לילי הנוך המופלאה: הסיפור העצוב של שיאנית העולם

לילי הנוך לקחה אליפויות, ניצחה בתחרויות ושברה שיאים. כל זה לא הציל אותה מכדורי חיילי האיינזצגרופן הנאצים

1

מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט

לילי הֶנוֹך הייתה ספורטאית יוצאת דופן. היא לא הייתה רק אצנית מצטיינת, אלא גם קופצת לרוחק. היא לא רק השליכה את כדור הברזל הכי רחוק שאפשר, אלא גם את הדיסקוס. היא לא הסתפקה במקצועות אתלטיקה אישיים אלא גם הובילה קבוצת כדוריד לנשים וקבוצת הוקי. לילי הנוך הייתה אלופת גרמניה עשר פעמים במקצועות אתלטיקה שונים, היא הייתה שיאנית עולם – אבל היא גם הייתה יהודיה.

זהו סיפור שכמוהו יש לא מעט: אפשר לספר על אלופת הקפיצה לגובה, גרטל ברגמן, שהודחה מהמשלחת הגרמנית למשחקים האולימפיים בברלין ב-1936; רבים מכירים את סיפורו של בלה גוטמן, מאמן הכדורגל האגדי ששרד את מחנות הריכוז; סיפורה של הנוך טראגי אפילו יותר.

הנוך נולדה בשנת 1899 בעיר קניגסברג שבמזרח פרוסיה (היום העיר הרוסית קלינינגרד), ילדה שנייה במשפחה יהודית מן המעמד הבינוני. מדי פעם בפעם אירחה המשפחה את השכן החביב, אלברט איינשטיין. כבר מגיל צעיר אהבה לילי לקפוץ ולרוץ, אבל החיים לא התנהלו על מי מנוחות. אביה, לאו, נפטר כשהייתה כבת 13 בלבד. כמה שנים לאחר מכן עברה המשפחה לברלין, ושם נישאה האם מחדש. לילי, מצידה, מיהרה להצטרף למועדון הספורט הברלינאי (Berliner Sport Club – BSC), ועסקה שם באתלטיקה בתקופה שבה נחשב הענף "גברי" ולא הולם לנשים.

1
לילי הנוך מתחרה בריצה. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט

שם במועדון הספורט עמוס ההיסטוריה, עטור התהילה והפרסים, החלה הקריירה המפוארת של אחת הספורטאיות הטובות והמגוונות ביותר בהיסטוריה הגרמנית. בשנת 1924 לבדה, לדוגמה, הייתה הנוך אלופת גרמניה בארבעה תחומים שונים: הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, קפיצה לרוחק וריצת שליחות (4X100 מטר). בשנים האלה קטפה גם שני שיאי עולם בדיסקוס, שיא עולם נוסף בכדור הברזל, והייתה שותפה לנבחרת הרצות שקבעה את שיא העולם בריצת 4X100 לשנת 1926. יש הטוענים כי הישגיה, עם הישגיהן של אתלטיות גרמניות אחרות באותה התקופה, הם שהובילו את הוועד האולימפי הבינלאומי לאשר השתתפות נשים במקצועות האתלטיקה לראשונה באולימפיאדת 1928.

1
לילי הנוך הודפת כדור ברזל. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט

אומנם, כפי שקורה פעמים רבות בענפי ספורט בתחילת דרכם, עד האולימפיאדה שהתקיימה באמסטרדם כבר עקפו ספורטאיות אחרות את הישגיה, והיא לא השתתפה בה. אך הנוך המשיכה להיות דמות בולטת במועדונה הברלינאי. היא הייתה קפטנית קבוצת הכדוריד (ספורט שדווקא כן נחשב ראוי להשתתפות נשים), ונחשבה אחת הספורטאיות הידועות בברלין. כה מוערכת הייתה הנוך במועדון הספורט הברלינאי, עד שב-18 בינואר 1933 נבחרה לנהל את מחלקת הנשים שלו.

1
מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט

אך כפי שקרה במקרים אחרים עם מדענים מבריקים, אומנים ידועים, אנשי חינוך ועוד – הישגיה לא הפריעו לשלטון הנאצי לאסור גם על הנוך לעסוק בפעילות ספורט מרגע שעלו לשלטון בשנת 1933 – פחות משבועיים אחרי שמונתה לתפקיד היוקרתי. הנוך איבדה את מקומה ונאלצה לחפש יעד חדש. היא הצטרפה למועדון יהודי קטן בשם JTSC, מועדון שהיה מזוהה עם יהודים לא ציונים שנטמעו בחברה הכללית. היא שיחקה עבור קבוצת הכדוריד שלו בליגות היהודיות של שנות השלושים, וזכתה עימה בשתי אליפויות. במקביל לימדה חינוך גופני בבית ספר יהודי בעיר.

1
לילי הנוך משחקת כדוריד. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט

שנים אחר כך סיפרה אחותה של לילי, סוזי, שהנוך קיבלה הצעות לעבור להולנד ולעבוד שם כמאמנת. על אף שכבר היה ברור כי מסוכן להישאר בגרמניה, הנוך סירבה. היא העדיפה להישאר בברלין עם אימה, שהתאלמנה גם מבעלה השני. ב-1942 גורשו האם והבת מהבירה הגרמנית ונשלחו ברכבת לריגה שבלטביה. העדויות בנוגע לגורלה מאז סותרות, אך מה שידוע בוודאות הוא שלילי ואימה, רוז, הוצאו להורג על ידי חיילי האיינזצגרופן, ונקברו – עם עוד רבים נוספים – בקבר אחים ביערות הסמוכים לעיר הלטבית. הודות למאמציו הבלתי נלאים של חוקר גרמני אחד, מרטין־היינץ אהלרט, הונצח שמה של הנוך בברלין: על שמה קרויים כיום אולם ספורט, מגרש כדורגל לא רחוק מהמוזיאון היהודי, וגם רחוב קטן.

מדוע שמה של לילי הנוך לא מוכר כל כך בישראל? מדוע כה מעט נכתב עליה בעברית? אולי כי ככל הנראה לא הייתה ציונית, ולא הצטרפה למועדון יהודי וציוני במוצהר כמו המועדון המצליח המקביל "בר־כוכבא" ברלין. עבור הנוך הספורט לא היה קרדום פוליטי לחפור בו, אלא תשוקה, הנאה, ומקום מפלט ליצר התחרותיות. לילי הנוך בסך הכול רצתה תמיד רק לקפוץ ולרוץ.

תודה לרונן דורפן על הסיוע בכתיבת כתבה זו.

 

כתבות נוספות:

ההיסטוריה המפותלת של מכבי ברלין

הדרך של אגנס קלטי לצמרת האולימפית

אל תתעסקו עם זישה ברייטבארט

תרצה אתר נפרדת מאבא

שירה של תרצה אתר "שיר לערב חג" קשור קשר הדוק למותו של אביה נתן אלתרמן, לגעגועים אליו, ואף לשירתו שלו

תרצה אתר ואביה, נתן אלתרמן, בקפה "כסית". אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בציון 50 שנים לפטירתו של נתן אלתרמן, לא ניתן שלא לדבר על דמות מוכרת אחרת, הלוא היא בתו – המשוררת תרצה אתר. תרצה אתר נולדה ב-27 בינואר 1941, והייתה לבתם היחידה של המשורר נתן אלתרמן והשחקנית רחל מרכוס. היא עברתה את שמה ל"אתר" כקיצור לשם משפחתה, אלתרמן.

בשירתה של אתר חוזרים שוב ושוב מוטיבים המקשרים את שירתה שלה לזו של אביה, וכך גם בשירה היפהפה "שיר לערב חג".

 

אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ, שֶׁהָעֶרֶב, עֶרֶב חַג

"שיר לערב חג" נכתב בשנת 1973 בידי תרצה אתר, שלוש שנים לאחר פטירתו של אביה. השיר השתתף בפסטיבל הזמר באותה השנה, בלחן של יעקב הולנדר, ובביצועה של מירי אלוני.

 

כְּבָר עֶרֶב,
הָאֹפֶק אָדֹם וְיָגֵעַ.
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא שׁוֹמֵעַ
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ
שֶׁהָעֶרֶב
עֶרֶב חַג.

 

ערב החג המוזכר בשיר הוא ערב יום העצמאות. אתר כתבה את שיר זה לזכר אביה, סמוך לתאריך יום פטירתו, ובו היא מתארת את הגעגוע הגדול בחסרונו של אביה, כמו גם את הציפייה, שאולי, בכל זאת…

 

כֵּן, עֶרֶב,
שִׁכּוֹר מִשִּׂמְחָה וּמִבֶּכִי
וְכָל נִשְׁמָתִי רַק אֵלֶיךָ
לָדַעַת שֶׁאֵלֶּה חַיֶּיךָ
שֶׁעוֹדְךָ…
שֶׁאוּלַי…

 

שנים לפני כן, בשנת 1933, פרסם אלתרמן את השיר "חיוך ראשון", ואף בו מתאר אלתרמן ערב חג בודד, שכולו קיפאון ציפייה.

 

הַלֹּא יָדַעְתִּי – אַתְּ לִי מְחַכָּה.
בַּצֵּל, בִּרְעָדַת-שְׂפָתַיִם נְשׁוּכָה.
אֶת לַחֲשֵׁךְ שָׁמַעְתִּי מִתְעַלֵּף,
מַדְבִּיק אֶת הַסּוּסִים, נִסְתַּר בַּכִּרכָּרוֹת.
לֹא פַּעַם, בְּאֵדִים שֶׁל חַג בּוֹדֵד מְאֹד,
בְּהִיּוֹת רֹאשִׁי גּוֹסֵס עַל הַשֻּׁלְחָן,
רָאִיתִי – אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַזָּוִית.
כֻּלָּם הָלְכוּ וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ בַּחֲשֵׁכָה
לְהַקְפִּיאֵנִי בְּיָדַיִךְ הַקָּרוֹת.

 

בעיניה של הבת תרצה, אביה – נתן אלתרמן, הוא סמל ומופת ליום העצמאות. בזמן מלחמה זו התגייס אלתרמן לצה"ל, ושירת בגדוד "מרגמות". לפי שירה של אתר, בערבי יום העצמאות היה אביה שיכור משמחה ומבכי, שכן הוא אולי היה היחיד שידע מה קרה באמת באותו ערב היסטורי. העיר כולה חוגגת עימו, מדלקת ריבועי זהב ושומטת צמרותיה.

יום העצמאות קשור עבור תרצה ביום מותו של אביה, לא רק בשל תאריך פטירתו, אלא גם נוכח העובדה שביום העצמאות מיד לאחר מותו – היא זכתה לראשונה בפסטיבל הזמר עם השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" ("אהבתיה"). גם אותו – בדומה ל"שיר לערב חג" שלפנינו, הלחין יעקב הולנדר.

 

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ

ניתן לקשר בין שיר זה של אתר, לבין קובץ שיריו של אלתרמן – שמחת עניים. אלתרמן כתב את הקובץ בשנה הראשונה והנוראה למלחמת העולם השנייה, וכשיצא הספר לאור – נולדה בתו. מחזור השירים מתרחש בתפאורה אפוקליפטית – עיר נצורה, ובה מרחפת אימת מוות. הקובץ כתוב בשפה תנ"כית, וגיבורו הוא האיש המת המדבר אל בתו – אולי אזכור ללידתה המתקרבת של תרצה. על אף היותו של הקובץ חידתי וקשה לפיענוח, מניחים פרשנים כי הוא עוסק בהתמודדותה של האנושות עם המוות, ובבד בבד – עם התגברותו של הרצון לחיות. האב המת מקנא לבתו שעודנה בחיים, ואכן, בשיר "קץ האב", בהתייחסו לערב החג, הוא אומר לה: "ראיתיך ואבין כמה דק התג שבין טרם שואה לבין ערב חג". לא במקרה, גם שירה של אתר עוסק באותו גבול דקיק שבין השמחה לאבל, ומקובץ זה, לקוח למעשה, שם השיר – "שיר לערב חג".

