תערוכה | בעקבות "מסיגות גבול"

"העבודות עצמן מלאות חיים, חמות, שוקקות, וכמעט בועטות בסד הקונספטואלי שהוטל עליהן מלמעלה, גם אם בהסכמה". מאיה קציר יצאה לסיור וירטואלי במוזיאון לאמנות האסלאם

רחמה חמזה, כְּשׁוּת, עבודה תלוית־חלל: טכניקה מעורבת על קיר ועל רצפה, 700x218 ס"מ, 2020 (צילום: שי בן אפרים)

.

במקווה: רשמים ותהיות בעקבות סיור וירטואלי בתערוכה "מסיגות גבול"

מאת מאיה קציר

.

לראות תערוכה דרך מסך מחשב זה עוֹצֶב שאין שני לו. טוב, לא אגזים: עוצב שאין שלישי לו. אבל אם כבר לראות תערוכה דרך מסך, אז מידה של צדק פואטי יש בצפייה דווקא בתערוכה "מסיגות גבול", שעוסקת – כפי שעולה בבירור משמה – בגבולות, במגבלות ובתגובות הנשיות (מעניין אם יש דבר כזה) לדיכוי ולהרחקה. תחושת התסכול שהרגשתי כשהמצלמה ליוותה את מדריך הסיור הווירטואלי בעודו חולף במהירות על פני העבודות בלי שיכולתי לעצור, להתקרב, בלי היכולת לחזור אחורה, לבחון הקשרים בין עבודות, לבהות רגע מול יצירה, לשלוט במבט – בקיצור בלי להיות אדון לעצמי (מצחיק) – ובכן, תחושת התסכול הזו גרמה לי סבל רב, אבל כאמור, אם כבר לסבול מתחושת חוסר אונים, אז עדיף בתערוכה שזה עניינה המוצהר.

ועכשיו לשאלה אם אכן זה עניינה, כלומר, האם התערוכה בעלת השם הפשוט (פשוט במובן הטוב של המילה; קצת עייפתי מתערוכות עם שם מתחכם) אכן עוסקת בפריצת גבולות המגדר, בהתרסה חתרנית? האם אפשר עוד באמת, כמו שמבקשת האוצרת, להתפעל פשוט מעצם ההצגה, או "ההנכחה" (דַי ז'רגון, לך לישון) של נשים אמניות, גם אם מדובר בנשים השייכות לקהילות מסורתיות ויוצרות בקרבן? וסליחה, אבל שוב אני חייבת לתהות, רק כדי לסלק את המטרד הזה מהדיון, האם הצבתן זו לצד זו תוך יצירת מכנה משותף המבוסס רק על המגדר ועל הגדר הקהילתית אינה כשלעצמה סגירתן במקווה מטפורי?

ואחרי ששולם החוב הזה, אבקש לחזור לשאלה אם אכן בכך, בהסגת גבול, עוסקת התערוכה? ובכן, באופן מוצהר זו מהותה. חמש־עשרה האמניות נבחרו בקפידה, כולן שייכות לקהילות מסורתיות או דתיות, מוסלמיות, דרוזיות או יהודיות; העבודות נוצרו במיוחד לתערוכה, ואכן ניתן למצוא בכולן, אם מחפשים בכוח, התייחסות לסוגיות מגדריות – שוב, בהנחה הקצת מעצבנת שעיסוק בשאלות בין־דוריות, בהסתתרות, בשקיפות, בגוף, בזמן ובזהות, הוא עיסוק מגדרי, שלא לומר נשי, מובחן.

אבל הדברים לא פשוטים כל כך כמובן, ומי מודעת יותר מד"ר סיגל ברקאי לרבדים הרבים המשוקעים בהצלבה בין אמנות, מגדר וזהות דתית ופוליטית. ואכן, מעבר לטענה המוצהרת – המרחפת מעל התערוכה, ומאיימת להשטיח אותה – העבודות עצמן מלאות חיים, חמות, שוקקות, וכמעט בועטות בסד הקונספטואלי שהוטל עליהן מלמעלה, גם אם בהסכמה. במילים אחרות, התערוכה בהחלט לא רעה, אבל לא בגלל הנושא שלה, אלא בזכות העבודות, ולמרות הנושא. קורה. ולשאלתך, מאיה, באשר לציר המרכזי שלה, ובכן, התשובה היא שלילית: חרף כוונתה, התערוכה אינה עוסקת בגבולות מגדריים, וגם לא בהתרסה נגדם, אלא באי־יציבותם של מושגים אחרים, שהפכו פתאום למרכזיים מאוד בחיי כולנו, גברים נשים וטף, ואלה הם: בית, קהילה, בדידות, היסטוריה.

ברשימה זו אני מבקשת להצביע על מפגש מקרי בין ההיסטוריה לבין האמנות. מפגש חד־פעמי אולי, שנוצר בנסיבות מיוחדות, ואף על פי כן חושף משהו עמוק וכללי יותר על האנטומיה של היחסים בין שתי הדיסציפלינות הללו, הכרוכות זו בזו ומגבילות זו את זו. בשני מוקדים מרכזיים מתפרץ הקשר בין התערוכה לבין המאורעות ההיסטוריים: ראשית אתייחס לאופן הצפייה העכשווי בתערוכה, שמן הסתם לא הובא בחשבון על ידי אדריכליה אך הוא מעצים את הסכנה שבתערוכות "אקטואליות" מדי, אידאולוגיות מדי ואולי אף קונספטואליות מדי. בהמשך אתבונן בכמה עבודות הנשענות באופן נרחב על המסורת האמנותית, על ההיסטוריה של התחום, למרות שאיפתן לתאר מצב דברים עכשווי ואולי, בחלק מהמקרים, דווקא על מנת לסמן את המסלול שעברו, כמו מלאך ההיסטוריה הנהדף אל העתיד בעוד פניו מופנות אל העבר.

התערוכה נפתחה לפני כחודשיים במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, אבל מבחינתי היא נפתחה ביו־טיוב ב־18 במרץ, בעיצומו של ההלם שליווה את ההסתגלות לאורח החיים הקורונָלי. בתערוכה האמיתית לא הספקתי לבקר והסיור הווירטואלי המחיש יותר מכול עד כמה קשה לחוות אמנות כשהשליטה אינה בידינו ועד כמה קשה להיות היום צופה סבילה, היושבת בחיבוק ידיים ומאזינה להסברים משל הייתה אזרחית ישראלית הלוגמת בשקיקה את דברי הטעם של מנהיגה האהוב הבוקעים מן הטלוויזיה ערב ערב.

ובהקשר זה ממש, כלומר בהקשר הימים שעוברים עלינו, דומה שאם יש מסקנה העולה מהאוצרוּת של "מסיגות גבול" הרי היא זו: כדי שתערוכה תהיה אפקטיבית עליה לחרוג מעבר לסוגיה אקטואלית או שימושית ולהציע חומרים חושניים של ממש, כדי שרישומם של אלה ייוותר בקהל, גם אחרי שכוח משיכתה של הסוגיה התאורטית ידעך. כך, תפקידם של המרחב הפרטי למשל, או של הקהילה, השתנה במידה רבה עם פרוץ הקורונה לחיינו, ומשמעותם של מוסדות אלה מתהווה כעת מחדש, לא רק עבור האמניות, אלא עבור כולנו. הגבולות שביקשנו להסיג הפכו במידה רבה למגוננים; הקהילה המאיימת מגלה כעת, יותר מקודם, גם את פניה הסולידריות, את הגיון קיומה הבראשיתי כמשענת ליחיד. לעומת אלה, הבית ששימש מקלט ולחלק מהאמניות המציגות שימש גם אתר יצירה, סטודיו, הפך לתא לחץ מגודר, מחניק לפעמים, הלוכד בתוכו, תרתי משמע, חוויות המצטרפות זו לזו בחריקה: ניקיון לצד בדידות, נוחות לצד מצוקה, ניתוק לצד תקשורת אינטנסיבית, מציפה, מטמטמת. אלה הם צירופים חדשים, לפחות עבור חלקים נרחבים בחברה, והם הפכו את מושגי היסוד של התערוכה – גוף, כיסוי וגילוי, חתרנות, הנכחת ההיעדר ועוד – להרבה פחות יציבים וברורים.

לאור רעידתם הנוכחית של המושגים הללו, ולנוכח הדגש שהוטל על תנועת ההתרסה והחתרנות בטקסט האוצרת ובסיור הווירטואלי, מוזר מאוד לגלות את מספר הציטוטים, ההתייחסויות ובאופן כללי את ההישענות על סמכות העבר, שרובה גברית מטבע הדברים, הנוכחת בעבודות. ואולי זה לא מוזר? אולי זו בדיוק האמביוולנטיות שביקשה האוצרת להראות, כאשר אספה בחלל אחד אמניות כה שונות זו מזו? כך או כך, דומה שקלימט, ולאסקז, מנטניה, אוקיף ואחרים נוכחים מאוד במוזיאון הירושלמי, ובניגוד למצופה ניכר שהם אינם כה תמהים על ההזמנה להשתתף במפגש האמנותי. מי כמוהם יודע שהתרסה כשלעצמה אינה מבטיחה איכות אמנותית. מי כמוהם יודע שחתרנות יכולה לשגשג גם בתוך מסורת.

על התייחסויות אלה לתולדות האמנות, לעבר ולמסורות האסתטיות המערביות, אבקש להצביע באמצעות דיון בכמה יצירות שהוצגו בסיור הווירטואלי. ביצירות שלא הוצגו בסיור לא אוכל לדון ברצינות, כמובן, אבל אני חושבת שאפשר לחשוב על כל התערוכה במונחים אלה של התייחסות לעבר או לסוגים שונים של עבר והיסטוריה, כדי שמושגי ההתרסה והחתרנות השגורים יהפכו מורכבים יותר, דיאלקטיים יותר.

חנה גולדברג למשל, מראשונות האמניות הפועלות בתוך הציבור הדתי היהודי, נשענת לא רק על המסורת הגנרית של דיוקן עצמי עם קנבס (מדריך הסיור הזכיר את ולאסקז והתכוון כפי הנראה ללס מנינס) אלא מתייחסת ממש לכמה עבודות מפורסמות של אביגדור אריכא. עולות בדעתי שלוש יצירות במיוחד: בראשונה דמות האמן נחצית לאורכה על ידי גב הקנבס התופס את רוב הבד, בשנייה ראשו של האמן מבצבץ מעל הקנבס, ואילו בפורטרט השלישי אריכא מצייר ופלג גופו העליון, גוף שאינו צעיר עוד, מופגן לראווה באדישות שרק גברים מסוגלים לה. הקנבס בעבודה של גולדברג, לעומת זאת, תופס את כל הבד ולמעשה הופך למעין בגד המכסה את גופה וחושף את מהותה, או לפחות את זהותה כציירת, ובתוך כך שולח מסילות לשתי המסורת שאליהן היא קשורה: מסורת הכיסוי היהודית והדרישה הנובעת ממנה לצניעות, וכנגדה או לצידה – מסורת הציור המערבי המבוססת על חדוות הגילוי, על החשיפה, על הגאווה (נושא שחוזר בבירור גם בעבודה של אמירה ז'אן) ועל האוטונומיה של היוצר/ת, הנגזרת מאלה. הדיאלוג בין שני פניה של הקהילה המסורתית המסתירה את האישה, או ליתר דיוק, הדיאלוג בין הפן המגן של ההסתרה לבין הפן הדורסני שלה, בא כאן לידי ביטוי באמצעות הווריאציה שגולדברג מציעה על נושא קלאסי כל כך במסורת החילונית: דיוקן עצמי של אמן.

.

חנה גולדברג, חשופה 1, 2019 (צילום: שי בן אפרים)

 

התייחסות מתוחכמת אחרת לתולדות האמנות מצאתי אצל פאטמה שנאן, שנולדה וגדלה בכפר הדרוזי ג'וליס. שנאן, הידועה מאוד בציורי השטיחים שלה, מציגה כאן שני דיוקנאות עצמיים, אישיים מאוד, גופניים מאוד אפילו, ובה בעת זהירים בחשיפתם, מרחיקים את המבקש לפלוש ושומרים על מרחב מוגן, על מרחק מגן. אחד הדיוקנאות מציג את האמנית עצמה, את גופה, כשהיא מונחת על רקע ירוק, אולי בהתייחס לשטיחיה, שוכבת על גבה כשפניה הבלתי נראות פונות כלפי מעלה. פורטרט זה מתייחס באופן ברור לציור הקינה על ישו המת של מנטניה (אמצע המאה ה־15), ולא להורדה מן הצלב, כפי שאמר מדריך הסיור, שלא זכר את שמו של הצייר הרנסנסי (לא נורא). את מקומן של דמויות האבלים המופיעות אורח קבע בציורי הקינה על מות האדון תופס כאן חלל ריק: אצל שנאן הגופה שרועה ללא מלווים, בודדה. מעניין אולי להיזכר במוטיבציה האמנותית המקורית של הקומפוזיציה יוצאת הדופן הזו, שאפשרה לאמן להציג את גופו של המת בקרבה שלא נראתה כדוגמתה לעיני הצופה, כנראה לצורכי פולחן אישי. דמות ישו המת, מוכן לקבורה, מונח על האבן לפני משיחת גופו, סיפקה למתפלל הזדמנות יוצאת דופן לבחון לפרטי פרטים את גוף האדון האנושי כל כך, על קמטיו, עיוותיו הנובעים מצפידת המוות (Rigor mortis) ופצעיו. בתוך כך הפך המתבונן ממאמין לסקרן, ומסקרן למציצן, ואילו המשיח, שברגע זה ממש הפך מאדם לאל, נחשף דווקא במלוא חומריותו האנושית. שנאן מתמודדת כאן, אם כן, עם כמה וכמה סוגיות חברתיות שמטרידות את החברה המסורתית המשתנה, אך ודאי נוכחות עדיין גם בחברה המחולנת: מקומה של האישה היוצרת, רוחנית וחומרית כמו המשיח הנוצרי, הזכות להיות לבד לצד החשש מהבדידות, הפרידה מהמלווים המסורתיים, מהקהילה הדואגת והבוחנת, התומכת והמציצה.

.

מימין: מנטניה, הקינה על ישו המת, מאה 15. משמאל: פאטמה שנאן, דיוקן גופי 2, 2019 

 

רחמה חמזה והילה קרבלניקוב־פז הן הנועזות ביותר מבין האמניות שהוצגו בסיור המקוון, הגם שבאמת מדובר בתחרות קצת טיפשית. שתיהן, ודאי במקרה, הזכירו לי אמניות עבר (אם כי גם מקומם של האמנים הגברים לא נפקד). את עבודתה של רחמה חמזה מהכפר הבדואי ביר אל־מכסור הצטערתי מאוד שלא הצלחתי לראות במו עיניי, כיוון שנדמה לי, ואולי אני טועה כמובן, שביחס לעבודות האחרות, הפער בין צילום העבודה בווידיאו לבין העבודה כפי שהיא נחווית ללא תיווך גדול במיוחד. על הקיר הגדול המקבל את פני המבקרים בתערוכה ציירה חמזה את פרחיה הארוטיים, המדויקים (קו) ובה בעת מלוכלכים (כתם), משורטטים בעדינות, אך לא פחות מכך מאיימים. ג'ורג'יה אוקיף כמובן עולה על הדעת, אבל יותר ממנה, או לצידה, מעניינת התייחסות לתערובת המסורות האסתטיות הקשורות לייצוגים הבוטניים – מציורי הגרוטסקות, דרך עיטורי הארכיטקטורה המוסלמית, הן הפרטית והן הציבורית, ועד לקליגרפיה הדתית – המייחסים לפרחים משמעויות היסטוריות וטקסטואליות שונות. הקיר שעליו מציירת חמזה הופך אם כן לקיר החוצץ בין הצופָה שאינה מכירה את ההקשרים ההיסטוריים של הפרחים לבין זו ששייכת לקהילה ויודעת לקרוא אותם על רובדיהם הרבים. אב קדמון נוסף שלא תמיד מוזכר אגב הדיון במשמעויות המין והפריון של ציורי הטבע הוא רפאל, האחראי לציורי התקרה בבית התענוגות של אגוסטינו קיג'י (היום וילה פארנזינה). הפירות והירקות הדשנים, שצורתם צורת איברי מין, מקיפים את סיפור אמוֹר ופסיכֶה, ומזמינים את המבקרים במסיבות שהתקיימו בחלל זה לקשור בין המַקרוקוסמוס לבין המיקרוקוסמוס, בין הלבלוב בטבע לבין זה האנושי, הבא לידי ביטוי באהבה ובמין. חמזה אינה פחות נועזת מכך, למעשה היא נועזת הרבה יותר, אלא שהקו הדק של האופל הנוכח בעבודותיה מזכיר שמיניות חופשית מעין זו, ודאי עבור אישה מוסלמית, אינה משוחררת עדיין מסכנה.

.

רחמה חמזה, כְּשׁוּת, עבודה תלוית־חלל: טכניקה מעורבת על קיר ועל רצפה, 700×218 ס"מ, 2020 (צילום: שי בן אפרים)

 

עבודותיה של הילה קרבלניקוב־פז העלו בדעתי את ציורי הדמויות הסחופות של פמלה לוי. ייתכן שזה משהו באור, בצבעוניות, וכנראה גם בעצם הנושא – נשים ונערות בבגדי ים או במגבת – חשופות או חושפות, פגיעות מעצם חוסר מודעותן לצופה בהן אלא שבשעה שבציורים של לוי יש תמיד מתח בלתי פתור בין הרקע לבין הדמויות, ותחושה תת־קרקעית, מרוחקת, של אסון, של התפרצות כאוטית שתגיע או אולי נמצאת כבר כאן – אצל קרבלניקוב־פז הדברים מצויים כולם על פני השטח, למעלה, מבריקים ובלתי חדירים. אפשר לשער שתחושת הפלסטיק, לא בהכרח במובן הרע אגב, נובעת מהטכניקה המייחדת אותה, המסקינטייפינג (מיכל נאמן הייתה שם קודם, אם כי בזה מתמצה הדמיון ביניהן): העבודה עם סרטי ההדבקה הצבעוניים, שמתאימה במיוחד לתיאורי מים, על גוני האור המכה בהם, הופכת את העבודות שלה למפתות במיוחד ובתוך כך מביאות את הצופה – לפחות את הצופה הזאת כאן – לידי מבוכה בעת שבתוך הצבעוניות הבוהקת המלווה נשיות לא מינית, דודתית־ססגונית משהו, מתגלות ירכיים שכמעט חושפות יותר מדי, נשים רגילות שעורן הלבן משדר בתוליות שאינה משויכת בדרך כלל לנשים בוגרות, נשואות, אימהות. זה מעניין. זה מעמת אותי עם עולם המושגים הוויזואלי שלי, הנעוץ באסתטיקה מערבית חילונית אירופית ועדיין מבין נשיות ומיניות באופן מוגבל למדי. דווקא בהקשר זה, העבודה ונוס עולה מן הים, המתארת אישה דתייה בכיסוי ראש, עוטה שמלה רחבה המכסה את ברכיה ויוצאת מהים, נראית לי כמו הישענות מיותרת על מקור חיצוני שאין בו צורך. הקישור בין בוטיצ'לי לבין העבודה הזו אינו מעוגן ברמה הוויזואלית ולמעשה גם לא ברמת הקונספט, מה שהופך אותו לאפולוגטי, כאילו יש צורך בדיאלוג עם סמכות העבר כדי לצקת עניין בעבודה.

.

הילה קרבלניקוב־פז, ונוס עולה מן הים, 2012

 

העבודה מקווה 2, לעומת זאת, אולי כיוון שאינה עמוסה פרטים או צבעונית כמו העבודות האחרות, מצליחה לברוא עולם קטן, מסוגר ושקט שאינו זקוק להקשרים חיצוניים. משחקי הפרספקטיבה הנפלאים, המדרגות, המרצפות הלחות, הקווים הישרים שמופרעים על ידי שני עיגולים: הכיסא והשעון, ועוד משחקי תנועה וגוון שקיימים בעבודה, הופכים אותה לעבודה שלמה המספיקה כשלעצמה, עוד לפני שניגשים לניתוח התוכני: אישה עטופה מגבת שרדיד לבן מכסה את פניה. אמרתי, ואני מסכימה איתי, שהעבודה אינה זקוקה להקשרים חיצוניים, ובכל זאת, ברגע שהמצלמה חלפה על פני הציור הזה לא יכולתי שלא להיזכר בכמה רישומי פרספקטיבה שהיו אהובים כל כך על אמני הרנסנס, ובסופו של זרם דימויים קצר התקבעה דעתי על ציור הרונימוס הקדוש בחדרו, מאת אנטונלו דה מסינה. בדידותו של המלומד, הנזיר, המשוקע בעבודתו בתוך עולם שדבר לא חסר בו, ובכל זאת נציגים מעולם הטבע מציצים לתוכו בלי להפריע, עומדת מול בדידותה של האישה שאינה נזירה – למעשה המקווה מרמז בדיוק על ההפך – ואין שום חלון של עולם חיצון המפריע את השקט. איש ואישה ומשימתם, הלימוד מול ההיטהרות. איש ואישה ובדידותם, בידודם. שני פרטים, אינדיבידואלים, מוצבים במרכז התמונה, מקיימים דיאלוג מודע ולא מודע, כל אחד עם קהילתו, ובתוך כך מצליחים לשמור על מרחב פנימי, נפשי, ככה אני מדמיינת אותם, בתוך המרחב הזרוע קווי פרספקטיבה.

 

מימין: הילה קרבלניקוב־פז, מקווה 2, 2010 (צילום: שי בן אפרים). משמאל: אנטונלו דה מסינה, הרונימוס הקדוש בחדרו, מאה 15

 

אין ספק שדיון בקשר בין פרט וקהילה, במיוחד לאור התמורות הבלתי מובנות עדיין שאנחנו חיים בימים אלה, הוא דיון חשוב. באופן פרדוקסלי הוא מקרב אותנו לחוויות של האמניות שהוצגו בסיור, ואולי נוכחות בתערוכה במוזיאון, אבל האם באמת החוויות שלהן ייחודיות כל כך? האם מדובר בהבדל איכותי או רק בהבדל כמותי המבחין בין חוויית חיי לבין חוויית חייהן? אולי גם הן, כמו כולנו, מוצבות בין הפטיש לסדן, מחפשות מינון נכון של הגנה וחופש בעידן של אי־ודאות?

 

מאיה קציר היא ד"ר להיסטוריה של העת החדשה המוקדמת, מלמדת היסטוריה וכתיבה, כותבת על אמנות ומתרגמת מאיטלקית.

.

"מסיגות גבול", אוצרת: ד"ר סיגל ברקאי. המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים, עד 3 במאי 2020. לסיור הווירטואלי בתערוכה לחצו כאן.

 

 

» במדור תערוכה בגיליון קודם של המוסך: עילי ראונר על עבודתו של ציבי גבע, "דרך איפה אני מגיע"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | וסת – קטע מרומן בכתובים מאת מגי אוצרי

"שניהם היו כל כך מסכנים, ילדים ומצחינים שדי מהר אפילו מתח מיני לא היה ביניהם. אחרי השבוע הזה גוני יהפוך לחבר ממש טוב שלה. אולי הכי טוב בקורס. אולי אפילו היחיד."

אוהד שאלתיאל, "וקנה־קש שהתעופף ברוח / הבריק וזרח כאחד הכוכבים. // האור והצל כאשכולות ענבים / שחורים וירוקים התלויים בזמורה" (מתוך "קריעה", דליה רביקוביץ), חלק מהסדרה "זיקוקין", צבע שמן, זפת ולכות על בד, גריעה בסכין, 40X30 ס"מ, 2016

.

וסת

מגי אוצרי

.

היה לווסת של אלונה הרגל לבוא בדיוק במועדים הכי פחות מתאימים. נגיד בשבוע מילוט בקורס טיס. כשזרקו אותם באמצע שומקום, בלי אוכל וכמעט בלי מים ומסוקים חגים מעליהם כל הזמן והם אמורים להגיע לאיזה יעד מונפץ בלי להיתפס. שמו אותה עם גוני, שהיה בחור נחמד סך הכול, אבל הם בקושי הכירו בשלב הזה, והיא רק ידעה עליו שכולם צוחקים שהוא נראה ומתנהג כמו מרקו מהסדרה של הילדים – עם שיער שחור וחוטם סולד ועיניים גדולות ומן כתמי סומק תמידיים בלחיים – ושהאף שלו תמיד נשמע סתום, ושהוא מן מאעכר כזה שתמיד מחפש איפה לעגל פינות ולרמות כשאף אחד לא רואה. ובעיקר – הוא היה בחור.

זה היה היום הראשון של המחזור. היום הראשון הוא הכי קשה. הכי כאבי ראש וגב, והדימום הכי נוראי, ולפעמים היא הייתה מרגישה בימים הראשונים של המחזור שהיא הולכת להתעלף. היא דחפה מאחורי הג'ריקן איזה עשרים טמפונים קטנים עם מוליך קרטון באריזת נייר. אחר כך היא תאכל את עצמה על הבחירה האידיוטית הזו. למה לא חשבה על זה טיפה יותר.

היו שני משאות שצריך היה לסחוב. היה הג'ריקן, שהיה של עשרה ליטר, אבל התרוקן תוך כדי המסע למרות שכל פעם מילאו אותו בנקודות המים. והיה מכשיר הקשר. שהיה כבד פחות מהג'ריקן במתכונתו המלאה, אבל עדיין כבד. גוני ישר נתן לה את מכשיר הקשר ואמר שיתחלפו בהמשך, והיא הייתה גמורה מידי – עוד לפני שהתחילו – מכדי למחות. הם קיבלו גם קופסה אחת של סוכריות ורטרס אוריגינל, האלה מהפרסומות עם הסבא והמתוק והקרמי. אלו סוכריות שהיא ממש אהבה לפני שיצאה לשבוע המילוט וקצת פחות אחריו. הם קיבלו גם קרע של מפה, שעליו סומנו נקודות של עוקב מים. שיוכלו למלא את הג'ריקן בדרך. בסוף היו אמורים להגיע לנקודת הכינוס.

אז זרקו אותם באיזה חור, והם היו אמורים פשוט להסתדר. להתמצא. כל האירוע אמור היה לדמות את הימים שאחרי נטישת מטוס במהלך פעילות מבצעית. תוך כדי, דלק אחריהם "האויב" המדומה שאמור היה ללכוד אותם. מסוקים של חיל האויר. טרקטורונים של יחידות חי"ר. כלבים של "עוקץ". כולם חיפשו אותם. במהלך היום הם היו אמורים להסתתר מאחורי איזה שיח, לדאוג שלא יראו אותם ולחכות ללילה. בחסות הלילה והחשכה שהוא מביא הם היו אמורים להתחיל לצעוד.

על ההתחלה גוני כבר חיפש איפה לרמות. אמנם עשו עליהם חיפוש לפני היציאה, לוודא שהם לא מבריחים משהו, אבל מסתבר שבתחתונים של גוני לא חיטטו מספיק טוב, כי הוא החביא שם נחשי גומי.

"נחשי גומי זה גאוני", הוא אמר, "יודעת למה? כי זה שקט. זה שקט ולא שומעים. בהתחלה חשבתי להחביא שם זיתים אבל כשניסיתי זה הרטיב לי את כל התחתונים ונהיה להם ריח של מיץ זיתים וזה נראה כאילו ברח לי. בקיצור סיפור. נחשי גומי זה מושלם. זה סוכר, זה שקט, זה יבש. מואה". הוא סיים בהצמדת האצבעות לשפתיו וחיקוי נשיקה. "בסט של הבסט. רוצה?"

בהתחלה אלונה הזדעזעה מאיפה שהנחשים האלה אוחסנו לפני שגוני העביר אותם לתיק, וסירבה בנימוס. מה היא צריכה עכשיו לאכול נחש גומי ולגלות עליו שערות ערווה? זה מגעיל והיא עוד לא מספיק רעבה בשביל זה. אבל היא הרגישה קצת מטומטמת שלא חשבה על משהו כזה בעצמה. נחשי גומי בחזייה, נגיד. בחיים לא היו מחפשים לה שמה. אבל האמת שלא היו לה ביצים לרמות בכל מקרה.

שניהם היו כל כך מסכנים, ילדים ומצחינים שדי מהר אפילו מתח מיני לא היה ביניהם. אחרי השבוע הזה גוני יהפוך לחבר ממש טוב שלה. אולי הכי טוב בקורס. אולי אפילו היחיד. רוב הזמן היא אמנם הייתה בחבר'ה אבל הרי לא באמת. הם לא הרגישו בנוח במחיצתה. שילוב של התנשאות כלפיה וערגה אליה הכתיבו סגנון שיח עצור ומדוד. היה לה קשה עם זה בהתחלה, אבל בסוף מתרגלים להכול, והיא התרגלה לבדידות. בתחילה היו לה ציפיות מרחיקות לכת, ליצור חברויות לכל החיים, בונדינג אמיתי של צבא, אבל האמביציה הזו התפוגגה ככל שחלף הזמן. בתחילה גם חשבה שתתחבר יותר לבנות בקורס – נגיד – אבל רובן הודחו בצ'קים של ההתחלה, ואחריהם נשארו רק היא ואלה. היא אמנם ניסתה לשדר לאלה – שגם חלקה איתה חדר – "בואי, זה לא כאילו שיש לנו יותר מדי אלטרנטיבות", אבל אלה ממש נמנעה ממנה במפגיע. כמעט החרימה אותה. כאילו לא רצתה להיות מזוהה איתה, ואלונה ניסתה וניסתה לפצח את זה אבל פשוט לא הבינה מה הרתיע אותה כל כך: אם סתם לא חיבבה אותה, או שאולי לא בא לה טוב שהיא מכפר שלם, או שאולי היא חוותה אותה כאיום או כתחרות, ואולי פשוט לא רצתה להיות מזוהה יותר מדי כבת. כבת של בנות. היא נורא ניסתה להיכנס לחבורות של הבנים, והאמת שרוב הזמן די הצליחה, אפילו באופן מעורר השתאות. אלונה זוכרת איך קינאה כשהייתה מביטה בה מעשנת עם החבורה של יאיר מנשרוב ועודד אילני. היא נראתה ממש חלק מהם. זזה כמוהם וצחקה כמוהם, ולפרקים נראה היה שהמבט שלהם לא משתנה כשהוא חולף על פני הגוף שלה. כשאלה תודח, בתחילת השנה השנייה של הקורס, אלונה תופתע מכמה שזה יעציב אותה. אפילו זה שהיא תשאיר לה את כל החדר לגמרי לעצמה לא יספיק כדי לנחם.

גוני ואלונה רבצו בתוך איזו ערימה לא נוחה של שיחים יבשושיים. במשך רוב היום הם היו צריכים רק לחכות. לשרוף את הזמן ולא להיראות. מדי פעם נשמע בשמיים מסוק, והרוטור שלו בישר את בואו ממרחק, מותיר להם כמה שניות להיטיב את תנוחת המסתור שלהם. פעם אחת גוני שכח לסדר את התיק ככה שלא יראו אותו, ומישהו מפנים המטוס הדביק על השמשה דף נייר שעליו נכתב בגדול בטוש שחור "מינוס חמש".

"כסאוחתכ יא בן זונה," גוני סינן, מקלל את ההוא מהמסוק אבל בעצם כועס על הרשלנות שלו עצמו. גם אלונה כעסה עליו אבל היא לא אמרה כלום. בכלל, במהלך הקורס היא למדה שעדיף לה לדבר איתם כמה שפחות. לבלוט כמה שפחות. לגלות כמה שפחות. למשוך כמה שפחות אש. גם ככה כל העיניים היו עליה רוב הזמן. חיכו שיקרה לה משהו או שהיא תעשה משהו, ואפילו לא ידעו מה.

האמת שגם אלונה וגם גוני הופתעו מכמה מעט זמן לקח לרעב להגיע. גם השיעמום הרג אותם. אז הם התחילו לפנטז מה יאכלו כשהכול ייגמר. שניהם היו רק בני תשע־עשרה, אז החלומות הקולינריים שלהם היו מאוד בסיסיים.

"וואי איך הייתי מפרקת שניצל עכשיו," אלונה לחשה.

"אני מת. מת לפירה. מת. עם קציצה ליד, איך?" גוני הוסיף, מוצץ ברעש את הסוכרייה שבפיו.

"וואי, קציצות…" אלונה התענגה על זיכרון הטעם. הראש שלה היה שעון על הג'ריקן, ופתאום היא התחילה להרגיש משהו. איזו לחות.

"טוסט. עם גבנ"צ," גוני המשיך, לא משגיח בגופה של אלונה המזנק בחרדה כדי לבחון את התיק. רק כשהיא סיננה "פאק", הוא קלט שמשהו לא בסדר.

"מה?" הוא התרומם משכיבה.

"פאק פאק פאקקקקק," אלונה לפתה את מצחה. "שיט אכלנו אותה! שיט שיט."

"מה??" פחד התגנב לקולו של גוני.

"הג'ריקן. הג'ריקן דלף." אלונה פנתה לגוני, מבטה משדר אומללות.

"מה, איבדנו הרבה מים?" גוני שאל. "יאללה שטויות, הנקודת מים לא רחוקה, נסתדר."

"לא יודעת. שיט." אלונה סירבה להירגע. "זה לא רק זה. הכול נרטב, כסאומו. הכול."

היא הוציאה מהתיק עיסה לבנה שהייתה פעם שני גלילי נייר טואלט.

"יא אללה," גוני פיצח את הסוכריה שבפיו, "איזה דפוק זה."

אלונה דחפה את היד לעומק התיק. היא ידעה כבר שאין סיכוי, אבל העיסה הקשיחה והרטובה שנתקלה בקצות האצבעות הבהירה לה מיד – הלכו הטמפונים.

את שארית המסע אלונה העבירה בתפילות ובחרדה אמיתית. בפנים היה לה טמפון ג'מבו הכי גדול שמצאה, שהחדירה רגע לפני היציאה. מתחת לו הייתה תחבושת סופגת ללילה שאמורה להחזיק די יפה את היום הראשון. היא רק צריכה להתפלל. להתפלל שלא ידלוף לה. איזה פדיחות.

הפרצוף חמור הסבר שלה מסגיר אותה קצת.

"טוב נו מה, כולה קצת נייר טואלט רטוב. ממילא אני בעצירות, את?" גוני חייך.

אלונה ניסתה לחייך בחזרה, אבל הלחץ הפך את החיוך לקפוץ ונוקשה, וגם אותה לקפוצה ונוקשה.

הלילה ירד והם התחילו לצעוד לעבר נקודת המים הראשונה. אלונה הרגישה שהיא תכף מתעלפת עקב ירידת סוכר, אבל לא אמרה כלום.

"את נראית קצת חיוורת," גוני פנה אליה תוך כדי הצעידה. "אולי תיקחי סוכרייה?"

"לא לא, אני בסדר," היא ענתה ופתאום גוני עצר. בתוך החשכה הוא ראה משהו.

"מה?" אלונה נדרכה. גוני לא השיב ופשוט חתך דוך הצידה.

"מה אתה עושה," היא הסתכלה כדי לוודא במפה, "זה בכלל לא הכיוון".

"שנייה, נו," גוני ענה מלפנים, והיא יכלה לשמוע שהוא מחייך.

חצי שעה אחר כך, כשהבטן שלהם מלאה בשסק טרי מן המטע שליד, היא תצחקק איתו גם, והפעם החיוך יהיה אמיתי.

במשך הימים שאחר כך גוני יעגל פינות בכל מה שאפשר, כולל לגשת למשפחה ערבית שעושה על האש באזור ולבקש כנפיים. אלונה תזרום איתו ולא תגיד כלום. היא אפילו תאכל מנחשי הגומי. כשהם יצטרכו לחרבן, גוני יתלוש את השרוולים של המדים שלו, והם ינגבו איתם, ואלונה תחשוב שזה קורע מצחוק ושניהם יגיעו למצב כפית של הזיות רעב וחום. הם יברחו יחד מטרקטורון דלוק פנסים שכמעט יתפוס אותם בלילה השני וירגישו שהם בורחים יחד מאלקטרז, וכשיחשבו שהם כבר בטוחים ממנו, כלב של עוקץ יריח אותם, ויוריד להם עוד עשר נקודות. בנקודת האיסוף גוני יפרגן לאלונה להנחית את המסוק, ויעלה עליו מיד אחריה. גם כשיֵרדו ממנו, הוא ייצמד אליה מאחור בתור למרק הירקות הסמיך – שאמור להרגיל את הבטן שלהם לאוכל, ומוגש למרות שהטמפרטורה בחוץ היא שלושים מעלות.

בשלב מסוים, היא תרגיש שהוא קצת מגזים ותגיד לו בהקנטה חברית: "טוב, מה נדבקת לי לתחת," והוא ילחש לה לאוזן, "נראה לי שאת צריכה ללכת לשירותים. אני אלווה אותך". והוא ילך איתה עד לדלת של השירותים של הבנות, ויסתיר את המאחורה שלה כל הדרך עד שהיא תיכנס פנימה.

והוא גם יארגן לה איכשהו מכנסיים להחלפה, בזמן שהיא תזרוק לפח את המכנסיים עם הכתם של הדם.

 

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. פרסמה שלושה ספרים: "שתי השמשות של דדיקה" (2015), "כותבת הנאומים" (2017) ו"עיניים אדומות" (2019), כולם בהוצאת כנרת זמורה־דביר. הסיפור "וסת" – מתוך הרומן בכתובים "אל אי שם".

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטעים מתוך ממואר מאויר בכתובים מאת יובל ישראלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כוס התה של טנטאווי

"לילות זולים", סיפור מאת יוסוף אִדריס, בתרגום אילנה המרמן, מתוך קטגוריית הסיפורים מערבית שתושק בקרוב ב"מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר"

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטיפ וקפה בחלב, 30X21 ס"מ, 2019

.

לילות זולים (أرخص ليالي) / יוסוף אִדריס

מערבית: אילנה המרמן

.

אחרי תפילת הערב פרצו מפיו של עבד אל־כרים קילוחים עזים של קללות על ראשם של האבות והאימהות של הכפר, ובדרכם לקחו עמם גם את טנטאווי ואבותיו.

וזה הסיפור: עבד אל־כרים כרע בחטף את ארבע הכריעות של התפילה ומיד חמק ויצא מהמסגד והלך בסמטה הצרה, זרועו מקופלת לו מאחורי גבו וכף ידו האחת מועכת במרירות וברוגז את האחרת, וחזהו נוטה לפנים בחומרה גדולה וכתפיו כְּכורעות תחתן מכובד הגלימה שהוא ארג במו ידיו מצמרהּ של הכבשה.

הוא אף כופף בעקשנות את צווארו והחל מרחרח באפו המעוקל הארוך שכולו נקבוביות שחורות. הוא רטן והידק את שפתיו עד שעור פניו הנחושתי הצהוב התכווץ וקצות שפמו הקבילו לקמרוני גבותיו שהיו עדיין רטובות ממי רחצת הטהרה.

מה שהטריף את דעתו הוא שמיד עם כניסתו לסמטה איבד את השליטה ברגליו העבות והנפוחות ולא ידע היכן יניח את כפותיהן השטוחות הגדולות, שסוליותיהן היו סדוקות כל כך עד שכמעט יכלו לבלוע מסמר שלם בלי שייוודע כי בא אל קרבן.

למרות הקשיחות שהאיש התעטף בה הוא היה נבוך ומבולבל בגלל המון הילדים שמילאו את הסמטה כפתיתי לחם. הם שיחקו וצווחו ונדחקו לו בין הרגליים, אחד בא מרחוק ונגח אותו, אחֵר משך את גלימתו מאחור, ופרחח אחד פצע בחתיכת פח את אגודל כף רגלו המזדקרת מעל שאר האצבעות.

אבל הוא לא יכול היה לעשות להם כלום חוץ מלרדות בהם בלשונו ולקלל את אבותיהם ואבות אבותיהם ולחרף את המיילדת שמשכה כל אחד מהם בכף רגלו החוצה וגם את זרע הזנונים שהנביט אותם.

עבד אל־כרים רעד מזעם וגידף והתחלחל וירק על הכפר האומלל שנהיה כולו ילדים ועוד ילדים, ותהה תחת גלימתו המתנפנפת על מפעל ההדגרה הזה שהיוצאים ממנו רבים מהשערות שעל ראשו. אבל הוא בלע את זעמו והרגיע את עצמו: אפשר לסמוך על העתיד שהרעב יעשה בהם שמות ובמהרה תבוא גם הכולרה ותחסל את מחציתם.

עבד אל־כרים אמר את השהאדה והרגיש שרווח לו באמת כשהשאיר את הדקלים של הסמטה מאחוריו בסמטה והשקיף על הרחבה המקיפה את הבריכה שבאמצע הכפר.

עכשיו היתה פרושה לפניו החשכה הגדולה על הבתים הנמוכים האפלים המקננים שם וערמות הדומן נחות לפניהם כמו קברים שהוזנחו ימים רבים. שום דבר לא נשאר להעיד על היצורים החיים שדחוסים תחת התקרות מלבד פנסים פזורים פה ושם בכיכר רחבת הידיים והם כעיניים רושפות גצים של שֵׁדות רובצות, ואורם האדום הכהה בא מרחוק בנענועים יהירים וצולל אל שְְׁחור הבריכה.

מבטו של עבד אל־כרים התפזר בחשכה הריקה, הוא סובב את ראשו הנה והנה. ריח המים החלודים בביצה התפתל עם עיקול נחיריו ומיד אחזה אותו מצוקה בגלל הסתימה בפתחי אפו. הוא הידק את אגרופו והתכופף עוד יותר – עוד רגע וגלימתו הייתה מוטלת על שפת הבריכה.

נחירות השפנים של אנשי כפרו המתפשטות והולכות עם התפשטות החשכה לא נתנו לו לנשום. אבל באותו רגע בערה בו חמתו אף יותר על טנטאווי השומר ועל כוס התה שהוא הזמין אותו לשתות עמו לפנות ערב, ושלולא עליבותו ולולא הזיל פיו ריר לא היה נוגע בו בכלל.

עבד אל־כרים התהלך ברחבה ואוזנו לא שמעה לא רחש ולא תנועה ואפילו לא ציוץ של אפרוחית, כאילו הוא באמצע בית קברות ולא בכיכרות כפרו שיש בהן ערב רב של ברואי האל.

כשהגיע לאמצע הכיכר נעצר. וטוב עשה שנעצר, כי אילו נשמע לרגליו והלך עוד כמה צעדים, הוא היה בתוך ביתו ממש, ואז, אם היה נועל אחריו את דלת הבית, לא היה נשאר לו אלא להרגיע את נשימתו ולשכב לישון. אבל באותו רגע לא היה אפילו גרגיר אחד של שינה בעיניו. אדרבה, ראשו היה צלול יותר ממי משאבה, זך יותר מדבש דבורים טהור, ולא היה אכפת לו להישאר ער אפילו עד מולד הירח של רמדאן.

וכל זה בגלל עליבותו ובגלל כוס התה וערמומיות הנחש של טנטאווי וחיוכו הכחול, ובגלל ההזמנה שלו, שלא עלה בדעתו לסרב לה.

אז הלכה השינה? טוב.

אנשי הכפר האכזריים כבר ישנו מזמן והשאירו את הלילה לדרדקים הארורים שלהם, ומה יעשה עבד אל־כרים?

האם יישאר ער? אבל איפה יעביר את שעות הלילה?

האם ישחק מחבואים עם הילדים?

ואולי ילוו אותו הילדות בצהלה כלַווֹת כלה אל חתנה ויזמרו: יא אבו א־רִיש, אנשאללה תְעיש!*

באמת, איפה יבלה את הלילה וכיסיו ריקים? ואין לו גרוש על הנשמה כדי ללכת למאורה של אבו אל־אִסעאד ולהזמין לו קפה טוב ואז לעשן נרגילה ואז לשבת כמה שירצה ולהריח את ריח הקפה והנרגילה ולצפות בחבורת עורכי הדין המתמחים שמשחקים בקלפים ולהקשיב לרדיו לדברים שהוא לא מבין ולצחוק מכל הלב עם א־סבאעי ולגחגך ולתקוע אגרופים לאבו ח'ליל, ואז לעבור אל שולחנו של עמאר היושב בראש מועצת סוחרי הבהמות, ואולי להשתתף בשיחתם על השוּק שלא קורה בו כלום.

אין לו גרוש! שאלוהים יגמול לך, טנטאווי.

הוא גם לא יכול לקפוץ אל שייח' עבד אל־מגיד, שאותו היה מוצא יושב מול התנור בשיכול רגליים, והקפה מבעבע ומפעפע בנחת על האש בקומקום הנחושת, וא־שִׁיחִי יושב על ידו ומספר במלוא קולו המתנגן על הדברים שקרו בלילות שבגללם שערו הלבין, ועל הימים שחלפו ולקחו עימם את החוכמה שלמד משכלם של האנשים התמימים והטובים של פעם ושהרחיקוהו מהרמייה והגניבה ועקירת היבולים בידי הסוררים של בני הדור הזה.

הוא לא יכול לכחכח בגרונו ולדפוק על דלתו של שייח' עבד אל־מגיד מפני שרק שלשום דחף אותו מעל גלגל המים והפיל אותו לאגן המים וכל הארחי־פרחי צחקו עליו כשהתנהל ביניהם ויכוח על ההוצאות של תיקון הגלגל. מאז אין השייח' מדבר איתו מטוב ועד רע.

עבודה טובה עשה פה השטן. אבל טנטאווי עלה אפילו על השטן כשהזמין אותו לתה. יחרב ביתך, טנטאווי.

ומה אם ייקח את המקל שלו שצבעו כצבע המשמש ויש לו עקב מברזל, ויעבור אצל סמעאן והם ילכו יחד אל הכפר אל־בַּלאבְּסה, ששם יש הלילה נשף וטקס חינה, ורקדניות וענטוזים ועוּד וכל מה שרק תרצה?…

אבל מאיפה, עבד אל־כרים, תיקח את הכסף לשלם לבדרנים? חוץ מזה כבר ערב וסמעאן אולי הלך לפייס את אשתו שיושבת בבית דודה, והדרך בוגדנית וחושך בחוץ. הוי אנשים! למה הוא המסכן היחיד שעֵר בלילה? ואילו טנטאווי בטח כבר ניקה לו אצטבת אבן ונשכב עליה בזמן המשמרת שלו ושקע בשינה. הלוואי, לא עלינו, שיישכֵב עליו הקיר הכי כבד בעולם.

ומה היה קורה אם הוא היה חוזר הביתה, ככה, כמו האנשים הטובים, ודוחף את אשתו ומעיר אותה ואומר לה לנקות את הזכוכית של עששית הנפט ולהדליק אותה ולהבעיר אש בתנור ולחמם לו כיכר לחם ולהגיש לו את הפלפלים שנשארו מארוחת הצהריים. והלוואי שנשאר משהו מהפשטידה שאמה הזדרזה להביא לה בבוקר. והלוואי שאשתו תכין לו אחר כך קנקן חילבה והוא יֵשב כמו הסולטן בשעתו ויטליא את שלושת הסלים שתחתיתם התבלתה ויתקין להם ידיות חדשות במקום הידיות שנקרעו?…

מה בשם אלוהים היה קורה אם הוא היה?…

האם הייתה התחנה זזה ממקומה?…

האם היה ראש העיר עושה משהו לשם שמיים לילה אחד?…

האם היו השמיים נופלים על הגורן?…

מה פתאום… שום דבר כזה לא היה קורה.

אבל מי כמוהו מכיר את אשתו? הוא יודע יותר טוב משַׁמהוּרִש מלך השדים שהיא מוטלת עכשיו על משכבה כמו שק תירס וסביבה מפוזרים ששת הקטנים כמו שֶׁגר כלבים חלשלשים, וגם אם יתקע המלאך אִסראפיל בשופרו היא לא תתעורר. ואם ייפתחו שערי שמיים כמו בליל אל־קדר, והיא תקום, מה אז?

האם ישקר לעצמו?

איך ישקר השקרן לעצמו?

המנורה מלֵאה נפט רק עד החצי והאישה זקוקה לכל הנפט הזה כדי ללוש ולאפות כל הלילה הבא, אם בכלל מישהו יחיה עד אז. חוץ מזה, הילדים בטח היו רעבים בערב ואכלו את הפלפלים עד שנגמר כל הלחם שבסל הנצרים. והאם ייתכן שהפשטידה של הבוקר חיכתה לו עד הערב? ואשר לחילבה ולסוכר, תנוח דעתו: בביתו, השבח לאל, אין לא זו ולא זה.

כוס תה כמו כוס התה שליקק עד הטיפה האחרונה אצל טנטאווי הוא לא יזכה לקבל עד יומו האחרון. שתיצלה נשמתך באש הגיהינום, טנטאווי בן זֻבַּידה!

אילו עלה בדעתו של מישהו לעשות את צרכיו בכיכר והוא היה רואה את עבד אל־כרים נטוע כדחליל מול פני הבריכה השחורים, הוא היה חושב מיד שהשטן נכנס באיש, או דיבוק!

אבל אבו אל־כרים ראוי למחילה כי הבלבול והמבוכה שהשתלטו עליו לא היו לפי כוחו. הרי איש תמים ופשוט כמוהו אינו יודע קרוא וכתוב בשפתו של הלילה, וכיסו ריק והלילה ליל חורף והתה חורך לו את הראש, והשינה כבר בלעה עמוק־עמוק אנשים מסוגו שלא יודעים מה זה להיות ער בַּלילה. בגלל זה הוא עמד מבולבל ונבוך שעה ארוכה עד שלבסוף גמלה בליבו ההחלטה והוא קיבל את הדין וחצה את שאר הכיכר. הוא כבר הבין שיעביר את שעות הלילה כמו שהוא מעביר בדרך כלל את השעות של הלילות הקרים.

לבסוף הוא עמד בתוך ביתו ומאחוריו הדלת הסגורה על בריח. הוא זחל בחושך על כיפת התנור בין ילדיו המפוזרים שם ומצמץ בשפתיו וגנח על הילדים ועל החשיכה ובינו לבינו נזף במי שבירך אותו בשש קיבות שאוכלות אבנים.

הוא הכיר את הדרך, הרבה לילות קרים כבר לימדוהו אותה, ובסופו של דבר הוא מצא את אשתו. הוא לא דחף אותה כי אם התחיל לפכור את אצבעות ידיה ולשפשף את כפות רגליה המכוסות בטונות של עפר, ואז דגדג אותה בגסות ששילחה בגופה צמרמורת של יקיצה.

האישה התעוררה עם הקללה האחרונה שהוטחה בטנטאווי באותו לילה, ושאלה אותו בלי חשק ופיה מתמלא בפיהוק, מה עשה לו האיש שהוא מגדף אותו באישון לילה.

אמר לה עבד אל־כרים כשהוא פושט את בגדיו ומכין עצמו לבאות:

אהה, יחרב ביתו של מי שגרם לזה.

עברו חודשים, והנשים, כהרגלן, בישרו לו שיש לו בן חדש, והוא ביקש לו נחמה על השביעי הזה שבא באחרית הימים וגם את בטנו שלו, האחרון, לא יצליחו אבני הארץ למלא.

ועברו חודשים ושנים ועבד אל־כרים עדיין הוסיף ללכת הלוך ומעוד בתוך צבא הנמלים של הילדים שנדחקו על דרכו בלכתו ובבואו. וכל לילה, כשזרועותיו מקופלות לו מאחורי גבו ואפו מרחרח סביב־סביב, גם הוסיף לתהות מהו הפתח, אם בארץ ואם בשמיים, שהם יוצאים ממנו.

.


* הו, אבו א־ריש, שתחיה, ברצון האל. חרוז פופולרי שהילדים שרים בשעת משחק.

.
יוסוף אידריס, 1927–1991, סופר ומחזאי מצרי. למד רפואה באוניברסיטת קהיר. את הקריירה הספרותית שלו החל בתור עיתונאי, ושנים רבות כתב טור בעיתון אל־אהראם. פרסם תשעה מחזות ונחשב למי שהניח את התשתית לתיאטרון המצרי המודרני. אחד־עשר קבצים של סיפורים קצרים פרי עטו ראו אור ותורגמו לעשרים וארבע שפות. סיפוריו הקצרים והרומנים שכתב מתארים באופן ריאליסטי את חיי "האנשים הפשוטים" ומאפשרים התבוננות בחיי היומיום במצרים, על אנושיותם ועל הרבדים שמניעים את גלגלי החיים במדינה.
אילנה המרמן, מתרגמת, סופרת, מסאית ועורכת. תרגמה לעברית עשרות יצירות ספרות, רובן מצרפתית ומגרמנית וקצתן מאנגלית ומספרדית. לאחרונה מתמסרת לתרגום יצירות ספרות מערבית. מפרי עטה ראו בין השאר הספרים "במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל" (עם עובד 2004); "במזל סרטן, מסע לבלי שוב" (עם יורגן ניראד. עם עובד, 2001; אחוזת בית 2017); "אישה לבדה" (אחוזת בית, 2017). פעילה פוליטית בהגנה על זכויות האדם בישראל ובמאבק נגד הכיבוש.

.

 

***

 

על סיפורים מערבית בפרויקט מעבורת

יפתח אלוני

 

קרוב לשנתיים שקדנו במעבורת פרויקט הסיפור הקצר על קטגוריית הסיפורים בערבית. ד"ר רים גאניאם, עורכת הקטגוריה, הצליחה לשכנע את מיטב הסופרים מהעולם הערבי שמעבורת היא פרויקט ספרותי שחוצה פוליטיקה וטריטוריות של התנגדות. הודות לקשריה הצליחה גאניאם לפרוש עבור הפרויקט מניפה ספרותית רחבה של יותר ממאה סיפורים שכתבו סופרות וסופרים מהשורה הראשונה, מסוריה, מצרים, סודן, תוניסיה, מרוקו, אלג'יריה, מצרים ועוד, לצד סופרים פלסטינאים. הסיפורים תורגמו בידי מיטב המתרגמים והמתרגמות, והם מזמנים חוויה ספרותית מיוחדת במינה.

 

יפתח אלוני הוא מייסד פרויקט מעבורת.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשורר הקטלאני סלבדור אספריו, בתרגומו של איתי רון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם": כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?

רבים מאיתנו עונדים בכל שנה את מדבקת דם המכבים המפורסמת של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מתברר, שהקשר בין הפרח למועד נקבע כבר בראשית ימי המדינה

1

קרדיט: אפרת כהן צלמת

הימים הם ימי מרד המכבים, והקרבות היו עזים. המכבים נלחמו בעוז, אך רבים מהם נפלו בקרב. ובכל מקום שבו נשפך דמו של לוחם מכבי, מספרת האגדה המקומית, עלה וצמח מיד פרח קטן, אדום ובוהק כדם. כך זכה הפרח המדובר בשמו: דם המכבים, ובימי אביב אלה ממש הוא עולה ופורח ברחבי ארץ ישראל, מן הצפון ועד השפלה.

מן האגדה העצובה הזאת, שדומות לה קיימות גם בתרבויות אחרות בעולם, אפשר לגלות במהירות את התשובה לשאלה שבה עוסקת הכתבה הזו: כיצד הפך הצמח המוגן לסמל בולט של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה? אבל למרות שהתשובה לכאורה ברורה, ניסינו לבדוק קצת יותר לעומק את שורשי החיבור הזה בהיסטוריה הישראלית הקצרה. מתי בדיוק נוצר הקשר בין הפרח לבין המועד שזה מקרוב נקבע במדינה הצעירה?

1
צילום: גדעון פיזנטי. העלים האדומים הם למעשה עלי חיפוי, בעוד הפרח עצמו הוא צהוב

כשמחפשים באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית, מגלים שהאזכורים הראשונים של הביטוי "דם המכבים" מעל דפי הדפוס היו בעיקר ציטוטים מנאומים נלהבים שניסו להבעיר את האש שתבער בלבותיהם של הצעירים היהודים הציוניים. כותבים ודוברים ביקשו להזכיר שדם המכבים הגיבורים עדיין זורם בעורקיהם של היהודים שישובו בקרוב למולדתם, או אולי כבר שבו וזקוקים לחיזוק. מכאן, הקישור בין גבורתם של המכבים והדם ששפכו לבין הדם שנשפך על הגנת היישוב והמולדת היה כמעט מובן מאליו.

1
שיר על פרח דם המכבים, מתוך עיתון "הצֹפה", 12 בדצמבר 1947. ה"דם" שבשם הפרח מופיע גם בשמו הערבי ("דם האיילה") ובשם הלטיני המדעי

ואכן, האזכור התרבותי בין פרח דם המכבים לבין הנופלים מופיע אולי כבר בימי מלחמת השחרור. בשירו המפורסם של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו", הפרח אינו מופיע בשמו, אך נכתב שם "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים". הרעיון לחבר בין פרח אדום לבין זיכרם של הנופלים בקרב אינו מקורי: הוא נפוץ כבר במלחמת העולם הראשונה, אז הפך הפרג לסמלם של חיילי בריטניה ההרוגים בשדות פלנדריה. בארץ ישראל נדרשו לסמל חדש (שלא יהיה קשור לכובש הבריטי), ולא יזיק שגם ידגיש את הקשר לגיבורים העבריים הקדומים.

אז קשר לנופלים יש, ואגדה יש, וכבר ביום הזיכרון תש"י (1950) עיצבה אישה בשם מרים טרופ פוסטר ליום העצמאות שבו הופיע הפרח שהוזכר בשמו. למרבה הצער את הפוסטר עצמו לא הצלחנו לאתר, ולכן אנו גם לא יודעים מהו בדיוק הפרח שצויר עליו. זאת משום שבאותה תקופה השם "דם המכבים" ניתן בכלל גם לפרח שונה מזה שאנו מכירים כיום, פרח שבימינו נקרא |דמומית". בדמות הפרח הזה הוטבעה סיכת "סמל הנכה" שהוענקה לנכי צה"ל החל משנת 1954. הבילבול הבוטני היה רב, ובאותה שנה ממש הופיע גם בול מיוחד לכבוד יום העצמאות, שעליו הופיע בוודאות פרח דם המכבים המוכר לנו כיום.

1
בול ליום העצמאות השישי, שנת תשי"ד (1954)

 

1
ידיעה על חלוקת סמל הנכה לפצועי מלחמת השחרור. מתוך "על המשמר", 6 במאי 1954. לידיעה המלאה לחצו כאן

אם כן, אפשר אולי לקבוע כי לאחר מלחמת השחרור ובראשית שנות החמישים התקבע השימוש בדם המכבים כסמל לזיכרון הנופלים במערכות ישראל. תורם נוסף לעיצוב סמליות הפרח היה "הזקן" – ממייסדי הפלמ"ח, אלוף צה"ל – יצחק שדה. באחד מהטקסטים הרבים שכתב חזר שדה אל המיתוס ואל הפנייה ללבותיהם של הצעירים המאזינים, חברי הפלמ"ח:

"כך טחן ושטף הזמן את דמויות המכבים, הסיר מהם את הבלתי‏־חשוב, את הקל, והניח רק את ההכרחי לנו… את דם המכבים. ואותו דם, נגיד את הדבר בכל הפשטות והביטחון – נוזל גם בעורקינו. לעניין זה, כמוהו כמוהם. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם". הקטע הזה מדבריו הוקרא גם על קברו במלאת 30 למותו, בשנת 1952.

1
תמונתו של יצחק שדה. בניגוד לקטע המצוטט, צמח דם המכבים אינו נמוך קומה ומתנשא לגובה של כ-40 סנטימטרים

באמצע שנות החמישים נמצאה ראייה נוספת לקיבוע מקומו של הפרח בין סמלי יום הזיכרון כמו גם להשפעת המנהג הבריטי. כפי שבבריטניה נוהגים עד היום לענוד את פרחי הפרג על דש הבגד בטקסי הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, כך נתפרסם בידיעה משנת 1955 כי ילדי בתי הספר היסודיים יתבקשו לענוד את פרח דם המכבים. באותה שנה הוחלט כי הפרח יהיה סמל רשמי של יום הזיכרון.

1
מתוך עיתון "חרות", 18 באפריל 1955

מאמצע שנות השישים מופיע שמו של פרח דם המכבים בעיתונות על רקע אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר בתולדות ישראל: הקמפיין נגד קטיף פרחי בר. דם המכבים היה אחד הפרחים הראשונים שהוכרזו "פרח מוגן" ונאסר לקטוף אותם. כך ככל הנראה התגלגל הנוהג החלופי, להדביק על דש הבגד את המדבקות שרבים מכם ודאי מכירים, והן מופצות בכל שנה במיליוני עותקים על ידי אגף ההנצחה של משרד הביטחון.

1

בשנים האחרונות החלה לפעול בישראל עמותת "דם המכבים" הפועלת במטרה להחליף את הנוהג להדביק מדבקות בענידת סיכה של הפרח, ובעתיד אף לאפשר גידול מסחרי שלו כך שיוכלו לקטפו ללא חשש. בשנת 2019 ערכה העמותה את הפיילוט הראשון והפיצה 30,000 סיכות.

אם אתם זוכרים ויודעים עוד על המסורת הקושרת את דם המכבים לזיכרון הנופלים על הגנת ארץ ישראל, אם הייתם שם ואם נהגתם לענוד את הפרח על בגדכם, ספרו לנו עוד: כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם.

 

כתבות נוספות

לזכור ולא לשכוח: מחברים ספרים לנופלים

גלגוליו של ה'יזכור'

המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי