.

שיחה עם גיורא חמיצר לכבוד הספר השני בסדרה "רוני ותום", שראה אור לאחרונה

.

מקום: בית קפה ברחוב בלפור בתל אביב

שעה: לפנות ערב

על השולחן: שתי כוסות ערק, שני כדורי שוקולד, הספר רוני ותום 2

משוחחים: גיורא חמיצר ודורית שילה

דורית: גיורא, אתה היוצר של סדרות הילדים הטלוויזיוניות מהמצליחות בארץ ("השמינייה", "האי", "החממה", "השכונה"), ולאחרונה גם בעולם, לאחר שנטפליקס הפיקה גרסה אמריקאית לסדרה החממה. והנה החלטת פתאום שאתה פונה לכתיבת ספרים. כבר יצאו שני ספרים בסדרה בשם "רוני ותום", שמגוללת את הרפתקאותיהם של שני ילדים תל אביביים שנקלעים לתעלומה סבוכה ואחר כך הופכים לבלשים. הספרים יצאו סמוך למדי זה לזה, קצת כמו שני פרקים בסדרת טלוויזיה.

גיורא: נכון. ובאמת הבנייה של הספרים היא כמו בנייה של תסריט. אני עובד באותה השיטה.

דורית: כלומר אתה יודע מראש את ההתחלה, האמצע והסוף?

גיורא: לא, מה פתאום. יש לי התחלה אבל אני אף פעם לא יודע מה יהיה בפרק הבא. אני הולך עם הסיפור. הסיפור הוא בעיניי העיקר, ואני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן. חשוב יותר מדמויות, מדיאלוגים או מכל דבר אחר, כל עוד העלילה רצה ואתה יודע איפה נמצאים הצופים שלך בכל רגע ורגע, אתה תגיע למקום הנכון.

דורית: אבל פה מדובר בספר. אתה צריך למלא במילים דברים שעל המסך מתמלאים במראות. צריך תיאורים, מחשבות, דגשים שבדרך כלל לא זקוקים להם בתסריט. איך התמודדת עם זה?

גיורא: זה נכון. כשכתבתי את הספרים ניסיתי לדמיין את הסצנה, את מה שהייתי רוצה לצלם, ואת זה כתבתי במילים – וזה בדיוק מה שמרגש אותי באמת בכתיבת ספרות. העלילה היא המסלול של רכבת הרים, אבל הנוף שנשקף משני צידיה הוא המקום שלי לצרף אליה דברים נוספים. אלמלא הייתה עלילה, שום דבר לא היה זז, זה ברור; אבל הערך המוסף של הכתיבה הספרותית הוא מה שמסביב לעלילה.

דורית: ולמה בעצם "רוני ותום" זה ספר ולא תסריט?

גיורא: לשאלה שלך יש כמה תשובות. ראשית, לכתוב ספר מענג פי אלף מלכתוב תסריט. כשאני כותב תסריט אני מראש יודע שיהרסו לי אותו. יבואו הבמאי והמפיק והשחקן והעורך ואלף ואחד גורמים נוספים ויתערבו לי. המטרה שלי היא להישאר עם שישים אחוז ממה שכתבתי. כשאני כותב ספר לא מרחפת מעליי הפשרה הזאת. אני כותב משפט וזה משפט שהילדים יקראו. אני יכול להתעכב על פסקה עד שתהיה בול ולדעת שהאפקט הושג. אני נהנה מהעובדה שזה הסיפור שלי ואף אחד לא יקפוץ פתאום ויגיד לי אין תקציב לאוטובוס שתום גרה בו, או למה יש כל כך הרבה סצנות בלילה. סיבה שנייה היא החיבור לילדים. בכל יום אני מקבל באינסטגרם כעשרים הודעות ממעריצים. כחמש־עשרה מהן הן על הסדרות הטלוויזיוניות, וזה כמובן משמח. אבל כשילד מספר לי שהוא גמר את הספר ביום או כשאב מדווח לי על ההנאה של ילדו, שלא קורא אף פעם – אלה ההודעות שהכי כיף לי לקבל, גם כי זה שלי, אין מתווכחים ביני לבין היצירה שלי.

דורית: איך החלטת לכתוב לילדים?

גיורא: צירוף מקרים הביא אותי לעולם הילדים, ואני חושב על זה הרבה. בכלל, לקריירה של יוצר טלוויזיה הגעתי לגמרי במקרה. עד 2004 חייתי בניו יורק, די בבטלה, כלומר בבטלה נפשית, כי התפרנסתי מערוץ הילדים. אני מסתכל אחורנית ובמונחים של היום זה היה די מופרע: חברות הכבלים היו אז מפעל להדפסת כסף והם יכלו לכלכל אותי כל השנים בניו יורק רק כי שלחתי להם פקס פעם בשבוע עם רעיון לפורמט או שאלות טריוויה. היום זה לא היה קורה. הם החזיקו אותי שם תשע שנים שבהן לא הייתי צריך לעשות הרבה. היה ברור לנו, לי ולאשתי עדי, שאנחנו הולכים להישאר שם. עמדנו לקבל את הגרין קארד לאחר שנים שחייתי על ויזת אמן. הכול הוביל לשם. אבל האמת היא שהייתי אבוד נורא. מצד אחד לא הגשמתי את עצמי בשום צורה, לא היה לי שום דבר משלי שאהבתי. התייחסתי לעבודה כאל משהו שעושים כדי לשלם חשבונות. זלזלתי במה שאני עושה וגם בעצמי. מצד שני, המחשבה לחזור לארץ הייתה מזעזעת מבחינתי. ואז – יד הגורל: ביום חידוש הוויזה לא קיבלה את פנינו הפקידה שהייתה אמורה רק לאשר את הבקשה שלנו ולשחרר אותנו לדרכנו. במקומה נפלנו על פקידה אחרת, והיא העבירה אותנו חקירה צולבת וגירשה אותנו מאמריקה. מצאנו את עצמנו בתל אביב ב־2004, בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה, ולא היינו מוכנים לזה. בדיוק כמו שייקחו אותי מכאן עכשיו ויגרשו אותי. שוק נוראי. אבל בסופו של דבר זה הציל את חיי, הבנתי שאני צריך לעשות עם עצמי משהו, ושאני לא יכול לחזור אחורנית ולחזור לעשות את אותם הדברים.

דורית: וכל השנים האלה לא כתבת?

גיורא: לא כתבתי מילה.

דורית: קראת?

גיורא: קראתי המון. הדבר הכי טוב שיצא לי מאמריקה זה ללמוד לקרוא באנגלית. עולם שלם נפתח בפניי. אז וגם היום אני קורא בעיקר נון־פיקשן. ספגתי המון מהשנים בניו יורק אבל לא נתתי שום דבר בחזרה.

דורית: מה זאת אומרת?

גיורא: לא יצרתי משהו בעל משמעות בשום תחום, והתסכול הלך וגבר ואז הכול התפוצץ בסדרה הראשונה שכתבתי, השמינייה. באותה שנה ראשונה אחרי החזרה ארצה, קודם כול למדתי איך כותבים תסריט. אלה היו שנים מסחררות, אינטנסיביות, של פרץ כתיבה, ונוסף על כך הסדרה הצליחה. ומאז אותו רגע אני מנסה להבין מה עבד באותה סדרה ראשונה. גם די מהר הבנתי שיש לי יכולת אינטואיטיבית לזהות מה ילדים אוהבים, ולאהוב אותם בחזרה, וזאת המומחיות שלי היום. מה גם שבעולם, לא רק בארץ, אין כמעט סדרות טלוויזיוניות לקהל הזה, לילדים בגיל 9–13, ילדים שקוראים לבד, אבל עדיין לא הגיעו לגיל ההתבגרות. גיליתי שאני יודע לדבר לילדים בגילים האלה, אבל בו־בזמן קורה גם מהלך הפוך: אני מקבע את הגיל הזה בזיכרונות הילדות שלי.

דורית: ובמעבר מהסדרות לספרות נשארת בגילים האלה, 9–13? זה אזור הנוחות שלך?

גיורא: זה לא היה מתוכנן בכלל. הרעיון לכתוב ספר עלה כי לקחתי את הילדים שלי להצגה שמבוססת על סדרת ספרי ילדים, מאוד לא נהניתי בה וזה עצבן אותי. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאין טקסטים טובים יותר לילדים בגילם. אבל כשהתחלתי לכתוב גיליתי שאני מכוון גבוה יותר בגיל, שאני לא באמת יודע לכתוב לגיל 6–7, שאגב מבחינה מסחרית אליו כדאי לכוון אם רוצים להרוויח כסף, גיל ראשית קריאה.

ברוני ותום רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לכתוב ספר. קדמו להם ספרים שנכתבו בעקבות הסדרות שלי, אבל לא כתבתי אותם לבד. עזרתי בהנדוס העלילה, אבל בסופו של דבר כתבו אותם אחרות: עטרה אופק ודניאלה שפיגלמן. אף פעם לא הרגשתי שאלה ספרים שלי ותמיד קיננה בי המחשבה שאולי אני לא יודע לכתוב. כשאני כותב תסריט אין חשיבות לעברית שלי או לאיך שאני בונה משפט. אחרי פרק אחד או שניים ראיתי שזה בעצם קל לי וזה עובד, ואז נרגעתי. המשותף לכתיבה שלי לסדרות ולספרים הוא המקום שממנו אני כותב. אני כותב מתוך חרדה תמידית שמה שאני עושה לא מספיק טוב. עם זאת, את הספרים ניגשתי לכתוב אחרי שכבר כתבתי שמונה מאות פרקים של סדרות, כמות עצומה שהקנתה לי מיומנות רבה. לא מובן מאליו לעבוד בתחום הזה: הקהל נשאר צעיר, אבל אני הולך ומזדקן.

דורית: ולמבוגרים היית רוצה לכתוב?

גיורא: אני לא חושב שאכתוב למבוגרים כי אני לא בטוח שאיהנה. נכון שילדים הם קהל צרכני, אבל יש בי בעיקר צורך להשפיע. גיליתי משהו שאני טוב בו, אז אני לא חייב ללכת ולשנות אותו, בייחוד אם אני נהנה.

דורית: מה קראת בילדותך?

גיורא: קראתי את כל הספרים שהיו בבית, חלקם ספרי ילדים וחלקם של מבוגרים. אלה שזכורים לי התגלגלו להיות תחום העיסוק שלי – ספרי אריך קסטנר, חסמב"ה, השביעייה הסודית, אהבתי מאוד את שרלוק הולמס, תמיד ספרים עם עלילה חזקה מאוד. אני אומר את זה כמובן בדיעבד, אלה דברים שאני מנתח היום. גדלתי בשיכון למ"ד והיינו העניים היחידים בשכונה שהייתה שיא הנובורישיות. ההורים התגרשו וגדלתי רק עם אמא שלי. את אבא שלי ראיתי מעט בשנים האלה של ביה"ס היסודי. קראתי בעצם את ספרי הילדות של אמא, ספרים כמו מחניים, אי המטמון. אני זוכר את חוברות טרזן, אבל בכלל לא הייתי תולעת ספרים וראיתי המון טלוויזיה. הייתי הרבה לבד, בן יחיד להוריי אז. אהבתי מאוד את דבורה עומר, אני זוכרת שהכרחתי את אמא שלי לנסוע לעתלית ולצאת בעקבות שרה גיבורת ניל"י. אהבתי לקרוא ספרים, אבל זה לא היה מרכז חיי. לעומת זאת קראתי שלושה עיתונים ביום… אהבתי מאוד פוליטיקה, מגיל אפס עניין אותי כל מה שקשור לידע ועובדות, ורחשתי חיבה גדולה לאנציקלופדיות. בניו יורק למדתי היסטוריה ארבע שנים בקולג', אבל לא כדי לרכוש מקצוע או לפתח קריירה אלא בשביל הכיף. בדיעבד אני מצטער על זה, זה היה קל מדי, אני מצר על כך שלא העמקתי.

דורית: אמרת קודם שבכתיבה לילדים אתה מקבע את זיכרונות הילדות שלך. במה זה מתבטא?

גיורא: היה לי "מזל" שבילדותי הייתי מבחינה חברתית מה שנקרא "בתחתית שרשרת המזון", השנים ביסודי ובחטיבת הביניים היו נוראיות, מעין שנות בעל זבוב כאלה. אבל בתיכון פתאום גיליתי שאני מוזיקאי ופרחתי וחוויתי שלוש שנים נפלאות. שני הקטבים בחוויות הילדות שלי הם השראה לכתיבה.

דורית: אז בעצם אתה כבר שנים כותב את שנות ילדותך הכואבות, את גיל 9–13 שלך? אתה בעצם כותב לך ילדות חדשה? עושה לך תיקון?

גיורא: לא חשבתי על זה ככה. ייתכן מאוד. בואי נאמר שכשאני כותב איזו דמות של בן, מעין ספורטאי אמריקאי שיהיה כיף לעשות לו משהו מעצבן – הילד שהייתי הוא שכותב אותו.

דורית: אתה כותב מפצע?

גיורא: בוודאי.

דורית: אבל זה לא הדימוי שלך. מבחוץ אתה נראה הילד החכם, המצליח, המקובל.

גיורא: אבל לא הייתי ילד כזה בכלל, הייתי ילד להורים גרושים בשכונה שאף אחד בה לא היה גרוש כמעט. קינאתי מאוד במשפחות. הבניין שגרנו בו היה תחליף למשפחה שלי, ואני זוכר מה זה אומר להגיע בצהריים לבית ריק, כשאמא שלי בעבודה, וריח המרק נישא באוויר מבית של משפחה אחרת, זה היה פצע.

דורית: בגלל זה בספרים שלך המשפחה של רוני כל הזמן מסביב לשולחן?

גיורא: המשפחה של רוני היא המשפחה שאף פעם לא הייתה לי. היום כן יש לנו ארוחות כאלה בבית כי עדי, אשתי, שבאה מבית כזה, הנהיגה אותן אצלנו.

דורית: כמו שרוני מגלה שחברתו תום רעבה והוא מבקש מאבא שלו להכין עוד סנדוויץ', בשבילה.

גיורא: בדיוק. ניסיתי לעשות את זה עדין מאוד בספר, את הרגעים שרוני מגלה משהו על תום פתאום, שהוא מבין מה זה להיות בלי משפחה ומה זה להיות עני. למשל בסדרה השכונה לא רציתי לכתוב דמויות סטריאוטיפיות מדי של עשירים. מובן שאי אפשר להמציא עולם שאין לו אחיזה במציאות, אבל תפקידי לשנות את הסטריאוטיפים, לא להנציח אותם; לשחק איתם ולתעתע, אבל את השבלונות הסטריאוטיפיות האלה שמעוגנות במציאות חוויתי על בשרי.

דורית: בוא נישאר רגע עם המציאות והאופן שבו אתה תופס אותה בספרים שלך. התפאורה של תל אביב מוכּרת, על עטיפת הספרים אפילו מופיעה מפת העיר, אבל אתה עושה עם המציאות מה שמתחשק לך – מערות סודיות מופיעות אצלך בטבעיות, ואת תום הילדה החלטת לשכן באוטובוס צהוב, כמו הסקול־באס האמריקאים שאין בארץ, ובכלל – במציאות היינו ישר מתקשרים לשירותי הרווחה. אצלך בספר זה הגיוני. זאת תעוזה?

גיורא: אני לא רואה בזה תעוזה משום שלכל ספר ההיגיון שלו. כל ספר חייב שיהיה לו עולם משלו, עולם מיוחד וחד־פעמי. הוא לא יכול להיות ראליסטי לגמרי אבל גם לא פנטסטי לגמרי. אני לא צריך לספר לילדים את מה שהם רואים, מה שקיים, אלא אני בא לספר סיפור אחר. פנטזיה מעולם לא משכה אותי, אבל גם אין לי עניין להביא את העולם שהוא בדיוק כמו העולם שלנו, אז פתאום יש בו ילדה שגרה באוטובוס צהוב אמריקאי, או מערה סודית או אפשרות לנסוע בזמן – זה נהדר בעיניי. אני לא המצאתי את זה, עשו את זה רבים לפניי. את העולם המיוחד הזה צריך גם לעצב לפי מה שילדים בגיל הזה צריכים ורוצים: ראשית תחושת שייכות למשהו שהוא גדול מהם, זה יכול להיות לצורך העניין חבורה וכולם רוצים להיות חלק מהחבורה הזאת. גם הפרדה מההורים היא מהותית. הילדים יכולים לסמוך רק על עצמם. ההורים לא יבואו לעזרתם. לפעמים זה משום שאבא אלכוהוליסט, לפעמים כי הגיבור באונייה בלב ים, ולרוב כי ההורים מתו. אם ההורים יכולים כל הזמן לעזור זה לא מעניין. אצל אניד בלייטון מרגישים בניכור הורי טבוע מראש, מדובר במנטליות אחרת ותקופה אחרת. בישראל כיום הסיפור הוא אחר לגמרי, כי התא המשפחתי לוחץ יותר. אתגר נוסף מבחינתי הוא להראות מורכבויות. אני רגיש לזה מאוד. הדיסונסנס בדמויות שהן ספק טובות ספק רעות מרתק אותי ואני אוהב לשחק איתו, להראות לילדים שאין דבר כזה טוב טוטאלי או רע טוטאלי. להצליח להבין את המניעים של הרע או להתבלבל לא לדעת יותר אם הוא באמת רע או אולי קצת טוב. אלה רגעים חזקים מאוד. למשל בספרים של רוני ותום יש את הדמות של יריב. הוא ילד מרגיז אבל ברגע האמת הוא מתגלה כחבר טוב שתמיד יגיש לך עזרה, אחר כך הוא יחזור להיות מעצבן.

דורית: אפרופו מורכבויות, לא יכולתי שלא לשים לב שהספרים שלך שוויוניים מאוד, זה בא מתוך אג'נדה פמיניסטית?

גיורא: אין לי אג'נדה. אומר לך את זה בפשטות: דמויות של בנות מעניינות יותר מבנים. גם שחקניות מעניינות יותר משחקנים, גברים כדמויות הם הרבה יותר פשוטים להפעלה. כלומר אני לא שואל את עצמי אם זה פמיניסטי או לא, אבל אני יודע שאם אני רוצה לכתוב סיפור ואני רוצה שהוא יהיה מעניין, חייבות להיות בו בנות כגיבורות מרכזיות. זה ברור לי לגמרי. בספרים של רוני ותום יש בכלל משחק של זהויות. לתום יש שם של בן ולרוני שם שהוא גם של בת. רציתי זוג שההיררכיה ביניהם לא ברורה. הדבר היחיד שאולי יש בו אגנד'ה הוא ההקפדה שלי שתמיד הילדים שאני כותב יהיו סקרנים. זה חשוב לי מאוד. אני יודע שהאופן שבו הילדים שאני כותב מדברים ומתנהלים לא יהיה אף פעם ייצוג אמיתי של הילדים היום, ואני מהרהר הרבה בשאלה באיזה שלב ילדים מאבדים את הסקרנות.

.

גיורא חמיצר, סדרת "רוני ותום", תכלת, 2019

» במדור שיחה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי בעקבות צאת ספרה, "בגד מאש"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ההחלטה

מאת יונתן שגיב

הוועדה המארגנת של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל התכנסה ביום ראשון, 10 במרץ, 2018. השיחה התנהלה באמצעות סקייפ. שמונה ערוצי וידאו פיצלו את המסך שחיבר בין המשתתפים שישבו בביתם או במשרדם ברחבי העולם. ההרגשה הייתה חגיגית אם כי מעט מתוחה. זאת הייתה שיחת הוועידה הראשונה שהתקיימה בין כל חברי הוועדה מאז הכנס הראשון בתולדות האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנערך בשנה שעברה במקסיקו סיטי וזכה להצלחה מסחררת. הצלחה זאת, חשוב לציין במאמר מוסגר, כלל לא הייתה דבר מובן מאליו לאור ההתנגדות העזה שהפגינו הפדרציה האמריקאית ללימודי ישראל שהוקמה עוד ב־1985 והוועד האירופאי ללימודי ישראל שנוסד כבר ב־2009, להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שקמה אך ורק לפני שנתיים. אך כפי שטרחה להבהיר נשיאת האגודה, ג׳רלדין אריקסון מאוניברסיטת שטוטגרט אשר בגרמניה, במכתב פתוח באנגלית שהתפרסם בכתבי העת הנחשבים ביותר, החל מ״פרופטקסטס״ המשך ב״איי־ג׳יי־אס ריוויו״ וכלה ב״היברו סטדיז״, אכן היה ביקוש רב, אם לא צורך דחוף, בייסוד האגודה הגלובלית ללימודי ישראל ב־2016, שכן למרבה הצער שדה המחקר של לימודי ישראל עוצב עד כה באמצעות תפיסות אירופוצנטריות ואמריקוצנטריות שהגבילו את החשיבה שלנו על ההיסטוריה של הציונות, על ההתפתחות של מדינת ישראל, על יחסי הגומלין בין הזהות הישראלית לזהות היהודית, ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני בהקשרים גלובליים ומורכבים. (האם להשאיר את המילה ״כיבוש״, הרהרה ג׳רלדין בזמן שהקלידה את המכתב באישון הלילה בחדר העבודה ספון העץ שלה בשעה שבעלה מארק ושתי בנותיה כבר ישנו במיטותיהם בקומה השנייה של הבית שנבנה בסגנון ניאו־קלאסי מאוחר בסוף המאה התשע־עשרה. היא החליטה לבסוף למחוק את המילה. בימים כה מוקדמים לפעילות האגודה, ג׳רלדין העדיפה לבחור שפה ניטרלית יותר, גם לשם האובייקטיביות האקדמית.) היה זה באותו מכתב נודע שג׳רלדין שאלה בלהט אם אין זה נכון להניח כי ההבנה האינטלקטואלית שלנו את החברה הישראלית תעמיק בזכות ייצוג נרחב יותר של אקדמאים יהודים באוסטרליה, שתרומת מחקרם בנושא חברות מהגרים מודרניות לא תסולא פז. האם לא נרוויח, הוסיפה ג׳רלדין, מתרומתם של כלכלנים יהודים בדרום־אמריקה, השסועה עד היום במאבק היסטורי בין קפיטליזם כוחני למרקיסיזם רדיקלי, לניתוח העומק הנדרש של המורשת הסוציאל־דמוקרטית של מדינת ישראל? והאם באמת אנו יכולים להרשות לעצמנו, סיימה ג׳רלדין בתוקף, לוותר על קולם של תאורטיקנים פוליטים מדרום־אפריקה שיוכלו להאיר במחקרם האקדמי את ההקבלות וההבדלים בין המשטרים של שתי המדינות בעבר ובהווה, ובכך לסלול את הדרך להבנה אחרת ונחוצה של יחסי הכוחות במזרח התיכון ואולי אף לקידום שינוי פוליטי באזור?

לאור טענות מוצדקות אלו, מיותר אם כן לציין שהמכתב של ג׳רלדין אריקסון לא רק סתם את הגולל על ההתנגדות להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל אלא אף הבטיח סופית את המימון הנדיב ביותר לעריכת הכנס הראשון הן מאת המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית אשר בניו־יורק והן מאת מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית אשר בלונדון. ואכן, הכנס, שנערך באוניברסיטת הלאומית של מקסיקו סיטי, התגלה כטור דה פורס אקדמי עם שלושה ימים של מושבים, עשרות הרצאות ומאה שלושים וארבעה חוקרים שהגיעו מכל קצוות תבל, כמו ישראל, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, שוודיה, ספרד ואף מקסיקו. אפילו בינגבינג פאן, דוקטורנטית ללימודי ספרות עברית משנחאי, הגיעה לכנס המוצלח על מנת להרצות על התרגום הראשון של ברנר לסינית ותרומתו להבנת הגאונות הכלכלית היהודית.

אך למרות החגיגיות שניכרה במילות הפתיחה של ג׳רלדין בסיכומה את הצלחת הכנס הראשון, היה ניתן לחוש את המתח שנבנה בכל שמונת המסכים המפוצלים כבר בתחילת השיחה. המתח נבע, בין השאר, מהידיעה כי בסיומה של שיחת הוועידה, שנקבעה על מנת לדון בכנס השנתי הבא, תיערך הצבעה על הסעיף האחרון בלו"ז שהפיצה מבעוד מועד בדייקנותה הרגילה סופי תומאס, מנהלת הכנס הבריטית בת העשרים ושמונה שהצטרפה לאגודה לאחר פרישתה מניהול אירועים לקרן ההון בלומברג. הסעיף המדובר התמקד באישור החוקה של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנכתבה כבר בשנה שעברה בידי שניים מחברי הוועדה, ההיסטוריונית פרנצ׳סקה לאורי מהאוניברסיטה האמריקאית ברומא והאנתרופולוג סטיג וולנברג מאוניברסיטת סטוקהולם, אך מעולם לא אושרה בהצבעה בשיחת הוועידה בשנה שעברה.

סופי הצטמררה קלות כשהיא נזכרה באותה שיחה שהתארכה מארבע שעות לשש וחצי שעות עקב ויכוחים על סעיף אחד בחוקה והסתיימה רק כששניים מחברי הוועדה, עמנואל הלוי ונטלי חזן, פרשו בכעס מהפגישה, אף שעמדותיהם לגבי הסעיף הנידון סתרו זו את זו. לאקדמאים, כפי שסופי גילתה בסעודה המסכמת של חברי הוועדה לחגיגת הצלחת הכנס בשנה שעברה, יש היכולת הנדירה והלא בהכרח נחוצה להפוך אפילו החלפת מתכון פשוט של לחם בננה לדיון ארכני על האפשרות להגדיר בכלל את המונחים ״פשוט״ ו״מורכב״. בהתאם, חודשיים וחצי נדרשו עבור עשרת חברי הוועדה רק על מנת לקבוע את התאריך לקיום השיחה על הכנס שעתיד להיערך בשנה הבאה. העמיתה שהחליפה את סופי בבלומברג הספיקה באותו משך הזמן כבר לערוך כנס על העתיד של טכנולוגיית הבלוקצ׳יין שבאמצעותו גייסה עשרה מיליון פאונד לבניית חממה חדשה לסטרטאפים בלונדון. ואצלם? גם לאחר חודשיים וחצי וחמישים ושבעה אימיילים, שלושה מחברי הוועדה נעדרו לבסוף מהשיחה הנוכחית עקב ״התנגשות בלוחות הזמנים״.

אולי זה לא יהיה איום כמו השיחה הקודמת שנגמרה ללא החלטה, סופי ניסתה להרגיע את עצמה. אולי הפעם הדיון יסתיים בהכרעה מהירה למדי כפי שקרה בעניין סוגיית קבלתם של אקדמאים מהאוניברסיטה של אריאל לכנס. גם במקרה זה נשמעו טיעונים חשובים ורבים לכאן ולכאן: נגד חרם אקדמי, בעד ציות לחוק הבינלאומי, נגד לגיטימציה לכוחו של התוקפן, בעד ייצוג דעות אינטלקטואלי ללא משוא פנים, נגד פוליטיזציה של האקדמי, בעד האקדמיזציה של הפוליטי. וגם פה, הוועדה ממש נקרעה לשניים תוך כדי צעקות והאשמות בדבר יושרה אינטלקטואלית ואובייקטיביות מוסרית אך כשג׳רלדין הזכירה בפה רפה בסוף הדיון בן השעה כי הן המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית והן מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית כתבו אתמול כי אם הוועדה הגלובלית ללימודי ישראל תסרב לקבל אקדמאים מאוניברסיטת אריאל לכנס הם ייאלצו לבטל את המימון של האירוע, לפתע נמצא פתרון. המרצים מאריאל יוכלו לבוא לכנס אך ללא תג של שיוך אקדמי, ועל נוסחת פלא זו הצביעו לחיוב כל חברי הוועדה. מי בלב שלם ומי בלב חלקי, אך כולם הסכימו שהתמונה תמיד מורכבת ובהחלט צריך להסתכל עליה במלואה.

כיאה להליכות ולנימוסים שלמדה בקווין קולג׳, סופי הסתירה היטב את דאגתה מאחורי פנים שלוות. צמתה הבהירה והמלופפת התנודדה קלות על כתפיה בזמן שאצבעותיה המעודנות הקלידו בחריצות את תקציר נאום הפתיחה של ג׳רלדין, שבינתיים דיווחה כי חברי הוועדה ישמחו לדעת שהרצאתה של בינגבינג פאן על ברנר בסינית כיכבה בכל סרטוני הקידום שנשלחו לתורמים הוותיקים והפוטנציאליים של האגודה כראייה ל״גלובל ריץ׳״ של הכנס הראשון. ג׳רלדין דחפה שוב את משקפיה העבים במעלה אפה החד והמשיכה בנאומה בשעה ששאר חברי הוועדה המארגנת הנהנו בקשב רב, וכמו סופי ניסו אף הם להסתיר את דאגתם מאחורי פרצוף קשוב ומנומס. היה זה פרופסור רוברט פלדמן מאוניברסיטת ניו־יורק ששבר ראשון את קשר העין בין שמונת המסכים כשהציץ בשעון הרולקס שעל פרק ידו השמנמן וחשב לעצמו שנטייתה הגרמנית של ג׳רלדין לשאול לדעה של כל אחד ואחד מהנוכחים על כל נושא זניח עוד תגרום לו לאחר לארוחת הערב עם המשקיעים החדשים בחברת הנדל״ן של אשתו. דוקטור שנטל סלמן מהסורבון דווקא הטתה את פניה המאורכות אל מול המצלמה כראייה לתשומת ליבה, אך בו זמנית קירבה אליה מתחת לעינית מצלמת המחשב את מבחני סוף הסמסטר שהמתינו אצלה לבדיקה. ממקום מושבה במטבח המהודר של אחד מבתי הקמפוס של הסגל האקדמי של אוניברסיטת ברנדייס, דוקטור נטלי חזן חזרה בראשה על דרישתה, שתנוסח בנימוס הפתלתל שהאירופאים בוועדה כה מעריכים, כי השנה חייבים להגדיל את הייצוג הנשי של הדוברים בכנס, ושלחה מבט נוקב במסך של פרופסור פרנצ׳סקה לאורי המבוגרת מכולם, שאפילו לא טרחה להביט אל המצלמה. למען האמת טעתה נטלי בשיפוטה, שכן פרנצ׳סקה, שבגיל שישים ושתיים פשוט עדיין לא הבינה איך לתפעל שני מכשירים אלקטרוניים יחדיו, דווקא הייתה שקועה כל כולה בנושאי האגודה. במשך ארבעים דקות מתחילת השיחה פרנצ׳סקה שלחה ושלחה הודעות בוואטסאפ לדוקטור סטיג וולנברג לגבי תיאום עמדותיהם על התיקון המוצע לחוקה, אך הגבר הצעיר, הנאה וקצר הרוח שנראה בפינת המסך העליונה השמאלית עדיין לא ענה. אולי לפרופסורית וותיקה עם קביעות יש זמן להתעסק בהורדות ידיים, חשב לעצמו סטיג במורת רוח, אבל הוא התכוון להקדיש את הזמן של השיחה המיותרת הזאת לסריקת אתרי עבודה אקדמיים בתקווה למשרה שתגאל אותו מעשור של הוראה בשכר מינימום. שלא לציין שסטיג וולנברג לא היה כלל וכלל במצב רוח סביר להשתתפות ערה בשיחה. וכמוהו כל שאר חברי הוועדה, שעדיין התרעמו זה על זה בסתר שבגלל ההתעקשות הבלתי סבירה של האחרים על לוחות הזמנים המקודשים שלהם, הם שוב נאלצו לקבוע את הפגישה ליום ראשון, וסוף השבוע פשוט נהרס. כולם חשו כך. כולם, כלומר, למעט פרופסור עמנואל הלוי אשר ישב ביום ראשון זה במשרדו באוניברסיטת בר אילן, מאושר מכך ששיחת הוועידה נקבעה ליום עבודה, ואקסטטי מכך שסוף־סוף מצא את הפרוטוקול של ישיבת הממשלה שמוכיח מעל כל צל של ספק שכבר ב־1952, ולא ב־1955 כפי שנטען, התחילה התפיסה הביטחונית הישראלית שכוננה את מה שהוא טבע כ"מדיניות המעגלים השלובים עם נסיכויות המפרץ".

שלוש השעות הבאות של שיחת הוועידה עברו על מי מנוחות, חשבה לעצמה ג׳רלדין, שניצחה במיומנות על השיחה מרובת המשתתפים, המבטאים, והנושאים הטיעונים. אז נכון, בחירת המקום של הכנס העתידי נתקלה בקשיים לא צפויים (וינה? אירופוצנטרי! בוסטון? אמריקוצנטרי! ניו־דלהי? שיתוף פעולה עם דיכוי נשים), ונכון, גם המועד של הכנס לא התקבל כמובן מאליו (ספטמבר? בעייתי, תחילת השנה האקדמית באמריקה. אוקטובר? תחילת השנה האקדמית בישראל ואירופה. ינואר? ראש השנה האזרחית. אפריל? פסח. אז יוני? כולם בחופשה עד ספטמבר), ונכון שאף פעם לא קל להחליט אילו דוברים מרכזיים להזמין (בני מוריס? רוברט הציע. יותר מדי ימני, אמרה נטלי. רות גביזון? נידבה שנטל. יותר מדי שמאלנית, פסק עמנואל. באיזה עולם רות גביזון שמאלנית? התערבה פרנצ׳סקה ומיד שלפה את השם ענת מטר), ונכון שאף אירוע התרבות הסוגר התגלה כנושא קמעה רגיש (הסדרה ״מעברות״? הציעה שנטל. אני לא חושב שצריך להפוך כל אירוע תרבות לאירוע פוליטי, רוברט העיר. אבל התרבותי הרי הוא הוא הפוליטי, הדגישה נטלי, והנה שוב היא מקשקשת עם הפוקו שלה, פניו של עמנואל הפכו אדומות במשרדו), וכך נקפו להן השעות, והדיונים נמשכו, והמסכים הבהבו, והראשים נדו בזמן שמילים ארוכות הוחלפו ונקישות עטים נמרצות נשמעו, ורק במסך השמאלי התחתון, שבו נשקפה הצמה של סופי שהקלידה, שררה דממה. אך לבסוף, לאחר ארבע שעות, אין להכחיש, חשבה בלבה ג׳רלדין בסיפוק, כי התמונה אכן התבהרה. הכנס יתקיים באוניברסיטת ניו־דלהי (עם התנגדות של שנטל ונטלי שנרשמה בפרוטוקול) בחודש ספטמבר (עם התנגדות של רוברט) ויארח את בני מוריס ורות גביזון להרצאות אורח (עם התנגדות של פרנצ׳סקה) ויסתיים בשיחה עם דויד גרוסמן על ספרו החדש ועם כיבוד כשר (אף התנגדות לא נרשמה).

״נהדר״, סיכמה ג׳רלדין, עיניה האפורות זרחו בביטחון מאחורי משקפיה הכבדים וחיוך מאופק עלה על שפתיה הדקות, רק ניע קל של אפה המחודד הסגיר את דאגתה לגבי ההחלטה על הסעיף האחרון שנותר באג׳נדה. היא ניצלה את עינייהם המושפלות של שאר חברי הוועדה, שבלשו לרגע בטלפונים הניידים שלהם אחר הודעות וביקרו בזריזות ברשתות החברתיות, והפנתה את ראשה אל עבר מבואת ביתה. עיניה ננעצו בדלת הכניסה הסגורה. מארק עדיין לא חזר הביתה מהאימון. זאת כבר הפעם השנייה השבוע שהוא מבלה שלוש שעות במכון שנמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית. בעשרים ואחת שנות נישואיהם מארק מעולם לא הוכיח את עצמו כספורטאי כה מסור, וג׳רלדין הרגישה צורך פתאומי להזדקף בכסאה. היא שלפה שערה אפורה של החתול טאבי מסוודר הגולף השחור שמסגר את גופה הדק ופניה הצרות, החזירה את מבטה אל המסך, כפתה על עצמה ריכוז וחזרה לדבר.

״הגענו כעת,״ ג׳רלדין כחכחה בגרונה, ״לסעיף האחרון באג׳נדה שסופי היקרה שלחה בשבוע שעבר לכולנו. ושוב תודה, סופי, על עבודה קפדנית ומזהירה. כזכור, אנחנו כבר אישרנו בשנה שעברה את רוב סעיפי החוקה ואני שמחה לומר שברגע שנצביע עליה, ההתנהלות של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל תעמוד בסטנדרט הגבוה ביותר של שקיפות מלאה. אישרנו את הסעיפים שנוגעים להרכב הוועדה, למקורות המימון, הרוטציה של חברי הוועדה, ניהול ההצבעות והמשכורת החודשית של סופי שלנו וכעת רק נותר להצביע על הנוסח של מטרות האגודה, שאותו מצאנו בפעם הקודמת, כאמור, שנוי במחלוקת, ועל כן, החלטנו לדחות את ההצבעה לפגישה הנוכחית. עכשיו, כדאי אולי שפרנצ׳סקה או סטיג אשר כתבו את החוקה כולה, ושעשו באמת עבודה נפלאה, יחזרו על הצעתם, שכן אני מאמינה שרוברט ושנטל נעדרו מהפגישה שעברה.״

״תודה ג׳רלדין,״ אמרה פרנצ׳סקה, קולה הגס העלה חיוך מאולץ על פניה של ג׳רלדין, ״אני רוצה גם לציין שפטריק שנעדר מהישיבה היום עזר לנסח את התיקון המדובר למטרות האגודה. וסטיג, פטריק ואנוכי מאמינים שהניסוח הנוכחי הוא הדרך היחידה לאגודה הגלובלית להפגין יושרה אינטלקטואלית. ואני אקריא את המטרות,״ פרנצ׳סקה השפילה את ראשה מול עינית המחשב בסלון ביתה רחב הידיים ברומא, ״האגודה הגלובלית ללימודי ישראל היא ארגון חברים שפתוח לכל האינדיווידואלים אשר עוסקים או חולקים עניין בחקר האינטלקטואלי של החברה, הפוליטיקה והתרבות הישראלית ובהתפתחות ההיסטורית של כל האספקטים האלו בישראל ובפלסטין המודרנית.״

שתיקה השתררה אחר שתי המילים האחרונות. פרנצ׳סקה הרימה את ראשה. הבזק של גופים בתנועה נראה על המסכים סביבה. רוברט קירב את ראשו הקירח אל עינית המצלמה כאילו הוא מנסה לשמוע צליל שחמק מאוזניו. נטלי הנהנה במרץ מופגן. שנטל הניחה את העט שבו עד רגע זה חילקה ציונים בחשאי לערימת המחברות שעל ברכיה. תחת גבותיו האפורות, עיניו של עמנואל הלוי התרחבו לשתי מאורות שחורות. עינית המצלמה אצל סטיג הראתה ערימת ספרים. האף החד של ג׳רלדין נרעד. סופי שמרה על חיוך מנומס. שתי כתפיה הרחבות של פרנצ׳סקה התכנסו כשחקן פוטבול שמתכונן למאבק.

״ובכן,״ המבטא האמריקאי המעוגל של רוברט, שגרם תמיד לשאר חברי הוועדה להחליף מבטים, הדהד בחללים השונים של שמונת המסכים, ״עכשיו אני מבין למה קתרינה ודויד שלצערנו נעדרים היום מהישיבה כתבו לי אתמול. תראי פרנצ׳סקה, לפנינו לא עניין פוליטי, אלא דיסציפלינרי. השאלה פה היא איך אנחנו מגדירים את השדה של לימודי ישראל. והתשובה היא שבדומה לאמריקן סטדיז שלא כוללת את לימודי מקסיקו, ההגדרה של לימודי ישראל, אינה צריכה לכלול שום לאום אחר. אני, כיהודי־אמריקאי, הצטרפתי לוועדה הגלובלית ללימודי ישראל, לא ללימודי פלסטין.״

״שלא לדבר אם בכלל אנחנו יכולים לדבר במקרה הזה מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית על לאום אחר.״ הרעים קולו של עמנואל הלוי, שניסה לרסן את עצמו במשרדו אל מול המזכירה שהציצה בו מהחדר השני. עברו ארבעה חודשים מאז הצנתור של הפרופסור המבוגר ואשתו אמרה שאסור לו להתרגז יותר מדי.

״הבעיה עם התשובה הזאת, רוברט,״ נטלי ניסתה לרסן את קולה כדי שיתאים לכבוד שפוסט־דוקטורנטית צעירה על מלגה אמורה לחלוק לפרופסור מבטיח בן ארבעים שרק קיבל קביעות, ״שאתה ועמנואל מניחים שהתפיסה שלכם את השדה היא א־פוליטית, אבל הרי ההדרה של פלסטין אל מחוץ לישראל הן בשיח והן במציאות החומרית היא מראש הפעלת כוח פוליטית.״

״נאטאלייי,״ האנגלית המחודדת במבטא הצרפתי של ז׳קלין רשרשה ברמקולים של המחשב, ״אני אמנם מסכימה איתך שכמובן לא ניתן להפריד את הפרטי מהפוליטי אבל זו אינה תשובה הולמת לחוסר הדיוק של הטופוס שמוצג פה, ואני מתנצלת מראש, פרנצ׳סקה וסטיג, אבל למה הכוונה בדיוק בפלסטין המודרנית? האם אנחנו מדברים על פלסטין תחת האימפריה העות'מאנית? המנדטורית? הפוסט־מנדטורית? הקטגוריות פה חייבות להיות מובחנות לפני שנוכל בכלל להצביע על הניסוח.״

״אני מבקשת להרגיע את הטון המתקיף הזה,״ הבהב המסך של פרנצ׳סקה בטון תוקפני, ״אני לא היחידה שעבדה על הניסוח הזה, ואני לא היחידה שמאמינה שהוא חיוני למהות של האגודה וכוונותיה. סטיג, מה אתה חושב?״

שבעה זוגות עיניים הופנו אל המסך האמצעי שלפתע הוחשך.

״סטיג?״ פרנצ׳סקה שאלה.

הריבוע השחור נעלם. שבעת המסכים הסתדרו מחדש.

״סטיג?״ פרנצ׳סקה שוב שאלה, קולה הגס הצטלצל בדממה.

״ייתכן שנותק החיבור שלו לרשת.״ המבטא הבריטי המנומס של סופי נשמע.

״אני חושבת שיש פה טענות חשובות מכל צד,״ ג׳רלדין התחילה לדבר, עיניה שוב נדדו לדלת הכניסה הסגורה, מארק עוד לא שב והדממה של הבית הריק שהשתרעה מחוץ לחדר העבודה הייתה כמעט מכאיבה, ״והנה הצעה, אם המחלוקת עדיין כה עזה, אולי נכתוב את החלק של פלסטין המודרנית במסמך נפרד של הצהרת כוונות, מחוץ לתקנון הרשמי של האגודה.״

״ג׳רלדין,״ קולה של פרנצ׳סקה בקע מהרמקול כירייה, ״את מדברת על דברים טכניים. אני מדברת על המהות שתקבע את רוח המסמך.״

״אבל המסמך, פרנצ׳סקה, הוא פרקטי״, חייך רוברט באבהיות לאישה שהייתה מבוגרת ממנו בעשרים ושתיים שנה, ״ואת מדברת על תאוריה, ואלו שני דברים נפרדים.״

״פרקטיקה ותאוריה לעולם אינן דברים נפרדים, רוברט.״ הטיחה נטלי. המדושנות האמריקאית שליטשה את ניסוחיו גרמה למבטא שלה להישמע באוזניה ישראלי ומחוספס. היא הסמיקה.

״ממתי לימודי ישראל כוללים את לימודי פלסטין?״ עמנואל דפק על השולחן במשרדו, ״מי שמע כדבר הזה בכלל, אולי נטלי, אצלך שם בברנדייס עם כל ההיפים והארגונים של הבי־די־אס זה ככה, אבל כאן? כאן לא יהיה כדבר הזה!״

״אני רק רוצה לציין,״ הקול הצלול של סופי בעבע בעדינותו אל מול המבטאים הישראליים הגרוניים, ״כי ההכללה של פלסטין המודרנית בתקנון הרשמי של האגודה יכולה להוות מכשול בגיוס כספים לאגודה אצל חלק מהתורמים שלנו. וכארגון ללא מטרות רווח, עלינו לחשוב גם פרקט…״

״זאת האחריות הציבורית והאינטלקטואלית שלנו כלפי פלסטין וישראל,״ נטלי קטעה אותה, ״לכסף אין מקום בהחלטה הזאת.״

סופי קברה את מבטה במקלדת. היא גילתה בשנה האחרונה שקשה לה מאוד להתמודד עם הישירות של הישראלים והאיטלקים באגודה. אולי זה האקלים החם שמונע מהם לפתח תרבות דיון ראויה. ג׳רלדין הביטה בצער במזכירתה המובסת. זו הייתה היא שביקשה ממנה להעלות את הטיעון הכלכלי במהלך הדיון בתקווה שזה יביא הפעם להחלטה יותר מהירה.

״ומה נעשה אם הקונפליקט יחריף?״ הקול של שנטל התחדד, ״אתן רוצות, נטלי ופרנצ׳סקה, לכפות את התפיסה האינטלקטואלית שלכן לגבי פלסטין על כל באי הכנס גם במקרה של מלחמה עתידית עם ישראל?״

״ואני מבקשת שוב להפסיק עם הטון המתקיף. אני לא כתבתי את החוקה הזאת לבד ואני לא חושבת שזה אתי שאשיב עליה לבדי.״ פרנצ׳סקה רעמה וחיפשה במבטה את הריבוע של סטיג הנעלם.

״אולי במקום להמשיך להתווכח״, הציעה ג׳רדלין בקול שהיא קיוותה שנשמע בוטח ולא מותש ומודאג, ולא מפרפר כמו שפִרפר ליבה כציפור כלואה ככל שנקפו הדקות ודלת הכניסה לביתה נותרה סגורה, ״עלינו להצביע ולהחליט היום סופית מה ייכתב בתקנון.״

״בסדר גמור.״ עמנואל דפק על השולחן לאחר שהבין מספירת קולות מהירה שמחנה פלסטין יובס.

״אני לא חושבת שזה הוגן להצביע על סוגיה כל כך חשובה בלי שכל חברי הוועדה נוכחים.״ אמרה נטלי במהירות לאחר שהגיעה אל אותה התוצאה.
״אבל אף פעם לא כולנו נוכחים.״ המבטא הצרפתי של שנטל נשמע נוזפני מתמיד.

״אני מסרבת להצביע ללא ההשתתפות הקולקטיבית של מי שניסח איתי את החוקה.״ רעמה פרנצ׳סקה, בפעם האחרונה מבחינתה.

״בסדר גמור, אז אני מציע שנדחה את ההצבעה לשיחה הבאה.״ אמר רוברט, שאף שהסכים עם עמנואל, הבין שאם הוויכוח הזה יימשך, הוא בטוח יאחר לארוחת הערב עם המשקיעים של אשתו. הפנים המותשות של שאר חברי הוועדה התעודדו קלות למשמע הפתרון המובטח.

״אז כולנו מסכימים?״ ג׳רלדין הביטה מבעד למשקפיה בששת הריבועים שריצדו מול פניה, ״אנחנו נדחה את ההחלטה לשיחה הבאה?״

״כן,״ הדהדו בזה אחר זה ששת הקולות.

״מעולה. תרצו לקבוע את השיחה לראשון בשבוע הבא?״ סופי שאלה.

״אני בכנס בראשון הבא.״ נטלי ענתה.

״אז ראשון בעוד שבועיים?״

״אני צריך לשמור על הילדים כי אשתי בנסיעת עבודה.״ רוברט השיב.

״מה לגבי ראשון בתחילת חודש הבא?״

״אני יוצאת עם הסטודנטים שלי לסיור מוזיאלי.״ אמרה פרנצ׳סקה.

״אז סופי תכתוב לכולנו אימייל בשבוע הבא עם תאריכים אפשריים ונחליט אז?״ ג׳רלדין התערבה.

״בסדר גמור.״ שישה קולות ענו במשולב.

התודות נאמרו בזו אחר זו. המסכים הרבועים כבו אחד־אחד. דממה השתררה בחדר העבודה של ג׳רלדין, שהשקיף אל הרחוב עטור העצים שכבר היה שרוי באפלה. היא סובבה את כיסא המחשב שלה ובהתה בדלת הכניסה. אף קול של טפיפות צעדים לא נשמע. אף אור לא נדלק במבואה. ג׳רלדין הסירה את משקפיה ושפשפה את גשר אפה, הכתמים האדומים שהותירו המצבטיים גרמו לפניה להיראות עירומות ופגיעות. היא הרימה את ראשה אל עבר שעון האורלוגין העתיק של אִמה שהיה תלוי בחדר עבודתה. היא תיתן לו עוד עשר דקות. אם הוא לא יחזור עד אז, היא אולי תתקשר אל מארק לשאול מה לוקח לו כל כך הרבה זמן.

יונתן שגיב הוא סופר וחוקר ספרות עברית. שני ספריו בסדרת הבלש עודד חפר (החופרת), ״אין סודות בחברה״ (2014) ו״דברים שהשתיקה יפה להם״ (2017) יצאו לאור בהוצאת כתר. בנובמבר 2019 יראה אור הספר השלישי בסדרה.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים קצרים מאת דבורה שטיינהרט

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חדר ריק. כיסא: על "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" לשי שניידר־אילת

מאת צביה ליטבסקי

כותרת ספרה של שי שניידר־אילת, עוד טרם פתיחתו, יוצרת תחושה מטלטלת. ההיגד החד־משמעי – "הוא היה כאן" – מתערער עם התוספת "אני בטוחה בזה", שכן, על דרך ההיפוך, מעוררת הצהרה זו ספק וחרדה: האומנם "הוא היה כאן"? לאן נעלם, אם כן? מדוע הותיר אותי כך, ללא קצה חוט? חוויה זו הולכת ונטענת במהלך הקריאה בספר בעומק רגשי ובגוונים שונים של משמעות. וכבר בקטע הפרוזה הפותח את הספר (הפרוזה הלירית תופסת בו מקום נכבד), "שני דגים", מתחיל החיפוש – של הדוברת ושל הקוראים כאחד – אחר ראשיתה של חוויית האובדן.

בקטע זה מוזכרת חוויית ילדות: "פעם (הייתי עצמי ילדה), התנפץ אקווריום בפניי מרוב שהתבוננתי בדגים". התנפצות זו גררה אחריה פציעה ואשפוז, אבל מה שלוכד את תשומת הלב הוא ההסבר המופרך ("מרוב שהתבוננתי"). ניתן להבין הסבר זה אך ורק כביטוי מטפורי. מדובר בכמיהה לבטל את החיץ – זכוכית האקווריום – בין הדוברת לבין היופי שאליו היא נושאת את נפשה. ומתוך אזכורם של "שני דגים" מהדהד גם מישור של יחסי אהבה עם ה"הוא" שהיה כאן ואיננו עוד. בכך ניתנת הצצה ראשונה אל נפשה ואישיותה של הדוברת.

גם קטע הפרוזה הבא אחריו מעלה זיכרון, אם כי מאוחר יותר, המתאר כיצד אהוב ליבה של הדוברת שוחה אל לב ים כדי לתפוס צלחת מעופפת. משחק מתעתע זה, דואט בין השלכה לאחיזה – אף בו טמונה חרדה של אובדן.

קטעים אלה פוערים את הבור ויוצקים אליו את היסודות להתרחשות המרכזית והאחת של הספר: מותו הפתאומי של האהוב, הבעל, אביהם של שני פעוטות. ספר זה עונה על הצורך בהנצחה, מהווה עבורו ועבורה מעין גַּלְעֵד, עדות לאהבה גדולה ולתהליך פרֵדה מכאיב. אפיזודה אחר אפיזודה, בשירים ובקטעי פרוזה, נוצר אט־אט הפסיפס הפיזי והרגשי המורכב של האובדן: הלם, רִיק, מרי וייאוש, תהייה והתמודדות. הסיטואציות הקונקרטיות מעוצבות ברובן להפליא, ולכך מסייעת הבחירה השקולה בפרוזה לירית. פרטיותן המובהקת, תוך שימוש בשמות – שי, דניאל – סוחפת את הקורא להזדהות.

בהמשך ניצב מחזור של שלושה קטעים בנוסח דיאלוג "פרוצדורלי" עם בעלי תפקידים – שוטר, פתולוג ומזכירה של בית קברות. הבחירה בהם ובפרטים הטכניים בעניינם מנכיחה מצב טראומטי שבו הנפש מתאַיינת, וכל שנותר עבורה הוא קרעים של "חוץ" מנוכר, כגון מספר תעודת זהות "בַּסֶּפַח הֶחָדָשׁ / בַּמַּצָּב הָאִישִׁי / לְיַד שְׁמִי".

קרעים אלה, בהמשך, מוצאים להם ביטוי בזעקה על אובדן כל קשר בין מילים ומציאות: "[…] את כותבת בית וזה אינו בית, דלת, וזו אינה. […] אני כותבת אתה וזה אינו אתה, אני, וזו איני –" ("חצאי דברים". ההדגשה במקור); זעקה על אי־אפשרותה של אינטגרציה: "[…] הֵיכָן הֵן הַיָּדַיִם, הָרַגְלַיִם, הָעֵינַיִם הַטּוֹבוֹת, וּמַה הִיא שְׁתִיקַת הַכִּסְאוֹת הַיּוֹשְׁבִים בֶּחָלָל, מוּל הוֹלָכַת הַשּׁוֹלָל הַזּוֹ? […] הָאִם אַתָּה בַּחֶדֶר? הָאִם אַתָּה אִתִּי […] עַכְשָׁו? עַכְשָׁו? […] הָאִם אֲנִי לְבַד? הָאִם תַּכְתִּיב לִי פֵּשֶׁר? […] כֵּיצַד לְהִקָּלֵף מִגּוּף הַבָּשָֹר, לָשׁוּב לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלְךָ? […] בֶּהָלַת שְׁמִי […] בֶּהָלַת קְרִינָה מִגּוּף קַר מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן, בֶּהָלַת רְשִָימַת רְכִיבִים מְשַׁקֶּרֶת… בֶּהָלַת אֲנִי, בֶּהָלַת יְלָדִים מֻפְקָדִים בְּיָדִי, שְׁעַת הַחֶשְׁבּוֹן, טָעוּת הַחִשּׁוּב, בֶּהָלַת כִּמָּהוֹן לְהָאִיץ בַּשָּׁעוֹן, לָשׁוּב לִהְיוֹת אִתְּךָ", ואיננו יודעים אם הכוונה להאצת השעון קדימה או לאחור.

הריתמוס מפליא לסחוף אותנו אל תוך־תוכי חווייתה של הדוברת. כשקראתי זאת לראשונה עמדו דמעות בגרוני.
ריתמוס מעין זה, במרחק כרונולוגי גדול קדימה, שואב את הקורא אל געגוע ללא מענה בעיצומה של סיטואציה ביתית וחושנית: "חרצנו ערמונים והכנסנו לתנור. בבית פשט ריח יער". כאן, לפתע, פונה הדוברת מלשון "אנחנו" אל לשון נוכח: "ראה, אמרתי לו על הסף, נותרתי לבדי בגוף אישה, אני נבהלת מעצמי, מן הכיסוף, להמלט […] אל בעלי חסר הגוף, המת, הנעדר, טוב שסימנו את גבול הבשר הלילה, בסכין שלא אשכח, שלא תפרח נפשי אל אישי, שעבר מן העולם, שנעלם ואינו, ואין מבט עינו ואין־ידיו ואין לי מלבדו ובלעדיו – אתה, הנושם, החי". ניתן לראות בנמען גבר כלשהו שיש לגביו אפשרות של קרבה, אך לראות עיניי זהו זיכרון שהתפצל, כחתך סכין מטפורי בין עבר של זוגיות חיה למפגש עם רוח רפאים, שכן "הסף" אינו רק סף הדלת שעליו נפרדו גיבורי הסצנה, אלא סף המציאות עצמה.

שניות זו מופיעה במפורש בשיר הקצר והיפה "גומלין": "אִם לֹא אֶכְתֹּב, תָּמוּת. / הָאִם מַתָּ, כְּדֵי שֶׁאֶכְתֹּב?…". השירה היא שמעניקה למת חיים, בעוד בן הזוג החי אינו מעורר את הצורך בכך. שתי שורות אלה, והצמצום המילולי לשתי מילים בלבד (לכתוב, למות) – טעונות להפליא (כמו השורה המפורסמת של יהודה הלוי: "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך").

הבאתי את הדוגמאות הללו כדי להצביע על היכולת הריתמית המובהקת של המשוררת להכניס את הקורא למצב רגשי נסער ומטלטל, או ליתר דיוק – להצמיח בו חוויה זו.

לעיתים קרובות עולה בשירים התהייה המטפיזית הבלתי נמנעת על הקיום האנושי: "[…] גַּלֵּה // שֶׁגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱהֹב אֶלָא גּוּף, וּבְעַד סְדָקָיו / מַגִּיר הַגּוּף, שִׁירֵי אַהֲבָה לְגוּף שֶׁאֵינֶנוּ עוֹד […] גּוּף, גּוּף, קוּמִי רוּחַ בַּגּוּף הַזֶּה / שֶׁרַק הָרוּחַ יְכוֹלָה לֶאֱהֹב רוּחַ…". או: "[…] אוּלַי תָּבוֹא לִקְרָאתִי // בְּמִלָּה, בְּקוֹלְךָ, בַּלַּיְלָה כְּדֵי שֶׁאֵדַע: יֵשׁ / עוֹד דָּבָר חַי בֵּינֵינוּ". מנגד, ה"ירידה" לפרטי השגרה הקונקרטיים מציבה את השאלה הקיומית בכל נים שבשורשי ההוויה. עמידה לפני ארון בגדים, למשל, כרוכה בדיון פנימי עם המוות : "[…] אֲבָל שׁוּב וָשׁוּב קָרְסוּ מַדָּפֵי חֹרֶף אֶל אֲזוֹרֵי הַקַּיִץ, / עֶלְיוֹנִים הִתְעַרְבְּבוּ בְּתַחְתּוֹנִים, כִּתְמֵי הַגַּעֲגוּעַ הִתְפַּשְּׁטוּ / וְהַמְּגֵרוֹת נִמְלְאוּ צֵל […] מִי יִוָּתֵר […] לֶאֱסֹף אֶת קִרְבֵי הַבַּד הָהֲפוּכִים […] כְּשֶׁאֶבָּלַע אֲנִי". תיאור של רחיצת כלים, המחקה מבחינה גרפית את התרוקנות הכיור, הולך ונטען אף הוא בנעלם הגדול של הקיום: "[…] תַּחְתִּיּוֹת הַסִּירִים, […] קַלּוּת הַמַּיִם מִן הַבֶּרֶז, עַל אַף הַצִּנּוֹרוֹת / הַמְּפֻתָּלִים, הָאֲפֵלִים, עֵין הַכֶּסֶף, פְּעוּרָה / בַּקַּרְקָעִית […] הַסֵּפֶל וּמַה שֶׁשָּׁתִיתִי בַּבֹּקֶר / לְבַדִי / הַמִּשְׁקָע הַשָּׁחוֹר, בֹּץ / הָאַשְׁמָה הַנִּבְלָע / בְּמוֹרַד הַכִּיּוֹר".

אחת הנקודות המטלטלות ביותר בספר היא סמיכותן הממשית, לא ההגותית, של הלידה והמוות. לידת הבן ומות האהוב חלות כמעט בו־זמנית: "אַתָּה הַתִּינוֹק שֶׁהֻשְׁחַל אֶל זְרוֹעוֹתַי / בְּעַד חַלּוֹן הַמְּכוֹנִית בְּמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה / בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, כְּדֵי שֶׁאָנִיק אוֹתְךָ", ומיד בשיר שלידו, בלי צורך להפוך עמוד: "[…] עַד מָה אַתָּה שָׁלֵם, שָׁכוּב עָלַי / בְּלִי שֵׁם, בֶּטֶן אֶל בֶּטֶן // בְּנִי, בְּנִי, בּוֹכָה מִלָּה / חֲדָשָׁה בִּגְרוֹנִי, בְּנִי הַתַּם". בחזרה על מילה חדשה זו – בני – מצוי בהחבא זיכרון העקדה, שבה חוזר אברהם פעמיים על מילה זו בלכתם שניהם, הוא ויצחק, אל הר המוריה (בראשית כב), והד לקינת דוד על בנו: "בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני" (שמ"ב יט 1). קרבה מכרעת זו בין החיים למוות הופכת להיות נקודת האחיזה בעולם הזה, על הסבל, הזעם ואי־הסבירות שהוא מטעים אותנו שוב ושוב, נקודת האחיזה המאפשרת כתיבה.

לא לעיתים קרובות יש בכוחו של הפרטי להעמיד חוויה שירית. כאן, ללא ספק, ניכרת הצלחה. עם זאת, ברצוני להצביע על כמה נקודות תורפה בספר, הנובעות (מניסיוני האישי) משתי מִשאלות. הראשונה מקורה בחשש להיות בלתי מובנת וברצון הנגזר מזה להעניק לקוראים "הסבר". לדוגמה:

באחד מקטעי הפרוזה מתבוננת הדוברת בפרסת סוס תלויה על הקיר. בלילה המדובר, שנים לאחר האובדן, אין היא אלא "משקולת מחלידה, שעונה על החלון כנגד השמים, מעגל לא סגור, סהר גרוע, זרועות מורמות בתחינה". לו הסתיים הקטע במילים אלה היה זה ציור מטונימי טעון ונפלא, גם ובעיקר בשל אזכור של צילום זוגי משותף עם הפרסה בשעה שמחה. אך המשפט שבא לאחר מכן עוקר אותי, כקוראת, מן החוויה, כדי להסביר רעיון שניתן בהחלט לוותר עליו: "בכל תנועת דהרה ישנו רגע הכרחי של ריחוף".

המשאלה המכשילה השנייה נוגעת בהעדפת מה שנראה יפה על פני האמיתי. בדרך כלל מדובר, לראות עיני, במטפורות שאינן מתממשות בחוויית הקורא. מטפורה צומחת מתוך תחושה חושית עזה המתרחשת בממד המנטלי. חוויה זו מעבירה את המילים מייצוג מציאות אל יצירת מציאות. על כן הממשות שלה עזה מכל הסבר או פרפראזה. אביא שתי דוגמאות למקומות שבהם ה"יפה" דוחק את החוויה הזאת (על פי השקפתו של אפלטון, היפה, האמיתי והמוסרי – חד המה):

השיר "סיבה" מעמיד את הסיטואציה המחרידה שבה מוטל על אם לספר לילדתה הקטנה היושבת על ברכיה על מות אביה: "[…] וַאֲנִי בּוֹרֶרֶת הֲבָרוֹת מֵאַיִן, לְלַטֵּף בָּהֶן רֹאשָׁהּ". כה יפה היא הבחירה בהברות טרם מילים, אך בשום פנים אין באפשרותן הציורית, כתמונה ממשית מתהווה, ללטף ראש.

בשיר "טיול" נתקל דניאל – בנה של הדוברת, שלא זכה להכיר את אביו – בגוזל מת. כל כולי, כקוראת וכאֵם, נדרכת לקראת הזדהות, אך המטפורה המסיימת את השיר כמו מובאת אל הסיטואציה מבחוץ, ויוצרת גודש מלאכותי: "אֲבָל קֹדֶם / אֲרוּחַת הָעֶרֶב, הוּא נָתַן לִי / אֶת גּוֹזַל יָדוֹ." היפֶה־כביכול פוגם כאן באמת החוויה.

לסיום, ברצוני לשוב אל מבנה הגַלעֵד שהצגתי בתחילת הדברים, זה המשקף את האובדן ואת תהליך הפנמתו. לכל אורך קריאת הספר, ובמיוחד לקראת סופו, ניצבה בדמיוני צורה של אובּליסק. שמחתי לגלות שהאובליסק המצרי, העתיק במינו בתרבות, הוא משכנו של האל רע, אל השמש, ומייצג "קרן שמש קפואה". ברוב השירים הנאספים אל סוף הספר, אל קצה האובליסק כביכול, מושל הטבע – האור והעצים, הצומח, הדבורים, הפירות והפרחים, בלי להתעלם משיבושים מעשה ידי אדם. כך הדוברת מובילה אותנו, ואת נפשה שלה, להתחדשות איטית של חוויית החיים על מחזוריותם הנצחית. זהו חודו של האובליסק תחת כיפת השמיים. הכרה זו נוכחת בסיום הספר כקתרזיס משותף, כתמרור להמשך הדרך – ומתוך בחירה.

ואמנם, גם מתוך "חֶדֶר רֵיק וְכִסֵּא" (כמתואר בקטע "דברים קבורים"), מתוך הנותר לאחר האובדן, ניתן "לְהַבִּיט בָּעֵצִים וְלִרְאוֹתָם כַּהֲוָיָתָם – דְּבָרִים קְבוּרִים, נְעוּצִים, שֶׁהֵגִיחוּ וְצָמְחוּ לְגֹבַהּ רַב, עַד לְמַעְלָה מֵעֵינֵינוּ" (ההדגשה שלי). כך בשיר היפהפה האחרון:

*
לָמַדְתִּי לְהַשְׁכִּים שָׁעָה אַחַת
לִפְנֵי הַבֹּקֶר, לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל
מַתְחִיל

לְהִתְעוֹרֵר אֶל בְּשֹוֹרַת הֱיוֹתִי
לְבַד בָּעוֹלָם, מֵרְצוֹנִי, לְאַט

מִבְּלִי שֶׁאִישׁ מִקְרוֹבַי יֵאָלֵץ, שׁוּב
לִגְחֹן מֵעַל מִטָּתִי וּלְסַפֵּר לִי
עַל כָּךְ כְּעַל אָסוֹן

דָּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת בַּשָּׁעָה הַזּוֹ.
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בָּהּ כִּבְכִסֵּא נַדְנֵדָה
וְלֹא עוֹשָֹה מְאוּם מִלְבַד
לְהַסְכִּים

הַשֶּׁמֶשׁ נִכְנֶסֶת מֵעַצְמָהּ וְלִפְעָמִים
בַּחַלּוֹן, צִפּוֹר פּוֹרֶצֶת פִּתְאוֹם
מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ, רְחוּצָה.

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). ספר מסות חדש שלה, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות, יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

שי שניידר־אילת, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה", אפיק, 2019

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: ילי שנר על "יבוא" מאת רוני אלדד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן