עותק נדיר של ה"אורית", ספר התורה הקדוש של יהודי אתיופיה, הגיע לספרייה הלאומית. לקול שירה וריקודים הביאה משפחתו של הקייס ממהרי יצחק יאסו את הספר הנדיר למשמרת עולם בירושלים הקדושה. הספר הזה עבר תלאות רבות ושרד את פגעי הזמן כמו גם את הניסיונות השונים להזיק לו.
לקול שירה, בריקודים ספונטניים, צהלולים וזריקת סוכריות, התקבל בספרייה הלאומית עותק נדיר של ה"אורית" – ספר התורה של יהודי אתיופיה.
הספר, בתרגום מעברית לשפת הגעז העתיקה נכתב לפני מאות שנים ושימש בין היתר את הקייס ממהרי יצחק יאסו, המנהיג הרוחני הגדול של יהודי אתיופיה במחוז תגריי. כתב היד המקורי של "אורית" (השם מגיע מהמילה 'אורייתא' – תורה) מכיל את חמשת חומשי תורה שאליהם מצטרפים ספרי יהושע, שופטים ומגילת רות. "האורית" הוא חלק מה"מצהף קדוס" (כתבי הקודש) של הקהילה האתיופית. הספר שימש בתפקיד מרכזי ביותר בחיי הקהילה: על פיו התנהלו כל החגים וגם חיי היום יום של יהודי אתיופיה, ואנשי הקהילה מייחסים לו קדושה גדולה מאוד. עם העלייה לארץ קבע הקייס שיעדו הסופי של הספר הוא ירושלים, ועכשיו אכן הוא הגיע לתחנה הסופית שנועדה לו.
מדובר בממצא נדיר ביותר, שכן כמעט ולא קיימים בארץ ובעולם כתבי יד עתיקים של ה"אורית".
ה"אורית" עבר תלאות רבות עד שהצליח להגיע בסופו של דבר לספרייה. הנזירים היהודים בני הקהילה היו מורישים אותו מדור לדור. יעקב גונצ'ל, אחיינו של הקייס, מספר כי סבו החזיק את הספר עוד כשהתגורר באזור וולקיית. בתקופה זו של סוף המאה ה-19, מצב הקהילה היהודית הדרדר מאוד, והסב נאלץ לעזוב לתגריי. בדרך לא דרך, הצליח הסב לשמור על הספר.
בהמשך, הוריש הסב את הספר לבנו, קייס יצחק יאסו, שהיה משתמש בו וקורא בו בפני הקהילה כולה, ובתחילת שנות ה-80 עבר הספר את הדרך הארוכה לסודאן ומשם לארץ ישראל. יעקב מספר, שגם בדרך הארוכה הזו, כמעט ואבד הספר לאחר מתקפה של שודדים, ורק בדרך נס של ממש, בחרו לבסוף השודדים שלא לקחת את ספר.
"אין ספק שהבאת כתב יד ייחודי זה, בין היחידים הקיימים, מהווה תרומה משמעותית וחשובה למאמצינו לתעד את החיים הדתיים והתרבותיים של קהילות ישראל," מספר אוצר אוסף יהדות ד"ר יואל פינקלמן. "נדאג לשמר את כתב היד, לסרוק אותו ולהעלות את התמונות לאינטרנט, ונדאג שהכרך ימשיך להיות נגיש לקהל הרחב בכלל ולבני הקהילה בפרט לדורות רבים".
כך נתפרה שמלת השבת של חנה'לה
'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה!': שמלת השבת המפוחמת של חנה'לה, הייתה בגלגולה הראשון שמלת-בובה
איור: נחום גוטמן, מתוך ספר הסיפורים של יצחק דמיאל "ככה סיפרו לי"
"המקום: עיירה קטנה ברוסיה. הזמן: ימי הקנטוניסטים (ליל שבת רבקה וילדיה מסובים אל השולחן, עליו נרות ושיורי אוכל. נשמעת שירת הזמירות, המסך מורם, השירה נמשכת)." מבוא תיאורי זה הוא הפתיח למערכה הראשונה של המחזה "שני ניגונים" שכתב יצחק שוויגר. המחזה ובו שלוש מערכות פורסם בכתב העת "צפרירים" שיצא לאור בלודז' בשנים 1920-1919.
כתב העת כלל שבעה-עשר גליונות בלבד. מרבית הגליונות נערכו בידי שוויגר עצמו ואת שלושת הגליונות האחרונים ערך ישראל אליהו הנדלזלץ. "צפרירים" נחלק לשני מדורים: מדור לבני נוער ומדור לילדים ונכללו בו קטעי ספרות וביקורת, מחזות עבריים, סיפורי עם, מדע פופלרי ותרגומים של ספרות כללית. בין הכותבים ניתן למנות את יעקב פיכמן, יצחק קנצלסון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור.
המחזה "שני ניגונים" מספר את סיפורו של נער יהודי צעיר משה'לי. משה'לי נחטף מבית אימו אל ביתם של זוג איכרים רוסיים, כך יקבל הנער היהודי חינוך ראוי ובבוא היום יתגייס כחייל לצבא הרוסי. משה'לי מתגלה כנער עיקש ודעתני, הוא מסרב לאכול בשר לא כשר למורת רוחם של הוריו המאמצים ונמנע מללכת לכנסייה. הילדים בכפר בזים למשה'לי, מקניטים אותו ואינם משתפים אותו במשחקיהם. דוניה, אחותו החורגת, מרחמת על משה'לי ומנסה להקל על סבלו. התנאים הקשים גורמים למשה'לי לחלות ולבסוף הוא נופח את נשמתו ומת.
המערכה הראשונה נפתחת בהצגת הדמויות המשתתפות ומיד לאחריהן מופיע הניגון הראשון – "יום זה מכובד מכל ימים". בין לבין מופיע דו-שיח בין משה'לי לאחיותיו הצעירות. הן מקניטות האחת את השנייה: "כל השבוע רצת אחריי כעגל זה שרץ אחרי הפרה והתחננת לפניי 'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה'!". האחות לא נשארת חייבת ומאשרת: "כן, כן. היא תפרה לבובה הגדולה שמלה כל כך יפה! היא גם אמרה שאת השמלה הזאת תלבש הבובה רק בשבתות ובימים טובים."
שלוש מנגינות נשמעות במהלך המחזה, כאשר כל אחת מהן מסמלת זיכרון ועולם צלילי ייחודי. המאבק בין המנגינות בא לידי ביטוי במהלך המערכה השנייה, כאשר דוניה, בתם של זוג האיכרים, משתפת את משה'לי במשחק משותף שלה ושל שאר ילדי הכפר. ברקע נשמעת מנגינה בעלת אופי עממי אירופאי. הילדים שומעים את המנגינה המושרת בעוד שמשה'לי שומע את "הניגון ההוא… האחר…". סצנת הסיום של המחזה מלווה גם היא בניגון. ברקע נשמעת מנגינה מודאלית בשטייגר "אהבה רבה" (מודוס-סולם מוזיקלי חזני שאופייני לתפילה האשכנזית), שיר ערש יידי מוכר ששרה אמו של משה'לי סמוך למיטתו לאחר שקראו בצוותא קריאת שמע.
יצחק שוויגר, כותב המחזה, נולד בשנת 1892 בעיירה סמוכה לרדומישל שבאמפריה הרוסית למשפחה חסידית שורשית. הוא היה נצר לשניים מגדולי תנועת החסידות המגיד מצ'רנוביל והאדמו"ר מפולנאה. על תאריך לידתו המדויק כתב: "צחוק עשה לי אבא ז"ל. מתוך חשבונות רבים השייכים כנראה לענין 'גזירת הצבא' עשה מה שעשו יהודים רבים ושלמים. הוא הוליד אותי לא פעם אלא ארבע פעמים ובשנים שונות…".
בילדותו למד ב"חדר" מסורתי, בישיבה, ולאחר מכן בגימנסיה. בסיום לימודיו בגימנסיה והוא עודנו נער ברח ארצה. בהמשך חזר לרוסיה ובימי המהפכה למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה על שם שינייבסקי במוסקבה. בתקופה זו נעצר ונכלא בעוון "סוציאליזם". בשנת 1920 חזר ארצה והיה לחבר בתנועת הפועלים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ עין-חרוד ועבד כחבר בגדוד העבודה ובחברת החשמל. היה ממייסדי וראשוני ההסתדרות וציר לוועידת הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ ישראל. שימש כמורה ומחנך והעמיד תלמידים רבים.
"מורה היה לנו, מורה-סופר ומחנך", סיפרה רות גפן-דותן במאמר שכתבה "מחווה נוסטלגית למעודדי קריאה ומיידדיה". "דמות מעניינת, פנים סגופות מעט וחרוצות בקמטים בולטים. לבוש מרושל מעט, בבגדים תכולים-אפורים, לראשו דבלול שניר לבן, לעיניו הכחולות מתחת לגבות עבותות-לבנות זוג משקפיים – כדי לראותנו – משקפיים עבות זגוגיות, שהורמו למצחה בעת קריאה ועיון. תמיד נשא תיק עור ממורטט שמתוכו הוציא את אוצרותיו – ספרי הלימוד וספרי 'יום השישי'."
בטקס קבוע, סיפרה גפן-דותן, היה פותח את אבזמי תיקו, מוציא ספר, מתיישב על שולחנו וקורא. הוא קרא בקול מתון ושקול "רק המשקפיים שעל מצחו נעו לקצב הקריאה." בתום הקריאה נסגר הספר והוכנס לתיק "שבת שלום ילדים!" קרא, משפט שסימל כי הגיעה השעה ללכת הביתה.
"יום שישי אחד נכנס יצחק לכיתתנו והוציא מתוך תיקו לא ספר, אלא מחברת. מחברת פשוטה, אפורה, כמחברותינו באותם ימים. כדרכו, בלי אומר ודברים פתח וקרא: 'שמלת השבת של חנה'לה הקטנה'. שלא כהרגלו, לא קרא בשם היוצר. מהרגע הראשון, אנחנו ילדים מכיתה ז', על סף בר-המצוה שלנו, האזנו לסיפור שנועד (לכאורה) ל'ילדים קטנים'. הקשבנו, הזדהינו בכל לב עם הילדה שזכתה לשמלת-שבת מיוחדת. אני זוכרת שניסיתי לבדוק את עצמי אם אני, כדי שלא לצער את אמי, הייתי 'מתנדבת' לעזור לפחמי הזקן? כשזרחו וזהרו, בסופו של סיפור, הפחמים השחורים ההם, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של הכיתה כולה. וכשהזדהה יצחק ככותב הסיפור לא יכולנו אלא להביט בו בהערצה."
זמן לא רב אחר כך בכ"ג בשבט תרצ"ז, ה-4 לפברואר 1937, פורסם בעיתון "דבר לילדים" הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה". לסיפור נלוו איורים מאת נחום גוטמן ובצדו השמאלי התחתון הופיע שמו של המחבר "יצחק שויגר".
הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" הפך זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. חנה'לה, ילדה קטנה, יוצאת לטייל בערב שבת, לבושה בשמלה חדשה וחגיגית שתפרה לה אימה. בדרך היא פוגשת בעדנה הפרה ובזוזי הכלב תוך שהיא מקפידה לשמור על נקיון השמלה החדשה. אז, לפתע פתאום, מופיע איש זקן נושא שק פחמים. חנה'לה מבקשת לסייע בעדו אלא שאז היא מגלה ששמלתה הלבנה התמלאה בכתמי פחם. היא חוששת מתגובתה של אימה, מתיישבת על אבן ובוכה. הירח שצופה בחנה'לה הקטנה נחלץ לעזרתה ושואל האם היא מתחרטת על כך שסייעה לזקן. חנה'לה משיבה בשלילה. בתגובה שולח הירח קווי-אור שהופכים את כתמי הפחם לנקודות אור מנצנצות.
שנה לאחר שפורסם בעיתון "דבר" הופיע הסיפור מחדש בקובץ סיפורים מאת יצחק שוויגר "ככה ספרו לי". בשנים הבאות, ולמעשה עד היום, יצא לאור הסיפור במהדורות שונות ומגוונות. הוא גם עובד לגרסאות תיאטרליות וקולנועיות. יצחק שוויגר, שהפך עם השנים ליצחק דמיאל (שוויגר בתרגום – שתקן, ודמיאל – דומיית האל), המשיך לכתוב. הוא כתב לילדים ובמקביל כתב ופרסם מאמרים רבים וספרי הגות ופילוסופיה.
מוטיב השבת, הבובה והשמלה החדשה, מופיע עוד במחזה "שני ניגונים" שנכתב שנים רבות קודם שפורסם סיפורה של חנה'לה. חנה, רעייתו של דמיאל, סיפרה בראיון עיתונאי כי "אם הוא סיפר את הסיפור עלי או לא, אי אפשר לדעת, כי הוא סופר וזה מהדמיון שלו וזה גם לא חשוב… יצחק תמיד קרא לי חנה'לה ונתן לילדה בסיפור שהוא אהב את השם חנה'לה."
לדמיאל הייתה חיבה מיוחדת ליום השבת. במאמר שכותרתו "לנשמת השבת" כתב:
"כי הרי השבת 'ברית עולם ביני ובין בני ישראל' היא דווקא לא נתקשרה, כחגים ומועדים אחרים, בשום מאורע תולדיי של עם ישראל. היא בכלל אינה קשורה מעיקרה ב'זה ספר תולדות האדם'. היא קודמת לכן, למעלה מכן, היא קבועה בעיצומו של גלגל-עולם. נכון יותר: היא בחינת יסוד עולם, ממנה מהות עולם, פשר עולם, הליכות עולם."
בעשורים האחרונים לחייו התגורר דמיאל ברמת-גן. פעם, כשצעד ברחובות העיר, נתבקש להשלים מנין בבית כנסת מקומי. הוא נכנס לבית הכנסת והחליט להישאר לשיעור שנמסר במקום לאחר התפילה. בתום השיעור פתח בשיחה עם אחד ממשתתפיו – ר' שמואל בליז'ינסקי שמו. השיחה התארכה ודמיאל שאל, הקשה ובירר. בליז'ינסקי חשב שאביו, ר' מאיר, שהיה יהודי בעל שיעור קומה, הוגה ומשכיל, ימצא שפה משותפת עם האורח המתעניין. הוא הפנה אותו אליו ובין השניים נוצרה ידידות אמיצה שכללה שעות רבות של שיחות משותפות. במקביל החל דמיאל לשמור ולקיים תורה ומצוות.
דמיאל המשיך לפרסם מאמרים בבמות שונות. חלק מהמאמרים שכתב עוררו דיון ציבורי וזכו לתגובות רבות. כזה היה המאמר "ועוד על ספר-החיים שלנו" שפרסם דמיאל בעיתון "דבר" וזכה למכתב תגובה ארוך ומפורט מדוד בן-גוריון. לימים נכלל המכתב כמאמר בספרו של בן-גוריון "עיונים בתנ"ך".
סיפור חייו של משה'לי – הדמות הראשית במחזה "שני ניגונים", מזכירה במקצת את מסע חייו של יצחק שוויגר-דמיאל. גם על שוויגר-דמיאל ריחפה גזרת הגיוס לצבא באמיפריה הרוסית, גם הוא כמשה'לה היה מודע לזהותו היהודית, וגם הוא כמוהו היה קשוב לניגון – "הניגון ההוא…האחר".
חומרים רבים ומגוונים נקלטים בספרייה הלאומית. לא פעם, מתלווה להם סיפור. ולעתים הם מגיעים אליו מלווים בתהייה על פרט חסר או על מידע לא שלם. אמנם כשמדובר בחומרים בני זמננו, אפשר היה לצפות שהמידע יהיה שלם וקל להשגה, אבל במקרים מסוימים החידה ממתינה לפתרון. כך קרה לא מזמן עם הגעתו של תקליטור חדש למחלקת המוזיקה, אסופה של ניגונים, כשבתקליטור עצמו נותר סיפור הממתין לפתרונו ביחס לאחד הניגונים.
ברצועה הראשונה של התקליטור מסופר: את הניגון הזה למדנו ממשפחתו של ר' דוד סוויל ז"ל איש חסד של אמת. ר' דוד היה מלמד ניגונים רק עם סיפור. את הניגון והסיפור הזה מקפידים לשיר ולספר בחוג המשפחה בכל הזדמנות. את הניגון שמע ר' דוד מאביו, סבא משה סוויל ז"ל, יליד ליטא.
סיפור המעשה מתרחש בתחילת המאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם, בעיירה קטנה בשם אלשאד שבליטא. ליל שבת קודש, ולבית הכנסת של הקהילה מגיע זוג ילדים קטנים, יתומים וחסרי כל. גבאי בית הכנסת מכבד את האחים בכיבוד המקובל של הקהילה לילדים קטנים: שירת אדון עולם בסיומה של התפילה. מפאת קומתם של הילדים אין הם מגיעים לבימת בית הכנסת ולכן הם מסתייעים בדרגש לעמוד עליו. וכך הם מנעימים את אווירת השבת בניגון הייחודי של אדון עולם. לאחר צאת השבת ממשיכים הילדים בנדודיהם בין עיירות ליטא. הזמן חולף והילדים אינם נצפים עוד באלשאד הקטנה. ר' דוד שואל את אביו, סבא משה: "מה עלה בגורלם של שני ילדים אלו, אבא?" סבא משה עונה: "ובכן, איני יודע, אבל הימים ימים קשים, ימים של חורף עז ועוני מחפיר גורלם של ילדים אלו כרובם של יהודי ליטא נחרץ לכליה. כנראה שמהילדים האלו נותר רק הניגון".
הדברים שנאמרו לאחר המהפכה הבולשוויקית שזימנה ימים של אימה, נעשו נכונים שבעתיים בעקבות זוועות הנאצים ושואת יהודי ליטא. אך הסיפור נותר. במשך שנים רבות ביקש ר' דוד שאת הניגון הזה ישירו ילדיו בהלווייתו. בחודש סיוון תשע"ד מסר את נשמתו לבוראו לאחר מחלה קשה. על פי בקשתו, כל המשתתפים בהלוויה שרו את הניגון, לזכר ר' דוד ולזכר ואתם ילדים מהעיירה אלשאד.
והחידה נותרה: מי היו הילדים? מה ידוע על הניגון?
אם יש לכם מידע נוסף על הניגון או על אותם שני ילדים, אנא פנו אלינו:
בני סוויל, בנו של דוד סוויל ז"ל –
מייל: [email protected]
טלפון: 0506700846
ההרפתקה שהפכה את שמעון פרסקי לפרס
השנה היא 1945 וחבורת צעירים מהיישוב העברי המתפתח מחליטה לצאת למסע מסוכן לאילת. זאת אומרת, אילת העתידית – באותם הימים עוד נקרא האזור בשמו הערבי, אום-רשרש. זה סיפור על החוויות שעברה החבורה הצעירה בדרכה ועל השם החדש שהעניקה לאחד מחבריה, שמעון פרסקי בן ה-23.
בעידודם הנמרץ של יצחק שדה, דוד בן גוריון וארגון הנוער העובד, החליטו 14 צעירים מהיישוב העברי בארץ לצאת למסע אל אום-רשרש. היות ששום מפה לא הייתה ברשות החבורה וכל שידעו על האזור התבסס על צ'יזבטים מצמררים ששמעו באיזה קומזיץ, שכרה החבורה מורי-דרך בדואים ומספר גמלים לרכיבה. היה לאותו מסע מטרה סמויה שלא העזו לגלותה לאיש מלבדם – סקירת הדרך ש"רגל יהודית לא דרכה שם אלפיים שנה ויותר" למקרה של מאבק עתידי על האזור. לשם כך, הסליקו הצעירים את הנשקים שסחבו עמם בתוך מימיות.
באחד מימי המסע ביצע ד"ר מנדלסון, בכיר המשתתפים במסע, סקירה יסודית של חיי הטבע בדרך וגילה בערבה קן של פרסים, זן של נשר המצוי בארץ ישראל. מאותו יום ואילך ובעקבות אותה התגלית, העניקו חבריו של שמעון פרסקי את שמו החדש: שמעון פרס.
23 ימים בשמש הקופחת עשו הצעירים בדרך כשהמחשבה על שכשוך בים סוף מנצחת כל חשש שהצליח להתנגב לראשם לגבי הצלחת המסע. 20 קילומטרים מים סוף הנכסף שמעו טרטור מכוניות שהלך והתחזק. הוא התגלה אחרי מספר דקות כניידות בריטיות. את הלילה, גילו 14 הצעירים, יצטרכו לבלות בתא בתחנת משטרת אום-רשרש. בלי שום זכות לעבור בדרך צלחה, הובאו ההרפתקנים למחרת בבוקר למשפט אדמינסטרטיבי בפני מושל מחוז עזה, "הלורד אסקויית הצעיר, שדן את היהודים המחוצפים בעוון כניסה לשטח "מוגן" – מי לשבועיים מאסר ומי לתשלום קנס."
ההרפתקה לא רק שלא נגמרה שם, אלא אף הפכה למוזרה יותר: עוד באותו הלילה לקחו העצורים מונית לתל אביב. הם סרקו את העיר לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר עורך דין הרפתקן מספיק, ומשזה לא נראה באופק – התייאשו ולקחו עם שחר מונית חזרה לבית המעצר. כשנשאלו אם בכלל היה שווה לצאת לכל ההרפתקה, היות שכלל לא הספיקו לטבול במימיו של הים האדום, ענו בחיוב. הם תירצו את תשובתם בכך שראו את סיני. שלוש שנים לאחר המסע, שימשה המפה ששרטטו הסיירים הנועזים את הכוח הכובש של צה"ל בדרכו לאילת. ולגבי אותו שמעון פרסקי/פרס, הוא רק הלך ועשה חיל.