אסתרליין יקירתו

"על התכנית להיות עצמאית אני מוותרת לטובת בעלי, ואשאר בתלות שלאדם מבוגר היא עינויי": אסתר מרכס-עגנון חלמה להיות מורה לעברית, אך ויתרה על החלום למען בעלה

אסתר וש"י עגנון

אסתרליין,

כך היה קורא לה עגנון בלשון חיבה, וכך גם נקראה הגברת עגנון בפי כל ידידי הבית, מקורביו של הסופר, שלא בנוכחותה.

בכתבה שהוקדשה לה בעיתון דבר, עם היודע דבר מותה, תיאר דוד לאזר, אחד מבאי ביתם של המשפחה, את פנייתו של עגנון אליה כך:

"אילו ידעתי את סוד כתיבת תווי הנגינה וקריאתם הייתי מסוגל אולי לרשום על פני חמש השורות של גליון התווים, את ה"מנגינה" המיוחדת המצלצלת עוד באוזני, של המילים שבהן היה פונה הסופר הדגול לרעייתו, עם המשפט הזה:

"אסתרליין, יש לנו אורח! האם יש לך כיבוד"? (התיבה כיבוד תמיד במלעיל כמובן) כל העדינות שברגשות הייתה מוצאת את ביטויה בקריאה זו שבאה מחדר עבודתו של הסופר אל רעייתו העסוקה במטבח או באחת מחדרי הבית".

פרשת חייה של אסתר מרכס-עגנון, מי שנולדה כבת תפנוקים בבית עשירים בגרמניה, נישאה לסופר ש"י עגנון ונעשתה במשך כל שנות נישואיהם לכתבנית שהתמסרה לפיענוח והעתקת יצירתו של בעלה, נחקרה ותועדה בספרים, מאמרים ואפילו בסרטים.

אסתר מרכס בשנות ינקותה

הציניקנים סברו שנישואיו של עגנון לנסיכה האריסטוקרטית לבית מרכס היו חלק מתוכנית ארוכת טווח ומחושבת היטב של הסופר הגליציאנר, ה'אוֹסְט יוּדֶה' דל אמצעים, שביקש להתבסס בחברה עילית של יהודים בעלי השכלה וכסף.

אך הללו שהתמידו בקריאת המכתבים שהותירו השניים, ואיסוף עדויות שבכתב ובעל פה, הבינו כי פרשת חייהם המשותפים של עגנון ואשתו לוותה באהבה גדולה אך גם בקורבן גדול.

אלזה-אסתר מרכס נולדה בקניגסברג בשנת 1889.

אביה, גאורגה מארקס, היה יהודי נשוא פנים, מנהל ה'דויטשה בנק' בקניגסברג ואחד מראשי הקהילה האורתודוכסית בעיר.

האב, גאורגה מרכס

 

בית משפחת מרכס בקניגסברג

הם נפגשו לראשונה בשנת 1913 בבית אחיה של אסתר, סוחר הספרים משה מרכס. שמואל יוסף צ'צ'קס, היה בחור צעיר ושאפתן, חובב ספר, שמצא את דרכו לביתו של מרכס בשל חיבתם המשותפת לספרים. הצעיר המבריק שימש במשך זמן מה כמורה לעברית של אסתר ושל אחותה רבקה.

כשנפגשו שוב, כמה שנים לאחר מכן, הייתה אסתר בת 28, צעירה יפהפיה ואצילית, נמרצת ודעתנית, ובעיקר – מרדנית. כמה חודשים קודם לכן, למורת רוחו של אביה, ביטלה את אירוסיה לצעיר מבטיח: פרוון עשיר ונאה מלייפציג. בחירתה בבחור הדלפון שידע לספר סיפורים כה יפים, הכעיסה את אביה והוא התנגד בכל תוקף לנישואיה עם הבחור שדיבר גרמנית גרועה, והיה מחוסר מקצוע וללא כל אמצעים שיסייעו בידו לדאוג לבתו הענוגה.

הם התחתנו ב-6 במאי 1920 בגרמניה ואביה של אסתר, שליבו נשבר מה'שידוך העלוב' נעדר בהפגנתיות מהאירוע.

כבר מגיל צעיר מאד היו לאלזה-אסתר מרכס לא מעט תוכניות לעתיד, ועוד הרבה לפני שנישאה לעגנון, הכשירה את עצמה לקראת חלומה הגדול: להיות מורה לעברית.

ערמה ישנה של מכתבים בארכיון הספרייה מעידה על החלום שלה, אך יותר מכך – מעידה על שיברו.

 

מכתב מן העבר

קפיצה של שנות דור בזמן: שנת 1966. שנת זכייתו של הסופר הגדול בפרס נובל.

עם היוודע דבר הפרס, נשלחים לבית המשפחה בתלפיות מאות מכתבי ברכה, טלגרמות וגלויות. האווירה החגיגית מורגשת בכל פינות הבית.

בין שלל המכתבים המברכים את הסופר על הישגיו יוצאי הדופן, מגיע גם מכתב אחד מיוחד, הממוען לכבוד "גברת אסתר עגנון-מרקס". וכך הוא פותח:

"גברת נכבדה.

מה תגידי על עצם העובדא שלאחר יותר מחמישים שנה, הנך מקבלת מכתב מ"מי שהיה"?

אקווה שתסלחי לי זאת, מאחר שלעת הזאת, שביתכם מלא מכתבים וטלגרמות לאין סוף, יוּסָף עוד אחד. חיכיתי להרגעת הרוחות במקצת והנני כותב אליך, לגברת עגנון, ולא אל ה"חתן" עצמו.

תמיד ידעתי להעריך ולהוקיר את חלקה של "אשת הגדולים" על חלק הנשים בהאדרת שם בעליהם, ולפי דעתי יש חלק אין ערוך ל"עזר כנגד" וכל הכבוד וההערכה לאשה שעומדת ליד בעלה ולא רק שאינה מטרידה אותו מעבודתו, אלא שהיא עוזרת ומעודדת "כשאור בעיסה". עובדה זו אינה מקובלת ברבים, ואין נוהגים להאיר ולרומם את האשה, בשל עבודתה השקטה לצד בעלה"…

מי הוא אותו יעקב לובמן-חביב המתיימר להעריך את חלקן של הנשים "בהאדרת שם בעליהן", אותו איש ששמו המודפס באותיות שחורות מתנוסס על כותרת דף המכתבים?

המשך המכתב חושף את עניינו. כך הוא מעיד על עצמו:

"אני הכרתי אותך לפני נישואייך בברלין הבירה, ושנים אחדות עזרתי לך ללמוד עברית ולחדור לרוח השפה וספרותה… במשך יותר מחמישים שנה שאנו נשואים שנינו, בארץ, כל אחד בפינתו. את בתלפיות שבירושלים ואני בתל אביב ולא נזדמנתי ירושלימה וגם לא רציתי להפריע את מנוחתכם. כל אחד חי את חייו בשקט ובשקידה ולבי היה שקט ובטוח שהכל מתנהל למישרים. אך כיצד אפשר לשתוק כיום הזה? כל השנים ליוויתי אתכם בדמיוני מפנתי השקטה בידידות ובאהבה וכעת אין בכוחי לעמוד בפרץ…"

את סיום המכתב חותם לובמן- חביב בשורות שקרוב לוודאי הפתיעו את אסתר עגנון:

"בינתיים אני שולח לך בזה את כל המכתבים והגלויות שנשמרו אצלי – העברית שלך בשנים 1915 עד 1917, שמהם תוכלי לעמוד על תקופת לימודיך, דרך הלימוד וביטוי מחשבותיך אז בעברית. מקווה אני שהדבר יגרום לך עונג מיוחד לקרוא בהם ולשמרם אצלך למזכרת".

למכתב מצורפת ערמה של דפים צהובים ומתפוררים: ערמת מכתביה של אסתר מרכס ליעקב לובמן, מגיל 26, מכתבים המלווים בתיקונים רבים בשולי הדפים שתיקן, לבקשתה. שיטת הלימוד בין השניים הייתה כך:

היא שולחת מכתב; הוא משיב לה את מכתבה עם תיקונים רבים בשוליו. בין מכתב למכתב היו נפגשים השניים לשיעורים פרטיים:

"מהיום אכתוב לך פעמים אחדות בשבוע ואבקשך לתקן מכתבי בלי רחמנות ולהחזירם בשעה שתרצה לענות לי"

מכתביה הרבים של אידַ, היא אסתר, מלמדים על שאיפותיה ומאמצה ללמוד עברית. היא מצטיירת כנערה חריפת שכל, דבקה במטרה, שלא מהססת לקוות בקול כי כשתגדל יש בדעתה לממש את חלומה: להיות מורה לעברית.

 

"בית שקט ומסודר"

לאחר שנישאה לעגנון לא זנחה אסתר את חלומה, ובמכתב לשלמה זלמן שוקן, המצנט של בעלה, היא מעלה את העניין:

"מר שוקן הנכבד.

עדיין אין לנו תכניות של ממש לעלייתנו. מכיוון שאתה שואל על כך, רוצה אני להשיב לך ולבקש ממך שתדון ותשוחח עם בעלי ותשמור על סודיות. במחצית השנה האחרונה לימדתי עברית בהצלחה ובהנאה מרובה ואני בטוחה שאני מוכשרת לכך יותר מאשר להיות עקרת בית. בדעתי להמשיך בזה בארץ ישראל".

בתגובה למכתבה עונה לה שוקן, שהכיר בגדולתו של בעלה:

"אסתר שלום.

אם תרצי לשמוע לעצתי הייתי מציע לך שלא תתעסקי בתכניות משלח יד כלשהו כי אם תפני את עיקר תשומת לבך ליצירת בית שקט ומסודר. שלך שלמה שוקן."

שלמה זלמן שוקן

בתגובה לעצתו הפסקנית של שוקן עונה אסתר במרמור:

"אני מקבלת את עצתך ואנסה לנהוג על פיה.

על התכנית להיות עצמאית אני מוותרת לטובת בעלי, ואשאר בתלות שלאדם מבוגר היא עינויי".

אסתר עגנון עם ילדיה אמונה וחמדת

גם עגנון עצמו התנגד לנסיונותיה של אסתר לפתח באופן עצמאי את כישרונותיה ולהגשים את חלומות ההוראה שלה.

"אני איש מן הדור הישן, אני איני מחזיק בדעה זו שהנשים צריכות להרוויח, די להן שהבעל מרוויח. הניחי המשרות לבחורות הזקנות המהלכות ר"ל רעבות ואינן משיגות עבודה", כך כתב לה כאשר העלתה בפניו את האפשרות שתמצא עבודה כמורה.

 

מאחורי מכונת הכתיבה

את אשתו של טולסטוי, סופיה אנדרייבנה, זוכרת ההיסטוריה כאישה כוחנית שרדתה בבעלה הגאון והאומלל. אך לטובתה של סופיה נזקפת העובדה המדהימה כי העתיקה עבור בעלה את הרומן העצום 'מלחמה ושלום' שבע פעמים!

אסתר עגנון אומנם לא תיזכר כאישה כוחנית ורודנית, אך מסירות הנפש שלה כלפי יצירתו הספרותית של בעלה מעלה על הדעת, כי גם אותה זוכרת ההיסטוריה בזכות מסירות זו.

את כל חייה הקדישה אסתר לעבודת הנמלים השקדנית והסיזיפית שהייתה כרוכה בהעתקת יצירותיו של בעלה. ימים ולילות עשתה אסתר בהעתקת כל כתבי היד של בעלה מן הכתב למכונת הכתיבה כדי שאפשר יהיה למסור אותם לדפוס. רק מי שראה את כתב ידו של עגנון יודע עד כמה היה קשה לקריאה. זהו כתב בלתי קריא בעליל, וכדי להצליח להבינו, היה צריך להכשיר אנשים מיוחדים לקרוא בו, ולהכיר בו כל תג ותג.

אך בהקלדת כתב היד לא נסתיימה מלאכתה של אסתר: לאחר תיקונים רבים והערות אין ספור שהעיר עגנון על גבי הדף, היה עליה להעתיק הכל מחדש. כך עשתה גם בכל הדפסת מהדורה מחודשת שהיה מכין עגנון לדפוס ומכניס בה תיקונים על גבי תיקונים.

ובכל זאת, אף על פי שניהלה בשבילו בית שקט ומסודר, כפי שהורה לה שוקן, ואף על פי שהקדישה את חייה לשרת את יצירתו של בעלה, את דעותיה המוצקות ביחס ליצירתו ידעה להשמיע היטב. היא הייתה הקהל הטוב ביותר שלו, הראשונה לקרוא, להעיר ולבקר, הראשונה לשפוט, ולאו דווקא שיפוט חיובי, ועגנון החשיב את דעתה מאוד.

ככל שגברה ביניהם השותפות והקירבה, הקפידה אסתר לשמור על עמדה עצמאית מולו בחיי היומיום.

היא בזה בוז עמוק לצורך הידוע של בעלה בכיבודים, ובהערצת הבריות, ובכל פעם שזכה לפרסים הייתה אומרת לו בסרקזם: "בסיט דו אאוף דינה קוסטן ביקומן" – שפירושו: האם באת על שכרך?

שנים ארוכות ניהלה אסתר את משק הבית ביד רמה, בדקדקנות ובמסירות גדולה. היא שימשה כשומרת הסף, וכל מי שבא לחלות את פני בעלה, היה עובר דרכה. אם היה עגנון טרוד בכתיבתו, הגנה אסתר בגופה על פתח חדרו ומנעה מהמבקרים להיכנס כל זמן שעבד.

גם בשנים אלה, כשכבר ידעה כי לא תממש את חלומה הישן בהוראת העברית, עסקה אסתר כל הזמן בתרגול העברית, ובין ערמות רשימות היום-יום, ובין כל המסמכים והחשבונות האין סופיים שהייתה עורכת בפנקסיה, אפשר לגלות מחברות שבהן כתבה מילים חדשות שלמדה בעברית:


השנים נקפו, הלחצים בבית המשפחה גברו, ומעת לעת היתה אסתר כורעת תחת נטל הבית והילדים, ובעיקר, תחת האחריות הכבדה שנטלה על עצמה בבחירתה המחייבת, לחיות לצד ה'מוזות' ולשמש כנושאת כלים ליצירה.

היא סבלה מתשישות נפש, מהתמוטטויות עצבים חוזרות ונשנות, ופעמים שנשלחה לבית מרפא, או לאחותה, כדי לנוח מלחצי הבית.

הערצתה של אסתר את יצירתו של בעלה, לא הצליחה להקהות את שנות המרירות הרבות, את הפגיעוּת, העלבונות שספגה לא פעם. היא לא הצליחה להשלים עם אופיו האגוצנטרי של בעלה שהיה שקוע ביצירתו.

ב-26 בפבואר, שנת 1970, לאחר מותו של עגנון, פורסמה בעיתון 'למרחב' כתבה המתארת את ימיו האחרונים ואת פרידתם של השניים, שהיו מאושפזים שניהם בבית החולים.

וכך נכתב:

"במשך מחצית השנה האחרונה הוחמר מצבו הבריאותי של עגנון המנוח וגם של אלמנתו. למרות שאושפזו באותו בית־חולים, וש"י עגנון המנוח ביקר אצל רעייתו תכופות בחדרה, היא לא הכירה אותו אלא פעם אחת בלבד, וההתגלות הזאת באה לה ביום האהרון לחייו של ש"י עגגון.

קדמו לכך ניסיונות מרים, ובהם הובא אליה עגגון בכסא גלגלים (מאחר וכמעט כל גופו היה משותק) וניסה לדובבה, אף שגם עליו קשה היה הדיבור. כאשר התעלמה ממנו מחוסר יכולת להכירו, ופעם אף שאלה "איפה בעלי", מירר עגנון בבכי ונואש ממאמציו להידבר עימה. אבל היום האחרון לחייו היה שונה מכל הימים והחודשים האחרונים שעשה בבית-החולים. הוא קיבל תנופת התעוררות פתאומית, האיר כולו, ביקש שיוציאוהו מחדרו ויציבוהו כשפניו אל הנוף הפתוח. בהשקיפו אל האופק ירושלים שבמרחק, הביע שמחה רבה וחזר על המלים "יפה, יפה מאד". אז והריגם ביקש לראות שוב את אשתו אסתר, וזו, לאחר שעה ארוכה של התבוננות בדמות שלפניה והתאמצות עמוקה, הצליחה להכירו ואמרה: הנה שמואל יוסף". עיני עגנון נוצצו והוא ליטף את אסתר בחיבה רבה. בלילה שלאחר מכן נתקף בליבו ומת."

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

ספרייה עם ערכים: השפה העברית זוכה בקמפיין ויקיפדיה העולמי

לאחר תחרות צמודה ואל מול נחישות אירופאית קשוחה, הובילה הספרייה הלאומית את ויקיפדיה העברית לזכייה במקום הראשון בקמפיין העולמי #1Lib1Ref

ספרני וספרניות ישראל הגיעו למקום הראשון בעולם בקמפיין עולמי של ויקיפדיה – #1Lib1Ref – עדכון והוספת ערכים בויקיפדיה, בקרב מוחות שתוצאותיו לא היו ידועות עד הרגע האחרון. השנה, החליטו בספרייה הלאומית ובשיתוף ויקימדיה ישראל, לגייס לטורניר את צבא הספרנים העברי למטרה אחת בלבד: לזכות בתואר המכובד "השפה שתרמה את מספר העריכות הגבוה ביותר לויקיפדיה". הספרייה הלאומית עמלה במשך השנה להכשיר, לאמן ולאתר משתתפים, העבירה סדנאות וחקרה מקורות. ברגע האמת – העבודה הקשה הוכיחה את עצמה: 7,164 ערכים חדשים נוספו ונערכו בויקיפדיה בשפה העברית.

הטורניר יצא לדרך ברחבי העולם בחודש ינואר, וזו השנה החמישית שבה מתקיים הקמפיין שנועד להתגבר על פערים שונים הקיימים במידע הזמין לנו בוויקיפדיה. את הפעילות מובילה ויקימדיה העולמית, והיא נועדה לעודד ולהגביר את שיתוף הפעולה והתרומה של מוסדות ומאגרים שונים לויקיפדיה. לצד מיזם ויקי-אקדמיה שפונה למרצים ולסטודנטים, ומיזם ויקי-חינוך שמוקדש למורים ותלמידים, הגיע תורנו בדמות ויקי-לייבררי, 1Lib1Ref#, כלומר –One Librarian, One Reference.

נוכח העובדה שלספרניות ולספרנים יש נגישות גבוהה מאוד למאגרי ידע, הנחת היסוד היא שמעורבות גבוהה של ספריות תתרום רבות למהימנותה של ויקיפדיה ותעלה את ערכה כמקור מידע אמין – כך נולד קמפיין 1Lib1Ref#. פעם בשנה, ביום ההולדת של ויקפדיה (מזל טוב!), כל ספרני וספרניות העולם משנסים מותניים, מנקים אבק מהספרים ומתחילים להוסיף בשצף קצף הערות שוליים, עריכות, הפניות לקריאות נוספות, תמונות וכד' ברחבי הערכים השונים של ויקיפדיה בשפות השונות.

הסיבה ש-1Lib1Ref# הוא "קמפיין" ולא "תחרות" היא שלא מדובר במדינות שמתחרות זו בזו – הצוותים לא מייצגים את המדינה שממנה באו, אלא את תרומתם לוויקיפדיה בשפה שבה ערכו. ויקיפדיה מתנהלת באופן עקרוני לפי שפות, ולא לפי מדינות.

סדנת ויקיפדיה - קרית חינוך ניסויית בני דרור
סדנת ויקיפדיה – קרית חינוך ניסויית בני דרור בלב השרון

 

סדנת ויקיפדיה - אוניברסיטת תל אביב
סדנת ויקיפדיה – אוניברסיטת תל אביב

אורלי סימון, ראשת אגף שירותי קהל, היא ממובילי הפרוייקט בישראל יחד עם ד"ר אהבה כהן ודורית גני, ושיתפה בהכנות הקדחתניות שנעשו: "התקיימו מספר סדנאות עריכה ברחבי הארץ, בהם 20 ספריות ציבוריות וספריות בתי ספר וביניהם קריית חינוך ניסויית דרור (בתמונה מעלה), ספריות עיריית תל אביב ועיריית חולון, אוניברסיטאות ומכללות. תלמידיי בקורס ויקיפדיה לספרניות ולספרנים במכללת דוד ילין לקחו אף הם חלק פעיל בטורניר. מעבר לזה יצרנו תחרות בריאה בין האגפים אצלנו בספרייה והתוצאות ניכרות. הספרייה הלאומית הובילה את הקמפיין כחלק מפעילותה לקידום גישת ה-"Open Access" – מידע פתוח לכל – ובכך לעודד ספריות נוספות לעשות כן".

ביום האחרון חלה דרמה מטורפת. כמה שעות בלבד נותרו לקמפיין. 50 עריכות בלבד הפרידו בין ויקיפדיה העברית לויקיפדיה הסרבית. הסרבים היו חזקים לכל אורך התחרות ונחושים ממדינות גדולות מהם בהרבה. הם לא הותירו לנו ברירה ועם רדת החשיכה תומר חדד, מנהל תחום שירותי עיון והשאלה, קיבל החלטה לפתוח "חדר מצב": "התמקדנו ב-3 שיפורים עיקריים: העשרת מידע בערכים קיימים, ביסוס מידע שמופיע ללא מקורות והוספת קישור לקטלוג המאוחד של ספריות ישראל".

 

אורלי סימון
אורלי סימון

 

בעזרת העבודה המאומצת, הצוות הגדיל את ההספק במאות מונים וסגר 500 עריכות נוספות עד חצות! ואז התהפכה הקערה: התברר שהחישוב נעשה לפי שעון הונולולו – נותרו עוד כמה שעות לקמפיין והכול עוד פתוח. לא הייתה פה בכלל שאלה, ועד שעות הבוקר המוקדמות, 200 עריכות נוספות הביאו את "חדר המצב" לסך הכול של 700 עריכות בערב אחד! ואיך מגיעים למספרים האלו? תשאלו את דוד, ממחלקת קטלוג עברי.

דוד רוט ממחלקת הקטלוג העברי הוא מומחה לתפילות ופיוט והוא שיאן העריכות העולמי! הוא ערך לבדו כ-1,500 ערכים מתוך כ-15,000 שנערכו בסה"כ ברחבי העולם כולו, כלומר דוד אחראי לכעשרה אחוזים מסך העריכות העולמיות! הסיבה שדוד השקיע הרבה כל-כך לדבריו, היא "שחשוב שיהיה מידע מדוייק בעברית באינטרנט". ואם אתם רוצים טיפ מהמומחה איך להגיע לכמות עריכות כה שופעת, דוד ישתף אתכם בשמחה: "בדרך כלל אני מתייעץ, ומשתדל למצוא כל הטבה אפשרית בעריכת הערך: יש ערכים שכתבתי בעצמי, יש ערכים שהוספתי הרבה או קצת מידע, יש ערכים שהוספתי המלצות לקריאה נוספת ויש ערכים שפשוט נסחתי מחדש בצורה יותר ברורה".

הנחישות של ספרניות וספרני הספרייה הראתה שלא משנה אם מדובר באנגלית – שפה עולמית שחולשת על מספר מדינות ענקיות, או אם בסרבית המושרשת והעקבית – הספרייה הלאומית בירושלים כאן כדי להוביל. אבל למה לנו לקחת חלק במיזם כזה מלכתחילה? כמו תמיד, תומר סיכם זאת הכי טוב: "בזכות הקמפיין גילינו שניתן בקלות ובמהירות לתרום לשיפור מתמיד של האנציקלופדיה הגדולה והפופולרית ביותר בעולם". אור לגויים, כבר אמרנו?

 

אנחנו מזמינים אתכם לשמוח בשמחתנו

אוסף הזמנות החתונה של הספרייה נחשף, ואיתו ההיסטוריה של אחד מהאירועים המשמחים בחיי אדם

כבדוני נא אחי ורעי לבא להתעלס אתי באהבים ויקח חלק בשמחתי הוא יום כלולת נכדי היקר

חתונה היא לא רק אחד האירועים המשמחים ביותר בחייו של אדם, היא גם האירוע שמותיר אחריו את שובל הפריטים הארוך ביותר. חותמים על כתובה, מפרסמים בעיתון, שולחים הזמנה ולא פעם מכינים ומחלקים ספרון להנצחת האירוע – כך היה נהוג פעם, כך נוהגים לעשות חלק מהמתחתנים גם היום (בתוספת תמונה מגנטית להדביק על המקרר). זו הסיבה שאין להתפלא על כך שמתוך אוסף ההזמנות של הספרייה הלאומית – המאגד הזמנות לאירועים שונים ומשונים בחיי היחיד והקהילה היהודית בארץ ובתפוצות, אוסף הזמנות לחתונה הוא הגדול ביותר. האוסף מאפשר, לדברי הארכיונאי אריאל ויטרבו האחראי על קטלוגו, "לבצע מחקר השוואתי בסדר גודל עצום". בכתבה זו נסתפק בהארת כמה פינות מרתקות בנושא הרחב שלפנינו.

בניגוד לאוסף האוטוגרפים של הספרייה הלאומית, הבנוי על אוספו הפרטי של אברהם שבדרון, אוסף הזמנות החתונה (השני בגודלו רק לאוסף הכרזות של הספרייה) לא התחיל את דרכו ביוזמת אספן אחד, אלא הלך וגדל בחלוף השנים כתוצאה מהצטברות הזמנות ספונטנית. לימים תרם ציון שורר, מנהל הקטלוג העברי בספרייה, את אוספו הפרטי. בשנת 1974 נרשמו ההזמנות באוסף רשמי.

אם לכתובה מסגרת הלכתית ברורה, ההזמנה לחתונה מאפשרת שוליים רחבים בהרבה של התנסות וטעם אישי – בייחוד בתקופתנו המשוחררת יותר. זה לא אומר שאי אפשר לזהות מגמות רחבות יותר – בסגנון, באיכות הנייר ובמידה שבה קושטה ההזמנה.

הזמנת החתונה המוקדמת ביותר השמורה באוסף חוברה שלא במפתיע בירושלים. השנה היא 1883, והאדון הנכבד משה פישל מזמין את מכריו ומשפחתו לחתונת הנכד יצחק יעקב עם מרת רחל "בת הרב המופלג משכיל דורש אלקים וכו' חיים פרעסס".

 

ספרה המקיף של תחיה ספיר, שהוא המחקר הכמעט בלעדי בנושא, מוקדש (כפי שמבהירה כותרת המשנה), רק ל"הזמנות לחתונות מארץ ישראל מסוף המאה המאה הי"ט ועד היום". בספרה אנו מוצאים תובנה חשובה על ההזמנה שלפנינו ועל התחום כולו: בהזמנות מתחילת המאה ה-20 מופרדות המשפחות בהזמנה, ובעצם הן אלה המזמינות בנפרד את האורחים לחגוג בשמחתם.

הזמנה משנת 1911

 

מאוחר יותר חוברו המשפחות יחדיו בהזמנות.

 

משנות השבעים לערך, אנו מוצאים שהזוג המתחתן הוא המזמין, ולא בני המשפחה.

 

את שמותיהם של חלק מהמזמינים והמוזמנים שבאוסף נזהה על נקלה. התיק שהרכיב לשם כך אריאל נקרא "הזמנות של אישים מפורסמים", ובו אנו מוצאים חתונה שבה שימשו המשורר הלאומי ביאליק ורעייתו בתור נציגי המשפחה. וזאת אף על פי שהיה הזוג חשוך ילדים. ההזמנה משנת 1927.

 

נוסף על כך, הזמנת החתונה של הילד העברי הראשון ורעייתו לאה אבושדיד, ומי שקרא קצת דבורה עומר בזמנו זוכר ודאי את המורכבות האיומה של השידוך ההוא.

 

ומה עם חתונת הבעלים של ידיעות אחרונות נוני מוזס?

 

תיק שלם מוקדש להזמנות מפרס/ איראן. רובן מ-1954 ועד 1972. נראה שזוגות יהודים-פרסיים רבים לא הסתפקו בברכת "אם אשכח ירושלים" הנאמרת בחופה, והצהירו על רגשות ציוניים כבר בהזמנת החתונה עצמה. מגן דוד הוא דימוי החוזר פעם אחר פעם בהזמנות.

חתונתם של ראיא נבויאן ודאריוש ליויאן. החתונה תיערך בשעות אחה"צ ביום ד', 29 בחודש שהריור, שנת 1351 (=20 בספטמבר 1972)

 

חתונתם של קדרת-אללה עלישאה-אף וזינת ארבאב-זאדה. החתונה תיערך בשעות אחה"צ ביום ה', 24 בחודש מהר, שנת 1337 (=16 באוקטובר 1958)

 

בשנים האחרונות הגיעו לספרייה גם כמה הזמנות לחתונות להט"ביות, דוגמת האירוע של גל ויונתן שנערכה ב-2018.

 

והחתונה של שי שלייפר ועדי שבי.

 

שאלה נוספת שאוסף ההזמנות יכולה לענות עליה היא היכן נערכות החתונות? בעשורים הראשונים של המאה העשרים נערכו רוב החתונות במלונות או בחצר בית הורי החתן או הכלה. אולמות אירועים הם חידוש של העשורים האחרונים.

 

רק בשנות השישים מתחילים לצוץ אולמות האירועים הייעודים שיחליפו את המלונות כיעד המועדף לעריכת חתונות ואירועים משמחים אחרים. דוגמה אחת שמצאנו היא אולם "תל-אביב".

 

כך גם גילינו שהספרייה הלאומית לא רק אוספת הזמנות. מתברר שחתונה אחת לפחות נערכה בשטחה.

 

ומה עם מראה ההזמנות? בשנות השבעים נכנסים המעצבים הגרפים לתמונה, וההזמנות מקבלות צורות חדשות. למשל דף ביומן תאריכים.

 

או ההזמנה הזו, המעוצבת ככתובה.

 

השיטוט שלנו באוסף העלה בליבנו שאלה בוערת. מה עושים עם הזמנה ישנה? באחוריה של יותר מהזמנה אחת מצאנו פתקים שכתב אדם לעצמו או לאחר, דוגמת ההזמנה הזו משנת 1935, שבאחוריה נכתב פירוט כספי שיש לחלק בין "הכולל שלנו והחצי השני עבור הישיבות שלנו".

 

לסיום נציין שגם כיום ממשיכה הספרייה לאסוף הזמנות חתונה. עיקר ההזמנות מגיעות מהקהילה החרדית בארץ, וכך אנו למדים על "השמרנות" בעיצוב ההזמנות העכשיוויות, המזכירות את ההזמנות הראשונות של היישוב הישן.

להזמנות אלה נשמח להוסיף גם את ההזמנות שלכם. מעוניינים לתרום הזמנה אחת לאוסף ההזמנות של הספרייה? צרו איתנו קשר במייל: [email protected] ובנוסף ניתן למסור פריטים לדלפק ההשאלה שבו נמצא תמיד מיכל איסוף למחלקת ארכיונים.

 

כתבות נוספות

מה זאת אהבה?

ארבע כתובות וחתונה

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון

המסע של ספר התורה הנדיר של יהודי אתיופיה לירושלים

עותק נדיר של ה"אורית", ספר התורה הקדוש של יהודי אתיופיה, הגיע לספרייה הלאומית.  לקול שירה וריקודים הביאה משפחתו של הקייס ממהרי יצחק יאסו את הספר הנדיר למשמרת עולם בירושלים הקדושה. הספר הזה עבר תלאות רבות ושרד את פגעי הזמן כמו גם את הניסיונות השונים להזיק לו.

צילמה: פולינה איזנברג

לקול שירה, בריקודים ספונטניים, צהלולים וזריקת סוכריות, התקבל  בספרייה הלאומית עותק נדיר של ה"אורית" – ספר התורה של יהודי אתיופיה.

הספר, בתרגום מעברית לשפת הגעז העתיקה נכתב לפני מאות שנים ושימש בין היתר את הקייס ממהרי יצחק יאסו, המנהיג הרוחני הגדול של יהודי אתיופיה במחוז תגריי. כתב היד המקורי של "אורית" (השם מגיע מהמילה 'אורייתא' – תורה) מכיל את חמשת חומשי תורה שאליהם מצטרפים ספרי יהושע, שופטים ומגילת רות. "האורית" הוא חלק מה"מצהף קדוס" (כתבי הקודש) של הקהילה האתיופית. הספר שימש בתפקיד מרכזי ביותר בחיי הקהילה: על פיו התנהלו כל החגים וגם חיי היום יום של יהודי אתיופיה, ואנשי הקהילה מייחסים לו קדושה גדולה מאוד. עם העלייה לארץ קבע הקייס שיעדו הסופי של הספר הוא ירושלים, ועכשיו אכן הוא הגיע לתחנה הסופית שנועדה לו.

מדובר בממצא נדיר ביותר, שכן כמעט ולא קיימים בארץ ובעולם כתבי יד עתיקים של ה"אורית".

ה"אורית" עבר תלאות רבות עד שהצליח להגיע בסופו של דבר לספרייה. הנזירים היהודים בני הקהילה היו מורישים אותו מדור לדור. יעקב גונצ'ל, אחיינו של הקייס, מספר כי סבו החזיק את הספר עוד כשהתגורר באזור וולקיית. בתקופה זו של סוף המאה ה-19, מצב הקהילה היהודית הדרדר מאוד, והסב נאלץ לעזוב לתגריי. בדרך לא דרך, הצליח הסב לשמור על הספר.

 

נכדיו וניניו של הקייס ממהרי אוחזים ב"אורית". צילום: פאולינה אייזנברג

 

בהמשך, הוריש הסב את הספר לבנו, קייס יצחק יאסו, שהיה משתמש בו וקורא בו בפני הקהילה כולה, ובתחילת שנות ה-80 עבר הספר את הדרך הארוכה לסודאן ומשם לארץ ישראל. יעקב מספר, שגם בדרך הארוכה הזו, כמעט ואבד הספר לאחר מתקפה של שודדים, ורק בדרך נס של ממש, בחרו לבסוף השודדים שלא לקחת את ספר.

"אין ספק שהבאת כתב יד ייחודי זה, בין היחידים הקיימים, מהווה תרומה משמעותית וחשובה למאמצינו לתעד את החיים הדתיים והתרבותיים של קהילות ישראל," מספר אוצר אוסף יהדות ד"ר יואל פינקלמן. "נדאג לשמר את כתב היד, לסרוק אותו ולהעלות את התמונות לאינטרנט, ונדאג שהכרך ימשיך להיות נגיש לקהל הרחב בכלל ולבני הקהילה בפרט לדורות רבים".

 

צילום: פאולינה אייזנברג