מוטיב בולט הוא הצעד: בשירה של אתר מופיע המשפט המעט אניגמטי – "חַג יֵשׁ בָּעִיר, וַאֲנִי כָּאן מְחַכָּה לְצַעַדְךָ", ומעלה שאלה בנוגע להמתנה של הבת. למה היא מחכה? והינה, בספר שמחת עניים, הבת היא זו הצועדת אל האב: וְבְקָרְבֵךְ אֵלָיו, צַעַד צַעַד עוֹד נִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא הַנִּקְרָא לַעֲזֹר". אלתרמן משתף כאן את חוויותיו הנוגעות לגסיסתו של אביו שלו. אתר הופכת את היוצרות ומדברת אל אביה, המשורר הדגול – במילותיו שלו. דברי האב לביתו הופכים לדבריה של הבת אליו, וכך – היא נפרדת ממנו.

 

האזינו לשיר בביצועה של מירי אלוני, פסטיבל הזמר 1973

 

כתבות נוספות

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

וַתִּקרא | אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי

"על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון" עידו פלד קורא בסיפור "כפורים" של עגנון, במלאת 50 שנה למותו

בית עגנון בבאד הומבורג לאחר השריפה, 1924

.

הסיפור והשריפה: על כוח היצירה ב"כפורים" לש"י עגנון

מאת עידו פלד

.

ב־6 ביוני 1924, ליל שבת, פרצה שריפה ברחוב קייזר־פרידריך בבאד הומבורג, עיירת מרפא במערב גרמניה. הראשון שהבחין בה היה חמדת (שלום מרדכי) עגנון, בנו הצעיר של הסופר המפורסם. לפי עדות שמסר לימים לדן לאור, חמדת בן השנתיים וחצי ראה מחלון חדרו את הכביסה התלויה במרפסת עולה באש. הוא הזעיק את האומנת בצעקות, "אש! נשרף!" – “Feuer! Brennt!”, וזו מיהרה להעיר את אחותו הבכורה, אמונה. עם האֵם אסתר והדודה תרצה יצאה המשפחה אל הרחוב, להביט בפיג'מות בביתם הבוער.

באותו הזמן שהה עגנון בבית החולים והתאושש מניתוח. דיווחים על אודות השריפה הגיעו אליו במהרה, אך ייתכן שלא הבין את גודל האסון. במכתב ששלחה למחרת אסתר אל זלמן שוקן, המו"ל ונותן החסות של עגנון, כתבה: "פרי עבודתו של שמונה עשרה שנה אבד לו. בתוך זה הרומן שעליו ודאי שוחח אִתך".

השריפה, שפרצה במחסן אריגים מתחת לדירתו של עגנון, כילתה את כל רכוש המשפחה. בין היתר אבדה ספרייתו של עגנון, כארבעת אלפים ספרים, ביניהם ספרים יקרי ערך, ואף כתבי יד של עגנון עצמו, גם רומן גדול על בוצ'אץ' עיר הולדתו, שאליו ודאי התכוונה אסתר, וגם "ספר החסידות" שעל כתיבתו עמל באותם ימים עם מרטין בובר. השריפה הובילה למשבר כפול. בעקבותיה התפצלה משפחת עגנון: לאחר שתים־עשרה שנים בגרמניה הוא חזר לבדו לארץ ישראל. עגנון שב ודחה את הפצרותיה של אסתר שתצטרף אליו; רק כעבור יותר משנה התאחדה המשפחה בירושלים. ובמשך שמונה חודשים לאחר השריפה, עד סוף ינואר 1925, נתקף עגנון שיתוק כתיבה.

.

 

אחד הסיפורים הראשונים שכתב עגנון אחרי השריפה הוא "כִּפּוּרים". "כפורים" הוא סיפור יוצא דופן בין יצירותיו של עגנון: הוא אחד משני סיפורים בודדים שבמרכזם גיבור לא יהודי (הסיפור השני הוא "אבי השור", שנכתב עשרים שנה לאחר "כפורים" ומספר על זקן ערבי בירושלים). בניגוד לכותרתו היהודית לעילא, הסיפור מספר על זוג אצילים פולנים, "אלוף" ו"אלופה", שאינו מצליח להביא ילד לעולם.

קשה להבין כיצד הכותרת מתאימה לתוכן הסיפור – גם המסגרת התמטית של חטא ותשובה המשתמעת ממנה אינה מתיישבת עם העלילה. לכאורה, הסיבה לעקרותם של בני הזוג היא שהאלוף הרג חסידה, "אשר בהלמות חרטומה תבשר ילד כי יולד". לפי מסורות צפון־אירופיות שונות החסידה קשורה בהולדת ילדים. הגרסה המוכרת ביותר כיום מספרת על החסידה הנושאת במקורה תינוקות להוריהם, אך יש גם גרסאות אחרות, למשל שהחסידה מבשרת שילד עתיד להיוולד בבתים שמעליהם היא עוברת במעופה. כך או כך, הרג החסידה נחשב לחטא רק בעולם שבו למסורת העממית האירופית־נוצרית הזו יש כוח ממשי; הרג חסידה אינו שונה מהרג כל ציפור אחרת.

אם כן, על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? בעיניי, השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון בעקבות השריפה, בחודשים הארוכים שבהם משך ידו מכתיבה. מהותה של קללת העקרות אינה ממשית כי אם מטאפורית: הרג החסידה מסרס לא רק את כוח הרבייה של האלוף אלא גם, ובעיקר, את יכולתו לספר סיפורים.

הקישור בין כתיבה ויצירה לבין אונות מינית ופריון מופיע ביצירות שונות של עגנון, למשל בסיפוריו המוקדמים "אחות" ו"גבעת החול", וברומן הגדול תמול שלשום. בפתיחת "כפורים" האלוף מתואר כאיש של מילים, מי שלדבריו יש כוח והשפעה על העולם. הפעולה הראשונה שעושה האלוף היא סיפור מעללי גבורתו לאשתו: "בשבת האלוף במרכבת המשנה סיפר לאשתו את כבודו ורוב גבורותיו". זה מנהגו: "שבע ביום שמעה האלופה שמע גבורותיו ואזניה לא שבעו". גם כאשר האלוף עושה פעולה "ממשית" ויורה בחסידה, הוא אינו מפסיק לדבר:

ויהי בהיותם בשדה והנה חסידה עומדת על רגלה אחת על שפת היאור. וירא האלוף ויאמר, הראית את הצפור? והוא ירה והכה את החסידה באחו. והוא ירד ולקח את נבלת העוף, ויאמר האלוף, אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי. ויקח את הצפור המתה ויביאה אל מרכבתו.

החסידה מתה. אל קנה לא תשוב עוד, כי במרכבת האלוף תשכב, ביד מבקש נפשה … ויאמר האלוף, עוף נחמד. עשה אעשה רגלה האחת קנה יפה למקטרתי. ואותך היפה בחסידות אמלא קש ואתנך לשבת בארמוני. ויפן אל החסידה ויאמר, ארך הרגלים, זאת סיפרתי לך למען תדעי. ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה.

אף שלא מתוארת בקטע המובא אף שיחה של ממש, הפועל "ויאמר" חוזר בו חמש פעמים. האלוף פונה לארבעה נמענים שונים: לאשתו, לעצמו, לחסידה המתה ולרכב. על אף האופי המונולוגי המוקצן – ואולי אף מגוחך – של דבריו, חשוב לשים לב שכל מה שהוא אומר אכן קורה. בסוף הפרק נגלה שרגל החסידה אכן נהייתה לקנה מקטרת, וגווייתה תוצג לראווה בארמונו כפוחלץ. בפרק השלישי יתברר שגם לפנייתו האירונית לחסידה המתה, "זאת סיפרתי לך למען תדעי", יש תוקף ליטראלי: החסידה אכן תדע את שאירע לה, ורוח רפאים בדמותה תרדוף אחריו בחלומותיו ובהקיץ. הקשר הישיר בין דיבורו של האלוף לבין פעולה הנעשית בעולם מומחש בבירור בסיום הפסקה: "ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה". הסיום הזה, הפשוט והתכליתי, ממחיש באופן מזוקק את כוחו של האלוף, האומר ונהיה דבר.

במהרה מתברר שהפגיעה בחסידה נטלה מהאלוף את קולו. כאשר הוא פוגש לראשונה בחסידת הרפאים, בעת מסע ציד עם חבריו, האלוף משתתק בחרדה, "ממקומו לא ימיש. רגליו כמו מתו, שפתיו חרוכות". גם לשמע קול החצוצרה של רעיו המחפשים אחריו וגם לשמע "נבחת כלביו" לא מצליח האלוף לקרוא בחזרה, "ואת חצוצרתו לא ישים בפיו ולא יענה".

בערב אותו יום ישב האלוף לסעוד עם חבורת הציידים. בזמן הארוחה סיפרו השרים סיפורים זה לזה, "והשרים אכלו ושתו ויספרו איש גבורותיו ביער. וידברו על החיה ועל העוף ועל נימוסיהם ועל חכמתם. ויהי כטוב לבם ויאמרו, מי יספר לנו סיפור טוב?". אף שבסיפוריהם אכן מוזכרים "החיה והעוף" – עגור וחזיר – בולט למדי שהם עוסקים ב"נימוסיהם וחכמתם" של בני האדם: הסיפור הראשון מספר על עגור שמיטיב להתפלל מכמרי הכנסייה, המכלים את זמנם "בקלפים וביין", והשני מספר על חזיר ש"התחפש בבגדי איש" ומוליך שולל את בנות העיר. בשני הסיפורים החיה פולשת אל המרחב האנושי כהיבריד, חיה־אדם, ומייצרת הפרעה בסדר "הראוי"; אך גם ובעיקר חושפת קלקול מוסרי הקיים בו מלכתחילה, וכך מאפשרת תיקון.

לשמע סיפורי השרים האלוף, שכוחו בסיפוריו, מחריש. פגישתו עם החסידה שונה מסיפורי השרים באופן מהותי: אין לה מוסר השכל – כפי שראינו, אפילו לא ברור מדוע היא רודפת אחריו ומה חטאו – והיא פורעת לגמרי את סדרי המציאות: "לו אספר את אשר קרני היום ואהיה בעיניהם כמתעתע". בניגוד לחבריו, שמבייתים את החיה הפראית כדי לדבר באופן מוסרני על החברה האנושית, האלוף אינו יכול לאלף את החסידה ולהכילה במסגרת נרטיבית מתקבלת על הדעת.

לקראת סיום הסיפור חלה תפנית. ביושבם בביתם ב"ליל אפל" רואה לפתע האלופה "דמות חסידה" מסתורית. בבת אחת היא נזכרת באגדת החסידה: "בילדותי סיפרו לי כי החסידות מביאות את הילדים הקטנים". רק אז, לאחר שהמקטרת – שקנהּ, כזכור, עשוי מרגל החסידה – נופלת מפיו של האלוף, נכתב לראשונה במפורש בסיפור, "ויהי האלוף עם אשתו ויאהבה".

אין ספק שדבר מה משתנה כשהאלופה מזכירה את אגדת החסידה. כשירה האלוף בחסידה הוא התעלם מכוחה של המעשייה. בשל כך הוא נענש באלם, האנלוגי לעקרות, ויכולתו היחידה לכפר על כך היא דרך ההכרה בכוחו של הסיפור. "כפורים" הוא סיפור על כוחם של סיפורים, הנעוץ באלמנט החייתי, הבלתי ניתן לריסון, המצוי בליבם. לעומת המקטרת והפוחלץ, המייצגים צורות אמנותיות הממיתות את החיה, הסיפור הכתוב יכול להכיל את החיה בלי להצמית את כוחה הפראי – והדבר בא לידי ביטוי בחוסר היציבות של הסיפור, שתוכנו חורג מהמסגרת הנרטיבית של "כפורים" ומערער עליה. בסוף המעשה נולד הסיפור עצמו, מתוך היחסים בין האלוף והחסידה, ממש כמו הילד. הילד העתיד להיוולד הוא יצור היברידי, יציר אדם וחיה, ולידתו אנלוגית ללידת הסיפור, שגם הוא היברידי מטבעו, גם מעשה ידי אדם, וגם כוח בלתי נשלט. וכיוון שהסיפור עוסק בכוחן של מילים, הוא גם מסתיים בפעולה לשונית. אין בסיומו ילד, כי אם הבטחה לילד: "ירחמו רחם אלהים עליהם ויתן להם בן לזקוניהם. ויעש גם הוא צדקה וחסד, כי חסיד הוא".

הן משבר הכתיבה של עגנון לאחר השריפה בבאד הומבורג והן משבר הדיבור של האלוף קשורים במשבר משפחתי; ומעניין ש"כפורים" עוסק בהשבת הכוח למילים, אחרי שספרייתו של עגנון נחרבה ועימה כתבי היד. במקום "ספר החסידוּת" שאבד נולד סיפור על חסידוֹת – סיפור שעניינו המרכזי הוא התגברות על העקרות וסיפור סיפורים.

 

עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ומלמד בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. מתרגם מגרמנית ומיוונית עתיקה. מסה פרי עטו על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת ספרי "הארי פוטר" התפרסמה בגיליון 25 של המוסך.
רשימה זו מבוססת על פרק מתזת מ"א בנושא "בין החייתי לאנושי ביצירת עגנון: חברה, מוסר וכתיבה", שנכתבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב בהנחיית ד"ר מיכל ארבל ופרופ' מיכאל גלוזמן. הציטוטים ברשימה מתוך ש"י עגנון, "כפורים", בתוך "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", כרך ב: אלו ואלו, שוקן, תשכ"ז, עמ' קמט–רט.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר מאת חיה משב

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עצב מהול בתקווה: שיר הפורים שנכתב בגטו ורשה

עבור הילדים והמבוגרים, היו שיריו ומחזותיו של יצחק קצנלסון למקום מפלט מהמלחמה

סיום השיר "פורים מאי?" מתוך ספרו של יצחק קצנלסון, "יש לי שיר"

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה שמו של יצחק קצנלסון כבר מוכר לכל. מעבר להיותו מחנך דגול, היה גם משורר ומחזאי מפורסם בקרב קוראי העברית והיידיש. הוא היה אחד מראשוני המשוררים לילדים בספרות העברית, והקים את "הבימה העברית" בלודז'. אף שעוד שנים רבות לפני המלחמה החל להקדיש את מרכז יצירתו לעצב ולטראגיות שבעולמנו, הוא שמר בה גם על חן צעירותו, וכתב שירי ילדים שהצליחו להעניק להם אמונה ותקווה, אך גם בהם לא הסתיר המשורר את הכאב. הוא מעולם לא חסך מקהלו את צידו השני והאכזרי של המטבע, גם לא מפני הצעירים שבקהליו.

 

יצחק קצנלסון בצעירותו

 

עם כיבוש העיר לודז', שבה התגורר קצנלסון עם משפחתו, הצליח המשורר להימלט מן הכובשים, ולאחר כשלושה חודשי נידודים הגיע לבסוף לורשה. זמן קצר לאחר מכן התאחד עם אישתו וילדיו, והתגורר עימם בגטו בחדרון צפוף. למרות המפגש עם משפחתו, נעשה קצלסון שקט ומסוגר, ומה שסייע לו להתמודד עם הצפיפות, הבדידות, והתנאים הקשים בימות המלחמה – הייתה היצירה, בעיקר בעבור הילדים והנוער שששהו עימו בגטו: הוא המשיך להיות איש חינוך ולימד את תלמידיו הצעירים תנ"ך וספרות עברית, ואף ביקר פעמים רבות בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. הוא פעל בתוך גדרות התיל הנוקשות להפקת הצגות ילדים והצגות בוגרים, וכך מחבר המחזות נעשה אף לבמאי, כאשר על במת הגטו קמו מחזותיו לתחייה. בתוך כך כתב קצנלסון גם מאמרים לעיתון "דרור" שהופץ בגטו, ומעל הכול – המשיך לכתוב שירה, אך עכשיו – כתב את שיריו ביידיש, שפת היהודים.

ארבע-עשרה שנים לפני פרוץ המלחמה, כתב קצנלסון את השיר "פורים", הנפתח כך:

פּוּר-פּוּר-פּוּרִים
פּוּרִים מֵאי?
חַג שֶׁל שִׂמְחָה
עַד בְּלִי דַי

והינה, בשנות המלחמה, בזמן שהותו של קצנלסון בגטו, מופיע שוב אותו בית ראשון בשינוי קל שבקלים, כאשר לו הוסיף המשורר עשרה בתים חדשים המתמקדים לא רק בשמחת החג, אלא גם במפלתו של המן הרשע. באופן מובהק בתוספת זו ניסה המשורר לקשר בין הסיפור הישן, להווה הנורא שבו נאלץ לשרוד, כדי לרמוז על משאלתו לסוף זהה לאויב הנאצי: כפי שהיה סופו של המן רע ומר – כך יהיה גם סופו של הצורר הנאצי. בשיר נצמד קצלסון לגישתו הרווחת ברבות מיצירתיו: על אף הקושי הברור, יש לקוות לקיומו של אור בקצה המנהרה. קצנלסון אף מציין בסופו של השיר: "נכתב בגטו ורשה".

שירו של יצחק קצנלסון "פורים מאי?"

קשה להתעלם מן העובדה שהשיר "פורים מאי?" נכתב כמעט כמחזה מושר, וייתכן שאף הועלה על הבמה בחג הפורים שנחגג בגטו, כאשר בחוץ ממשיכות להתרחש זוועות המלחמה. ואכן, בשנת 1942 החלה השמדת היהודים בגטו ורשה, ובהם נרצחו גם אשתו של קצנלסון – שרה, ושניים מבניו. קצנסלון נותר כאוב ואבל לצד בנו היחיד שנותר – צבי. באבלם, החליטו השניים להצטרף לפלוגה הלוחמת, ולצאת ולהילחם באויב. בספר "יש לי שיר", המקבץ את שיריו של יצחק קצנלסון, מספר יצחק צוקרמן, ממייסדי הארגון הלוחם ואחד ממנהיגי גטו ורשה: "ביקשתי מאת קצנלסון כי יתחבא יחד עם בנו, אבל הוא מאן, ונשאר עם הקבוצה הלוחמת […] את עמידתו בשעה ההיא לא אשכח לעולם. שעה שהיינו מוקפים גרמנים, והמות לנגד עינינו, קם ודיבר אלינו דברי עידוד […] הוא השמיע באוזנינו דברים פשוטים וגדולים וטהורים, כטהר מחשבתו של אדם טהר-מעשה ההולך למות. דבר על עצמו, על שמחתו, שהוא, סופר יהודי, נמצא עם החלוצים, ואם נפול – נפול בקרב, וטוב לו שזכה לכך, שנתן לו ולבנו להילחם אתנו" (מתוך הספר "יש לי שיר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 132, תשי"ד).

 

יצחק קצנלסון ובנו צבי, ורשה, 1942
יצחק קצנלסון ובנו צבי, ורשה, 1942. מתוך ספרו של יצחק קצנלסון "כתבים אחרונים"

 

ניכר כי גם בחייו, נקט קצנלסון באותו שילוב אמיץ הבולט ביצירתו: העצב והכאב קיימים ונוכחים ואין להסתתר מהם, אך גם כאשר נדמה שהמוות ניצב למולנו – יש לעמוד מולו בזקיפות, ולזכור כי לפעמים מתממשת התקווה.

באפריל 1944 יצחק קצנלסון ובנו צבי נלקחו למחנה הריכוז בדרנסי, שם נשלחו למותם בתאי הגזים. רבים משיריו של קצנלסון שרדו אחריו.

 

לקריאה נוספת

אוריאל אופק "הרפה גבר על העז: על יצירותיו האחרונות של יצחק קצנלסון"

יצחק קצנלסון, "יש לי שיר". כנס והביא לדפוס שלמה אבן-שושן

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה