.
וסת
מגי אוצרי
.
היה לווסת של אלונה הרגל לבוא בדיוק במועדים הכי פחות מתאימים. נגיד בשבוע מילוט בקורס טיס. כשזרקו אותם באמצע שומקום, בלי אוכל וכמעט בלי מים ומסוקים חגים מעליהם כל הזמן והם אמורים להגיע לאיזה יעד מונפץ בלי להיתפס. שמו אותה עם גוני, שהיה בחור נחמד סך הכול, אבל הם בקושי הכירו בשלב הזה, והיא רק ידעה עליו שכולם צוחקים שהוא נראה ומתנהג כמו מרקו מהסדרה של הילדים – עם שיער שחור וחוטם סולד ועיניים גדולות ומן כתמי סומק תמידיים בלחיים – ושהאף שלו תמיד נשמע סתום, ושהוא מן מאעכר כזה שתמיד מחפש איפה לעגל פינות ולרמות כשאף אחד לא רואה. ובעיקר – הוא היה בחור.
זה היה היום הראשון של המחזור. היום הראשון הוא הכי קשה. הכי כאבי ראש וגב, והדימום הכי נוראי, ולפעמים היא הייתה מרגישה בימים הראשונים של המחזור שהיא הולכת להתעלף. היא דחפה מאחורי הג'ריקן איזה עשרים טמפונים קטנים עם מוליך קרטון באריזת נייר. אחר כך היא תאכל את עצמה על הבחירה האידיוטית הזו. למה לא חשבה על זה טיפה יותר.
היו שני משאות שצריך היה לסחוב. היה הג'ריקן, שהיה של עשרה ליטר, אבל התרוקן תוך כדי המסע למרות שכל פעם מילאו אותו בנקודות המים. והיה מכשיר הקשר. שהיה כבד פחות מהג'ריקן במתכונתו המלאה, אבל עדיין כבד. גוני ישר נתן לה את מכשיר הקשר ואמר שיתחלפו בהמשך, והיא הייתה גמורה מידי – עוד לפני שהתחילו – מכדי למחות. הם קיבלו גם קופסה אחת של סוכריות ורטרס אוריגינל, האלה מהפרסומות עם הסבא והמתוק והקרמי. אלו סוכריות שהיא ממש אהבה לפני שיצאה לשבוע המילוט וקצת פחות אחריו. הם קיבלו גם קרע של מפה, שעליו סומנו נקודות של עוקב מים. שיוכלו למלא את הג'ריקן בדרך. בסוף היו אמורים להגיע לנקודת הכינוס.
אז זרקו אותם באיזה חור, והם היו אמורים פשוט להסתדר. להתמצא. כל האירוע אמור היה לדמות את הימים שאחרי נטישת מטוס במהלך פעילות מבצעית. תוך כדי, דלק אחריהם "האויב" המדומה שאמור היה ללכוד אותם. מסוקים של חיל האויר. טרקטורונים של יחידות חי"ר. כלבים של "עוקץ". כולם חיפשו אותם. במהלך היום הם היו אמורים להסתתר מאחורי איזה שיח, לדאוג שלא יראו אותם ולחכות ללילה. בחסות הלילה והחשכה שהוא מביא הם היו אמורים להתחיל לצעוד.
על ההתחלה גוני כבר חיפש איפה לרמות. אמנם עשו עליהם חיפוש לפני היציאה, לוודא שהם לא מבריחים משהו, אבל מסתבר שבתחתונים של גוני לא חיטטו מספיק טוב, כי הוא החביא שם נחשי גומי.
"נחשי גומי זה גאוני", הוא אמר, "יודעת למה? כי זה שקט. זה שקט ולא שומעים. בהתחלה חשבתי להחביא שם זיתים אבל כשניסיתי זה הרטיב לי את כל התחתונים ונהיה להם ריח של מיץ זיתים וזה נראה כאילו ברח לי. בקיצור סיפור. נחשי גומי זה מושלם. זה סוכר, זה שקט, זה יבש. מואה". הוא סיים בהצמדת האצבעות לשפתיו וחיקוי נשיקה. "בסט של הבסט. רוצה?"
בהתחלה אלונה הזדעזעה מאיפה שהנחשים האלה אוחסנו לפני שגוני העביר אותם לתיק, וסירבה בנימוס. מה היא צריכה עכשיו לאכול נחש גומי ולגלות עליו שערות ערווה? זה מגעיל והיא עוד לא מספיק רעבה בשביל זה. אבל היא הרגישה קצת מטומטמת שלא חשבה על משהו כזה בעצמה. נחשי גומי בחזייה, נגיד. בחיים לא היו מחפשים לה שמה. אבל האמת שלא היו לה ביצים לרמות בכל מקרה.
שניהם היו כל כך מסכנים, ילדים ומצחינים שדי מהר אפילו מתח מיני לא היה ביניהם. אחרי השבוע הזה גוני יהפוך לחבר ממש טוב שלה. אולי הכי טוב בקורס. אולי אפילו היחיד. רוב הזמן היא אמנם הייתה בחבר'ה אבל הרי לא באמת. הם לא הרגישו בנוח במחיצתה. שילוב של התנשאות כלפיה וערגה אליה הכתיבו סגנון שיח עצור ומדוד. היה לה קשה עם זה בהתחלה, אבל בסוף מתרגלים להכול, והיא התרגלה לבדידות. בתחילה היו לה ציפיות מרחיקות לכת, ליצור חברויות לכל החיים, בונדינג אמיתי של צבא, אבל האמביציה הזו התפוגגה ככל שחלף הזמן. בתחילה גם חשבה שתתחבר יותר לבנות בקורס – נגיד – אבל רובן הודחו בצ'קים של ההתחלה, ואחריהם נשארו רק היא ואלה. היא אמנם ניסתה לשדר לאלה – שגם חלקה איתה חדר – "בואי, זה לא כאילו שיש לנו יותר מדי אלטרנטיבות", אבל אלה ממש נמנעה ממנה במפגיע. כמעט החרימה אותה. כאילו לא רצתה להיות מזוהה איתה, ואלונה ניסתה וניסתה לפצח את זה אבל פשוט לא הבינה מה הרתיע אותה כל כך: אם סתם לא חיבבה אותה, או שאולי לא בא לה טוב שהיא מכפר שלם, או שאולי היא חוותה אותה כאיום או כתחרות, ואולי פשוט לא רצתה להיות מזוהה יותר מדי כבת. כבת של בנות. היא נורא ניסתה להיכנס לחבורות של הבנים, והאמת שרוב הזמן די הצליחה, אפילו באופן מעורר השתאות. אלונה זוכרת איך קינאה כשהייתה מביטה בה מעשנת עם החבורה של יאיר מנשרוב ועודד אילני. היא נראתה ממש חלק מהם. זזה כמוהם וצחקה כמוהם, ולפרקים נראה היה שהמבט שלהם לא משתנה כשהוא חולף על פני הגוף שלה. כשאלה תודח, בתחילת השנה השנייה של הקורס, אלונה תופתע מכמה שזה יעציב אותה. אפילו זה שהיא תשאיר לה את כל החדר לגמרי לעצמה לא יספיק כדי לנחם.
גוני ואלונה רבצו בתוך איזו ערימה לא נוחה של שיחים יבשושיים. במשך רוב היום הם היו צריכים רק לחכות. לשרוף את הזמן ולא להיראות. מדי פעם נשמע בשמיים מסוק, והרוטור שלו בישר את בואו ממרחק, מותיר להם כמה שניות להיטיב את תנוחת המסתור שלהם. פעם אחת גוני שכח לסדר את התיק ככה שלא יראו אותו, ומישהו מפנים המטוס הדביק על השמשה דף נייר שעליו נכתב בגדול בטוש שחור "מינוס חמש".
"כסאוחתכ יא בן זונה," גוני סינן, מקלל את ההוא מהמסוק אבל בעצם כועס על הרשלנות שלו עצמו. גם אלונה כעסה עליו אבל היא לא אמרה כלום. בכלל, במהלך הקורס היא למדה שעדיף לה לדבר איתם כמה שפחות. לבלוט כמה שפחות. לגלות כמה שפחות. למשוך כמה שפחות אש. גם ככה כל העיניים היו עליה רוב הזמן. חיכו שיקרה לה משהו או שהיא תעשה משהו, ואפילו לא ידעו מה.
האמת שגם אלונה וגם גוני הופתעו מכמה מעט זמן לקח לרעב להגיע. גם השיעמום הרג אותם. אז הם התחילו לפנטז מה יאכלו כשהכול ייגמר. שניהם היו רק בני תשע־עשרה, אז החלומות הקולינריים שלהם היו מאוד בסיסיים.
"וואי איך הייתי מפרקת שניצל עכשיו," אלונה לחשה.
"אני מת. מת לפירה. מת. עם קציצה ליד, איך?" גוני הוסיף, מוצץ ברעש את הסוכרייה שבפיו.
"וואי, קציצות…" אלונה התענגה על זיכרון הטעם. הראש שלה היה שעון על הג'ריקן, ופתאום היא התחילה להרגיש משהו. איזו לחות.
"טוסט. עם גבנ"צ," גוני המשיך, לא משגיח בגופה של אלונה המזנק בחרדה כדי לבחון את התיק. רק כשהיא סיננה "פאק", הוא קלט שמשהו לא בסדר.
"מה?" הוא התרומם משכיבה.
"פאק פאק פאקקקקק," אלונה לפתה את מצחה. "שיט אכלנו אותה! שיט שיט."
"מה??" פחד התגנב לקולו של גוני.
"הג'ריקן. הג'ריקן דלף." אלונה פנתה לגוני, מבטה משדר אומללות.
"מה, איבדנו הרבה מים?" גוני שאל. "יאללה שטויות, הנקודת מים לא רחוקה, נסתדר."
"לא יודעת. שיט." אלונה סירבה להירגע. "זה לא רק זה. הכול נרטב, כסאומו. הכול."
היא הוציאה מהתיק עיסה לבנה שהייתה פעם שני גלילי נייר טואלט.
"יא אללה," גוני פיצח את הסוכריה שבפיו, "איזה דפוק זה."
אלונה דחפה את היד לעומק התיק. היא ידעה כבר שאין סיכוי, אבל העיסה הקשיחה והרטובה שנתקלה בקצות האצבעות הבהירה לה מיד – הלכו הטמפונים.
את שארית המסע אלונה העבירה בתפילות ובחרדה אמיתית. בפנים היה לה טמפון ג'מבו הכי גדול שמצאה, שהחדירה רגע לפני היציאה. מתחת לו הייתה תחבושת סופגת ללילה שאמורה להחזיק די יפה את היום הראשון. היא רק צריכה להתפלל. להתפלל שלא ידלוף לה. איזה פדיחות.
הפרצוף חמור הסבר שלה מסגיר אותה קצת.
"טוב נו מה, כולה קצת נייר טואלט רטוב. ממילא אני בעצירות, את?" גוני חייך.
אלונה ניסתה לחייך בחזרה, אבל הלחץ הפך את החיוך לקפוץ ונוקשה, וגם אותה לקפוצה ונוקשה.
הלילה ירד והם התחילו לצעוד לעבר נקודת המים הראשונה. אלונה הרגישה שהיא תכף מתעלפת עקב ירידת סוכר, אבל לא אמרה כלום.
"את נראית קצת חיוורת," גוני פנה אליה תוך כדי הצעידה. "אולי תיקחי סוכרייה?"
"לא לא, אני בסדר," היא ענתה ופתאום גוני עצר. בתוך החשכה הוא ראה משהו.
"מה?" אלונה נדרכה. גוני לא השיב ופשוט חתך דוך הצידה.
"מה אתה עושה," היא הסתכלה כדי לוודא במפה, "זה בכלל לא הכיוון".
"שנייה, נו," גוני ענה מלפנים, והיא יכלה לשמוע שהוא מחייך.
חצי שעה אחר כך, כשהבטן שלהם מלאה בשסק טרי מן המטע שליד, היא תצחקק איתו גם, והפעם החיוך יהיה אמיתי.
במשך הימים שאחר כך גוני יעגל פינות בכל מה שאפשר, כולל לגשת למשפחה ערבית שעושה על האש באזור ולבקש כנפיים. אלונה תזרום איתו ולא תגיד כלום. היא אפילו תאכל מנחשי הגומי. כשהם יצטרכו לחרבן, גוני יתלוש את השרוולים של המדים שלו, והם ינגבו איתם, ואלונה תחשוב שזה קורע מצחוק ושניהם יגיעו למצב כפית של הזיות רעב וחום. הם יברחו יחד מטרקטורון דלוק פנסים שכמעט יתפוס אותם בלילה השני וירגישו שהם בורחים יחד מאלקטרז, וכשיחשבו שהם כבר בטוחים ממנו, כלב של עוקץ יריח אותם, ויוריד להם עוד עשר נקודות. בנקודת האיסוף גוני יפרגן לאלונה להנחית את המסוק, ויעלה עליו מיד אחריה. גם כשיֵרדו ממנו, הוא ייצמד אליה מאחור בתור למרק הירקות הסמיך – שאמור להרגיל את הבטן שלהם לאוכל, ומוגש למרות שהטמפרטורה בחוץ היא שלושים מעלות.
בשלב מסוים, היא תרגיש שהוא קצת מגזים ותגיד לו בהקנטה חברית: "טוב, מה נדבקת לי לתחת," והוא ילחש לה לאוזן, "נראה לי שאת צריכה ללכת לשירותים. אני אלווה אותך". והוא ילך איתה עד לדלת של השירותים של הבנות, ויסתיר את המאחורה שלה כל הדרך עד שהיא תיכנס פנימה.
והוא גם יארגן לה איכשהו מכנסיים להחלפה, בזמן שהיא תזרוק לפח את המכנסיים עם הכתם של הדם.
מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. פרסמה שלושה ספרים: "שתי השמשות של דדיקה" (2015), "כותבת הנאומים" (2017) ו"עיניים אדומות" (2019), כולם בהוצאת כנרת זמורה־דביר. הסיפור "וסת" – מתוך הרומן בכתובים "אל אי שם".
» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטעים מתוך ממואר מאויר בכתובים מאת יובל ישראלי