנה'לה. חנה, רעייתו של דמיאל, סיפרה בראיון עיתונאי כי "אם הוא סיפר את הסיפור עלי או לא, אי אפשר לדעת, כי הוא סופר וזה מהדמיון שלו וזה גם לא חשוב… יצחק תמיד קרא לי חנה'לה ונתן לילדה בסיפור שהוא אהב את השם חנה'לה."

לדמיאל הייתה חיבה מיוחדת ליום השבת. במאמר שכותרתו "לנשמת השבת" כתב:

"כי הרי השבת 'ברית עולם ביני ובין בני ישראל' היא דווקא לא נתקשרה, כחגים ומועדים אחרים, בשום מאורע תולדיי של עם ישראל. היא בכלל אינה קשורה מעיקרה ב'זה ספר תולדות האדם'. היא קודמת לכן, למעלה מכן, היא קבועה בעיצומו של גלגל-עולם. נכון יותר: היא בחינת יסוד עולם, ממנה מהות עולם, פשר עולם, הליכות עולם."

בעשורים האחרונים לחייו התגורר דמיאל ברמת-גן. פעם, כשצעד ברחובות העיר, נתבקש להשלים מנין בבית כנסת מקומי. הוא נכנס לבית הכנסת והחליט להישאר לשיעור שנמסר במקום לאחר התפילה. בתום השיעור פתח בשיחה עם אחד ממשתתפיו – ר' שמואל בליז'ינסקי שמו. השיחה התארכה ודמיאל שאל, הקשה ובירר. בליז'ינסקי חשב שאביו, ר' מאיר, שהיה יהודי בעל שיעור קומה, הוגה ומשכיל, ימצא שפה משותפת עם האורח המתעניין. הוא הפנה אותו אליו ובין השניים נוצרה ידידות אמיצה שכללה שעות רבות של שיחות משותפות. במקביל החל דמיאל לשמור ולקיים תורה ומצוות.

דמיאל המשיך לפרסם מאמרים בבמות שונות. חלק מהמאמרים שכתב עוררו דיון ציבורי וזכו לתגובות רבות. כזה היה המאמר "ועוד על ספר-החיים שלנו" שפרסם דמיאל בעיתון "דבר" וזכה למכתב תגובה ארוך ומפורט מדוד בן-גוריון. לימים נכלל המכתב כמאמר בספרו של בן-גוריון "עיונים בתנ"ך".

סיפור חייו של משה'לי – הדמות הראשית במחזה "שני ניגונים", מזכירה במקצת את מסע חייו של יצחק שוויגר-דמיאל. גם על שוויגר-דמיאל ריחפה גזרת הגיוס לצבא באמיפריה הרוסית, גם הוא כמשה'לה היה מודע לזהותו היהודית, וגם הוא כמוהו היה קשוב לניגון – "הניגון ההוא…האחר".

 

תודה לפרופ' אליהו שלייפר על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה