זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה שמו של יצחק קצנלסון כבר מוכר לכל. מעבר להיותו מחנך דגול, היה גם משורר ומחזאי מפורסם בקרב קוראי העברית והיידיש. הוא היה אחד מראשוני המשוררים לילדים בספרות העברית, והקים את "הבימה העברית" בלודז'. אף שעוד שנים רבות לפני המלחמה החל להקדיש את מרכז יצירתו לעצב ולטראגיות שבעולמנו, הוא שמר בה גם על חן צעירותו, וכתב שירי ילדים שהצליחו להעניק להם אמונה ותקווה, אך גם בהם לא הסתיר המשורר את הכאב. הוא מעולם לא חסך מקהלו את צידו השני והאכזרי של המטבע, גם לא מפני הצעירים שבקהליו.
עם כיבוש העיר לודז', שבה התגורר קצנלסון עם משפחתו, הצליח המשורר להימלט מן הכובשים, ולאחר כשלושה חודשי נידודים הגיע לבסוף לורשה. זמן קצר לאחר מכן התאחד עם אישתו וילדיו, והתגורר עימם בגטו בחדרון צפוף. למרות המפגש עם משפחתו, נעשה קצלסון שקט ומסוגר, ומה שסייע לו להתמודד עם הצפיפות, הבדידות, והתנאים הקשים בימות המלחמה – הייתה היצירה, בעיקר בעבור הילדים והנוער שששהו עימו בגטו: הוא המשיך להיות איש חינוך ולימד את תלמידיו הצעירים תנ"ך וספרות עברית, ואף ביקר פעמים רבות בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. הוא פעל בתוך גדרות התיל הנוקשות להפקת הצגות ילדים והצגות בוגרים, וכך מחבר המחזות נעשה אף לבמאי, כאשר על במת הגטו קמו מחזותיו לתחייה. בתוך כך כתב קצנלסון גם מאמרים לעיתון "דרור" שהופץ בגטו, ומעל הכול – המשיך לכתוב שירה, אך עכשיו – כתב את שיריו ביידיש, שפת היהודים.
ארבע-עשרה שנים לפני פרוץ המלחמה, כתב קצנלסון את השיר "פורים", הנפתח כך:
פּוּר-פּוּר-פּוּרִים
פּוּרִים מֵאי?
חַג שֶׁל שִׂמְחָה
עַד בְּלִי דַי
והינה, בשנות המלחמה, בזמן שהותו של קצנלסון בגטו, מופיע שוב אותו בית ראשון בשינוי קל שבקלים, כאשר לו הוסיף המשורר עשרה בתים חדשים המתמקדים לא רק בשמחת החג, אלא גם במפלתו של המן הרשע. באופן מובהק בתוספת זו ניסה המשורר לקשר בין הסיפור הישן, להווה הנורא שבו נאלץ לשרוד, כדי לרמוז על משאלתו לסוף זהה לאויב הנאצי: כפי שהיה סופו של המן רע ומר – כך יהיה גם סופו של הצורר הנאצי. בשיר נצמד קצלסון לגישתו הרווחת ברבות מיצירתיו: על אף הקושי הברור, יש לקוות לקיומו של אור בקצה המנהרה. קצנלסון אף מציין בסופו של השיר: "נכתב בגטו ורשה".
קשה להתעלם מן העובדה שהשיר "פורים מאי?" נכתב כמעט כמחזה מושר, וייתכן שאף הועלה על הבמה בחג הפורים שנחגג בגטו, כאשר בחוץ ממשיכות להתרחש זוועות המלחמה. ואכן, בשנת 1942 החלה השמדת היהודים בגטו ורשה, ובהם נרצחו גם אשתו של קצנלסון – שרה, ושניים מבניו. קצנסלון נותר כאוב ואבל לצד בנו היחיד שנותר – צבי. באבלם, החליטו השניים להצטרף לפלוגה הלוחמת, ולצאת ולהילחם באויב. בספר "יש לי שיר", המקבץ את שיריו של יצחק קצנלסון, מספר יצחק צוקרמן, ממייסדי הארגון הלוחם ואחד ממנהיגי גטו ורשה: "ביקשתי מאת קצנלסון כי יתחבא יחד עם בנו, אבל הוא מאן, ונשאר עם הקבוצה הלוחמת […] את עמידתו בשעה ההיא לא אשכח לעולם. שעה שהיינו מוקפים גרמנים, והמות לנגד עינינו, קם ודיבר אלינו דברי עידוד […] הוא השמיע באוזנינו דברים פשוטים וגדולים וטהורים, כטהר מחשבתו של אדם טהר-מעשה ההולך למות. דבר על עצמו, על שמחתו, שהוא, סופר יהודי, נמצא עם החלוצים, ואם נפול – נפול בקרב, וטוב לו שזכה לכך, שנתן לו ולבנו להילחם אתנו" (מתוך הספר "יש לי שיר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 132, תשי"ד).
ניכר כי גם בחייו, נקט קצנלסון באותו שילוב אמיץ הבולט ביצירתו: העצב והכאב קיימים ונוכחים ואין להסתתר מהם, אך גם כאשר נדמה שהמוות ניצב למולנו – יש לעמוד מולו בזקיפות, ולזכור כי לפעמים מתממשת התקווה.
באפריל 1944 יצחק קצנלסון ובנו צבי נלקחו למחנה הריכוז בדרנסי, שם נשלחו למותם בתאי הגזים. רבים משיריו של קצנלסון שרדו אחריו.
לקריאה נוספת
אוריאל אופק "הרפה גבר על העז: על יצירותיו האחרונות של יצחק קצנלסון"
יצחק קצנלסון, "יש לי שיר". כנס והביא לדפוס שלמה אבן-שושן
כתבות נוספות
בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה
הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה
