ביקורת | הבעלוּת של תהל פרוש

"פרוש הופכת, למעשה, לאחת החלוצות הפואטיות המשרטטות את גורלה של האם החד־הורית במאה ה־21 בתוך ג׳ונגל קפיטליסטי חסר רחמים." שחר־מריו מרדכי קורא בספר השירה "יחסי בעלות"

הילה ליזר בג'ה, קריסת מעמד הביניים, שמן על בד, 300X220 ס"מ, 2018

.

על "יחסי בעלות" לתהל פרוש

מאת שחר־מריו מרדכי

.

באחד משירי המפתח בספרה החדש, יחסי בעלות, כותבת תהל פרוש: "כיוון שיצאנו לאוויר העולם / נפתח הסתום ונסתם הפתוח / ואם לא נפתחים ולא נסגרים לא יכולנו / לחיות אפילו שעה אחת בעולם". פרוש עושה כאן שימוש חתרני ב"ברכת אשר יצר":

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.

לשון ההודיה עוסקת בפתחי הגוף שתפקידם סילוק פסולת והפרשות. אבל באבחת ארבע שורות מופתיות מצביעה פרוש על מה שלכאורה מובן מאליו: הברכה נכתבה בידי גבר. והנה באה המשוררת ומעניקה לברכה תוקף לא בנוגע להמשך תפקודו הטבעי של הגוף אלא בנוגע ליצירת חיים ובריאתם ("נפתח הסתום") והשתוממות הגותית על העולם ("נסתם הפתוח").

הסתום והפתוח בשירת פרוש חורגים הרבה מעבר לפיזי. שירתה עושה בשפה שימושים שנעים בין הבלתי מפוענח לנהיר. בספרה הראשון, בצע (סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2014, בעריכת ליאת קפלן), נדמה היה שדליה הרץ מהלכת עליה קסם (עקבות של השפעה הרצית ניכרו בשירים היפים "קלאריס", "איזבלה נמה בכלבים" ו"נירה כפיר עושה ניסים"), ואילו בספר החדש מתחדדת פרוש ומשדרגת את קולה הפואטי באופן מובחן. פרוש מלהטטת בין משלבים ילדיים להפליא מזה ובוגרים עד אימה מזה, ומפתחת בלשונה השירית את הפואטיקה של האבסורד.

השירים הפותחים את ספרה החדש עוסקים בחוויית האמהות, ונעים בין מבע פואטי ילדי לבין מבע פואטי מליצי, כזה שנשגב מבינתו של ילד. כך, למשל, בא לידי ביטוי המשלב הילדי באמא שמצביעה על הדברים בעולם ונוקבת בשמם או בטבעם, ולא תמיד על פי כללי התחביר. "בכל בוקר לקחה / את הבן היפה שלה ואמרה לו / אלה העלים / ירוק עלה / ורוד עלה / לבן עלה / אלה הפרחים." ומנגד – המשלב המליצי בא לידי ביטוי בהיגדים הלקוחים מהרובד הקדמוני של העברית, כגון "נמצאהו הילד" ו"כל מי שעזבתו".

בשש השנים שחלפו בין ספרה הראשון, בצע, לספרה השני, יחסי בעלות (בעריכת ענת ויסמן), עברה המשוררת שינוי במצב הצבירה/ההוויה של עצמה. מאישה שאין לה דבר, כלומר: נטולת רכוש, נטולת בעלות, נטולת שליטה על חייה ונתונה לחסדי תאוות הבצע של בעלי ההון; הפכה לאישה שיש לה ילד, כלומר יש לה בעלות והיא חייבת לייצר שליטה על חייה למענו.

באחד משיאי הספר בצע פרוש מתארת את יחסי הכוח בחייה:

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב … זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא אל השמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו! אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא ארגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות.

ובאחד משיאי הספר יחסי בעלות, היא כותבת:

.
בחודש התשיעי עמדתי על פירור חול
ידיי השתמשו באוויר ידית ידית

וזז בי התינוק וזז

ומה שהסתחרר סביבי
היה מים, מים רבים ותהום
שאלתי: מה ילד?
ועמדתי על החול היחידי
מה ילד מה ילד
ופחד ומוות מלאו אותי
העולם הזה חרק תחתיי
עקמומי ונוקשה
באין אהבה בעולם
חשבתי: הוא יציל אותי?

 

נדרש אומץ כדי להודות שילד הוא גלגל הצלה. תהל פרוש הופכת, למעשה, לאחת החלוצות הפואטיות המשרטטות את גורלה של האם החד־הורית במאה ה־21 בתוך ג׳ונגל קפיטליסטי חסר רחמים. גם המשוררת יונית נעמן מיטיבה לכתוב על כך.

את המעבר הדרמטי מעמדה סבילה לעמדה פעילה אפשר לבחון באמצעות גלגולו של השיר "אפשרות יציאה" בספרה הראשון, בצע, לשיר ״בתשע בבוקר״ ביחסי בעלות; או בהשוואה בין השיר "מה שקרה" (בצע) לבין ״אישה יולדת ילד״ (יחסי בעלות). ב"מה שקרה" כותבת פרוש: "מה שקרה / שעד שלא הוטחתי בשער לא ידעתי שיש שער". וב"אישה יולדת ילד": "אישה יולדת ילד, השמיים מבקיעים לה, נגלה סודה / … וכמו שפתחה את השער בשבילו, ככה היא חושבת / היא צריכה לסגור שער".

השער (במסגרת הפתוח והסתום) עובר שינוי. אין עוד אופציה להיתקל בשער, להיות מוטחת בו או לא להיות מודעת לקיומו. מעתה עליה לשלוט בשער. לפתוח ולסגור אותו. אפילו להקים אותו.

מוטיב השער הופך לאירוני במיוחד כשתהל פרוש לוקחת את שיר הילדים האלמותי של קדיה מולודובסקי (בתרגומה של פניה ברגשטיין) ועושה בו כבתוך שלה תוך שמירה על הקצב. מולודובסקי כתבה:

.

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא
וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה

.

בכל הנוגע למבנים משפחתיים, הפער בין מולודובסקי לפרוש לוכד בתוכו את המעבר מהמילניום שנחתם אך לפני עשרים שנה למילניום שאנו בפתחו. אצל פרוש אין "שרשרת זהב" של משפחה מסורתית. אצל פרוש יש אם וילדון ודירה שכורה בעולם קשוח. פרוש כותבת:

.

פי־תחו את השער, הרכינו ראשכם
שכרתי היום אוקיאנוס שלם!

יש בו תנור ויש בו ארון
יש בו הרבה הרבה מקום!

ה־כו כבר בתוף הרימו מבט
אני לא טובעת אני דג חזק!

יש בו תנור ויש בו ארון
הוא מקסים ומואר ומתאים לילדון

יש בו חדר בלי שותפים
יש בו ברז ומדיח כלים!

המתמחר הראשון ליקק את שפתיו
האיש בלי הבית פקח את עיניו.

 

הפערים החברתיים הבלתי נתפסים והעוולות הכלכליות מעסיקים את תהל פרוש. הם הציר המרכזי בפואטיקה שלה (כדאי להשוות בין "אדון" בספר ביכוריה ל"אדונית" בספרה החדש). כמובן, פרוש אינה הראשונה שעושה זאת. קדמו לה משוררות מצוינות כמו שולמית אפפל, טל ניצן, יודית שחר, אהרון שבתאי, גלעד מאירי, תהילה חכימי, סיגל בן יאיר. בהקשר זה מומלץ לקרוא את ספרה של המשוררת יוליה וינר, על כסף, על זקנה, על מוות (כרמל, 2003. מרוסית: חמוטל בר־יוסף). וינר מפליאה לתאר את העיסוק האובססיבי של אישה דלת אמצעים בכסף. פרוש, כך נדמה, מפנה את הזרקור ביתר שאת לאליטה הכלכלית החל בבנקים, עבור באילי הנדל"ן וכלה במנכ"לי תאגידים, פוליטיקאים וטייקונים. פרוש נדהמת מהפערים הכלכליים, מפרקת את מבני הכוח של הון ושלטון, והתדהמה והזעם שלה אינם נטולי הומור.

בשירה "בטיסה חזרה" מתארת פרוש כיצד שבה מפסטיבל שירה בג׳נובה, ושודרגה בצו הגורל למחלקת העסקים. "יכולתי לשמוע ממחלקת התיירים תינוק צורח, ושיבחתי את מזלי הטוב, ולא יכולתי להביט בעיני כל אנשי מחלקת התיירים שעברו על פני מחלקת העסקים במצעד בושה". לידה התיישב איש נדל"ן שניהל שיחת טלפון על מיזמי בנייה ודיבר על 12,000 יורו לחודש שמקבל אחד השותפים. לאחר שיחת הטלפון מתפנה איש הנדל"ן לדבר עם המשוררת. הוא מדבר בשבחה של בתו הצעירה שירשה ממנו את החוש העסקי ומתגוררת בדירה שקנה ברחוב ביאליק בתל אביב. אחר כך מראה לה תמונה של בנו "היפה ושזוף ונערי" ו"מלא טסטוסטרון" ומביע את אכזבתו מ"הבן הזה שלו" אשר "לא יודע עדיין מה הוא רוצה לעשות הבן הזה". המשוררת מציעה, "שיפנה לתחום השירה וידבר איתי".

אי אפשר להחמיץ את המבט הלעגני של פרוש באומדה את עולם העסקים ואת המרחק שלה ממנו. אפשר לקרוא את השיר החד והמצחיק הזה כגלגול של השיר "ריצ׳ארד ניקסון, אמא שלי" מספרה הקודם. בשיר הכל כך מצוין הזה (חובה לקרוא אותו) משכללת פרוש את הפואטיקה של האבסורד לדרגת אמנות כשאמא שלה מנסה לשכנע אותה להיות אשת עסקים בצוות של ניקסון, הנשיא המת. האם חוזרת לבקר את הבת בשיר "יחסי בעלות" (שיר הנושא של הספר השני) כשהיא "משיגה עבודה כעוזרת במעון יום לילדים בני ארבע וחמש, והיא אמורה לנקות אחריהם". כך מתגלגלת האם מעמדת מתווכת של מִשׂרת עוזרת אישית בצוות של ניקסון לתפקיד עוזרת במעון יום. קריאה בספר החכם של פרוש מגלה שמעמד הוא כל ההבדל בין ההכרח לנקות חרא של זאטוטים לבין ההכרח לנקות אחרי שועי עולם שסרחו.

 

שחר־מריו מרדכי, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013), "תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019).

.

תהל פרוש, יחסי בעלות, אפיק, 2020.

.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרי השירה "יבשת" ו"אי" מאת שלומי חתוכה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו