בעבודה | וסת – קטע מרומן בכתובים מאת מגי אוצרי

"שניהם היו כל כך מסכנים, ילדים ומצחינים שדי מהר אפילו מתח מיני לא היה ביניהם. אחרי השבוע הזה גוני יהפוך לחבר ממש טוב שלה. אולי הכי טוב בקורס. אולי אפילו היחיד."

אוהד שאלתיאל, "וקנה־קש שהתעופף ברוח / הבריק וזרח כאחד הכוכבים. // האור והצל כאשכולות ענבים / שחורים וירוקים התלויים בזמורה" (מתוך "קריעה", דליה רביקוביץ), חלק מהסדרה "זיקוקין", צבע שמן, זפת ולכות על בד, גריעה בסכין, 40X30 ס"מ, 2016

.

וסת

מגי אוצרי

.

היה לווסת של אלונה הרגל לבוא בדיוק במועדים הכי פחות מתאימים. נגיד בשבוע מילוט בקורס טיס. כשזרקו אותם באמצע שומקום, בלי אוכל וכמעט בלי מים ומסוקים חגים מעליהם כל הזמן והם אמורים להגיע לאיזה יעד מונפץ בלי להיתפס. שמו אותה עם גוני, שהיה בחור נחמד סך הכול, אבל הם בקושי הכירו בשלב הזה, והיא רק ידעה עליו שכולם צוחקים שהוא נראה ומתנהג כמו מרקו מהסדרה של הילדים – עם שיער שחור וחוטם סולד ועיניים גדולות ומן כתמי סומק תמידיים בלחיים – ושהאף שלו תמיד נשמע סתום, ושהוא מן מאעכר כזה שתמיד מחפש איפה לעגל פינות ולרמות כשאף אחד לא רואה. ובעיקר – הוא היה בחור.

זה היה היום הראשון של המחזור. היום הראשון הוא הכי קשה. הכי כאבי ראש וגב, והדימום הכי נוראי, ולפעמים היא הייתה מרגישה בימים הראשונים של המחזור שהיא הולכת להתעלף. היא דחפה מאחורי הג'ריקן איזה עשרים טמפונים קטנים עם מוליך קרטון באריזת נייר. אחר כך היא תאכל את עצמה על הבחירה האידיוטית הזו. למה לא חשבה על זה טיפה יותר.

היו שני משאות שצריך היה לסחוב. היה הג'ריקן, שהיה של עשרה ליטר, אבל התרוקן תוך כדי המסע למרות שכל פעם מילאו אותו בנקודות המים. והיה מכשיר הקשר. שהיה כבד פחות מהג'ריקן במתכונתו המלאה, אבל עדיין כבד. גוני ישר נתן לה את מכשיר הקשר ואמר שיתחלפו בהמשך, והיא הייתה גמורה מידי – עוד לפני שהתחילו – מכדי למחות. הם קיבלו גם קופסה אחת של סוכריות ורטרס אוריגינל, האלה מהפרסומות עם הסבא והמתוק והקרמי. אלו סוכריות שהיא ממש אהבה לפני שיצאה לשבוע המילוט וקצת פחות אחריו. הם קיבלו גם קרע של מפה, שעליו סומנו נקודות של עוקב מים. שיוכלו למלא את הג'ריקן בדרך. בסוף היו אמורים להגיע לנקודת הכינוס.

אז זרקו אותם באיזה חור, והם היו אמורים פשוט להסתדר. להתמצא. כל האירוע אמור היה לדמות את הימים שאחרי נטישת מטוס במהלך פעילות מבצעית. תוך כדי, דלק אחריהם "האויב" המדומה שאמור היה ללכוד אותם. מסוקים של חיל האויר. טרקטורונים של יחידות חי"ר. כלבים של "עוקץ". כולם חיפשו אותם. במהלך היום הם היו אמורים להסתתר מאחורי איזה שיח, לדאוג שלא יראו אותם ולחכות ללילה. בחסות הלילה והחשכה שהוא מביא הם היו אמורים להתחיל לצעוד.

על ההתחלה גוני כבר חיפש איפה לרמות. אמנם עשו עליהם חיפוש לפני היציאה, לוודא שהם לא מבריחים משהו, אבל מסתבר שבתחתונים של גוני לא חיטטו מספיק טוב, כי הוא החביא שם נחשי גומי.

"נחשי גומי זה גאוני", הוא אמר, "יודעת למה? כי זה שקט. זה שקט ולא שומעים. בהתחלה חשבתי להחביא שם זיתים אבל כשניסיתי זה הרטיב לי את כל התחתונים ונהיה להם ריח של מיץ זיתים וזה נראה כאילו ברח לי. בקיצור סיפור. נחשי גומי זה מושלם. זה סוכר, זה שקט, זה יבש. מואה". הוא סיים בהצמדת האצבעות לשפתיו וחיקוי נשיקה. "בסט של הבסט. רוצה?"

בהתחלה אלונה הזדעזעה מאיפה שהנחשים האלה אוחסנו לפני שגוני העביר אותם לתיק, וסירבה בנימוס. מה היא צריכה עכשיו לאכול נחש גומי ולגלות עליו שערות ערווה? זה מגעיל והיא עוד לא מספיק רעבה בשביל זה. אבל היא הרגישה קצת מטומטמת שלא חשבה על משהו כזה בעצמה. נחשי גומי בחזייה, נגיד. בחיים לא היו מחפשים לה שמה. אבל האמת שלא היו לה ביצים לרמות בכל מקרה.

שניהם היו כל כך מסכנים, ילדים ומצחינים שדי מהר אפילו מתח מיני לא היה ביניהם. אחרי השבוע הזה גוני יהפוך לחבר ממש טוב שלה. אולי הכי טוב בקורס. אולי אפילו היחיד. רוב הזמן היא אמנם הייתה בחבר'ה אבל הרי לא באמת. הם לא הרגישו בנוח במחיצתה. שילוב של התנשאות כלפיה וערגה אליה הכתיבו סגנון שיח עצור ומדוד. היה לה קשה עם זה בהתחלה, אבל בסוף מתרגלים להכול, והיא התרגלה לבדידות. בתחילה היו לה ציפיות מרחיקות לכת, ליצור חברויות לכל החיים, בונדינג אמיתי של צבא, אבל האמביציה הזו התפוגגה ככל שחלף הזמן. בתחילה גם חשבה שתתחבר יותר לבנות בקורס – נגיד – אבל רובן הודחו בצ'קים של ההתחלה, ואחריהם נשארו רק היא ואלה. היא אמנם ניסתה לשדר לאלה – שגם חלקה איתה חדר – "בואי, זה לא כאילו שיש לנו יותר מדי אלטרנטיבות", אבל אלה ממש נמנעה ממנה במפגיע. כמעט החרימה אותה. כאילו לא רצתה להיות מזוהה איתה, ואלונה ניסתה וניסתה לפצח את זה אבל פשוט לא הבינה מה הרתיע אותה כל כך: אם סתם לא חיבבה אותה, או שאולי לא בא לה טוב שהיא מכפר שלם, או שאולי היא חוותה אותה כאיום או כתחרות, ואולי פשוט לא רצתה להיות מזוהה יותר מדי כבת. כבת של בנות. היא נורא ניסתה להיכנס לחבורות של הבנים, והאמת שרוב הזמן די הצליחה, אפילו באופן מעורר השתאות. אלונה זוכרת איך קינאה כשהייתה מביטה בה מעשנת עם החבורה של יאיר מנשרוב ועודד אילני. היא נראתה ממש חלק מהם. זזה כמוהם וצחקה כמוהם, ולפרקים נראה היה שהמבט שלהם לא משתנה כשהוא חולף על פני הגוף שלה. כשאלה תודח, בתחילת השנה השנייה של הקורס, אלונה תופתע מכמה שזה יעציב אותה. אפילו זה שהיא תשאיר לה את כל החדר לגמרי לעצמה לא יספיק כדי לנחם.

גוני ואלונה רבצו בתוך איזו ערימה לא נוחה של שיחים יבשושיים. במשך רוב היום הם היו צריכים רק לחכות. לשרוף את הזמן ולא להיראות. מדי פעם נשמע בשמיים מסוק, והרוטור שלו בישר את בואו ממרחק, מותיר להם כמה שניות להיטיב את תנוחת המסתור שלהם. פעם אחת גוני שכח לסדר את התיק ככה שלא יראו אותו, ומישהו מפנים המטוס הדביק על השמשה דף נייר שעליו נכתב בגדול בטוש שחור "מינוס חמש".

"כסאוחתכ יא בן זונה," גוני סינן, מקלל את ההוא מהמסוק אבל בעצם כועס על הרשלנות שלו עצמו. גם אלונה כעסה עליו אבל היא לא אמרה כלום. בכלל, במהלך הקורס היא למדה שעדיף לה לדבר איתם כמה שפחות. לבלוט כמה שפחות. לגלות כמה שפחות. למשוך כמה שפחות אש. גם ככה כל העיניים היו עליה רוב הזמן. חיכו שיקרה לה משהו או שהיא תעשה משהו, ואפילו לא ידעו מה.

האמת שגם אלונה וגם גוני הופתעו מכמה מעט זמן לקח לרעב להגיע. גם השיעמום הרג אותם. אז הם התחילו לפנטז מה יאכלו כשהכול ייגמר. שניהם היו רק בני תשע־עשרה, אז החלומות הקולינריים שלהם היו מאוד בסיסיים.

"וואי איך הייתי מפרקת שניצל עכשיו," אלונה לחשה.

"אני מת. מת לפירה. מת. עם קציצה ליד, איך?" גוני הוסיף, מוצץ ברעש את הסוכרייה שבפיו.

"וואי, קציצות…" אלונה התענגה על זיכרון הטעם. הראש שלה היה שעון על הג'ריקן, ופתאום היא התחילה להרגיש משהו. איזו לחות.

"טוסט. עם גבנ"צ," גוני המשיך, לא משגיח בגופה של אלונה המזנק בחרדה כדי לבחון את התיק. רק כשהיא סיננה "פאק", הוא קלט שמשהו לא בסדר.

"מה?" הוא התרומם משכיבה.

"פאק פאק פאקקקקק," אלונה לפתה את מצחה. "שיט אכלנו אותה! שיט שיט."

"מה??" פחד התגנב לקולו של גוני.

"הג'ריקן. הג'ריקן דלף." אלונה פנתה לגוני, מבטה משדר אומללות.

"מה, איבדנו הרבה מים?" גוני שאל. "יאללה שטויות, הנקודת מים לא רחוקה, נסתדר."

"לא יודעת. שיט." אלונה סירבה להירגע. "זה לא רק זה. הכול נרטב, כסאומו. הכול."

היא הוציאה מהתיק עיסה לבנה שהייתה פעם שני גלילי נייר טואלט.

"יא אללה," גוני פיצח את הסוכריה שבפיו, "איזה דפוק זה."

אלונה דחפה את היד לעומק התיק. היא ידעה כבר שאין סיכוי, אבל העיסה הקשיחה והרטובה שנתקלה בקצות האצבעות הבהירה לה מיד – הלכו הטמפונים.

את שארית המסע אלונה העבירה בתפילות ובחרדה אמיתית. בפנים היה לה טמפון ג'מבו הכי גדול שמצאה, שהחדירה רגע לפני היציאה. מתחת לו הייתה תחבושת סופגת ללילה שאמורה להחזיק די יפה את היום הראשון. היא רק צריכה להתפלל. להתפלל שלא ידלוף לה. איזה פדיחות.

הפרצוף חמור הסבר שלה מסגיר אותה קצת.

"טוב נו מה, כולה קצת נייר טואלט רטוב. ממילא אני בעצירות, את?" גוני חייך.

אלונה ניסתה לחייך בחזרה, אבל הלחץ הפך את החיוך לקפוץ ונוקשה, וגם אותה לקפוצה ונוקשה.

הלילה ירד והם התחילו לצעוד לעבר נקודת המים הראשונה. אלונה הרגישה שהיא תכף מתעלפת עקב ירידת סוכר, אבל לא אמרה כלום.

"את נראית קצת חיוורת," גוני פנה אליה תוך כדי הצעידה. "אולי תיקחי סוכרייה?"

"לא לא, אני בסדר," היא ענתה ופתאום גוני עצר. בתוך החשכה הוא ראה משהו.

"מה?" אלונה נדרכה. גוני לא השיב ופשוט חתך דוך הצידה.

"מה אתה עושה," היא הסתכלה כדי לוודא במפה, "זה בכלל לא הכיוון".

"שנייה, נו," גוני ענה מלפנים, והיא יכלה לשמוע שהוא מחייך.

חצי שעה אחר כך, כשהבטן שלהם מלאה בשסק טרי מן המטע שליד, היא תצחקק איתו גם, והפעם החיוך יהיה אמיתי.

במשך הימים שאחר כך גוני יעגל פינות בכל מה שאפשר, כולל לגשת למשפחה ערבית שעושה על האש באזור ולבקש כנפיים. אלונה תזרום איתו ולא תגיד כלום. היא אפילו תאכל מנחשי הגומי. כשהם יצטרכו לחרבן, גוני יתלוש את השרוולים של המדים שלו, והם ינגבו איתם, ואלונה תחשוב שזה קורע מצחוק ושניהם יגיעו למצב כפית של הזיות רעב וחום. הם יברחו יחד מטרקטורון דלוק פנסים שכמעט יתפוס אותם בלילה השני וירגישו שהם בורחים יחד מאלקטרז, וכשיחשבו שהם כבר בטוחים ממנו, כלב של עוקץ יריח אותם, ויוריד להם עוד עשר נקודות. בנקודת האיסוף גוני יפרגן לאלונה להנחית את המסוק, ויעלה עליו מיד אחריה. גם כשיֵרדו ממנו, הוא ייצמד אליה מאחור בתור למרק הירקות הסמיך – שאמור להרגיל את הבטן שלהם לאוכל, ומוגש למרות שהטמפרטורה בחוץ היא שלושים מעלות.

בשלב מסוים, היא תרגיש שהוא קצת מגזים ותגיד לו בהקנטה חברית: "טוב, מה נדבקת לי לתחת," והוא ילחש לה לאוזן, "נראה לי שאת צריכה ללכת לשירותים. אני אלווה אותך". והוא ילך איתה עד לדלת של השירותים של הבנות, ויסתיר את המאחורה שלה כל הדרך עד שהיא תיכנס פנימה.

והוא גם יארגן לה איכשהו מכנסיים להחלפה, בזמן שהיא תזרוק לפח את המכנסיים עם הכתם של הדם.

 

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. פרסמה שלושה ספרים: "שתי השמשות של דדיקה" (2015), "כותבת הנאומים" (2017) ו"עיניים אדומות" (2019), כולם בהוצאת כנרת זמורה־דביר. הסיפור "וסת" – מתוך הרומן בכתובים "אל אי שם".

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטעים מתוך ממואר מאויר בכתובים מאת יובל ישראלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם": כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?

רבים מאיתנו עונדים בכל שנה את מדבקת דם המכבים המפורסמת של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מתברר, שהקשר בין הפרח למועד נקבע כבר בראשית ימי המדינה

1

קרדיט: אפרת כהן צלמת

הימים הם ימי מרד המכבים, והקרבות היו עזים. המכבים נלחמו בעוז, אך רבים מהם נפלו בקרב. ובכל מקום שבו נשפך דמו של לוחם מכבי, מספרת האגדה המקומית, עלה וצמח מיד פרח קטן, אדום ובוהק כדם. כך זכה הפרח המדובר בשמו: דם המכבים, ובימי אביב אלה ממש הוא עולה ופורח ברחבי ארץ ישראל, מן הצפון ועד השפלה.

מן האגדה העצובה הזאת, שדומות לה קיימות גם בתרבויות אחרות בעולם, אפשר לגלות במהירות את התשובה לשאלה שבה עוסקת הכתבה הזו: כיצד הפך הצמח המוגן לסמל בולט של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה? אבל למרות שהתשובה לכאורה ברורה, ניסינו לבדוק קצת יותר לעומק את שורשי החיבור הזה בהיסטוריה הישראלית הקצרה. מתי בדיוק נוצר הקשר בין הפרח לבין המועד שזה מקרוב נקבע במדינה הצעירה?

1
צילום: גדעון פיזנטי. העלים האדומים הם למעשה עלי חיפוי, בעוד הפרח עצמו הוא צהוב

כשמחפשים באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית, מגלים שהאזכורים הראשונים של הביטוי "דם המכבים" מעל דפי הדפוס היו בעיקר ציטוטים מנאומים נלהבים שניסו להבעיר את האש שתבער בלבותיהם של הצעירים היהודים הציוניים. כותבים ודוברים ביקשו להזכיר שדם המכבים הגיבורים עדיין זורם בעורקיהם של היהודים שישובו בקרוב למולדתם, או אולי כבר שבו וזקוקים לחיזוק. מכאן, הקישור בין גבורתם של המכבים והדם ששפכו לבין הדם שנשפך על הגנת היישוב והמולדת היה כמעט מובן מאליו.

1
שיר על פרח דם המכבים, מתוך עיתון "הצֹפה", 12 בדצמבר 1947. ה"דם" שבשם הפרח מופיע גם בשמו הערבי ("דם האיילה") ובשם הלטיני המדעי

ואכן, האזכור התרבותי בין פרח דם המכבים לבין הנופלים מופיע אולי כבר בימי מלחמת השחרור. בשירו המפורסם של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו", הפרח אינו מופיע בשמו, אך נכתב שם "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים". הרעיון לחבר בין פרח אדום לבין זיכרם של הנופלים בקרב אינו מקורי: הוא נפוץ כבר במלחמת העולם הראשונה, אז הפך הפרג לסמלם של חיילי בריטניה ההרוגים בשדות פלנדריה. בארץ ישראל נדרשו לסמל חדש (שלא יהיה קשור לכובש הבריטי), ולא יזיק שגם ידגיש את הקשר לגיבורים העבריים הקדומים.

אז קשר לנופלים יש, ואגדה יש, וכבר ביום הזיכרון תש"י (1950) עיצבה אישה בשם מרים טרופ פוסטר ליום העצמאות שבו הופיע הפרח שהוזכר בשמו. למרבה הצער את הפוסטר עצמו לא הצלחנו לאתר, ולכן אנו גם לא יודעים מהו בדיוק הפרח שצויר עליו. זאת משום שבאותה תקופה השם "דם המכבים" ניתן בכלל גם לפרח שונה מזה שאנו מכירים כיום, פרח שבימינו נקרא |דמומית". בדמות הפרח הזה הוטבעה סיכת "סמל הנכה" שהוענקה לנכי צה"ל החל משנת 1954. הבילבול הבוטני היה רב, ובאותה שנה ממש הופיע גם בול מיוחד לכבוד יום העצמאות, שעליו הופיע בוודאות פרח דם המכבים המוכר לנו כיום.

1
בול ליום העצמאות השישי, שנת תשי"ד (1954)

 

1
ידיעה על חלוקת סמל הנכה לפצועי מלחמת השחרור. מתוך "על המשמר", 6 במאי 1954. לידיעה המלאה לחצו כאן

אם כן, אפשר אולי לקבוע כי לאחר מלחמת השחרור ובראשית שנות החמישים התקבע השימוש בדם המכבים כסמל לזיכרון הנופלים במערכות ישראל. תורם נוסף לעיצוב סמליות הפרח היה "הזקן" – ממייסדי הפלמ"ח, אלוף צה"ל – יצחק שדה. באחד מהטקסטים הרבים שכתב חזר שדה אל המיתוס ואל הפנייה ללבותיהם של הצעירים המאזינים, חברי הפלמ"ח:

"כך טחן ושטף הזמן את דמויות המכבים, הסיר מהם את הבלתי‏־חשוב, את הקל, והניח רק את ההכרחי לנו… את דם המכבים. ואותו דם, נגיד את הדבר בכל הפשטות והביטחון – נוזל גם בעורקינו. לעניין זה, כמוהו כמוהם. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם". הקטע הזה מדבריו הוקרא גם על קברו במלאת 30 למותו, בשנת 1952.

1
תמונתו של יצחק שדה. בניגוד לקטע המצוטט, צמח דם המכבים אינו נמוך קומה ומתנשא לגובה של כ-40 סנטימטרים

באמצע שנות החמישים נמצאה ראייה נוספת לקיבוע מקומו של הפרח בין סמלי יום הזיכרון כמו גם להשפעת המנהג הבריטי. כפי שבבריטניה נוהגים עד היום לענוד את פרחי הפרג על דש הבגד בטקסי הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, כך נתפרסם בידיעה משנת 1955 כי ילדי בתי הספר היסודיים יתבקשו לענוד את פרח דם המכבים. באותה שנה הוחלט כי הפרח יהיה סמל רשמי של יום הזיכרון.

1
מתוך עיתון "חרות", 18 באפריל 1955

מאמצע שנות השישים מופיע שמו של פרח דם המכבים בעיתונות על רקע אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר בתולדות ישראל: הקמפיין נגד קטיף פרחי בר. דם המכבים היה אחד הפרחים הראשונים שהוכרזו "פרח מוגן" ונאסר לקטוף אותם. כך ככל הנראה התגלגל הנוהג החלופי, להדביק על דש הבגד את המדבקות שרבים מכם ודאי מכירים, והן מופצות בכל שנה במיליוני עותקים על ידי אגף ההנצחה של משרד הביטחון.

1

בשנים האחרונות החלה לפעול בישראל עמותת "דם המכבים" הפועלת במטרה להחליף את הנוהג להדביק מדבקות בענידת סיכה של הפרח, ובעתיד אף לאפשר גידול מסחרי שלו כך שיוכלו לקטפו ללא חשש. בשנת 2019 ערכה העמותה את הפיילוט הראשון והפיצה 30,000 סיכות.

אם אתם זוכרים ויודעים עוד על המסורת הקושרת את דם המכבים לזיכרון הנופלים על הגנת ארץ ישראל, אם הייתם שם ואם נהגתם לענוד את הפרח על בגדכם, ספרו לנו עוד: כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם.

 

כתבות נוספות

לזכור ולא לשכוח: מחברים ספרים לנופלים

גלגוליו של ה'יזכור'

המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי

חגיגי לפסח | זר ההמלצות של המוסך

המערכת ממליצה על ספרים שחבל לפספס

מרים כבסה, "לא מכאן", שמן על פשתן, 2019. מתוך התערוכה "הגוף המכני", מוזיאון בר־דוד, קיבוץ ברעם (אוצר: אבי איפרגן)

.

הולכים לפגוש את האיש / ג׳יימס בולדווין

ממליצה: דפנה לוי

״לא, אי אפשר לא לסבול. אבל אתה עושה מה שאפשר כדי לא לטבוע בתוך זה, להישאר מעל זה, לעשות שזה ייראה – נו, כמוך. כאילו עשית משהו, בסדר, ועכשיו אתה סובל בגלל זה, אתה מבין?… אולי עדיף כבר לעשות משהו בשביל שתהיה לזה סיבה, לא משנה איזו.״

המשפט הזה, מתוך ״הבלוז של סוני״, אחד משמונת הסיפורים בקובץ הולכים לפגוש את האיש, מזקק את הלך הרוח של גיבוריו של ג׳יימס בולדווין כולם: הם חיים במציאות שנרמלה לחלוטין את הגזענות, האפליה, ההתנכלות והרמיסה שלהם, והם עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. הם לא תמיד מצליחים, וגם כשכן, ההישרדות הזו מוקפת שברונות לב, צלקות, זיכרונות מרים ותקווה מאחזת עיניים. הפרוזה של בולדווין, מפוכחת, חריפה וחכמה באמת, היא שהופכת את הקדרות הזו לחוויית קריאה שאינה רק מרתקת אלא גם מרחיבת לב.

כשהולכים לפגוש את האיש, אוסף הסיפורים הקצרים היחיד של בולדווין, ראה אור ב־1965, הניו יורק טיימס כתב עליו שמדובר באכזבה, בצבר קלישאות, וכי כוחו כמתעד, מסאי ואקטיביסט מתמסמס בניסיונות לכתוב בדיון. אלא שהסיפורים כאן רחוקים מלהיות בדויים, משום שבולדווין מכיר אותם היטב – את האנשים וקולותיהם ואת הבורות הנפערים בחייהם. והכתיבה שלו עליהם מדויקת וחסכנית, ויש בה הומור ואנושיות, אכזריות וחום במינונים משתנים, היוצרים ספרות המסוגלת לשלוח קנוקנות ממרחק שנים, יבּשות ומעמדות, שלא ירפו ממי שיקרא את הספר.

ג׳יימס בולדווין, "הולכים לפגוש את האיש", ספריית פועלים, 2020. מאנגלית: זהר אלמקייס ויואב רוזן

 

***

.

בדידות או / נורית זרחי

ממליצה: טל ניצן

"עד כמה לתת פֶּה לבדידות?" שואלת נורית זרחי. "ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?" אבל הדיבור על כך, מביש ומביך ולא־נהוג כפי שהוא, נכפה עליה "כמו פיהוק או שיעול". כך, בד בבד, באקרובטיקה הזרחיית, היא גם מדברת על הבדידות בשפה פרטית־ביוגרפית ופיוטית־רבת המצאה, גם הופכת את החוויה הקיומית האישית לעניין אנושי אוניברסלי נוגע־בכול (נכון, אפשר לומר את זה ואמנם אומרים על כל כתיבה אוטוביוגרפית משובחת ובכל זאת, בכל זאת), וגם מותירה מקום להסתייגות מן הדיבור על הבדידות, הסתייגות שהיא למעשה עוד פן של הבדידות ולפיכך מחזקת דווקא את המחשתה.

העלמה ב', זו שאין לומר את שמה, יש לה מקום ניכר גם בשירת זרחי. מטבע הדברים השירה מאפשרת לדון בה (גם) בעקיפין, מטאפורית וסימבולית: "… הַגּוּף שֶׁהוּא עִיר חֲסוּמָה / מִבִּפְנִים כְּמוֹ מִבַּחוּץ", ולכוונן דרגות שונות של מפורשות: "וְלֹא יָכֹלְתִּי / לִטְרֹף אֶרֶץ, רַק אֶת עַצְמִי / יָכֹלְתִּי" (מתוך אררט, הקיבוץ המאוחד, 2015). פרוזה אוטוביוגרפית, לעומת זאת, מחייבת (עד כמה שאפשר לחייב את זרחי) התייחסות קונקרטית. זרחי דווקא מתמסרת לאילוץ הזה, ופורשת כאן את קיצור תולדות הבדידות, מהחינוך הקיבוצי־הציוני שסילק את הבדידות מן הקיום הלגיטימי ומן השפה, דרך ביטוייה היומיומיים הפשוטים והקשוחים כמו גיזום החלבלוב שכיסה את בית הזיכרון(!) בקיבוץ, ועד לבדידות הזקנים ה"דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד".

הבדידות אינה הנושא היחיד בספר הזה, אבל לא במקרה היא העניקה לו את שמו הקטוע. כל שורה בפרק המוקדש לה מפצירה בך לצטט אותה, וכל־כולו נצרב ברשתית הלב, עד סופו: "בתוך הקשר נעה בועת הבדידות, וכבועת האוויר בפלס תמיד תהיה שם."

נורית זרחי, "בדידות או", אפיק, 2019

 

לקריאת פרק מתוך הספר בגיליון 46 של המוסך לחצו כאן

***

.

Vanessa and Her Sister / Priya Parmar

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מעטים הספרים שדמויותיהן המרכזיות מונעות מכוחה של האמנות. אמנות לא רק כאפיזודה קישוטית אלא כגרעין בסיסי מניע. ואלו שבהם ממלאת האמנות תפקיד מרכזי מציגים פעמים רבות דמויות יהירות או מתבודדות שאמנות מרחיקה אותן מלבוא ולהתערב בין אנשים. אבל פרייה פאמאר כותבת על ונסה בל ועל אחותה, וירג'יניה וולף, ועל החבורה שסביבם (א"מ פורסטר, רוג'ר פריי, מיינרד קיינס ורבים אחרים), ומפגישה אותנו איתן כפי שהן מצטיירות מיומנה של ונסה (שלא היה ולא נברא) ומתוך קטעי מכתבים ומברקים, כשהדמויות הולכות ולובשות צורה ולובשות סיפור ולובשות קשרים ולובשות להן נפש עמוקה ומעשים מתוך אותה תשוקה ליצירה וליופי ולבניית חיים שיש בהם עומק משמעות. ואף יותר מכל אלו, מוצאות דמויותיה של פאמאר ביצירה נחמה, כמו זוכרות שיש דבר־מה גדול יותר, שהוא מעבר לבגידה ומעבר גם למוות, ואפשר לשוב אליו תמיד.

Priya Parmar, Vanessa and Her Sister, Bloomsbury Publishing, 2014

 

***

.

מנורה בשמש / איתן בּוֹלוֹקַן

ממליץ: גיא פרל

ספר שיריו הראשון של איתן בּוֹלוֹקַן (המוכר לקוראת העברית גם כמתרגם שירה יפנית), הוא המלצת האביב שלי עבורכם. איננו יודעים מה נושא בכפיו עבורנו האביב המורכב הזה, וחשתי שהשירים מכינים אותי במידת מה לקראתו היות שהם מעוררים בי את עמדת המתבונן – שאינו מצפה, ואינו נדרך – מתבונן. מיותר לציין שמצבי התודעתי משתנה ללא הרף, ושלא אחת אני חרד ומבולבל, אבל בכל פעם שחזרתי אל ספרו היפה של בולוקן חשתי שלצד כל אלו, שמורה לי היכולת להתבונן. וזה עיקר כוחו של הספר, עבורי: הדובר המתבונן אינו פרוש מן העולם ומבני האדם, אינו מסתגר בחדרו או בפנימיותו, אינו מנטרל את תחושותיו ואינו שוכח את עברו – כל אלו הם מושאי התבוננותו והוא חש אותם בנימים הדקים של תודעתו, חווה אותם כחלק ממנו כפי שהוא חלק מהם. הדובר ער לעולם ואדם, והעולם והאדם מהדהדים בתודעתו הצלולה: גשר מעל נהר, כוס מים על השולחן, זקן המחפש מזון בפח אשפה, כיסאות ישנים שמסדר אביו לקראת ארוחת חג, עיניה של אמו. כאמור, מהלכי ההתבוננות בספר מנורה בשמש לא רק שאינם מובילים להתרחקות מן העולם, הם מובילים להעמקת הזיקה אליו, ולשיאו מגיע הדבר בשירים שבהם כותב המשורר על אהובתו. הבחנתי במהלך מעניין החוזר על עצמו בשניים מהם: תחילתם בהתבוננות פנימית שבמרכזה מפגש צלול עם תחושות כחסך, בדידות, פחד או העדר. ההתבוננות מתרחבת מן הפנים אל המציאות שהיא חלק ממנה, וצלילות ההתבוננות במה שקדם להתממשותה בחייו הופכת למגע. לאהבה. הנה שיר אחד מתוך הספר: הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת / עַל צַוָּארָם הֶחָשׂוּף שֶׁל זִכְרוֹנוֹתֶיךָ / לְאַט / עַל כַּוָּנוֹתֶיךָ הַכֵּנוֹת וְכִשְׁלוֹנָן הַנֶּעֱרָם / עַל פִּתּוּלֵי הַפַּחַד / וּמְבוֹאוֹת הַהִסּוּס / עַל טַרְשֵׁי הֶעָמָל / וְהַנֵּץ הַהֶעָזָה / כָּעֵת אוֹרָה עַל כַּפּוֹת יָדֶיךָ / הַנּוֹגְעוֹת בְּעוֹרָהּ שֶׁל הַיְּשֵׁנָה לְצִדְּךָ / כָּל שֶׁגָּלוּי הַבֹּקֶר / מַיְשִׁיר מַבָּטוֹ אֵלֶיךָ.

איתן בּוֹלוֹקַן, "מנורה בשמש", אבן חושן, 2020

 

***

.

סתיו / אלי סמית

ממליצה: ריקי כהן

כל אחת בעולם צריכה לפחות אדם שיראה אותה וישאל: "מה את קוראת?"

דניאל גלוק, משורר־פזמונאי זקן, קליידוסקופ מהפנט של אמנות ואנושיות, הוא האדם הזה עבור אליזבת דימאנד, הדמות הראשית ברומן הנהדר, שעבר פה מתחת לרדאר, סתיו, של הסופרת הסקוטית אלי סמית.

עלילת הסיפור מתרחשת על רקע הברקזיט בבריטניה. הרוחות קודרות ורוחשות שנאת זרים. אליזבת, מרצה זוטרה לאמנות, שעתידה המקצועי והכלכלי מתערער, חוזרת לאחר עשר שנים לבית אמה בכפר. לחזרתה מטרה דחופה: לשוב ולראות את דניאל, שימיו ספורים. בנעוריה, אחרי שאביה נטש את אמה ואותה, נרקם בינה לבין דניאל המזדקן קשר של שמרטפות, חניכה, פיצוי, ושיקוף הדדי. הם נהגו להלך יחד בטבע ולשוחח על ספרים שקראו, על אמנות, על בני אדם ועל העולם.

אמה של אליזבת מודאגת מכך שביתה מבלה שעות רבות ביחידות עם גבר מבוגר מאוד, ותוכן פגישותיהם לא נודע לה, מלבד שברירי מידע שבתה פולטת, היכולים להתפרש כמטרידים בעיניים בנות הזמן הזה. הקוראת, שכבר נחשפה לתוכן השיחות, יודעת שאין לה אלא לייחל להמשך מערכת היחסים הבלתי שגרתית ורבת המשמעות הזו.

את היכולת שלה להתבונן באמנות ולפענח אותה רכשה אליזבת בזכות השיחות עם דניאל. גם הביקורתיות הפוליטית והשנינות שלה השתכללו יפה בזכות הדיאלוגים ביניהם. אלו מחמשים אותה בכוח למרוד באקדמיה השוביניסטית ולחקור אמנית פמיניסטית נשכחת ומודרת, על אף התנגדות המנחה שלה, והדבר נהיה לה למשימה מכוננת.

אבל דניאל אינו רק דמות ברומן שתפקידה לעצב את אליזבת. זה אינו רומן חניכה מובהק, כי אם טקסט פוליטי עכשווי נוקב של סמית. דניאל הוא דמות מורכבת וגדושת סודות נושאי צער, וסיפור עברו הפרטי מהבהב כמראה אל מול גדרות התיל החדשות שנמתחות בגבול ומול ביטויי השנאה כלפי זרים.
הספר הזה בנוי כעולם הרמטי. האנושיות והקשר הפנטסטי הופכים את הקריאה לסוחפת מצד אחד, ומהצד השני נושאים את חרדת התלישה ממנו, בסופו של סיפור.

"הגשם התקרב, היא ראתה כשהגיעו אל ראש הגבעה, הוא נע על פני הנוף כאילו מישהו הצליל את השמיים בעיפרון. דניאל היה קצר נשימה. נשימתו לא התקצרה כך בדרך כלל. אני לא אוהבת שהקיץ הולך והסתיו בא, היא אמרה. דניאל אחז בכתפיה וסובב אותה לאחור. הוא לא אמר כלום. אבל כל הארץ למטה מאחוריהם הייתה עדיין כחול וירוק שטופי שמש. היא הרימה את מבטה וראתה איך הוא מראה לה שהקיץ עדיין כאן. אף אחד לא דיבר כמו דניאל. אף אחד לא לא־דיבר כמו דניאל."

אלי סמית, "סתיו", ספרית פועלים, 2019. מאנגלית: דבי אילון

 

***

.

ורנון סוּבּוּטֶקְס – הכרך הראשון / וירז’יניי דֶפַּנְט

ממליצה: דורית שילה

ורנון סוּבּוּטֶקְס הוא רומן עטור פרסים מאת הסופרת הצרפתיה וירז’יניי דֶפַּנְט, הכרך הראשון בסדרה של שלושה רומנים שראו אור בצרפת בין השנים 2015–2017. ורנון סובוטקס, גיבור הספר, הוא בעלים לשעבר של חנות תקליטים פריזאית, שגורש מביתו בעקבות פשיטת הרגל של חנותו. הוא מחזר על פתחי ביתם של חבריו מימי נעוריו ומבקש ללון אצלם כמה לילות.

דפנט, ילידת 1969, היא במאית, מתרגמת, פזמונאית ומעל לכל סופרת מחוננת ואישיות מרתקת, שידעה חיים סוערים ומלאי תהפוכות. כתיבתה חדה, נוקבת ורחוקה מכל גילוי של התנחמדות. לדבריה, החליטה לכתוב את הספר לאחר שהתבוננה באנשים סביבה וצפתה בהם נקלעים למצבים מורכבים בשנות החמישים לחייהם, והתעורר בה הרצון להציג תמונה עדכנית של כל המעמדות בחברה הצרפתית, שאותה היא מתארת כעצובה ודיכאונית. כך לאורך הרומן, דרך דמותו של הטרגית־קומית והכה פריזאית של ורנון, ודרך יחסיו עם חבריו לשעבר והמפגשים עם דמויות משנה אקסצנטריות החולפות על פני הדפים, דפנט חושפת את האמת על חייו של דור ה־X בפריז של היום. זהו רומן סוחף שנכתב לקצב מוזיקת הרוק (הרפרנסים המוזיקליים בו רבים), יש בו אמת וחמלה, אך אין בו רחמים.

את ורנון סובוטקס – הכרך הראשון מתרגמת לעברית בימים אלה רמה איילון והוא יראה אור בהוצאת מודן. ספרה הראשון של וירז'יני דפנט, בֵּז-מוּאָה, ראה אור בעברית ב־2006 בהוצאת בבל.

Virginie Despentes, Vernon Subutex, 1, Grasset, 2015

 

***

.

בין העולם וביני / טא-נהסי קואטס

ממליצה: יעל אברבוך

תחושת דחיפות מניעה את טא-נהסי קואטס כשהוא מתיישב לכתוב את בין העולם וביני, ספרו מ־2015 המנוסח כמכתב לבנו בן ה־15. אלה ימי השיא של תנועת ה־Black Lives Matter, אחרי פרגסון ומייקל בראון וה"אני לא יכול לנשום" של אריק גרנר. הדחיפוּת ממשית כי הפחד מפני ניתוץ הגוף השחור ממשי, וכי קואטס – אתאיסט מוצהר – לא מאמין בגאולת הנפש ובחיים שאחרי המוות. "הרוח והנשמה הם הגוף והמוח, והם ברי הריסה", הוא כותב, "בדיוק בגלל זה הם יקרים כל כך".

על פני 136 עמודים (176 במקור האמריקאי), הוא משרטט את היסטוריית ביזת הגוף השחור בארצות הברית, כפי שהוא מבין אותה. המוות של בראון ושל גרנר קשור אצלו במוות של חברו מהאוניברסיטה חמש־עשרה שנה קודם לכן, גם הוא על ידי שוטר, וברצף של מעשי אלימות שראשיתם במוסד העבדות, והמשכם במערכת שראתה ועודנה רואה בגוף השחור משאב טבע ראוי לניצול, ובה בעת מתייחסת אל החיים השחורים כאל מצרך זול.

את הגוף השחור, הפיזי והממשי, הוא מנגיד לחלום האמריקאי, נחלתם של "האנשים שמאמינים שהם לבנים" (קואטס מבקש לעקור מהיסוד את התפיסה של גזע – שחור או לבן – כמאפיין טבעי). "שדות הקטל של שיקגו, של בולטימור, של דטרויט, נוצרו בידי המדיניות של החולמים, אבל העול והבושה שלהם רובצים רק על אלה הגוועים בהם", הוא מבהיר.

קואטס לא עושה הנחות לקוראים. חיים של אנשים שחורים – חייו של בנו המתבגר – מונחים על הכף. אין לו זמן לבזבז על חלומות. "אתה חייב להתנגד לדחף הנפוץ לבחור בנרטיב המנחם של חוק אלוהי", הוא מתרה בבנו, "בסיפורי אגדות שרומזים שיש איזשהו צדק למרות הכול. המשועבדים לא היו מרצפות בשביל שלך, והחיים שלהם לא היו פרקים בהיסטוריית הגאולה שלך".

אותה תחושת דחיפות מנחה גם את המתרגמת בבואה להנגיש את הספר המאוד־אמריקאי הזה לקורא הישראלי. כרגיל בתרגומים של שפה עכשווית, לא תמיד זה עובר חלק. אבל שפתו של קואטס, מעבר לעכשוויות שבה, היא גם שפה ציורית, רוויית דימויים. בכך היא מנוגדת לקרקוע של הגוף השחור, ומקרבת את הקורא דווקא לעולם המטאפורי של החולמים. הקריאה בבין העולם וביני הולמת בך כפטיש, אבל בה בעת – מרוממת נפש.

 

יעל אברבוך היא רכזת מערכת "המוסך".
טא-נהסי קואטס, "בין העולם וביני", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. מאנגלית: זהר אלמקייס

 

 

***

.

החיים הנסתרים של העצים / פטר וולבן

ממליצה: תמר וייס־גבאי

הם זקוקים לזקנים לצידם. יש להם מארג חברתי מורכב. התקשורת חשובה להם. קשה להם להיות מבודדים. לא, לא בני אנוש – עצים.
פטר וולבן, יערן, מספר על התנהגות של עצים הגדלים כפי שהיו אמורים לגדול: ביער טבעי, זה לצד זה, בלי התערבות. הוא מסביר ומדגים כיצד הם תומכים זה בזה, מאזנים זה את זה, מתַקשרים, מתחרים, מתגוננים, צומחים ומצמיחים, בתהליך איטי להדהים ובלתי פוסק. מתוך הדברים משתמעים גם הקשיים וההתמודדויות של עצים שאינם חיים בתנאים טבעיים אלו.

"גדילה אטית בזמן נעוריו של העץ היא תנאי מקדים להגעתו לגיל מופלג. כבני אדם, אנחנו שוכחים בקלות מה פירוש להיות זקן באמת, כי היערנות המודרנית מכוונת לגיל של שמונים עד מאה עשרים שנה, ולאחריהן העצים השתולים נכרתים ומומרים בכסף. בנסיבות טבעיות עצים בגיל זה אינם עבים יותר מעיפרון ואינם גבוהים יותר מאדם. הודות לגדילה האיטית, תאי העצה הפנימיים שלהם קטנטנים ואין בהם אוויר רב. כך הם נעשים גמישים וחסינים מפני שבירה בסערות."

וולבן מספר ניסים ונפלאות שהן עובדות פשוטות והגיוניות. הוא מסביר בפשטות ולעומק תופעות שהכרנו וגם כאלה שלא, ואשר מעוררות מחשבות רבות.

כדאי לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, גם בשל הנמשל המתבקש, וגם כדי שבאביב המסתגר הזה, שבו בקושי רבע צמרת משתקפת מחלון הדירה העירונית, נוכל לגלות בה עולם ומלואו.

פטר וולבן, "החיים הנסתרים של העצים", אסיה, 2018. מגרמנית: ניב סבריאגו

 

 

 

» זר ההמלצות של המוסכניקיות לראש השנה

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מסרק ברזל חורש את הארץ

שירים מאת גיא פרל, איריס רילוב ויערה בן־דוד

מירה צדר, מתוך הסדרה "תרביות", דיו על נייר, 65X55 ס"מ, 2001

.

גיא פרל

*

רָאִיתִי מַסְרֵק בַּרְזֶל
חוֹרֵשׁ אֶת הָאָרֶץ

יָד לֹא אָחֲזָה בּוֹ

אֲנָשִׁים נִגְרְפוּ בְּשִׁנָּיו

בְּהַגִּיעוֹ לַיָּם נָדַם הָרַעַם שֶׁעָלָה מִן הַתְּלָמִים
רָאִיתִי אוֹתוֹ שׁוֹקֵעַ

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה, באוניברסיטת תל אביב ובמכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית. מחבר הספרים "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2013); "לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה" (קשב לשירה, 2016); "מערה" (לוקוס, 2019). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 52 ו־67 של המוסך.

.

.

איריס רילוב

אפריקה

(שלושה שירים מתוך מחזור בכתובים)

.

אני רוצָה

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת הָאַפְרִיקָה שֶׁלְּךָ.
אַל תֵּלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר הַחִוָּרוֹן.
בִּשְׁחוֹר הַסְּבַךְ שְׁמָשׁוֹת יוֹקְדוֹת וַאֲפֵלוֹת
עַל מִישׁוֹרֵי בִּטְנִי רוֹעוֹת הָאַיָּלוֹת.
לַחֵךְ בִּי בְּכָל פֶּה –
אֲנִי רוֹצָה לְהִתְגַּלּוֹת
וְאָז לִהְיוֹת עָנָף
עָלָיו תִּרְבֹּץ, נִרְפֶּה,
נָמֵר שָׂבֵעַ
מְעֻלָּף.

 

זבּרוֹת

כְּשֶׁרֹאשִׁי עַל צַוָּארֵךְ, שָׁלֵו,
נִשְׁעָן בְּצָהֳרַיִם עֲצֵלִים
רִקְמַת־פְּסֵיפָס שֶׁלָּנוּ תִּצְטַלֵּב
עַל רֶקַע מֶרְחָבִים מַהְבִּילִים.

כְּחֹם הַיּוֹם, אַתְּ וַאֲנִי. גְּדוֹלִים,
שְׁקֵטִים. רַק רַעַד קַל בָּעוֹר מַרְטִיט.
אַהֲבָתֵנוּ כָּךְ מַכָּה גַּלִּים,
אַדְווֹת שָׁחֹר־לָבָן. וְשׁוּב, בְּלִי נִיד.

צֵל חוֹמֵק. הָעֵשֶׂב מִתְנוֹעֵעַ.
אֵבֶל הַלֵּב רָגוּעַ וְתָמִים:
כִּשּׁוּף־פַּסִּים עַתִּיק יְתַעְתֵּעַ
בְּמִי שֶׁעַל בְּשָׂרֵנוּ זוֹמְמִים.

שְׁלֵמָה אֱמוּנָתֵנוּ, גַּם יָפָה.
רַק בַּמֶּרְחָק הַלְּבִיאָה צוֹפָה.

.

*

זֶה לֹא שֶׁאַתָּה נֶשֶׁר קַר וְיָעִיל
וְלֹא שֶׁאֲנִי חֲסִידָה מְעֻלֶּפֶת
וַעֲדַיִן בְּשָׂרִי מְנֻקָּר
עֶרֶב עֶרֶב
וְגַל שֶׁל נוֹצוֹת לְבָנוֹת מִתְעַרְבֵּל.

 

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. בשנת 2015 זכתה בפרס שלישי בתחרות קרן ארדיטי לסיפורים על יחסי יהודים וערבים ובשנת 2017 בפרס הראשון בתחרות סיפורים קצרים ארצית, "סיפור שמתחיל מחר", מטעם ynet ואתר הספרים הדיגיטלי "עברית". ספר פרוזה פרי עטה עתיד לראות אור בשנה הקרובה. שירים ורשימות שכתבה הופיעו במוסך בגליונות 47, 58 ו־61.

.

.

יערה בן־דוד

הבית השיכור

לאמי במותה

א.
בְּחָסוּת הַלַּיְלָה יוֹצֵא הַבַּיִת הַשִּׁכּוֹר מִבֵּין הַתְּמוּנוֹת
הַמֻּשְׁלָכוֹת בֵּין פַּחִים, סַפְסָלִים וְשִׂיחִים,
מְפַזֵּר צְעָקָה נִגֶּפֶת, כּוֹס יְשׁוּעוֹת מִתְנַפֶּצֶת.
מִדֵּי פַּעַם הָיִיתִי מִתְגַּנֶּבֶת לְשָׁם לְהִזָּכֵר בְּבַיִת מְחֻסַּר הַכָּרָה, פָּרוּץ
לָרוּחוֹת. הַמִּבְנֶה הַפְּנִימִי נִשְׁאַר כְּשֶׁהָיָה כְּמוֹ חַדְרֵי הַלֵּב וְהַמַּרְיוֹנֶטָה
שֶׁל הַנֶּפֶשׁ בִּקְלִפַּת הַגּוּף, צֵל לֹא נָפַל עָלַי לְהַגִּיד מָה וְהַלַּיְלָה
שׁוֹכֵךְ לְאִטּוֹ.

 

ב. אישוֹן האַין / יקיצוֹת
מֵעַנְנֵי נוֹצָה חַלּוֹן נִקְרַע בִּמְחִי אֶחָד וּבְעֵינֵי אִמִּי עָמַד דֹּק סוֹרֵר
עַד צֵאתִי. מֵאָז אֲנִי מְעִירָה אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה לְהַגְנִיב לִי מַמְתַּק
מִלָּה קְטַנָּה בַּת אַל־מָוֶת, לְסַפֵּר לָהּ עַד כְּלוֹת אֵיךְ אַהֲבָה בָּעֲרָה
בִּי לְפִיחַ וַאֲנִי לֹא הָרַגְתִּי לְפִצְעִי. אוּלַי מִישֶׁהוּ יַעֲנֶה בִּמְקוֹמָהּ,
יַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה יוֹנַת נְיָר עִם טַעַם שֶׁל עוֹד,
אֶגְלֵי אַבָּא־אִמָּא עִם שַׁחַר.

 

ג. פוטוסינתזה
רְאִי אוֹתִי עַכְשָׁו בִּרְאִי קִיּוּם הָעָל שֶׁלָּךְ
בִּמְהֻפָּךְ, כְּאִלּוּ הָיִיתִי דְּמוּתֵךְ בְּצַלְמֵךְ,
פָּרָה מַבְכִּירָה, אוֹ גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

וְאֵיךְ הָיִית מַפְלִיאָה בִּי מִלִּים לְהַדְבִּיר אֶת הִתְעַקְּשׁוּתִי,
מַסְכִּיתָה לְאִמְרֵי פִּי הַנִּלְחָשִׁים לְמִי
מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר שֶׁל הַקַּו, שׁוֹמֶרֶת נַפְשִׁי לִדְאָבָה.

כְּשֶׁהוּגְפוּ תְּרִיסִים וְיָצָאת
עָמַדְתִּי שָׁם סְתוּרַת מִלִּים,
פָּתַחְתִּי פֶּה מִן הַתַּחְתִּית.

לַיְלְָה עַכְשָׁו
וְאַתְּ בְּפוֹטוֹסִינְתֶזָה שֶׁל גַּעֲגוּעַ־מָוֶת,
אַיָּלָה מַפְלִיאָה מִלִּים, מְצַחֶקֶת כְּאֵב
עִם הַטּוֹב וְהָרַע שֶׁעוֹדָם נָמִים בְּעוֹרְקֵי הַזְּמַן
טֶרֶם אֲפֵלַת כּוֹכָבִים וְיָרֵחַ.

 

כְּאִילו

הָלַכְנוּ לְטַיֵּל, וְהַתְּפִלָּה הָיְתָה בְּכָל מָקוֹם –
בְּיוֹנֵי הַבָּר הַמְנַקְּרוֹת, בְּרֹגַע חֲתוּלִי
בַּאֲפִיסַת שָׁמַיִם חוֹפְזִים וְרוּחַ, בְּסָפֵק שֶׁל גֶּשֶׁם,
בַּחֲבִיקַת בֶּגֶד שֶׁיָּדַע גּוּף אַחֵר,
בְּרַכּוּת הַכִּיסִים שֶׁבִּמְעִיל הַקְּטִיפָה הַשָּׁחוֹר עִם אַבְזַם הַכֶּסֶף,
בְּשִׁלְטֵי הָרְחוֹב הַקּוֹרְאִים.
נַחְלִיאֵלִי עַל קְלִפַּת תַּפּוּז, חַרְצִית מִשּׁוּמָקוֹם, חָצָב מִתְעוֹרֵר,
כַּלָּנִית צִמָּאוֹן.
כְּחוֹפֶנֶת כַּדּוּר בִּלְתִּי נִרְאֶה הִמְשַׁכְתִּי לְגַלְגֵּל
אֶת כִּסְאָהּ הַנּוֹסֵעַ עַל גְּדַת הַיַּרְקוֹן בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם,
כְּמוֹ אֶת לֹא־הֱיוֹתִי,
שָׁרָה שִׁירַת טְרוּבָּדוּר שֶׁאֵינוֹ שְׂבַע נְדוּדִים,
מַאֲזִינָה לַנֶּצַח הַטָּהוֹר, מִתְכַּחֶשֶׁת לְחֹק הַכְּבִידָה.

 

מַתָּת

אִישׁ הַמַּנְדוֹלִינָה שֶׁל שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר בִּיהוּדָה הַמַּכַּבִּי
הִשְׁתַּהָה מְעַט לִשְׁלֹף מִפָּנַי אֶת פְּנֵי אִמִּי,
הַצּוֹפוֹת עַכְשָׁו מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה שֶׁל הָעֲנָנִים
נִקְרָעִים בִּתְנוּעָה אִטִּית,
נְמַסִּים

כִּבָּה חִיּוּכוֹ, אַךְ שֶׁמֶשׁ בָּאָה בְּכוֹבָעוֹ
הֶהָפוּךְ וְיָד רוּחַ נַעֲלָמָה הֵעִיפָה לְתוֹכוֹ
צְלִיל נְקִישַׁת מַטְבֵּעַ בְּ"הַלְלוּיָה".

אָז רָאִיתִי אֵיךְ צָלְלוּ הַשָּׁמַיִם לַמִּדְרָכָה
לְהַמְלִיכוֹ עַל הַצִּפֳּרִים הַמְנַקְּרוֹת.

 

יערה בן־דוד, משוררת ואמנית קולאז'ים, פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה במקור ובתרגום, וזכתה בפרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה וציון לשבח בפרס ברנר על ספרה "איזון שביר" (הקיבוץ המאוחד, 2015). שיריה תורגמו לשמונה שפות וראו אור בעיתונות ובכתבי עת בעולם. השירים המופיעים כאן הם מתוך הספר "לובשת בגד הפוך: מבחר וחדשים", שיראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דבורה שטיינהרט, אפרת בלום ואורי פרסטר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן