וּבְעִבְרִית | כוס התה של טנטאווי

"לילות זולים", סיפור מאת יוסוף אִדריס, בתרגום אילנה המרמן, מתוך קטגוריית הסיפורים מערבית שתושק בקרוב ב"מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר"

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטיפ וקפה בחלב, 30X21 ס"מ, 2019

.

לילות זולים (أرخص ليالي) / יוסוף אִדריס

מערבית: אילנה המרמן

.

אחרי תפילת הערב פרצו מפיו של עבד אל־כרים קילוחים עזים של קללות על ראשם של האבות והאימהות של הכפר, ובדרכם לקחו עמם גם את טנטאווי ואבותיו.

וזה הסיפור: עבד אל־כרים כרע בחטף את ארבע הכריעות של התפילה ומיד חמק ויצא מהמסגד והלך בסמטה הצרה, זרועו מקופלת לו מאחורי גבו וכף ידו האחת מועכת במרירות וברוגז את האחרת, וחזהו נוטה לפנים בחומרה גדולה וכתפיו כְּכורעות תחתן מכובד הגלימה שהוא ארג במו ידיו מצמרהּ של הכבשה.

הוא אף כופף בעקשנות את צווארו והחל מרחרח באפו המעוקל הארוך שכולו נקבוביות שחורות. הוא רטן והידק את שפתיו עד שעור פניו הנחושתי הצהוב התכווץ וקצות שפמו הקבילו לקמרוני גבותיו שהיו עדיין רטובות ממי רחצת הטהרה.

מה שהטריף את דעתו הוא שמיד עם כניסתו לסמטה איבד את השליטה ברגליו העבות והנפוחות ולא ידע היכן יניח את כפותיהן השטוחות הגדולות, שסוליותיהן היו סדוקות כל כך עד שכמעט יכלו לבלוע מסמר שלם בלי שייוודע כי בא אל קרבן.

למרות הקשיחות שהאיש התעטף בה הוא היה נבוך ומבולבל בגלל המון הילדים שמילאו את הסמטה כפתיתי לחם. הם שיחקו וצווחו ונדחקו לו בין הרגליים, אחד בא מרחוק ונגח אותו, אחֵר משך את גלימתו מאחור, ופרחח אחד פצע בחתיכת פח את אגודל כף רגלו המזדקרת מעל שאר האצבעות.

אבל הוא לא יכול היה לעשות להם כלום חוץ מלרדות בהם בלשונו ולקלל את אבותיהם ואבות אבותיהם ולחרף את המיילדת שמשכה כל אחד מהם בכף רגלו החוצה וגם את זרע הזנונים שהנביט אותם.

עבד אל־כרים רעד מזעם וגידף והתחלחל וירק על הכפר האומלל שנהיה כולו ילדים ועוד ילדים, ותהה תחת גלימתו המתנפנפת על מפעל ההדגרה הזה שהיוצאים ממנו רבים מהשערות שעל ראשו. אבל הוא בלע את זעמו והרגיע את עצמו: אפשר לסמוך על העתיד שהרעב יעשה בהם שמות ובמהרה תבוא גם הכולרה ותחסל את מחציתם.

עבד אל־כרים אמר את השהאדה והרגיש שרווח לו באמת כשהשאיר את הדקלים של הסמטה מאחוריו בסמטה והשקיף על הרחבה המקיפה את הבריכה שבאמצע הכפר.

עכשיו היתה פרושה לפניו החשכה הגדולה על הבתים הנמוכים האפלים המקננים שם וערמות הדומן נחות לפניהם כמו קברים שהוזנחו ימים רבים. שום דבר לא נשאר להעיד על היצורים החיים שדחוסים תחת התקרות מלבד פנסים פזורים פה ושם בכיכר רחבת הידיים והם כעיניים רושפות גצים של שֵׁדות רובצות, ואורם האדום הכהה בא מרחוק בנענועים יהירים וצולל אל שְְׁחור הבריכה.

מבטו של עבד אל־כרים התפזר בחשכה הריקה, הוא סובב את ראשו הנה והנה. ריח המים החלודים בביצה התפתל עם עיקול נחיריו ומיד אחזה אותו מצוקה בגלל הסתימה בפתחי אפו. הוא הידק את אגרופו והתכופף עוד יותר – עוד רגע וגלימתו הייתה מוטלת על שפת הבריכה.

נחירות השפנים של אנשי כפרו המתפשטות והולכות עם התפשטות החשכה לא נתנו לו לנשום. אבל באותו רגע בערה בו חמתו אף יותר על טנטאווי השומר ועל כוס התה שהוא הזמין אותו לשתות עמו לפנות ערב, ושלולא עליבותו ולולא הזיל פיו ריר לא היה נוגע בו בכלל.

עבד אל־כרים התהלך ברחבה ואוזנו לא שמעה לא רחש ולא תנועה ואפילו לא ציוץ של אפרוחית, כאילו הוא באמצע בית קברות ולא בכיכרות כפרו שיש בהן ערב רב של ברואי האל.

כשהגיע לאמצע הכיכר נעצר. וטוב עשה שנעצר, כי אילו נשמע לרגליו והלך עוד כמה צעדים, הוא היה בתוך ביתו ממש, ואז, אם היה נועל אחריו את דלת הבית, לא היה נשאר לו אלא להרגיע את נשימתו ולשכב לישון. אבל באותו רגע לא היה אפילו גרגיר אחד של שינה בעיניו. אדרבה, ראשו היה צלול יותר ממי משאבה, זך יותר מדבש דבורים טהור, ולא היה אכפת לו להישאר ער אפילו עד מולד הירח של רמדאן.

וכל זה בגלל עליבותו ובגלל כוס התה וערמומיות הנחש של טנטאווי וחיוכו הכחול, ובגלל ההזמנה שלו, שלא עלה בדעתו לסרב לה.

אז הלכה השינה? טוב.

אנשי הכפר האכזריים כבר ישנו מזמן והשאירו את הלילה לדרדקים הארורים שלהם, ומה יעשה עבד אל־כרים?

האם יישאר ער? אבל איפה יעביר את שעות הלילה?

האם ישחק מחבואים עם הילדים?

ואולי ילוו אותו הילדות בצהלה כלַווֹת כלה אל חתנה ויזמרו: יא אבו א־רִיש, אנשאללה תְעיש!*

באמת, איפה יבלה את הלילה וכיסיו ריקים? ואין לו גרוש על הנשמה כדי ללכת למאורה של אבו אל־אִסעאד ולהזמין לו קפה טוב ואז לעשן נרגילה ואז לשבת כמה שירצה ולהריח את ריח הקפה והנרגילה ולצפות בחבורת עורכי הדין המתמחים שמשחקים בקלפים ולהקשיב לרדיו לדברים שהוא לא מבין ולצחוק מכל הלב עם א־סבאעי ולגחגך ולתקוע אגרופים לאבו ח'ליל, ואז לעבור אל שולחנו של עמאר היושב בראש מועצת סוחרי הבהמות, ואולי להשתתף בשיחתם על השוּק שלא קורה בו כלום.

אין לו גרוש! שאלוהים יגמול לך, טנטאווי.

הוא גם לא יכול לקפוץ אל שייח' עבד אל־מגיד, שאותו היה מוצא יושב מול התנור בשיכול רגליים, והקפה מבעבע ומפעפע בנחת על האש בקומקום הנחושת, וא־שִׁיחִי יושב על ידו ומספר במלוא קולו המתנגן על הדברים שקרו בלילות שבגללם שערו הלבין, ועל הימים שחלפו ולקחו עימם את החוכמה שלמד משכלם של האנשים התמימים והטובים של פעם ושהרחיקוהו מהרמייה והגניבה ועקירת היבולים בידי הסוררים של בני הדור הזה.

הוא לא יכול לכחכח בגרונו ולדפוק על דלתו של שייח' עבד אל־מגיד מפני שרק שלשום דחף אותו מעל גלגל המים והפיל אותו לאגן המים וכל הארחי־פרחי צחקו עליו כשהתנהל ביניהם ויכוח על ההוצאות של תיקון הגלגל. מאז אין השייח' מדבר איתו מטוב ועד רע.

עבודה טובה עשה פה השטן. אבל טנטאווי עלה אפילו על השטן כשהזמין אותו לתה. יחרב ביתך, טנטאווי.

ומה אם ייקח את המקל שלו שצבעו כצבע המשמש ויש לו עקב מברזל, ויעבור אצל סמעאן והם ילכו יחד אל הכפר אל־בַּלאבְּסה, ששם יש הלילה נשף וטקס חינה, ורקדניות וענטוזים ועוּד וכל מה שרק תרצה?…

אבל מאיפה, עבד אל־כרים, תיקח את הכסף לשלם לבדרנים? חוץ מזה כבר ערב וסמעאן אולי הלך לפייס את אשתו שיושבת בבית דודה, והדרך בוגדנית וחושך בחוץ. הוי אנשים! למה הוא המסכן היחיד שעֵר בלילה? ואילו טנטאווי בטח כבר ניקה לו אצטבת אבן ונשכב עליה בזמן המשמרת שלו ושקע בשינה. הלוואי, לא עלינו, שיישכֵב עליו הקיר הכי כבד בעולם.

ומה היה קורה אם הוא היה חוזר הביתה, ככה, כמו האנשים הטובים, ודוחף את אשתו ומעיר אותה ואומר לה לנקות את הזכוכית של עששית הנפט ולהדליק אותה ולהבעיר אש בתנור ולחמם לו כיכר לחם ולהגיש לו את הפלפלים שנשארו מארוחת הצהריים. והלוואי שנשאר משהו מהפשטידה שאמה הזדרזה להביא לה בבוקר. והלוואי שאשתו תכין לו אחר כך קנקן חילבה והוא יֵשב כמו הסולטן בשעתו ויטליא את שלושת הסלים שתחתיתם התבלתה ויתקין להם ידיות חדשות במקום הידיות שנקרעו?…

מה בשם אלוהים היה קורה אם הוא היה?…

האם הייתה התחנה זזה ממקומה?…

האם היה ראש העיר עושה משהו לשם שמיים לילה אחד?…

האם היו השמיים נופלים על הגורן?…

מה פתאום… שום דבר כזה לא היה קורה.

אבל מי כמוהו מכיר את אשתו? הוא יודע יותר טוב משַׁמהוּרִש מלך השדים שהיא מוטלת עכשיו על משכבה כמו שק תירס וסביבה מפוזרים ששת הקטנים כמו שֶׁגר כלבים חלשלשים, וגם אם יתקע המלאך אִסראפיל בשופרו היא לא תתעורר. ואם ייפתחו שערי שמיים כמו בליל אל־קדר, והיא תקום, מה אז?

האם ישקר לעצמו?

איך ישקר השקרן לעצמו?

המנורה מלֵאה נפט רק עד החצי והאישה זקוקה לכל הנפט הזה כדי ללוש ולאפות כל הלילה הבא, אם בכלל מישהו יחיה עד אז. חוץ מזה, הילדים בטח היו רעבים בערב ואכלו את הפלפלים עד שנגמר כל הלחם שבסל הנצרים. והאם ייתכן שהפשטידה של הבוקר חיכתה לו עד הערב? ואשר לחילבה ולסוכר, תנוח דעתו: בביתו, השבח לאל, אין לא זו ולא זה.

כוס תה כמו כוס התה שליקק עד הטיפה האחרונה אצל טנטאווי הוא לא יזכה לקבל עד יומו האחרון. שתיצלה נשמתך באש הגיהינום, טנטאווי בן זֻבַּידה!

אילו עלה בדעתו של מישהו לעשות את צרכיו בכיכר והוא היה רואה את עבד אל־כרים נטוע כדחליל מול פני הבריכה השחורים, הוא היה חושב מיד שהשטן נכנס באיש, או דיבוק!

אבל אבו אל־כרים ראוי למחילה כי הבלבול והמבוכה שהשתלטו עליו לא היו לפי כוחו. הרי איש תמים ופשוט כמוהו אינו יודע קרוא וכתוב בשפתו של הלילה, וכיסו ריק והלילה ליל חורף והתה חורך לו את הראש, והשינה כבר בלעה עמוק־עמוק אנשים מסוגו שלא יודעים מה זה להיות ער בַּלילה. בגלל זה הוא עמד מבולבל ונבוך שעה ארוכה עד שלבסוף גמלה בליבו ההחלטה והוא קיבל את הדין וחצה את שאר הכיכר. הוא כבר הבין שיעביר את שעות הלילה כמו שהוא מעביר בדרך כלל את השעות של הלילות הקרים.

לבסוף הוא עמד בתוך ביתו ומאחוריו הדלת הסגורה על בריח. הוא זחל בחושך על כיפת התנור בין ילדיו המפוזרים שם ומצמץ בשפתיו וגנח על הילדים ועל החשיכה ובינו לבינו נזף במי שבירך אותו בשש קיבות שאוכלות אבנים.

הוא הכיר את הדרך, הרבה לילות קרים כבר לימדוהו אותה, ובסופו של דבר הוא מצא את אשתו. הוא לא דחף אותה כי אם התחיל לפכור את אצבעות ידיה ולשפשף את כפות רגליה המכוסות בטונות של עפר, ואז דגדג אותה בגסות ששילחה בגופה צמרמורת של יקיצה.

האישה התעוררה עם הקללה האחרונה שהוטחה בטנטאווי באותו לילה, ושאלה אותו בלי חשק ופיה מתמלא בפיהוק, מה עשה לו האיש שהוא מגדף אותו באישון לילה.

אמר לה עבד אל־כרים כשהוא פושט את בגדיו ומכין עצמו לבאות:

אהה, יחרב ביתו של מי שגרם לזה.

עברו חודשים, והנשים, כהרגלן, בישרו לו שיש לו בן חדש, והוא ביקש לו נחמה על השביעי הזה שבא באחרית הימים וגם את בטנו שלו, האחרון, לא יצליחו אבני הארץ למלא.

ועברו חודשים ושנים ועבד אל־כרים עדיין הוסיף ללכת הלוך ומעוד בתוך צבא הנמלים של הילדים שנדחקו על דרכו בלכתו ובבואו. וכל לילה, כשזרועותיו מקופלות לו מאחורי גבו ואפו מרחרח סביב־סביב, גם הוסיף לתהות מהו הפתח, אם בארץ ואם בשמיים, שהם יוצאים ממנו.

.


* הו, אבו א־ריש, שתחיה, ברצון האל. חרוז פופולרי שהילדים שרים בשעת משחק.

.
יוסוף אידריס, 1927–1991, סופר ומחזאי מצרי. למד רפואה באוניברסיטת קהיר. את הקריירה הספרותית שלו החל בתור עיתונאי, ושנים רבות כתב טור בעיתון אל־אהראם. פרסם תשעה מחזות ונחשב למי שהניח את התשתית לתיאטרון המצרי המודרני. אחד־עשר קבצים של סיפורים קצרים פרי עטו ראו אור ותורגמו לעשרים וארבע שפות. סיפוריו הקצרים והרומנים שכתב מתארים באופן ריאליסטי את חיי "האנשים הפשוטים" ומאפשרים התבוננות בחיי היומיום במצרים, על אנושיותם ועל הרבדים שמניעים את גלגלי החיים במדינה.
אילנה המרמן, מתרגמת, סופרת, מסאית ועורכת. תרגמה לעברית עשרות יצירות ספרות, רובן מצרפתית ומגרמנית וקצתן מאנגלית ומספרדית. לאחרונה מתמסרת לתרגום יצירות ספרות מערבית. מפרי עטה ראו בין השאר הספרים "במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל" (עם עובד 2004); "במזל סרטן, מסע לבלי שוב" (עם יורגן ניראד. עם עובד, 2001; אחוזת בית 2017); "אישה לבדה" (אחוזת בית, 2017). פעילה פוליטית בהגנה על זכויות האדם בישראל ובמאבק נגד הכיבוש.

.

 

***

 

על סיפורים מערבית בפרויקט מעבורת

יפתח אלוני

 

קרוב לשנתיים שקדנו במעבורת פרויקט הסיפור הקצר על קטגוריית הסיפורים בערבית. ד"ר רים גאניאם, עורכת הקטגוריה, הצליחה לשכנע את מיטב הסופרים מהעולם הערבי שמעבורת היא פרויקט ספרותי שחוצה פוליטיקה וטריטוריות של התנגדות. הודות לקשריה הצליחה גאניאם לפרוש עבור הפרויקט מניפה ספרותית רחבה של יותר ממאה סיפורים שכתבו סופרות וסופרים מהשורה הראשונה, מסוריה, מצרים, סודן, תוניסיה, מרוקו, אלג'יריה, מצרים ועוד, לצד סופרים פלסטינאים. הסיפורים תורגמו בידי מיטב המתרגמים והמתרגמות, והם מזמנים חוויה ספרותית מיוחדת במינה.

 

יפתח אלוני הוא מייסד פרויקט מעבורת.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשורר הקטלאני סלבדור אספריו, בתרגומו של איתי רון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חגיגי לפסח | זר ההמלצות של המוסך

המערכת ממליצה על ספרים שחבל לפספס

מרים כבסה, "לא מכאן", שמן על פשתן, 2019. מתוך התערוכה "הגוף המכני", מוזיאון בר־דוד, קיבוץ ברעם (אוצר: אבי איפרגן)

.

הולכים לפגוש את האיש / ג׳יימס בולדווין

ממליצה: דפנה לוי

״לא, אי אפשר לא לסבול. אבל אתה עושה מה שאפשר כדי לא לטבוע בתוך זה, להישאר מעל זה, לעשות שזה ייראה – נו, כמוך. כאילו עשית משהו, בסדר, ועכשיו אתה סובל בגלל זה, אתה מבין?… אולי עדיף כבר לעשות משהו בשביל שתהיה לזה סיבה, לא משנה איזו.״

המשפט הזה, מתוך ״הבלוז של סוני״, אחד משמונת הסיפורים בקובץ הולכים לפגוש את האיש, מזקק את הלך הרוח של גיבוריו של ג׳יימס בולדווין כולם: הם חיים במציאות שנרמלה לחלוטין את הגזענות, האפליה, ההתנכלות והרמיסה שלהם, והם עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. הם לא תמיד מצליחים, וגם כשכן, ההישרדות הזו מוקפת שברונות לב, צלקות, זיכרונות מרים ותקווה מאחזת עיניים. הפרוזה של בולדווין, מפוכחת, חריפה וחכמה באמת, היא שהופכת את הקדרות הזו לחוויית קריאה שאינה רק מרתקת אלא גם מרחיבת לב.

כשהולכים לפגוש את האיש, אוסף הסיפורים הקצרים היחיד של בולדווין, ראה אור ב־1965, הניו יורק טיימס כתב עליו שמדובר באכזבה, בצבר קלישאות, וכי כוחו כמתעד, מסאי ואקטיביסט מתמסמס בניסיונות לכתוב בדיון. אלא שהסיפורים כאן רחוקים מלהיות בדויים, משום שבולדווין מכיר אותם היטב – את האנשים וקולותיהם ואת הבורות הנפערים בחייהם. והכתיבה שלו עליהם מדויקת וחסכנית, ויש בה הומור ואנושיות, אכזריות וחום במינונים משתנים, היוצרים ספרות המסוגלת לשלוח קנוקנות ממרחק שנים, יבּשות ומעמדות, שלא ירפו ממי שיקרא את הספר.

ג׳יימס בולדווין, "הולכים לפגוש את האיש", ספריית פועלים, 2020. מאנגלית: זהר אלמקייס ויואב רוזן

 

***

.

בדידות או / נורית זרחי

ממליצה: טל ניצן

"עד כמה לתת פֶּה לבדידות?" שואלת נורית זרחי. "ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?" אבל הדיבור על כך, מביש ומביך ולא־נהוג כפי שהוא, נכפה עליה "כמו פיהוק או שיעול". כך, בד בבד, באקרובטיקה הזרחיית, היא גם מדברת על הבדידות בשפה פרטית־ביוגרפית ופיוטית־רבת המצאה, גם הופכת את החוויה הקיומית האישית לעניין אנושי אוניברסלי נוגע־בכול (נכון, אפשר לומר את זה ואמנם אומרים על כל כתיבה אוטוביוגרפית משובחת ובכל זאת, בכל זאת), וגם מותירה מקום להסתייגות מן הדיבור על הבדידות, הסתייגות שהיא למעשה עוד פן של הבדידות ולפיכך מחזקת דווקא את המחשתה.

העלמה ב', זו שאין לומר את שמה, יש לה מקום ניכר גם בשירת זרחי. מטבע הדברים השירה מאפשרת לדון בה (גם) בעקיפין, מטאפורית וסימבולית: "… הַגּוּף שֶׁהוּא עִיר חֲסוּמָה / מִבִּפְנִים כְּמוֹ מִבַּחוּץ", ולכוונן דרגות שונות של מפורשות: "וְלֹא יָכֹלְתִּי / לִטְרֹף אֶרֶץ, רַק אֶת עַצְמִי / יָכֹלְתִּי" (מתוך אררט, הקיבוץ המאוחד, 2015). פרוזה אוטוביוגרפית, לעומת זאת, מחייבת (עד כמה שאפשר לחייב את זרחי) התייחסות קונקרטית. זרחי דווקא מתמסרת לאילוץ הזה, ופורשת כאן את קיצור תולדות הבדידות, מהחינוך הקיבוצי־הציוני שסילק את הבדידות מן הקיום הלגיטימי ומן השפה, דרך ביטוייה היומיומיים הפשוטים והקשוחים כמו גיזום החלבלוב שכיסה את בית הזיכרון(!) בקיבוץ, ועד לבדידות הזקנים ה"דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד".

הבדידות אינה הנושא היחיד בספר הזה, אבל לא במקרה היא העניקה לו את שמו הקטוע. כל שורה בפרק המוקדש לה מפצירה בך לצטט אותה, וכל־כולו נצרב ברשתית הלב, עד סופו: "בתוך הקשר נעה בועת הבדידות, וכבועת האוויר בפלס תמיד תהיה שם."

נורית זרחי, "בדידות או", אפיק, 2019

 

לקריאת פרק מתוך הספר בגיליון 46 של המוסך לחצו כאן

***

.

Vanessa and Her Sister / Priya Parmar

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מעטים הספרים שדמויותיהן המרכזיות מונעות מכוחה של האמנות. אמנות לא רק כאפיזודה קישוטית אלא כגרעין בסיסי מניע. ואלו שבהם ממלאת האמנות תפקיד מרכזי מציגים פעמים רבות דמויות יהירות או מתבודדות שאמנות מרחיקה אותן מלבוא ולהתערב בין אנשים. אבל פרייה פאמאר כותבת על ונסה בל ועל אחותה, וירג'יניה וולף, ועל החבורה שסביבם (א"מ פורסטר, רוג'ר פריי, מיינרד קיינס ורבים אחרים), ומפגישה אותנו איתן כפי שהן מצטיירות מיומנה של ונסה (שלא היה ולא נברא) ומתוך קטעי מכתבים ומברקים, כשהדמויות הולכות ולובשות צורה ולובשות סיפור ולובשות קשרים ולובשות להן נפש עמוקה ומעשים מתוך אותה תשוקה ליצירה וליופי ולבניית חיים שיש בהם עומק משמעות. ואף יותר מכל אלו, מוצאות דמויותיה של פאמאר ביצירה נחמה, כמו זוכרות שיש דבר־מה גדול יותר, שהוא מעבר לבגידה ומעבר גם למוות, ואפשר לשוב אליו תמיד.

Priya Parmar, Vanessa and Her Sister, Bloomsbury Publishing, 2014

 

***

.

מנורה בשמש / איתן בּוֹלוֹקַן

ממליץ: גיא פרל

ספר שיריו הראשון של איתן בּוֹלוֹקַן (המוכר לקוראת העברית גם כמתרגם שירה יפנית), הוא המלצת האביב שלי עבורכם. איננו יודעים מה נושא בכפיו עבורנו האביב המורכב הזה, וחשתי שהשירים מכינים אותי במידת מה לקראתו היות שהם מעוררים בי את עמדת המתבונן – שאינו מצפה, ואינו נדרך – מתבונן. מיותר לציין שמצבי התודעתי משתנה ללא הרף, ושלא אחת אני חרד ומבולבל, אבל בכל פעם שחזרתי אל ספרו היפה של בולוקן חשתי שלצד כל אלו, שמורה לי היכולת להתבונן. וזה עיקר כוחו של הספר, עבורי: הדובר המתבונן אינו פרוש מן העולם ומבני האדם, אינו מסתגר בחדרו או בפנימיותו, אינו מנטרל את תחושותיו ואינו שוכח את עברו – כל אלו הם מושאי התבוננותו והוא חש אותם בנימים הדקים של תודעתו, חווה אותם כחלק ממנו כפי שהוא חלק מהם. הדובר ער לעולם ואדם, והעולם והאדם מהדהדים בתודעתו הצלולה: גשר מעל נהר, כוס מים על השולחן, זקן המחפש מזון בפח אשפה, כיסאות ישנים שמסדר אביו לקראת ארוחת חג, עיניה של אמו. כאמור, מהלכי ההתבוננות בספר מנורה בשמש לא רק שאינם מובילים להתרחקות מן העולם, הם מובילים להעמקת הזיקה אליו, ולשיאו מגיע הדבר בשירים שבהם כותב המשורר על אהובתו. הבחנתי במהלך מעניין החוזר על עצמו בשניים מהם: תחילתם בהתבוננות פנימית שבמרכזה מפגש צלול עם תחושות כחסך, בדידות, פחד או העדר. ההתבוננות מתרחבת מן הפנים אל המציאות שהיא חלק ממנה, וצלילות ההתבוננות במה שקדם להתממשותה בחייו הופכת למגע. לאהבה. הנה שיר אחד מתוך הספר: הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת / עַל צַוָּארָם הֶחָשׂוּף שֶׁל זִכְרוֹנוֹתֶיךָ / לְאַט / עַל כַּוָּנוֹתֶיךָ הַכֵּנוֹת וְכִשְׁלוֹנָן הַנֶּעֱרָם / עַל פִּתּוּלֵי הַפַּחַד / וּמְבוֹאוֹת הַהִסּוּס / עַל טַרְשֵׁי הֶעָמָל / וְהַנֵּץ הַהֶעָזָה / כָּעֵת אוֹרָה עַל כַּפּוֹת יָדֶיךָ / הַנּוֹגְעוֹת בְּעוֹרָהּ שֶׁל הַיְּשֵׁנָה לְצִדְּךָ / כָּל שֶׁגָּלוּי הַבֹּקֶר / מַיְשִׁיר מַבָּטוֹ אֵלֶיךָ.

איתן בּוֹלוֹקַן, "מנורה בשמש", אבן חושן, 2020

 

***

.

סתיו / אלי סמית

ממליצה: ריקי כהן

כל אחת בעולם צריכה לפחות אדם שיראה אותה וישאל: "מה את קוראת?"

דניאל גלוק, משורר־פזמונאי זקן, קליידוסקופ מהפנט של אמנות ואנושיות, הוא האדם הזה עבור אליזבת דימאנד, הדמות הראשית ברומן הנהדר, שעבר פה מתחת לרדאר, סתיו, של הסופרת הסקוטית אלי סמית.

עלילת הסיפור מתרחשת על רקע הברקזיט בבריטניה. הרוחות קודרות ורוחשות שנאת זרים. אליזבת, מרצה זוטרה לאמנות, שעתידה המקצועי והכלכלי מתערער, חוזרת לאחר עשר שנים לבית אמה בכפר. לחזרתה מטרה דחופה: לשוב ולראות את דניאל, שימיו ספורים. בנעוריה, אחרי שאביה נטש את אמה ואותה, נרקם בינה לבין דניאל המזדקן קשר של שמרטפות, חניכה, פיצוי, ושיקוף הדדי. הם נהגו להלך יחד בטבע ולשוחח על ספרים שקראו, על אמנות, על בני אדם ועל העולם.

אמה של אליזבת מודאגת מכך שביתה מבלה שעות רבות ביחידות עם גבר מבוגר מאוד, ותוכן פגישותיהם לא נודע לה, מלבד שברירי מידע שבתה פולטת, היכולים להתפרש כמטרידים בעיניים בנות הזמן הזה. הקוראת, שכבר נחשפה לתוכן השיחות, יודעת שאין לה אלא לייחל להמשך מערכת היחסים הבלתי שגרתית ורבת המשמעות הזו.

את היכולת שלה להתבונן באמנות ולפענח אותה רכשה אליזבת בזכות השיחות עם דניאל. גם הביקורתיות הפוליטית והשנינות שלה השתכללו יפה בזכות הדיאלוגים ביניהם. אלו מחמשים אותה בכוח למרוד באקדמיה השוביניסטית ולחקור אמנית פמיניסטית נשכחת ומודרת, על אף התנגדות המנחה שלה, והדבר נהיה לה למשימה מכוננת.

אבל דניאל אינו רק דמות ברומן שתפקידה לעצב את אליזבת. זה אינו רומן חניכה מובהק, כי אם טקסט פוליטי עכשווי נוקב של סמית. דניאל הוא דמות מורכבת וגדושת סודות נושאי צער, וסיפור עברו הפרטי מהבהב כמראה אל מול גדרות התיל החדשות שנמתחות בגבול ומול ביטויי השנאה כלפי זרים.
הספר הזה בנוי כעולם הרמטי. האנושיות והקשר הפנטסטי הופכים את הקריאה לסוחפת מצד אחד, ומהצד השני נושאים את חרדת התלישה ממנו, בסופו של סיפור.

"הגשם התקרב, היא ראתה כשהגיעו אל ראש הגבעה, הוא נע על פני הנוף כאילו מישהו הצליל את השמיים בעיפרון. דניאל היה קצר נשימה. נשימתו לא התקצרה כך בדרך כלל. אני לא אוהבת שהקיץ הולך והסתיו בא, היא אמרה. דניאל אחז בכתפיה וסובב אותה לאחור. הוא לא אמר כלום. אבל כל הארץ למטה מאחוריהם הייתה עדיין כחול וירוק שטופי שמש. היא הרימה את מבטה וראתה איך הוא מראה לה שהקיץ עדיין כאן. אף אחד לא דיבר כמו דניאל. אף אחד לא לא־דיבר כמו דניאל."

אלי סמית, "סתיו", ספרית פועלים, 2019. מאנגלית: דבי אילון

 

***

.

ורנון סוּבּוּטֶקְס – הכרך הראשון / וירז’יניי דֶפַּנְט

ממליצה: דורית שילה

ורנון סוּבּוּטֶקְס הוא רומן עטור פרסים מאת הסופרת הצרפתיה וירז’יניי דֶפַּנְט, הכרך הראשון בסדרה של שלושה רומנים שראו אור בצרפת בין השנים 2015–2017. ורנון סובוטקס, גיבור הספר, הוא בעלים לשעבר של חנות תקליטים פריזאית, שגורש מביתו בעקבות פשיטת הרגל של חנותו. הוא מחזר על פתחי ביתם של חבריו מימי נעוריו ומבקש ללון אצלם כמה לילות.

דפנט, ילידת 1969, היא במאית, מתרגמת, פזמונאית ומעל לכל סופרת מחוננת ואישיות מרתקת, שידעה חיים סוערים ומלאי תהפוכות. כתיבתה חדה, נוקבת ורחוקה מכל גילוי של התנחמדות. לדבריה, החליטה לכתוב את הספר לאחר שהתבוננה באנשים סביבה וצפתה בהם נקלעים למצבים מורכבים בשנות החמישים לחייהם, והתעורר בה הרצון להציג תמונה עדכנית של כל המעמדות בחברה הצרפתית, שאותה היא מתארת כעצובה ודיכאונית. כך לאורך הרומן, דרך דמותו של הטרגית־קומית והכה פריזאית של ורנון, ודרך יחסיו עם חבריו לשעבר והמפגשים עם דמויות משנה אקסצנטריות החולפות על פני הדפים, דפנט חושפת את האמת על חייו של דור ה־X בפריז של היום. זהו רומן סוחף שנכתב לקצב מוזיקת הרוק (הרפרנסים המוזיקליים בו רבים), יש בו אמת וחמלה, אך אין בו רחמים.

את ורנון סובוטקס – הכרך הראשון מתרגמת לעברית בימים אלה רמה איילון והוא יראה אור בהוצאת מודן. ספרה הראשון של וירז'יני דפנט, בֵּז-מוּאָה, ראה אור בעברית ב־2006 בהוצאת בבל.

Virginie Despentes, Vernon Subutex, 1, Grasset, 2015

 

***

.

בין העולם וביני / טא-נהסי קואטס

ממליצה: יעל אברבוך

תחושת דחיפות מניעה את טא-נהסי קואטס כשהוא מתיישב לכתוב את בין העולם וביני, ספרו מ־2015 המנוסח כמכתב לבנו בן ה־15. אלה ימי השיא של תנועת ה־Black Lives Matter, אחרי פרגסון ומייקל בראון וה"אני לא יכול לנשום" של אריק גרנר. הדחיפוּת ממשית כי הפחד מפני ניתוץ הגוף השחור ממשי, וכי קואטס – אתאיסט מוצהר – לא מאמין בגאולת הנפש ובחיים שאחרי המוות. "הרוח והנשמה הם הגוף והמוח, והם ברי הריסה", הוא כותב, "בדיוק בגלל זה הם יקרים כל כך".

על פני 136 עמודים (176 במקור האמריקאי), הוא משרטט את היסטוריית ביזת הגוף השחור בארצות הברית, כפי שהוא מבין אותה. המוות של בראון ושל גרנר קשור אצלו במוות של חברו מהאוניברסיטה חמש־עשרה שנה קודם לכן, גם הוא על ידי שוטר, וברצף של מעשי אלימות שראשיתם במוסד העבדות, והמשכם במערכת שראתה ועודנה רואה בגוף השחור משאב טבע ראוי לניצול, ובה בעת מתייחסת אל החיים השחורים כאל מצרך זול.

את הגוף השחור, הפיזי והממשי, הוא מנגיד לחלום האמריקאי, נחלתם של "האנשים שמאמינים שהם לבנים" (קואטס מבקש לעקור מהיסוד את התפיסה של גזע – שחור או לבן – כמאפיין טבעי). "שדות הקטל של שיקגו, של בולטימור, של דטרויט, נוצרו בידי המדיניות של החולמים, אבל העול והבושה שלהם רובצים רק על אלה הגוועים בהם", הוא מבהיר.

קואטס לא עושה הנחות לקוראים. חיים של אנשים שחורים – חייו של בנו המתבגר – מונחים על הכף. אין לו זמן לבזבז על חלומות. "אתה חייב להתנגד לדחף הנפוץ לבחור בנרטיב המנחם של חוק אלוהי", הוא מתרה בבנו, "בסיפורי אגדות שרומזים שיש איזשהו צדק למרות הכול. המשועבדים לא היו מרצפות בשביל שלך, והחיים שלהם לא היו פרקים בהיסטוריית הגאולה שלך".

אותה תחושת דחיפות מנחה גם את המתרגמת בבואה להנגיש את הספר המאוד־אמריקאי הזה לקורא הישראלי. כרגיל בתרגומים של שפה עכשווית, לא תמיד זה עובר חלק. אבל שפתו של קואטס, מעבר לעכשוויות שבה, היא גם שפה ציורית, רוויית דימויים. בכך היא מנוגדת לקרקוע של הגוף השחור, ומקרבת את הקורא דווקא לעולם המטאפורי של החולמים. הקריאה בבין העולם וביני הולמת בך כפטיש, אבל בה בעת – מרוממת נפש.

 

יעל אברבוך היא רכזת מערכת "המוסך".
טא-נהסי קואטס, "בין העולם וביני", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. מאנגלית: זהר אלמקייס

 

 

***

.

החיים הנסתרים של העצים / פטר וולבן

ממליצה: תמר וייס־גבאי

הם זקוקים לזקנים לצידם. יש להם מארג חברתי מורכב. התקשורת חשובה להם. קשה להם להיות מבודדים. לא, לא בני אנוש – עצים.
פטר וולבן, יערן, מספר על התנהגות של עצים הגדלים כפי שהיו אמורים לגדול: ביער טבעי, זה לצד זה, בלי התערבות. הוא מסביר ומדגים כיצד הם תומכים זה בזה, מאזנים זה את זה, מתַקשרים, מתחרים, מתגוננים, צומחים ומצמיחים, בתהליך איטי להדהים ובלתי פוסק. מתוך הדברים משתמעים גם הקשיים וההתמודדויות של עצים שאינם חיים בתנאים טבעיים אלו.

"גדילה אטית בזמן נעוריו של העץ היא תנאי מקדים להגעתו לגיל מופלג. כבני אדם, אנחנו שוכחים בקלות מה פירוש להיות זקן באמת, כי היערנות המודרנית מכוונת לגיל של שמונים עד מאה עשרים שנה, ולאחריהן העצים השתולים נכרתים ומומרים בכסף. בנסיבות טבעיות עצים בגיל זה אינם עבים יותר מעיפרון ואינם גבוהים יותר מאדם. הודות לגדילה האיטית, תאי העצה הפנימיים שלהם קטנטנים ואין בהם אוויר רב. כך הם נעשים גמישים וחסינים מפני שבירה בסערות."

וולבן מספר ניסים ונפלאות שהן עובדות פשוטות והגיוניות. הוא מסביר בפשטות ולעומק תופעות שהכרנו וגם כאלה שלא, ואשר מעוררות מחשבות רבות.

כדאי לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, גם בשל הנמשל המתבקש, וגם כדי שבאביב המסתגר הזה, שבו בקושי רבע צמרת משתקפת מחלון הדירה העירונית, נוכל לגלות בה עולם ומלואו.

פטר וולבן, "החיים הנסתרים של העצים", אסיה, 2018. מגרמנית: ניב סבריאגו

 

 

 

» זר ההמלצות של המוסכניקיות לראש השנה

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מסרק ברזל חורש את הארץ

שירים מאת גיא פרל, איריס רילוב ויערה בן־דוד

מירה צדר, מתוך הסדרה "תרביות", דיו על נייר, 65X55 ס"מ, 2001

.

גיא פרל

*

רָאִיתִי מַסְרֵק בַּרְזֶל
חוֹרֵשׁ אֶת הָאָרֶץ

יָד לֹא אָחֲזָה בּוֹ

אֲנָשִׁים נִגְרְפוּ בְּשִׁנָּיו

בְּהַגִּיעוֹ לַיָּם נָדַם הָרַעַם שֶׁעָלָה מִן הַתְּלָמִים
רָאִיתִי אוֹתוֹ שׁוֹקֵעַ

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה, באוניברסיטת תל אביב ובמכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית. מחבר הספרים "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2013); "לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה" (קשב לשירה, 2016); "מערה" (לוקוס, 2019). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 52 ו־67 של המוסך.

.

.

איריס רילוב

אפריקה

(שלושה שירים מתוך מחזור בכתובים)

.

אני רוצָה

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת הָאַפְרִיקָה שֶׁלְּךָ.
אַל תֵּלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר הַחִוָּרוֹן.
בִּשְׁחוֹר הַסְּבַךְ שְׁמָשׁוֹת יוֹקְדוֹת וַאֲפֵלוֹת
עַל מִישׁוֹרֵי בִּטְנִי רוֹעוֹת הָאַיָּלוֹת.
לַחֵךְ בִּי בְּכָל פֶּה –
אֲנִי רוֹצָה לְהִתְגַּלּוֹת
וְאָז לִהְיוֹת עָנָף
עָלָיו תִּרְבֹּץ, נִרְפֶּה,
נָמֵר שָׂבֵעַ
מְעֻלָּף.

 

זבּרוֹת

כְּשֶׁרֹאשִׁי עַל צַוָּארֵךְ, שָׁלֵו,
נִשְׁעָן בְּצָהֳרַיִם עֲצֵלִים
רִקְמַת־פְּסֵיפָס שֶׁלָּנוּ תִּצְטַלֵּב
עַל רֶקַע מֶרְחָבִים מַהְבִּילִים.

כְּחֹם הַיּוֹם, אַתְּ וַאֲנִי. גְּדוֹלִים,
שְׁקֵטִים. רַק רַעַד קַל בָּעוֹר מַרְטִיט.
אַהֲבָתֵנוּ כָּךְ מַכָּה גַּלִּים,
אַדְווֹת שָׁחֹר־לָבָן. וְשׁוּב, בְּלִי נִיד.

צֵל חוֹמֵק. הָעֵשֶׂב מִתְנוֹעֵעַ.
אֵבֶל הַלֵּב רָגוּעַ וְתָמִים:
כִּשּׁוּף־פַּסִּים עַתִּיק יְתַעְתֵּעַ
בְּמִי שֶׁעַל בְּשָׂרֵנוּ זוֹמְמִים.

שְׁלֵמָה אֱמוּנָתֵנוּ, גַּם יָפָה.
רַק בַּמֶּרְחָק הַלְּבִיאָה צוֹפָה.

.

*

זֶה לֹא שֶׁאַתָּה נֶשֶׁר קַר וְיָעִיל
וְלֹא שֶׁאֲנִי חֲסִידָה מְעֻלֶּפֶת
וַעֲדַיִן בְּשָׂרִי מְנֻקָּר
עֶרֶב עֶרֶב
וְגַל שֶׁל נוֹצוֹת לְבָנוֹת מִתְעַרְבֵּל.

 

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. בשנת 2015 זכתה בפרס שלישי בתחרות קרן ארדיטי לסיפורים על יחסי יהודים וערבים ובשנת 2017 בפרס הראשון בתחרות סיפורים קצרים ארצית, "סיפור שמתחיל מחר", מטעם ynet ואתר הספרים הדיגיטלי "עברית". ספר פרוזה פרי עטה עתיד לראות אור בשנה הקרובה. שירים ורשימות שכתבה הופיעו במוסך בגליונות 47, 58 ו־61.

.

.

יערה בן־דוד

הבית השיכור

לאמי במותה

א.
בְּחָסוּת הַלַּיְלָה יוֹצֵא הַבַּיִת הַשִּׁכּוֹר מִבֵּין הַתְּמוּנוֹת
הַמֻּשְׁלָכוֹת בֵּין פַּחִים, סַפְסָלִים וְשִׂיחִים,
מְפַזֵּר צְעָקָה נִגֶּפֶת, כּוֹס יְשׁוּעוֹת מִתְנַפֶּצֶת.
מִדֵּי פַּעַם הָיִיתִי מִתְגַּנֶּבֶת לְשָׁם לְהִזָּכֵר בְּבַיִת מְחֻסַּר הַכָּרָה, פָּרוּץ
לָרוּחוֹת. הַמִּבְנֶה הַפְּנִימִי נִשְׁאַר כְּשֶׁהָיָה כְּמוֹ חַדְרֵי הַלֵּב וְהַמַּרְיוֹנֶטָה
שֶׁל הַנֶּפֶשׁ בִּקְלִפַּת הַגּוּף, צֵל לֹא נָפַל עָלַי לְהַגִּיד מָה וְהַלַּיְלָה
שׁוֹכֵךְ לְאִטּוֹ.

 

ב. אישוֹן האַין / יקיצוֹת
מֵעַנְנֵי נוֹצָה חַלּוֹן נִקְרַע בִּמְחִי אֶחָד וּבְעֵינֵי אִמִּי עָמַד דֹּק סוֹרֵר
עַד צֵאתִי. מֵאָז אֲנִי מְעִירָה אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה לְהַגְנִיב לִי מַמְתַּק
מִלָּה קְטַנָּה בַּת אַל־מָוֶת, לְסַפֵּר לָהּ עַד כְּלוֹת אֵיךְ אַהֲבָה בָּעֲרָה
בִּי לְפִיחַ וַאֲנִי לֹא הָרַגְתִּי לְפִצְעִי. אוּלַי מִישֶׁהוּ יַעֲנֶה בִּמְקוֹמָהּ,
יַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה יוֹנַת נְיָר עִם טַעַם שֶׁל עוֹד,
אֶגְלֵי אַבָּא־אִמָּא עִם שַׁחַר.

 

ג. פוטוסינתזה
רְאִי אוֹתִי עַכְשָׁו בִּרְאִי קִיּוּם הָעָל שֶׁלָּךְ
בִּמְהֻפָּךְ, כְּאִלּוּ הָיִיתִי דְּמוּתֵךְ בְּצַלְמֵךְ,
פָּרָה מַבְכִּירָה, אוֹ גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

וְאֵיךְ הָיִית מַפְלִיאָה בִּי מִלִּים לְהַדְבִּיר אֶת הִתְעַקְּשׁוּתִי,
מַסְכִּיתָה לְאִמְרֵי פִּי הַנִּלְחָשִׁים לְמִי
מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר שֶׁל הַקַּו, שׁוֹמֶרֶת נַפְשִׁי לִדְאָבָה.

כְּשֶׁהוּגְפוּ תְּרִיסִים וְיָצָאת
עָמַדְתִּי שָׁם סְתוּרַת מִלִּים,
פָּתַחְתִּי פֶּה מִן הַתַּחְתִּית.

לַיְלְָה עַכְשָׁו
וְאַתְּ בְּפוֹטוֹסִינְתֶזָה שֶׁל גַּעֲגוּעַ־מָוֶת,
אַיָּלָה מַפְלִיאָה מִלִּים, מְצַחֶקֶת כְּאֵב
עִם הַטּוֹב וְהָרַע שֶׁעוֹדָם נָמִים בְּעוֹרְקֵי הַזְּמַן
טֶרֶם אֲפֵלַת כּוֹכָבִים וְיָרֵחַ.

 

כְּאִילו

הָלַכְנוּ לְטַיֵּל, וְהַתְּפִלָּה הָיְתָה בְּכָל מָקוֹם –
בְּיוֹנֵי הַבָּר הַמְנַקְּרוֹת, בְּרֹגַע חֲתוּלִי
בַּאֲפִיסַת שָׁמַיִם חוֹפְזִים וְרוּחַ, בְּסָפֵק שֶׁל גֶּשֶׁם,
בַּחֲבִיקַת בֶּגֶד שֶׁיָּדַע גּוּף אַחֵר,
בְּרַכּוּת הַכִּיסִים שֶׁבִּמְעִיל הַקְּטִיפָה הַשָּׁחוֹר עִם אַבְזַם הַכֶּסֶף,
בְּשִׁלְטֵי הָרְחוֹב הַקּוֹרְאִים.
נַחְלִיאֵלִי עַל קְלִפַּת תַּפּוּז, חַרְצִית מִשּׁוּמָקוֹם, חָצָב מִתְעוֹרֵר,
כַּלָּנִית צִמָּאוֹן.
כְּחוֹפֶנֶת כַּדּוּר בִּלְתִּי נִרְאֶה הִמְשַׁכְתִּי לְגַלְגֵּל
אֶת כִּסְאָהּ הַנּוֹסֵעַ עַל גְּדַת הַיַּרְקוֹן בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם,
כְּמוֹ אֶת לֹא־הֱיוֹתִי,
שָׁרָה שִׁירַת טְרוּבָּדוּר שֶׁאֵינוֹ שְׂבַע נְדוּדִים,
מַאֲזִינָה לַנֶּצַח הַטָּהוֹר, מִתְכַּחֶשֶׁת לְחֹק הַכְּבִידָה.

 

מַתָּת

אִישׁ הַמַּנְדוֹלִינָה שֶׁל שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר בִּיהוּדָה הַמַּכַּבִּי
הִשְׁתַּהָה מְעַט לִשְׁלֹף מִפָּנַי אֶת פְּנֵי אִמִּי,
הַצּוֹפוֹת עַכְשָׁו מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה שֶׁל הָעֲנָנִים
נִקְרָעִים בִּתְנוּעָה אִטִּית,
נְמַסִּים

כִּבָּה חִיּוּכוֹ, אַךְ שֶׁמֶשׁ בָּאָה בְּכוֹבָעוֹ
הֶהָפוּךְ וְיָד רוּחַ נַעֲלָמָה הֵעִיפָה לְתוֹכוֹ
צְלִיל נְקִישַׁת מַטְבֵּעַ בְּ"הַלְלוּיָה".

אָז רָאִיתִי אֵיךְ צָלְלוּ הַשָּׁמַיִם לַמִּדְרָכָה
לְהַמְלִיכוֹ עַל הַצִּפֳּרִים הַמְנַקְּרוֹת.

 

יערה בן־דוד, משוררת ואמנית קולאז'ים, פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה במקור ובתרגום, וזכתה בפרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה וציון לשבח בפרס ברנר על ספרה "איזון שביר" (הקיבוץ המאוחד, 2015). שיריה תורגמו לשמונה שפות וראו אור בעיתונות ובכתבי עת בעולם. השירים המופיעים כאן הם מתוך הספר "לובשת בגד הפוך: מבחר וחדשים", שיראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דבורה שטיינהרט, אפרת בלום ואורי פרסטר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת עיון | אביגדור פלדמן חוזר אל ולטר בנימין

"זהו ספר שלא נועד לקריאה. זהו ספר שדי בנוכחותו בסביבתך, בתוך השדה המגנטי שלך, כדי להעניק לך שיווי משקל." בעקבות תרגום עברי ראשון לפרויקט הפסאז'ים

משה שיקו כץ, Black Cube, Melbourne, טכניקה מעורבת על דיקט, 110X88 ס"מ, 2018 (צילום: אברהם חי)

.

מאת אביגדור פלדמן

.

פרויקט הפסאז׳ים של ולטר בנימין מונח על אצטבה מיוחדת בארון הספרים, לידו הספר של ז׳ורז׳ פרק, החיים הוראות שימוש, וספרים כמו הנקודה העיוורת של השטן מאת אלכסנדר קלוגה וריקוד המציאות של אלחנדרו חודרובסקי – ספרים שהמשותף להם הוא שאיש לא קרא אותם בשלמות, מכריכה לכריכה.

פרויקט הפסאז׳ים: מבחר, שראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, הוא אמנם תרגום ראשון לעברית של הרשימות הללו, אבל הוא מכיל רק מנה זעירה מאוד מספר הפסאז׳ים השלם, הכרך החמישי באסופת כל כתבי ולטר בנימין, שראתה אור בהוצאת שוקן בגרמנית. ברסלינג הוא מכונה כרך ג, משום שהוא בא בהוצאה זו אחרי המטפיזיקה של הנעורים וביקורת ומראית עין, כרכים בעלי כותרות דמיוניות, שאין להם זכר במתכונת כזו בין תריסר הכרכים של כל כתבי בנימין.

את כרך ג זה תרגמו ניר רצ'קובסקי, מתרגם פורה ביותר, שתירגם עד עתה כמאה ספרים, בעיקר מצרפתית ואנגלית, ורוני רצ'קובסקי, שזה כנראה הספר הראשון שתרגמה. בדף הפייסבוק של ניר רצ׳קובסקי מצאתי התייחסות זו לרוני רצ'קובסקי ולתרגום הפסאז׳ים:

בעיקרון אני משתדל לא להציק עם תרגומים שלי, אבל זה באמת אירוע מיוחד: מבחר ראשון (וכנראה גם אחרון בזמן הקרוב) מתוך פרויקט הפסאז׳ים של ולטר בנימין… את מה שבצרפתית תרגמתי אני, את מה שבגרמנית היסטוריונית בשם רוני רצ'קובסקי, שגם הוסיפה אחרית דבר מאוד מעניינת, וכששלחו לנו עכשיו את הספרים הסתבר שהיא גרה באותו בניין שלי בת״א ואפילו באותה דירה.

אני מניח שרוני היא אשתו, אבל אין לזה כל חשיבות. כפי שאמרתי, זהו ספר שלא נועד לקריאה. זהו ספר שדי בנוכחותו בסביבתך, בתוך השדה המגנטי שלך, כדי להעניק לך שיווי משקל. שנים רבות היה מונח דרך קבע בתיק הגב שלי הכרך הכבד באנגלית, התרגום המלא של ספר הפסאז׳ים. ויש לי שני עותקים ממנו, כי כשנסעתי פעם ללונדון או לפריז או לניו יורק שכחתי אותו בבית. נתקפתי חרדה ורצתי לחנות ספרים מכובדת ורכשתי עותק נוסף של הפסאז׳ים. בשנים האחרונות אני זקוק לו פחות.

ספר הפסאז׳ים חשוב לא פחות מהשערותיו של אלברט איינשטיין על הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. בנימין הבחין כי הפסאז'ים, המעברים הפנימיים המקורים בין גושי הבתים, שצצו בפריז במאה התשע־עשרה, שינו את תפיסות היסוד שלנו בדבר פנים וחוץ, טבעי מלאכותי, קיטש ואמנות עילאית. למעשה, כל מה שמובן כמודרניזם, צמח מאותם פסאז'ים המוארים בתאורת גז מהבהבת ויוצרים נוף אורבני חדש לחלוטין. בנימין יצר פיזיקה חדשה, יחסים מרגשים בין גופים, בין זמנים, בין סובייקטיביות שרירותית לחוקיות אובייקטיבית, שמסתירה את מקור סמכותה. כמו שתורת היחסות של איינשטיין ריסקה את הפיזיקה של ניוטון בכך שחשפה ממד רביעי לעולם, ממד הזמן, וכמו שהפיזיקה הקוונטית עומדת להוציא לגמלאות את תורת היחסות, בכך שתגדיר ממד חמישי – האקראיות, שתתגלה ככוח המנצח, המביס משיכה ודחייה של חלקיקים טעונים מרץ חשמלי – כך הפסאז׳ים, מרגע שצצו בפריז במאה התשע־עשרה, חשפו פתחים לגיהינום, אשר הוסתרו על ידי טבע מופרך. הפסאז׳ים מוטטו את ההבחנה בין חוץ לפנים, ויצרו את השערורייה הגדולה מכולם, שבה פנים הבית הפך לנוף הנשקף מן החלון. בנימין כותב: "מדוע כשמביטים בחלון זר, תמיד נתקלים במשפחה בשעת הארוחה או באיש בודד שמתעסק באיזו שטות מסתורית ליד שולחן מתחת למנורה תלויה.״ מבט כזה הוא גרעין יצירתו של קפקא.
ברוכים הבאים קפקא, בודלר, בנימין, פרוסט, ידידו הנצחיים של יורם ברונוסקי עליו השלום. הם ששרטטו את גבולות המודרניות, את השעמום הבודלרי, שבנימין מפיג בבדיחה על קומיקאי צרפתי המתלונן באוזני רופאו על השעמום התפל והדביק שהוא אינו יכול להימלט ממנו. ״לך לראות הופעה של הקומיקאי דאבורו״, מציע הרופא, ״צחוק בריא יפיג את השעמום מיד״. ״אוי״, נאנח המטופל. ״אני הוא דאבורו״.

ספר הפסאז'ים נועד לכל היותר לטעימות לא מזומנות בקצה הלשון, טעימות שמציתות זיקוקין די־נור במוח. למשל, בנימין כותב על מקומות סף של עיירות נופש, על האוטומט שמטביע את שמנו על כרטיס, על מכונות מזל שמגידות עתידות, ומעל הכול, מדגיש בנימין, המשקל האוטומטי, אותו "דע את עצמך" בנוסח האורקל מדלפי, ולצידם הדירות המושכרות לעונת רחצה, לבילויי לילות קיץ, התצלומים שתלויים סביב המשקוף. אלה הם, לדבריו, אלי הבית שירדו מגדולתם, והאלימות שעליהם לפייס לופתת את ליבנו גם היום.

אף פעם לא כתבו כך על העולם. זוהי כתיבה שנעשתה אפשרית בעקבות המרקסיזם המוקדם, שהריח כחציר שזה עתה נקטף, והוציא את חפצי היומיום מן המחבוא וחשף אותם כאביזרי תשוקה, כמלכודות רוחשות של זימה ודחייה. אלה משפטים שנכתבו בעקבות אנשי אסכולת פרנקפורט, אדורנו ומרקוזה.

נחוץ לנו חלק רביעי וחמישי של ספר הפסאז'ים ואנחנו לא רוצים להאמין לניר רצ'קובסקי שזהו תרגום אחרון לעת עתה מתוך הפרויקט. בערב, כשניר ורוני מסיבים בדירתם הנוחה במרכז תל אביב, ורוני אומרת לניר "תעביר לי את המלח" ומספרת לו על היום שעבר עליה – על המרדפים, הירי האוטומטי, הקפיצה מן הקומה העשירית של בניין טויוטה – אני מבקש: ״תניחו על יד האשל והקוטג׳ את הפסאז׳ים בגרמנית ואת ציטוטיו הרבים, ותמשיכו בבקשה לתרגם״.

 

אביגדור פלדמן, עורך דין ופובליציסט. עוסק במשפט פלילי ובזכויות אדם.

 

ולטר בנימין, "פרויקט הפסאז'ים: מבחר", רסלינג, 2019. תרגמו ניר רצ'קובסקי ורוני רצ'קובסקי.

 

 

 

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: ריקי כהן על "מבוסס על סיפור אמיתי" מאת דלפין דה ויגאן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן