מסה | הפצע הפעור של נלי זק"ש

"השירה של זק"ש אמנם מעוגנת בקלסיקה האירופית וצלילי השפה שלה הם בגרמנית, אך במהותה אין עברית ממנה." דינה פון־שוורצה (מסתאי) על שירתה של זק"ש, זוכת פרס נובל לספרות, במלאת יובל שנים למותה

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
06.05.2020
נלי זק"ש (מתוך סרטון יוטיוב, Who Was Nelly Sachs)

.

אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש

מאת דינה פון־שוורצה (מסתאי)

.

בשבוע הבא נציין יובל שנים למותה של המשוררת והמחזאית היהודייה נלי זק"ש, ילידת ברלין 1891, קורבן רדיפות הנאצים וזוכת פרס נובל לספרות לשנת 1966 (לצד הסופר ש"י עגנון). זק"ש נחשבת למשוררת ייחודית וזוכה להערכה רבה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. בתקופה שבה סגדה הליריקה לאינדיווידואליזם ולחידושים צורניים והתמקדה בעיקר בתופעות ההווה, זק"ש כתבה בשפה עשירה, אינטרטקסטואלית, רוויה במטאפורות ובמוטיבים יהודיים מחד גיסא וביסודות נאו־רומנטיים מאידך גיסא. היא פונה אל העבר ואל המתים, ובה בעת פונה אל העתיד ומתארת את חיי הניצולים. זק"ש כתבה את שירת הכלל, שירת עמהּ הרדוף, שירת הניצולים, שירת הדממה הזועקת, ובו בזמן כתבה גם שירה אישית ביותר, וידויית באופייה, החושפת את מכאובי ליבה, כמיהתה, אהבתה, ואת האימה שהמשיכה לשלוט בחייה עד יום מותה.

רק לאחר זכייתה בפרס נובל נעשה מאמץ ראשון לתרגם מבחר קטן משירתה וכן את המחזה אלי ולהוציאם לאור בעברית (אלי: מחזה מסתורין על ייסורי ישראל ומבחר שירים, תרשיש, 1967; מתרגמים שונים). מאוחר יותר, בשנות השמונים, תרגם ידידיה פלס מבחר נוסף משיריה: מדומה (הקיבוץ המאוחד, 1981), וכן את האלגיות שכתבה בראשית שנות הארבעים: אלגיות על העקבות בחול (הקיבוץ המאוחד, 1987). מאז ועד שנת 2014, שאז תרגמתי את ההתכתבות בינה לבין המשורר פאול צלאן (פאול צלאן/נלי זק"ש: התכתבות, קשב לשירה), לא יצאו לאור תרגומים נוספים של יצירותיה. בימים אלה אני שוקדת על תרגום מבחר נוסף של שיריה, והוא עתיד לראות אור השנה בהוצאת קשב לשירה.

שירתה של זק"ש כמעט שאינה מוכרת לקוראי העברית עד היום, ונשאלת השאלה מדוע נותרה המשוררת אלמונית כמעט בתודעת הקורא העברי. ייתכן כי התשובה לכך נעוצה בכמה גורמים: באישיותה הצנועה; באורחות חייה העריריים בשטוקהולם, הרחוקה ממרכזי התרבות של אירופה דאז; באי־נכונותו של קהל הקוראים לצלול אל תוך הפצע, אל תוך שירה מדממת שאינה מאפשרת לרגע להרפות מהטראומה; ואולי גם בקושי הגדול לתרגם לעברית את שיריה. ידידיה פלס, באחרית דבר למדומה, כתב על יצירתה של זק"ש שהיא "שירה מואפלת בערפילי מיסטיקה, תחביר של ריבוי צירופים, חסר פיסוק, תארים שהם לעתים ספק תארי שם ספק תארי פועל". ואכן, זק"ש, בדומה לצלאן, עשתה בַּגרמנית מעשים שהותירו אותה חבולה ושסועה, כמעט בלתי ניתנת לפענוח. ודווקא בשל כך יש להחזיר את שירתה של זק"ש למקורותיה; לשונה וצליליה – גרמנית, אך אין עברית ממנה. יש להשיבה מ"גלגולי עולם" אל המולדת. .

זק"ש נולדה וגדלה בברלין, בת יחידה להורים יהודים בני המעמד הבורגני, וזכתה לחינוך פרטי מעולה, מגונן ושמרני באופיו. היא החלה לכתוב את שיריה הראשונים כבר בגיל שבע־עשרה. שירים אלה היו ברובם מהודקים במבנה סונטי הרמטי המבוסס על חריזה, רומנטיים בסגנונם. אך הנימה הרגשית של יצירתה המוקדמת נבדלה כבר אז מהליריקה הנשית שהייתה נפוצה בחוגים הבורגניים; הייתה זו נימה אֵלֵגית, מלנכולית ורבת עוצמה. בין הספרים שהתרשמה מהם בנעוריה היו ספריה של הסופרת, המשוררת והמחזאית השוודית סֶלמָה לַגֶרלֶף, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1909. לימים זק"ש אף שלחה והקדישה לה את ביכורי יצירתה, הספר אגדות וסיפורים, ולגרלף ענתה לה באהדה: "אף אני לא הייתי מיטיבה ממך לעשות זאת".

בשנת 1929 החלה זק"ש לפרסם את שיריה בכתבי עת ספרותיים גרמניים ויהודיים, אולם בראשית שנות השלושים החלה רדיפה שיטתית של יהודים, ושיריה נאסרו לפרסום. במהלך העשור נמלאו חייה אימה ורדיפה. אביה נפטר והיא נותרה לבדה עם אִמה הקשישה. המתח הרב שגרמה לה ההישרדות היומיומית תחת המשטר הנאצי הוליד מחסום כתיבה ממושך. באותן השנים היא התקרבה למקורותיה היהודיים, התעמקה בקריאת כתבים חסידיים וחיבורי מיסטיקה יהודית, וכן בקריאת התנ"ך.

בצר לה, ובצל איום שליחתה לעבודת כפייה, פנתה זק"ש לסלמה לגרלף בבקשת עזרה – היא ביקשה להשיג אישור יציאה לשוודיה, כדי לנסות להציל את חייה וחיי אמה. לגרלף הקשישה והחולה זכרה את זק"ש וכתבה עבורה מכתב לשלטונות. המכתב סייע בזירוז ההליכים לקראת הנפקת אשרות יציאה מגרמניה לה ולאמה, והאשרות הגיעו לידיהן ברגע האחרון – רגע לפני שהיה עליהן לעלות לרכבת מזרחה, למחנות. השתיים הגיעו אפוא לשטוקהולם בשנת 1940 והחלו את חייהן החדשים, כפליטות יהודיות, בדירה קטנה שקיבלו מהקהילה היהודית, ללא ידיעת השפה וללא תמיכה כלשהי. סלמה לגרלף נפטרה בשיבה טובה עוד בטרם הגיען לאדמת שוודיה. כך, בגיל חמישים, נעשתה זק"ש גולה בארץ זרה, נושאת עימה את שפת האם שלה, שפת יצירתה הגרמנית, בלי שתדע עד כמה עתידה שפה זו להוסיף להכיל עבורה את גורל הרדיפה של עמה ואת אובדן מולדתה. היא החלה ללמוד שוודית מתוך הכרת טובה על המקלט שניתן לה, וכדי למצוא את פרנסתה בתרגום שירה שוודית לגרמנית. בה בעת היא חזרה לכתוב שירה בגרמנית, אחרי שנים ארוכות של שתיקה. נדמה שהיא ניסתה ליצור שפה חדשה, אישית, שאינה מתאימה לשום תבנית לירית ולשום אסכולה. שירתה משנות הארבעים ואילך ביטאה אי־שקט מטאפיזי, תחושת זרוּת ונרדפוּת, חיפוש אחר מולדת שאיננה והזדהות עם הסובלים. ליריקה של אֵימה ובריחה.

שיריה עשירים במטאפורות ובסימבולים בעלי משמעות נרחבת ועמוקה, בעיקר בזיקה למקורות היהודיים ולמיסטיקה היהודית. זק"ש פתחה לרווחה את דלתה בפני התנ"ך, ראתה בחזיונה את פני הנצח של הנביאים, ארגה ביצירתה את הספירות הקוסמיות מספר הזוהר וחשה בבשרה את המאגיה של האלף־בית העברי; נדמה שהיא כותבת כדי לנשום ונאחזת במקורות כדי לגאול את נפשה. השירה של זק"ש אמנם מעוגנת בקלסיקה האירופית וצלילי השפה שלה הם בגרמנית, אך במהותה, כאמור, אין עברית ממנה. .

מִי רוֹקֵן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵיכֶם כְּשֶׁנֶּאֱלַצְתֶּם לָקוּם כְּדֵי לָמוּת אֶת הַחוֹל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ עִמָּם, חוֹל הַנְּדוּדִים? חוֹל סִינַי הַבּוֹעֵר, הַמְּעֹרָב בְּקוֹלָם שֶׁל זְמִירִים, הַמְּעֹרָב בְּכַנְפֵי פַּרְפַּר, הַמְּעֹרָב בֶּעָפָר גַּעְגּוּעִים שֶׁל נְחָשִׁים, הַמְּעֹרָב בִּשְׁאֵרִית חָכְמַת שְׁלֹמֹה, הַמְּעֹרָב בִּמְרִירוּת סוֹד הַלַּעֲנָה –

הוֹי, אַתֶּן הָאֶצְבָּעוֹת, שֶׁרוֹקַנְתֶּן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵי הַמֵּתִים, מָחָר תִּהְיוּ לֶעָפָר בְּנַעֲלֵי הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶן! .

כך רוקנה נלי זק"ש את הגרמנית מתוכן ומילאה את חלליה בתכנים זרים, קטועים, נעדרי חרוז ומשקל, בשברי פסוקים, בפרקי קינה ובמוטיבים מאגיים של תמורה וגלגול, הזרים לריאליזם האירופי. נופי שיריה נעשו סוריאליסטיים ושרידי עולמה הרומנטי המוקדם הפכו לסמלים בעולמה החדש והמסויט. שפתה החזותית נותרה חפה מכל פן מקסימליסטי־אקספרסיוניסטי, והיא ביטאה בצמצום אך ברגש עז את חייה בצל האימה המתמשכת. נראה שזו הייתה דרכה להתמודד עם בגידת המולדת ושפת האם שלה.

זק"ש כתבה ברצף ובקדחתנות מיום בואה לשוודיה ועד יום מותה. גם לאחר מות אמה והביקור הראשון שלה על אדמת גרמניה מאז מנוסתה משם (לרגל קבלת פרס דורסטה), אשר לאחריו התפרצה אצלה מחלת הרדיפה, וגם בתקופות חשוכות שבהן הייתה מאושפזת, לא פסקה מלכתוב. בשנים הראשונות לא זכתה להכרה ולחשיפה רבה. קובץ שיריה, במשכנות המוות, שראה אור ב־1946, לא עורר תגובות ותפוצתו הייתה מועטה. גם ספרה ליקוי כוכבים, שיצא לאור בהולנד ב־1949, לא זכה לתשומת לב רבה. רק באמצע שנות החמישים חל שינוי: הקוראים הגרמנים העלו על נס את שיריה של זק"ש – כתבו עליה, קראו את יצירתה ואף עלו אליה לרגל. קובץ שיריה חידות לוהטות (1960–1963) זכה לתהודה ציבורית רחבה. בהמשך נעשתה שירתה מפורשת פחות, מרומזת ומסומלת יותר, לשונה התעבתה, כל מילה נטענה ביתר משמעות והתחביר פורַק עוד יותר. בתקופה זו קיבלה זק"ש פרסים ספרותיים שונים וזכתה להכרה נרחבת ברחבי אירופה, ובשנת 1966 זכתה כאמור בפרס נובל לספרות . בטקס קבלת הפרס נשאה דברים קצרים בצניעות רבה וקראה שיר המבטא את אחיזתה השברירית בעולם:  

במנוסה

אֵיזוֹ קַבָּלַת פָּנִים גְּדוֹלָה בַּדֶּרֶךְ –

עֲטוּפָה בְּטַלִּית הָרוּחוֹת כַּפּוֹת רַגְלַיִם בִּתְפִלַּת הַחוֹל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יוּכַל לוֹמַר אָמֵן שֶׁנֶּאֱלָץ לָנוּעַ מִסְּנַפִּיר לְכָנָף וְהָלְאָה –

הַפַּרְפַּר הַחוֹלֶה יָשׁוּב וְיֵדַע יָם – הָאֶבֶן הַזֹּאת חוֹתַם הַזְּבוּב בָּהּ מָסְרָה עַצְמָהּ בְּיָדִי –

בִּמְקוֹם בַּמּוֹלֶדֶת אוֹחֶזֶת אֲנִי בְּגִלְגּוּלֵי עוֹלָם –   .

זק"ש, שחייתה בגפה לאחר מות אמה בדירתן הצנועה בשטוקהולם, וככל הידוע מעודה לא קיימה קשר זוגי, הייתה מלאה אהבת אדם והכירה טובה גדולה לכל מי שעמד לצידה במהלך חייה. היא כתבה מחזור שירים בשם "תפילות לחתן המת" והקדישה אותו לאדם קרוב שאיבדה עוד בנעוריה בברלין. זהותו ונסיבות מותו אינן ידועות לנו. בימיה בשטוקהולם הייתה לה ידידת נפש קרובה, גודרון דנהרט, וזו סייעה לה רבות, גם בימי מחלתה ובמהלך אשפוזים ממושכים, ובידיה נותר עיזבון של מאות שירים שזק"ש לא פרסמה. זק"ש עמדה בקשרי מכתבים עם משוררים ומשוררות, הוגי דעות ומבקרי ספרות. ההתכתבות המשמעותית, הקרובה והארוכה ביותר הייתה עם פאול צלאן. חליפת המכתבים איתו נמשכה שש־עשרה שנה, עד סמוך למותו – התאבדותו בקפיצה לנהר הסן בשנת 1970. זק"ש וצלאן היו שניהם קורבנות הרדיפה של השלטון הנאצי וניצולי מלחמת העולם השנייה. יש הרואים בחליפת המכתבים ביניהם ברית של תמיכה והעצמה מפרה, שבה יכלו לחלוק זה עם זו את הסבל, במילים ובשפה, ויש המוצאים במכתביהם וביצירתם הפואטית תחושות אימה ורדיפה, ייסורי בדידות, חוויית זרוּת וסבל שרק הלכו והחריפו עם השנים.

ב־1959 כתבה זק"ש לצלאן, "בין פריז לשטוקהולם עובר מרידיאן הכאב והנחמה", וכך למעשה תיארה את עומק הקשר ביניהם (המובאות כאן ולהלן – מתוך התכתבות). באחד ממכתביה הראשונים היא כותבת לו: "אתה יודע על הדברים שבתוכי והם מצויים בקרבך וכך יש לי מולדת". עבור זק"ש צלאן היה מולדת, בית, אח, מושא כמיהה אהוב, מי שמדבר את שפת האם שלה ומבין מתוך עצמו ובדידותו את הדיבור הפנימי שלה. כך היא כותבת לו משטוקהולם בספטמבר 1958: .

קַו הַנִּמְתָּח כְּשַׂעֲרָה חַיָּה כֵּהֶה כְּחֶשְׁכַת־מָוֶת מִמְּךָ אֵלִי.

מוּבֶלֶת מִבַּחוּץ אֲנִי רְכוּנָה צְמֵאָה לְנַשֵּׁק קְצוֹת מֶרְחַקִּים.

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ הַקְּפִיצָה שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם, מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי מַנִּיחָה אֶת כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד שֶׁכְּבָר הֵחֵל. .

זק"ש מבחינה ב"מיתר המוות הרועד" ובאי־היכולת שלה, וככל הנראה גם של צלאן, להתרחק משוליו של הפצע הפעור (כמילותיה בשיר "מקהלת המנחמים") – עֶמדה המאפשרת להם יצירה אך מאיינת את כוחות החיים. נדמה כי זק"ש לא יכלה לחרוג מהטרגדיה של עמה ומהטראומה האישית שלה, שכן כל חריגה מהן נחוותה כשסע בינה לבין זהותה וכקיטוע של העצמי.

פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, חקרה עדויות וטקסטים ספרותיים של ניצולי שואה והגדירה ארבעה מודוסים של עדות הנבדלים זה מזה במידת התנועה הנפשית שהם מייצרים אל מול הקיפאון של הלקונה הטראומטית בנפש: מודוס מטאפורי, מודוס מטונימי, מודוס אקססיבי ומודוס מוזלמני (להעיד על העדים, מאגנס, 2018). אמיר מדגישה את תהליך האיון העצמי שגורמים החומרים הטראומטיים בנפש הנושאת אותם ואת הסיכוי של הסובייקט להחלמה בעקבות עיכול החומרים הטראומטיים בתוך סובייקט אחר, באמצעות מתן עדות, באמצעות יצירת דיאלוג. בהקשר זה השירה עצמה היא סוג של מתן עדות, או "דואר בקבוק", כפי שכינה אותה צלאן, כלומר השירה הנמסרת מהמשורר אל הקורא אמורה להעיד על המתרחש בנפש המשורר.

הישרדותם הנפשית ועדותם הפואטית של צלאן וזק"ש הייתה ככל הנראה מטונימית בהווייתה. מודוס העדות המטונימי, כהגדרתה של אמיר, נותר כלוא בגוף הראשון של החוויה. מודוס עדות זה מתבטא בטקסט המשמר ומפעיל את איפיוני החוויה הטראומטית באופן חזרתי, ואינו מאפשר לחרוג מגבולותיה. זק"ש וצלאן, הגולים בשטוקהולם ובפריז, שרדו וניצלו, אך לא השתרשו נפשית בחיי ההווה, ולמעשה הלכו ושקעו, עם השנים, איש בדרכו, שוב ושוב אל תוך הלקונה המאיימת של הטראומה, עד למותם. נלי זק"ש החולה והמסויטת נפטרה ב־12 במאי 1970, שלושה שבועות בלבד אחרי התאבדותו של צלאן. נדמה כי לא מצאה כוחות להמשיך ולשרוד בלעדיו – .

חַלֵּק אֶת עַצְמְךָ, לַיְלָה שְׁתֵּי כְּנָפֶיךָ מוּאָרוֹת רוֹעֲדוֹת מֵאֵימָה כִּי אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת אַחֲזִיר לְךָ אֶת הָעֶרֶב הַמְּדַמֵּם .

שטוקהולם, נובמבר 1969
.
דינה פון־שוורצה (מסתאי), פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. חוקרת את שירתן של משוררות יהודיות, ניצולות שואה שחיו חיי גלות ופליטות ועל אף הטראומה המשיכו לכתוב וליצור בשפה הגרמנית. רשימה זו מבוססת בחלקה על מאמרה שהתפרסם לאחרונה בצרפתית בכתב העת continuum, לציון יובל שנים למותם של צלאן וזק"ש. 
.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: זהר ברנדס על היפוכם של שני מוטיבים אצל אדית וורטון ואליס מונרו   .

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation