וּבְעִבְרִית | זיכרונות בתי הזברה

שירים מאת המשוררת הגרמנייה גונדולה שיפר

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
04.06.2020

.

שירים מאת גונדולה שיפר (Gundula Schiffer)

.

היער הוא חלק מהמשפחה

מגרמנית: ירדן בן־צור

רַק מֵאָז שֶׁעָבַרְתִּי לְגֵרַנְיוּם אָדֹם בְּקִדְמַת מִרְפְּסוֹת עֵץ (מְעֻטָּרוֹת לְבָבוֹת) צְעִירָה בַּשָּׁנִים וְלִזְמַן מְמֻשָּׁךְ יוֹתֵר לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר כְּיַלְדָּה קִטַּרְתִּי אִם הַמְּכוֹנִית הָיְתָה פּוֹנָה אֶל הָאַלְפִּים בִּמְקוֹם לְחוֹף הַיָּם בָּוַארְיָה תָּמִיד חָנְקָה אוֹתִי בַּכָּרִית הַכְּחֻלָּה־לְבָנָה שֶׁלָּהּ, לְכָל הַפָּחוֹת סְחַרְחָרָה עָשְׂתָה אוֹתִי הַמָּדָאם הַשְּׁמֵנָה עִם הַבֹּשֶׂם הַמְּתַקְתַּק וְהַמָּחוֹךְ הַמְּהֻדָּק בְּחָזְקָה (אַגַּב, אֲפִלּוּ הַכְּבִיסָה כָּאן טוֹבָה מִדַּי לְקַו הַחַלּוֹן, וּבְמִקְרֶה שֶׁלֹּא, גַּם אָז הִיא לֹא נַעֲשֵׂית דְּרוֹמִית מַמָּשׁ – הִיא נוֹתֶרֶת רַעֲנַנָּה וּבְלִי רְבָב)

מֵאָז אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּךְ פִּסַּת הָאֲדָמָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁמֵּאַהֲבָה חַסְרַת גְּבוּלוֹת וּכְכָל הַנִּרְאֶה צָרָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת לִנְטוּלַת מִתְחָרִים וּבַעֲלַת חֲשִׁיבוּת כְּלַל־עוֹלָמִית אַתְּ יְכוֹלָה לִפְרָקִים לְהַשְׁאִיר בְּצַד הַדֶּרֶךְ אֲבָל תָּכְנִית הַמִּתְאָר חֲקוּקָה בְּרֹאשֵׁךְ זִכְרוֹנוֹת בָּתֵּי הַזֶּבְּרָה עִם כָּל שֶׁמִּסָּבִיב, רִיצָה בְּמֶרְחֲבֵי הַצַּלַּחַת הַנִּגְמָרִים בִּשְׂפָתָהּ כָּל מָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ הַכֹּל קַשׁ לִפְנֵי רוּחַ, רוֹמָן כְּמוֹ הַיַּעַר הַבָּוָארִי נוֹתָר בַּמֶּרְחָק

מֵאָז אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֶּשְׁנוֹ יַעַר שֶׁנּוֹפֵל עַל צַוָּארִי כָּל אֵימַת שֶׁאֲנִי בַּסְּבִיבָה מִתְגָּרֶה בִּי בָּא אֵלַי קָרוֹב לְהַחְרִיד – אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁאֲנִי דּוֹמָה לוֹ, הַבֶּרְגִּישֶׁה וַאלְד הוּא חֵלֶק מֵהַמִּשְׁפָּחָה . .

תמיד כבר הגענו

אֲפִלּוּ לְבֵית כֶּלֶא הָלַכְתִּי אִתְּךָ כָּכָה פִּלַּלְתִּי, נָדַרְתִּי נֶדֶר אָז הָיָה לָנוּ חָלָל קָטָן מִשֶּׁלָּנוּ בִּלְבַד לִפְרִישׁוּת מְשֻׁתֶּפֶת, כְּלוּלוֹת עֲנָווֹת וְרַק עַל עַצְמֵנוּ לְסַפֵּר יָדַעְנוּ הוֹי, שַׁעֲשׁוּעִים פְּשׁוּטִים – כָּתַבְתִּי לְךָ עוֹד שִׁירִים מִיֵּשׁ מֵאַיִן בְּגִיר עַל הַקִּירוֹת, בְּעִפָּרוֹן עַל נְיַר טוּאָלֵט וְהִקְרֵאתִי אוֹתָם לִקְהָלִי הַיְּחִידִי, לִידִידִי הַיַּקִּיר.

הָיִינוּ בִּבְלוֹיִים בַּיּוֹם וַעֲרֻמִּים בַּלַּיְלָה וְיֵחַם לָנוּ. תָּמִיד כְּבָר הִגַּעְנוּ; אֵין חַיִץ שֶׁל נְסִיעוֹת עוֹד, יִגָּמְרוּ נְדוּדֶיךָ. וְכִמְעַט שֶׁעָרַגְתִּי לַשָּׁוְא – סִיַּמְתִּי וְשָׂבַעְתִּי בִּבְרָכָה. מַהִי חֵרוּת וּמַהוּ אָבְדָן בְּבֵית כֶּלֶא? רַק אֲנִי וְאַתָּה, – בֹּקֶר טוֹב – בֹּקֶר אוֹר, וּמָתַיְשֶׁהוּ. הַמָּוֶת בֶּחָצֵר.

וְעַד אָז הַסָּלָמַנְדְּרָה שֶׁאַתָּה הִיא אִתִּי בְּכוּכֵי הַחוֹמוֹת שֶׁל אוֹתָה חֲצַר מִשְׂחָק וּמָוֶת. אֶת לְשׁוֹנְךָ הַזְּרִיזָה, הַשּׁוֹבֵבָה אַתָּה חוֹרֵץ וְנָסוֹג בְּהֶעְלֵם לְךָ בְּחִיּוּךְ בֵּין הַחֲרִיצִים. יֵשׁ שֶׁמֶשׁ גַּם בְּבֵית כֶּלֶא. וַאֲנִי אָז עוֹמֶדֶת פְּעוּרָה בֵּין חֵרוּת לְאָבְדָן. לוֹחֶצֶת אֶת לֶחְיִי בְּאֶבֶן, מִתְכַּוֶּצֶת אַחֲרֶיךָ לְתוֹךְ הַחֲרַכִּים וְיוֹדַעַת, אֵין מָה אוֹ מִי עוֹד לְאַבֵּד כָּאן חוּץ מֵ אוֹתָנוּ עַצְמֵנוּ – עוֹמֶדֶת מוּל חוֹמַת הַמִּשְׂחָק וְסוֹפֶרֶת לְמַחְבּוֹאִים הֲפוּכִים: עַד שֶׁאַתָּה תַּעֲלֶה שׁוּב. לָמוּת יֵשׁ לַחְזֹר לְגוּף הַגֶּבֶר שֶׁלְּךָ.

תַּחְזֹר אִתִּי בֵּינְתַיִם לַחֶדֶר וְתִבְחַר לְךָ צוּרַת בַּעַל חַיִּים אַחֵר: עַתָּה כְּכִבְשָׂה, אֵין לְשׁוֹן בּוּז עוֹד, רַק צֶמֶר רַךְ וְאֶשָּׁעֵן עָלֶיךָ שֶׁתֵּלֵךְ אִתִּי בְּבוֹא הַמּוֹעֵד כַּצֹּאן לִישֹׁן וְלִשְׁאֹל בַּחֲצַר הַחִלּוּץ. אֶתְפַּלֵּל לִימֵי גֶּשֶׁם שֶׁבָּהֶם סָלָמַנְדְּרוֹת תְּשַׂחֵקְנָה בַּכּוּכִים שֶׁבַּחוּץ בֶּחָצֵר. תִּהְיֶה לִי לְכִבְשַׂת הָרָשׁ, נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה מֵאוֹתָהּ צַלַּחַת וְכוֹס וְתִהְיֶה לִי לָאָחוֹת שֶׁאָהַבְתִּי, אֲהוּבִי. רַק שֶׁתּוֹדִיעַ לִי אַתָּה, מָתַי תַּעֲבֹר אֶת הַקִּירוֹת. . .

כֹסף לעוד שעה כזו

כֹּסֶף לְעוֹד שָׁעָה כָּזוֹ, שְׁעַת חֶסֶד שֶׁבֶת רַק שְׁנֵינוּ, כֹּסֶף עַז שֶׁיָּשׁוּב מִפְגַּשׁ עֵינֵינוּ, לֹא יַעֲבֹר כְּהֶרֶף וְלֹא יְעוֹרְרֵנוּ אִישׁ. עַד תֻּמּוֹ נִשְׁתֶּה וְנִשְׁאַף אֶת הֶעָגָב שֶׁמִּזְּמַן הָפַךְ לְאַהַב בֵּינֵינוּ וְיִהְיֶה גַּן רְגָעִים נִקְשָׁרִים לִזְכוּתֵנוּ לִקְשִׁירַת שָׁרָשֵׁינוּ, לִגְדִילַת קִרְבָתֵנוּ וְלִדְבֵקוּת הָעוֹרוֹת, חוֹלֶפֶת כְּנִטְפֵי מָטָר, זוּג בְּנֵי אָדָם הַמִּתְגַּלְגֵּל כִּיתוֹמִים עִם אוֹתוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם וּמֵעָפָר אֶחָד. וְכֹסֶף חָזָק לִזְמַן הִתְאַסְּפוּת חֲלָקֵינוּ וּלְרֶצֶף תַּעֲנוּג שָׁלֵם עַד חֲווֹר הַסַּהַר. חוּשׁ שֶׁל בּוֹאוֹ מָה קָדוֹשׁ וְנִשְׂגָּב, כֹּסֶף חָרִיף לְשָׁעָה כָּזוֹ, לְהִזְדַּמֵּן לָהּ לָבוֹא. וּבִצְלִיל רְבִיבֵי הָעֶרֶב דּוֹפֵק לְבָבִי, וּשְׁרוּיָה בַּתַּעֲלוּמוֹת שָׁעָה כְּסוּפָה הַמִּתְמַלֵּאת בְּשׂוֹרָה רַעֲנַנָּה מִמְּךָ, אֲנִי מְרִיחָה רֵיחַ עֵץ חֻלְצָתְךָ יִתְקָרֵב מֵחֲצַר הַיָּרֵחַ.  

שיר זה והקודם נכתבו בעברית במקור.
 
גונדולה שיפר, משוררת ומתרגמת ילידת גרמניה, מלמדת במכון מרטין בובר למדעי היהדות בקלן. למדה ספרות כללית והשוואתית ושפה וספרות עברית במינכן ובירושלים. ב־2010 השלימה את הדוקטורט שלה על הפואטיקה של ספר תהלים. תרגמה לגרמנית בין השאר מיצירותיהם של לאה גולדברג, רונית מטלון, דויד גרוסמן, יהושע סובול, טוביה ריבנר, טל ניצן, רותו מודן ורבים אחרים. ספרה האחרון הוא ״תרצה אתר ‒ כשהכֹל נוגע: ביוגרפיה של המשוררת במסות ובתרגומים״ (Edition Karo, 2019). שיפר כותבת שירה בגרמנית ובעברית ומתרגמת את שיריה בעצמה. ב־2017 התפרסם ספר שיריה ״ירושלים–קלן: דרום על פני ספרי״ (הוצאת גרוסוואן). ב־2019 ראה אור ספר השירה הדו־לשוני עברית–גרמנית ״בין השורות״ (הוצאת פסז'ן, וינה; ערכו יעל אלמוג ומיכל זמיר), ובו מבחר שיריה לצד שירי שלוש משוררות ישראליות וגרמניות נוספות.
 
ירדן בן־צור, יליד 1986. תלמיד לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב ומתרגם מגרמנית. שיריו וסיפוריו התפרסמו בבמות שונות. שירו "בגנים" זכה בפרס גד יעקבי לשירה לשנת 2019 וסיפורו "יונתן" זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה לאותה שנה.
 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על זיכרון ילדות

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו