.
לילות זולים (أرخص ليالي) / יוסוף אִדריס
מערבית: אילנה המרמן
.
אחרי תפילת הערב פרצו מפיו של עבד אל־כרים קילוחים עזים של קללות על ראשם של האבות והאימהות של הכפר, ובדרכם לקחו עמם גם את טנטאווי ואבותיו.
וזה הסיפור: עבד אל־כרים כרע בחטף את ארבע הכריעות של התפילה ומיד חמק ויצא מהמסגד והלך בסמטה הצרה, זרועו מקופלת לו מאחורי גבו וכף ידו האחת מועכת במרירות וברוגז את האחרת, וחזהו נוטה לפנים בחומרה גדולה וכתפיו כְּכורעות תחתן מכובד הגלימה שהוא ארג במו ידיו מצמרהּ של הכבשה.
הוא אף כופף בעקשנות את צווארו והחל מרחרח באפו המעוקל הארוך שכולו נקבוביות שחורות. הוא רטן והידק את שפתיו עד שעור פניו הנחושתי הצהוב התכווץ וקצות שפמו הקבילו לקמרוני גבותיו שהיו עדיין רטובות ממי רחצת הטהרה.
מה שהטריף את דעתו הוא שמיד עם כניסתו לסמטה איבד את השליטה ברגליו העבות והנפוחות ולא ידע היכן יניח את כפותיהן השטוחות הגדולות, שסוליותיהן היו סדוקות כל כך עד שכמעט יכלו לבלוע מסמר שלם בלי שייוודע כי בא אל קרבן.
למרות הקשיחות שהאיש התעטף בה הוא היה נבוך ומבולבל בגלל המון הילדים שמילאו את הסמטה כפתיתי לחם. הם שיחקו וצווחו ונדחקו לו בין הרגליים, אחד בא מרחוק ונגח אותו, אחֵר משך את גלימתו מאחור, ופרחח אחד פצע בחתיכת פח את אגודל כף רגלו המזדקרת מעל שאר האצבעות.
אבל הוא לא יכול היה לעשות להם כלום חוץ מלרדות בהם בלשונו ולקלל את אבותיהם ואבות אבותיהם ולחרף את המיילדת שמשכה כל אחד מהם בכף רגלו החוצה וגם את זרע הזנונים שהנביט אותם.
עבד אל־כרים רעד מזעם וגידף והתחלחל וירק על הכפר האומלל שנהיה כולו ילדים ועוד ילדים, ותהה תחת גלימתו המתנפנפת על מפעל ההדגרה הזה שהיוצאים ממנו רבים מהשערות שעל ראשו. אבל הוא בלע את זעמו והרגיע את עצמו: אפשר לסמוך על העתיד שהרעב יעשה בהם שמות ובמהרה תבוא גם הכולרה ותחסל את מחציתם.
עבד אל־כרים אמר את השהאדה והרגיש שרווח לו באמת כשהשאיר את הדקלים של הסמטה מאחוריו בסמטה והשקיף על הרחבה המקיפה את הבריכה שבאמצע הכפר.
עכשיו היתה פרושה לפניו החשכה הגדולה על הבתים הנמוכים האפלים המקננים שם וערמות הדומן נחות לפניהם כמו קברים שהוזנחו ימים רבים. שום דבר לא נשאר להעיד על היצורים החיים שדחוסים תחת התקרות מלבד פנסים פזורים פה ושם בכיכר רחבת הידיים והם כעיניים רושפות גצים של שֵׁדות רובצות, ואורם האדום הכהה בא מרחוק בנענועים יהירים וצולל אל שְְׁחור הבריכה.
מבטו של עבד אל־כרים התפזר בחשכה הריקה, הוא סובב את ראשו הנה והנה. ריח המים החלודים בביצה התפתל עם עיקול נחיריו ומיד אחזה אותו מצוקה בגלל הסתימה בפתחי אפו. הוא הידק את אגרופו והתכופף עוד יותר – עוד רגע וגלימתו הייתה מוטלת על שפת הבריכה.
נחירות השפנים של אנשי כפרו המתפשטות והולכות עם התפשטות החשכה לא נתנו לו לנשום. אבל באותו רגע בערה בו חמתו אף יותר על טנטאווי השומר ועל כוס התה שהוא הזמין אותו לשתות עמו לפנות ערב, ושלולא עליבותו ולולא הזיל פיו ריר לא היה נוגע בו בכלל.
עבד אל־כרים התהלך ברחבה ואוזנו לא שמעה לא רחש ולא תנועה ואפילו לא ציוץ של אפרוחית, כאילו הוא באמצע בית קברות ולא בכיכרות כפרו שיש בהן ערב רב של ברואי האל.
כשהגיע לאמצע הכיכר נעצר. וטוב עשה שנעצר, כי אילו נשמע לרגליו והלך עוד כמה צעדים, הוא היה בתוך ביתו ממש, ואז, אם היה נועל אחריו את דלת הבית, לא היה נשאר לו אלא להרגיע את נשימתו ולשכב לישון. אבל באותו רגע לא היה אפילו גרגיר אחד של שינה בעיניו. אדרבה, ראשו היה צלול יותר ממי משאבה, זך יותר מדבש דבורים טהור, ולא היה אכפת לו להישאר ער אפילו עד מולד הירח של רמדאן.
וכל זה בגלל עליבותו ובגלל כוס התה וערמומיות הנחש של טנטאווי וחיוכו הכחול, ובגלל ההזמנה שלו, שלא עלה בדעתו לסרב לה.
אז הלכה השינה? טוב.
אנשי הכפר האכזריים כבר ישנו מזמן והשאירו את הלילה לדרדקים הארורים שלהם, ומה יעשה עבד אל־כרים?
האם יישאר ער? אבל איפה יעביר את שעות הלילה?
האם ישחק מחבואים עם הילדים?
ואולי ילוו אותו הילדות בצהלה כלַווֹת כלה אל חתנה ויזמרו: יא אבו א־רִיש, אנשאללה תְעיש!*
באמת, איפה יבלה את הלילה וכיסיו ריקים? ואין לו גרוש על הנשמה כדי ללכת למאורה של אבו אל־אִסעאד ולהזמין לו קפה טוב ואז לעשן נרגילה ואז לשבת כמה שירצה ולהריח את ריח הקפה והנרגילה ולצפות בחבורת עורכי הדין המתמחים שמשחקים בקלפים ולהקשיב לרדיו לדברים שהוא לא מבין ולצחוק מכל הלב עם א־סבאעי ולגחגך ולתקוע אגרופים לאבו ח'ליל, ואז לעבור אל שולחנו של עמאר היושב בראש מועצת סוחרי הבהמות, ואולי להשתתף בשיחתם על השוּק שלא קורה בו כלום.
אין לו גרוש! שאלוהים יגמול לך, טנטאווי.
הוא גם לא יכול לקפוץ אל שייח' עבד אל־מגיד, שאותו היה מוצא יושב מול התנור בשיכול רגליים, והקפה מבעבע ומפעפע בנחת על האש בקומקום הנחושת, וא־שִׁיחִי יושב על ידו ומספר במלוא קולו המתנגן על הדברים שקרו בלילות שבגללם שערו הלבין, ועל הימים שחלפו ולקחו עימם את החוכמה שלמד משכלם של האנשים התמימים והטובים של פעם ושהרחיקוהו מהרמייה והגניבה ועקירת היבולים בידי הסוררים של בני הדור הזה.
הוא לא יכול לכחכח בגרונו ולדפוק על דלתו של שייח' עבד אל־מגיד מפני שרק שלשום דחף אותו מעל גלגל המים והפיל אותו לאגן המים וכל הארחי־פרחי צחקו עליו כשהתנהל ביניהם ויכוח על ההוצאות של תיקון הגלגל. מאז אין השייח' מדבר איתו מטוב ועד רע.
עבודה טובה עשה פה השטן. אבל טנטאווי עלה אפילו על השטן כשהזמין אותו לתה. יחרב ביתך, טנטאווי.
ומה אם ייקח את המקל שלו שצבעו כצבע המשמש ויש לו עקב מברזל, ויעבור אצל סמעאן והם ילכו יחד אל הכפר אל־בַּלאבְּסה, ששם יש הלילה נשף וטקס חינה, ורקדניות וענטוזים ועוּד וכל מה שרק תרצה?…
אבל מאיפה, עבד אל־כרים, תיקח את הכסף לשלם לבדרנים? חוץ מזה כבר ערב וסמעאן אולי הלך לפייס את אשתו שיושבת בבית דודה, והדרך בוגדנית וחושך בחוץ. הוי אנשים! למה הוא המסכן היחיד שעֵר בלילה? ואילו טנטאווי בטח כבר ניקה לו אצטבת אבן ונשכב עליה בזמן המשמרת שלו ושקע בשינה. הלוואי, לא עלינו, שיישכֵב עליו הקיר הכי כבד בעולם.
ומה היה קורה אם הוא היה חוזר הביתה, ככה, כמו האנשים הטובים, ודוחף את אשתו ומעיר אותה ואומר לה לנקות את הזכוכית של עששית הנפט ולהדליק אותה ולהבעיר אש בתנור ולחמם לו כיכר לחם ולהגיש לו את הפלפלים שנשארו מארוחת הצהריים. והלוואי שנשאר משהו מהפשטידה שאמה הזדרזה להביא לה בבוקר. והלוואי שאשתו תכין לו אחר כך קנקן חילבה והוא יֵשב כמו הסולטן בשעתו ויטליא את שלושת הסלים שתחתיתם התבלתה ויתקין להם ידיות חדשות במקום הידיות שנקרעו?…
מה בשם אלוהים היה קורה אם הוא היה?…
האם הייתה התחנה זזה ממקומה?…
האם היה ראש העיר עושה משהו לשם שמיים לילה אחד?…
האם היו השמיים נופלים על הגורן?…
מה פתאום… שום דבר כזה לא היה קורה.
אבל מי כמוהו מכיר את אשתו? הוא יודע יותר טוב משַׁמהוּרִש מלך השדים שהיא מוטלת עכשיו על משכבה כמו שק תירס וסביבה מפוזרים ששת הקטנים כמו שֶׁגר כלבים חלשלשים, וגם אם יתקע המלאך אִסראפיל בשופרו היא לא תתעורר. ואם ייפתחו שערי שמיים כמו בליל אל־קדר, והיא תקום, מה אז?
האם ישקר לעצמו?
איך ישקר השקרן לעצמו?
המנורה מלֵאה נפט רק עד החצי והאישה זקוקה לכל הנפט הזה כדי ללוש ולאפות כל הלילה הבא, אם בכלל מישהו יחיה עד אז. חוץ מזה, הילדים בטח היו רעבים בערב ואכלו את הפלפלים עד שנגמר כל הלחם שבסל הנצרים. והאם ייתכן שהפשטידה של הבוקר חיכתה לו עד הערב? ואשר לחילבה ולסוכר, תנוח דעתו: בביתו, השבח לאל, אין לא זו ולא זה.
כוס תה כמו כוס התה שליקק עד הטיפה האחרונה אצל טנטאווי הוא לא יזכה לקבל עד יומו האחרון. שתיצלה נשמתך באש הגיהינום, טנטאווי בן זֻבַּידה!
אילו עלה בדעתו של מישהו לעשות את צרכיו בכיכר והוא היה רואה את עבד אל־כרים נטוע כדחליל מול פני הבריכה השחורים, הוא היה חושב מיד שהשטן נכנס באיש, או דיבוק!
אבל אבו אל־כרים ראוי למחילה כי הבלבול והמבוכה שהשתלטו עליו לא היו לפי כוחו. הרי איש תמים ופשוט כמוהו אינו יודע קרוא וכתוב בשפתו של הלילה, וכיסו ריק והלילה ליל חורף והתה חורך לו את הראש, והשינה כבר בלעה עמוק־עמוק אנשים מסוגו שלא יודעים מה זה להיות ער בַּלילה. בגלל זה הוא עמד מבולבל ונבוך שעה ארוכה עד שלבסוף גמלה בליבו ההחלטה והוא קיבל את הדין וחצה את שאר הכיכר. הוא כבר הבין שיעביר את שעות הלילה כמו שהוא מעביר בדרך כלל את השעות של הלילות הקרים.
לבסוף הוא עמד בתוך ביתו ומאחוריו הדלת הסגורה על בריח. הוא זחל בחושך על כיפת התנור בין ילדיו המפוזרים שם ומצמץ בשפתיו וגנח על הילדים ועל החשיכה ובינו לבינו נזף במי שבירך אותו בשש קיבות שאוכלות אבנים.
הוא הכיר את הדרך, הרבה לילות קרים כבר לימדוהו אותה, ובסופו של דבר הוא מצא את אשתו. הוא לא דחף אותה כי אם התחיל לפכור את אצבעות ידיה ולשפשף את כפות רגליה המכוסות בטונות של עפר, ואז דגדג אותה בגסות ששילחה בגופה צמרמורת של יקיצה.
האישה התעוררה עם הקללה האחרונה שהוטחה בטנטאווי באותו לילה, ושאלה אותו בלי חשק ופיה מתמלא בפיהוק, מה עשה לו האיש שהוא מגדף אותו באישון לילה.
אמר לה עבד אל־כרים כשהוא פושט את בגדיו ומכין עצמו לבאות:
אהה, יחרב ביתו של מי שגרם לזה.
עברו חודשים, והנשים, כהרגלן, בישרו לו שיש לו בן חדש, והוא ביקש לו נחמה על השביעי הזה שבא באחרית הימים וגם את בטנו שלו, האחרון, לא יצליחו אבני הארץ למלא.
ועברו חודשים ושנים ועבד אל־כרים עדיין הוסיף ללכת הלוך ומעוד בתוך צבא הנמלים של הילדים שנדחקו על דרכו בלכתו ובבואו. וכל לילה, כשזרועותיו מקופלות לו מאחורי גבו ואפו מרחרח סביב־סביב, גם הוסיף לתהות מהו הפתח, אם בארץ ואם בשמיים, שהם יוצאים ממנו.
.
* הו, אבו א־ריש, שתחיה, ברצון האל. חרוז פופולרי שהילדים שרים בשעת משחק.
.
יוסוף אידריס, 1927–1991, סופר ומחזאי מצרי. למד רפואה באוניברסיטת קהיר. את הקריירה הספרותית שלו החל בתור עיתונאי, ושנים רבות כתב טור בעיתון אל־אהראם. פרסם תשעה מחזות ונחשב למי שהניח את התשתית לתיאטרון המצרי המודרני. אחד־עשר קבצים של סיפורים קצרים פרי עטו ראו אור ותורגמו לעשרים וארבע שפות. סיפוריו הקצרים והרומנים שכתב מתארים באופן ריאליסטי את חיי "האנשים הפשוטים" ומאפשרים התבוננות בחיי היומיום במצרים, על אנושיותם ועל הרבדים שמניעים את גלגלי החיים במדינה.
אילנה המרמן, מתרגמת, סופרת, מסאית ועורכת. תרגמה לעברית עשרות יצירות ספרות, רובן מצרפתית ומגרמנית וקצתן מאנגלית ומספרדית. לאחרונה מתמסרת לתרגום יצירות ספרות מערבית. מפרי עטה ראו בין השאר הספרים "במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל" (עם עובד 2004); "במזל סרטן, מסע לבלי שוב" (עם יורגן ניראד. עם עובד, 2001; אחוזת בית 2017); "אישה לבדה" (אחוזת בית, 2017). פעילה פוליטית בהגנה על זכויות האדם בישראל ובמאבק נגד הכיבוש.
.
***
על סיפורים מערבית בפרויקט מעבורת
יפתח אלוני
קרוב לשנתיים שקדנו במעבורת – פרויקט הסיפור הקצר על קטגוריית הסיפורים בערבית. ד"ר רים גאניאם, עורכת הקטגוריה, הצליחה לשכנע את מיטב הסופרים מהעולם הערבי שמעבורת היא פרויקט ספרותי שחוצה פוליטיקה וטריטוריות של התנגדות. הודות לקשריה הצליחה גאניאם לפרוש עבור הפרויקט מניפה ספרותית רחבה של יותר ממאה סיפורים שכתבו סופרות וסופרים מהשורה הראשונה, מסוריה, מצרים, סודן, תוניסיה, מרוקו, אלג'יריה, מצרים ועוד, לצד סופרים פלסטינאים. הסיפורים תורגמו בידי מיטב המתרגמים והמתרגמות, והם מזמנים חוויה ספרותית מיוחדת במינה.
יפתח אלוני הוא מייסד פרויקט מעבורת.
» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשורר הקטלאני סלבדור אספריו, בתרגומו של איתי רון
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
