.

צפלין

דנה חפץ

.

להמריא בצפלין.

לעלות על סיפונה של ספינת האוויר הענקית מהסוג ששייט בשמי אירופה ועד לצפון אמריקה ודרומהּ בשנות העשרים והשלושים, צי גלילים קשיחים וקלילים להפליא שהטיס מאות נוסעים בנוחות ובפאר בגובה עשרות מטרים מעל האדמה. להתגבר על הגרביטציה המעליבה בכוחם של גזים אצילים. לעוף, כמעט.

התשוקה המוזרה הזו נולדה בה לראשונה ערב אחד, בסופו של יום התרוצצויות שרבי גדוש בפקקים אינסופיים ובַהכרח להבליג בחוזקה כדי לא להתפרץ. היא הייתה מותשת, מעוכה עד דק. אבל במקום להמריא, הגיפה האישה מרחוב העליה את כל חלונותיה. בעיקר בחדר השינה, הפונה אל הרחוב שממנו ביקשו להתפרץ אליה כל פושעי העיר וההומלסים המסוממים והמלוכלכים שישנים להם על המדרכה ומוצאים לנכון להשתכר ממש מתחת לחלונה, ולכן החלון ההוא תמיד סגור. ודווקא יש שם מרפסת נחמדה, כלומר שיכלה להיות נחמדה. ביום כיפור החליטה לנקות שם ומצאה להפתעתה סביונים צומחים מהמרצפות עצמן, בדרך כמעט על־טבעית, וזה הפך את הסביונים המאירים מימי ילדותה לאיום גותי על המרחב הקטן שלה. יום אחד, סיכמה לעצמה במרירות וכמעט בשמחה לאיד, המרפסת הזאת תתמוטט למישהו על הראש. או שלקראת פסח תעשה סדר, תפרוץ את התריסים החלודים, ואיש דתי זקן יעבור ויצעק לה מלמטה גיברת, שתזכי למצוות.

אבל עד שיבוא פסח ישבה מאחורי החלונות הסגורים וחשבה מחשבות לא יפות. למשל: שצריך להמתיק את הגלולה. למכור אותה בחבילות שי עם פתיבר, הביסקוויט הנצחי של ילדותך, אמרה לעצמה, שיהיה מה לכרסם כשאת תקועה בפקק בדרך מהסופרפארם כי ברגע האחרון נזכרת שנגמרו לך והערב יבוא הנשוי וחייבים שתהיי על גלולות. ליתר ביטחון. ביטחון שלו, לא שלך, את דווקא היית רוצה. למען האמת נורא רוצה. במקום זה תיכנסי עכשיו למטבח ותיקחי גלולה ותדחפי את החפיסה לארון מעל צלוחיות הקומפוט של אמא שלך ותרגישי איך המרירות עולה ותעיפי בבעיטה את הנעליים ותיכנסי למיטה עם הפתיבר, שהניילון השקוף שלו קרוע ושותק, ותדליקי את הטלוויזיה ותכרסמי מולה, לא ממש קולטת מה עושות הבלונדות האלה שמקפצות מולך על המסך, מה אכפת לך מהפירורים, להפך, שיגיע בערב וימשוך אותך ישר למיטה כמו תמיד ורק אחרי שיגמור ישים לב וירטון מה זה כל הפירורים האלה שנכנסים לו לתחת, הרי אפשר להישבע שאשתו בחיים לא אוכלת במיטה וגם הנשוי בעצמו לא, את תחייכי כמו מרילין מונרו ותגידי לו את האמת – פתיבר.

ובינתיים התחילה רוח לנשב, סוף סוף רוח, אחרי שבועות ארוכים של להט לח ואלים. ולכן – אחרי שהיבהב בנייד שלה הסמס שהנשוי מצטער אבל בסוף לא יוכל הערב – הלכה לישון, שלא כמנהגה, עם חלון פתוח לרווחה. אף על פי שידעה שבאמצע הלילה תצטמרר ותתעורר. לא אכפת היה לה לשכב בעיניים פקוחות עד הבוקר.

בלילה חלמה על דודתה המנוחה. למעשה, דודתה של אמהּ, והמשוגעת של המשפחה. הדברים שנהגה לומר היו משאירים את בני המשפחה עם פה פעור. לאישה זה מעולם לא הפריע, אפילו להפך, היא אהבה את דודה שרה אהבת נפש, כשהייתה ילדה ביקשה שוב ושוב מהוריה שיביאו אותה אליה, וגם כשבגרה נהגה לבוא לדודתה בתכיפות. בהחלטה של רגע הייתה עולה על קו 66 ומגיעה. דודה שרה התקיימה מהקצבה הנאה שהעניק לה דוד שרגא, שהיה מנהל בכיר בבנק למשכנתאות והגה תמיד חיבה עזה לאחותו הצעירה, ולכן לא הייתה צריכה לעבוד ותמיד נשארה בבית וחיכתה לאחייניתה, או כך היה נראה, ישובה בכורסה הגדולה באחת מהשמלות הכחולות או החומות שנדף מהן תמיד ריח נקי של כביסה. ובחלום שבה האישה ונכנסה לַבַּית האהוב, הלכה ישר לסלון, התיישבה בכבדות על השטיח הפרחוני ליד הכורסה והשעינה את ראשה על הברכיים הנפוחות של דודתה. לא אמרה מילה, אבל נדמה היה ששרה מבינה. היד שלה ליטפה את הראש של האישה, בחשה בשערות. זה היה נעים. תחת היד המלטפת הרגישה האישה איך היא הולכת ונרגעת. עיניה נעצמו, כמעט התחילה להתנמנם. אבל אז התחילה דודה שרה לדבר. אני אומרת לך, אין לך מושג איפה את חיה. קחי למשל את הדינוזאורים. כן, הדינוזאורים. מה את מסתכלת עליי ככה, הדינוזאורים לא נעלמו. הם רק הקטינו את עצמם ועכשיו קוראים להם בשם אחר. או הממטרות. חשבת על זה פעם? מים שמנסים לעוף ומתרסקים לאדמה, שוב ושוב מנסים ומתרסקים, וכל זה כל הזמן עם הצק־צק־צק, כמו מטרונום שלא ייפסק אף פעם. עד שפתאום איזו יד לוחצת על כפתור וחותכת אותם במכה. אני אתן לך עוד דוגמה: הציפורים. הצרחות שלהן ברגעים שלפני השקיעה, זה נראה לך מקרי? מה את מסתכלת עליי ככה. אני מסבירה לך ואת לא מקשיבה. אני אגיד בפעם האחרונה. החולצה, כן? כשאת לובשת אותה הפוך עם כל הפתקים של המספר והוראות הכביסה והמייד־אין־צ'יינה מלפנים, והיא כל הזמן מגרדת לך, מה מגרדת, חונקת אותך, ואף אחד לא רואה, וכשבערב את סוף־סוף מגיעה להוריד אותה את מוצאת סימן אדום בצוואר, כמו צלקת. אבל מה אני מדברת, הסימן הזה עובר ותתנהגי לך כאילו כלום לא קרה. וגם עכשיו את מתעקשת לא להבין. די, גמרתי. הרי את, כבר כשהיית ילדה קטנה, לא הקשבת לאף אחד.

האישה לא ידעה מה להגיד. הרימה ראש וזמן ארוך פשוט הביטה בדודה שרה. אחר כך שבה והניחה את ראשה על הברכיים הרחבות והחמות שלמרות הכול עדיין חיכו לה, והפעם לא עצמה את עיניה אלא פקחה אותן לרווחה וניסתה לראות את המרחקים שמבעד לחלון הפתוח, עד לאופק ומעבר לו. והתעוררה.

ואולי בגלל השקט הנדיר שעלה מהרחוב הלילי הרשתה לעצמה לחזור ולדמיין את הבית האחר. בית שיגור בו איש שיקרא לה שטרויזל, והמילה הזו בפיו תהיה מתוקה וחמה. וגם כלב גדול ומצחיק יהיה בבית. ועל הרצפה יהיה שטיח: גדול, כחול, ומלא שערות זהובות, רובן של הכלב, מיעוטן (הארוכות, המשייות) של האיש. וגם קומקום יהיה בבית ההוא, ובזכותו תוכל לשאול את האיש (אם כי לא לעיתים קרובות מדי) אם אפשר לקפוץ לקפה. והוא יגיד, נראה, שטרויזל, ולעיתים יאמר, ביום רביעי הבא, שטרויזל, ואפילו מחר, שטרויזל, וגם לא יבטל ברגע האחרון, ואז תוכל לבוא. בפעמים האלה תיכנס לאוטו ותעבור את העיר מקצה לקצה (בפקקים איומים, אבל מה זה חשוב), ותגיע, ותמצא חניה, ותצא מהאוטו ותיכנס לבניין ותחצה את ריחות הבישולים שימלאו את חלל המדרגות המשותף ותעלה את כל המדרגות עד לדלת שעליה שמו של האיש, ותדפוק. ותשמע את הכלב מתנשף אליה מעברה השני של הדלת, ותנחש איך עוד מעט יתגלה לה פנימו של הבית והכלב ינסה לקפוץ עליה במלוא שמחתו אבל תאחז בו יד הפלדה של האיש שיפתח, ויכניס אותה, ויסגור את הדלת אחריה.

ואז, רק אז, יתרוממו שתי כפות הידיים הרחבות ויונחו משני צידי גופה והיא תוכל סוף־סוף להרפות ולתת לעצמה לצוף ביניהן.

אבל את הציפה הזו התקשתה האישה לדמיין. ולמען האמת, גם את האיש עצמו. ובכל פעם מחדש הייתה מוטחת אל עצמה ברגע הזה, שבו הבית האחר היה שב ונגזל ממנה.

והגזילה הזו הזכירה לה את אחיה, שעדיין גר עם הוריהם בתוך הסיפורים שהיה מספר לעצמו. אף אחד לא הזכיר את העניין, כלומר שעדיין, בגילו, ורק פעם, מאוחר מאוד, כשבאה לבקר אותו בזמן אחת מההפלגות השנתיות של ההורים, סיפר לה כמה אהב להריח את ריח זיעתו משום שהיה זה סימן לבואו של הקיץ. אלא שגרביו, הוסיף בעצב, הסריחו גם בחורף. כך או כך, העונות עוברות. והיה שב ומבטיח לעצמו שיעזוב את בית הוריהם וייסע, בקרוב ייסע, והרחק. אבל כבר לא האמין לעצמו, ולאט לאט גם חדל להבטיח. רק הזיעה נותרה, והציפייה המתמידה לשמש. לפחות לה. ואחר כך שתקו שניהם, והיא חשבה על הדמיון המטריד בינו לבין שרה ועל חוסר ההתאמה הממאיר של אנשים מסוימים למציאות, עד שלא יכלה לשאת את הבעת פניו וקמה והלכה. והוא לא ליווה אותה לדלת.

(ובלילה שאחרֵי, כשבאו אליה השדים, אמרה להם לכו לאחי, אני בכלל לא כזאת, והם צחקו את הצחוק השחור ובקול קר אמרו אַת כן.)

ושוב סימס לה הנשוי, מתחכם ומתחנחן, רצה לבוא. בטח, ענתה, תבוא, אני בבית. וחשבה שנדוש, שלא לומר מטופש, להגיד את זה לעצמך, אבל תגידי, ובמילים פשוטות שאפילו אַת תביני: צריך ללכת. אם כי אַת כמו תמיד, הוסיפה להטיח בעצמה, תמשיכי לחפש הצדקות ותירוצים למה להישאר, לפחות עוד קצת, כי מי יודע ואולי. אני הרי מכירה אותךְ. עד שלא ירביצו לךְ בסרגל על כף היד שאַת מושיטה בלהיטות כזו, חזק ירביצו, תמשיכי להתעקש. התנערה וירדה למכולת לקנות משהו לאכול ולשתות, שיהיה כשיבוא הנשוי כי הבית כמעט ריק. גבר על אופניים חלף ועבר על פניה, מהר כל כך עד שאת פניו לא הספיקה לראות, רק כתם צבע סגול מתנועע. כנראה דיבר בפלאפון, שגם אותו לא הספיקה לראות. אבל מילה אחת שמעה כשחלף הגבר לידה: לאן, והמילה הזו עמדה רגע ארוך בין הבתים העצובים של השכונה לפני שנשרה לאט ובעדינות על הכביש, מותירה אחריה שקט גדול ותמיהה.

אז ושם, באמצע הרחוב, השתלטה עליה לראשונה התשוקה אל הצפלין. שבועות ארוכים חלפו מאז קראה את הכתבה במוסף השבת על הצפלינים, ולא שכחה. אפילו ישבה כמה שעות באחד מהלילות שבהם התקשתה להירדם, וקראה עליהם באינטרנט (גם על האסון. כן, היא ידעה: אסון כבד נגרם). ואחרי שהתפוגג השקט שהותירו אחריהם האופניים והגבר והמילה שאמר, הבינה שהכיוון היחיד האפשרי הוא למעלה. הלא דודה שרה אמרה לה בפירוש: להמריא כמו מי ממטרות, כמו הציפורים; הדינוזאורים מזמן הבינו את גודל המרחק. הרגישה בבירור איך תמריא, גבוה ורחוק, לבדה בבלון היציב המשייט בעדינות מכוח הגז האציל האצור בו, ולא תפחד. בביטחון תנווט את דרכה לפי מפות עתיקות שיובילו אותה בדרכי שמיים שזה מכבר נשכחו ונקברו תחת שכבות עננים סמיכים, תטוס נמוך מתחת למכ"מים של מטוסים ומעבר להישג קליטתם של לוויינים. בחיקו החמים של הצפלין לא יהיה צער ולא געגוע ולא אשמה או החמצה, רק אינסוף שמיים ומלוא רוחבה של ארץ הנפרשת תחתיה.

הנה כי כן, בלילות היא שבה וחוזרת אל הצפלין. ובימים היא זוכרת היטב הכול, לפרטי פרטים. לעצמה היא אומרת: בחלומי טסתי בצפלין. ונושמת עמוק וביושר מוסיפה או אולי מתקנת: בחלומי, בבועה משייטת בשמיים של גשם שוטף, בכיתי מאוד.

 

דנה חפץ היא סופרת, פילוסופית וביבליותרפיסטית. ספרים פרי עטה: ספר העיון "חסד חילוני" (רסלינג, 2009), קובץ הסיפורים "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) וקובץ סיפורים שני שראה אור לאחרונה – "השתדלות נוספת" (פרדס, 2020). זוכת פרס איגוד הסופרים, פרס שרת התרבות לספר ביכורים ומלגת "פרדס" לסופרים מטעם הספרייה הלאומית. סיפורה "זהב שחוט" התפרסם בגיליון 38 של המוסך. סיפורה "צפלין" הוא חלק מקובץ סיפורים שלישי, שבכתובים. 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מגי אוצרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שיחה עם משוררת

.

סטיבן רטינר משוחח עם קרוליין פוֹרשֶה, בקטע מתוך הספר Giving Their Word: Conversations With Contemporary Poets

.

מאנגלית: לאה קליבנוף־רון

.

בקיץ 1977, זמן קצר לאחר פרסום ספר השירים הראשון של המשוררת ופעילת זכויות האדם האמריקנית קרוליין פורשה, Gathering the Tribes, היא טסה לפריז ומשם לדֵיָה שבמיורקה. בדיה היא שהתה בביתה של המשוררת מאל סלוודור (ילידת ניקרגוואה) קלריבל אלגריה, עבדה עימה על תרגום שיריה של אלגריה מספרדית לאנגלית והתוודעה לקהילה של כותבים לטינו־אמריקניים שחיו בנכר. בקטע להלן, מתוך שיחתה עם המשורר סטיבן רטינר, היא מספרת על נסיעתה לאל סלוודור, על הרקע לנסיעה ועל השירים שנכתבו בעקבותיה.

***

.

לאחר הקיץ שבה פורשה לסן דייגו, לימדה בקורסי הכתיבה שלה, השלימה את כתב היד של התרגומים [של אלגריה] וחשה חסרת השראה עד מאוד. היא כתבה אך מעט מלבד מכתבים לרשת פעולת החירום של אמנסטי אינטרנשיונל. כאילו חיכתה באופן לא מודע לדלת אחרת שתיפתח. כשחבריה דחקו בה, ניסתה פעם נוספת לקדם את הקריירה הספרותית שלה והגישה בקשה למלגת גוגנהיים. "מכיוון שהם אמרו לי שיש להגיש בקשה שלוש או ארבע פעמים לפני שהמועמדות שלך בכלל נשקלת, הייתי בהלם כשזכיתי במלגה בניסיון הראשון שלי." היא קיוותה שזה יהיה התמריץ שיעביר אותה אל מעבר למחסום הכותבת שלה. ואכן, דלת נפתחה, אבל לא זו שהיא דמיינה.

"יום אחד הייתי לבד בבית ושמעתי רכב מסחרי נכנס לשביל הגישה. לא ציפיתי לאיש, אז הייתי קצת עצבנית. הסתכלתי החוצה ובשביל הגישה שלי הייתה טויוטה הייאס לבנה. הייתה לה לוחית רישוי של אל סלוודור, והיא הייתה מכוסה באבק. בשלב הזה כבר ידעתי רבות על אל סלוודור – מהזיכרונות של קלריבל אלגריה – וחלק גדול מזה היה מחריד. אני חושבת שלרגע התמכרתי לאיזו תחושת נעורים של חשיבות עצמית והאמנתי באמת ובתמים שאני נמצאת באיזו סכנה. אבל שתי ילדות קטנות קפצו מתוך הרכב הזה, ואני החלטתי שזה לא יכול להיות רוצח לשעבר, כי רוצחים לשעבר לא היו נוסעים עם שתי ילדות שמחות". מהמסחרית הגיח אדם נושא גליל נייר לבן, באגרופו עפרונות ועל כתפו תיק בד גווטמאלי שחור־לבן גדוש ספרים וניירות. "הוא התקדם לעבר מדרגות הכניסה, צלצל בפעמון הדלת, ואני פתחתי אותה בלי לשחרר את שרשרת הנעילה. הוא שאל, 'האם את קרוליין פורשה? אני לאונל גומס וידס'. חשבתי לרגע ונזכרתי ששמעתי את השם הזה קודם לכן. ואז חשבתי, או שהאדם הזה מתחזה ללאונל גומז וידס או שהוא באמת לאונל גומז וידס – וכך או כך, אני בצרות. גומס וידס היה 'האחיין המשוגע' של קלריבל אלגריה, האיש שכולם סיפרו עליו סיפורים במפגש ההוא בדיה, האיש שוויתר על אדמתו לטובת פרויקטים למען חוואים, האיש שישן על הארץ עם האופנוע שלו, טיפוס שהייתה בו מידה שווה של רובין הוד, דון קיחוטה ומטורף מהסוג המצוי ביותר.

פורשה רצה במעלה המדרגות והורידה למטה תמונות מביקורה באי הספרדי. "ביקשתי ממנו לזהות את מי שבתמונות לפני שנתתי לו להיכנס, והוא זיהה את קלריבל ובעלה. הוא אפילו החמיא לי על אמצעי הזהירות שלי – הוא אמר, 'טוב מאוד! זה מוצא חן בעיניי.' שתי הילדות הקטנות רצו שוב החוצה לשחק עם הארנבות שהיו לי אז, עשרים ושלוש ארנבות קטנות. הן היו נרגשות מאוד כי מעולם לא ראו ארנבות רבות כל כך. לאונל מצידו התהלך בביתי כאילו היה בעליו, ביקש ממני לפנות את השולחן בחדר האוכל והכריז, 'יש לנו עבודה לעשות'. הוא כיסה את השולחן בנייר הלבן שהביא איתו, הדביק אותו בנייר דבק מכל צדדיו, הניח עליו את ספריו ואת ניירותיו וביקש ממני להכין קפה. אחר כך הוא ישב ודיבר במשך שבעים ושתיים שעות! הוא לא עזב את ביתי שלושה ימים ושלושה לילות, בקושי ישן ולא אכל הרבה… לאחר כמה שעות שינה, השכם בבוקר, הוא העיר אותי ואמר, 'בואי, אנחנו חייבים להתחיל שוב'."

הוא מינה את עצמו למורה שלה והעביר לה קורס קדחתני בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, מהכיבוש הספרדי עבור בשיטות עיבוד האינדיגו והקפה ועד לאקלים הפוליטי העכשווי, ובה בעת, לכל אורך הדיון, הוא שרבט איורים קטנים, קריקטורות ותרשימים על הניירות. בשלב זה תהיתי ושאלתי את פורשה, "לא חשדת לאן כל זה מוביל?" בתחילה, הסבירה פורשה, היא פשוט הייתה מוקסמת מהאינטנסיביות שלו; היא חשבה על הסיפור שלו כעל רקע לתרגומים שלה וכעל הקדמה אפשרית למשוררים לטינו־אמריקניים אחרים. אחרי הכול, הוא היה קרוב משפחתה של אישה שאירחה אותה זה עתה למשך שלושה חודשים. "אבל בסופו של היום השלישי הוא הציג בפניי שאלות מבחן קטנות. הוא אמר, 'עכשיו, בואי נעשה הפיכה'. הוא הזיז חפצים מהמטבח לאורך השולחן – 'המלחייה היא השגרירות האמריקנית ואלו המפקדות הצבאיות' – הוא ערך תוכנית צבאית כוללת. הוא שאל, 'נניח שאת קולונל, וכך וכך מתרחש, מה את הולכת לעשות?' ניסיתי להשיב לשאלה והוא אמר 'לא, לא, לא! תחשבי כמו קולונל!' ואני ניסיתי להשיב תשובה טובה יותר. בסופו של דבר הוא אמר, 'בסדר. אני נותן לך דוקטורט בלימודי אל סלוודור'."

בשלב הזה פורשה הייתה קרובה לקצה גבול הסבלנות שלה. "מילאתי קערת סלט שלמה בבדלי סיגריות, שתיתי גלון קפה והייתי עייפה מאוד." אבל האתגר האחרון שלו לכד את תשומת ליבה: "קלריבל אמרה לי שזכית במלגת גוגנהיים. מזל טוב! מה את הולכת לעשות עם שנת המלגה שלך אם כך?" מלגת הגוגנהיים מספקת לכותבים מימון לטייל ולהתרכז בכתיבה שלהם בלבד, ללא מחויבות הוראה מסוג כלשהו. "לאונל שאל אותי אם הבנתי את מלחמת וייטנאם כשהיא התנהלה. כעת, לאחר שהנחה אותי זה עתה בקורס האינטנסיבי בן שלושת הימים על נפתולי הפוליטיקה של אל סלוודור, נאלצתי לומר שלא, לא יכולתי להסביר את וייטנאם במידת פירוט כשלו. 'האם היית רוצה לראות אחת מההתחלה? ארצי עתידה להיות במלחמה בתוך שלוש או חמש שנים וארצך עתידה להיות מעורבת… אני רוצה להזמין משורר לבוא לשם עכשיו, כך שכשיתחיל הכול, האדם הזה יוכל לדווח לאנשים כאן על מה שקורה שם'."

פורשה הסבירה לו שלהבדיל מבמדינות אחרות למשוררים בארצות הברית לא מיוחסת דרגת האמינות הדרושה ואמרה שיהיה יעיל יותר להזמין במקומה עיתונאי. אבל לאונל היה נחוש והתעקש שהוא "זקוק לסוג מיוחד של רגישות" למשימה זו. היא התנגדה ואמרה שלדעתה הוא מגזים או פשוט טועה באופן שבו הוא רואה את המעורבות האמריקנית בסכסוך אחר בעולם השלישי. אבל לאונל העצים את האינטנסיביות הרגשית של האתגר. "הוא שאל, 'מה את הולכת לעשות, לכתוב שירים על עצמך בשארית חייך?'… נעלבתי ממש, נפגעתי מההערה שלו, מכיוון שמעולם לא חשבתי שהשירה שלי הייתה על עצמי. לקחתי מתוך חיי כפי שחונכתי לעשות. זה האופן שבו משוררים בתקופתי עוצבו – נאמר לנו שעלינו לכתוב על מה שאנחנו יודעים. לא הבחנתי כי בתוך הרעיון הזה טמון צו מניעה: לא לדעת יותר מדי, להגביל את מה שאנחנו יודעים לשטח מסוים… אבל גם לנוכח המגננה שלי הוא רק המשיך לשתוק. הבחנתי שיש משהו בדבריו. חשבתי – אני משחזרת כעת – אני זוכרת את כל השיחות שהיו למשוררים בספרד ואת הרצון שלי לעשות משהו ואת תחושת האשם שלי על שמעולם לא הצטרפתי לארגוני השלום ומעולם לא הקדשתי שנה או שנתיים להתנדבות כלשהי. הוא הרגיע אותי שאהיה בחברתן של נשים ידידות שם, שהכול יסודר כראוי."

בשעה שגומס וידס ארגן את המסחרית ואסף את שתי הילדות שלו, פורשה עדיין לא השתכנעה. "כשהוא נסע, הוא פתח את החלונות ואמר, 'אשלח לך כרטיס בינואר!' ואני צעקתי בחזרה, 'עדיין לא אמרתי שאני באה!' אני זוכרת את עצמי עומדת ברחוב, צורחת אחרי הרכב המתרחק שלו שלא נתתי שום הבטחה." כשפורשה שיתפה את חבריה בפרטי ההזמנה המוזרה הם התנגדו לכך פה אחד ומנו סיבות רפואיות ובטיחותיות שבשלהן לא רצוי שאישה תיסע בגפה למרכז אמריקה. למען האמת, פריז או רומא היו יכולות להיות בחירה רומנטית יותר למשוררת זוכת מלגה המחפשת תנאים הולמים למוזה. חרף כל חששותיה, נסעה פורשה בתחילת 1978 כשפניה אינם מזרחה, לעבר עיר האורות, אלא דרומה, לסן סלוודור.

בסופו של דבר המדריך שלה לא טעה בפרטי התחזית שלו, אלא רק בעיתוי. בסתיו 1979 הפילה הראשונה מתוך כמה הפיכות את הממשלה, מלחמת אזרחים פרצה, ופורשה מצאה את עצמה בעין הסערה.

למעלה משנתיים היא נפגשה עם אנשים מכל רחבי אל סלוודור והחלה לעבוד עם תחנת הרדיו של הכומר אוסקר רומרו, YSAX, ובפרויקטים כנסייתיים אחרים. "עשינו הכול, מכתיבת דוחות על התעללות בשביל ארגוני זכויות אדם, דרך חיפוש גופות בחול… כששמענו שמועות שאנשים הושלכו שם, ועד לביקור בחדרי מתים כדי להתאים פנים לתמונות התיכון של נעדרים." שלא במקרה, היא החלה לשוב בצעדים מהוססים לעבר השירה. "ב־1980 נראה היה לי שאל סלוודוריאנים רבים השקיעו מזמנם ואפילו סיכנו את חייהם כדי ללמד אותי על המצב בארצם. והתקווה שלהם, בסופו של דבר, הייתה שאחזור לארצות הברית ואדבר על כך. הם לא הבינו ש… דיון בנסיבות שהצמיחו את המלחמה באל סלוודור לא היה דבר שציפו לו ממשוררות בארצי, ולא נחשבנו למקור מידע מהימן. ניסיתי להסביר, אבל מכיוון שלטינו־אמריקנים מעריכים כל כך את משורריהם, הם לא הבינו."

המאבק הסלים באופן דרמטי, ושבוע לפני שהתנקשו בכומר רומרו הוא לקח את פורשה הצידה ושכנע אותה לשוב לארצות הברית. "באותו זמן כבר ניהלו איתי כמה שיחות צפופות. הכומר אמר לי שזה מסוכן, והטוב ביותר יהיה אם אעזוב כעת. 'דברי עם הציבור האמריקני', אמר לי. 'ספרי להם מה קורה לנו. שכנעי אותם לעצור את הסיוע הצבאי.' הייתה לו תוכנית שלמה של דברים שהוא רצה שאעשה. ואני הנהנתי משום שהיה ברור שהאדם הזה הוא קדוש. הוא ישב בגלימת הכמרים הלבנה שלו במטבח הקטן של הנזירות בבית החולים Divide Providence. אכלנו חטיפים עם הנזירות בשעת אחר צהריים מאוחרת. זה היה במרחק עשרים רגל מהכנסייה שבה, שבוע לאחר מכן, הוא יירצח. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

.

עובדי חווה נושאים את גופת חברם, שמת בקרבות מלחמת האזרחים, לקבורה בכפרו. אל סלוודור, 1982 (צילום: גארי מרק סמית)

.

בשובה לארצות הברית נאבקה פורשה כדי להצדיק את האמון שנתן בה רומרו. "הגעתי הביתה וחשבתי: אין לי שמץ של מושג איך אדבר עם האמריקנים." היא כתבה מאמרים ארוכים, אבל מעטים פורסמו; היא נקראה לבירה וושינגטון והעידה לפני ועדת המשנה של הסנאט לענייני חצי הכדור המערבי. "הם ניהלו שימוע כדי לאשר, או לא לאשר, את חמישה וחצי מיליון הדולר הראשונים לסיוע צבאי לאזור החדש ואת תריסר אנשי הצבא הראשונים – הם לא קראו להם 'יועצים', אלא 'מאמנים'. אני לא חושבת שהם באמת רצו להזכיר למישהו כמה אירועים קודמים. הייתה עדות דרמטית מאמנסטי אינטרנשיונל, מועצת הכנסיות – ואני ראיתי את הוועדה מאשרת באופן גורף את הסיוע והיועצים." היא זוכרת את עצמה זמן קצר לאחר מכן יושבת בתפילה ענקית לזכר הכומר רומרו בקתדרלת וושינגטון, "ואני זוכרת את עצמי מתפללת: עזור לי, אבי! אני לא יודעת איך למלא את הבטחתי."

פורשה שלחה את שירי אל סלוודור שלה למו"ל שבטחה בו. הוא ענה לה שהיצירה פוליטית מדי, מטרידה מדי. עם זאת, הוא הציע פשרה: "הוא שאל אותי, 'האם תרצי לכתוב שנים־עשר שירים קצרים, שקטים מאוד בנימה שלהם, על דברים כגון אור הנופל על קערת פרי, סצנות כמו־ביתיות מסוג זה?' ואם כן, הוא התכוון לשבץ את השירים הללו בין שירי אל סלוודור כדי – ואני זוכרת את המילים שלו – 'לווסת את הנימה של הספר'. מסיבה כלשהי – אל תשאל אותי למה – הלכתי הביתה ובאמת ניסיתי לכתוב את השירים הללו. מובן שנכשלתי. כי אי אפשר לשבת במכוון ולכתוב סוג מסוים של שירים. אלו לא יהיו שירים בכלל. לכן הנחתי את כתב היד בצד, במגירה, והוא ישב שם שמונה־עשר חודשים, מתוך אמונה שהוא לא בר־פרסום."

אבל היא המשיכה לקרוא את השירים האל סלוודוריים שלה באירועי כתיבה. היצירות החרידו את הקהל ובו־בזמן דחפו אותו לפעולה, בתיאורי הברוטליות הנרחבת שממשלת אל סלוודור מפעילה כלפי בני עמה. "והקהל הלך וגדל ואחרי ההקראות היו שואלים אותי אם אפשר להישאר לשאול שאלות – והשאלות היו תמיד על אל סלוודור… אני זוכרת שכמה פעמים, כשהקהל היה גדול מאוד ונלחצתי מזה, פניתי אל הכומר רומרו לפני שעליתי על הבמה, באותה דרך שבה ילדה קתולית קטנה – כמו שהייתי פעם – מתפללת לקדוש, ואמרתי, 'עזור לי, אבי! מה יהיה אם לא אדע מה לומר? מה יהיה אם אאבד את חוט המחשבה שלי?' ואחר כך הייתי נושמת עמוק ויוצאת החוצה אל הקהל, והכול היה בסדר גמור. הייתי משוכנעת שהכומר רומרו סידר הכול!"

פורשה הוזמנה להופיע בפסטיבל השירה של פורטלנד, "הם אמרו שאני אקרא עם מרגרט אטווד. הייתי מבועתת מפגישה עם מרגרט אטווד. היא הייתה דמות שהערכתי כל כך, שלא יכולתי לשאת את המחשבה שאשוחח איתה ממש, באופן אישי… אבל היא הייתה חמה להפליא כלפיי והתעניינה מאוד באופן שבו אני רואה את מרכז־אמריקה." בזמן ההקראה התפרץ הר הגעש סנט הלנס, ופורטלנד הייתה במסלולו של שביל האפר העשֵן. שדות התעופה בכל הצד הצפון־מזרחי של האזור נסגרו, אבל ביוזמתה של אטווד נמלטו שתי המשוררות ושכרו רכב כדי לנסוע כל הלילה דרומה לסן פרנסיסקו, אל שדה התעופה הקרוב ביותר שעדיין היו ממנו המראות. "עשר שעות במכונית," פורשה נזכרת בתערובת של ייסורים ועונג, "מדברות ללא הרף כדי להישאר ערות." אטווד הייתה המומה לשמוע כי כתב היד שכלל את שירי אל סלוודור, שאת ההשפעה הרגשית שלהם היא ראתה זה עתה על הקהל בפסטיבל, נחבא במגירת שולחן הכתיבה של פורשה. "היא זעמה כשאמרתי שחשבתי שכתב היד אינו בר־פרסום. סיפרתי לה על ההערות של המו"ל בהוצאה הקטנה והיא אמרה: 'לא, לא, לא! את חייבת להוציא אותו מהמגירה מיד כשאת חוזרת הביתה.' היא נתנה לי כתובת של אישה מניו יורק, כדי שאשלח לה את כתב היד. עשיתי זאת ואחרי כמה ימים הספר התקבל לפרסום."

.

קרוליין פורשה, סטיבן רטינר (התצלומים באדיבות רטינר)

.

.

קרוליין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם, עטורת פרסים. נולדה בשנת 1950 בדטרויט. ספרה הראשון, Gathering the Tribes, ראה אור בשנת 1976, ומאז פרסמה ספרי שירה נוספים, בערך אחת לעשור. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. היא תרגמה לאנגלית משוררים שונים, הייתה שותפה לתרגום משיריו של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות. נחשבת כיום לאחת המשוררות הבולטות בשירה האמריקנית וכמי שסללה נתיב פואטי ייחודי. הממואר שכתבה, What You Have Heard Is True, נכלל ברשימה הקצרה של ה-National Book Award for Nonfiction לשנת 2019. עד כה עבודתה כמעט שלא תורגמה לעברית.

סטיבן רטינר, משורר, פרסם שלושה ספרי שירה ומשלים כעת שלוש אסופות משיריו. יצירותיו התפרסמו בעשרות כתבי עת בארצות הברית ומחוץ לה. פרסם ביקורות שירים בבמות שונות, בהן הוושינגטון פוסט. לימד במשך שנים רבות וניהל תוכניות שירה בלמעלה מ־300 בתי ספר. השנה נבחר למשורר־העיר בעירו ארלינגטון, מסצ'וסטס. בספרו Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets הוא מביא ראיונות שערך עם כמה מהחשובים שבמשוררי זמננו. תודתנו העמוקה נתונה לו על הרשות לתרגם את הקטעים הללו ולפרסמם.

 

Steven Ratiner, Giving Their Word: Conversations with Contemporary Poets, University of Massachusetts Press, 2002.

.

.

***

 

קטע מתוך הספר "מלאך ההיסטוריה" / קרוליין פורשה*

מאנגלית: לאה קליבנוף־רון

 

ובדיוק כעת הרגשתי כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף,

אז שאלתי אם הוא סבל מאד והוא השיב שלא.

 

אבל כאשר חזרתי מן הגבול משהו משונה קרה.

חלפו כבר יותר משבעים יום ואני לא שקלתי כלום.

התיקים שלי לא היו כבדים יותר מהרגיל אבל לא יכולתי להרים אותם.

אחרי ששתיתי ושוחחתי קצת הלכתי לנוח.

כשהתעוררתי, החדר שלי היה מלא עיטים.

הם ניתרו סביב החדר, מגהקים ומקיאים בשר,

          כמו שראית אותם בפּוּאֵרְטוֹ דִיאָבְּלוֹ ובאֶל פְּלָיוֹן.

 

בדיוק כמו שראית אותם.   

 

כאילו מישהו שאיננו חי עוד עומד משקיף.

על אדן החלון, על שולחן הכתיבה, בתוך האמבטיה ועל הגוף שלי

 

נפוחים מבשר כל־כך עד שהם לא היו מסוגלים לעוף

 

אבל כאשר הסתובבתי, לא היה שם שום דבר,

כאילו מישהו שאל, משהו לא בסדר?

 

* התרגום פורסם לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הו!

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת יוסוף אִדריס, בתרגום אילנה המרמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

צליפה בחזקת אינסוף: על ספר השירים "פרפר הפוך" לרחל חלפי

מאת צביה ליטבסקי

.

"סוד רועד שאינו מגלה" הוא שמו של הפרק הפותח את ספר השירים פרפר הפוך מאת רחל חלפי. שירי הפרק מעמידים במובהק מרחב קיומי הגותי, אבל מיד לאחריו, בפתח הפרק השני, מופיע השיר "צליפת שוט", המתאר בפרוטרוט אירוע טראומטי – תאונת דרכים. עריכה זו היא רבת משמעות. הפנורמה שמעמיד הפרק הראשון מצטמצמת באחת, כב"זוּם־אין" בסרט קולנוע, אל סיטואציה קונקרטית ומטלטלת, המעוצבת כ"אין־מבט" – עצימת עיניים בשעה של כאב גדול מנשוא – ושמה לאל כל אפשרות של התבוננות וביטוי. כך מקבל אירוע זה, ביחס לשירי הפרק הפותח, מעמד של סמל לכישלונה המולד של השירה לחדור אל תחום האֵלֶם.

לאחר מכן, מכורח ההישארות בחיים לאחר התאונה, חוזרת הדוברת קמעה־קמעה להתבונן בממדים רחבים יותר של הקיום, ולעיתים אף להציץ אל אפשרויות הפנורמה של הפרק הראשון, אך זאת מתוך הכרה חדשה, הן בדבר התהום שלרגלי הפנורמה, והן בדבר התחדשותו והתעצמותו של "הסוד הרועד". אנסה להתבונן בשירי הספר לאור הנחה זו.

גְּלִימַת הָעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ –

גַּם כְּשֶָהִיא יָפָה מְנַצְנֶצֶת עַד כְּאֵב

[…]

טוֹמֶנֶת

מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים

סוֹד רוֹעֵד

שֶׁאֵינוֹ מְגַלֶּה.

שיר זה, הפותח את הספר, משמש בעיניי הכוונה לקריאתו. הכמיהה ל"משהו" טמיר היא היא המצב הקיומי. על כן העולם הוא גלימה, כמתואר בתהלים קד 1–2: "הוֹד וְהָדָר לָבַשְׁתָּ, עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה". השותפות בין הדוברת ל"גלימת העולם" – כל הנגלה לחושים, כגון גדת נחל הנשקפת ממול – היא מקור התשוקה אל העירום שמתחת לגלימה, מקור הציפייה ש"מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי שֶׁיִּבְקַע / לְמַשֶּׁהוּ בַּקַּשְׁיוּת שֶׁבַּחוּץ שֶׁתִּשְׁקַע / אֲנִי מְחַכָּה … מְחַכָּה מְחַכָּה לְמַשֶּׁהוּ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי / מְחַכֶּה לוֹ עַד כְּלוֹת / וְהוּא מְחַכֶּה מִצִּדּוֹ …("משהו"). הכמיהה מתחזקת דרך חזרת המילים על חוסר התוחלת שבה ועל החִיות המניעה אותה, דרך המצלול היוצר את חוויית הקשיות באמצעות החזרה על הצליל ק/כּ, וגם דרך השימוש התכוף במילה "משהו", דבר־מה קיים מחד גיסא, ומאידך גיסא, בהיעדר כל אפיון, הוא הנעלם כשלעצמו.

ואולי פענוח הסוד מצוי בהיסח הדעת – מקורה של השראה על פי ניסיוני, ובוודאי גם על פי ניסיונה של חלפי – שהוא "חֲסַר אֲנִי / שֶׁהוּא חֲסַר בּוּשָׁה / … הַמְרַפְרֵף … הֶסַּח דַּעְתִּי / שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אוֹתוֹ / שֶׁאֵינֶנִי מְבִינָה אוֹתוֹ / שֶׁרַק הוּא יוֹדֵעַ / לְחַלְחֵל לְתוֹכִי בְּרֶגַע / שֶׁל הֶסַּח דַּעְתִּי …" ("הסח הדעת צָמֵא"). נוצרת כאן לולאה בתוך לולאה (היסח הדעת הפועל בהיסח הדעת); מעין קשר גורדי, שצליפת השוט האלימה המתוארת בהמשך אמנם יוצרת בו שסע עמוק, אך אין בה משום התרה. וממילא נוחל הרגע הזה תבוסה נוכח התודעה האנושית הרודפנית: "דַּעְתִּי__דַּעְתִּי / שֶׁאֵינָהּ מַרְפָּה" (שם).

ואולי נפתחת דרך כלשהי אל הסוד בהשראת דבריו של רב מקובל, שעל פיהם הרצון האלוהי הוא המביא את הדוברת לגעת "קַלּוֹת בִּקְצֵה הַזֶּרֶת הַקְּטַנָּה / בְּתַבְנִית הָעוֹלָם", לנשום "קִמְעָה מִן הָאֲוִיר הָעֶלְיוֹן" ("רחוק ממני"; הוי, כמה כיליון נפש יש בנו לנתיב רוחני כלשהו!). אלא שאי־האפשרות לאחוז בו, בסוד, להופכו לקניין, מחזירה אותנו על כורחנו "אֶל הָאַנְטְרוֹפְּיָה שֶׁל חָמְרֵי הָעוֹלָם / וְשֶׁל חֳמָרַי הַחֲמַרְמָרִים__הַמִּזְדָּרְמִים אֶל תּוֹךְ / עַצְמָם…" (שם), וניתן לחוש כיצד יוצר כאן המצלול את תחושת הזרימה ללא מוצא.

בשיר "עד" צימאון זה מעוצב בציור לשוני ובמבנה גרפי תואם כסליל עולה של יסוד הפנימיות:

מַגְבִּיהַ עַל בְּהוֹנוֹתָיו
שׁוֹתֶה__צָמֵא__צָמֵא
עַד
זֹהַר־
עַד.

אין זה מקרי שרגע רוויה זה, בלי לחדול מלהיות צָמָא, חותם את החלק הראשון והיפה של הספר.

והנה, בהיפוך הדף, נעלמת כמיהת הנשמה אל תוך צליפת השוט שגרמה התאונה. מה משפילה תלות זו בחומר… כשהגוף מתפרק, "הָעַמּוּד הָאֵיתָן שֶׁמַּחֲזִיק / אוֹתוֹ__אֶת הַמֹּחַ הַזֶּה / נִשְּבָּר__נִמְעָךְ / כָּל סִיב נֶחֱרָךְ / … וְתֵבַת הַצְּלעֹות דְּקוּרַת חֲנִיתוֹת לוֹהֲטוֹת / וְהַגַּב__הַגַּב__הוֹפֵךְ__לֵב__כּוֹאֵב" ("צליפת שוט"). התודעה והרגש עוברים רדוקציה לגשמי, הפְּנים מתפרק החוצה. הרוח מתפרקת אל החידלון. אין מלבד "מַכַּת הַגַּרְזֶן בַּצַוָּאר" ו"רִצּוּץ הַצְּלָעוֹת". המרתק בשיר זה הוא רצף הניסיונות לארוג בתוכו שפה, להפוך את ייסורי הגוף ליקום מקביל של יצירה. ניסיונות אלה, לא רק שהם עולים בתוהו תחת שלטונו של הסבל, הם הופכים לתמרורים אירוניים, תלושים מהקשרם במכוון, מגחכים לגבי האפשרות לבטא כאב, בכלל, ובלשון שירה בפרט: "צְלִיפַת שׁוֹט / דִּמּוּי חָזוּתִי חָזָק"; "צְלִיפַת שׁוֹט__דִּמּוּי__מְסַנְוֵּר__בּוֹהֵק__חָזָק"; "צְלִיפַת שׁוֹט בִּטּוּי תֵּיאַטְרוֹן אַכְזָר". צליפת השוט אינה יכולה לקבל על עצמה כל תפקוד אמנותי, כל ייצוג מטפורי. אין היא אלא היא עצמה, בהכחידה את האני: "… זֶה לֹא אַתְּ / הַגַּב הַנִּמְחָץ מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם / לֹא זוֹכֶרֶת דָּבָר לְדָבָר / לֹא נִדְבָּק עוֹלָם לְאַתְּ" (ושבירת התחביר משקפת זאת). הפגיעה בצוואר הנקראת "צליפת שוט" ממלאת את הזמן ומבטלת את קיומו, כפי ש"מסכמת" השורה האחרונה: "צְלִיפָה בְּחֶזְקַת אֵינְסוֹף."

הרווחים בין המילים שבתוך השורה (עיקרון גרפי בשירתה של חלפי), החזרות, לשון ההווה הנמשך תוך תחושה של עצירת הזמן – כל אלה מחזקים ומשקפים את חוויית ההתפרקות של העצמי והעולם. ועם כל זאת נוצרת מן הבולען הזה יצירה, נכתב מתוכו שיר, כנגד כל הנאמר בו.

הניסיון לעבד את האירוע מופיע בשירים נוספים. אך כיצד יכול הוא לבוא על תיקונו שעה שממדיו הם מיקרוסקופיים מחד גיסא: "הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת זִכְרוֹנוֹת__נִצְלְפוּ … הָרָצוֹן רֻסַּק. / הָאֲנִי הַקָּטָן הֻצְלַף", ומַקרוסקופיים מאידך: "סֵדֶר הַזְּמַנִּים הֻכָּה … מֶטֶאוֹרִיט מְשֻׁגָּע … בּוֹר אֲפֵלָה"? ("מוצלפת שוט")

וכפי שבשיר "צליפת שוט" רודפת הלשון אחר המציאות ולא יכולה לה, כך מנסה הכתיבה ללכוד את החוויה, אך נכשלת כישלון אימננטי, המותיר בדרכו סימני דרך רבי יופי.

במקומה זה של הכתיבה, כשבמעמדו של העט נוכח השוט, אני מבקשת להתבונן בהמשך הדברים:

 

מַה הָעֵט הַזֶּה מְנַסֶּה לְאַחוֹת

לְהָקִים סְטָלַקְטִיטִים קוֹרְסִים

לְהַדְבִּיק__מַה שֶׁנִּתְפּוֹרֵר__לְאָבָק

לְמַלֵּא__חוֹרִים__שְׁחוֹרִים__נִפְעָרִים

בַּזִּכָּרוֹן.

 

("מה העט")

 

הרחבת הרווחים בין המילים בתוך השורות עצמן משמשת אף היא לעיצובם של הערעור והחורבן, של הנפילה מגבהי הרוח אל מכונת צנטריפוגה בטיפול רפואי: וְאֵין__יָד חוֹמֶלֶת / שֶׁל דֵּאוּס רֶקְס / אֲשֶׁר בִּתְנוּעָה צֶנְטְרִי־ / פֶּטָלִית__הֲפוּכָה / תִּטֹּל אוֹתִי / בְּרַעַד פְּנִימָה / תּוֹבִיל אוֹתִי / אֶל לֵב הַפֶּרַח הַנִּשְׁכָּח" ("צנטריפוגה").

"לב הפרח הנשכח" הוא מוטיב חוזר בספר – ייצוגה של פנימיות הפורצת אל העולם דרך הגביע הנפתח, אך גם נותרת כנקודה אולטימטיבית, אחת ויחידה, שאליו הדוברת שואלת את נפשה להיאסף, כמו היה זה האני הנסתר, או בלשון הספר – "הסוד הרועד". הגישוש אחריו הוא הוא השביל המתפתל אל מרומי התצפית הפנורמית של החלק הראשון, אך עתה, כך נראה לי, מתוך ידיעה צורבת יותר, הן של אי־האפשרות לחדור לליבו של הפרח, והן של התחדשות חוויית הבריאה. הנה כמה ייצוגים לשיקום ההכרה בסוד הרועד דרך כתיבה:

" … הַשִׁיר הַלֹּא־כָּתוּב / הַלֹּא־מְכֻוָּן / הַלֹּא־מַכִּיר עַצְמוֹ / הַלֹּא־יוֹדֵעַ כְּלוּם / מַרָחֵף מְפַרְפֵּר__בְּכָנָף__שְׁבוּרָה" ("העט מתכונן").

"כִידוֹן הַשִּׁיר מְסָרֵב / לְהִזָּרֵק / מֵטִיל הַכִּידוֹן קוֹרֵס תַּחַת כָּבְדּוֹ // מַסְלוּל הַכִּידוֹן – / הַמַּסְלוּל הַמְיֹעָד – / נוֹתָר רֵיק / פְּעוּר פֶּה" ("כידון השיר"). ועל כורחי עולה לנגד עיניי הפסל היווני העתיק "זורק הדיסקוס", על הפוטנציאל הפיזי שבו, החזק מאין כמוהו, שאינו מתממש.

והנה תמונה עזה לעלילות דרכה של רוח היצירה: "… לָמָה שֶׁנַּפְשִׁי / הַנְּמַסָּה תִּבְטַח בְּמִלִּים – / הָעֳגָנִים הַקְּטַנִּים__הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶה / שֶׁמִּזְמַן נִקְרְעוּ / יָרְדוּ מְצוּלוֹת" ("כשהתשתית"). וכך גם בשיר נוסף, שבו הדוברת בוגדת כביכול ב"רוח גבִּית" – הלא־מודע העמוק, הסמוי והאינסופי, המניע קדימה – ומוסרת את הפיקוד ל"לפָנים" המודע, השדוף והשטוח, הגורר את הדוברת אחריו ומרוקן את עולמה.

אלא שצורך היצירה, ממש כצורך הניצן להיפתח לפרח, אינו יכול להרפות. שורשיו מצויים בבריאה עצמה: "לִכְתֹּב כִּי אֵין מַה לִכְתֹּב … / לִכְתֹּב כִּי אֵין תּוֹחֶלֶת./ …. / לִכְתֹּב כִּי אֵין מִי. / אֵין מִי לִי. וְאֵין אֲנִי לִי … ("כי"), אגב הדהוד המימרה ממסכת אבות: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". צורך הכתיבה, אם כן, אינו כרוך בשום אינטרס בעולם החיצוני ואף לא בשום אינטרס פנימי, כחיזוק הדימוי העצמי (ויש לברך על כך…).

התחברות זו אל כוחות הבריאה מביאה עימה את הגמול, שאין ערוך לו: "הֲמוֹן טֶבַע זָעִיר זָעִיר רוֹחֵשׁ רוֹחֵשׁ בְּכָל / גֻּמָּה. בְּכָל גֻּמְחָה בְּכָל פִּסַּת עָנָף בְּכָל גֶּזַע קָשֶׁה כֵּהֶה / … / בַּכֹּל רוֹחֵשׁ לוֹחֵשׁ נָע זָע רוֹעֵד רוֹחֵשׁ__חַשְׁמָל עָדִין / יָרֹק … / … / הַכֹּל נָע וְחַי וְרוֹחֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ / עַל חַיָּיו" ("המון"). חוויית חִיּות זו אינה מותירה מאחור גם את המייסר והקשה: " … שׁוֹקֵק יוֹתֵר וְיוֹתֵר הַפַּחַד הַזֶּה__מַכֶּה שָׁרָשָׁיו בְּתוֹכִי / דּוֹחֵק שְׁלוּחוֹתָיו__מִשְׁתּוֹקֵק לִי עַצְמִי / אוֹכֵל כָּל חֶלְקָתִי" ("שוקק"), או: "נוֹתַרְתִּי עִם עַצְמִי / וּבִלְעָדַי / … / עֲצוִמַת עַפְעַף־ / הַנֶּפֶשׁ" ("המחשבות").

יכולת זו להביט באמת הפנימית ללא רתיעה מעוררת בי הערכה עמוקה (במיוחד נוכח האפשרות לראות פחד זה כמתייחס לעצמאותו הקפריזית של השיר מבחינת יוצרו). התבוננות ללא רתע זו מזכירה לי את הפסקה הראשונה בדברי המבוא של יואל הופמן לספר קולות האדמה (מסדה, 1977), שבו תרגם מסינית קטעים נבחרים של החכם הסיני צ'ואנג טסה בן המאה הרביעית או השלישית לפנה"ס:

אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז, הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. רק האדם מנסה "לדעת" בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר והנהר – נהר. (עמ' 7)

שוב ושוב מעמידה הכרה זו שירים, שמפאת קוצר היריעה אביא מהם רק שורות אחדות מפעימות: "הַלַּעֲשֹוֹת בּוֹקֵעַ אֶת קְרוּם־ / הַסְּתָם / הַתַּם" ("הלעשות"), וכן: "הַחֹשֶׁךְ מַתְחִיל לִלְחֹשׁ. / נֵר הַלַּיְלָה הַמֻפְנָם – / זָע__רוֹעֵד // … // וְשָׁם מֵעֵבֶר / פַּרְפַּר הַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל / מְכַנֵּס כְּנָפָיו" ("פרפר__פרפר__פרח חי").

ועם כל זאת, אין לי מנוס מלהצביע על נקודת תורפה. המשורר ליאור שטרנברג אמר פעם, למיטב זיכרוני: "ספר שירה הוא קצה קרחון". הן לגבי השיר הבודד והן לגבי הספר כיחידה אורגנית, לעניות דעתי, יש לשאוף ככל האפשר לאינטגרציה כוללת בדמות קצה קרחון, העדות לסמוי מן העין. ניתן להשוות זאת לצייר, הנסוג אחור ממשיחת המכחול כדי לראות, ממרחק מסוים של הֲזָרָה, את מידת לכידותה והכרחיות פרטיה של התמונה. בשירי הספר ניתן לראות היעדר של מבט כזה, עודפות יתרה, המעמעמת לעיתים את עוצמת היופי והאמת. דוגמה לכך היא למשל בשורה "בְּדִידִים מֻשְׁחָלִים בִּבְדִידִים / מִתְנוֹדְדִים / בִּרְחוֹב בּוֹדְדִי" ("בדידים, 2"), שבה שתי המילים האחרונות מפנות את תשומת הלב מתמונת המציאות הבלתי רציפה והתשוקה למשמעות אל שעשוע צלילי המרחיק מן החוויה.

ביטויים נוספים לעודף תיאורִי מעמעם־חוויה שכזה אפשר למצוא גם בשיר "שיר בינים", אולם עיקרו של שיר זה מעורר בי התפעלות. השיר מתייחס, שוב ובאורח ייחודי, לסוד הרועד, ליסוד ההוויה. המילה "בֵּין", החוזרת בשורה נפרדת בראשית כל בית כמעט, הופכת כאן ממילת יחס לשם עצם. ה"אובייקט" שהיא מייצגת זעיר מחוט השערה, בלתי מובחן, מצוי בתוך הגשמי ומעבר לו, "הדבר כשהוא לעצמו", שאין ללכוד אותו באמצעות הקטגוריות של ההכרה האנושית, במושגיו של קאנט. כיניתיו כאן "אובייקט", וזהו הוא חטא בלתי נסלח, שכן זהו ה"אתה" של הדוברת, ואין להכביר על כך מילים מלבד מילותיה של חלפי עצמן, בשלושת בתיו הראשונים של השיר, תמציתו המזוקקת:

בֵּין
קָטָן,__בִּלְתִּי נִתְפָּס
פָּחוֹת מִנְּקֻדָּה__פָּחוֹת מֵאֶפֶס
וּבְכָל זֹאת__לְךָ__לְךָ בִּלְבַד
שִׁירִי יֻקְדַשׁ

בֵּין
בִּלְתִּי קַיָּם__וּבְכָל זֹאת
הַקִּיּוּם הַמַּמָשִׁי הוּא רַק
שֶּלְךָ

אַתָּה הוּא הַנְּקֻדָּה שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּוַאי
שֶׁל הַתְּנוּעָה הַנּוֹאָשָׁה
שֶׁל הַקְּפִיצָה הַמְסֻרְבֶּלֶת__הַנּוֹפֶלֶת
מֵעַל לַתְּהוֹם.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

 

רחל חלפי, "פרפר הפוך", הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על "טיוטות למשפחה" מאת אסף דבורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אוהב אוהב

הדר אורלנוב

.

אלינור מור נולדה לפני שלושים ושש שנה בתל אביב ובינואר הקרוב היא תתחיל את הצילומים של חייזרים אמיתיים. היא תשחק את החייזרית, לצד ג'ארד לטו, שישחק את החייזר. מאז הדלפת תמונות העירום שלה, שהפיץ בן זוגה לשעבר, המיליונר הצעיר נאט רוברטס, הכתבים מחכים לה באופן קבוע מחוץ לביתו של בן נייטלי שבסנטה ברברה, שאיתו היא מתגוררת כיום. כשנייטלי ומור יוצאים מביתם בריצת ספרינט למכונית, גם הכתב הישראלי של חדשות הבידור מנסה לרוץ כדי להשיג תגובה, אך בטעות נופל לשלולית.

אורי וטל ישבו על הספה וצפו בזה, אבל בשלב מסוים אורי חמק למטבח כדי לבדוק מה קורה עם הרוטב של הפסטה.

טל סגרה את הטלוויזיה וניגשה גם היא למטבח. אורי חתך סלט.

לשים אבוקדו? הוא אמר.

אפשר. לא משנה לי.

ותירס?

אולי נצא לאכול בחוץ? היא אמרה.

אבל האוכל כבר מוכן.

אבל אנחנו אף פעם לא יוצאים.

כשאנחנו יוצאים, אחרי זה את אומרת שאת לא מצליחה לקום לעבודה.

היא לא אמרה כלום והתיישבה ליד השולחן.

אחרי חמש דקות הוא שפך מים ופסטה לתוך מסננת והניח את הפסטה בצלחות ופיזר מעל את הרוטב. אחרי זה הוא הוא ערך את השולחן והוציא שתייה ואז התיישב והתחיל לאכול.

תיזהרי, זה חם. הוא אמר ועשה פו על המזלג.

זה לא מוזר לך לראות אותה? היא אמרה.

את מי?

אתה יודע את מי.

לא יודע, הוא אמר, היא כל הזמן בטלוויזיה.

לא כל הזמן, היא אמרה.

הוא לא התווכח עם זה והם אכלו בשקט.

סיימתי, היא אמרה.

לא אכלת כלום.

אני לא רעבה.

את רוצה שנצא? עדיין אפשר לצאת.

לא יודעת כבר, היא אמרה וקמה לעמוד ליד חלון המטבח, צופה החוצה אל הרחוב.

הוא מיהר לסיים מהצלחת ופינה את שתי הצלחות לכיור. אחרי זה הוא פתח את הברז ושטף את הכול.

היא נשענה על אדן החלון והתכופפה למטה.

איך זה הרגיש כשעשית את זה?

הוא לא שמע אותה עם המים של הברז.

מה? הוא אמר.

כלום, אני רק תוהה לעצמי איך זה הרגיש לעשות את זה.

עכשיו הרגליים שלה היו באוויר והיא נשענה עם הידיים על אדן החלון. הוא השאיר את המים זורמים וניגש למשוך אותה פנימה.

טל, הוא אמר. די עם השטויות.

היא התיישבה שוב ליד שולחן המטבח והסתכלה עליו שוטף את הכלים.

כשסיים הוא ניגב את הידיים במגבת קטנה משובצת.

אתה בכלל אוהב אותי?

מה זו השאלה הזאת, הוא אמר והתקדם לכיוון האמבטיה. היא הלכה אחריו.

אני מתכוונת, היא אמרה, אם אתה אוהב אוהב אותי. אם אני אהבת חייך.

הוא שטף מעט את מברשת השיניים ומרח עליה משחה. ברור שכן, הוא אמר, ועכשיו תפסיקי.

היא הביטה בו כשצחצח שיניים, אחרי זה הוא ירק ואז שטף את הפנים וניגב אותן בחלוק שהיה תלוי על וו שעל הדלת.

ובשבילי, גם היית עושה את זה?

טל, הוא אמר, זו לא הייתה אהבה. זה היה… זה היה חולני, את לא מבינה?

פשוט תענה, היית עושה את זה בשבילי או לא?

זה מה שהיית רוצה?

אני רק שואלת אם היית עושה את זה גם בשבילי, זה הכול.

טל, הוא אמר ונכנס למיטה. אני באמת רוצה שנפסיק את השיחה הזאת.

היא עמדה לצד המיטה, ממש מעל הראש שלו. לא רוצה, היא אמרה.

לילה טוב, הוא אמר וכיבה את האור.

היא עמדה בחושך כמה דקות ואז הלכה לסלון.

היא עמדה יחפה על השטיח הנעים. היא הסתכלה על הספרים שעל השידה, שהיו מסודרים לפי צבעים, על המנורה שקנתה שלשום בקניון ואורי תלה, על הווילונות הלבנים, ועל שמיכת הטלוויזיה שמונחת ברישול על משענת הספה. היא קיפלה את השמיכה והניחה אותה שוב על המשענת ובהתה בה שניות ארוכות, ואז הלכה על השטיח ובעזרת כפות הרגליים הזיזה את הסיבים לצד הנגדי ויצרה שבילים.

היא חזרה לחדר השינה ונעמדה לצד המיטה.

אורי, היא אמרה.

מה?

כן, זה מה שאני רוצה.

מה? הוא אמר.

שאלת אם זה מה שהייתי רוצה, אז כן. זה מה שאני רוצה.

הוא הדליק את האור והביט בה ברצינות רבה.

זה מה שאת רוצה.

אני לא רוצה שתיפצע או משהו כזה. בחיים לא הייתי רוצה משהו כזה.

מותק, הוא אמר, מה הבעיה? פשוט תגידי לי מה הבעיה.

אני פשוט רוצה לדעת ש… אני פשוט רוצה להבין אם היית עושה משהו כזה אם גם אני הייתי עוזבת אותך.

את רוצה להיפרד? זה העניין? הוא קם מהמיטה לכיוון המטבח. היא הלכה אחריו. הוא שתה כוס מים.

מה פתאום, היא אמרה. ממש לא התכוונתי למשהו כזה. הייתי מתה אם היינו נפרדים.

הוא עמד ליד המקרר קפוא והיא התחילה לבכות. לא יודעת כבר, היא אמרה.

הוא התקרב אליה. תמיד כשהיא בוכה הוא נהיה רך יותר. הוא ליטף את צווארה, את שׂערה, את שפתיה. מותק, הוא אמר. אני אוהב אותך. אני אוהב אוהב אותך. מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להבין את זה?

סליחה, היא אמרה. אני לא יודעת למה אני ככה.

הוא המשיך ללטף לה את השיער.

ואם אני באמת אעשה את זה מותק, זה יעזור? זה באמת מה שיעזור?

אני לא יודעת. אני לא יודעת אם זה יעזור. אולי זה יעזור. אבל…

אבל מה?

אבל רק אם גם אתה רוצה בזה.

הוא לבש חולצה. הוא היה עייף אבל היה נחוש לסיים עם זה. להרגיע אותה.

אתה בטוח בזה? היא אמרה. ומיד הוסיפה, אבל אם כן, אז רק מהחלון שבסלון. בחיים לא הייתי מבקשת ממך לעשות את זה מהחלון של המטבח עם כל השיפוצים למטה.

הם ניגשו ועמדו שניהם ליד החלון.

זה ממש משוגע, לא? היא אמרה. השכנים בטח יחשבו שאנחנו מטורפים.

סביר להניח, הוא אמר. אבל לא נורא.

היא חייכה.

שנייה אורי, אתה בטוח בזה?

מותק אל תדאגי, מהקומה הזאת לא יקרה כלום.

אנחנו באמת לא נורמליים, היא אמרה.

אנחנו דפוקים לגמרי, הוא אמר.

הוא לקח תנופה קלה וקפץ והיא הביטה בו עושה את כל הדרך למטה מהקומה הראשונה של הבניין אל הגינה הקטנה שמתחת לחלון של הסלון. הוא נחת על הרגליים אבל אז נפל על הישבן והתגלגל אחורה על הגב.

אלוהים, היא צעקה. אתה בסדר?

כן, כן. הוא צעק בזמן שניער את החול והעשבים מהישבן.

היא הביטה לצדדים ולרחוב החשוך. השעה הייתה אחת־עשרה בלילה ונראה שאף אחד לא שם לב.

מותק! היא אמרה כשעלה בחזרה. מה קרה? זה כואב?

שפשוף, הוא אמר. לא רציני.

אתה בטוח? אולי כדאי שליתר ביטחון נלך לבדוק את זה.

בסדר, הוא אמר.

אנחנו נלך לבדוק את זה על הבוקר, היא אמרה.

הוא ניגש אל המקלחת, התפשט ופתח את הברז. הוא חיכה שהמים ייעשו חמים ובדק כל כמה שניות עם היד. היא נעמדה בפתח הדלת.

אני אוהבת אותך כל כך, היא אמרה. באמת. אני לא חושבת שאי פעם אהבתי ככה כמו שאני אוהבת אותך.

גם אני, הוא אמר.

כשיצא מהמקלחת היא כבר הייתה במיטה. הוא התנגב ושם פיג'מה ונכנס גם הוא.

חשבתי שיהיה נחמד אם נעשה איזה טיול קטן, היא אמרה. רונה מהעבודה שלי סיפרה שהם היו בצפון איטליה, באזור של האגמים. זה יכול להיות כיף, לא? לצאת קצת מהשגרה.

כן, הוא אמר, רעיון טוב.

אולי אפילו ניסע לחודש או חודשיים. ניקח הפסקה כזאת מהחיים. מה אתה אומר?

אפשר, הוא אמר. למה לא?

איזה כיף, היא אמרה ונישקה אותו. אז מחר נתחיל לברר על זה?

כן, מחר, הוא אמר.

בסדר, יופי. אז לילה טוב.

לילה טוב, הוא אמר והסתובב לצד השני.

היא שכבה ערה מאוד על הגב והביטה בתקרה. היא חשבה על הטיול לאיטליה. הם ישכרו מכונית קטנה ואדומה. הם יבקרו בעיירות קטנות וציוריות להפסקת קפה וקרואסון. הם יישנו במלונות בוטיק יקרים. הם יהיו ביקב ובמוזיאונים. הם יקשיבו לטבע. לצרצרים של מקום זר. אולי לא איטליה. אולי פריז או לונדון. ואולי משהו מיוחד יותר כמו ברזיל, או אולי אפילו לפלנד.

היא הקשיבה לנשימותיו שהפכו לנחירות קטנות. היא תהתה פתאום אם טיול יספיק. היא עצמה עיניים וניסתה לחשוב על משהו אחר, אבל זה לא עבר לה גם בבוקר, וגם ימים וחודשים לאחר מכן. היא ידעה את התשובה וחיכתה לזמן מתאים.

 

הדר אורלנוב, ילידת 1985, בוגרת מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלויזיה ובעלת תואר ראשון בתקשורת מהמרכז הבינתחומי. עוסקת בשיווק בתחום הקולנוע. סיפור קצר שכתבה נבחר למומלץ בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וסיפורים נוספים שלה פורסמו ב"מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר", ובכתב העת "צריף".

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השליח", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן