.

על "יחסי בעלות" לתהל פרוש

מאת שחר־מריו מרדכי

.

באחד משירי המפתח בספרה החדש, יחסי בעלות, כותבת תהל פרוש: "כיוון שיצאנו לאוויר העולם / נפתח הסתום ונסתם הפתוח / ואם לא נפתחים ולא נסגרים לא יכולנו / לחיות אפילו שעה אחת בעולם". פרוש עושה כאן שימוש חתרני ב"ברכת אשר יצר":

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.

לשון ההודיה עוסקת בפתחי הגוף שתפקידם סילוק פסולת והפרשות. אבל באבחת ארבע שורות מופתיות מצביעה פרוש על מה שלכאורה מובן מאליו: הברכה נכתבה בידי גבר. והנה באה המשוררת ומעניקה לברכה תוקף לא בנוגע להמשך תפקודו הטבעי של הגוף אלא בנוגע ליצירת חיים ובריאתם ("נפתח הסתום") והשתוממות הגותית על העולם ("נסתם הפתוח").

הסתום והפתוח בשירת פרוש חורגים הרבה מעבר לפיזי. שירתה עושה בשפה שימושים שנעים בין הבלתי מפוענח לנהיר. בספרה הראשון, בצע (סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2014, בעריכת ליאת קפלן), נדמה היה שדליה הרץ מהלכת עליה קסם (עקבות של השפעה הרצית ניכרו בשירים היפים "קלאריס", "איזבלה נמה בכלבים" ו"נירה כפיר עושה ניסים"), ואילו בספר החדש מתחדדת פרוש ומשדרגת את קולה הפואטי באופן מובחן. פרוש מלהטטת בין משלבים ילדיים להפליא מזה ובוגרים עד אימה מזה, ומפתחת בלשונה השירית את הפואטיקה של האבסורד.

השירים הפותחים את ספרה החדש עוסקים בחוויית האמהות, ונעים בין מבע פואטי ילדי לבין מבע פואטי מליצי, כזה שנשגב מבינתו של ילד. כך, למשל, בא לידי ביטוי המשלב הילדי באמא שמצביעה על הדברים בעולם ונוקבת בשמם או בטבעם, ולא תמיד על פי כללי התחביר. "בכל בוקר לקחה / את הבן היפה שלה ואמרה לו / אלה העלים / ירוק עלה / ורוד עלה / לבן עלה / אלה הפרחים." ומנגד – המשלב המליצי בא לידי ביטוי בהיגדים הלקוחים מהרובד הקדמוני של העברית, כגון "נמצאהו הילד" ו"כל מי שעזבתו".

בשש השנים שחלפו בין ספרה הראשון, בצע, לספרה השני, יחסי בעלות (בעריכת ענת ויסמן), עברה המשוררת שינוי במצב הצבירה/ההוויה של עצמה. מאישה שאין לה דבר, כלומר: נטולת רכוש, נטולת בעלות, נטולת שליטה על חייה ונתונה לחסדי תאוות הבצע של בעלי ההון; הפכה לאישה שיש לה ילד, כלומר יש לה בעלות והיא חייבת לייצר שליטה על חייה למענו.

באחד משיאי הספר בצע פרוש מתארת את יחסי הכוח בחייה:

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב … זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא אל השמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו! אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא ארגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות.

ובאחד משיאי הספר יחסי בעלות, היא כותבת:

.
בחודש התשיעי עמדתי על פירור חול
ידיי השתמשו באוויר ידית ידית
…
וזז בי התינוק וזז
…
ומה שהסתחרר סביבי
היה מים, מים רבים ותהום
שאלתי: מה ילד?
ועמדתי על החול היחידי
מה ילד מה ילד
ופחד ומוות מלאו אותי
העולם הזה חרק תחתיי
עקמומי ונוקשה
באין אהבה בעולם
חשבתי: הוא יציל אותי?

 

נדרש אומץ כדי להודות שילד הוא גלגל הצלה. תהל פרוש הופכת, למעשה, לאחת החלוצות הפואטיות המשרטטות את גורלה של האם החד־הורית במאה ה־21 בתוך ג׳ונגל קפיטליסטי חסר רחמים. גם המשוררת יונית נעמן מיטיבה לכתוב על כך.

את המעבר הדרמטי מעמדה סבילה לעמדה פעילה אפשר לבחון באמצעות גלגולו של השיר "אפשרות יציאה" בספרה הראשון, בצע, לשיר ״בתשע בבוקר״ ביחסי בעלות; או בהשוואה בין השיר "מה שקרה" (בצע) לבין ״אישה יולדת ילד״ (יחסי בעלות). ב"מה שקרה" כותבת פרוש: "מה שקרה / שעד שלא הוטחתי בשער לא ידעתי שיש שער". וב"אישה יולדת ילד": "אישה יולדת ילד, השמיים מבקיעים לה, נגלה סודה / … וכמו שפתחה את השער בשבילו, ככה היא חושבת / היא צריכה לסגור שער".

השער (במסגרת הפתוח והסתום) עובר שינוי. אין עוד אופציה להיתקל בשער, להיות מוטחת בו או לא להיות מודעת לקיומו. מעתה עליה לשלוט בשער. לפתוח ולסגור אותו. אפילו להקים אותו.

מוטיב השער הופך לאירוני במיוחד כשתהל פרוש לוקחת את שיר הילדים האלמותי של קדיה מולודובסקי (בתרגומה של פניה ברגשטיין) ועושה בו כבתוך שלה תוך שמירה על הקצב. מולודובסקי כתבה:

.

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא
וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה

.

בכל הנוגע למבנים משפחתיים, הפער בין מולודובסקי לפרוש לוכד בתוכו את המעבר מהמילניום שנחתם אך לפני עשרים שנה למילניום שאנו בפתחו. אצל פרוש אין "שרשרת זהב" של משפחה מסורתית. אצל פרוש יש אם וילדון ודירה שכורה בעולם קשוח. פרוש כותבת:

.

פי־תחו את השער, הרכינו ראשכם
שכרתי היום אוקיאנוס שלם!

יש בו תנור ויש בו ארון
יש בו הרבה הרבה מקום!

ה־כו כבר בתוף הרימו מבט
אני לא טובעת אני דג חזק!
…
יש בו תנור ויש בו ארון
הוא מקסים ומואר ומתאים לילדון
…
יש בו חדר בלי שותפים
יש בו ברז ומדיח כלים!
…
המתמחר הראשון ליקק את שפתיו
האיש בלי הבית פקח את עיניו.

 

הפערים החברתיים הבלתי נתפסים והעוולות הכלכליות מעסיקים את תהל פרוש. הם הציר המרכזי בפואטיקה שלה (כדאי להשוות בין "אדון" בספר ביכוריה ל"אדונית" בספרה החדש). כמובן, פרוש אינה הראשונה שעושה זאת. קדמו לה משוררות מצוינות כמו שולמית אפפל, טל ניצן, יודית שחר, אהרון שבתאי, גלעד מאירי, תהילה חכימי, סיגל בן יאיר. בהקשר זה מומלץ לקרוא את ספרה של המשוררת יוליה וינר, על כסף, על זקנה, על מוות (כרמל, 2003. מרוסית: חמוטל בר־יוסף). וינר מפליאה לתאר את העיסוק האובססיבי של אישה דלת אמצעים בכסף. פרוש, כך נדמה, מפנה את הזרקור ביתר שאת לאליטה הכלכלית החל בבנקים, עבור באילי הנדל"ן וכלה במנכ"לי תאגידים, פוליטיקאים וטייקונים. פרוש נדהמת מהפערים הכלכליים, מפרקת את מבני הכוח של הון ושלטון, והתדהמה והזעם שלה אינם נטולי הומור.

בשירה "בטיסה חזרה" מתארת פרוש כיצד שבה מפסטיבל שירה בג׳נובה, ושודרגה בצו הגורל למחלקת העסקים. "יכולתי לשמוע ממחלקת התיירים תינוק צורח, ושיבחתי את מזלי הטוב, ולא יכולתי להביט בעיני כל אנשי מחלקת התיירים שעברו על פני מחלקת העסקים במצעד בושה". לידה התיישב איש נדל"ן שניהל שיחת טלפון על מיזמי בנייה ודיבר על 12,000 יורו לחודש שמקבל אחד השותפים. לאחר שיחת הטלפון מתפנה איש הנדל"ן לדבר עם המשוררת. הוא מדבר בשבחה של בתו הצעירה שירשה ממנו את החוש העסקי ומתגוררת בדירה שקנה ברחוב ביאליק בתל אביב. אחר כך מראה לה תמונה של בנו "היפה ושזוף ונערי" ו"מלא טסטוסטרון" ומביע את אכזבתו מ"הבן הזה שלו" אשר "לא יודע עדיין מה הוא רוצה לעשות הבן הזה". המשוררת מציעה, "שיפנה לתחום השירה וידבר איתי".

אי אפשר להחמיץ את המבט הלעגני של פרוש באומדה את עולם העסקים ואת המרחק שלה ממנו. אפשר לקרוא את השיר החד והמצחיק הזה כגלגול של השיר "ריצ׳ארד ניקסון, אמא שלי" מספרה הקודם. בשיר הכל כך מצוין הזה (חובה לקרוא אותו) משכללת פרוש את הפואטיקה של האבסורד לדרגת אמנות כשאמא שלה מנסה לשכנע אותה להיות אשת עסקים בצוות של ניקסון, הנשיא המת. האם חוזרת לבקר את הבת בשיר "יחסי בעלות" (שיר הנושא של הספר השני) כשהיא "משיגה עבודה כעוזרת במעון יום לילדים בני ארבע וחמש, והיא אמורה לנקות אחריהם". כך מתגלגלת האם מעמדת מתווכת של מִשׂרת עוזרת אישית בצוות של ניקסון לתפקיד עוזרת במעון יום. קריאה בספר החכם של פרוש מגלה שמעמד הוא כל ההבדל בין ההכרח לנקות חרא של זאטוטים לבין ההכרח לנקות אחרי שועי עולם שסרחו.

 

שחר־מריו מרדכי, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013), "תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019).

.

תהל פרוש, יחסי בעלות, אפיק, 2020.

.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרי השירה "יבשת" ו"אי" מאת שלומי חתוכה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירים מאת גונדולה שיפר (Gundula Schiffer)

.

היער הוא חלק מהמשפחה

מגרמנית: ירדן בן־צור

רַק מֵאָז שֶׁעָבַרְתִּי לְגֵרַנְיוּם אָדֹם בְּקִדְמַת מִרְפְּסוֹת עֵץ (מְעֻטָּרוֹת לְבָבוֹת)
צְעִירָה בַּשָּׁנִים וְלִזְמַן מְמֻשָּׁךְ יוֹתֵר לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר כְּיַלְדָּה קִטַּרְתִּי
אִם הַמְּכוֹנִית הָיְתָה פּוֹנָה אֶל הָאַלְפִּים בִּמְקוֹם לְחוֹף הַיָּם
בָּוַארְיָה תָּמִיד חָנְקָה אוֹתִי בַּכָּרִית הַכְּחֻלָּה־לְבָנָה שֶׁלָּהּ, לְכָל הַפָּחוֹת
סְחַרְחָרָה עָשְׂתָה אוֹתִי הַמָּדָאם הַשְּׁמֵנָה עִם הַבֹּשֶׂם הַמְּתַקְתַּק וְהַמָּחוֹךְ הַמְּהֻדָּק בְּחָזְקָה
(אַגַּב, אֲפִלּוּ הַכְּבִיסָה כָּאן טוֹבָה מִדַּי לְקַו הַחַלּוֹן, וּבְמִקְרֶה שֶׁלֹּא,
גַּם אָז הִיא לֹא נַעֲשֵׂית דְּרוֹמִית מַמָּשׁ – הִיא נוֹתֶרֶת רַעֲנַנָּה וּבְלִי רְבָב)

מֵאָז אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּךְ פִּסַּת הָאֲדָמָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁמֵּאַהֲבָה חַסְרַת גְּבוּלוֹת
וּכְכָל הַנִּרְאֶה צָרָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת לִנְטוּלַת מִתְחָרִים וּבַעֲלַת חֲשִׁיבוּת כְּלַל־עוֹלָמִית
אַתְּ יְכוֹלָה לִפְרָקִים לְהַשְׁאִיר בְּצַד הַדֶּרֶךְ אֲבָל תָּכְנִית הַמִּתְאָר חֲקוּקָה בְּרֹאשֵׁךְ
זִכְרוֹנוֹת בָּתֵּי הַזֶּבְּרָה עִם כָּל שֶׁמִּסָּבִיב, רִיצָה בְּמֶרְחֲבֵי הַצַּלַּחַת הַנִּגְמָרִים בִּשְׂפָתָהּ
כָּל מָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ הַכֹּל קַשׁ לִפְנֵי רוּחַ, רוֹמָן כְּמוֹ הַיַּעַר הַבָּוָארִי נוֹתָר בַּמֶּרְחָק

מֵאָז אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֶּשְׁנוֹ יַעַר שֶׁנּוֹפֵל עַל צַוָּארִי כָּל אֵימַת שֶׁאֲנִי בַּסְּבִיבָה מִתְגָּרֶה בִּי בָּא אֵלַי קָרוֹב
לְהַחְרִיד – אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁאֲנִי דּוֹמָה לוֹ, הַבֶּרְגִּישֶׁה וַאלְד הוּא
חֵלֶק מֵהַמִּשְׁפָּחָה

.

.

תמיד כבר הגענו

אֲפִלּוּ לְבֵית כֶּלֶא הָלַכְתִּי אִתְּךָ
כָּכָה פִּלַּלְתִּי, נָדַרְתִּי נֶדֶר
אָז הָיָה לָנוּ חָלָל קָטָן מִשֶּׁלָּנוּ בִּלְבַד
לִפְרִישׁוּת מְשֻׁתֶּפֶת, כְּלוּלוֹת עֲנָווֹת
וְרַק עַל עַצְמֵנוּ לְסַפֵּר יָדַעְנוּ
הוֹי, שַׁעֲשׁוּעִים פְּשׁוּטִים –
כָּתַבְתִּי לְךָ עוֹד שִׁירִים מִיֵּשׁ מֵאַיִן
בְּגִיר עַל הַקִּירוֹת, בְּעִפָּרוֹן עַל נְיַר טוּאָלֵט
וְהִקְרֵאתִי אוֹתָם לִקְהָלִי הַיְּחִידִי, לִידִידִי הַיַּקִּיר.

הָיִינוּ בִּבְלוֹיִים בַּיּוֹם וַעֲרֻמִּים בַּלַּיְלָה וְיֵחַם לָנוּ.
תָּמִיד כְּבָר הִגַּעְנוּ; אֵין חַיִץ שֶׁל נְסִיעוֹת עוֹד, יִגָּמְרוּ נְדוּדֶיךָ.
וְכִמְעַט שֶׁעָרַגְתִּי לַשָּׁוְא – סִיַּמְתִּי וְשָׂבַעְתִּי בִּבְרָכָה.
מַהִי חֵרוּת וּמַהוּ אָבְדָן בְּבֵית כֶּלֶא? רַק אֲנִי וְאַתָּה,
– בֹּקֶר טוֹב – בֹּקֶר אוֹר, וּמָתַיְשֶׁהוּ. הַמָּוֶת בֶּחָצֵר.

וְעַד אָז הַסָּלָמַנְדְּרָה שֶׁאַתָּה הִיא אִתִּי בְּכוּכֵי
הַחוֹמוֹת שֶׁל אוֹתָה חֲצַר מִשְׂחָק וּמָוֶת.
אֶת לְשׁוֹנְךָ הַזְּרִיזָה, הַשּׁוֹבֵבָה אַתָּה חוֹרֵץ וְנָסוֹג
בְּהֶעְלֵם לְךָ בְּחִיּוּךְ בֵּין הַחֲרִיצִים. יֵשׁ שֶׁמֶשׁ גַּם בְּבֵית כֶּלֶא.
וַאֲנִי אָז עוֹמֶדֶת פְּעוּרָה בֵּין חֵרוּת לְאָבְדָן. לוֹחֶצֶת
אֶת לֶחְיִי בְּאֶבֶן, מִתְכַּוֶּצֶת אַחֲרֶיךָ לְתוֹךְ הַחֲרַכִּים
וְיוֹדַעַת, אֵין מָה אוֹ מִי עוֹד לְאַבֵּד כָּאן חוּץ מֵ
אוֹתָנוּ עַצְמֵנוּ – עוֹמֶדֶת מוּל חוֹמַת הַמִּשְׂחָק וְסוֹפֶרֶת
לְמַחְבּוֹאִים הֲפוּכִים: עַד שֶׁאַתָּה תַּעֲלֶה שׁוּב. לָמוּת
יֵשׁ לַחְזֹר לְגוּף הַגֶּבֶר שֶׁלְּךָ.

תַּחְזֹר אִתִּי בֵּינְתַיִם לַחֶדֶר וְתִבְחַר לְךָ צוּרַת בַּעַל
חַיִּים אַחֵר: עַתָּה כְּכִבְשָׂה, אֵין לְשׁוֹן בּוּז עוֹד, רַק צֶמֶר רַךְ
וְאֶשָּׁעֵן עָלֶיךָ שֶׁתֵּלֵךְ אִתִּי בְּבוֹא הַמּוֹעֵד כַּצֹּאן לִישֹׁן וְלִשְׁאֹל
בַּחֲצַר הַחִלּוּץ.
אֶתְפַּלֵּל לִימֵי גֶּשֶׁם שֶׁבָּהֶם סָלָמַנְדְּרוֹת תְּשַׂחֵקְנָה בַּכּוּכִים
שֶׁבַּחוּץ בֶּחָצֵר.
תִּהְיֶה לִי לְכִבְשַׂת הָרָשׁ, נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה מֵאוֹתָהּ צַלַּחַת וְכוֹס
וְתִהְיֶה לִי לָאָחוֹת שֶׁאָהַבְתִּי, אֲהוּבִי.
רַק שֶׁתּוֹדִיעַ לִי אַתָּה, מָתַי תַּעֲבֹר אֶת הַקִּירוֹת.

.

.

כֹסף לעוד שעה כזו

כֹּסֶף לְעוֹד שָׁעָה כָּזוֹ,
שְׁעַת חֶסֶד שֶׁבֶת רַק שְׁנֵינוּ,
כֹּסֶף עַז שֶׁיָּשׁוּב מִפְגַּשׁ עֵינֵינוּ,
לֹא יַעֲבֹר כְּהֶרֶף וְלֹא יְעוֹרְרֵנוּ
אִישׁ. עַד תֻּמּוֹ נִשְׁתֶּה וְנִשְׁאַף אֶת
הֶעָגָב שֶׁמִּזְּמַן הָפַךְ לְאַהַב בֵּינֵינוּ
וְיִהְיֶה גַּן רְגָעִים נִקְשָׁרִים לִזְכוּתֵנוּ
לִקְשִׁירַת שָׁרָשֵׁינוּ, לִגְדִילַת קִרְבָתֵנוּ
וְלִדְבֵקוּת הָעוֹרוֹת, חוֹלֶפֶת כְּנִטְפֵי מָטָר,
זוּג בְּנֵי אָדָם הַמִּתְגַּלְגֵּל כִּיתוֹמִים
עִם אוֹתוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם וּמֵעָפָר אֶחָד.
וְכֹסֶף חָזָק לִזְמַן הִתְאַסְּפוּת חֲלָקֵינוּ
וּלְרֶצֶף תַּעֲנוּג שָׁלֵם עַד חֲווֹר הַסַּהַר.
חוּשׁ שֶׁל בּוֹאוֹ מָה קָדוֹשׁ וְנִשְׂגָּב, כֹּסֶף
חָרִיף לְשָׁעָה כָּזוֹ, לְהִזְדַּמֵּן לָהּ לָבוֹא.
וּבִצְלִיל רְבִיבֵי הָעֶרֶב דּוֹפֵק לְבָבִי,
וּשְׁרוּיָה בַּתַּעֲלוּמוֹת שָׁעָה כְּסוּפָה
הַמִּתְמַלֵּאת בְּשׂוֹרָה רַעֲנַנָּה
מִמְּךָ, אֲנִי מְרִיחָה רֵיחַ עֵץ חֻלְצָתְךָ
יִתְקָרֵב מֵחֲצַר הַיָּרֵחַ.

 

שיר זה והקודם נכתבו בעברית במקור.

 

גונדולה שיפר, משוררת ומתרגמת ילידת גרמניה, מלמדת במכון מרטין בובר למדעי היהדות בקלן. למדה ספרות כללית והשוואתית ושפה וספרות עברית במינכן ובירושלים. ב־2010 השלימה את הדוקטורט שלה על הפואטיקה של ספר תהלים. תרגמה לגרמנית בין השאר מיצירותיהם של לאה גולדברג, רונית מטלון, דויד גרוסמן, יהושע סובול, טוביה ריבנר, טל ניצן, רותו מודן ורבים אחרים. ספרה האחרון הוא ״תרצה אתר ‒ כשהכֹל נוגע: ביוגרפיה של המשוררת במסות ובתרגומים״ (Edition Karo, 2019). שיפר כותבת שירה בגרמנית ובעברית ומתרגמת את שיריה בעצמה. ב־2017 התפרסם ספר שיריה ״ירושלים–קלן: דרום על פני ספרי״ (הוצאת גרוסוואן). ב־2019 ראה אור ספר השירה הדו־לשוני עברית–גרמנית ״בין השורות״ (הוצאת פסז'ן, וינה; ערכו יעל אלמוג ומיכל זמיר), ובו מבחר שיריה לצד שירי שלוש משוררות ישראליות וגרמניות נוספות.

 

ירדן בן־צור, יליד 1986. תלמיד לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב ומתרגם מגרמנית. שיריו וסיפוריו התפרסמו בבמות שונות. שירו "בגנים" זכה בפרס גד יעקבי לשירה לשנת 2019 וסיפורו "יונתן" זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה לאותה שנה.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על זיכרון ילדות

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הפואטיקה של הבידוד

מאת מור קדישזון

.

מפגש עם נשמתן של מילים כמוהו כגילוי טפח כמוס מהמעבדה הנסתרת שבה נרקח העולם, מעין הצצה חטופה לחומרי היסוד שמהם מורכבים גם חיינו, ולכן ליבי נמלא השבוע אושר גדול, במסגרת סדנת התרגום השבועית (Atelier Targoum) שמעביר מארק־אלן ואקנין, שבה הוא הציע לקשור בין המילים "בידוד" ו"לבד", למילה "בד", כלומר לבגד המגן עלינו ושומר אותנו חמימים ונעימים, ומיד חשבתי על בשלאר, חולם הבתים הגדול, שהרי המילה הצרפתית שמשמעה מגורים – habitation – קשורה למילה habit, לבוש; הבית הוא בעצם הבגד שלנו שמגן עלינו בעולם. והתפלאתי גם מהתזמון שבו ראה אור ספרו היפה של בשלאר, הפואטיקה של החלל, ארבעה ימים לפני שהכניסו אותנו לבתים שלנו, שכן ספרו זה הוא כולו שיר הלל לכל אותם מקומות המחסה, הבתים, המקלטים שמעניקים לנו פינה בעולם, ולא כדי להתגונן מפני וירוסים וחרדות, אלא כדי לחלום. לחלום את יסודות היקום, ואת יסודות נפשנו המשתקפים אלה באלה תדיר. איזו הזמנה רעננה לבחון בימים אלה הלכה למעשה את ההזדמנות הזאת, להתחפר במעיל האינטימי שהוא הבית שלנו, וללמוד את מרכזי האינטימיות שהבית מעניק לנו, ואת השיעורים שהוא מלמד אותנו. כשקוראים את הפואטיקה של החלל, המילה "בידוד" מקבלת משמעות מקורית ופואטית לגמרי: "הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה", כותב בשלאר. זוהי הזמנה להישאר בבית, בפינה חמה, מגוננת, נעימה, ולחלום את העולם. כל שדרוש הוא לתרגל מעט אי־עשייה, אם אפשר, להשקיט לכמה רגעים את הקולות העולים מן החוץ, כלומר מן המסכים. הבהייה תגיע אז מאליה, בטבעיות. על הספה בסלון נוכל לדמיין, לחלום בהקיץ על "הבקתה, הקן, על פינות שהיינו רוצים להתכרבל בהן כחיה במאורתה", ניכנס אט־אט אל קדמוניות הדימויים, ונגלה כיצד כל סוגי המחסה הם בעלי סגולות של חולמניות. "גם הקן, הקונכייה, המגֵרה, הם כולם בתים שמזמינים אותנו להיכנס ולשכון בהם, לחלום בהם, על אינטימיות". נגלה בתוכנו בתים קדמונים. העיר תהפוך לאוקיינוס. המרחב שמחוץ לחדר יהפוך למרחב קוסמי. נגלה כיצד כל חלל קורא אותנו לפעולה, וכיצד הדמיון עובד עוד לפני הפעולה.

ואם נבקש ללכת עוד יותר אחורה, למקור המילה habit בלטינית, נגלה שמלבד בגד, לבוש ומנהג, זוהי הטיה של הפועל habere, ופירושה מה שיש לך, to have, מה שעומד לרשותך, אבל גם למצוא את עצמך, להתמקם, לחשוב, להרהר. בקיצור, הבית הוא הפינה שלנו בעולם, הוא לא רק מקום, וחלל, הוא ערך, הוא איכות בסיסית וראשונית לגמרי בקיומנו, שמאפשרת לנו למצוא את עצמנו, להרהר, להתמקם בעולם. בלעדי הבית, אומר בשלאר, "האדם היה ישות מפוזרת. הבית תומך באדם במהלך סערות השמים וסערות החיים. הוא גוף ונשמה. הוא העולם הראשון של האדם, הוא הסביבה הראשונה שלנו. הוא באמת יקום שלם. יקום במלוא מובן המילה".

האם זכרנו להגיד לו לאחרונה תודה?

נ"ב: אם מותר לשאוב מנשמתן של המילים לא רק השראה אלא גם תקווה, נזכיר שמלבד בגד, המילה "בד" מציינת גם חתיכה, חלק, ענף, ואולי מותר לנו לקוות שאחת מן המזימות הנסתרות של הבידוד היא לגלות, באמת ובתמים, שכולנו מהווים חלקים מפסיפס אחד שלם וגדול מאיתנו.

.

מור קדישזון היא פילוסופית, סופרת, מתרגמת וחוקרת. ספרה "קליפות" עומד לראות אור בקרוב בהוצאת כנרת־זמורה ביתן, בסדרת רוח צד.

.

***

.

קטעים מתוך "הפואטיקה של החלל" / גסטון בשלאר

מצרפתית: מור קדישזון

 

פרק שני

 

בית ויקום

כַּאֲשֶׁר פִּסְגּוֹת הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּנוּ
יִתְאַחֲדוּ
גַּג יִהְיֶה לְבֵיתִי.

פול אלואר, ראויים לחיות (Paul Eluard, Dignes de vivre)

בפרק הקודם הראיתי כי יש טעם לומר שאנו "קוראים בית", שאנו "קוראים חדר", כיוון שבית וחדר הם תרשימים פסיכולוגיים המנחים את הסופרים ואת המשוררים בניתוח האינטימיות. כעת נאמץ בקריאה איטית כמה בתים וכמה חדרים ש"נכתבו" בידי סופרים גדולים.

 

– 1-

אפילו בודלר, עירוני במלוא הווייתו, חש בהתעצמות סגולת האינטימיות בשעה שהבית מותקף על ידי החורף. בגני־העדן המלאכותיים, הוא מדבר על אושרו של תומס דה־קווינסי המסוגר בחורף וקורא את קאנט, בעודו מסתייע באידאליזם של האופיום. הסצנה מתרחשת בתוך "בית כפרי קטן" בוויילס. "[…] מחלונותיו של בית נאה נראֶה החורף פיוטי יותר, ואילו החורף מצידו אך מעצים את הפיוטיות שבבית. בית בוהק וכליל־לובן זה ניצב בעומקו של גיא קטן, שהרים גבוהים למדי כיתרו אותו מכל עבר. הוא היה כמו מחותל בשיחים מטפסים".* במשפט קצר זה הדגשתי את המילים השייכות לדמיון בשעת מנוחה. איזו מסגרת, איזה מסגור של שלווה לאוכל אופיום, שבעודו קורא קאנט, מאחד את בדידות החלום ואת בדידות המחשבה! כמובן, אפשר לקרוא קטע זה של בודלר כפי שקוראים קטע קליל, קליל מדי. מבקר ספרות אולי יתפלא על כך שהמשורר הגדול השתמש בקלות כה רבה בדימויים נדושים. אבל אם נקרא אותו, את הקטע הפשוט מדי הזה, ונקבל את דימויי המנוחה שהוא מעלה; אם נתעכב על המילים המודגשות, נמצא עצמנו שם, בגוף ובנשמה, בלב השלווה. אנו מרגישים שאנו נמצאים במרכז ההגנה של הבית בגיא הקטן, "מחותלים", גם אנו, באריגי החורף.

ובהחלט חם לנו, דווקא משום שקר בחוץ. בהמשך גני־העדן המלאכותיים האלה, בעודו צולל אל תוך החורף, טוען בודלר שהחולם מבקש חורף קשה. "הוא כמֵה תמיד לתועפות של שלג, של כפור ושל ברד – ככל שיוכלו השמים להכיל. הוא מרשה לעצמו לצפות לחורף אמיתי, חורף קנדי או רוסי […] בחורף כזה הופך ביתו חמים, נעים ואוהב יותר."* כמו אדגר פו, חולם וילונות גדול,* מבקש בודלר "וילונות כבדים המשתלשלים עד הרצפה" כדי לאטום את הבית. דומה שמאחורי הווילונות האפלים, השלג לבן יותר. כאשר הניגודים מצטברים, הכול נכנס לפעולה.

בודלר מסר לנו תמונה מרוכזת; הוא הוביל אותנו אל מרכז חלימה שנוכל לאמץ לעצמנו. ללא ספק נביא איתנו לשם מאפיינים אישיים משלנו. בבית הכפרי של תומס דה-קווינסי שמזכיר בודלר, נמקם את ישויות העבר שלנו. כך נפיק הנאה מהעלאת זיכרונות ללא עומס יתר. הזיכרונות האישיים ביותר שלנו יכולים לבוא לדור כאן. מתוך אהדה לא ברורה, התיאור של בודלר איבד את נדושותו. כך הדבר תמיד: מרכזי חלימה שמוגדרים היטב הם אמצעי תקשורת בין אנשי החלום באותה בהירות שבה רעיונות שמוגדרים היטב הם אמצעי תקשורת בין אנשי המחשבה.

בחיבורו "סגנונות אסתטיים" ("Curiosités esthétiques") מדבר בודלר גם על ציור של לַאוויֵי (Lavieille) המציג "צריף בשולי יער" בחורף, "העונה העצובה". אף על פי כן בודלר אומר: "אחדות מההשפעות שלאוויי הרבה לעורר נראות לי כתמציות של אושר חורפי". החורף המתואר מעצים את אושר המגורים. בממלכת הדמיון לבדה, מעלה החורף את ערך המגורים בבית.

לו התבקשתי להעריך את צביונו החולמני של ביתו הכפרי של תומס דה־קווינסי שנחווה מחדש על ידי בודלר, הייתי אומר שעולה ממנו ריח קלוש של אופיום, אווירה מנומנמת. דבר אינו מרמז לנו על גבורת הקירות, על אומץ לבו של הגג. הבית לא נלחם. אפשר לומר שבודלר יודע להסתגר רק בין וילונות.

היעדר לוחמנות זה מאפיין רבים מהבתים השרויים בחורף שאנו פוגשים בספרות. הדיאלקטיקה של הבית ושל היקום במקרים אלה היא פשוטה מדי. בייחוד השלג המאיין בקלות רבה מדי את העולם החיצון. הוא מאחד את היקום כולו בגוון אחד. במילה אחת, במילה שלג, היקום מתבטא ומתבטל עבור הישות החוסה. בסיפור החלום שלו "מדבריות האהבה" ("Les Déserts de l'amour"), רמבו עצמו כותב: "זה היה כמו ליל חורף, השלג חנק במפגיע את העולם".

מכל מקום, מעבר לבית המיושב, יקום החורף הוא יקום פשוט ביותר. הוא לא־בית במובן שבו המטאפיזיקאי מדבר על הלא־אני. מהבית ועד הלא־בית מתיישבות בקלות כל הסתירות. בבית הכול נעשה מובחן, הכול מתרבה. החורף מעניק לבית מאגרים של אינטימיות, של דקויות של אינטימיות. בעולם שמחוץ לבית, השלג מוחק עקבות, מטשטש דרכים, משתיק רעשים, מסווה צבעים. ניתן לחוש בשלילה קוסמית שהלובן האוניברסלי מכניס לפעולה. חולם הבית יודע כל זאת, חש זאת, ובזכות צמצום הקיום של העולם החיצון הוא זוכה בהגברת העוצמה של כל ערכי האינטימיות.

---

* שארל בודלר, "גני־העדן המלאכותיים", תרגום והערות: דורי מנור, ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 109–110
* אנרי בוסקו מיטיב לנסח בקצרה את סוג החלימה הזה: "כשהמקלט בטוח, הסערה טובה".
* בשלאר מרמז לחיבורו של פו "הפילוסופיה של הרהיטים" שבו הוא מרבה לדון בווילונות.

 

.

גסטון בשלאר, "הפואטיקה של החלל", הוצאת בבל, 2020. מצרפתית: מור קדישזון

 

 

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך הספר "הקומה השנייה: חייה ויצירתה של עמליה כהנא־כרמון", מאת נגה רוזנפרב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן