אסתרליין,
כך היה קורא לה עגנון בלשון חיבה, וכך גם נקראה הגברת עגנון בפי כל ידידי הבית, מקורביו של הסופר, שלא בנוכחותה.
בכתבה שהוקדשה לה בעיתון דבר, עם היודע דבר מותה, תיאר דוד לאזר, אחד מבאי ביתם של המשפחה, את פנייתו של עגנון אליה כך:
"אילו ידעתי את סוד כתיבת תווי הנגינה וקריאתם הייתי מסוגל אולי לרשום על פני חמש השורות של גליון התווים, את ה"מנגינה" המיוחדת המצלצלת עוד באוזני, של המילים שבהן היה פונה הסופר הדגול לרעייתו, עם המשפט הזה:
"אסתרליין, יש לנו אורח! האם יש לך כיבוד"? (התיבה כיבוד תמיד במלעיל כמובן) כל העדינות שברגשות הייתה מוצאת את ביטויה בקריאה זו שבאה מחדר עבודתו של הסופר אל רעייתו העסוקה במטבח או באחת מחדרי הבית".
פרשת חייה של אסתר מרכס-עגנון, מי שנולדה כבת תפנוקים בבית עשירים בגרמניה, נישאה לסופר ש"י עגנון ונעשתה במשך כל שנות נישואיהם לכתבנית שהתמסרה לפיענוח והעתקת יצירתו של בעלה, נחקרה ותועדה בספרים, מאמרים ואפילו בסרטים.
הציניקנים סברו שנישואיו של עגנון לנסיכה האריסטוקרטית לבית מרכס היו חלק מתוכנית ארוכת טווח ומחושבת היטב של הסופר הגליציאנר, ה'אוֹסְט יוּדֶה' דל אמצעים, שביקש להתבסס בחברה עילית של יהודים בעלי השכלה וכסף.
אך הללו שהתמידו בקריאת המכתבים שהותירו השניים, ואיסוף עדויות שבכתב ובעל פה, הבינו כי פרשת חייהם המשותפים של עגנון ואשתו לוותה באהבה גדולה אך גם בקורבן גדול.
אלזה-אסתר מרכס נולדה בקניגסברג בשנת 1889.
אביה, גאורגה מארקס, היה יהודי נשוא פנים, מנהל ה'דויטשה בנק' בקניגסברג ואחד מראשי הקהילה האורתודוכסית בעיר.
הם נפגשו לראשונה בשנת 1913 בבית אחיה של אסתר, סוחר הספרים משה מרכס. שמואל יוסף צ'צ'קס, היה בחור צעיר ושאפתן, חובב ספר, שמצא את דרכו לביתו של מרכס בשל חיבתם המשותפת לספרים. הצעיר המבריק שימש במשך זמן מה כמורה לעברית של אסתר ושל אחותה רבקה.
כשנפגשו שוב, כמה שנים לאחר מכן, הייתה אסתר בת 28, צעירה יפהפיה ואצילית, נמרצת ודעתנית, ובעיקר – מרדנית. כמה חודשים קודם לכן, למורת רוחו של אביה, ביטלה את אירוסיה לצעיר מבטיח: פרוון עשיר ונאה מלייפציג. בחירתה בבחור הדלפון שידע לספר סיפורים כה יפים, הכעיסה את אביה והוא התנגד בכל תוקף לנישואיה עם הבחור שדיבר גרמנית גרועה, והיה מחוסר מקצוע וללא כל אמצעים שיסייעו בידו לדאוג לבתו הענוגה.
הם התחתנו ב-6 במאי 1920 בגרמניה ואביה של אסתר, שליבו נשבר מה'שידוך העלוב' נעדר בהפגנתיות מהאירוע.
כבר מגיל צעיר מאד היו לאלזה-אסתר מרכס לא מעט תוכניות לעתיד, ועוד הרבה לפני שנישאה לעגנון, הכשירה את עצמה לקראת חלומה הגדול: להיות מורה לעברית.
ערמה ישנה של מכתבים בארכיון הספרייה מעידה על החלום שלה, אך יותר מכך – מעידה על שיברו.
מכתב מן העבר
קפיצה של שנות דור בזמן: שנת 1966. שנת זכייתו של הסופר הגדול בפרס נובל.
עם היוודע דבר הפרס, נשלחים לבית המשפחה בתלפיות מאות מכתבי ברכה, טלגרמות וגלויות. האווירה החגיגית מורגשת בכל פינות הבית.
בין שלל המכתבים המברכים את הסופר על הישגיו יוצאי הדופן, מגיע גם מכתב אחד מיוחד, הממוען לכבוד "גברת אסתר עגנון-מרקס". וכך הוא פותח:
"גברת נכבדה.
מה תגידי על עצם העובדא שלאחר יותר מחמישים שנה, הנך מקבלת מכתב מ"מי שהיה"?
אקווה שתסלחי לי זאת, מאחר שלעת הזאת, שביתכם מלא מכתבים וטלגרמות לאין סוף, יוּסָף עוד אחד. חיכיתי להרגעת הרוחות במקצת והנני כותב אליך, לגברת עגנון, ולא אל ה"חתן" עצמו.
תמיד ידעתי להעריך ולהוקיר את חלקה של "אשת הגדולים" על חלק הנשים בהאדרת שם בעליהם, ולפי דעתי יש חלק אין ערוך ל"עזר כנגד" וכל הכבוד וההערכה לאשה שעומדת ליד בעלה ולא רק שאינה מטרידה אותו מעבודתו, אלא שהיא עוזרת ומעודדת "כשאור בעיסה". עובדה זו אינה מקובלת ברבים, ואין נוהגים להאיר ולרומם את האשה, בשל עבודתה השקטה לצד בעלה"…
מי הוא אותו יעקב לובמן-חביב המתיימר להעריך את חלקן של הנשים "בהאדרת שם בעליהן", אותו איש ששמו המודפס באותיות שחורות מתנוסס על כותרת דף המכתבים?
המשך המכתב חושף את עניינו. כך הוא מעיד על עצמו:
"אני הכרתי אותך לפני נישואייך בברלין הבירה, ושנים אחדות עזרתי לך ללמוד עברית ולחדור לרוח השפה וספרותה… במשך יותר מחמישים שנה שאנו נשואים שנינו, בארץ, כל אחד בפינתו. את בתלפיות שבירושלים ואני בתל אביב ולא נזדמנתי ירושלימה וגם לא רציתי להפריע את מנוחתכם. כל אחד חי את חייו בשקט ובשקידה ולבי היה שקט ובטוח שהכל מתנהל למישרים. אך כיצד אפשר לשתוק כיום הזה? כל השנים ליוויתי אתכם בדמיוני מפנתי השקטה בידידות ובאהבה וכעת אין בכוחי לעמוד בפרץ…"
את סיום המכתב חותם לובמן- חביב בשורות שקרוב לוודאי הפתיעו את אסתר עגנון:
"בינתיים אני שולח לך בזה את כל המכתבים והגלויות שנשמרו אצלי – העברית שלך בשנים 1915 עד 1917, שמהם תוכלי לעמוד על תקופת לימודיך, דרך הלימוד וביטוי מחשבותיך אז בעברית. מקווה אני שהדבר יגרום לך עונג מיוחד לקרוא בהם ולשמרם אצלך למזכרת".
למכתב מצורפת ערמה של דפים צהובים ומתפוררים: ערמת מכתביה של אסתר מרכס ליעקב לובמן, מגיל 26, מכתבים המלווים בתיקונים רבים בשולי הדפים שתיקן, לבקשתה. שיטת הלימוד בין השניים הייתה כך:
היא שולחת מכתב; הוא משיב לה את מכתבה עם תיקונים רבים בשוליו. בין מכתב למכתב היו נפגשים השניים לשיעורים פרטיים:
"מהיום אכתוב לך פעמים אחדות בשבוע ואבקשך לתקן מכתבי בלי רחמנות ולהחזירם בשעה שתרצה לענות לי"
מכתביה הרבים של אידַ, היא אסתר, מלמדים על שאיפותיה ומאמצה ללמוד עברית. היא מצטיירת כנערה חריפת שכל, דבקה במטרה, שלא מהססת לקוות בקול כי כשתגדל יש בדעתה לממש את חלומה: להיות מורה לעברית.
"בית שקט ומסודר"
לאחר שנישאה לעגנון לא זנחה אסתר את חלומה, ובמכתב לשלמה זלמן שוקן, המצנט של בעלה, היא מעלה את העניין:
"מר שוקן הנכבד.
עדיין אין לנו תכניות של ממש לעלייתנו. מכיוון שאתה שואל על כך, רוצה אני להשיב לך ולבקש ממך שתדון ותשוחח עם בעלי ותשמור על סודיות. במחצית השנה האחרונה לימדתי עברית בהצלחה ובהנאה מרובה ואני בטוחה שאני מוכשרת לכך יותר מאשר להיות עקרת בית. בדעתי להמשיך בזה בארץ ישראל".
בתגובה למכתבה עונה לה שוקן, שהכיר בגדולתו של בעלה:
"אסתר שלום.
אם תרצי לשמוע לעצתי הייתי מציע לך שלא תתעסקי בתכניות משלח יד כלשהו כי אם תפני את עיקר תשומת לבך ליצירת בית שקט ומסודר. שלך שלמה שוקן."
בתגובה לעצתו הפסקנית של שוקן עונה אסתר במרמור:
"אני מקבלת את עצתך ואנסה לנהוג על פיה.
על התכנית להיות עצמאית אני מוותרת לטובת בעלי, ואשאר בתלות שלאדם מבוגר היא עינויי".
גם עגנון עצמו התנגד לנסיונותיה של אסתר לפתח באופן עצמאי את כישרונותיה ולהגשים את חלומות ההוראה שלה.
"אני איש מן הדור הישן, אני איני מחזיק בדעה זו שהנשים צריכות להרוויח, די להן שהבעל מרוויח. הניחי המשרות לבחורות הזקנות המהלכות ר"ל רעבות ואינן משיגות עבודה", כך כתב לה כאשר העלתה בפניו את האפשרות שתמצא עבודה כמורה.
מאחורי מכונת הכתיבה
את אשתו של טולסטוי, סופיה אנדרייבנה, זוכרת ההיסטוריה כאישה כוחנית שרדתה בבעלה הגאון והאומלל. אך לטובתה של סופיה נזקפת העובדה המדהימה כי העתיקה עבור בעלה את הרומן העצום 'מלחמה ושלום' שבע פעמים!
אסתר עגנון אומנם לא תיזכר כאישה כוחנית ורודנית, אך מסירות הנפש שלה כלפי יצירתו הספרותית של בעלה מעלה על הדעת, כי גם אותה זוכרת ההיסטוריה בזכות מסירות זו.
את כל חייה הקדישה אסתר לעבודת הנמלים השקדנית והסיזיפית שהייתה כרוכה בהעתקת יצירותיו של בעלה. ימים ולילות עשתה אסתר בהעתקת כל כתבי היד של בעלה מן הכתב למכונת הכתיבה כדי שאפשר יהיה למסור אותם לדפוס. רק מי שראה את כתב ידו של עגנון יודע עד כמה היה קשה לקריאה. זהו כתב בלתי קריא בעליל, וכדי להצליח להבינו, היה צריך להכשיר אנשים מיוחדים לקרוא בו, ולהכיר בו כל תג ותג.
אך בהקלדת כתב היד לא נסתיימה מלאכתה של אסתר: לאחר תיקונים רבים והערות אין ספור שהעיר עגנון על גבי הדף, היה עליה להעתיק הכל מחדש. כך עשתה גם בכל הדפסת מהדורה מחודשת שהיה מכין עגנון לדפוס ומכניס בה תיקונים על גבי תיקונים.
ובכל זאת, אף על פי שניהלה בשבילו בית שקט ומסודר, כפי שהורה לה שוקן, ואף על פי שהקדישה את חייה לשרת את יצירתו של בעלה, את דעותיה המוצקות ביחס ליצירתו ידעה להשמיע היטב. היא הייתה הקהל הטוב ביותר שלו, הראשונה לקרוא, להעיר ולבקר, הראשונה לשפוט, ולאו דווקא שיפוט חיובי, ועגנון החשיב את דעתה מאוד.
ככל שגברה ביניהם השותפות והקירבה, הקפידה אסתר לשמור על עמדה עצמאית מולו בחיי היומיום.
היא בזה בוז עמוק לצורך הידוע של בעלה בכיבודים, ובהערצת הבריות, ובכל פעם שזכה לפרסים הייתה אומרת לו בסרקזם: "בסיט דו אאוף דינה קוסטן ביקומן" – שפירושו: האם באת על שכרך?
שנים ארוכות ניהלה אסתר את משק הבית ביד רמה, בדקדקנות ובמסירות גדולה. היא שימשה כשומרת הסף, וכל מי שבא לחלות את פני בעלה, היה עובר דרכה. אם היה עגנון טרוד בכתיבתו, הגנה אסתר בגופה על פתח חדרו ומנעה מהמבקרים להיכנס כל זמן שעבד.
גם בשנים אלה, כשכבר ידעה כי לא תממש את חלומה הישן בהוראת העברית, עסקה אסתר כל הזמן בתרגול העברית, ובין ערמות רשימות היום-יום, ובין כל המסמכים והחשבונות האין סופיים שהייתה עורכת בפנקסיה, אפשר לגלות מחברות שבהן כתבה מילים חדשות שלמדה בעברית:
השנים נקפו, הלחצים בבית המשפחה גברו, ומעת לעת היתה אסתר כורעת תחת נטל הבית והילדים, ובעיקר, תחת האחריות הכבדה שנטלה על עצמה בבחירתה המחייבת, לחיות לצד ה'מוזות' ולשמש כנושאת כלים ליצירה.
היא סבלה מתשישות נפש, מהתמוטטויות עצבים חוזרות ונשנות, ופעמים שנשלחה לבית מרפא, או לאחותה, כדי לנוח מלחצי הבית.
הערצתה של אסתר את יצירתו של בעלה, לא הצליחה להקהות את שנות המרירות הרבות, את הפגיעוּת, העלבונות שספגה לא פעם. היא לא הצליחה להשלים עם אופיו האגוצנטרי של בעלה שהיה שקוע ביצירתו.
ב-26 בפבואר, שנת 1970, לאחר מותו של עגנון, פורסמה בעיתון 'למרחב' כתבה המתארת את ימיו האחרונים ואת פרידתם של השניים, שהיו מאושפזים שניהם בבית החולים.
וכך נכתב:
"במשך מחצית השנה האחרונה הוחמר מצבו הבריאותי של עגנון המנוח וגם של אלמנתו. למרות שאושפזו באותו בית־חולים, וש"י עגנון המנוח ביקר אצל רעייתו תכופות בחדרה, היא לא הכירה אותו אלא פעם אחת בלבד, וההתגלות הזאת באה לה ביום האהרון לחייו של ש"י עגגון.
קדמו לכך ניסיונות מרים, ובהם הובא אליה עגגון בכסא גלגלים (מאחר וכמעט כל גופו היה משותק) וניסה לדובבה, אף שגם עליו קשה היה הדיבור. כאשר התעלמה ממנו מחוסר יכולת להכירו, ופעם אף שאלה "איפה בעלי", מירר עגנון בבכי ונואש ממאמציו להידבר עימה. אבל היום האחרון לחייו היה שונה מכל הימים והחודשים האחרונים שעשה בבית-החולים. הוא קיבל תנופת התעוררות פתאומית, האיר כולו, ביקש שיוציאוהו מחדרו ויציבוהו כשפניו אל הנוף הפתוח. בהשקיפו אל האופק ירושלים שבמרחק, הביע שמחה רבה וחזר על המלים "יפה, יפה מאד". אז והריגם ביקש לראות שוב את אשתו אסתר, וזו, לאחר שעה ארוכה של התבוננות בדמות שלפניה והתאמצות עמוקה, הצליחה להכירו ואמרה: הנה שמואל יוסף". עיני עגנון נוצצו והוא ליטף את אסתר בחיבה רבה. בלילה שלאחר מכן נתקף בליבו ומת."
כתבות נוספות
כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח
