וּבְעִבְרִית | פרשיית המחקים

אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על זיכרון ילדות, מתוך אנתולוגיית קומיקס שראתה אור לאחרונה באנגלית, בנושא מעשים רעים

אילנה זפרן, מתוך "פרשיית המחקים"

.

פרשיית המחקים

מאת אילנה זפרן

.
אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רשומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב. תרגום עברי לסיפורה הגרפי "טופ סיקרט" התפרסם בגיליון 61 של המוסך.
הסיפור "פרשיית המחקים" התפרסם באנתולוגיית הקומיקס Misdeeds, שראתה אור לאחרונה. נושא האנתולוגיה הוא מעשים רעים, משתתפים בה 35 קומיקסאים ישראליים, והיא ראתה אור באנגלית, בהוצאת ברחש, בעריכת עומר הופמן והילה נועם. אילנה זפרן תרגמה את סיפורה לעברית וצבעה את הקומיקס במיוחד למוסך.

 

איור הכריכה: ענת ורשבסקי

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: ריאיון עם קרוליין פוֹרשֶה וקטע מספרה "מלאך ההיסטוריה", בתרגום לאה קליבנוף־רון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הנשק הסודי של "ההגנה": עלון הקיר "החומה"

הצצה אל הכרוזים שאנשי "ההגנה" יצאו להדביק על הקירות בלילות

1

צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

מה עושה ארגון מחתרת שמעוניין להעביר את מסריו לציבור הרחב? הימים הם ימי אמצע המאה העשרים. אינטרנט אין, ועדיין אי אפשר להפיץ תעמולה ב"דארק ווב", ואפילו לא לפתוח חשבון טוויטר מצחיק. השלטון לעולם לא יאשר לארגון להדפיס עיתון רשמי, וגם אם היה הארגון מצליח להפיק שידור טלוויזיה – קהל היעד לא מחזיק מכשירים כאלה. ארגון "ההגנה" שנלחם למען תקומתה של מדינה עברית מצא פתרון – כרוזים.

אבל לא רק כרוזים רנדומליים הפיצה "ההגנה", לא רק פשקווילים שהגיבו מיידית לענייני השעה. במשך כשלוש שנים, מאמצע שנת 1945 ועד קום המדינה, מלאו הכתלים בערי ארץ ישראל בפרסום מיוחד, עלון שלם בן עמוד אחד עד שניים, מעין "עיתון קיר". העלון נקרא "החומה – לענייני ביטחון והגנה", וכמה עותקים מגליונותיו הרבים שמורים באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

1

העלון הופיע באופן לא סדיר מטעמים מובנים. את הפרסום המחתרתי הדביקו על לוחות המודעות ברחבי הארץ נערים ונערות שהתנדבו ל"הגנה" במסגרת הגדנ"ע, והיו צריכים ודאי לפעול בהיחבא, ובחסות החשיכה. זמני הפרסום השתנו לפי צורכי השעה והיכולת המחתרתית להפיק את העלון, גודלו ואורכו השתנו בהתאם למסרים שביקשו להעביר, וגם הפורמט השתנה מעת לעת. מדי פעם בפעם תחת השם "החומה" הופיע גיליון של ממש, לפי תאריך, עם מספר טורים ועדכונים בנושאים שונים. פעמים אחרות, היה "החומה" ממש פשקוויל – הודעה קצרה יותר או פחות שהגיבה לענייני השעה או מסרה מידע, ידיעות וחדשות עבור אנשי היישוב היהודי.

אילו מסרים היה חשוב לארגון "ההגנה" להעביר לציבור ההולכים ושבים ברחובות? עיקר התעמולה הופנתה נגד השלטון הבריטי ופעולותיו. הארגון תקף את שלטונות המנדט על פעולותיו נגד היישוב, על פשיטותיו ואוזלת ידו בשמירה על הביטחון של היישוב היהודי. ב"הגנה" האשימו את הבריטים בבגידה בעקרונות הצהרת בלפור שלושים שנה קודם לכן.

1

העלון החל להתפרסם בשנת 1945, אותה השנה שבה הוקם ארגון הגג של המחתרות היהודיות, "תנועת המרי העברי". ואכן, בתחילת תקופת הפרסום, יכולים היו קוראי העלון ללמוד על פעילותה של תנועת המרי. מאוחר יותר, כשהתפרקה תנועת המרי, התמקדו הכרוזים בפעילות "ההגנה" בלבד, ובעיקר בסוגיות הנוגעות למפעל ההעפלה הבלתי לגלית.

מדוע הגיעה פעילות תנועת המרי העברי לסופה? למי שזוכר קצת את ההיסטוריה המקומית, שיתוף הפעולה בין המחתרות הופסק לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל, והאבדות הגדולות שנרשמו בעקבותיו. מעל הקירות הופיע מיד כרוז שכותרתו מעידה על שינוי כיוון חיצי התעמולה: "כלפי פנים". בארגון החלו לתקוף יותר ויותר את ארגוני "הפורשים" – האצ"ל והלח"י ופעולותיהם.

1

1

לא רק הודעות מסוג זה מילאו את עמודי "החומה". מדי פעם בפעם הופיעו בו גם טקסטים מסוגות אחרות. כך למשל, בעלון המתוארך לחודש טבת תש"ו (דצמבר 1945), מופיע שיר החתום בידי אדם בשם "נתן א.". אתם אולי יכולים לנחש באיזה משורר מדובר. השיר, שנקרא "הצי שלנו", מדבר גם הוא על נושא ההעפלה, תחום שהעסיק מאוד את נתן אלתרמן (אם לא ניחשתם) באותן השנים.

"אוניות־הגולים, אוניות הרעב,

אוניות החולי וצלמוות,

כאילו הנן

אוניות-הקרב

של ציינו בן־האלמוות"

דרך אגב, מעניין לראות כי בחלק מהמאמרים שנכתבו על השיר בדיעבד, מצוין שתאריך פרסומו היה רק כמה חודשים אחר כך, במאי 1946. האם עוברי האורח שטרחו לעצור ולהסתכל בכרוזי ההגנה בימי החורף זכו לפרסום מוקדם?

