.

אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש

מאת דינה פון־שוורצה (מסתאי)

.

בשבוע הבא נציין יובל שנים למותה של המשוררת והמחזאית היהודייה נלי זק"ש, ילידת ברלין 1891, קורבן רדיפות הנאצים וזוכת פרס נובל לספרות לשנת 1966 (לצד הסופר ש"י עגנון). זק"ש נחשבת למשוררת ייחודית וזוכה להערכה רבה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. בתקופה שבה סגדה הליריקה לאינדיווידואליזם ולחידושים צורניים והתמקדה בעיקר בתופעות ההווה, זק"ש כתבה בשפה עשירה, אינטרטקסטואלית, רוויה במטאפורות ובמוטיבים יהודיים מחד גיסא וביסודות נאו־רומנטיים מאידך גיסא. היא פונה אל העבר ואל המתים, ובה בעת פונה אל העתיד ומתארת את חיי הניצולים. זק"ש כתבה את שירת הכלל, שירת עמהּ הרדוף, שירת הניצולים, שירת הדממה הזועקת, ובו בזמן כתבה גם שירה אישית ביותר, וידויית באופייה, החושפת את מכאובי ליבה, כמיהתה, אהבתה, ואת האימה שהמשיכה לשלוט בחייה עד יום מותה.

רק לאחר זכייתה בפרס נובל נעשה מאמץ ראשון לתרגם מבחר קטן משירתה וכן את המחזה אלי ולהוציאם לאור בעברית (אלי: מחזה מסתורין על ייסורי ישראל ומבחר שירים, תרשיש, 1967; מתרגמים שונים). מאוחר יותר, בשנות השמונים, תרגם ידידיה פלס מבחר נוסף משיריה: מדומה (הקיבוץ המאוחד, 1981), וכן את האלגיות שכתבה בראשית שנות הארבעים: אלגיות על העקבות בחול (הקיבוץ המאוחד, 1987). מאז ועד שנת 2014, שאז תרגמתי את ההתכתבות בינה לבין המשורר פאול צלאן (פאול צלאן/נלי זק"ש: התכתבות, קשב לשירה), לא יצאו לאור תרגומים נוספים של יצירותיה. בימים אלה אני שוקדת על תרגום מבחר נוסף של שיריה, והוא עתיד לראות אור השנה בהוצאת קשב לשירה.

שירתה של זק"ש כמעט שאינה מוכרת לקוראי העברית עד היום, ונשאלת השאלה מדוע נותרה המשוררת אלמונית כמעט בתודעת הקורא העברי. ייתכן כי התשובה לכך נעוצה בכמה גורמים: באישיותה הצנועה; באורחות חייה העריריים בשטוקהולם, הרחוקה ממרכזי התרבות של אירופה דאז; באי־נכונותו של קהל הקוראים לצלול אל תוך הפצע, אל תוך שירה מדממת שאינה מאפשרת לרגע להרפות מהטראומה; ואולי גם בקושי הגדול לתרגם לעברית את שיריה. ידידיה פלס, באחרית דבר למדומה, כתב על יצירתה של זק"ש שהיא "שירה מואפלת בערפילי מיסטיקה, תחביר של ריבוי צירופים, חסר פיסוק, תארים שהם לעתים ספק תארי שם ספק תארי פועל". ואכן, זק"ש, בדומה לצלאן, עשתה בַּגרמנית מעשים שהותירו אותה חבולה ושסועה, כמעט בלתי ניתנת לפענוח. ודווקא בשל כך יש להחזיר את שירתה של זק"ש למקורותיה; לשונה וצליליה – גרמנית, אך אין עברית ממנה. יש להשיבה מ"גלגולי עולם" אל המולדת.

.

זק"ש נולדה וגדלה בברלין, בת יחידה להורים יהודים בני המעמד הבורגני, וזכתה לחינוך פרטי מעולה, מגונן ושמרני באופיו. היא החלה לכתוב את שיריה הראשונים כבר בגיל שבע־עשרה. שירים אלה היו ברובם מהודקים במבנה סונטי הרמטי המבוסס על חריזה, רומנטיים בסגנונם. אך הנימה הרגשית של יצירתה המוקדמת נבדלה כבר אז מהליריקה הנשית שהייתה נפוצה בחוגים הבורגניים; הייתה זו נימה אֵלֵגית, מלנכולית ורבת עוצמה. בין הספרים שהתרשמה מהם בנעוריה היו ספריה של הסופרת, המשוררת והמחזאית השוודית סֶלמָה לַגֶרלֶף, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1909. לימים זק"ש אף שלחה והקדישה לה את ביכורי יצירתה, הספר אגדות וסיפורים, ולגרלף ענתה לה באהדה: "אף אני לא הייתי מיטיבה ממך לעשות זאת".

בשנת 1929 החלה זק"ש לפרסם את שיריה בכתבי עת ספרותיים גרמניים ויהודיים, אולם בראשית שנות השלושים החלה רדיפה שיטתית של יהודים, ושיריה נאסרו לפרסום. במהלך העשור נמלאו חייה אימה ורדיפה. אביה נפטר והיא נותרה לבדה עם אִמה הקשישה. המתח הרב שגרמה לה ההישרדות היומיומית תחת המשטר הנאצי הוליד מחסום כתיבה ממושך. באותן השנים היא התקרבה למקורותיה היהודיים, התעמקה בקריאת כתבים חסידיים וחיבורי מיסטיקה יהודית, וכן בקריאת התנ"ך.

בצר לה, ובצל איום שליחתה לעבודת כפייה, פנתה זק"ש לסלמה לגרלף בבקשת עזרה – היא ביקשה להשיג אישור יציאה לשוודיה, כדי לנסות להציל את חייה וחיי אמה. לגרלף הקשישה והחולה זכרה את זק"ש וכתבה עבורה מכתב לשלטונות. המכתב סייע בזירוז ההליכים לקראת הנפקת אשרות יציאה מגרמניה לה ולאמה, והאשרות הגיעו לידיהן ברגע האחרון – רגע לפני שהיה עליהן לעלות לרכבת מזרחה, למחנות. השתיים הגיעו אפוא לשטוקהולם בשנת 1940 והחלו את חייהן החדשים, כפליטות יהודיות, בדירה קטנה שקיבלו מהקהילה היהודית, ללא ידיעת השפה וללא תמיכה כלשהי. סלמה לגרלף נפטרה בשיבה טובה עוד בטרם הגיען לאדמת שוודיה.
כך, בגיל חמישים, נעשתה זק"ש גולה בארץ זרה, נושאת עימה את שפת האם שלה, שפת יצירתה הגרמנית, בלי שתדע עד כמה עתידה שפה זו להוסיף להכיל עבורה את גורל הרדיפה של עמה ואת אובדן מולדתה. היא החלה ללמוד שוודית מתוך הכרת טובה על המקלט שניתן לה, וכדי למצוא את פרנסתה בתרגום שירה שוודית לגרמנית. בה בעת היא חזרה לכתוב שירה בגרמנית, אחרי שנים ארוכות של שתיקה. נדמה שהיא ניסתה ליצור שפה חדשה, אישית, שאינה מתאימה לשום תבנית לירית ולשום אסכולה. שירתה משנות הארבעים ואילך ביטאה אי־שקט מטאפיזי, תחושת זרוּת ונרדפוּת, חיפוש אחר מולדת שאיננה והזדהות עם הסובלים. ליריקה של אֵימה ובריחה.

שיריה עשירים במטאפורות ובסימבולים בעלי משמעות נרחבת ועמוקה, בעיקר בזיקה למקורות היהודיים ולמיסטיקה היהודית. זק"ש פתחה לרווחה את דלתה בפני התנ"ך, ראתה בחזיונה את פני הנצח של הנביאים, ארגה ביצירתה את הספירות הקוסמיות מספר הזוהר וחשה בבשרה את המאגיה של האלף־בית העברי; נדמה שהיא כותבת כדי לנשום ונאחזת במקורות כדי לגאול את נפשה. השירה של זק"ש אמנם מעוגנת בקלסיקה האירופית וצלילי השפה שלה הם בגרמנית, אך במהותה, כאמור, אין עברית ממנה.

.

מִי רוֹקֵן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵיכֶם
כְּשֶׁנֶּאֱלַצְתֶּם לָקוּם כְּדֵי לָמוּת
אֶת הַחוֹל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ עִמָּם,
חוֹל הַנְּדוּדִים?
חוֹל סִינַי הַבּוֹעֵר,
הַמְּעֹרָב בְּקוֹלָם שֶׁל זְמִירִים,
הַמְּעֹרָב בְּכַנְפֵי פַּרְפַּר,
הַמְּעֹרָב בֶּעָפָר גַּעְגּוּעִים שֶׁל נְחָשִׁים,
הַמְּעֹרָב בִּשְׁאֵרִית חָכְמַת שְׁלֹמֹה,
הַמְּעֹרָב בִּמְרִירוּת סוֹד הַלַּעֲנָה –

הוֹי, אַתֶּן הָאֶצְבָּעוֹת,
שֶׁרוֹקַנְתֶּן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵי הַמֵּתִים,
מָחָר תִּהְיוּ לֶעָפָר
בְּנַעֲלֵי הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶן!

.

כך רוקנה נלי זק"ש את הגרמנית מתוכן ומילאה את חלליה בתכנים זרים, קטועים, נעדרי חרוז ומשקל, בשברי פסוקים, בפרקי קינה ובמוטיבים מאגיים של תמורה וגלגול, הזרים לריאליזם האירופי. נופי שיריה נעשו סוריאליסטיים ושרידי עולמה הרומנטי המוקדם הפכו לסמלים בעולמה החדש והמסויט. שפתה החזותית נותרה חפה מכל פן מקסימליסטי־אקספרסיוניסטי, והיא ביטאה בצמצום אך ברגש עז את חייה בצל האימה המתמשכת. נראה שזו הייתה דרכה להתמודד עם בגידת המולדת ושפת האם שלה.

זק"ש כתבה ברצף ובקדחתנות מיום בואה לשוודיה ועד יום מותה. גם לאחר מות אמה והביקור הראשון שלה על אדמת גרמניה מאז מנוסתה משם (לרגל קבלת פרס דורסטה), אשר לאחריו התפרצה אצלה מחלת הרדיפה, וגם בתקופות חשוכות שבהן הייתה מאושפזת, לא פסקה מלכתוב. בשנים הראשונות לא זכתה להכרה ולחשיפה רבה. קובץ שיריה, במשכנות המוות, שראה אור ב־1946, לא עורר תגובות ותפוצתו הייתה מועטה. גם ספרה ליקוי כוכבים, שיצא לאור בהולנד ב־1949, לא זכה לתשומת לב רבה. רק באמצע שנות החמישים חל שינוי: הקוראים הגרמנים העלו על נס את שיריה של זק"ש – כתבו עליה, קראו את יצירתה ואף עלו אליה לרגל. קובץ שיריה חידות לוהטות (1960–1963) זכה לתהודה ציבורית רחבה. בהמשך נעשתה שירתה מפורשת פחות, מרומזת ומסומלת יותר, לשונה התעבתה, כל מילה נטענה ביתר משמעות והתחביר פורַק עוד יותר. בתקופה זו קיבלה זק"ש פרסים ספרותיים שונים וזכתה להכרה נרחבת ברחבי אירופה, ובשנת 1966 זכתה כאמור בפרס נובל לספרות . בטקס קבלת הפרס נשאה דברים קצרים בצניעות רבה וקראה שיר המבטא את אחיזתה השברירית בעולם:

 

במנוסה

אֵיזוֹ קַבָּלַת פָּנִים גְּדוֹלָה
בַּדֶּרֶךְ –

עֲטוּפָה
בְּטַלִּית הָרוּחוֹת
כַּפּוֹת רַגְלַיִם בִּתְפִלַּת הַחוֹל
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יוּכַל לוֹמַר אָמֵן
שֶׁנֶּאֱלָץ לָנוּעַ
מִסְּנַפִּיר לְכָנָף
וְהָלְאָה –

הַפַּרְפַּר הַחוֹלֶה
יָשׁוּב וְיֵדַע יָם –
הָאֶבֶן הַזֹּאת
חוֹתַם הַזְּבוּב בָּהּ
מָסְרָה עַצְמָהּ בְּיָדִי –

בִּמְקוֹם בַּמּוֹלֶדֶת
אוֹחֶזֶת אֲנִי בְּגִלְגּוּלֵי עוֹלָם –

 

.

זק"ש, שחייתה בגפה לאחר מות אמה בדירתן הצנועה בשטוקהולם, וככל הידוע מעודה לא קיימה קשר זוגי, הייתה מלאה אהבת אדם והכירה טובה גדולה לכל מי שעמד לצידה במהלך חייה. היא כתבה מחזור שירים בשם "תפילות לחתן המת" והקדישה אותו לאדם קרוב שאיבדה עוד בנעוריה בברלין. זהותו ונסיבות מותו אינן ידועות לנו. בימיה בשטוקהולם הייתה לה ידידת נפש קרובה, גודרון דנהרט, וזו סייעה לה רבות, גם בימי מחלתה ובמהלך אשפוזים ממושכים, ובידיה נותר עיזבון של מאות שירים שזק"ש לא פרסמה. זק"ש עמדה בקשרי מכתבים עם משוררים ומשוררות, הוגי דעות ומבקרי ספרות. ההתכתבות המשמעותית, הקרובה והארוכה ביותר הייתה עם פאול צלאן. חליפת המכתבים איתו נמשכה שש־עשרה שנה, עד סמוך למותו – התאבדותו בקפיצה לנהר הסן בשנת 1970. זק"ש וצלאן היו שניהם קורבנות הרדיפה של השלטון הנאצי וניצולי מלחמת העולם השנייה. יש הרואים בחליפת המכתבים ביניהם ברית של תמיכה והעצמה מפרה, שבה יכלו לחלוק זה עם זו את הסבל, במילים ובשפה, ויש המוצאים במכתביהם וביצירתם הפואטית תחושות אימה ורדיפה, ייסורי בדידות, חוויית זרוּת וסבל שרק הלכו והחריפו עם השנים.

ב־1959 כתבה זק"ש לצלאן, "בין פריז לשטוקהולם עובר מרידיאן הכאב והנחמה", וכך למעשה תיארה את עומק הקשר ביניהם (המובאות כאן ולהלן – מתוך התכתבות). באחד ממכתביה הראשונים היא כותבת לו: "אתה יודע על הדברים שבתוכי והם מצויים בקרבך וכך יש לי מולדת". עבור זק"ש צלאן היה מולדת, בית, אח, מושא כמיהה אהוב, מי שמדבר את שפת האם שלה ומבין מתוך עצמו ובדידותו את הדיבור הפנימי שלה. כך היא כותבת לו משטוקהולם בספטמבר 1958:

.

קַו הַנִּמְתָּח
כְּשַׂעֲרָה חַיָּה
כֵּהֶה כְּחֶשְׁכַת־מָוֶת
מִמְּךָ
אֵלִי.

מוּבֶלֶת
מִבַּחוּץ
אֲנִי רְכוּנָה
צְמֵאָה
לְנַשֵּׁק קְצוֹת מֶרְחַקִּים.

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ הַקְּפִיצָה
שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם,
מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ,
וַאֲנִי מַנִּיחָה אֶת כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס
עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד
שֶׁכְּבָר הֵחֵל.

.

זק"ש מבחינה ב"מיתר המוות הרועד" ובאי־היכולת שלה, וככל הנראה גם של צלאן, להתרחק משוליו של הפצע הפעור (כמילותיה בשיר "מקהלת המנחמים") – עֶמדה המאפשרת להם יצירה אך מאיינת את כוחות החיים. נדמה כי זק"ש לא יכלה לחרוג מהטרגדיה של עמה ומהטראומה האישית שלה, שכן כל חריגה מהן נחוותה כשסע בינה לבין זהותה וכקיטוע של העצמי.

פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, חקרה עדויות וטקסטים ספרותיים של ניצולי שואה והגדירה ארבעה מודוסים של עדות הנבדלים זה מזה במידת התנועה הנפשית שהם מייצרים אל מול הקיפאון של הלקונה הטראומטית בנפש: מודוס מטאפורי, מודוס מטונימי, מודוס אקססיבי ומודוס מוזלמני (להעיד על העדים, מאגנס, 2018). אמיר מדגישה את תהליך האיון העצמי שגורמים החומרים הטראומטיים בנפש הנושאת אותם ואת הסיכוי של הסובייקט להחלמה בעקבות עיכול החומרים הטראומטיים בתוך סובייקט אחר, באמצעות מתן עדות, באמצעות יצירת דיאלוג. בהקשר זה השירה עצמה היא סוג של מתן עדות, או "דואר בקבוק", כפי שכינה אותה צלאן, כלומר השירה הנמסרת מהמשורר אל הקורא אמורה להעיד על המתרחש בנפש המשורר.

הישרדותם הנפשית ועדותם הפואטית של צלאן וזק"ש הייתה ככל הנראה מטונימית בהווייתה. מודוס העדות המטונימי, כהגדרתה של אמיר, נותר כלוא בגוף הראשון של החוויה. מודוס עדות זה מתבטא בטקסט המשמר ומפעיל את איפיוני החוויה הטראומטית באופן חזרתי, ואינו מאפשר לחרוג מגבולותיה. זק"ש וצלאן, הגולים בשטוקהולם ובפריז, שרדו וניצלו, אך לא השתרשו נפשית בחיי ההווה, ולמעשה הלכו ושקעו, עם השנים, איש בדרכו, שוב ושוב אל תוך הלקונה המאיימת של הטראומה, עד למותם. נלי זק"ש החולה והמסויטת נפטרה ב־12 במאי 1970, שלושה שבועות בלבד אחרי התאבדותו של צלאן. נדמה כי לא מצאה כוחות להמשיך ולשרוד בלעדיו –

.

חַלֵּק אֶת עַצְמְךָ, לַיְלָה
שְׁתֵּי כְּנָפֶיךָ מוּאָרוֹת
רוֹעֲדוֹת מֵאֵימָה
כִּי אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת
אַחֲזִיר לְךָ אֶת
הָעֶרֶב הַמְּדַמֵּם

.

שטוקהולם, נובמבר 1969

.

דינה פון־שוורצה (מסתאי), פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. חוקרת את שירתן של משוררות יהודיות, ניצולות שואה שחיו חיי גלות ופליטות ועל אף הטראומה המשיכו לכתוב וליצור בשפה הגרמנית. רשימה זו מבוססת בחלקה על מאמרה שהתפרסם לאחרונה בצרפתית בכתב העת continuum, לציון יובל שנים למותם של צלאן וזק"ש. 

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: זהר ברנדס על היפוכם של שני מוטיבים אצל אדית וורטון ואליס מונרו

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

צפלין

דנה חפץ

.

להמריא בצפלין.

לעלות על סיפונה של ספינת האוויר הענקית מהסוג ששייט בשמי אירופה ועד לצפון אמריקה ודרומהּ בשנות העשרים והשלושים, צי גלילים קשיחים וקלילים להפליא שהטיס מאות נוסעים בנוחות ובפאר בגובה עשרות מטרים מעל האדמה. להתגבר על הגרביטציה המעליבה בכוחם של גזים אצילים. לעוף, כמעט.

התשוקה המוזרה הזו נולדה בה לראשונה ערב אחד, בסופו של יום התרוצצויות שרבי גדוש בפקקים אינסופיים ובַהכרח להבליג בחוזקה כדי לא להתפרץ. היא הייתה מותשת, מעוכה עד דק. אבל במקום להמריא, הגיפה האישה מרחוב העליה את כל חלונותיה. בעיקר בחדר השינה, הפונה אל הרחוב שממנו ביקשו להתפרץ אליה כל פושעי העיר וההומלסים המסוממים והמלוכלכים שישנים להם על המדרכה ומוצאים לנכון להשתכר ממש מתחת לחלונה, ולכן החלון ההוא תמיד סגור. ודווקא יש שם מרפסת נחמדה, כלומר שיכלה להיות נחמדה. ביום כיפור החליטה לנקות שם ומצאה להפתעתה סביונים צומחים מהמרצפות עצמן, בדרך כמעט על־טבעית, וזה הפך את הסביונים המאירים מימי ילדותה לאיום גותי על המרחב הקטן שלה. יום אחד, סיכמה לעצמה במרירות וכמעט בשמחה לאיד, המרפסת הזאת תתמוטט למישהו על הראש. או שלקראת פסח תעשה סדר, תפרוץ את התריסים החלודים, ואיש דתי זקן יעבור ויצעק לה מלמטה גיברת, שתזכי למצוות.

אבל עד שיבוא פסח ישבה מאחורי החלונות הסגורים וחשבה מחשבות לא יפות. למשל: שצריך להמתיק את הגלולה. למכור אותה בחבילות שי עם פתיבר, הביסקוויט הנצחי של ילדותך, אמרה לעצמה, שיהיה מה לכרסם כשאת תקועה בפקק בדרך מהסופרפארם כי ברגע האחרון נזכרת שנגמרו לך והערב יבוא הנשוי וחייבים שתהיי על גלולות. ליתר ביטחון. ביטחון שלו, לא שלך, את דווקא היית רוצה. למען האמת נורא רוצה. במקום זה תיכנסי עכשיו למטבח ותיקחי גלולה ותדחפי את החפיסה לארון מעל צלוחיות הקומפוט של אמא שלך ותרגישי איך המרירות עולה ותעיפי בבעיטה את הנעליים ותיכנסי למיטה עם הפתיבר, שהניילון השקוף שלו קרוע ושותק, ותדליקי את הטלוויזיה ותכרסמי מולה, לא ממש קולטת מה עושות הבלונדות האלה שמקפצות מולך על המסך, מה אכפת לך מהפירורים, להפך, שיגיע בערב וימשוך אותך ישר למיטה כמו תמיד ורק אחרי שיגמור ישים לב וירטון מה זה כל הפירורים האלה שנכנסים לו לתחת, הרי אפשר להישבע שאשתו בחיים לא אוכלת במיטה וגם הנשוי בעצמו לא, את תחייכי כמו מרילין מונרו ותגידי לו את האמת – פתיבר.

ובינתיים התחילה רוח לנשב, סוף סוף רוח, אחרי שבועות ארוכים של להט לח ואלים. ולכן – אחרי שהיבהב בנייד שלה הסמס שהנשוי מצטער אבל בסוף לא יוכל הערב – הלכה לישון, שלא כמנהגה, עם חלון פתוח לרווחה. אף על פי שידעה שבאמצע הלילה תצטמרר ותתעורר. לא אכפת היה לה לשכב בעיניים פקוחות עד הבוקר.

בלילה חלמה על דודתה המנוחה. למעשה, דודתה של אמהּ, והמשוגעת של המשפחה. הדברים שנהגה לומר היו משאירים את בני המשפחה עם פה פעור. לאישה זה מעולם לא הפריע, אפילו להפך, היא אהבה את דודה שרה אהבת נפש, כשהייתה ילדה ביקשה שוב ושוב מהוריה שיביאו אותה אליה, וגם כשבגרה נהגה לבוא לדודתה בתכיפות. בהחלטה של רגע הייתה עולה על קו 66 ומגיעה. דודה שרה התקיימה מהקצבה הנאה שהעניק לה דוד שרגא, שהיה מנהל בכיר בבנק למשכנתאות והגה תמיד חיבה עזה לאחותו הצעירה, ולכן לא הייתה צריכה לעבוד ותמיד נשארה בבית וחיכתה לאחייניתה, או כך היה נראה, ישובה בכורסה הגדולה באחת מהשמלות הכחולות או החומות שנדף מהן תמיד ריח נקי של כביסה. ובחלום שבה האישה ונכנסה לַבַּית האהוב, הלכה ישר לסלון, התיישבה בכבדות על השטיח הפרחוני ליד הכורסה והשעינה את ראשה על הברכיים הנפוחות של דודתה. לא אמרה מילה, אבל נדמה היה ששרה מבינה. היד שלה ליטפה את הראש של האישה, בחשה בשערות. זה היה נעים. תחת היד המלטפת הרגישה האישה איך היא הולכת ונרגעת. עיניה נעצמו, כמעט התחילה להתנמנם. אבל אז התחילה דודה שרה לדבר. אני אומרת לך, אין לך מושג איפה את חיה. קחי למשל את הדינוזאורים. כן, הדינוזאורים. מה את מסתכלת עליי ככה, הדינוזאורים לא נעלמו. הם רק הקטינו את עצמם ועכשיו קוראים להם בשם אחר. או הממטרות. חשבת על זה פעם? מים שמנסים לעוף ומתרסקים לאדמה, שוב ושוב מנסים ומתרסקים, וכל זה כל הזמן עם הצק־צק־צק, כמו מטרונום שלא ייפסק אף פעם. עד שפתאום איזו יד לוחצת על כפתור וחותכת אותם במכה. אני אתן לך עוד דוגמה: הציפורים. הצרחות שלהן ברגעים שלפני השקיעה, זה נראה לך מקרי? מה את מסתכלת עליי ככה. אני מסבירה לך ואת לא מקשיבה. אני אגיד בפעם האחרונה. החולצה, כן? כשאת לובשת אותה הפוך עם כל הפתקים של המספר והוראות הכביסה והמייד־אין־צ'יינה מלפנים, והיא כל הזמן מגרדת לך, מה מגרדת, חונקת אותך, ואף אחד לא רואה, וכשבערב את סוף־סוף מגיעה להוריד אותה את מוצאת סימן אדום בצוואר, כמו צלקת. אבל מה אני מדברת, הסימן הזה עובר ותתנהגי לך כאילו כלום לא קרה. וגם עכשיו את מתעקשת לא להבין. די, גמרתי. הרי את, כבר כשהיית ילדה קטנה, לא הקשבת לאף אחד.

האישה לא ידעה מה להגיד. הרימה ראש וזמן ארוך פשוט הביטה בדודה שרה. אחר כך שבה והניחה את ראשה על הברכיים הרחבות והחמות שלמרות הכול עדיין חיכו לה, והפעם לא עצמה את עיניה אלא פקחה אותן לרווחה וניסתה לראות את המרחקים שמבעד לחלון הפתוח, עד לאופק ומעבר לו. והתעוררה.

ואולי בגלל השקט הנדיר שעלה מהרחוב הלילי הרשתה לעצמה לחזור ולדמיין את הבית האחר. בית שיגור בו איש שיקרא לה שטרויזל, והמילה הזו בפיו תהיה מתוקה וחמה. וגם כלב גדול ומצחיק יהיה בבית. ועל הרצפה יהיה שטיח: גדול, כחול, ומלא שערות זהובות, רובן של הכלב, מיעוטן (הארוכות, המשייות) של האיש. וגם קומקום יהיה בבית ההוא, ובזכותו תוכל לשאול את האיש (אם כי לא לעיתים קרובות מדי) אם אפשר לקפוץ לקפה. והוא יגיד, נראה, שטרויזל, ולעיתים יאמר, ביום רביעי הבא, שטרויזל, ואפילו מחר, שטרויזל, וגם לא יבטל ברגע האחרון, ואז תוכל לבוא. בפעמים האלה תיכנס לאוטו ותעבור את העיר מקצה לקצה (בפקקים איומים, אבל מה זה חשוב), ותגיע, ותמצא חניה, ותצא מהאוטו ותיכנס לבניין ותחצה את ריחות הבישולים שימלאו את חלל המדרגות המשותף ותעלה את כל המדרגות עד לדלת שעליה שמו של האיש, ותדפוק. ותשמע את הכלב מתנשף אליה מעברה השני של הדלת, ותנחש איך עוד מעט יתגלה לה פנימו של הבית והכלב ינסה לקפוץ עליה במלוא שמחתו אבל תאחז בו יד הפלדה של האיש שיפתח, ויכניס אותה, ויסגור את הדלת אחריה.

ואז, רק אז, יתרוממו שתי כפות הידיים הרחבות ויונחו משני צידי גופה והיא תוכל סוף־סוף להרפות ולתת לעצמה לצוף ביניהן.

אבל את הציפה הזו התקשתה האישה לדמיין. ולמען האמת, גם את האיש עצמו. ובכל פעם מחדש הייתה מוטחת אל עצמה ברגע הזה, שבו הבית האחר היה שב ונגזל ממנה.

והגזילה הזו הזכירה לה את אחיה, שעדיין גר עם הוריהם בתוך הסיפורים שהיה מספר לעצמו. אף אחד לא הזכיר את העניין, כלומר שעדיין, בגילו, ורק פעם, מאוחר מאוד, כשבאה לבקר אותו בזמן אחת מההפלגות השנתיות של ההורים, סיפר לה כמה אהב להריח את ריח זיעתו משום שהיה זה סימן לבואו של הקיץ. אלא שגרביו, הוסיף בעצב, הסריחו גם בחורף. כך או כך, העונות עוברות. והיה שב ומבטיח לעצמו שיעזוב את בית הוריהם וייסע, בקרוב ייסע, והרחק. אבל כבר לא האמין לעצמו, ולאט לאט גם חדל להבטיח. רק הזיעה נותרה, והציפייה המתמידה לשמש. לפחות לה. ואחר כך שתקו שניהם, והיא חשבה על הדמיון המטריד בינו לבין שרה ועל חוסר ההתאמה הממאיר של אנשים מסוימים למציאות, עד שלא יכלה לשאת את הבעת פניו וקמה והלכה. והוא לא ליווה אותה לדלת.

(ובלילה שאחרֵי, כשבאו אליה השדים, אמרה להם לכו לאחי, אני בכלל לא כזאת, והם צחקו את הצחוק השחור ובקול קר אמרו אַת כן.)

ושוב סימס לה הנשוי, מתחכם ומתחנחן, רצה לבוא. בטח, ענתה, תבוא, אני בבית. וחשבה שנדוש, שלא לומר מטופש, להגיד את זה לעצמך, אבל תגידי, ובמילים פשוטות שאפילו אַת תביני: צריך ללכת. אם כי אַת כמו תמיד, הוסיפה להטיח בעצמה, תמשיכי לחפש הצדקות ותירוצים למה להישאר, לפחות עוד קצת, כי מי יודע ואולי. אני הרי מכירה אותךְ. עד שלא ירביצו לךְ בסרגל על כף היד שאַת מושיטה בלהיטות כזו, חזק ירביצו, תמשיכי להתעקש. התנערה וירדה למכולת לקנות משהו לאכול ולשתות, שיהיה כשיבוא הנשוי כי הבית כמעט ריק. גבר על אופניים חלף ועבר על פניה, מהר כל כך עד שאת פניו לא הספיקה לראות, רק כתם צבע סגול מתנועע. כנראה דיבר בפלאפון, שגם אותו לא הספיקה לראות. אבל מילה אחת שמעה כשחלף הגבר לידה: לאן, והמילה הזו עמדה רגע ארוך בין הבתים העצובים של השכונה לפני שנשרה לאט ובעדינות על הכביש, מותירה אחריה שקט גדול ותמיהה.

אז ושם, באמצע הרחוב, השתלטה עליה לראשונה התשוקה אל הצפלין. שבועות ארוכים חלפו מאז קראה את הכתבה במוסף השבת על הצפלינים, ולא שכחה. אפילו ישבה כמה שעות באחד מהלילות שבהם התקשתה להירדם, וקראה עליהם באינטרנט (גם על האסון. כן, היא ידעה: אסון כבד נגרם). ואחרי שהתפוגג השקט שהותירו אחריהם האופניים והגבר והמילה שאמר, הבינה שהכיוון היחיד האפשרי הוא למעלה. הלא דודה שרה אמרה לה בפירוש: להמריא כמו מי ממטרות, כמו הציפורים; הדינוזאורים מזמן הבינו את גודל המרחק. הרגישה בבירור איך תמריא, גבוה ורחוק, לבדה בבלון היציב המשייט בעדינות מכוח הגז האציל האצור בו, ולא תפחד. בביטחון תנווט את דרכה לפי מפות עתיקות שיובילו אותה בדרכי שמיים שזה מכבר נשכחו ונקברו תחת שכבות עננים סמיכים, תטוס נמוך מתחת למכ"מים של מטוסים ומעבר להישג קליטתם של לוויינים. בחיקו החמים של הצפלין לא יהיה צער ולא געגוע ולא אשמה או החמצה, רק אינסוף שמיים ומלוא רוחבה של ארץ הנפרשת תחתיה.

הנה כי כן, בלילות היא שבה וחוזרת אל הצפלין. ובימים היא זוכרת היטב הכול, לפרטי פרטים. לעצמה היא אומרת: בחלומי טסתי בצפלין. ונושמת עמוק וביושר מוסיפה או אולי מתקנת: בחלומי, בבועה משייטת בשמיים של גשם שוטף, בכיתי מאוד.

 

דנה חפץ היא סופרת, פילוסופית וביבליותרפיסטית. ספרים פרי עטה: ספר העיון "חסד חילוני" (רסלינג, 2009), קובץ הסיפורים "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) וקובץ סיפורים שני שראה אור לאחרונה – "השתדלות נוספת" (פרדס, 2020). זוכת פרס איגוד הסופרים, פרס שרת התרבות לספר ביכורים ומלגת "פרדס" לסופרים מטעם הספרייה הלאומית. סיפורה "זהב שחוט" התפרסם בגיליון 38 של המוסך. סיפורה "צפלין" הוא חלק מקובץ סיפורים שלישי, שבכתובים. 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מגי אוצרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

על מין ואלימות

מאת אורית פוטשניק

.

לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.
אֵלִי שֶׁלִי,
אֲנִי תָּמִים.
אֲנִי זוֹכֵר בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶש עַל הַמַּיִם,
נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

עַכְשָׁו עַרְבִּית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.
כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה.
כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,
אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָׂדֶה.

.

(מתוך "אגרת", נתן אלתרמן)

 

רכבת שלג לטל יעקב והיסטוריה של אלימות לאדואר לואי, שני ספרים שקראתי בסמיכות זה לזה, כמעט זה אחר זה, אפשרו לי, גם בעצם היותם ואולי גם בשל סמיכות הקריאה, להרחיב את השער לרגש יסודי מאוד אבל נסתר. הם אפשרו לי להבקיע אל תחושה מהבהבת שתמיד נגלתה לי רק דרך סדק צר, תמיד ברמז, אולי בגלל המין שלי, אולי בגלל הפחד. הם אפשרו לי לגעת ממרחק בטוח באינטימיות ובאינטנסיביות הכרוכות זו בזו בָאלימות.

הספרים משרטטים לכאורה מהלך הפוך זה לזה, אבל רק לכאורה. קו העלילה שלהם הפוך כמו ההיפוך בין ימין לשמאל של המתבונן בבואתו שבמראה. כמו ההשתקפויות של גיבורי הספרים זו בזו: שני הגברים העומדים במרכזו של כל ספר משתקפים זה בזה, עומדים זה כנגד זה משני צדדיה של מראת מתכת, אבל מעיזים לחדור מעבר לה, להפוך ימין לשמאל ושמאל לימין.

לואי מספר על לילה של מין ואינטימיות ההופך לאירוע טראומתי ומצלק של תקיפה, אונס ואיום ברצח. גיבור ספרו חוזר לביתו בליל חג המולד, לאחר בילוי עם חבריו, תחת זרועו ספרים שקיבל במתנה, ספרים שבדעתו לקרוא כשיגיע הביתה, ספרים המסמנים את הצלחת החניכה שלו, המעבר מבן פועלים נבערים ופרובינציאלים לסטודנט פריזאי מעודן ואינטלקטואל. בדרכו הוא פוגש את רֶדָה, בן מהגרים מצפון אפריקה. רדה מתעקש להתלוות אליו. הוא אינו רוצה אך נכנע, משהו באינטימיות שנקשרה בלי משים בין זרים רחוקים אך דומים מכריע את סירובו. "אף על פי כן החלטתי לחזור הביתה ולישון, למרות יופיו, למרות נשימתו. התרכזתי בספרים שהחזקתי ביד ימין בניסיון לעמוד בפניו. ידעתי שלא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן."

בתום ליל האהבה ביניהם לואי תופס את רדה גונב את הטלפון והטאבלט שלו. רדה מגיב בתוקפנות, וזו מסלימה לאלימות קשה, לניסיון רצח ולאונס. לואי מיטיב לתאר את הדינמיקה של האונס, את האינטימיות שהתוקף יודע לכונן ברגעי הרוגע: "הוא נישק אותי ולחש: תפסיק לפחד, אני רגיש, אני לא יכול לסבול שאנשים מפחדים ובוכים. הוא ליטף את השיער שלי. חשתי בטחון, כל עוד המשפט הזה נמשך, לא יקרה לי כלום". הוא מתאר באופן חי מאוד את השיתוק המוכר האוחז בקורבן, השיתוק שבגינו לא ניתן להתנגד, לא ניתן לברוח, לא ניתן לעצור את האלימות אף שבעצם אין שום מניעה פיזית לעשות זאת. אבל הוא מעז להצביע באומץ על דבר־מה שהוא מעבר לשיתוק הזה. הוא מעז לדבר על ההיקסמות מהאלימות ועל התחושה שהאלימות היא הכרחית לחלוטין, חלק מהמציאות שאין עליה עוררין. ששום דבר לא יכול להיות אחרת, ובה בעת הכל יכול להיות אחרת.

"אמרתי לרדה: עכשיו תלך או שאצעק. כשסיפרתי את החלק הזה של הסיפור לשני השוטרים הם היו בהלם. זה הכל? זה מה שהבריח אותו? עניתי: כן."

לואי מוסר לנו תיאור מדויק וראליסטי של התגובה לטראומה שעבר: הניקיונות הכפייתיים, תחושת הפלישה הנוספת, גזילת האוטונומיה המתרחשת שוב ושוב כשהחברים משכנעים אותו להתלונן וכשהשוטרים מבקשים ממנו לחזור שוב ושוב על פרטי הסיפור. לואי מרגיש שהשוטרים עומדים לצידו רק מחמת הגזענות שלהם, הדעות הקדומות נגד התוקף האלג'יראי, והוא נדחף להגן עליו מפני הגזענות הזו. נדחף עוד ועוד לעבר ההזדהות. הוא מספר את הסיפור לאחותו ומצותת לה כשהיא חוזרת עליו באוזני בעלה, כדי להשתכנע בתקפותו של הסיפור, באמיתותו, בקיומו בעולם (במחיר הפקעת הסיפור ממנו, שינוי קולו, הפקרתו לתעתועי הזיכרון). כל אותו הזמן ממשיכה להתקיים האינטימיות בינו ובין התוקף. במובנים רבים המאבק בטראומה הוא המאבק להשתחרר ממנה. אחד המופעים של האינטימיות הזאת הוא הצדקה, הצדקה שנכתבת כהצדקה סוציולוגית, מעמדית. הוא מבין את התוקף, מזדהה איתו כמי שבא מהמעמד הנמוך, כמי שיודע שהחוק והסדר נועדו לשמור על אחרים, אף פעם לא עליו, מזדהה עם הדיכוי שרֶדה האלג'יראי ספג בוודאי בגלל ההומוסקסואליות שלו ("חשבתי: הוא חושק ומתעב את החשק שלו, עכשיו הוא רוצה לכפר על מה שעשה איתך. הוא רוצה שתשלם על התשוקה שלו."), הזדהות של מי ששפת הבריונות והאלימות הייתה שפתו הראשונה, כפי שהעיד על עצמו. לואי גם נושא אשמה של מי שחצה את הקווים לעבר הבורגנות השבעה ומקבל את הדין בשל כך.

אבל מעבר לכל אלה יש רובד של אינטימיות, ואני מעיזה לומר: רובד עמוק יותר. יש שם הזדהות שאינה רק חברתית או מעמדית, יש שם הזדהות שנולדה מתוך האינטימיות שמייצרת האלימות עצמה; לא רק הכמיהה הארוטית אל התוקפן החזק, אלא גם ההזדהות איתו, התמזגות הגוף והנפש איתו, הושטת היד אל מעבר למראה: מי אני ומי הבבואה?

בספר של לואי הדברים האלו מרחפים כצל, כרמז. אצל טל יעקב הם פועמים במלוא עוזם. שם כאמור, הסיפור הפוך.

גם בספר הזה הסיפור נמסר בגוף ראשון. הגיבור, טל (שמו נמסר לנו רק לקראת סופה של הנובלה), נוהג להכאיב לעצמו באמצעות גברים. אבל לא באמצעות מין. הוא מתנגד באופן מוצהר ופעיל לקרוא לזה זיון או אפילו אונס. הוא משלם לזונות גברים כדי שיכו אותו, ובסוף מגיעה החדירה. הגיבור, העובד בארגון בן דמותו של המוסד, קונה את שירותיו של הזונה יאקוב. כל העלילה מתרחשת בפרווריה של עיר אירופאית כלשהי, שאני קראתי אותה כמזרח־אירופאית, אבל למעשה כל כולה מתרחשת בארץ עוץ אגדית. הגיבורים מבוססים בשלג הטובעני של הרגש. תיאור הנפש המצולקת של הגיבור, שטל יעקב מציע לנו, הוא מחד גיסא אוניברסלי, מוכר, כזה שיכול לעורר בנקל הזדהות נשית: "יש גם כאב שמזכיר לך שאתה עדיין מסוגל להרגיש משהו. לפעמים אני מרגיש כאילו חטפתי מכות רצח, והעובדה שהגוף שלי לא הרגיש אותן משגעת אותי. לכן אני מארגן שגם המציאות של הגוף שלי תחטוף מכות, ואז יש התאמה לפחות במה שקורה איתי". אבל מאידך גיסא הוא גברי באופן שמפתה לקרוא לו זר, באופן שאולי נגיש רק דרך הספרות. ומובן שהוא איננו זר באמת.

רכבת שלג הוא הבבואה הגברית, האלימה, המוקצנת לסיפור סינדרלה. בסופו (ספויילר!), בניגוד להיסטוריה של אלימות, שנע בכיוון ההפוך, יש גאולה. האהבה, משאת הנפש של האינטימיות של הזולת ש"רואה אותך", מושגת דרך המין. האינטימיות דרך מין כמעט מושגת ביחסים עם אישה. הגיבור מתאר את יחסיו עם אשתו, אם בנו: "היה בהזדיינות שלנו משהו כאילו היו לנו עיניים בזין ובכוס וראינו זה את זה משם. רק משם". אבל האינטימיות השלמה אינה מושגת בסופו של דבר, כי האישה לא יכולה לראות הכל. האהבה אצל יעקב, האינטימיות, תחושת היותך נראה, יכולה להיות מושגת רק דרך טשטוש רגע המעבר מאלימות למין, דרך הטשטוש שלו – וגם ההשתהות בתוכו. זה לוז הספר, זו התובנה שהוא מעניק, הרגש שהוא מאפשר לגעת בו, והישגו הגדול. "הזין שלהם היה בגוף שלי אבל זה אף פעם לא היה סקס, אפילו לא לרגע. איך זה שאיתו עברתי בשניה אחת מאלימות לאי אלימות? ולמה אני הולך אחריו עם חצי זקפה?"

יאקוב, יריבו ואהובו של הגיבור, הוא כאמור זונה. סיפור חייו הקשה אינו מפתיע, אינו בלתי מוכר. הפצע העמוק שלו נטוע בחיבור בין אלימות קשה לעונג מיני. הגיבור מישיר מבט אל תוך הפצע הזה, מבט שהוא אינטימי ויודע, אבל בו בזמן חודרני ואלים מאוד. לכן יכולה להתקיים ביניהם אינטימיות מלאה ואהבה. האינטימיות הזאת יכולה להתכונן רק עם מי שנושא את אותם הפצעים, את אותן צלקות, רק עם מי ש"אלימות היא תעודת הלידה שלו", כמו שהעיד על עצמו אדואר לואי. ורק עם מי שמוכן לחשוף את עצמו דרך האלימות שהוא מפעיל, מי שמוכן לא סתם להתחלף, אלא לפעפע, להשתהות עירום ומודלק ברגע האוחז בשני קצותיו של הכאב, בעצם הרגע שבו הקורבן מתגלגל לתוקפן ובחזרה – רק מי שיכול להיות גבר.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

אדואר לואי, "היסטוריה של אלימות", עם עובד, 2020. מצרפתית: רמה איילון.

.

 

טל יעקב, "רכבת שלג", עורבים, 2019.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: ריקי כהן על "מבוסס על סיפור אמיתי" מאת דלפין דה ויגאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שיחה עם משוררת

.

סטיבן רטינר משוחח עם קרוליין פוֹרשֶה, בקטע מתוך הספר Giving Their Word: Conversations With Contemporary Poets

.

מאנגלית: לאה קליבנוף־רון

.

בקיץ 1977, זמן קצר לאחר פרסום ספר השירים הראשון של המשוררת ופעילת זכויות האדם האמריקנית קרוליין פורשה, Gathering the Tribes, היא טסה לפריז ומשם לדֵיָה שבמיורקה. בדיה היא שהתה בביתה של המשוררת מאל סלוודור (ילידת ניקרגוואה) קלריבל אלגריה, עבדה עימה על תרגום שיריה של אלגריה מספרדית לאנגלית והתוודעה לקהילה של כותבים לטינו־אמריקניים שחיו בנכר. בקטע להלן, מתוך שיחתה עם המשורר סטיבן רטינר, היא מספרת על נסיעתה לאל סלוודור, על הרקע לנסיעה ועל השירים שנכתבו בעקבותיה.

***

.

לאחר הקיץ שבה פורשה לסן דייגו, לימדה בקורסי הכתיבה שלה, השלימה את כתב היד של התרגומים [של אלגריה] וחשה חסרת השראה עד מאוד. היא כתבה אך מעט מלבד מכתבים לרשת פעולת החירום של אמנסטי אינטרנשיונל. כאילו חיכתה באופן לא מודע לדלת אחרת שתיפתח. כשחבריה דחקו בה, ניסתה פעם נוספת לקדם את הקריירה הספרותית שלה והגישה בקשה למלגת גוגנהיים. "מכיוון שהם אמרו לי שיש להגיש בקשה שלוש או ארבע פעמים לפני שהמועמדות שלך בכלל נשקלת, הייתי בהלם כשזכיתי במלגה בניסיון הראשון שלי." היא קיוותה שזה יהיה התמריץ שיעביר אותה אל מעבר למחסום הכותבת שלה. ואכן, דלת נפתחה, אבל לא זו שהיא דמיינה.

"יום אחד הייתי לבד בבית ושמעתי רכב מסחרי נכנס לשביל הגישה. לא ציפיתי לאיש, אז הייתי קצת עצבנית. הסתכלתי החוצה ובשביל הגישה שלי הייתה טויוטה הייאס לבנה. הייתה לה לוחית רישוי של אל סלוודור, והיא הייתה מכוסה באבק. בשלב הזה כבר ידעתי רבות על אל סלוודור – מהזיכרונות של קלריבל אלגריה – וחלק גדול מזה היה מחריד. אני חושבת שלרגע התמכרתי לאיזו תחושת נעורים של חשיבות עצמית והאמנתי באמת ובתמים שאני נמצאת באיזו סכנה. אבל שתי ילדות קטנות קפצו מתוך הרכב הזה, ואני החלטתי שזה לא יכול להיות רוצח לשעבר, כי רוצחים לשעבר לא היו נוסעים עם שתי ילדות שמחות". מהמסחרית הגיח אדם נושא גליל נייר לבן, באגרופו עפרונות ועל כתפו תיק בד גווטמאלי שחור־לבן גדוש ספרים וניירות. "הוא התקדם לעבר מדרגות הכניסה, צלצל בפעמון הדלת, ואני פתחתי אותה בלי לשחרר את שרשרת הנעילה. הוא שאל, 'האם את קרוליין פורשה? אני לאונל גומס וידס'. חשבתי לרגע ונזכרתי ששמעתי את השם הזה קודם לכן. ואז חשבתי, או שהאדם הזה מתחזה ללאונל גומז וידס או שהוא באמת לאונל גומז וידס – וכך או כך, אני בצרות. גומס וידס היה 'האחיין המשוגע' של קלריבל אלגריה, האיש שכולם סיפרו עליו סיפורים במפגש ההוא בדיה, האיש שוויתר על אדמתו לטובת פרויקטים למען חוואים, האיש שישן על הארץ עם האופנוע שלו, טיפוס שהייתה בו מידה שווה של רובין הוד, דון קיחוטה ומטורף מהסוג המצוי ביותר.

פורשה רצה במעלה המדרגות והורידה למטה תמונות מביקורה באי הספרדי. "ביקשתי ממנו לזהות את מי שבתמונות לפני שנתתי לו להיכנס, והוא זיהה את קלריבל ובעלה. הוא אפילו החמיא לי על אמצעי הזהירות שלי – הוא אמר, 'טוב מאוד! זה מוצא חן בעיניי.' שתי הילדות הקטנות רצו שוב החוצה לשחק עם הארנבות שהיו לי אז, עשרים ושלוש ארנבות קטנות. הן היו נרגשות מאוד כי מעולם לא ראו ארנבות רבות כל כך. לאונל מצידו התהלך בביתי כאילו היה בעליו, ביקש ממני לפנות את השולחן בחדר האוכל והכריז, 'יש לנו עבודה לעשות'. הוא כיסה את השולחן בנייר הלבן שהביא איתו, הדביק אותו בנייר דבק מכל צדדיו, הניח עליו את ספריו ואת ניירותיו וביקש ממני להכין קפה. אחר כך הוא ישב ודיבר במשך שבעים ושתיים שעות! הוא לא עזב את ביתי שלושה ימים ושלושה לילות, בקושי ישן ולא אכל הרבה… לאחר כמה שעות שינה, השכם בבוקר, הוא העיר אותי ואמר, 'בואי, אנחנו חייבים להתחיל שוב'."

הוא מינה את עצמו למורה שלה והעביר לה קורס קדחתני בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, מהכיבוש הספרדי עבור בשיטות עיבוד האינדיגו והקפה ועד לאקלים הפוליטי העכשווי, ובה בעת, לכל אורך הדיון, הוא שרבט איורים קטנים, קריקטורות ותרשימים על הניירות. בשלב זה תהיתי ושאלתי את פורשה, "לא חשדת לאן כל זה מוביל?" בתחילה, הסבירה פורשה, היא פשוט הייתה מוקסמת מהאינטנסיביות שלו; היא חשבה על הסיפור שלו כעל רקע לתרגומים שלה וכעל הקדמה אפשרית למשוררים לטינו־אמריקניים אחרים. אחרי הכול, הוא היה קרוב משפחתה של אישה שאירחה אותה זה עתה למשך שלושה חודשים. "אבל בסופו של היום השלישי הוא הציג בפניי שאלות מבחן קטנות. הוא אמר, 'עכשיו, בואי נעשה הפיכה'. הוא הזיז חפצים מהמטבח לאורך השולחן – 'המלחייה היא השגרירות האמריקנית ואלו המפקדות הצבאיות' – הוא ערך תוכנית צבאית כוללת. הוא שאל, 'נניח שאת קולונל, וכך וכך מתרחש, מה את הולכת לעשות?' ניסיתי להשיב לשאלה והוא אמר 'לא, לא, לא! תחשבי כמו קולונל!' ואני ניסיתי להשיב תשובה טובה יותר. בסופו של דבר הוא אמר, 'בסדר. אני נותן לך דוקטורט בלימודי אל סלוודור'."

בשלב הזה פורשה הייתה קרובה לקצה גבול הסבלנות שלה. "מילאתי קערת סלט שלמה בבדלי סיגריות, שתיתי גלון קפה והייתי עייפה מאוד." אבל האתגר האחרון שלו לכד את תשומת ליבה: "קלריבל אמרה לי שזכית במלגת גוגנהיים. מזל טוב! מה את הולכת לעשות עם שנת המלגה שלך אם כך?" מלגת הגוגנהיים מספקת לכותבים מימון לטייל ולהתרכז בכתיבה שלהם בלבד, ללא מחויבות הוראה מסוג כלשהו. "לאונל שאל אותי אם הבנתי את מלחמת וייטנאם כשהיא התנהלה. כעת, לאחר שהנחה אותי זה עתה בקורס האינטנסיבי בן שלושת הימים על נפתולי הפוליטיקה של אל סלוודור, נאלצתי לומר שלא, לא יכולתי להסביר את וייטנאם במידת פירוט כשלו. 'האם היית רוצה לראות אחת מההתחלה? ארצי עתידה להיות במלחמה בתוך שלוש או חמש שנים וארצך עתידה להיות מעורבת… אני רוצה להזמין משורר לבוא לשם עכשיו, כך שכשיתחיל הכול, האדם הזה יוכל לדווח לאנשים כאן על מה שקורה שם'."

פורשה הסבירה לו שלהבדיל מבמדינות אחרות למשוררים בארצות הברית לא מיוחסת דרגת האמינות הדרושה ואמרה שיהיה יעיל יותר להזמין במקומה עיתונאי. אבל לאונל היה נחוש והתעקש שהוא "זקוק לסוג מיוחד של רגישות" למשימה זו. היא התנגדה ואמרה שלדעתה הוא מגזים או פשוט טועה באופן שבו הוא רואה את המעורבות האמריקנית בסכסוך אחר בעולם השלישי. אבל לאונל העצים את האינטנסיביות הרגשית של האתגר. "הוא שאל, 'מה את הולכת לעשות, לכתוב שירים על עצמך בשארית חייך?'… נעלבתי ממש, נפגעתי מההערה שלו, מכיוון שמעולם לא חשבתי שהשירה שלי הייתה על עצמי. לקחתי מתוך חיי כפי שחונכתי לעשות. זה האופן שבו משוררים בתקופתי עוצבו – נאמר לנו שעלינו לכתוב על מה שאנחנו יודעים. לא הבחנתי כי בתוך הרעיון הזה טמון צו מניעה: לא לדעת יותר מדי, להגביל את מה שאנחנו יודעים לשטח מסוים… אבל גם לנוכח המגננה שלי הוא רק המשיך לשתוק. הבחנתי שיש משהו בדבריו. חשבתי – אני משחזרת כעת – אני זוכרת את כל השיחות שהיו למשוררים בספרד ואת הרצון שלי לעשות משהו ואת תחושת האשם שלי על שמעולם לא הצטרפתי לארגוני השלום ומעולם לא הקדשתי שנה או שנתיים להתנדבות כלשהי. הוא הרגיע אותי שאהיה בחברתן של נשים ידידות שם, שהכול יסודר כראוי."

בשעה שגומס וידס ארגן את המסחרית ואסף את שתי הילדות שלו, פורשה עדיין לא השתכנעה. "כשהוא נסע, הוא פתח את החלונות ואמר, 'אשלח לך כרטיס בינואר!' ואני צעקתי בחזרה, 'עדיין לא אמרתי שאני באה!' אני זוכרת את עצמי עומדת ברחוב, צורחת אחרי הרכב המתרחק שלו שלא נתתי שום הבטחה." כשפורשה שיתפה את חבריה בפרטי ההזמנה המוזרה הם התנגדו לכך פה אחד ומנו סיבות רפואיות ובטיחותיות שבשלהן לא רצוי שאישה תיסע בגפה למרכז אמריקה. למען האמת, פריז או רומא היו יכולות להיות בחירה רומנטית יותר למשוררת זוכת מלגה המחפשת תנאים הולמים למוזה. חרף כל חששותיה, נסעה פורשה בתחילת 1978 כשפניה אינם מזרחה, לעבר עיר האורות, אלא דרומה, לסן סלוודור.

בסופו של דבר המדריך שלה לא טעה בפרטי התחזית שלו, אלא רק בעיתוי. בסתיו 1979 הפילה הראשונה מתוך כמה הפיכות את הממשלה, מלחמת אזרחים פרצה, ופורשה מצאה את עצמה בעין הסערה.

למעלה משנתיים היא נפגשה עם אנשים מכל רחבי אל סלוודור והחלה לעבוד עם תחנת הרדיו של הכומר אוסקר רומרו, YSAX, ובפרויקטים כנסייתיים אחרים. "עשינו הכול, מכתיבת דוחות על התעללות בשביל ארגוני זכויות אדם, דרך חיפוש גופות בחול… כששמענו שמועות שאנשים הושלכו שם, ועד לביקור בחדרי מתים כדי להתאים פנים לתמונות התיכון של נעדרים." שלא במקרה, היא החלה לשוב בצעדים מהוססים לעבר השירה. "ב־1980 נראה היה לי שאל סלוודוריאנים רבים השקיעו מזמנם ואפילו סיכנו את חייהם כדי ללמד אותי על המצב בארצם. והתקווה שלהם, בסופו של דבר, הייתה שאחזור לארצות הברית ואדבר על כך. הם לא הבינו ש… דיון בנסיבות שהצמיחו את המלחמה באל סלוודור לא היה דבר שציפו לו ממשוררות בארצי, ולא נחשבנו למקור מידע מהימן. ניסיתי להסביר, אבל מכיוון שלטינו־אמריקנים מעריכים כל כך את משורריהם, הם לא הבינו."

המאבק הסלים באופן דרמטי, ושבוע לפני שהתנקשו בכומר רומרו הוא לקח את פורשה הצידה ושכנע אותה לשוב לארצות הברית. "באותו זמן כבר ניהלו איתי כמה שיחות צפופות. הכומר אמר לי שזה מסוכן, והטוב ביותר יהיה אם אעזוב כעת. 'דברי עם הציבור האמריקני', אמר לי. 'ספרי להם מה קורה לנו. שכנעי אותם לעצור את הסיוע הצבאי.' הייתה לו תוכנית שלמה של דברים שהוא רצה שאעשה. ואני הנהנתי משום שהיה ברור שהאדם הזה הוא קדוש. הוא ישב בגלימת הכמרים הלבנה שלו במטבח הקטן של הנזירות בבית החולים Divide Providence. אכלנו חטיפים עם הנזירות בשעת אחר צהריים מאוחרת. זה היה במרחק עשרים רגל מהכנסייה שבה, שבוע לאחר מכן, הוא יירצח. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

.

עובדי חווה נושאים את גופת חברם, שמת בקרבות מלחמת האזרחים, לקבורה בכפרו. אל סלוודור, 1982 (צילום: גארי מרק סמית)

.

בשובה לארצות הברית נאבקה פורשה כדי להצדיק את האמון שנתן בה רומרו. "הגעתי הביתה וחשבתי: אין לי שמץ של מושג איך אדבר עם האמריקנים." היא כתבה מאמרים ארוכים, אבל מעטים פורסמו; היא נקראה לבירה וושינגטון והעידה לפני ועדת המשנה של הסנאט לענייני חצי הכדור המערבי. "הם ניהלו שימוע כדי לאשר, או לא לאשר, את חמישה וחצי מיליון הדולר הראשונים לסיוע צבאי לאזור החדש ואת תריסר אנשי הצבא הראשונים – הם לא קראו להם 'יועצים', אלא 'מאמנים'. אני לא חושבת שהם באמת רצו להזכיר למישהו כמה אירועים קודמים. הייתה עדות דרמטית מאמנסטי אינטרנשיונל, מועצת הכנסיות – ואני ראיתי את הוועדה מאשרת באופן גורף את הסיוע והיועצים." היא זוכרת את עצמה זמן קצר לאחר מכן יושבת בתפילה ענקית לזכר הכומר רומרו בקתדרלת וושינגטון, "ואני זוכרת את עצמי מתפללת: עזור לי, אבי! אני לא יודעת איך למלא את הבטחתי."

פורשה שלחה את שירי אל סלוודור שלה למו"ל שבטחה בו. הוא ענה לה שהיצירה פוליטית מדי, מטרידה מדי. עם זאת, הוא הציע פשרה: "הוא שאל אותי, 'האם תרצי לכתוב שנים־עשר שירים קצרים, שקטים מאוד בנימה שלהם, על דברים כגון אור הנופל על קערת פרי, סצנות כמו־ביתיות מסוג זה?' ואם כן, הוא התכוון לשבץ את השירים הללו בין שירי אל סלוודור כדי – ואני זוכרת את המילים שלו – 'לווסת את הנימה של הספר'. מסיבה כלשהי – אל תשאל אותי למה – הלכתי הביתה ובאמת ניסיתי לכתוב את השירים הללו. מובן שנכשלתי. כי אי אפשר לשבת במכוון ולכתוב סוג מסוים של שירים. אלו לא יהיו שירים בכלל. לכן הנחתי את כתב היד בצד, במגירה, והוא ישב שם שמונה־עשר חודשים, מתוך אמונה שהוא לא בר־פרסום."

אבל היא המשיכה לקרוא את השירים האל סלוודוריים שלה באירועי כתיבה. היצירות החרידו את הקהל ובו־בזמן דחפו אותו לפעולה, בתיאורי הברוטליות הנרחבת שממשלת אל סלוודור מפעילה כלפי בני עמה. "והקהל הלך וגדל ואחרי ההקראות היו שואלים אותי אם אפשר להישאר לשאול שאלות – והשאלות היו תמיד על אל סלוודור… אני זוכרת שכמה פעמים, כשהקהל היה גדול מאוד ונלחצתי מזה, פניתי אל הכומר רומרו לפני שעליתי על הבמה, באותה דרך שבה ילדה קתולית קטנה – כמו שהייתי פעם – מתפללת לקדוש, ואמרתי, 'עזור לי, אבי! מה יהיה אם לא אדע מה לומר? מה יהיה אם אאבד את חוט המחשבה שלי?' ואחר כך הייתי נושמת עמוק ויוצאת החוצה אל הקהל, והכול היה בסדר גמור. הייתי משוכנעת שהכומר רומרו סידר הכול!"

פורשה הוזמנה להופיע בפסטיבל השירה של פורטלנד, "הם אמרו שאני אקרא עם מרגרט אטווד. הייתי מבועתת מפגישה עם מרגרט אטווד. היא הייתה דמות שהערכתי כל כך, שלא יכולתי לשאת את המחשבה שאשוחח איתה ממש, באופן אישי… אבל היא הייתה חמה להפליא כלפיי והתעניינה מאוד באופן שבו אני רואה את מרכז־אמריקה." בזמן ההקראה התפרץ הר הגעש סנט הלנס, ופורטלנד הייתה במסלולו של שביל האפר העשֵן. שדות התעופה בכל הצד הצפון־מזרחי של האזור נסגרו, אבל ביוזמתה של אטווד נמלטו שתי המשוררות ושכרו רכב כדי לנסוע כל הלילה דרומה לסן פרנסיסקו, אל שדה התעופה הקרוב ביותר שעדיין היו ממנו המראות. "עשר שעות במכונית," פורשה נזכרת בתערובת של ייסורים ועונג, "מדברות ללא הרף כדי להישאר ערות." אטווד הייתה המומה לשמוע כי כתב היד שכלל את שירי אל סלוודור, שאת ההשפעה הרגשית שלהם היא ראתה זה עתה על הקהל בפסטיבל, נחבא במגירת שולחן הכתיבה של פורשה. "היא זעמה כשאמרתי שחשבתי שכתב היד אינו בר־פרסום. סיפרתי לה על ההערות של המו"ל בהוצאה הקטנה והיא אמרה: 'לא, לא, לא! את חייבת להוציא אותו מהמגירה מיד כשאת חוזרת הביתה.' היא נתנה לי כתובת של אישה מניו יורק, כדי שאשלח לה את כתב היד. עשיתי זאת ואחרי כמה ימים הספר התקבל לפרסום."

.

קרוליין פורשה, סטיבן רטינר (התצלומים באדיבות רטינר)

.

.

קרוליין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם, עטורת פרסים. נולדה בשנת 1950 בדטרויט. ספרה הראשון, Gathering the Tribes, ראה אור בשנת 1976, ומאז פרסמה ספרי שירה נוספים, בערך אחת לעשור. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. היא תרגמה לאנגלית משוררים שונים, הייתה שותפה לתרגום משיריו של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות. נחשבת כיום לאחת המשוררות הבולטות בשירה האמריקנית וכמי שסללה נתיב פואטי ייחודי. הממואר שכתבה, What You Have Heard Is True, נכלל ברשימה הקצרה של ה-National Book Award for Nonfiction לשנת 2019. עד כה עבודתה כמעט שלא תורגמה לעברית.

סטיבן רטינר, משורר, פרסם שלושה ספרי שירה ומשלים כעת שלוש אסופות משיריו. יצירותיו התפרסמו בעשרות כתבי עת בארצות הברית ומחוץ לה. פרסם ביקורות שירים בבמות שונות, בהן הוושינגטון פוסט. לימד במשך שנים רבות וניהל תוכניות שירה בלמעלה מ־300 בתי ספר. השנה נבחר למשורר־העיר בעירו ארלינגטון, מסצ'וסטס. בספרו Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets הוא מביא ראיונות שערך עם כמה מהחשובים שבמשוררי זמננו. תודתנו העמוקה נתונה לו על הרשות לתרגם את הקטעים הללו ולפרסמם.

 

Steven Ratiner, Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets, University of Massachusetts Press, 2002.

.

.

***

 

קטע מתוך הספר "מלאך ההיסטוריה" / קרוליין פורשה*

מאנגלית: לאה קליבנוף־רון

 

ובדיוק כעת הרגשתי כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף,

אז שאלתי אם הוא סבל מאד והוא השיב שלא.

 

אבל כאשר חזרתי מן הגבול משהו משונה קרה.

חלפו כבר יותר משבעים יום ואני לא שקלתי כלום.

התיקים שלי לא היו כבדים יותר מהרגיל אבל לא יכולתי להרים אותם.

אחרי ששתיתי ושוחחתי קצת הלכתי לנוח.

כשהתעוררתי, החדר שלי היה מלא עיטים.

הם ניתרו סביב החדר, מגהקים ומקיאים בשר,

          כמו שראית אותם בפּוּאֵרְטוֹ דִיאָבְּלוֹ ובאֶל פְּלָיוֹן.

 

בדיוק כמו שראית אותם.   

 

כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף.

על אדן החלון, על שולחן הכתיבה, בתוך האמבטיה ועל הגוף שלי

 

נפוחים מבשר כל־כך עד שהם לא היו מסוגלים לעוף

 

אבל כאשר הסתובבתי, לא היה שם שום דבר,

כאילו מישהו שאל, משהו לא בסדר?

 

* התרגום פורסם לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הו!

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת יוסוף אִדריס, בתרגום אילנה המרמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן