שירה | האם נתחבק עד הרגע האחרון?

שירים מאת איתי אייזינגר, אורית נוימאיר פוטשניק ולאה קליבנוף־רון

רותי בן יעקב, רגליים בבית, אקוורל, 30X23 ס"מ, 2019

.

איתי אייזינגר

ועד בכלל [שברי צו מילואים]

אני רואה מלחמה
אחרת מתקרבת
אך לא אהיה שם על מנת להילחם
(לורנס פרלינגאטי)

בִּרְשׁוּתִי לוּחִיּוֹת זִהוּי.
אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲנֹד אוֹתוֹת מַעֲרָכָה.
צַו זֶה הוּא אִישִׁי וְאֵינוֹ נִתָּן לְהַעֲבָרָה.

עָלֶיךָ לִשְׁמֹר עַל קֶשֶׁר רָצוּף עִם יְחִידָתְךָ.
אִם יִתְעוֹרְרוּ קְשָׁיִים
עֵקֶב הַקְּרִיאָה
נָא הָבֵא תְּרוּפוֹתֶיךָ,
הוֹכָחָה לְהִמָּצְאוּתְךָ.
אֵין לָנוּעַ בְּמַדִּים מְעֹרָבִים.

מִרְוָח בֵּין שֵׁרוּת אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ
אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְיַצֵּב
בִּגְלַל מַחֲלָה.
יְדוּעָה לִי סִיסְמַת הַגִּיּוּס הַפֻּמְבִּי שֶׁל הַיְּחִידָה.
בִּרְשׁוּתִי נַעֲלַיִם צְבָאִיּוֹת תַּקִּינוֹת.
לְמַטָּרָה_________

שׁוֹבָר זֶה הוּא אִישִׁי וְאֵינוֹ נִתָּן לְהַעֲבָרָה.
אֲנִי רוֹאֶה מִלְחָמָה בָּאָה, מְיֻתָּרָה.
נִתָּן לְעַיֵּן.
הַקְפֵּד עַל הוֹפָעָה מְסֻדֶּרֶת בְּכָל עֵת.

עָלֶיךָ לִפְעֹל כַּמְּפֹרָט מֵעֵבֶר לַדַּף.
דְּאַג לִהְיוֹת מְגֻלָּח וְשֵׂעָר רֹאשְׁךָ נָקִי וּמְסֻדָּר.
מִתַּאֲרִיךְ 10/05+15 בְּשָׁעָה 09:00 עַד תַּאֲרִיךְ 5/6+15 וְעַד בִּכְלָל.

 

איתי אייזינגר הוא היסטוריון וחוקר ספרות. עבודת הדוקטור שלו (מאוניברסיטת טקסס, אוסטין) עסקה בדיסטופיה בספרות העברית. מחקרו הנוכחי עוסק במגדר ומיליטריזם בתרבות הישראלית העכשווית. שיריו התפרסמו בבמות שונות, בהן הארץ, ידיעות אחרונות, עתון 77 ו־Literary Yard.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

סגר

זֶה כֶּשֶׁל חִסּוּנִי
בֵּינִי לְבֵינִי
מִתְקָפָה עַל כָּל מָה שֶׁחַי,

עַל כָּל מָה שֶׁחַי
וְשׂוֹרֵט מִבִּפְנִים
וְקוֹלֵף אֶת עוֹרִי מֵעָלַי.

עַל כָּל מָה שֶׁכְּבָר קָבַרְתִּי כְּמֵת,
עַל מָה שֶׁכָּלוּא, עַל מָה שֶׁבּוֹעֵט
בְּכֶלֶא גּוּפִי שׂוֹרֵט וְחוֹבֵט.
הַחְזִיקִי אוֹתִי, אַל תִּתְּנִי לִי לָצֵאת.
הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים
רַק הַפַּחַד שׁוֹעֵט.

 

תורשה

אֶלֶף כָּמוֹךְ לִמְּדוּ אוֹתִי
אֲנִי מְנַסָּה לְלַמֵּד אֶת יַלְדָּתִי:
גַּם אִם תִּצְעֲקִי, זֶה לֹא עוֹזֵר.
הִיא לֹא תִּשְׁמַע אוֹתָךְ
וְהִיא לֹא תְּוַתֵּר.
הַסְּעָרָה גְּדוֹלָה מִדַּי.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה
לִכְלֹא אוֹתָהּ בְּחִבּוּקִי.
גַּם לָהּ שׁוּם אִמָּא לֹא תַּסְפִּיק.
גַּם הִיא רוֹצָה יוֹתֵר,
הַרְבֵּה יוֹתֵר.
אֶלֶף כָּמוֹךְ לִמְּדוּ אוֹתִי
וְשׁוּב כָּרִיתִי בּוֹר
שֶׁכְּבָר לֹא יִסָּגֵר.
אֶלֶף כָּמוֹךְ
וְלֹא לָמַדְתִּי.

 

ירושה

אוּלַי עוֹד אֲגַלֶּה לָךְ פַּעַם
שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
וְלָמָּה לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
עַד כַּמָּה לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
אֶת כְּאֵבֵךְ,
אֶת הָעֵינַיִם הַלַּחוֹת
אֶת הַתְּחִנָּה בְּחִבּוּקֵךְ.
אוּלַי עוֹד אֲגַלֶּה לָךְ פַּעַם
כְּשֶׁתִּגְדְּלִי,
כְּשֶׁתִּתְרַגְּלִי
לְעָרִיצוּת שֶׁל הָרָעָב.
אָמַרְתִּי לָךְ שָׁלוֹם.
הִבְטַחְתִּי שֶׁתּוּכְלִי
לְהִתְגַּבֵּר, לְהִסְתַּדֵּר
אַתְּ עוֹד תְּגַלִּי
עַד כַּמָּה שִׁקַּרְתִּי לָךְ.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

.

לאה קליבנוף־רון

נשיקות הרוח בבקרים

נְשִׁיקוֹת הָרוּחַ בַּבְּקָרִים, אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, בְּכָל זֹאת נוֹעֲלִים, כְּדֵי שֶׁהַבַּיִת לֹא יֵלֵךְ לָאִבּוּד, כְּדֵי שֶׁלֹא יִשְׁכַּח הֵיכָן בֵּיתוֹ עד שֶׁנָּשׁוּב. אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים

רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת אֵלֵינוּ מֵאֲזוֹרִי הַקֹּטֶב מְבִיאוֹת אִתָּן
עָלִים נוֹשְׁרִים וְאֵיבְרֵי גּוּף.
אוּלַי גַּם אֲנַחְנוּ נִשּׁוֹר עַד הָעֶרֶב.
אוּלַי גַּם אֲנַחְנוּ נֵעָשֶׂה לְאֵבָרִים קְטוּעִים.
אִם נָשׁוּב הַבַּיְתָה וְהַבַּיִת לֹא יְהֵא פָּתוּחַ בְּפָנֵינוּ:
בְּתוֹכוֹ אֲנָשִׁים זָרִים וְצַו רִשְׁמִי
עַל הַדֶּלֶת
מוֹדִיעַ שֶׁאֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר, אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ)
כְּבָר לֹא,
הַאִם יְפַנֶּה לָנוּ הַלֵּב עֲלִיָּה אוֹ חֶדֶר
לַגוּר בּוֹ?

בְּכָל זֹאת, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים.

בְּכָל מַבָּט אֲנַחְנוּ מְדַלְּגִים עַל עֵצִים כְּרוּתִים.
בְּכָל צַעַד אֲנַחְנוּ מְוַתְּרִים עַל יְלָדִים נְטוּשִׁים.
בְּכָל מַחְשָׁבָה אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים שֶׁלֹּא לַחְשֹׁב אֶת שֶׁאֲנַחְנוּ
חוֹשְׁבִים: (אֵיךְ הֵם עוֹד יֺאחְזוּ בְּסַכִּינִים. אֵיךְ מִתּוֹךְ הַגֶּדֶם
יִכָּרְכוּ סָבִיב הַצַּוָּאר עֲנָפִים מִתְפַּתְּלִים, נָחָשִׁיִּים).
נָטַשְׁתָּ אוֹתִי פְּעָמִים רַבּוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵצַלְתָּ אוֹתִי
(יָלְדָה רוֹעֶדֶת בְּסִמְטְאוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲשׁוּכוֹת).
לֹא שָׁאַלְתִּי אִם גַּם אֲנִי נָטַשְׁתִּי אוֹתְךָ.
כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה יְלָדִים נִנְטְשׁוּ סָבִיב.
קָרָאנוּ לָהֶם בְּשֵׁם עַצְמֵנוּ גַּם כְּשֶׁהָיוּ זָרִים,
קָרָאנוּ לָהֶם בְּשֵׁמוֹת זָרִים גַּם כְּשֶׁהָיוּ עַצְמֵנוּ.
לֹא יָכֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה, כָּךְ חָשַׁבְנוּ, כָּךְ אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים,
רַבִּים מֵהֶם מֵתוּ עוֹד לְפָנַי שֶׁנּוֹלַדְנוּ.
הִשְׁאַרְנוּ לָהֶם בַּקְבּוּק מַיִם וְעוּגִיָּה כְּשֶׁהֵם רָעֲדוּ מִקֹּר.
אַחַר כָּךְ הָיוּ בְּצַד הַדֶּרֶךְ פֵּרוּרִים וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית, אֲבָל
אֶת הַיְּלָדִים הַלָּלוּ לֹא הוֹסַפְתי לִרְאוֹת.

הַאִם אַתָּה רָאִיתָ אוֹתָם שׁוּב?
הַאִם רָאִיתָ בֵּינֵיהֶם גֶָּם אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ?

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לְךָ שֶׁזֶּה נִגְמָר:
אַבָּא מֵת.
אִמָּא מֵתָה.
לֹא הָיוּ לִי אַחִים אוֹ אֲחָיוֹת.
לְךָ הָיוּ?

מַשְּׁבֵי הָרוּחַ בַּבְּקָרִים. אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, בְּכָל זֹאת נוֹעֲלִים, מַכְנִיסִים אֶת הַמַּפְתֵּחַ לכִיס כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח שֶׁיֵשׁ לָנוּ בַּיִת לָשׁוּב. כְּדֵי לִהְיוֹת בְּטוּחִים. אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים

אֲנִי מְדַלֶּגֶת עָלֶיךָ בְּכָל דַּקָּה.
אַתָּה מְוַתֵּר עָלַי בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב.
אֲנַחְנוּ לֹא רוֹאִים (יְלָדִים מְחַפְּשִׂים אֶת הוֹרֵיהֶם
הוֹרִים מְחַפְּשִׂים אֶת גּוּפֵיהֶם, אַחַר כָּךְ יְחַפְּשׂוּ אֶת יַלְדֵיהֶם).
מָה הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן בֵּינֵינוּ לְבֵינָם? בֵּינִי לְבֵינְךָ?
בְּכָל רֶגַע יֵשׁ סְבִיבֵנוּ יוֹתֵר אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ מֵאֲשֶׁר אֲנָשִׁים חַיִּים.
רוּחוֹת עַתִּיקוֹת נוֹשְׁבוֹת מֵאֲזוֹרֵי הַקֹּטֶב מְבִיאוֹת אִתָּן יֹבֶשׁ וּשְׁתִיקָה.
אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֵיךְ בְּמָעַרְבֹּלוֹתֵיהֶן מִסְתַּחְרְרִים גַּפַּיִם וּפָנִים.
לֹא אֶת כָּל הָאֵבָרִים אֲנַחְנוּ מְזַהִים (סְבִיבֵנוּ גִּדְמֵי הָעֵצִים), אֲבָל פַּעַם
רָאִינוּ בָּרוּחַ כַּמָּה לְבָבוֹת.
אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים
אֲפִלּוּ לֹא לִשְׁאֹל –

מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁאִבְּדוּ אֶת בֵּיתָם
מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַלְדָּם
מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁנּוֹתְרוּ לְלֹא לֵב בְּגוּפָם

(כָּמוֹנוּ, לִפְעָמִים)

 

חַכֵּה לִי, חַכֵּה, לִפְנֵי שֶׁתִּנְעַל אֶת הַדֶּלֶת אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹל אוֹתְךָ שְׁאֵלָה (וַהֲרֵי הַתְּמוּנָה אֵינֶנָּה מָשָׁה מִנֶּגֶד עֵינַי):
אִם יוֹצִיאוּ אוֹתָנוּ לַהוֹרֵג.
לַהוֹרֵג, אַתָּה מֵבִין? לַהוֹרֵג.
גְּזַר-הַדִּין כְּבָר יָדוּעַ הֵיטֵב, הַדַּקּוֹת נִסְפָּרוֹת, אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, הַדַּקּוֹת נִסְפָּרוֹת,
אֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ),
בְּפִנַּת הַתָּא הַמֻּכְתָּם שֶׁבְּכֶלֶא (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת):
הַאִם נִבְכֶּה?
הַאִם נַשְׁתִּין עַל עַצְמֵנוּ מִפַּחַד?
הַאִם נִתְחַבֵּק עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן?

מַשְּׁבֵי הָרוּחַ בַּבְּקָרִים. אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, חוֹמְקִים מַהֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵנוּ לֹא רוֹאִים, לֹא יוֹדְעִים לְאָן פָּנֵינוּ, לֹא יוֹדְעִים אִם הַיּוֹם נֵדַע לִרְאוֹת לַחֲבֹק אֶת הַיְּלָדִים הַנְּטוּשִׁים, זֶה אֶת זוֹ, זוֹ אֶת זֶה, אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ, כָּל מִי שֶׁיּוֹשִׁיט אֵלֵינוּ אֶת יָדוֹ, אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים הַנְּטוּשִׁים, אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת), אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת), אֲבָל (מוֹשִׁיטִים יַד לַכִּיס לְוַדֵּא שֶׁמַּפְתֵּחַ הַבַּיִת נִמְצָא בְּתוֹכוֹ), לִפְעָמִים, רַק לִפְעָמִים, אֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ), מוֹשִׁיטִים יַד, מְנַסִּים. וְשׁוּב, מֵחָדָשׁ –
נְשִׁיקוֹת הָרוּחַ עַל פָּנֵינוּ
בַּבְּקָרִים.

 

לאה קליבנוף־רון, ירושלמית. כותבת ומלווה תהליכי יצירה. במאית הסרט הדוקומנטרי "המשיח תמיד יבוא", שהוקרן בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם. זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן (Posen Foundation) לשנת 2013 וזוכת הפרס הראשון בתחרות "כתיבה יהודית־נשית" מטעם עמותת ענת ומרכז יעקב הרצוג לשנת 2016. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 21 של המוסך, ופרק מרומן בכתובים פורסם בגיליון 2.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נועם דרומי, דלילה מסל גורדון ויורם חורש

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה בפרוזה | אני ילדה שהיא ילד

"בכל פעם שאני הופכת פניי אל הקיר פניי חוזרים אליי. לכל חלום יש גבול וגם לגבול עצמו יש גבול." שירה בפרוזה מאת דנה אמיר

טובה לוטן, בטיפול, רישום והדפס על ניר פרגמנט, 110X90 ס"מ, 2018

.

אני ילדה שהיא ילד

דנה אמיר

 

אֲנִי יַלְדָּה שֶׁהִיא יֶלֶד. בְּכָל פַּעַם שֶׁאִמִּי מַלְבִּישָׁה אוֹתִי בְּשִׂמְלַת פְלָנֶל כֵּהָה, סִינַר תַּחֲרָה חֲגִיגִי חָגוּר לְמָתְנַי, אֲנִי נִמְלֶטֶת מִגּוּפִי אֶל גּוּף אַחֵר. כְּשֶׁאֲנִי נִתְקֶלֶת בִּדְמוּתִי הַמְּגֹהֶצֶת בַּמַּרְאָה עֵינַי מְסָרְבוֹת לָהּ. מָה לִי שִׂמְלָה? כֹּבֶד הַזַּעֲזוּעַ נִדְחָק אֶל צַלְעוֹתַי כְּמַרְפֵּק.

רַק שֶׁלֹּא אֵרָאֶה. שֶׁיַּחְלְפוּ עַל פָּנַי עֲדַת הַכְּלָבִים הַשּׁוֹעֲטִים מַטָּה, צַעֲדֵי אִמִּי הַצְּפוּפִים לְלֹא מִרְוָח בֵּין עָקֵב לָאֲגוּדָל. שְֹעָרִי גָּזוּז קָצָר. בְּתוֹךְ שִׂיחַ הַגֶּרַנְיוּם הַכָּתֹם אֲנִי חֲפוּנָה כְּאָפוּן.

מֵאֲחוֹרֵי כָּל אִחוּר מִסְתַּתֵּר שֶׁקֶר הַהוֹפֵךְ אֱמֶת. שִׁלְשׁוֹם נָעַצְתִּי בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת גִּבְעוֹלִים בְּמַנְעוּלֵי מְכוֹנִיּוֹת שֶׁחָנוּ בְּצַד הַדֶּרֶךְ. הַיּוֹם הִצַּלְתִּי עַכָּבִישׁ זָעִיר מִטְּבִיעָה. אַחַר כָּךְ נִתְקַל בִּי בֶּן הַשְּׁכֵנִים הַמּוּזָר שֶׁיָּדוֹ תָּמִיד עָמֹק בְּתוֹךְ מִכְנָסָיו. לֹא חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה. בֵּין אֶפְשָׁרוּת אַחַת לְאַחֶרֶת, הַזְּמַן מְהַסֵּס.

קְצֵה הַיּוֹם מִשְׁתַּרְבֵּב לְתוֹךְ שְׂמִיכַת הַפּוּךְ הַיְּרֻקָּה שֶׁאֲנִי מְכֻדְרֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. יְקִיצָה הִיא סוּג שֶׁל הַכְפָּלָה: הַמַּבָּט נִכְפָּל פְּנִימָה וְהַחוּצָה, הַגּוּף נִכְפָּל קָדִימָה וְאָחוֹר, הַלָּשׁוֹן נִכְפֶּלֶת מַעְלָה וָמַטָּה. גַּם אֲנִי אָמוּת. אֲבָל לֹא כְּדַרְכָּם שֶׁל מֵתִים אֶלָּא כְּדַרְכָּם שֶׁל פְּרָחִים. עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁלִּי יִנְשְׁרוּ לְתוֹךְ שְׁלוּלִית שֶׁשָּׁמַיִם נִבָּטִים מִמֶּנָּה וְאַחַר יַהַפְכוּ סִירוֹת שֶׁיָּשִׁיטוּ הֵנָּה וָהֵנָּה פֵּרוּרֵי אָבָק.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי הוֹפֶכֶת פָּנַי אֶל הַקִּיר פָּנַי חוֹזְרִים אֵלַי. לְכָל חֲלוֹם יֵשׁ גְּבוּל וְגַּם לַגְּבוּל עַצְמוֹ יֵשׁ גְּבוּל. (אַךְ מִיהִי זוֹ הַנִּצֶּבֶת בַּפֶּתַח, פָּנֶיהָ אֶל מוֹרַד הָרְחוֹב? מִיהִי שֶׁיָּדָה מוּשֶׁטֶת אֶל הַחֲשֵׁכָה כְּגּוּף זָעִיר אֶל חֵיק, מִתְּאַוֶָּה בְּפֶתַע לְהָר, לְיָרֵחַ, לְעָשָׁן? גֶּשֶׁם נוֹפֵל עַל דְּרָכִים שֶׁרַגְלֶיהָ טֶרֶם הָלְכוּ בָּהֶן. שָׂדוֹת נִפְרָשִׂים לְפָנֶיהָ פְּתוּחִים, פְּתוּחִים).

כַּדּוּר צָהֹב מְנַתֵּר בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנִי כְּשֶׁהַמּוֹרָה לִפְסַנְתֵּר נִרְכֶּנֶת מֵאֲחוֹרַי לַהֲפֹךְ אֶת דַּפֵּי הַתָּוִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵינִי מַבִּיטָה בָּהֶם. בִּמְּקוֹם לְהַבִּיט אֲנִי קוֹפֵאת תַּחַת שָׁדֶיהָ הַנָּחִים לְרֶגַע עַל עָרְפִּי. לִבְגָדֶיהָ רֵיחַ סַבּוֹן וּמַדָּפִים מְקֻפָּלִים בִּקְפִידָה. הָרֵיחַ הַזֶּה מְזַמְזֵם בְּתוֹכִי. אֲנִי בַּת שְׁמוֹנֶה, וְהַגּוּף הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי עֵירֹם הוּא גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי. הַכַּדּוּר הוֹפֵךְ לְאֶבֶן כְּשֶׁהִיא קוֹרֵאת בִּשְׁמִי: דָּנָה, דָּנָה.

אֲנִי מְלַקֶּטֶת מִלִּים מִפִּיּוֹת שֶׁל אֲחֵרִים. אֶתְמוֹל שָׁמַעְתִּי אֶת סָבָתִי אוֹמֶרֶת לְבִתָּהּ, אִמִּי, – חַצֶּפֶת. מִיָּד הֶחֱרֵיתִי הֶחְזַקְתִּי אַחֲרֶיהָ: חַצֶּפֶת, קַצֶּפֶת, רַצֶּפֶת. אִמִּי כָּעֲסָה: מִלִּים הֵן לֹא צַעֲצוּעִים! דַּוְקָא כֵּן, הֵגַנְתִּי עַל הַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁחָרַזְתִּי זֶה עַתָּה. בִּשְׁבִילִי הֵן צַעֲצוּעַ.

לְכָל יוֹם יֵשׁ סֵדֶר מִשֶּׁלּוֹ. יוֹם שֵׁנִי הוּא יוֹם בֻּבּוֹת הַבַּד שֶׁפִּיהֶן תָּפוּר: לָאַחַת צַמּוֹת קְלוּעוֹת וְהָאַחֶרֶת רוֹאָה הַכֹּל בִּמְלֻכְסָן. הָרְחוֹב דּוֹמֶה בְּעֵינַי לְמִּקְלֶדֶת פְּסַנְתֵּר: בָּתִּים לְבָנִים וּבֵינֵיהֶם עַמּוּדֵי חַשְׁמַל כֵּהִים. כְּשֶׁמַּבִּיטִים מִסּוֹפוֹ עַד סוֹפוֹ אֶפְשָׁר לִסְפֹּר חָמֵשׁ אוֹקְטָבוֹת שְׁלֵמוֹת שֶׁצְּלִילִים מוּפָקִים מֵהֶן לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב.

בַּצֵּל אֲנִי דּוֹמָה לְשַֹחְיָנִית. זְרוֹעוֹתַי דּוֹחֲפוֹת קָדִימָה וְאָחוֹר אֶת הָאֲפֵלָה הַמְּרַשְׁרֶשֶׁת שֶׁגּוּפִי מִתְהַפֵּךְ בְּתוֹכָהּ כְּגַלְגַּל. בְּתַחְתִּית כָּל קוֹל אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ רוֹקֵעַ: לִי־לִי־לִי, שָׁרִים חוּטֵי הַחַשְׁמַל בָּרוּחַ. לִי־לִי־לִי, נוֹקְשִׁים סוֹגְרֵי הַחַלּוֹנוֹת. לִי־לִי־לִי, אוֹסְפִים אוֹתִי לְתוֹכָם תִּנְשֶׁמֶת וְעָשׁ, עֲטַלֵּף וְאוֹחַ.

.

דנה אמיר, משוררת, חוקרת ספרות, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, פרופסור מן המניין וראש תכנית הדוקטורט בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור ארבעה ספרי עיון, שישה ספרי שירה וממואר אחד. ספרה האחרון עד כה, "קדיש על חשיכה ועל אור", ראה אור ב־2019 בהוצאת אפיק.

.

» קטע מהספר "קדיש על חשיכה ועל אור" מאת דנה אמיר, במדור "מודל 2019"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | הבעלוּת של תהל פרוש

"פרוש הופכת, למעשה, לאחת החלוצות הפואטיות המשרטטות את גורלה של האם החד־הורית במאה ה־21 בתוך ג׳ונגל קפיטליסטי חסר רחמים." שחר־מריו מרדכי קורא בספר השירה "יחסי בעלות"

הילה ליזר בג'ה, קריסת מעמד הביניים, שמן על בד, 300X220 ס"מ, 2018

.

על "יחסי בעלות" לתהל פרוש

מאת שחר־מריו מרדכי

.

באחד משירי המפתח בספרה החדש, יחסי בעלות, כותבת תהל פרוש: "כיוון שיצאנו לאוויר העולם / נפתח הסתום ונסתם הפתוח / ואם לא נפתחים ולא נסגרים לא יכולנו / לחיות אפילו שעה אחת בעולם". פרוש עושה כאן שימוש חתרני ב"ברכת אשר יצר":

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.

לשון ההודיה עוסקת בפתחי הגוף שתפקידם סילוק פסולת והפרשות. אבל באבחת ארבע שורות מופתיות מצביעה פרוש על מה שלכאורה מובן מאליו: הברכה נכתבה בידי גבר. והנה באה המשוררת ומעניקה לברכה תוקף לא בנוגע להמשך תפקודו הטבעי של הגוף אלא בנוגע ליצירת חיים ובריאתם ("נפתח הסתום") והשתוממות הגותית על העולם ("נסתם הפתוח").

הסתום והפתוח בשירת פרוש חורגים הרבה מעבר לפיזי. שירתה עושה בשפה שימושים שנעים בין הבלתי מפוענח לנהיר. בספרה הראשון, בצע (סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2014, בעריכת ליאת קפלן), נדמה היה שדליה הרץ מהלכת עליה קסם (עקבות של השפעה הרצית ניכרו בשירים היפים "קלאריס", "איזבלה נמה בכלבים" ו"נירה כפיר עושה ניסים"), ואילו בספר החדש מתחדדת פרוש ומשדרגת את קולה הפואטי באופן מובחן. פרוש מלהטטת בין משלבים ילדיים להפליא מזה ובוגרים עד אימה מזה, ומפתחת בלשונה השירית את הפואטיקה של האבסורד.

השירים הפותחים את ספרה החדש עוסקים בחוויית האמהות, ונעים בין מבע פואטי ילדי לבין מבע פואטי מליצי, כזה שנשגב מבינתו של ילד. כך, למשל, בא לידי ביטוי המשלב הילדי באמא שמצביעה על הדברים בעולם ונוקבת בשמם או בטבעם, ולא תמיד על פי כללי התחביר. "בכל בוקר לקחה / את הבן היפה שלה ואמרה לו / אלה העלים / ירוק עלה / ורוד עלה / לבן עלה / אלה הפרחים." ומנגד – המשלב המליצי בא לידי ביטוי בהיגדים הלקוחים מהרובד הקדמוני של העברית, כגון "נמצאהו הילד" ו"כל מי שעזבתו".

בשש השנים שחלפו בין ספרה הראשון, בצע, לספרה השני, יחסי בעלות (בעריכת ענת ויסמן), עברה המשוררת שינוי במצב הצבירה/ההוויה של עצמה. מאישה שאין לה דבר, כלומר: נטולת רכוש, נטולת בעלות, נטולת שליטה על חייה ונתונה לחסדי תאוות הבצע של בעלי ההון; הפכה לאישה שיש לה ילד, כלומר יש לה בעלות והיא חייבת לייצר שליטה על חייה למענו.

באחד משיאי הספר בצע פרוש מתארת את יחסי הכוח בחייה:

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב … זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא אל השמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו! אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא ארגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות.

ובאחד משיאי הספר יחסי בעלות, היא כותבת:

.
בחודש התשיעי עמדתי על פירור חול
ידיי השתמשו באוויר ידית ידית

וזז בי התינוק וזז

ומה שהסתחרר סביבי
היה מים, מים רבים ותהום
שאלתי: מה ילד?
ועמדתי על החול היחידי
מה ילד מה ילד
ופחד ומוות מלאו אותי
העולם הזה חרק תחתיי
עקמומי ונוקשה
באין אהבה בעולם
חשבתי: הוא יציל אותי?

 

נדרש אומץ כדי להודות שילד הוא גלגל הצלה. תהל פרוש הופכת, למעשה, לאחת החלוצות הפואטיות המשרטטות את גורלה של האם החד־הורית במאה ה־21 בתוך ג׳ונגל קפיטליסטי חסר רחמים. גם המשוררת יונית נעמן מיטיבה לכתוב על כך.

את המעבר הדרמטי מעמדה סבילה לעמדה פעילה אפשר לבחון באמצעות גלגולו של השיר "אפשרות יציאה" בספרה הראשון, בצע, לשיר ״בתשע בבוקר״ ביחסי בעלות; או בהשוואה בין השיר "מה שקרה" (בצע) לבין ״אישה יולדת ילד״ (יחסי בעלות). ב"מה שקרה" כותבת פרוש: "מה שקרה / שעד שלא הוטחתי בשער לא ידעתי שיש שער". וב"אישה יולדת ילד": "אישה יולדת ילד, השמיים מבקיעים לה, נגלה סודה / … וכמו שפתחה את השער בשבילו, ככה היא חושבת / היא צריכה לסגור שער".

השער (במסגרת הפתוח והסתום) עובר שינוי. אין עוד אופציה להיתקל בשער, להיות מוטחת בו או לא להיות מודעת לקיומו. מעתה עליה לשלוט בשער. לפתוח ולסגור אותו. אפילו להקים אותו.

מוטיב השער הופך לאירוני במיוחד כשתהל פרוש לוקחת את שיר הילדים האלמותי של קדיה מולודובסקי (בתרגומה של פניה ברגשטיין) ועושה בו כבתוך שלה תוך שמירה על הקצב. מולודובסקי כתבה:

.

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא
וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה

.

בכל הנוגע למבנים משפחתיים, הפער בין מולודובסקי לפרוש לוכד בתוכו את המעבר מהמילניום שנחתם אך לפני עשרים שנה למילניום שאנו בפתחו. אצל פרוש אין "שרשרת זהב" של משפחה מסורתית. אצל פרוש יש אם וילדון ודירה שכורה בעולם קשוח. פרוש כותבת:

.

פי־תחו את השער, הרכינו ראשכם
שכרתי היום אוקיאנוס שלם!

יש בו תנור ויש בו ארון
יש בו הרבה הרבה מקום!

ה־כו כבר בתוף הרימו מבט
אני לא טובעת אני דג חזק!

יש בו תנור ויש בו ארון
הוא מקסים ומואר ומתאים לילדון

יש בו חדר בלי שותפים
יש בו ברז ומדיח כלים!

המתמחר הראשון ליקק את שפתיו
האיש בלי הבית פקח את עיניו.

 

הפערים החברתיים הבלתי נתפסים והעוולות הכלכליות מעסיקים את תהל פרוש. הם הציר המרכזי בפואטיקה שלה (כדאי להשוות בין "אדון" בספר ביכוריה ל"אדונית" בספרה החדש). כמובן, פרוש אינה הראשונה שעושה זאת. קדמו לה משוררות מצוינות כמו שולמית אפפל, טל ניצן, יודית שחר, אהרון שבתאי, גלעד מאירי, תהילה חכימי, סיגל בן יאיר. בהקשר זה מומלץ לקרוא את ספרה של המשוררת יוליה וינר, על כסף, על זקנה, על מוות (כרמל, 2003. מרוסית: חמוטל בר־יוסף). וינר מפליאה לתאר את העיסוק האובססיבי של אישה דלת אמצעים בכסף. פרוש, כך נדמה, מפנה את הזרקור ביתר שאת לאליטה הכלכלית החל בבנקים, עבור באילי הנדל"ן וכלה במנכ"לי תאגידים, פוליטיקאים וטייקונים. פרוש נדהמת מהפערים הכלכליים, מפרקת את מבני הכוח של הון ושלטון, והתדהמה והזעם שלה אינם נטולי הומור.

בשירה "בטיסה חזרה" מתארת פרוש כיצד שבה מפסטיבל שירה בג׳נובה, ושודרגה בצו הגורל למחלקת העסקים. "יכולתי לשמוע ממחלקת התיירים תינוק צורח, ושיבחתי את מזלי הטוב, ולא יכולתי להביט בעיני כל אנשי מחלקת התיירים שעברו על פני מחלקת העסקים במצעד בושה". לידה התיישב איש נדל"ן שניהל שיחת טלפון על מיזמי בנייה ודיבר על 12,000 יורו לחודש שמקבל אחד השותפים. לאחר שיחת הטלפון מתפנה איש הנדל"ן לדבר עם המשוררת. הוא מדבר בשבחה של בתו הצעירה שירשה ממנו את החוש העסקי ומתגוררת בדירה שקנה ברחוב ביאליק בתל אביב. אחר כך מראה לה תמונה של בנו "היפה ושזוף ונערי" ו"מלא טסטוסטרון" ומביע את אכזבתו מ"הבן הזה שלו" אשר "לא יודע עדיין מה הוא רוצה לעשות הבן הזה". המשוררת מציעה, "שיפנה לתחום השירה וידבר איתי".

אי אפשר להחמיץ את המבט הלעגני של פרוש באומדה את עולם העסקים ואת המרחק שלה ממנו. אפשר לקרוא את השיר החד והמצחיק הזה כגלגול של השיר "ריצ׳ארד ניקסון, אמא שלי" מספרה הקודם. בשיר הכל כך מצוין הזה (חובה לקרוא אותו) משכללת פרוש את הפואטיקה של האבסורד לדרגת אמנות כשאמא שלה מנסה לשכנע אותה להיות אשת עסקים בצוות של ניקסון, הנשיא המת. האם חוזרת לבקר את הבת בשיר "יחסי בעלות" (שיר הנושא של הספר השני) כשהיא "משיגה עבודה כעוזרת במעון יום לילדים בני ארבע וחמש, והיא אמורה לנקות אחריהם". כך מתגלגלת האם מעמדת מתווכת של מִשׂרת עוזרת אישית בצוות של ניקסון לתפקיד עוזרת במעון יום. קריאה בספר החכם של פרוש מגלה שמעמד הוא כל ההבדל בין ההכרח לנקות חרא של זאטוטים לבין ההכרח לנקות אחרי שועי עולם שסרחו.

 

שחר־מריו מרדכי, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013), "תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019).

.

תהל פרוש, יחסי בעלות, אפיק, 2020.

.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרי השירה "יבשת" ו"אי" מאת שלומי חתוכה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | ארסנל המחלות של אלוהים

"המחלות נמצאות במאגר אלוהי. ה' מחזיק וגם מפעיל נשק ביולוגי להשמדה. הוא מדביק אותך בַּדֶבֶר, הוא מכה אותך בשחפת ובשחין, והתוצאה קטלנית וטוטאלית." אסנת ברתור על מחלות ודיאגנוזות ספרותיות במקרא

אסי משולם, אלף אלים (פרט), דאס וצבעי שמן, גדלים שונים, 2014 (צילום: הילית כדורי)

.

על מחלות ודיאגנוזות ספרותיות במקרא

מאת אסנת ברתור

.

אחת הסגולות של וַיֹּאמֶר וַיֵּלֶך ו־וַיִּשְתַַּחוּ וַיַּרְא, הפרויקט התנכ"י של אנסמבל עיתים בבימויה של רִנה ירושלמי, היא ההתמקדות בפן הפונֶטי של הטקסטים המקראיים. השחקניות והשחקנים מוללו בפה את עשרות השמות של הדמויות המשניות, גיבורות הרשימות הגנאלוגיות; נשפו וגנחו את סוגי החיות ומיני העופות, קורבנות הטקסטים הכוהניים; לחשו ולעסו את שמות המחלות – במשקל כזה או במשקל אחר, בסֶגוֹלים או בְּפַתָּחים – עד כי יכולת לראות את צבעי הגוף ואת כתמי העור ולחוש באיברייך גירוד, עקצוץ, יובש וחום. זו אחת הרשימות. אני ממליצה לקרוא אותה לאט ולפצפץ את העיצורים על החך ועל הלשון:

יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה … יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֹרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ … יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים) וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. .. יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ. (דברים כח 21–35)

אגב, נהוג לחשוב שחַרְחֻר היא סוג של "דלקת מעלת חום", "קדחת בוערת", בלשונו של אבן שושן (מהשורש חר"י או חר"ר, שעניינם חום ובערה). לאחרונה נתקלתי בסברה שזו מילה אונומטופאית, וצלילה משקף את נשימתו של מי שסובל מחוֹלי ברֵיאות או בדרכי הנשימה. חַרְחֻרוֹנָה.

רשימת המחלות מספר דברים היא חלק מאוסף הקללות שתיפולנה על ראשו של מי שלא ישמור את חוקי ה'. האפקט העיקרי שהסופר המקראי מבקש להשיג הוא פחד. ההרתעה היא כבר פועל יוצא. שש־עשרה מחלות שונות, מחוברות ב־ו' החיבור, שוב ושוב, עוד מחלה ועוד אחת (כמו רשימת תופעות הלוואי בעלון לצרכן), וכל אחת מהן וכולן יחד תשֵֹגנה "אותך". המחלות נמצאות במאגר אלוהי. ה' מחזיק וגם מפעיל נשק ביולוגי להשמדה. הוא מדביק אותך בַּדֶבֶר, הוא מכה אותך בשחפת ובשחין, והתוצאה קטלנית וטוטאלית: "עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ, עַד אָבְדֶךָ, לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא". כה טוטאלית תהיה ההשמדה, עד כי גם אם יעלה בידך להינצל מט"ז המחלות, עדיין מצפה לך בארסנל האלוהי שלל מחלות לא מזוהות – כי למרבה האימה והצער הסופר המקראי בחר לנקוט בפרק הזה מבנה אומנותי של "פרט וכלל":

מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים … כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם … גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת … עַד הִשָּׁמְדָךְ. (דברים כח 59–61)

המעורבות הפעילה של ה' בתחלואה האנושית משקפת תפיסה תאולוגית רחבה, המשותפת לתרבויות המזרח הקדום, שלפיה המחלה היא עונש אלוהי; תגובה לחטא שחָטָא אדם, במודע או שלא במודע, או להפרה של רצון האל/ים, ביודעין או בשוגג.

כזה למשל היה גורלו של פרעה מלך מצרים, ששכב עם שרה אימנו בלי לדעת שהיא אשת איש: "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב 17). הסיפור, מקובל לפרש, הוא רמז מַטרים למכות מצרים, ששתיים מהן – דֶבר ושְחין – הן מחלות המגלמות את ידה הארוכה של הענישה האלוהית: "הִנֵּה יַד יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה … בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" (שמות ט 3). גם מרים הנביאה נפלה קורבן לכעס הָאֵל: "וַיִּחַר אַף יְהוָה … וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר יב 9–10), וגם לא מעט מלכים נענשו מידו. למשל עזריהו מלך יהודה: "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ" (מלכים ב טו 5). בזעמו חולל ה' לא מעט מגפות, והן המיתו עשרות אלפי אנשים: "וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל … וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" (שמואל ב כד 15); "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב יט 35). ואחרון חביב איוב הצדיק, ללמדנו שלא רק חטאים אנושיים וזעם אלוהי עלולים לגרום מחלות קשות, אלא גם התערבות עם השטן: "וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְהוָה וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ" (איוב ב 7).

תפיסת "אלוהיוּת המחלה" – זו שרווחה לפני המהפכה ההיפוקרטית הרציונליסטית אשר הוציאה את הדת מהרפואה – החליפה תפיסה אחרת, שלפיה מחוללי המחלות אינם אֵלים אלא שדים ורוחות רעות (כוחות אנטי־אלוהיים). בתפיסה זו אין תורת גמול, אין חטא ועונש, יש מקריות ושרירות לב, גם רוע ואכזריות, ובעיקר אי־סדר וחוסר שליטה של האֵלים. לעומתה, תפיסה הרואה במחלה תגובה אלוהית והתגלמות של הרצון האלוהי שומרת על הסדר ומעניקה לאלים את הכוח ואת השליטה בעולמם. וכדי שהשליטה תהיה מלאה, הם חולשים לא רק על החולי אלא גם על ריפּוּיו, שאם לא כן הוא עלול להיחשב התערבות במעשה האל או הפרה של רצון האל.

תפקיד כפול זה מובע בדבריו המפורשים של ה': "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו 26), והוא משתקף גם בסיפורת, למשל בסיפור על אבימלך מלך גרר: "וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ…" (בראשית כ 17–18); בפרשת צרעת מרים: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב 13); וכמובן בסיפור המסגרת של ספר איוב: "וַיהוָה שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב" (איוב מב 10).

כיוון שהמפתח לבריאותם של בני האדם מופקד בידי האלים, שאלות על אודות חולי וריפוי מופנות אליהם, בין במישרין, בתפילה, ובין בעקיפין, בתיווך "אנשי אלוהים": כוהנים או נביאים. שני סיפורים בספר מלכים מתארים פניות כאלו. הסיפור הראשון מתייחס לחולי של אחזיה מלך ישראל, שביקש מזור מבעל זבוב אלוהֵי עקרון, רחמנא ליצלן. התגובה החריפה לכוונה לדרוש באלוהים אחרים לא איחרה לבוא, ואליהו התשבי עצר את שליחי המלך בדרכם לפלשת והכריז: "הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן. וְלָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת" (מלכים ב א 3–4). בהמשך הפרק, אמוּן על דגם "שלושה וארבעה" ובסיעתא דשמיא, אליהו מזמין שוב ושוב אֵש אלוהים, וזו יורדת מהשמיים ושורפת־אוכלת שתי מחלקות של "שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיהֶם" שנשלחו לתפוס אותו. חטאו של המלך, שיביא למותו, מביא בינתיים למותם של מאה ושניים אנשי צבא. ללמדנו שלעיתים הפתרון חמור בהרבה מהבעיה. בסיפור השני כבר אין מופע מרהיב של קנאות דתית רצחנית, משום שלמרבה האירוניה החולֶה, בן הדד מלך ארם, לא פנה לאלוהיו אלא לאלוהי ישראל, באמצעות שליח האל, הנביא אלישע: "קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת יְהוָה מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה" (מלכים ב ח 8). הסיפורים מתכתבים זה עם זה (יש הסכמה, בעיקר על סמך ראיות לשוניות, שהראשון מאוחר לשני), ובשניהם, לצד האֵל המרַפא, מככבים "אנשי האלוהים" (ובעצם הם שם עד היום, רחמנא ליצמן, חולשים על מערכת הבריאות).

