לילי הֶנוֹך הייתה ספורטאית יוצאת דופן. היא לא הייתה רק אצנית מצטיינת, אלא גם קופצת לרוחק. היא לא רק השליכה את כדור הברזל הכי רחוק שאפשר, אלא גם את הדיסקוס. היא לא הסתפקה במקצועות אתלטיקה אישיים אלא גם הובילה קבוצת כדוריד לנשים וקבוצת הוקי. לילי הנוך הייתה אלופת גרמניה עשר פעמים במקצועות אתלטיקה שונים, היא הייתה שיאנית עולם – אבל היא גם הייתה יהודיה.
זהו סיפור שכמוהו יש לא מעט: אפשר לספר על אלופת הקפיצה לגובה, גרטל ברגמן, שהודחה מהמשלחת הגרמנית למשחקים האולימפיים בברלין ב-1936; רבים מכירים את סיפורו של בלה גוטמן, מאמן הכדורגל האגדי ששרד את מחנות הריכוז; סיפורה של הנוך טראגי אפילו יותר.
הנוך נולדה בשנת 1899 בעיר קניגסברג שבמזרח פרוסיה (היום העיר הרוסית קלינינגרד), ילדה שנייה במשפחה יהודית מן המעמד הבינוני. מדי פעם בפעם אירחה המשפחה את השכן החביב, אלברט איינשטיין. כבר מגיל צעיר אהבה לילי לקפוץ ולרוץ, אבל החיים לא התנהלו על מי מנוחות. אביה, לאו, נפטר כשהייתה כבת 13 בלבד. כמה שנים לאחר מכן עברה המשפחה לברלין, ושם נישאה האם מחדש. לילי, מצידה, מיהרה להצטרף למועדון הספורט הברלינאי (Berliner Sport Club – BSC), ועסקה שם באתלטיקה בתקופה שבה נחשב הענף "גברי" ולא הולם לנשים.
שם במועדון הספורט עמוס ההיסטוריה, עטור התהילה והפרסים, החלה הקריירה המפוארת של אחת הספורטאיות הטובות והמגוונות ביותר בהיסטוריה הגרמנית. בשנת 1924 לבדה, לדוגמה, הייתה הנוך אלופת גרמניה בארבעה תחומים שונים: הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, קפיצה לרוחק וריצת שליחות (4X100 מטר). בשנים האלה קטפה גם שני שיאי עולם בדיסקוס, שיא עולם נוסף בכדור הברזל, והייתה שותפה לנבחרת הרצות שקבעה את שיא העולם בריצת 4X100 לשנת 1926. יש הטוענים כי הישגיה, עם הישגיהן של אתלטיות גרמניות אחרות באותה התקופה, הם שהובילו את הוועד האולימפי הבינלאומי לאשר השתתפות נשים במקצועות האתלטיקה לראשונה באולימפיאדת 1928.
אומנם, כפי שקורה פעמים רבות בענפי ספורט בתחילת דרכם, עד האולימפיאדה שהתקיימה באמסטרדם כבר עקפו ספורטאיות אחרות את הישגיה, והיא לא השתתפה בה. אך הנוך המשיכה להיות דמות בולטת במועדונה הברלינאי. היא הייתה קפטנית קבוצת הכדוריד (ספורט שדווקא כן נחשב ראוי להשתתפות נשים), ונחשבה אחת הספורטאיות הידועות בברלין. כה מוערכת הייתה הנוך במועדון הספורט הברלינאי, עד שב-18 בינואר 1933 נבחרה לנהל את מחלקת הנשים שלו.
אך כפי שקרה במקרים אחרים עם מדענים מבריקים, אומנים ידועים, אנשי חינוך ועוד – הישגיה לא הפריעו לשלטון הנאצי לאסור גם על הנוך לעסוק בפעילות ספורט מרגע שעלו לשלטון בשנת 1933 – פחות משבועיים אחרי שמונתה לתפקיד היוקרתי. הנוך איבדה את מקומה ונאלצה לחפש יעד חדש. היא הצטרפה למועדון יהודי קטן בשם JTSC, מועדון שהיה מזוהה עם יהודים לא ציונים שנטמעו בחברה הכללית. היא שיחקה עבור קבוצת הכדוריד שלו בליגות היהודיות של שנות השלושים, וזכתה עימה בשתי אליפויות. במקביל לימדה חינוך גופני בבית ספר יהודי בעיר.
שנים אחר כך סיפרה אחותה של לילי, סוזי, שהנוך קיבלה הצעות לעבור להולנד ולעבוד שם כמאמנת. על אף שכבר היה ברור כי מסוכן להישאר בגרמניה, הנוך סירבה. היא העדיפה להישאר בברלין עם אימה, שהתאלמנה גם מבעלה השני. ב-1942 גורשו האם והבת מהבירה הגרמנית ונשלחו ברכבת לריגה שבלטביה. העדויות בנוגע לגורלה מאז סותרות, אך מה שידוע בוודאות הוא שלילי ואימה, רוז, הוצאו להורג על ידי חיילי האיינזצגרופן, ונקברו – עם עוד רבים נוספים – בקבר אחים ביערות הסמוכים לעיר הלטבית. הודות למאמציו הבלתי נלאים של חוקר גרמני אחד, מרטין־היינץ אהלרט, הונצח שמה של הנוך בברלין: על שמה קרויים כיום אולם ספורט, מגרש כדורגל לא רחוק מהמוזיאון היהודי, וגם רחוב קטן.
מדוע שמה של לילי הנוך לא מוכר כל כך בישראל? מדוע כה מעט נכתב עליה בעברית? אולי כי ככל הנראה לא הייתה ציונית, ולא הצטרפה למועדון יהודי וציוני במוצהר כמו המועדון המצליח המקביל "בר־כוכבא" ברלין. עבור הנוך הספורט לא היה קרדום פוליטי לחפור בו, אלא תשוקה, הנאה, ומקום מפלט ליצר התחרותיות. לילי הנוך בסך הכול רצתה תמיד רק לקפוץ ולרוץ.
תודה לרונן דורפן על הסיוע בכתיבת כתבה זו.
כתבות נוספות:
ההיסטוריה המפותלת של מכבי ברלין