1
שירו של נתן א. מופיע בצד שמאל. במרכז הגיליון מבשרים לציבור שאומתו החששות, וצנחני היישוב אכן נפלו ונהרגו בידי הנאצים. לעותק המלא לחצו כאן.

העלון ניסה לא פעם להביך את השלטון הבריטי. הוא פרסם מחדש קריקטורה נגד השלטון שבעטיה נסגר העיתון "דבר" למשך שבוע. הוא הדפיס הודעת רדיו שהעבירו מעפילים בדרכם לארץ ישראל והופנתה אל אנשי האו"ם. טור אחד השווה בין הצבא הבריטי המבצע מעצרים ביישוב היהודי לבין הלגיונות הרומאים של כמעט 2000 שנה לפני כן. גיליון אחד הוקדש רק להודעת יזכור עבור ברכה פולד, לוחמת הפלמ"ח שנהרגה מאש הבריטים בעת מבצע שנועד להנחית מעפילים בחוף תל־ברוך.

1

העלון הוציא הודעות מיוחדות לקראת ביקורה של ועדת האו"ם ובמהלכה, שבעקבות עבודתה נקבעה תוכנית החלוקה. אירוע היסטורי אחר שמוזכר בעלון הוא הגעתה של אוניית המעפילים אקסודוס – במת העלון נוצלה כדי להזמין את הקוראים להאזין להודעת רדיו מיוחדת מפי נוסעי הספינה.

1

1
מסר מאת כותבי "החומה" לקראת הגעתה של ועדת האו"ם, שגיבשה לבסוף את תכנית החלוקה

לעלון "החומה", כמו ל"הגנה" עצמה, היו כמובן מתחרים. האצ"ל הוציא עלון משלו שנקרא "חרות", שעם קום המדינה נעשה עיתון יומי לכל דבר שראה אור עד שנת 1965. ארגון הלח"י הקטן הפיץ גם הוא עלון קיר שנקרא "המעש", על שם עיתון שהוציא האצ"ל ביידיש בפולין בסוף שנות השלושים, ממש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעלון הזה התפרסמו גם כן מכתביהם של בכירי הכותבים של הלח"י: נתן ילין־מור, ישראל אלדד ויונתן רטוש. את הקריקטורות צייר לא אחר מהקריקטוריסט הנודע קריאל גרדוש (דוש), תחת השם המחתרתי "שיר".

1
כפי שאפשר לראות בתמונה, "המעש" המשיך לצאת גם מעט לאחר קום המדינה בתור עיתון

מתברר שלא רק ארגוני מחתרת זקוקים לעלוני קיר. "החומה" נתן את שמו גם לעלון קיר שהוציא צה"ל בראשית ימיו. גיליון מצויר וחגיגי כזה הופיע על קירות ארצנו ביום השבעת צבא ההגנה לישראל, ביוני 1948. באופן אירוני אפשר להזכיר שקבוצה נוספת השתמשה בשם "החומה" על נטיותיו השונות עבור עלון הקיר שלה שהחל לצאת באותן שנים ומתפרסם מעת לעת גם היום: כך נקרא כתב העת של נטורי קרתא, הקבוצה החרדית שרחוקה ודאי מרחק רב מכל העקרונות שארגון "ההגנה" מייצג.

1
זהו גיליון מס' 2 של "החומה" מאת צה"ל שפורסם ביולי 1948, כמעט חודשיים אחרי הקמתו

אתם מוזמנים לעיין בעוד עשרות מגליונות "החומה" השמורים באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. עם זאת, למרבה הצער, לא הרבה נכתב על "החומה לענייני ביטחון והגנה", עלון הקיר שאיפשר להעביר מסרים ליישוב היהודי מתחת לאפו של שלטון המנדט הבריטי. על כן אנו מבקשים גם מכם, הקוראים, לעזור לנו למצוא מידע נוסף: האם ידוע לכם דבר מה על העלון, יצירתו, הפקתו, דרכי הפצתו ותכניו? אולי אתם סייעתם להדביקו על קירות ועמודי חשמל? אולי מישהו מבני משפחתכם? אנא ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק או בטוויטר.

תודה לארכיון לתולדות "ההגנה" על הסיוע בכתיבת כתבה זו.

 

כתבות נוספות:

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

תל אביב במצור: המכתב המסתורי מהמחתרת

ריאיון | מר מאני בן שלושים

"לפעמים הייתי מתבדח ואומר שכשם שאשתי מטפלת באנליזות במטופלים פרטיים, אני מתיימר להשכיב את העם היהודי כולו על הספה ולעשות לו אנליזה שתרפא אותו מבעיותיו." א"ב יהושע חוזר לרומן "מר מאני"

מתוך עטיפת הספר "מר מאני", הספריה החדשה, 1990

.

מאת דפנה לוי

.

שלושים שנה בדיוק חלפו מאז ראה אור מר מאני, הרומן רחב היריעה של א"ב יהושע. עוד במהלך כתיבתו עורר הרומן סקרנות והתרגשות, כשיהושע הצהיר מעל במות ספרותיות שונות שייתכן כי קיבל על עצמו מטלה גדולה מדי, פרסם חלק מהרומן, החליט לגנוז את השאר ולבסוף חזר בו מהחלטתו זו. לאחר פרסומו זכה מר מאני לתשומת לב רבה, הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב חוקרי הספרות – הוא היה לרומן הישראלי הראשון שהוקדש לו ספר מחקרים שלם (בכיוון הנגדי, בעריכת ניצה בן דב, הקיבוץ המאוחד, 1995) – ואף עובד על ידי רם לוי לטלוויזיה. בקריאה חוזרת, ממרחק שלושים שנה, נראה שכל השאלות שהוא מעלה עדיין מטרידות מאוד גם היום.

חמש השיחות בספר מגוללות את תולדותיה של משפחת מאני, בסדר זמנים הפוך, מן ההווה שבו נכתב הספר (1982, מלחמת לבנון, קיבוץ משאבי שדה) אל עומק העבר (אתונה, 1848), וחולפות בצמתים היסטוריים דרמטיים, וכך נכנסים ויוצאים מן התמונה חיילים נאצים ורבנים, חיילים בריטיים בפלשתינה ונציגים בקונגרס הציוני, וגורלם של הגברים לבית מאני מפוענח לאחור. איש מהם אינו צועד בנעלי קודמו, אבל איזשהו דטרמיניזם, אולי אפילו מיסטי, מכתיב את דרכם, הנסללת מסופה לראשיתה.

יהושע בחר לעטוף את כל אלה במעטפת יוצאת דופן: סיפור השושלת מובא מפיהם של מי שפגשו את ״המאנים״ (ואף מפי מאני אחד בעצמו), בשיחות שהקוראים נחשפים לצד אחד בלבד שלהן. ״בקיץ 1982, בתחילתה של מלחמת לבנון, הופיע הרומן שלי גירושים מאוחרים, שנכתב גם בהשראת קריאה אינטנסיבית ברומנים של פוקנר, שאותם גם לימדתי באוניברסיטה,״ מספר יהושע. ״ברומן הזה, שהיה מורכב מעשרה מונולוגים, היה גם פרק אחד שהיה בנוי מדיאלוג בין שתי דמויות, כאשר הקורא נחשף לקולה של דמות אחת ואת קולה של הדמות השנייה הוא צריך ליצור בעצמו. מתגובות הקוראים ראיתי שהדיאלוג החסר הזה עובד, והקורא מוכן לעשות את המאמץ כדי להשלים בדמיונו את הדמות החסרה, ולכן התעוררה בי החוצפה לבנות רומן שלם שבו יהיו חמש שיחות חסרות, מתוך אמונה שהקורא יוכל ׳לעבוד׳ לצד המחבר״.

באילו נסיבות נכתב ״מר מאני״? מה גרם לך לרצות לכתוב רומן היסטורי רחב היקף ומורכב כל כך?

הניצוץ שהוליד את הספר הזה ניצת, כנראה, בהלווייתו של אבי ז״ל בדצמבר 1982. אבי, יעקב יהושע, דור חמישי בירושלים, היה מזרחן בעל ידע נרחב בערבית ובחיי הערבים וגם פרסם שלושה ספרי מחקר בערבית, אולם בשנותיו האחרונות הסב את התעניינותו לתולדות הקהילות הספרדיות בירושלים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 ופרסם שנים־עשר ספרים, שבהם נפרשו בססגוניות עשירה ומפורטת חיי הקהילה הספרדית. והנה, בלי ידיעת אמי ובלי ידיעתי, הוא רכש לעצמו לאחר מלחמת ששת הימים את חלקות הקבר שיועדו להוריו, שנפטרו כשירושלים עוד הייתה מחולקת. ההפתעה שלי הייתה כה גדולה באותו יום חורף, לראות אותו נטמן בקבר אביו, בין קברים ישנים ומצבות שבורות במעלה הר הזיתים שנשקף אל הר הבית. ואולי המשפט הקלאסי, ״שכב עם אבותיו״ (כשלמילה שכב יש גם הד ארוטי), הדליק בדמיוני את הרצון לכתוב ספר שיעסוק בשלשלת הדורות של משפחה ספרדית, כאשר כל דור מעביר לדור הבא אחריו מסר או עיוות או שליחות בלתי ממומשת.

וכך, לאחר פטירת אבי, נטלתי את החומרים הפולקלוריסטיים והסנטימנטליים בספריו ששמרתי מהם מרחק, והתכתי אותם לאפוס אידאולוגי פסיכולוגי, שבמרכזו עומד היהודי הספרדי הארצישראלי, היהודי בן הארץ הזאת שיש לו קול משלו ועמדה אידאולוגית שונה מזו של ההנהגה הציונית האירופית, ביחוד בתקופה שלפני השואה.

ואמנם, כבר בפרק הראשון של מר מאני (שנכתב אחרון), מתארת בת הקיבוץ הגר אזכרה באותו בית קברות ישן, שכאילו הועתקה מאותה הלוויה ב־1982. כמה חודשים לאחר מות אבי כתבתי את השיחה השלישית, שמתקיימת בירושלים ב־1918, מיד לאחר הצהרת בלפור, בין קצין בריטי יהודי צעיר לבין קולנול, אב בית דין, בעניינו של המרגל המתורגמן מר מאני (אבי היה גם מתורגמן בין עברית וערבית), שניסה לעורר את הפלסטינים לדרוש את הצהרת בלפור גם לעצמם. לאחר שהשלמתי את השיחה הזו ושרטטתי את ראשי הפרקים של ארבע השיחות האחרות, נתקפתי רפיון והרגשתי שלא יהיה בכוחי לעמוד באתגר כה מסובך ובחקירה של ארבע תקופות היסטוריות שונות ורחוקות זו מזו, ובייאוש זנחתי את מר מאני ועברתי לכתוב את מולכו, שהפואטיקה שלו הפוכה לזו של מר מאני. רק לאחר שמולכו התפרסם, ב־1987, והשיחה השלישית התפרסמה בכתב עת, עובדה למונודרמה בתיאטרון חיפה וזכתה לעידוד של מבקר מחמיר כמו דן מירון, אזרתי אומץ לחזור לרומן שנעזב.

גם הרומנים שקדמו ל״מר מאני״ (למשל "המאהב", למשל "מולכו") שואלים שאלות של זהות, יהדות, שייכות גאוגרפית, משפחה וחיים אישיים לעומת לאום. איך אתה רואה את ״מר מאני״ בתוך מכלול היצירה שלך?

בעיית הזהות היא הבעיה היהודית המרכזית ביותר – כמו שבעיית המתח והגבולות בין המעמדות היא בעיה בריטית מובהקת, ובעיית היחיד הניצב מול הגבול הפתוח היא דילמה אמריקנית מובהקת – דווקא משום שהזהות היהודית כל כך עמומה וחלקלקה, "יהודי הוא מי שמזדהה כיהודי", הכלאה אנדרוגינית לא ברורה של דת ולאום, שמאפשרת זהות יהודית חילונית לגמרי ומצד שני זהות יהודית מובהקת שיכולה להיות שותפה לגיטימית בזהות לאומית זרה.

הבעיה הזהותית, שנתתי את דעתי עליה בהרבה מיצירותיי הספרותיות והעיוניות, והמתח המתמיד בין הזהות היהודית הגלותית לזו הישראלית, קיבלו במר מאני על ידי חירות הדמיון ביטוי מורכב ועשיר, וגם נועז ביותר. מאותו מר מאני שבכרתים, המציג בשיחה השנייה לפני הסמל הגרמני את הקלות המוחלטת בביטול הזהות היהודית, ועד ליוסף מאני בשיחה החמישית, שמנסה לשכנע את הפלסטינים שהם יהודים שרק "שכחו שהם יהודים", הזהות היהודית מוצגת בכל גמישותה הבלתי נסבלת, המעוררת לעיתים כה קרובות איבה ופנטזיות אנטישמיות בקרב לא יהודים, אבל גם באפשרויותיה ההיברידיות בהתמזגותה עם זהויות לאומיות או דתיות אחרות.

הגלגולים האישיים והלאומיים החוזרים על עצמם בשיחות השונות מציגים את כולנו כשבויים באיזה גורל גנטי־היסטורי שאין דרך להימלט ממנו…

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, גויסתי ביום הראשון לחיל ההסברה, וכששמעתי את התוכנית המלאה והאמיתית של המלחמה (תוכנית שבגין טען במרמה שלא ידע עליה) הרגשתי שההנהגה הישראלית יצאה מדעתה ביומרה לכבוש בירה ערבית ולכפות על הנוצרים לכרות שלום עם ישראל על ידי סילוק הפלסטינים משם. ואכן, זו הייתה מלחמה יזומה ישראלית שהסתיימה בתבוסה גמורה ובכישלון שעד עכשיו אנו משלמים את מחירו. מכל מקום, באותה תקופה התעורר בי הרצון לנסות לבדוק כמה וכמה צמתים משמעותיים בתולדות הציונות דרך מבטו של יהודי ספרדי, תושב ותיק כמוני, שתמיד התגאיתי להציג את הביוגרפיה שלי במשפט: יליד ירושלים 1936, דור שישי בארץ, שאבות אבותיו הגיעו לארץ ישראל עוד במאה ה־19 מתוך זיקה בריאה להיאחז במולדת ולא רק בגלל הפחד מהאנטישמיות החדשה שהתעוררה בסוף המאה ה-19, אותה אנטישמיות שהולידה את הציונית.

ולכן, בכל צומת היסטורי שבחרתי ברומן הזה ניצב יהודי ספרדי יליד הארץ, בן המיעוט, שמציע לעם היהודי דרך אחרת, כיוון שונה, שמטרתם להספיק להקים מדינה עוד לפני השואה, שהיא בעיניי התבוסה הנוראה של היהדות ההיסטורית, שבחרה בגלות וזנחה את המולדת. ההחמצה להקים מדינה ריבונית עוד לפני השואה היא בעיני הכישלון הבלתי נסלח של העם היהודי, כישלון שאת מחירו הנורא נשלם עד דור אחרון.

הבחירה שלך לכתוב את ההיסטוריה לאחור מעלה את השאלה מה מקום הציונות בסיפור.

הציונות שלי היא אגרסיבית ולוחמנית, לא מבחינת התביעה הטריטוריאלית אלא מבחינת שלילת הוויית הגולה, שאני רואה בה קיום טפילי, וגם לא מוסרי, שסופו בתבוסה איומה בשואה. לעומתה, הציונות שהופכת את היהודי לישראלי תובעת ממנו להיות אחראי לטוטאליות של המציאות סביבו ומכאן גם אחראי ומחויב לכל האזרחים תחת ריבונותו. לכן "מדינת כל אזרחיה" צריך להיות עקרון יסוד של הציונות.

במידה רבה ״מר מאני״ מספק לקוראים טיול במכונת זמן בירושלים. העונות, הצבעים, השפות, האנשים, ההיסטוריה. אתה חש עדיין קשר עמוק לעיר?

אמנם ארבע מחמש השיחות מתרחשות מחוץ לירושלים: הראשונה בקיבוץ משאבי שדה, השנייה בכרתים, הרביעית בעיירה בשם אושוויצ׳ים בפולין והחמישית באתונה, אבל כולן קשורות לירושלים, שהיא בעצם הגיבורה האמיתית של מר מאני. ירושלים בתקופות היסטוריות שונות מ־1982 ועד 1848. בכתיבה על ירושלים התפייסתי עם איבתי לעיר הולדתי, שהתעוררה לאחר מלחמת ששת הימים, כשראיתי שסיפוח העיר המזרחית והעיר העתיקה והאיחוד וההרחבה של העיר תחת ריבונות ישראלית יוצרים את המכשול שימנע לנצח את אפשרות השלום עם הפלסטינים, והחלוקה לשתי מדינות.

ב־1967, כששבתי עם משפחתי מפריז לאחר שאשתי סיימה את לימודיה שם, החלטנו לא לחזור לירושלים אלא לעבור לחיפה, עיר נפלאה הממזגת הר וים ומאזנת בחוכמה ובעדינות את כל המתחים העדתיים והלאומיים. אבל דווקא כאשר רחקתי פיזית מירושלים ובאתי אליה לביקורים משפחתיים בלבד, התחלתי להפנים אותה כפרויקט ספרותי. ואני זוכר איך בטיולים על חומותיה עם בני משפחתי קיבלו לפתע התיאורים בספריו של אבי ממשות, והתחלתי להיעזר בהם כדי לבנות את ירושלים ברומן, בחמישה שלבים, מסוף המאה העשרים ולאחור, עד אמצע המאה ה־19, כאשר ירושלים עמדה רק בין חומות העיר העתיקה, בקילומטר מרובע אחד, שגם בו היו שדות ריקים.

ירושלים, שמתוארת במר מאני על כל עליבותה ובעיותיה בפיהם של זרים לא ירושלמים, חושפת באופן פרדוקסלי גם את כוחה הנסתר. דווקא משום שבמשך כל אלפי שנות הגלות, ובעצם עד היום, ירושלים הייתה בעלת נוכחות סמלית עבור דורות רבים של יהודים, רציתי לתאר את הווייתה הפיזית הקשה והדלה, שעימה התמודדו אבות אבותיי. לעשות לה דה־מיסטיפיקציה פיזית, כדי לחשוף מתוך דלותה את סוד כוחה הרוחני. "העיר לעולם תהיה גדולה מאנשיה" הוא משפט החוזר בצורות שונות בפי כל המשוחחים.

.

.

״מר מאני״ אמנם סובב סביב שושלת אחת ונספחיה, אבל לרגעים נדמה שזהו טיפול פסיכואנליטי של אומה ועם.

זו שאלה נכונה בהחלט. אשתי המנוחה איקה הייתה פסיכואנליטיקאית, ויכולתי לעקוב במשך שנים רבות אחר העקרונות של עבודתה ולהתעמק בתיאוריות הפסיכואנליטיות שליוו את החבורה שהקיפה אותה. ואמנם, במובן מסוים, השיחות במר מאני בנויות כשיחות אנליטיות. איש צעיר בא אל איש מבוגר, בעל סמכות, כדי לספר לו על מפגש מיוחד עם אדם מיוחד (בכל פעם מר מאני אחר משושלת המאנים), שריתק אותו במעשיו או בהתנהגותו, והצעיר מבקש מהמבוגר לתת לו הסבר לאינטראקציה שלו עם אותו מר מאני. הצעיר הוא, לענייננו, "המטופל" שמדבר ומספר בעוד "המטפל" שותק. כך קורה לעיתים קרובות בטיפול, שבו המטופל אינו רואה את פני המטפל אלא רק שומע מפעם לפעם את קולו.

אבל דרך "הטיפול" הרב־דורי שמתרחש במר מאני אנחנו יכולים לעקוב אחר אירועים מן העבר המשפחתי שעדיין פועלים בהווה. כלומר, בעוד שבטיפול פסיכואנליטי אדם מנסה להבין את בעיותיו על פי האינטראקציה שהייתה לו בעיקר עם הוריו, או אפילו עם סבו וסבתו, ומעבר להם משתררת חשיכה, כי אדם בדרך כלל לא יודע ולא מכיר את הורי סבו וסבתו ובוודאי לא את סב סבו, הרי במר מאני ניסיתי לתת לקורא המרחף מעל כל חמש השיחות אפשרות לקשור למשל את ניסיון ההתאבדות של השופט מאני מהשיחה הראשונה ב־1982 אל התאבדות אבי סבו משה מאני, ואל ההתאבדות שלא התבצעה אבל תוכננה בידי אבי סב סבו, אברהם מאני ב־1948 לאחר רצח בנו ובעילת כלתו. כלומר, לנסות ליצור ריחוף רב־דורי שמסביר אירועים נפשיים וציבוריים בגלגולם בין הדורות.

לפעמים הייתי מתבדח ואומר שכשם שאשתי מטפלת באנליזות במטופלים פרטיים, אני מתיימר להשכיב את העם היהודי כולו על הספה ולעשות לו אנליזה שתרפא אותו מבעיותיו. אלא שהמטופלים של אשתי היו מסיימים את השעה הטיפולית, אומרים תודה ומשלמים ואילו העם היהודי קופץ באמצע הטיפול שלי מן הספה, כועס עליי ומנסה להשתיק אותי, כי הנורמליות שאני חותר אליה נראית לו כמערערת את יסודות זהותו. הפרדה בין הלאומיות הישראלית והדת היהודית, כפי שהתקיימה בתקופת בית ראשון וכפי שמתקיימת ברוב אומות העולם, נראית לרוב היהודים הישראלים כמשהו מהפכני מדי גם במסגרת המדינה האחת שאנו באיוולתנו נגררים אליה ללא חזור, צעד אחד צעד.

לא אחת הגדרת את ״מר מאני״ כיצירתך הגדולה. אתה עדיין סבור כך? והאם הספר שינה את הכתיבה שלך לאחריו?

כן, מר מאני הוא בעיניי הרומן החשוב והמורכב ביותר שכתבתי, ובמובן הזה הוא באמת חד־פעמי במכלול יצירתי ולכן לא היה כל טעם לנסות ולכתוב עוד מר מאניים. הוא גם יחיד ומיוחד מבחינת צורתו הפואטית. כשכתבתי את המונולוג של אברהם מאני, החותם את הספר, הרגשתי שזה שיא ספרותי שלעולם לא אגיע אליו שוב (אותה הרגשה הייתה לפוקנר כשכתב את המונולוג של בנג׳י בהקול והזעם). סופר צריך לדעת גם לדרג את יצירותיו לטוב ולרע. אבל הצלילה ההיסטורית במר מאני העניקה לי תעוזה לעשות עוד צלילה היסטורית, אמנם במתכונת קלאסית, צלילה של אלף שנה במסע אל תום האלף.

חלפו שלושים שנה – איזו שיחה שישית היית כותב לו ניגשת היום להמשיך את ״מר מאני״?

עכשיו, כאיש זקן, אני לא מעז ליטול על עצמי שום הרפתקאות ספרותיות נוספות ואהיה מרוצה אם אצליח, בימי המגפה הקשה העוברת עלינו, להוציא מתחת ידי נובלה פשוטה.

 

.

אברהם ב. יהושע, מר מאני, הספרייה החדשה, 1990.

.

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: ריקי כהן משוחחת עם שם־טוב לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | הפצע הפעור של נלי זק"ש

"השירה של זק"ש אמנם מעוגנת בקלסיקה האירופית וצלילי השפה שלה הם בגרמנית, אך במהותה אין עברית ממנה." דינה פון־שוורצה (מסתאי) על שירתה של זק"ש, זוכת פרס נובל לספרות, במלאת יובל שנים למותה

נלי זק"ש (מתוך סרטון יוטיוב, Who Was Nelly Sachs)

.

אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש

מאת דינה פון־שוורצה (מסתאי)

.

בשבוע הבא נציין יובל שנים למותה של המשוררת והמחזאית היהודייה נלי זק"ש, ילידת ברלין 1891, קורבן רדיפות הנאצים וזוכת פרס נובל לספרות לשנת 1966 (לצד הסופר ש"י עגנון). זק"ש נחשבת למשוררת ייחודית וזוכה להערכה רבה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. בתקופה שבה סגדה הליריקה לאינדיווידואליזם ולחידושים צורניים והתמקדה בעיקר בתופעות ההווה, זק"ש כתבה בשפה עשירה, אינטרטקסטואלית, רוויה במטאפורות ובמוטיבים יהודיים מחד גיסא וביסודות נאו־רומנטיים מאידך גיסא. היא פונה אל העבר ואל המתים, ובה בעת פונה אל העתיד ומתארת את חיי הניצולים. זק"ש כתבה את שירת הכלל, שירת עמהּ הרדוף, שירת הניצולים, שירת הדממה הזועקת, ובו בזמן כתבה גם שירה אישית ביותר, וידויית באופייה, החושפת את מכאובי ליבה, כמיהתה, אהבתה, ואת האימה שהמשיכה לשלוט בחייה עד יום מותה.

רק לאחר זכייתה בפרס נובל נעשה מאמץ ראשון לתרגם מבחר קטן משירתה וכן את המחזה אלי ולהוציאם לאור בעברית (אלי: מחזה מסתורין על ייסורי ישראל ומבחר שירים, תרשיש, 1967; מתרגמים שונים). מאוחר יותר, בשנות השמונים, תרגם ידידיה פלס מבחר נוסף משיריה: מדומה (הקיבוץ המאוחד, 1981), וכן את האלגיות שכתבה בראשית שנות הארבעים: אלגיות על העקבות בחול (הקיבוץ המאוחד, 1987). מאז ועד שנת 2014, שאז תרגמתי את ההתכתבות בינה לבין המשורר פאול צלאן (פאול צלאן/נלי זק"ש: התכתבות, קשב לשירה), לא יצאו לאור תרגומים נוספים של יצירותיה. בימים אלה אני שוקדת על תרגום מבחר נוסף של שיריה, והוא עתיד לראות אור השנה בהוצאת קשב לשירה.

שירתה של זק"ש כמעט שאינה מוכרת לקוראי העברית עד היום, ונשאלת השאלה מדוע נותרה המשוררת אלמונית כמעט בתודעת הקורא העברי. ייתכן כי התשובה לכך נעוצה בכמה גורמים: באישיותה הצנועה; באורחות חייה העריריים בשטוקהולם, הרחוקה ממרכזי התרבות של אירופה דאז; באי־נכונותו של קהל הקוראים לצלול אל תוך הפצע, אל תוך שירה מדממת שאינה מאפשרת לרגע להרפות מהטראומה; ואולי גם בקושי הגדול לתרגם לעברית את שיריה. ידידיה פלס, באחרית דבר למדומה, כתב על יצירתה של זק"ש שהיא "שירה מואפלת בערפילי מיסטיקה, תחביר של ריבוי צירופים, חסר פיסוק, תארים שהם לעתים ספק תארי שם ספק תארי פועל". ואכן, זק"ש, בדומה לצלאן, עשתה בַּגרמנית מעשים שהותירו אותה חבולה ושסועה, כמעט בלתי ניתנת לפענוח. ודווקא בשל כך יש להחזיר את שירתה של זק"ש למקורותיה; לשונה וצליליה – גרמנית, אך אין עברית ממנה. יש להשיבה מ"גלגולי עולם" אל המולדת.

.

זק"ש נולדה וגדלה בברלין, בת יחידה להורים יהודים בני המעמד הבורגני, וזכתה לחינוך פרטי מעולה, מגונן ושמרני באופיו. היא החלה לכתוב את שיריה הראשונים כבר בגיל שבע־עשרה. שירים אלה היו ברובם מהודקים במבנה סונטי הרמטי המבוסס על חריזה, רומנטיים בסגנונם. אך הנימה הרגשית של יצירתה המוקדמת נבדלה כבר אז מהליריקה הנשית שהייתה נפוצה בחוגים הבורגניים; הייתה זו נימה אֵלֵגית, מלנכולית ורבת עוצמה. בין הספרים שהתרשמה מהם בנעוריה היו ספריה של הסופרת, המשוררת והמחזאית השוודית סֶלמָה לַגֶרלֶף, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1909. לימים זק"ש אף שלחה והקדישה לה את ביכורי יצירתה, הספר אגדות וסיפורים, ולגרלף ענתה לה באהדה: "אף אני לא הייתי מיטיבה ממך לעשות זאת".

בשנת 1929 החלה זק"ש לפרסם את שיריה בכתבי עת ספרותיים גרמניים ויהודיים, אולם בראשית שנות השלושים החלה רדיפה שיטתית של יהודים, ושיריה נאסרו לפרסום. במהלך העשור נמלאו חייה אימה ורדיפה. אביה נפטר והיא נותרה לבדה עם אִמה הקשישה. המתח הרב שגרמה לה ההישרדות היומיומית תחת המשטר הנאצי הוליד מחסום כתיבה ממושך. באותן השנים היא התקרבה למקורותיה היהודיים, התעמקה בקריאת כתבים חסידיים וחיבורי מיסטיקה יהודית, וכן בקריאת התנ"ך.

בצר לה, ובצל איום שליחתה לעבודת כפייה, פנתה זק"ש לסלמה לגרלף בבקשת עזרה – היא ביקשה להשיג אישור יציאה לשוודיה, כדי לנסות להציל את חייה וחיי אמה. לגרלף הקשישה והחולה זכרה את זק"ש וכתבה עבורה מכתב לשלטונות. המכתב סייע בזירוז ההליכים לקראת הנפקת אשרות יציאה מגרמניה לה ולאמה, והאשרות הגיעו לידיהן ברגע האחרון – רגע לפני שהיה עליהן לעלות לרכבת מזרחה, למחנות. השתיים הגיעו אפוא לשטוקהולם בשנת 1940 והחלו את חייהן החדשים, כפליטות יהודיות, בדירה קטנה שקיבלו מהקהילה היהודית, ללא ידיעת השפה וללא תמיכה כלשהי. סלמה לגרלף נפטרה בשיבה טובה עוד בטרם הגיען לאדמת שוודיה.
כך, בגיל חמישים, נעשתה זק"ש גולה בארץ זרה, נושאת עימה את שפת האם שלה, שפת יצירתה הגרמנית, בלי שתדע עד כמה עתידה שפה זו להוסיף להכיל עבורה את גורל הרדיפה של עמה ואת אובדן מולדתה. היא החלה ללמוד שוודית מתוך הכרת טובה על המקלט שניתן לה, וכדי למצוא את פרנסתה בתרגום שירה שוודית לגרמנית. בה בעת היא חזרה לכתוב שירה בגרמנית, אחרי שנים ארוכות של שתיקה. נדמה שהיא ניסתה ליצור שפה חדשה, אישית, שאינה מתאימה לשום תבנית לירית ולשום אסכולה. שירתה משנות הארבעים ואילך ביטאה אי־שקט מטאפיזי, תחושת זרוּת ונרדפוּת, חיפוש אחר מולדת שאיננה והזדהות עם הסובלים. ליריקה של אֵימה ובריחה.

שיריה עשירים במטאפורות ובסימבולים בעלי משמעות נרחבת ועמוקה, בעיקר בזיקה למקורות היהודיים ולמיסטיקה היהודית. זק"ש פתחה לרווחה את דלתה בפני התנ"ך, ראתה בחזיונה את פני הנצח של הנביאים, ארגה ביצירתה את הספירות הקוסמיות מספר הזוהר וחשה בבשרה את המאגיה של האלף־בית העברי; נדמה שהיא כותבת כדי לנשום ונאחזת במקורות כדי לגאול את נפשה. השירה של זק"ש אמנם מעוגנת בקלסיקה האירופית וצלילי השפה שלה הם בגרמנית, אך במהותה, כאמור, אין עברית ממנה.

.

מִי רוֹקֵן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵיכֶם
כְּשֶׁנֶּאֱלַצְתֶּם לָקוּם כְּדֵי לָמוּת
אֶת הַחוֹל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ עִמָּם,
חוֹל הַנְּדוּדִים?
חוֹל סִינַי הַבּוֹעֵר,
הַמְּעֹרָב בְּקוֹלָם שֶׁל זְמִירִים,
הַמְּעֹרָב בְּכַנְפֵי פַּרְפַּר,
הַמְּעֹרָב בֶּעָפָר גַּעְגּוּעִים שֶׁל נְחָשִׁים,
הַמְּעֹרָב בִּשְׁאֵרִית חָכְמַת שְׁלֹמֹה,
הַמְּעֹרָב בִּמְרִירוּת סוֹד הַלַּעֲנָה –

הוֹי, אַתֶּן הָאֶצְבָּעוֹת,
שֶׁרוֹקַנְתֶּן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵי הַמֵּתִים,
מָחָר תִּהְיוּ לֶעָפָר
בְּנַעֲלֵי הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶן!

.

כך רוקנה נלי זק"ש את הגרמנית מתוכן ומילאה את חלליה בתכנים זרים, קטועים, נעדרי חרוז ומשקל, בשברי פסוקים, בפרקי קינה ובמוטיבים מאגיים של תמורה וגלגול, הזרים לריאליזם האירופי. נופי שיריה נעשו סוריאליסטיים ושרידי עולמה הרומנטי המוקדם הפכו לסמלים בעולמה החדש והמסויט. שפתה החזותית נותרה חפה מכל פן מקסימליסטי־אקספרסיוניסטי, והיא ביטאה בצמצום אך ברגש עז את חייה בצל האימה המתמשכת. נראה שזו הייתה דרכה להתמודד עם בגידת המולדת ושפת האם שלה.

זק"ש כתבה ברצף ובקדחתנות מיום בואה לשוודיה ועד יום מותה. גם לאחר מות אמה והביקור הראשון שלה על אדמת גרמניה מאז מנוסתה משם (לרגל קבלת פרס דורסטה), אשר לאחריו התפרצה אצלה מחלת הרדיפה, וגם בתקופות חשוכות שבהן הייתה מאושפזת, לא פסקה מלכתוב. בשנים הראשונות לא זכתה להכרה ולחשיפה רבה. קובץ שיריה, במשכנות המוות, שראה אור ב־1946, לא עורר תגובות ותפוצתו הייתה מועטה. גם ספרה ליקוי כוכבים, שיצא לאור בהולנד ב־1949, לא זכה לתשומת לב רבה. רק באמצע שנות החמישים חל שינוי: הקוראים הגרמנים העלו על נס את שיריה של זק"ש – כתבו עליה, קראו את יצירתה ואף עלו אליה לרגל. קובץ שיריה חידות לוהטות (1960–1963) זכה לתהודה ציבורית רחבה. בהמשך נעשתה שירתה מפורשת פחות, מרומזת ומסומלת יותר, לשונה התעבתה, כל מילה נטענה ביתר משמעות והתחביר פורַק עוד יותר. בתקופה זו קיבלה זק"ש פרסים ספרותיים שונים וזכתה להכרה נרחבת ברחבי אירופה, ובשנת 1966 זכתה כאמור בפרס נובל לספרות . בטקס קבלת הפרס נשאה דברים קצרים בצניעות רבה וקראה שיר המבטא את אחיזתה השברירית בעולם:

 

במנוסה

אֵיזוֹ קַבָּלַת פָּנִים גְּדוֹלָה
בַּדֶּרֶךְ –

עֲטוּפָה
בְּטַלִּית הָרוּחוֹת
כַּפּוֹת רַגְלַיִם בִּתְפִלַּת הַחוֹל
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יוּכַל לוֹמַר אָמֵן
שֶׁנֶּאֱלָץ לָנוּעַ
מִסְּנַפִּיר לְכָנָף
וְהָלְאָה –

הַפַּרְפַּר הַחוֹלֶה
יָשׁוּב וְיֵדַע יָם –
הָאֶבֶן הַזֹּאת
חוֹתַם הַזְּבוּב בָּהּ
מָסְרָה עַצְמָהּ בְּיָדִי –

בִּמְקוֹם בַּמּוֹלֶדֶת
אוֹחֶזֶת אֲנִי בְּגִלְגּוּלֵי עוֹלָם –

 

.

זק"ש, שחייתה בגפה לאחר מות אמה בדירתן הצנועה בשטוקהולם, וככל הידוע מעודה לא קיימה קשר זוגי, הייתה מלאה אהבת אדם והכירה טובה גדולה לכל מי שעמד לצידה במהלך חייה. היא כתבה מחזור שירים בשם "תפילות לחתן המת" והקדישה אותו לאדם קרוב שאיבדה עוד בנעוריה בברלין. זהותו ונסיבות מותו אינן ידועות לנו. בימיה בשטוקהולם הייתה לה ידידת נפש קרובה, גודרון דנהרט, וזו סייעה לה רבות, גם בימי מחלתה ובמהלך אשפוזים ממושכים, ובידיה נותר עיזבון של מאות שירים שזק"ש לא פרסמה. זק"ש עמדה בקשרי מכתבים עם משוררים ומשוררות, הוגי דעות ומבקרי ספרות. ההתכתבות המשמעותית, הקרובה והארוכה ביותר הייתה עם פאול צלאן. חליפת המכתבים איתו נמשכה שש־עשרה שנה, עד סמוך למותו – התאבדותו בקפיצה לנהר הסן בשנת 1970. זק"ש וצלאן היו שניהם קורבנות הרדיפה של השלטון הנאצי וניצולי מלחמת העולם השנייה. יש הרואים בחליפת המכתבים ביניהם ברית של תמיכה והעצמה מפרה, שבה יכלו לחלוק זה עם זו את הסבל, במילים ובשפה, ויש המוצאים במכתביהם וביצירתם הפואטית תחושות אימה ורדיפה, ייסורי בדידות, חוויית זרוּת וסבל שרק הלכו והחריפו עם השנים.

ב־1959 כתבה זק"ש לצלאן, "בין פריז לשטוקהולם עובר מרידיאן הכאב והנחמה", וכך למעשה תיארה את עומק הקשר ביניהם (המובאות כאן ולהלן – מתוך התכתבות). באחד ממכתביה הראשונים היא כותבת לו: "אתה יודע על הדברים שבתוכי והם מצויים בקרבך וכך יש לי מולדת". עבור זק"ש צלאן היה מולדת, בית, אח, מושא כמיהה אהוב, מי שמדבר את שפת האם שלה ומבין מתוך עצמו ובדידותו את הדיבור הפנימי שלה. כך היא כותבת לו משטוקהולם בספטמבר 1958:

.

קַו הַנִּמְתָּח
כְּשַׂעֲרָה חַיָּה
כֵּהֶה כְּחֶשְׁכַת־מָוֶת
מִמְּךָ
אֵלִי.

מוּבֶלֶת
מִבַּחוּץ
אֲנִי רְכוּנָה
צְמֵאָה
לְנַשֵּׁק קְצוֹת מֶרְחַקִּים.

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ הַקְּפִיצָה
שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם,
מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ,
וַאֲנִי מַנִּיחָה אֶת כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס
עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד
שֶׁכְּבָר הֵחֵל.

.

זק"ש מבחינה ב"מיתר המוות הרועד" ובאי־היכולת שלה, וככל הנראה גם של צלאן, להתרחק משוליו של הפצע הפעור (כמילותיה בשיר "מקהלת המנחמים") – עֶמדה המאפשרת להם יצירה אך מאיינת את כוחות החיים. נדמה כי זק"ש לא יכלה לחרוג מהטרגדיה של עמה ומהטראומה האישית שלה, שכן כל חריגה מהן נחוותה כשסע בינה לבין זהותה וכקיטוע של העצמי.

פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, חקרה עדויות וטקסטים ספרותיים של ניצולי שואה והגדירה ארבעה מודוסים של עדות הנבדלים זה מזה במידת התנועה הנפשית שהם מייצרים אל מול הקיפאון של הלקונה הטראומטית בנפש: מודוס מטאפורי, מודוס מטונימי, מודוס אקססיבי ומודוס מוזלמני (להעיד על העדים, מאגנס, 2018). אמיר מדגישה את תהליך האיון העצמי שגורמים החומרים הטראומטיים בנפש הנושאת אותם ואת הסיכוי של הסובייקט להחלמה בעקבות עיכול החומרים הטראומטיים בתוך סובייקט אחר, באמצעות מתן עדות, באמצעות יצירת דיאלוג. בהקשר זה השירה עצמה היא סוג של מתן עדות, או "דואר בקבוק", כפי שכינה אותה צלאן, כלומר השירה הנמסרת מהמשורר אל הקורא אמורה להעיד על המתרחש בנפש המשורר.

הישרדותם הנפשית ועדותם הפואטית של צלאן וזק"ש הייתה ככל הנראה מטונימית בהווייתה. מודוס העדות המטונימי, כהגדרתה של אמיר, נותר כלוא בגוף הראשון של החוויה. מודוס עדות זה מתבטא בטקסט המשמר ומפעיל את איפיוני החוויה הטראומטית באופן חזרתי, ואינו מאפשר לחרוג מגבולותיה. זק"ש וצלאן, הגולים בשטוקהולם ובפריז, שרדו וניצלו, אך לא השתרשו נפשית בחיי ההווה, ולמעשה הלכו ושקעו, עם השנים, איש בדרכו, שוב ושוב אל תוך הלקונה המאיימת של הטראומה, עד למותם. נלי זק"ש החולה והמסויטת נפטרה ב־12 במאי 1970, שלושה שבועות בלבד אחרי התאבדותו של צלאן. נדמה כי לא מצאה כוחות להמשיך ולשרוד בלעדיו –

.

חַלֵּק אֶת עַצְמְךָ, לַיְלָה
שְׁתֵּי כְּנָפֶיךָ מוּאָרוֹת
רוֹעֲדוֹת מֵאֵימָה
כִּי אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת
אַחֲזִיר לְךָ אֶת
הָעֶרֶב הַמְּדַמֵּם

.

שטוקהולם, נובמבר 1969

.

דינה פון־שוורצה (מסתאי), פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. חוקרת את שירתן של משוררות יהודיות, ניצולות שואה שחיו חיי גלות ופליטות ועל אף הטראומה המשיכו לכתוב וליצור בשפה הגרמנית. רשימה זו מבוססת בחלקה על מאמרה שהתפרסם לאחרונה בצרפתית בכתב העת continuum, לציון יובל שנים למותם של צלאן וזק"ש. 

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: זהר ברנדס על היפוכם של שני מוטיבים אצל אדית וורטון ואליס מונרו

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן