כשנולדתי קרנו עיניי, כך מספרת אמא שלי. בברית המילה הן היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף. מאז החליטה אמי שכוחי בעיניי, ודאגה להאכיל אותי גזר… במשך שנתיים וקצת הייתה ניגשת לרוכל ואומרת לו, "חיזו לאדוארד. גזר, גזר לעיניים שלו".
(סמי ברדוגו, "חיזו בטטה", מתוך ילדה שחורה, בבל, 1999. מס' מערכת 990018687100205171).
כך מסביר אדוארד, המספר ב"חיזו בטטה" מאת סמי ברדוגו, את פשר כינויו "חיזו" כבר בתחילת הסיפור. מקור השם בתחושה אינטואיטיבית עזה של אימו כשהיה תינוק רך, וברצונה לחזק את מה שהיא זיהתה כמקור הכוח שלו. באופן דומה נוצר גם הכינוי של אחיו שמעון – "בטטה". אך עם הזמן, כינוי החיבה האימהי שמקורו ברצון לשמור ולטפח, הלך והתפתח לשם גנאי, שכן בסביבה לא אוהדת כמו זו שגדל בה אדוארד, הפך סימן הזיהוי לסימן של חולשה.
ילדי הסביבה שלנו מכירים את המשפחה שלנו. גדלנו לשמוע אותם צועקים על אמא שלנו בשם הכינוי שלה, שקיבלה אותו ברגע שנולדנו, "חיזו בטטה, חיזו בטטה".
מעניין להשוות את כינויו של "חיזו" לזה של הילד הדובר בשיר "ג'ינגי" של מרים ילן שטקליס. גם לג'ינג'י הדובר בשיר יש כינוי חיבה שנתנה לו אמו – "ראש זהב". אך אותה תכונה ממש היא גם מקורו של שם הגנאי שלו:
אמא אומרת תמיד: מחמדי,
לילדי ראש זהב,
ראש זהב לילדי.
וברחוב הם קוראים לי… ג'ינג'י.
בכיתה הם קוראים לי ג'ינג'י…
("ג'ינג'י", מאת מרים ילן שטקליס).
בסוף השיר מתפייס הילד סוף סוף עם צבע שערו, בעקבות ההבנה שגם דוד המלך היה ג'ינג'י. הגאווה בתכונתו הייחודית מתעוררת, בדומה לגאוותם של "חיזו" ושל "בטטה", ומתוך אותו עיקרון: דווקא לעג הסביבה והתווית שהודבקה על הילד בשל תכונתו הייחודית הנערצת-נלעגת – הם שמסייעים לשמר אותה ולהפוך אותה למקור כוח.
הכינוי הדבק בבעליו מתפקד לעיתים כקמע וכמגן (במקרה של שם חיבה אימהי), אך לעיתים כגורם מגביל וחונק שאינו מותיר מוצא לבניית זהות אחרת. מקרה קיצוני לכך הוא זה של פרנסואה ראש גזר, גיבורם של ספר ומחזה נושנים. שם, כינוי הגנאי והיחס המזלזל מופנה אליו ישירות מבני משפחתו, המקפחים אותו באופן שיטתי לעומת אחיו, ולא חוסכים ממנו גידופים והשפלות: "מה חטא חטאתי לשמיים שהבאתי לעולם יצור כזה!" צועקת אמו בשעת כעס.
כינוי מפוקפק אחר הוצמד לגיבורה בילבי, המתהלכת תמיד בזוג גרביים ארוכים, ממורטטים ולא תואמים בצבעם. בתרגום הראשון (של אביבה חיים) נקראה הילדה החזקה ביותר בעולם "גילגי גרבי", ובתרגומים מאוחרים יותר "בילבי בת גרב" (תמר שלמון), ו"בילבי גרב ברך" (דנה כספי). כינויה, המתייחס לאופן לבושה המרושל, מחזק את איפיונה של בילבי כילדה עצמאית, הקובעת את לבושה ללא תכתיבי הורים. אך הכינוי נולד מתוך היותה מושא למבטם וללגלוגם של אחרים.
ואילו אנטק, גיבור ספרו של יאנוש קורצ'אק "קאיטוש המכשף", קיבל את הכינוי "קאיטוש" ("צוציק", תינוק) בשל היומרה שלו להתנהג כמבוגר, יומרה שאכן מתממשת בהמשך הספר. לכינוי יש אם כך תפקיד כפול – מצד אחד לקבע זהות לבעליו; מצד שני להעניק לבעליו כוח פנימי חזק המכוון את הדמות להמשיך בדרכה שלה.
במקרה של "חיזו" ו"בטטה", השמות נתפסים כמכתיבי גורל. לאורך כל חייהם מלווים אותם הכינויים, לא רק כקריאות לעג, אלא גם כחלק מתחושת העצמיות של כל אחד מהם. בתוך המשפחה המסוגרת, מחנכת האם את ילדיה להתעלם מהסביבה, ומעניקה להם מודל של עוצמה ועמידה איתנה מול קשיי החיים. עוצמת השפעתה של האם על ילדיה מתבטאת לא רק בגיוסם לסיוע בניקיון המרפאה, אלא בקבלה המוחלטת שהם מקבלים את הזהות שקבעה עבורם:
…לרגע הייתי מרגיש לידו הכי שמן בעולם, ונצמד לחיזו הדק שלי ומנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות ואולי רק שמות או כינויים, שגם הם לא יכולים להשתנות כי הם בתוכנו מרגע שנולדנו ומרגע שאמא שלנו החליטה ככה, כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם.
"חיזו" נושא את כינויו כמקור כוח וחולשה בעת ובעונה אחת. הוא מתקדם אל מעבר לרעיון של אימו על ראייה חדה, ומקשר את הראייה לזיכרונות, להבנת המתרחש ולתיעוד שמטרתו שמירה על הקיים:
אני רואה שש-שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכל ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי.
כל אלה תכונות חיוניות בהתחשב בפגיעות הכלכלית והחברתית של משפחתו של "חיזו", ובהתחשב בקשר האמיץ שנבנה בינו ובין אימו, כשבגיל שש עשרה הוא עומד על סף הבשלות ומתחיל להתנסות ביכולת לפתוח בחיים עצמאיים בלעדיה.
גם אחיו של אדוארד, שמעון, שומר על תכונתו המיוחדת לו מילדות – כוחו הפיזי. הוא ממשיך לפתח את כוחו בסדירות, כאילו התכונן למאמץ כביר במיוחד. ובעוד אנחנו מבינים מה מטרת הראייה והשימור אצל "חיזו", לא ברור לגמרי מה מטרת האימונים הפיזיים של "בטטה". מן השאלה של שמעון "עד מתי נחיה ככה?" ניתן רק להסיק שהוא מנסה להכיר בחיים אחרים ולהסתגל אליהם, וכי הוא שואף להתפתח הלאה מן הזיכרונות המקובעים של אחיו.
כאן עולה השאלה: מה קדם למה, השם או התכונה? האם ראייה חדה וכוח פיזי הם באמת שתי הסגולות העיקריות אצל אדוארד ואצל שמעון, או שמא רק בגלל שהאם זיהתה בהם ניצני תכונות אלה, טרחו הילדים לפתח ולממש את התכונות הללו? הסיפור משאיר את השאלה הזו פתוחה, כמו גם שאלות רחבות יותר הנגזרות ממנה. למשל, עד כמה אדם כבול לנסיבות החיים שלו ולזהותו מרגע לידתו, ועד כמה הוא חופשי לפתח את יכולותיו כפי שירצה?
לקראת סוף הסיפור, כאשר האם מתמוטטת ומאושפזת, וילדיה נאלצים ליטול על עצמם את שגרת היומיום, עומדים למבחן התפקידים והיכולות שהם פיתחו בשנות התבגרותם. ואכן, הם מביאים את עצמם לידי ביטוי, כל אחד בדרכו. כך למשל נראה כי בהתרחקות האם, התממש התפקיד של שמעון "בטטה": להיות בעל הכוח המזרים שחרור וחיים לתוך התא המשפחתי שהצטלק. או כפי שמתאר זאת "חיזו":
חשבתי שהוא מתחיל להרגיש משוחרר, שחרור בריא שלומד לחיות עם חולה. רציתי להגיד לו שיזרים גם לי שחרור ובריאות.
ואילו "חיזו" במימוש תפקידו המולד כרואה – הוא כמובן המתבונן, המתעד, המספר לנו ולעצמו את כל שראה וצילם בזיכרונו. העיניים הרואות הן גם כלי מלאכתו של המספר, המשחזר את העבר ומבטיח שהמסורת המשפחתית תישמר.
קריסת האם מכניסה לכאורה גורמים נוספים לתוך המרקם המשפחתי והסיפורי: רשויות, אנשי רפואה, שכנים, שכולם דואגים לשני האחים. בפועל הם נותרים לבדם בעולם; אך כיוון שהסיפור הפגיש אותנו מן ההתחלה עם הכוחות שפיתחו בעצמם במשך שנים, ניתן לקוות כי על אף קריסת האם ולמרות נקודת הפתיחה הקשה שבה החלו, תשוקת החיים העזה של אדוארד ושמעון ותכונותיהם הייחודיות להם יאפשרו להם להמשיך בחיים עצמאיים.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
