מ"ראש גזר" ועד "חיזו בטטה": כוחם של כינויי הגנאי

בילבי בת גרב, ג'ינג'י, קאיטוש המכשף ועוד, כולם זכו לכינויי גנאי בגלל תכונות ייחודיות להם. אך האם הכינוי יכול להיות גם מקור כוח?

התיאטרון לילד - גילגי . אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001014730405171

כשנולדתי קרנו עיניי, כך מספרת אמא שלי. בברית המילה הן היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף. מאז החליטה אמי שכוחי בעיניי, ודאגה להאכיל אותי גזר… במשך שנתיים וקצת הייתה ניגשת לרוכל ואומרת לו, "חיזו לאדוארד. גזר, גזר לעיניים שלו".

(סמי ברדוגו, "חיזו בטטה", מתוך ילדה שחורה, בבל, 1999. מס' מערכת 990018687100205171).

כך מסביר אדוארד, המספר ב"חיזו בטטה" מאת סמי ברדוגו, את פשר כינויו "חיזו" כבר בתחילת הסיפור. מקור השם בתחושה אינטואיטיבית עזה של אימו כשהיה תינוק רך, וברצונה לחזק את מה שהיא זיהתה כמקור הכוח שלו. באופן דומה נוצר גם הכינוי של אחיו שמעון – "בטטה". אך עם הזמן, כינוי החיבה האימהי שמקורו ברצון לשמור ולטפח, הלך והתפתח לשם גנאי, שכן בסביבה לא אוהדת כמו זו שגדל בה אדוארד, הפך סימן הזיהוי לסימן של חולשה.

ילדי הסביבה שלנו מכירים את המשפחה שלנו. גדלנו לשמוע אותם צועקים על אמא שלנו בשם הכינוי שלה, שקיבלה אותו ברגע שנולדנו, "חיזו בטטה, חיזו בטטה".

מעניין להשוות את כינויו של "חיזו" לזה של הילד הדובר בשיר "ג'ינגי" של מרים ילן שטקליס. גם לג'ינג'י הדובר בשיר יש כינוי חיבה שנתנה לו אמו – "ראש זהב". אך אותה תכונה ממש היא גם מקורו של שם הגנאי שלו:

אמא אומרת תמיד: מחמדי,
לילדי ראש זהב,
ראש זהב לילדי.

וברחוב הם קוראים לי… ג'ינג'י.
בכיתה הם קוראים לי ג'ינג'י… 

("ג'ינג'י", מאת מרים ילן שטקליס).

בסוף השיר מתפייס הילד סוף סוף עם צבע שערו, בעקבות ההבנה שגם דוד המלך היה ג'ינג'י. הגאווה בתכונתו הייחודית מתעוררת, בדומה לגאוותם של "חיזו" ושל "בטטה", ומתוך אותו עיקרון: דווקא לעג הסביבה והתווית שהודבקה על הילד בשל תכונתו הייחודית הנערצת-נלעגת – הם שמסייעים לשמר אותה ולהפוך אותה למקור כוח.

התיאטרון העממי – פרנסואה ראש גזר. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001604170405171

הכינוי הדבק בבעליו מתפקד לעיתים כקמע וכמגן (במקרה של שם חיבה אימהי), אך לעיתים כגורם מגביל וחונק שאינו מותיר מוצא לבניית זהות אחרת. מקרה קיצוני לכך הוא זה של פרנסואה ראש גזר, גיבורם של ספר ומחזה נושנים. שם, כינוי הגנאי והיחס המזלזל מופנה אליו ישירות מבני משפחתו, המקפחים אותו באופן שיטתי לעומת אחיו, ולא חוסכים ממנו גידופים והשפלות: "מה חטא חטאתי לשמיים שהבאתי לעולם יצור כזה!" צועקת אמו בשעת כעס.

כינוי מפוקפק אחר הוצמד לגיבורה בילבי, המתהלכת תמיד בזוג גרביים ארוכים, ממורטטים ולא תואמים בצבעם. בתרגום הראשון (של אביבה חיים) נקראה הילדה החזקה ביותר בעולם "גילגי גרבי", ובתרגומים מאוחרים יותר "בילבי בת גרב" (תמר שלמון), ו"בילבי גרב ברך" (דנה כספי). כינויה, המתייחס לאופן לבושה המרושל, מחזק את איפיונה של בילבי כילדה עצמאית, הקובעת את לבושה ללא תכתיבי הורים. אך הכינוי נולד מתוך היותה מושא למבטם וללגלוגם של אחרים.

ואילו אנטק, גיבור ספרו של יאנוש קורצ'אק "קאיטוש המכשף", קיבל את הכינוי "קאיטוש" ("צוציק", תינוק) בשל היומרה שלו להתנהג כמבוגר, יומרה שאכן מתממשת בהמשך הספר. לכינוי יש אם כך תפקיד כפול – מצד אחד לקבע זהות לבעליו; מצד שני להעניק לבעליו כוח פנימי חזק המכוון את הדמות להמשיך בדרכה שלה.

אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997002281760405171

במקרה של "חיזו" ו"בטטה", השמות נתפסים כמכתיבי גורל. לאורך כל חייהם מלווים אותם הכינויים, לא רק כקריאות לעג, אלא גם כחלק מתחושת העצמיות של כל אחד מהם. בתוך המשפחה המסוגרת, מחנכת האם את ילדיה להתעלם מהסביבה, ומעניקה להם מודל של עוצמה ועמידה איתנה מול קשיי החיים. עוצמת השפעתה של האם על ילדיה מתבטאת לא רק בגיוסם לסיוע בניקיון המרפאה, אלא בקבלה המוחלטת שהם מקבלים את הזהות שקבעה עבורם:

…לרגע הייתי מרגיש לידו הכי שמן בעולם, ונצמד לחיזו הדק שלי ומנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות ואולי רק שמות או כינויים, שגם הם לא יכולים להשתנות כי הם בתוכנו מרגע שנולדנו ומרגע שאמא שלנו החליטה ככה, כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם.

"חיזו" נושא את כינויו כמקור כוח וחולשה בעת ובעונה אחת. הוא מתקדם אל מעבר לרעיון של אימו על ראייה חדה, ומקשר את הראייה לזיכרונות, להבנת המתרחש ולתיעוד שמטרתו שמירה על הקיים:

אני רואה שש-שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכל ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי.

כל אלה תכונות חיוניות בהתחשב בפגיעות הכלכלית והחברתית של משפחתו של "חיזו", ובהתחשב בקשר האמיץ שנבנה בינו ובין אימו, כשבגיל שש עשרה הוא עומד על סף הבשלות ומתחיל להתנסות ביכולת לפתוח בחיים עצמאיים בלעדיה.

קטע מתוך "גילגי". עיתון "הבקר" , 08/06/1956

גם אחיו של אדוארד, שמעון, שומר על תכונתו המיוחדת לו מילדות – כוחו הפיזי. הוא ממשיך לפתח את כוחו בסדירות, כאילו התכונן למאמץ כביר במיוחד. ובעוד אנחנו מבינים מה מטרת הראייה והשימור אצל "חיזו", לא ברור לגמרי מה מטרת האימונים הפיזיים של "בטטה". מן השאלה של שמעון "עד מתי נחיה ככה?" ניתן רק להסיק שהוא מנסה להכיר בחיים אחרים ולהסתגל אליהם, וכי הוא שואף להתפתח הלאה מן הזיכרונות המקובעים של אחיו.

כאן עולה השאלה: מה קדם למה, השם או התכונה? האם ראייה חדה וכוח פיזי הם באמת שתי הסגולות העיקריות אצל אדוארד ואצל שמעון, או שמא רק בגלל שהאם זיהתה בהם ניצני תכונות אלה, טרחו הילדים לפתח ולממש את התכונות הללו? הסיפור משאיר את השאלה הזו פתוחה, כמו גם שאלות רחבות יותר הנגזרות ממנה. למשל, עד כמה אדם כבול לנסיבות החיים שלו ולזהותו מרגע לידתו, ועד כמה הוא חופשי לפתח את יכולותיו כפי שירצה?

ילדים משחקים. אוספי ביתמונה – אוסף אשר בנארי. מס' מערכת 997001315290405171

לקראת סוף הסיפור, כאשר האם מתמוטטת ומאושפזת, וילדיה נאלצים ליטול על עצמם את שגרת היומיום, עומדים למבחן התפקידים והיכולות שהם פיתחו בשנות התבגרותם. ואכן, הם מביאים את עצמם לידי ביטוי, כל אחד בדרכו. כך למשל נראה כי בהתרחקות האם, התממש התפקיד של שמעון "בטטה": להיות בעל הכוח המזרים שחרור וחיים לתוך התא המשפחתי שהצטלק. או כפי שמתאר זאת "חיזו":

חשבתי שהוא מתחיל להרגיש משוחרר, שחרור בריא שלומד לחיות עם חולה. רציתי להגיד לו שיזרים גם לי שחרור ובריאות.

ואילו "חיזו" במימוש תפקידו המולד כרואה – הוא כמובן המתבונן, המתעד, המספר לנו ולעצמו את כל שראה וצילם בזיכרונו. העיניים הרואות הן גם כלי מלאכתו של המספר, המשחזר את העבר ומבטיח שהמסורת המשפחתית תישמר.

קריסת האם מכניסה לכאורה גורמים נוספים לתוך המרקם המשפחתי והסיפורי: רשויות, אנשי רפואה, שכנים, שכולם דואגים לשני האחים. בפועל הם נותרים לבדם בעולם; אך כיוון שהסיפור הפגיש אותנו מן ההתחלה עם הכוחות שפיתחו בעצמם במשך שנים, ניתן לקוות כי על אף קריסת האם ולמרות נקודת הפתיחה הקשה שבה החלו, תשוקת החיים העזה של אדוארד ושמעון ותכונותיהם הייחודיות להם יאפשרו להם להמשיך בחיים עצמאיים.

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

אנחנו מזמינים אתכם לשמוח בשמחתנו

אוסף הזמנות החתונה של הספרייה נחשף, ואיתו ההיסטוריה של אחד מהאירועים המשמחים בחיי אדם

כבדוני נא אחי ורעי לבא להתעלס אתי באהבים ויקח חלק בשמחתי הוא יום כלולת נכדי היקר

חתונה היא לא רק אחד האירועים המשמחים ביותר בחייו של אדם, היא גם האירוע שמותיר אחריו את שובל הפריטים הארוך ביותר. חותמים על כתובה, מפרסמים בעיתון, שולחים הזמנה ולא פעם מכינים ומחלקים ספרון להנצחת האירוע – כך היה נהוג פעם, כך נוהגים לעשות חלק מהמתחתנים גם היום (בתוספת תמונה מגנטית להדביק על המקרר). זו הסיבה שאין להתפלא על כך שמתוך אוסף ההזמנות של הספרייה הלאומית – המאגד הזמנות לאירועים שונים ומשונים בחיי היחיד והקהילה היהודית בארץ ובתפוצות, אוסף הזמנות לחתונה הוא הגדול ביותר. האוסף מאפשר, לדברי הארכיונאי אריאל ויטרבו האחראי על קטלוגו, "לבצע מחקר השוואתי בסדר גודל עצום". בכתבה זו נסתפק בהארת כמה פינות מרתקות בנושא הרחב שלפנינו.

בניגוד לאוסף האוטוגרפים של הספרייה הלאומית, הבנוי על אוספו הפרטי של אברהם שבדרון, אוסף הזמנות החתונה (השני בגודלו רק לאוסף הכרזות של הספרייה) לא התחיל את דרכו ביוזמת אספן אחד, אלא הלך וגדל בחלוף השנים כתוצאה מהצטברות הזמנות ספונטנית. לימים תרם ציון שורר, מנהל הקטלוג העברי בספרייה, את אוספו הפרטי. בשנת 1974 נרשמו ההזמנות באוסף רשמי.

אם לכתובה מסגרת הלכתית ברורה, ההזמנה לחתונה מאפשרת שוליים רחבים בהרבה של התנסות וטעם אישי – בייחוד בתקופתנו המשוחררת יותר. זה לא אומר שאי אפשר לזהות מגמות רחבות יותר – בסגנון, באיכות הנייר ובמידה שבה קושטה ההזמנה.

הזמנת החתונה המוקדמת ביותר השמורה באוסף חוברה שלא במפתיע בירושלים. השנה היא 1883, והאדון הנכבד משה פישל מזמין את מכריו ומשפחתו לחתונת הנכד יצחק יעקב עם מרת רחל "בת הרב המופלג משכיל דורש אלקים וכו' חיים פרעסס".

 

ספרה המקיף של תחיה ספיר, שהוא המחקר הכמעט בלעדי בנושא, מוקדש (כפי שמבהירה כותרת המשנה), רק ל"הזמנות לחתונות מארץ ישראל מסוף המאה המאה הי"ט ועד היום". בספרה אנו מוצאים תובנה חשובה על ההזמנה שלפנינו ועל התחום כולו: בהזמנות מתחילת המאה ה-20 מופרדות המשפחות בהזמנה, ובעצם הן אלה המזמינות בנפרד את האורחים לחגוג בשמחתם.

הזמנה משנת 1911

 

מאוחר יותר חוברו המשפחות יחדיו בהזמנות.

 

משנות השבעים לערך, אנו מוצאים שהזוג המתחתן הוא המזמין, ולא בני המשפחה.

 

את שמותיהם של חלק מהמזמינים והמוזמנים שבאוסף נזהה על נקלה. התיק שהרכיב לשם כך אריאל נקרא "הזמנות של אישים מפורסמים", ובו אנו מוצאים חתונה שבה שימשו המשורר הלאומי ביאליק ורעייתו בתור נציגי המשפחה. וזאת אף על פי שהיה הזוג חשוך ילדים. ההזמנה משנת 1927.

 

נוסף על כך, הזמנת החתונה של הילד העברי הראשון ורעייתו לאה אבושדיד, ומי שקרא קצת דבורה עומר בזמנו זוכר ודאי את המורכבות האיומה של השידוך ההוא.

 

ומה עם חתונת הבעלים של ידיעות אחרונות נוני מוזס?

 

תיק שלם מוקדש להזמנות מפרס/ איראן. רובן מ-1954 ועד 1972. נראה שזוגות יהודים-פרסיים רבים לא הסתפקו בברכת "אם אשכח ירושלים" הנאמרת בחופה, והצהירו על רגשות ציוניים כבר בהזמנת החתונה עצמה. מגן דוד הוא דימוי החוזר פעם אחר פעם בהזמנות.

חתונתם של ראיא נבויאן ודאריוש ליויאן. החתונה תיערך בשעות אחה"צ ביום ד', 29 בחודש שהריור, שנת 1351 (=20 בספטמבר 1972)

 

חתונתם של קדרת-אללה עלישאה-אף וזינת ארבאב-זאדה. החתונה תיערך בשעות אחה"צ ביום ה', 24 בחודש מהר, שנת 1337 (=16 באוקטובר 1958)

 

בשנים האחרונות הגיעו לספרייה גם כמה הזמנות לחתונות להט"ביות, דוגמת האירוע של גל ויונתן שנערכה ב-2018.

 

והחתונה של שי שלייפר ועדי שבי.

 

שאלה נוספת שאוסף ההזמנות יכולה לענות עליה היא היכן נערכות החתונות? בעשורים הראשונים של המאה העשרים נערכו רוב החתונות במלונות או בחצר בית הורי החתן או הכלה. אולמות אירועים הם חידוש של העשורים האחרונים.

 

רק בשנות השישים מתחילים לצוץ אולמות האירועים הייעודים שיחליפו את המלונות כיעד המועדף לעריכת חתונות ואירועים משמחים אחרים. דוגמה אחת שמצאנו היא אולם "תל-אביב".

 

כך גם גילינו שהספרייה הלאומית לא רק אוספת הזמנות. מתברר שחתונה אחת לפחות נערכה בשטחה.

 

ומה עם מראה ההזמנות? בשנות השבעים נכנסים המעצבים הגרפים לתמונה, וההזמנות מקבלות צורות חדשות. למשל דף ביומן תאריכים.

 

או ההזמנה הזו, המעוצבת ככתובה.

 

השיטוט שלנו באוסף העלה בליבנו שאלה בוערת. מה עושים עם הזמנה ישנה? באחוריה של יותר מהזמנה אחת מצאנו פתקים שכתב אדם לעצמו או לאחר, דוגמת ההזמנה הזו משנת 1935, שבאחוריה נכתב פירוט כספי שיש לחלק בין "הכולל שלנו והחצי השני עבור הישיבות שלנו".

 

לסיום נציין שגם כיום ממשיכה הספרייה לאסוף הזמנות חתונה. עיקר ההזמנות מגיעות מהקהילה החרדית בארץ, וכך אנו למדים על "השמרנות" בעיצוב ההזמנות העכשיוויות, המזכירות את ההזמנות הראשונות של היישוב הישן.

להזמנות אלה נשמח להוסיף גם את ההזמנות שלכם. מעוניינים לתרום הזמנה אחת לאוסף ההזמנות של הספרייה? צרו איתנו קשר במייל: [email protected] ובנוסף ניתן למסור פריטים לדלפק ההשאלה שבו נמצא תמיד מיכל איסוף למחלקת ארכיונים.

 

כתבות נוספות

מה זאת אהבה?

ארבע כתובות וחתונה

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון

המסע של ספר התורה הנדיר של יהודי אתיופיה לירושלים

עותק נדיר של ה"אורית", ספר התורה הקדוש של יהודי אתיופיה, הגיע לספרייה הלאומית.  לקול שירה וריקודים הביאה משפחתו של הקייס ממהרי יצחק יאסו את הספר הנדיר למשמרת עולם בירושלים הקדושה. הספר הזה עבר תלאות רבות ושרד את פגעי הזמן כמו גם את הניסיונות השונים להזיק לו.

צילמה: פולינה איזנברג

לקול שירה, בריקודים ספונטניים, צהלולים וזריקת סוכריות, התקבל  בספרייה הלאומית עותק נדיר של ה"אורית" – ספר התורה של יהודי אתיופיה.

הספר, בתרגום מעברית לשפת הגעז העתיקה נכתב לפני מאות שנים ושימש בין היתר את הקייס ממהרי יצחק יאסו, המנהיג הרוחני הגדול של יהודי אתיופיה במחוז תגריי. כתב היד המקורי של "אורית" (השם מגיע מהמילה 'אורייתא' – תורה) מכיל את חמשת חומשי תורה שאליהם מצטרפים ספרי יהושע, שופטים ומגילת רות. "האורית" הוא חלק מה"מצהף קדוס" (כתבי הקודש) של הקהילה האתיופית. הספר שימש בתפקיד מרכזי ביותר בחיי הקהילה: על פיו התנהלו כל החגים וגם חיי היום יום של יהודי אתיופיה, ואנשי הקהילה מייחסים לו קדושה גדולה מאוד. עם העלייה לארץ קבע הקייס שיעדו הסופי של הספר הוא ירושלים, ועכשיו אכן הוא הגיע לתחנה הסופית שנועדה לו.

מדובר בממצא נדיר ביותר, שכן כמעט ולא קיימים בארץ ובעולם כתבי יד עתיקים של ה"אורית".

ה"אורית" עבר תלאות רבות עד שהצליח להגיע בסופו של דבר לספרייה. הנזירים היהודים בני הקהילה היו מורישים אותו מדור לדור. יעקב גונצ'ל, אחיינו של הקייס, מספר כי סבו החזיק את הספר עוד כשהתגורר באזור וולקיית. בתקופה זו של סוף המאה ה-19, מצב הקהילה היהודית הדרדר מאוד, והסב נאלץ לעזוב לתגריי. בדרך לא דרך, הצליח הסב לשמור על הספר.

 

נכדיו וניניו של הקייס ממהרי אוחזים ב"אורית". צילום: פאולינה אייזנברג

 

בהמשך, הוריש הסב את הספר לבנו, קייס יצחק יאסו, שהיה משתמש בו וקורא בו בפני הקהילה כולה, ובתחילת שנות ה-80 עבר הספר את הדרך הארוכה לסודאן ומשם לארץ ישראל. יעקב מספר, שגם בדרך הארוכה הזו, כמעט ואבד הספר לאחר מתקפה של שודדים, ורק בדרך נס של ממש, בחרו לבסוף השודדים שלא לקחת את ספר.

"אין ספק שהבאת כתב יד ייחודי זה, בין היחידים הקיימים, מהווה תרומה משמעותית וחשובה למאמצינו לתעד את החיים הדתיים והתרבותיים של קהילות ישראל," מספר אוצר אוסף יהדות ד"ר יואל פינקלמן. "נדאג לשמר את כתב היד, לסרוק אותו ולהעלות את התמונות לאינטרנט, ונדאג שהכרך ימשיך להיות נגיש לקהל הרחב בכלל ולבני הקהילה בפרט לדורות רבים".

 

צילום: פאולינה אייזנברג

עידו ועינם – על תרבויות נעלמות

כתבי יד נדירים ומיוחדים של "עידו ועינם", מיצירותיו המפורסמות ביותר של ש"י עגנון

תצלום דיוקנו של ש"י עגנון, מאת הצלם אלפרד ברנהיים, ולצדו דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א

"עידו ועינם" הוא מן היצירות המופלאות והחידתיות ביותר של ש"י עגנון. גילוי וכיסוי משמשים בסיפור בעת ובעונה אחת. כל אימת שהקורא סבור שנמסר לו פרט "ממשי", מתגלה לו עד מהרה שהסופר עוטף את הממשות במסתורין ובחידות. לעומת זאת, כל אימת שהסיפור מזכיר עניין מעורפל וחידתי, עולה בלבו של הקורא החשד שלפניו דווקא רמז לדבר-מה ממשי שעגנון נטל ממקורות כתובים וממסורות שהגיעו לאוזניו.

​בעלילה המורכבת שזורים חומרים רבים. כולם מפתים את הקורא-הפרשן לנסות ולפענחם על פי תפקידם בסיפור וגם לאור מקורות חיצוניים שיתכן ששימשו את עגנון לארוג את היריעה הרחבה שהוא פורש לפנינו. כתבי קודש מרכזיים, כתבים נידחים ומזמורים שעברו מדור לדור מפה לאוזן, שקיעים של תרבויות נעלמות, שבטים יהודיים שהתקיימו בזמנים אחרים ואף בממד זמן אחר, עולם המחקר המודרני והפירות שהוא מפיק מן המפגש עם טקסטים עתיקים, המתח בין מיסטיקה ומאגיה כיסודות מעשיים לעומת חקירת התופעות הרוחניות בכלים פילולוגיים-מדעיים, תשוקה לדעת, תשוקה ארוטית ותשוקה לקרבה מיסטית עם האלוהות – כל אלו משחקים תפקיד בסיפורו של עגנון. ועוד, שכן העלילה נעה בין מרחבים ובין זמנים צרים ורחבים, מוכרים ומוזרים, ואנו, הקוראים, מיטלטלים איתה, אפופי חידה וקסם, נתונים בידיו של רב-האמן עגנון.

יחד עם זאת, בלי ליטול כהוא-זה מן הטעם והחשיבות שבניסיונות למפות ולגלות את החומרים המשוקעים ב"עידו ועינם", דומה שמעבר לכל אלו, ביקש עגנון לעסוק בגבולות הפרשנות ובמגבלות של האפשרות להפריד בין כל הגורמים המרכיבים יצירת אמנות. עגנון כמו מבקש לומר לנו שאין מדובר בכימיה אלא באלכימיה. הוא מדגים לנו את תהליך היצירה כתהליך חד-כיווני, שאחריו אין עוד אפשרות לזהות את חומרי התבשיל. והתוצאה היא דבר-מה חדש בעולם, בריה שלא הייתה כמוה עד לבריאתה בידי הסופר האמן, גלגולו המודרני של השמאן ומספר הסיפורים הקדום.

דב סדן מביא סיפור שמאיר את גישתו של עגנון לפרשניו:

"מעשה בסופר שאשתו נסעה לאשר נסעה וביקשה ממנו שישגיח על הדגים שבכיור. ישב אצלו אורח וראה, כי הסופר מניחו מדי פעם בפעם ויורד למטבח. נלווה אליו, ראה את הסופר  פותח את הסתם ולאחר שהמים הישנים ניגרים ויורדים, הוא שוהה מעט ואחר הוא פותח את הצינור ומזרים את המים החדשים, ובאותה שהות שבין סתימה לפתיחה, היו הדגים  מפרכסים ופיהם מנשף כתוהים ובוהים על עצמם, הצביע עליהם הסופר ואמר: רואה אתה, אלה הם מבקרי…"

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.