ויקרא יג–יד, שני פרקים שעניינם דיני צרעת, עוסקים באחד מאנשי האלוהים הללו – הכוהן. ידיו מלאות עבודה ופעילותו ממחישה את השילוב של דת ורפואה: הוא נותן דיאגנוזות רפואיות אך אינו עוסק בריפוי אלא בטומאה וטוהרה. הכוהן מאבחן את נגעי הצרעת, מכריז על טומאת הנגוּעים ומבודד אותם מן הקהילה, וכשהם נרפאים הוא מטהר אותם. ואת כל זה הוא עושה בהסתמך על חוש הראייה בלבד. כך זה נראה כשמתלווים אליו למלאכת יומו:

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ, נֶגַע צָרַעַת הוּא. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ. וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן. מִסְפַּחַת הִיא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. (ויקרא יג 2–6)

התהליך הזה מתואר שוב ושוב, בנוגע לנגעים שונים: מנֶתֶק ועד בֹּהַק, מצָרָעַת נוֹשֶׁנֶת ועד צָרֶבֶת הַשְּׁחִין. הכוהן רואה את התסמינים, מאבחן אותם על סמך מראה עיניים, האבחנה משפיעה על מעמדו הריטואלי של הנגוּע, וּבִרְאוֹת הכוהן כי חל שינוי בתסמינים והנגע נרפא, הוא מטהר את הנגוע. בדיני הצרעת יש שדה סמנטי של ראייה, ובו חמישים ושלוש (!) הטיות של הפועל רא"י ושל שמות העצם "מראה" ו"עין" (נדמה לי שהבחירה במילים עָמַד בְּעֵינָיו, ולא, למשל, 'נותר' או 'נשאר', היא חלק מזה).

מבחינה ספרותית התיאורים הללו הם גן עדן פרספקטיבי. המחוקק נצמד לאופן הקליטה של הכוהן, מוסר את הדברים מתודעתו, וכך מעניק לאירועים נופך ריאליסטי־מימטי; אנחנו מתוודעים מקרוב למומחה בפעולה. אך כדי שנבין את טיבה של המומחיות וכדי שנכיר בחשיבותה, המחוקק מקפיד להציג גם את נקודת המבט שלו עצמו. הוא אינו מוותר עליה, למרות הַיִיתור ואף שאינה מוסיפה מידע, כדי שנבחין בהבדל בין השתיים.

המחוקק הכול־יודע מכיר את הנגעים. לכן הוא מוסמך לקבוע: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת". הוא מוסר את האבחנה מיד בהתחלה, ובשלב הזה יש לקוראות ולקוראים יתרון על הכוהן, כי אנחנו יודעות ויודעים את מה שהוא עדיין לא גילה. כשהנגוע מובא אליו הוא רואה "אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר". זהו מראה ראשוני, עדיין אין דיאגנוזה. אך כשהוא יתבונן בו בעיני המומחה, או אז יתגלו התסמינים: "וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ", ותינתן הדיאגנוזה: "נֶגַע צָרַעַת הוּא". המחוקק צִייד אותנו באבחנה, אך המבט של הכהן חשף בפנינו את רזי האבחון.

דין צרעת הבית ממחיש את השִיוּט מנקודת מבט אחת לאחרת, וגם מחזיר את אלוהים לתמונה:

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן … וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת … וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת. וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר. וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא יד 34–38)

נקודת המבט הראשונה היא זו של האֵל־המחוקק. הוא ה"נותן" את הנגע ולכן יודע וגם מוסר את סוגו: "נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". אך התיאור מרוחק ואין בו כל פרט מזהה. הנגע יימצא בְּבית גֵנֵרִי בארץ כנען. נקודת המבט הופכת לקרובה כששומעים את קולו של בעל הבית. קורבן נגע הצרעת הוא אדם ספציפי שגר בבית ספציפי. וכשהוא רואה את הנגע הוא חושד שזהו נגע. הוא אינו יודע זאת בוודאות, הוא בוודאי אינו יודע מה סוגו. לכן הוא אומר: "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". את מה שהמחוקק, בעל הסמכות ומקור הנגע, הגדיר מפורשות, בעל הבית מאפיין במהוסס. נקודת המבט השלישית היא זו של הכהן־המומחה. גם הוא, כמו בעל הבית, רואה את הנגע, אך לראייה שלו יש סגולות אחרות. כי הוא רואה את מקום הנגע: "בְּקִירֹת הַבַּיִת"; הוא רואה את צורתו: "שְׁקַעֲרוּרֹת"; את צבעו: "יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת"; וגם את עומקו: "וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר". בעל הבית לא ראה את הממצאים הללו, אף שהם גלויים לעין, כי עינו אמנם רואה, אך היא אינה מתבוננת ובוחנת. זו ההבחנה בין ההדיוט למומחה. כמה חשוב ומרגיע כשיש על מי לסמוך.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת האוניברסיטה המשודרת (מודן, 2013). רשימות פרי עטה על ספרות החוק המקראית פורסמו בגיליונות 32 ו-42 של המוסך.

 

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי מתבוננת בחוויית הזמן הילדית בשיריהם של פוגל, עמיחי ורילקה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן