וּבְעִבְרִית | זיכרונות בתי הזברה

שירים מאת המשוררת הגרמנייה גונדולה שיפר

טל ירושלמי, מערה, שמן, אקריליק ופיח על בד חרוך, 200X160 ס"מ, 2019 (צילום: יובל חי)

.

שירים מאת גונדולה שיפר (Gundula Schiffer)

.

היער הוא חלק מהמשפחה

מגרמנית: ירדן בן־צור

רַק מֵאָז שֶׁעָבַרְתִּי לְגֵרַנְיוּם אָדֹם בְּקִדְמַת מִרְפְּסוֹת עֵץ (מְעֻטָּרוֹת לְבָבוֹת)
צְעִירָה בַּשָּׁנִים וְלִזְמַן מְמֻשָּׁךְ יוֹתֵר לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר כְּיַלְדָּה קִטַּרְתִּי
אִם הַמְּכוֹנִית הָיְתָה פּוֹנָה אֶל הָאַלְפִּים בִּמְקוֹם לְחוֹף הַיָּם
בָּוַארְיָה תָּמִיד חָנְקָה אוֹתִי בַּכָּרִית הַכְּחֻלָּה־לְבָנָה שֶׁלָּהּ, לְכָל הַפָּחוֹת
סְחַרְחָרָה עָשְׂתָה אוֹתִי הַמָּדָאם הַשְּׁמֵנָה עִם הַבֹּשֶׂם הַמְּתַקְתַּק וְהַמָּחוֹךְ הַמְּהֻדָּק בְּחָזְקָה
(אַגַּב, אֲפִלּוּ הַכְּבִיסָה כָּאן טוֹבָה מִדַּי לְקַו הַחַלּוֹן, וּבְמִקְרֶה שֶׁלֹּא,
גַּם אָז הִיא לֹא נַעֲשֵׂית דְּרוֹמִית מַמָּשׁ – הִיא נוֹתֶרֶת רַעֲנַנָּה וּבְלִי רְבָב)

מֵאָז אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּךְ פִּסַּת הָאֲדָמָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁמֵּאַהֲבָה חַסְרַת גְּבוּלוֹת
וּכְכָל הַנִּרְאֶה צָרָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת לִנְטוּלַת מִתְחָרִים וּבַעֲלַת חֲשִׁיבוּת כְּלַל־עוֹלָמִית
אַתְּ יְכוֹלָה לִפְרָקִים לְהַשְׁאִיר בְּצַד הַדֶּרֶךְ אֲבָל תָּכְנִית הַמִּתְאָר חֲקוּקָה בְּרֹאשֵׁךְ
זִכְרוֹנוֹת בָּתֵּי הַזֶּבְּרָה עִם כָּל שֶׁמִּסָּבִיב, רִיצָה בְּמֶרְחֲבֵי הַצַּלַּחַת הַנִּגְמָרִים בִּשְׂפָתָהּ
כָּל מָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ הַכֹּל קַשׁ לִפְנֵי רוּחַ, רוֹמָן כְּמוֹ הַיַּעַר הַבָּוָארִי נוֹתָר בַּמֶּרְחָק

מֵאָז אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֶּשְׁנוֹ יַעַר שֶׁנּוֹפֵל עַל צַוָּארִי כָּל אֵימַת שֶׁאֲנִי בַּסְּבִיבָה מִתְגָּרֶה בִּי בָּא אֵלַי קָרוֹב
לְהַחְרִיד – אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁאֲנִי דּוֹמָה לוֹ, הַבֶּרְגִּישֶׁה וַאלְד הוּא
חֵלֶק מֵהַמִּשְׁפָּחָה

.

.

תמיד כבר הגענו

אֲפִלּוּ לְבֵית כֶּלֶא הָלַכְתִּי אִתְּךָ
כָּכָה פִּלַּלְתִּי, נָדַרְתִּי נֶדֶר
אָז הָיָה לָנוּ חָלָל קָטָן מִשֶּׁלָּנוּ בִּלְבַד
לִפְרִישׁוּת מְשֻׁתֶּפֶת, כְּלוּלוֹת עֲנָווֹת
וְרַק עַל עַצְמֵנוּ לְסַפֵּר יָדַעְנוּ
הוֹי, שַׁעֲשׁוּעִים פְּשׁוּטִים –
כָּתַבְתִּי לְךָ עוֹד שִׁירִים מִיֵּשׁ מֵאַיִן
בְּגִיר עַל הַקִּירוֹת, בְּעִפָּרוֹן עַל נְיַר טוּאָלֵט
וְהִקְרֵאתִי אוֹתָם לִקְהָלִי הַיְּחִידִי, לִידִידִי הַיַּקִּיר.

הָיִינוּ בִּבְלוֹיִים בַּיּוֹם וַעֲרֻמִּים בַּלַּיְלָה וְיֵחַם לָנוּ.
תָּמִיד כְּבָר הִגַּעְנוּ; אֵין חַיִץ שֶׁל נְסִיעוֹת עוֹד, יִגָּמְרוּ נְדוּדֶיךָ.
וְכִמְעַט שֶׁעָרַגְתִּי לַשָּׁוְא – סִיַּמְתִּי וְשָׂבַעְתִּי בִּבְרָכָה.
מַהִי חֵרוּת וּמַהוּ אָבְדָן בְּבֵית כֶּלֶא? רַק אֲנִי וְאַתָּה,
– בֹּקֶר טוֹב – בֹּקֶר אוֹר, וּמָתַיְשֶׁהוּ. הַמָּוֶת בֶּחָצֵר.

וְעַד אָז הַסָּלָמַנְדְּרָה שֶׁאַתָּה הִיא אִתִּי בְּכוּכֵי
הַחוֹמוֹת שֶׁל אוֹתָה חֲצַר מִשְׂחָק וּמָוֶת.
אֶת לְשׁוֹנְךָ הַזְּרִיזָה, הַשּׁוֹבֵבָה אַתָּה חוֹרֵץ וְנָסוֹג
בְּהֶעְלֵם לְךָ בְּחִיּוּךְ בֵּין הַחֲרִיצִים. יֵשׁ שֶׁמֶשׁ גַּם בְּבֵית כֶּלֶא.
וַאֲנִי אָז עוֹמֶדֶת פְּעוּרָה בֵּין חֵרוּת לְאָבְדָן. לוֹחֶצֶת
אֶת לֶחְיִי בְּאֶבֶן, מִתְכַּוֶּצֶת אַחֲרֶיךָ לְתוֹךְ הַחֲרַכִּים
וְיוֹדַעַת, אֵין מָה אוֹ מִי עוֹד לְאַבֵּד כָּאן חוּץ מֵ
אוֹתָנוּ עַצְמֵנוּ – עוֹמֶדֶת מוּל חוֹמַת הַמִּשְׂחָק וְסוֹפֶרֶת
לְמַחְבּוֹאִים הֲפוּכִים: עַד שֶׁאַתָּה תַּעֲלֶה שׁוּב. לָמוּת
יֵשׁ לַחְזֹר לְגוּף הַגֶּבֶר שֶׁלְּךָ.

תַּחְזֹר אִתִּי בֵּינְתַיִם לַחֶדֶר וְתִבְחַר לְךָ צוּרַת בַּעַל
חַיִּים אַחֵר: עַתָּה כְּכִבְשָׂה, אֵין לְשׁוֹן בּוּז עוֹד, רַק צֶמֶר רַךְ
וְאֶשָּׁעֵן עָלֶיךָ שֶׁתֵּלֵךְ אִתִּי בְּבוֹא הַמּוֹעֵד כַּצֹּאן לִישֹׁן וְלִשְׁאֹל
בַּחֲצַר הַחִלּוּץ.
אֶתְפַּלֵּל לִימֵי גֶּשֶׁם שֶׁבָּהֶם סָלָמַנְדְּרוֹת תְּשַׂחֵקְנָה בַּכּוּכִים
שֶׁבַּחוּץ בֶּחָצֵר.
תִּהְיֶה לִי לְכִבְשַׂת הָרָשׁ, נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה מֵאוֹתָהּ צַלַּחַת וְכוֹס
וְתִהְיֶה לִי לָאָחוֹת שֶׁאָהַבְתִּי, אֲהוּבִי.
רַק שֶׁתּוֹדִיעַ לִי אַתָּה, מָתַי תַּעֲבֹר אֶת הַקִּירוֹת.

.

.

כֹסף לעוד שעה כזו

כֹּסֶף לְעוֹד שָׁעָה כָּזוֹ,
שְׁעַת חֶסֶד שֶׁבֶת רַק שְׁנֵינוּ,
כֹּסֶף עַז שֶׁיָּשׁוּב מִפְגַּשׁ עֵינֵינוּ,
לֹא יַעֲבֹר כְּהֶרֶף וְלֹא יְעוֹרְרֵנוּ
אִישׁ. עַד תֻּמּוֹ נִשְׁתֶּה וְנִשְׁאַף אֶת
הֶעָגָב שֶׁמִּזְּמַן הָפַךְ לְאַהַב בֵּינֵינוּ
וְיִהְיֶה גַּן רְגָעִים נִקְשָׁרִים לִזְכוּתֵנוּ
לִקְשִׁירַת שָׁרָשֵׁינוּ, לִגְדִילַת קִרְבָתֵנוּ
וְלִדְבֵקוּת הָעוֹרוֹת, חוֹלֶפֶת כְּנִטְפֵי מָטָר,
זוּג בְּנֵי אָדָם הַמִּתְגַּלְגֵּל כִּיתוֹמִים
עִם אוֹתוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם וּמֵעָפָר אֶחָד.
וְכֹסֶף חָזָק לִזְמַן הִתְאַסְּפוּת חֲלָקֵינוּ
וּלְרֶצֶף תַּעֲנוּג שָׁלֵם עַד חֲווֹר הַסַּהַר.
חוּשׁ שֶׁל בּוֹאוֹ מָה קָדוֹשׁ וְנִשְׂגָּב, כֹּסֶף
חָרִיף לְשָׁעָה כָּזוֹ, לְהִזְדַּמֵּן לָהּ לָבוֹא.
וּבִצְלִיל רְבִיבֵי הָעֶרֶב דּוֹפֵק לְבָבִי,
וּשְׁרוּיָה בַּתַּעֲלוּמוֹת שָׁעָה כְּסוּפָה
הַמִּתְמַלֵּאת בְּשׂוֹרָה רַעֲנַנָּה
מִמְּךָ, אֲנִי מְרִיחָה רֵיחַ עֵץ חֻלְצָתְךָ
יִתְקָרֵב מֵחֲצַר הַיָּרֵחַ.

 

שיר זה והקודם נכתבו בעברית במקור.

 

גונדולה שיפר, משוררת ומתרגמת ילידת גרמניה, מלמדת במכון מרטין בובר למדעי היהדות בקלן. למדה ספרות כללית והשוואתית ושפה וספרות עברית במינכן ובירושלים. ב־2010 השלימה את הדוקטורט שלה על הפואטיקה של ספר תהלים. תרגמה לגרמנית בין השאר מיצירותיהם של לאה גולדברג, רונית מטלון, דויד גרוסמן, יהושע סובול, טוביה ריבנר, טל ניצן, רותו מודן ורבים אחרים. ספרה האחרון הוא ״תרצה אתר ‒ כשהכֹל נוגע: ביוגרפיה של המשוררת במסות ובתרגומים״ (Edition Karo, 2019). שיפר כותבת שירה בגרמנית ובעברית ומתרגמת את שיריה בעצמה. ב־2017 התפרסם ספר שיריה ״ירושלים–קלן: דרום על פני ספרי״ (הוצאת גרוסוואן). ב־2019 ראה אור ספר השירה הדו־לשוני עברית–גרמנית ״בין השורות״ (הוצאת פסז'ן, וינה; ערכו יעל אלמוג ומיכל זמיר), ובו מבחר שיריה לצד שירי שלוש משוררות ישראליות וגרמניות נוספות.

 

ירדן בן־צור, יליד 1986. תלמיד לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב ומתרגם מגרמנית. שיריו וסיפוריו התפרסמו בבמות שונות. שירו "בגנים" זכה בפרס גד יעקבי לשירה לשנת 2019 וסיפורו "יונתן" זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה לאותה שנה.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על זיכרון ילדות

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"ויהי אור"? כל מה שלא עבד בתערוכת העשור החגיגית של מדינת ישראל

ישראל תכננה שנה שלמה של חגיגות לרגל יום העצמאות העשירי שלה ובראשן תערוכה ענקית. אבל כרגיל, לא הכול עבד על הצד הטוב ביותר

ישראל תמיד אהבה לחגוג – ובגדול. אפילו ביום העצמאות הראשון, עוד לפני ששקטו לחלוטין תותחי מלחמת העצמאות, כבר תוכנן מצעד צבאי גדול ברחובות תל אביב. אבל בישראל כמו בישראל, כמעט כל אירוע גדול מגיע גם עם איזו שערורייה קטנה בצידו. המצעד שתוכנן ליום העצמאות הראשון הפך לפארסה וזכור בכינוי "המצעד שלא צעד"; במופע "פעמוני היובל" לרגל 50 שנות המדינה, רעשה המדינה בעקבות התנגדות החרדים להופעת להקת המחול "בת שבע", והרשימה עוד ארוכה.

1
מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

ישראל תכננה חגיגות גדולות גם עבור שנת העשור שלה, 1958. תוכננו מאות חגיגות מקומיות בערים וביישובים, הוטבעו מטבעות ומדליות מיוחדות, נחגגו פסטיבלים, הגיעו תיירים, ואפילו נוסד חידון התנ"ך העולמי. גולת הכותרת בתוכניותיה של הוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך חגיגות העשור הייתה "תערוכת העשור" – יריד ענק שבו הוצגו יצירות אמנות מכל התחומים, חידושים טכנולוגיים שפותחו בישראל, וביתנים מיוחדים של החברות הישראליות המובילות במשק.

1
נשים בוחנות את דוכן חברת "תלמה". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה
1
דוכן חברת "טנא". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה

החגיגות נחלו הצלחה גדולה. חידון התנ"ך נעשה מסורת. עשרות אלפי תיירים הגיעו לארץ בשביל לחזות באירועים המיוחדים ובחגיגות, וגם התערוכה הצליחה למשוך המוני מבקרים. מה ראו בה למשל? ממש הכול מכל. מעיון בקטלוג התערוכה אפשר לראות כמה חברות הציגו את מרכולתן ביריד. באגף הלאומי הוצג שריד מן המגילות הגנוזות ופסל המתאר את מבנה המשטר הדמוקרטי של המדינה. מהולנד יובא במיוחד "עוגב מים": כלי שנגינתו לוותה בסילוני מים צבעוניים. את הילדים יכולים היו לשלוח בינתיים ליהנות מקרוסלות וגלגל ענק שהוצבו במתחם.

1
נשף תערוכת העשור בשבוע האחרון להצגתה. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
1
כרזה צבעונית שהופצה לקראת יום העצמאות. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אבל כאמור, פטור בלא כלום אי אפשר, וגם על האירוע החגיגי (והמוצלח! 200 אלף מבקרים) העיבו כמה תקלות ושערוריות. הגדולה שבהן הייתה פרשה שהעלתה שאלות על צנזורה, מערכת היחסים בין אמנים לבין הממשל והשימוש בתערוכה לצורכי תעמולה. לקראת הקמת התערוכה, הזמינה המדינה כמה עבודות אומנות שיוצגו בביתנים. אחת מהן הייתה ציור בשם "עֹצמה" שצייר האמן יוסף זריצקי, ציור שהוצב במקום מרכזי באחד הביתנים הבולטים. ערב פתיחת התערוכה סייר במקום ראש הממשלה דוד בן גוריון, שלא אהב את הציור המופשט. מנכ"ל התערוכה, טדי קולק, מיהר להעביר אותה למיקום בולט פחות, מה שגרר זעם מצד הצייר עצמו וגם מצידם של עיתוני האופוזיציה, שחלקם כינו את ההחלטה "סטליניזם".

1
מתוך העיתון מעריב, 20 ביוני 1958

התקלה המבדרת יותר בתערוכה התרחשה כבר בערב הפתיחה. כיאה לתערוכה החגיגית ביותר, הדובדבן שבקצפת חגיגות שנת העשור של ישראל, נקבע כי את התערוכה יפתח נשיא המדינה יצחק בן־צבי. בטקס החגיגי היה אמור בן־צבי להכריז "ויהי אור", ולמשוך בידית שתדליק בבת אחת 15 אלף נורות חשמל. בפועל, הנורות נדלקו לאיטן והאפקט המרשים כנראה ירד לטימיון. כך דיווחו על התקרית בעיתון "מעריב" שיצא למחרת:

1
מתוך "מעריב", ה-6 ביוני 1958. לידיעה המלאה לחצו כאן
1
נשיא המדינה יצחק בן־צבי ואשתו רחל ינאית בן־צבי במתחם התערוכה. צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

התערוכה הוצגה במתחם בנייני האומה בירושלים במשך יותר מחודשיים. עם פירוקה הגיעו לסיומן חגיגות העשור המרהיבות. ישראל המשיכה הלאה, אל העשור השני שלה, שבו הספיקה להיפרד סופית מראש הממשלה הראשון והמייסד שלה, סבלה ממיתון עמוק וגם יצאה למלחמה השלישית מול שכנותיה. מצעד צה"ל שחגג עשרים שנות מדינה עבר כבר גם במזרח ירושלים.

בונוס לסיום:

מי שלא מסתפק רק בתמונות, יכול לראות כאן קטע וידאו קצר שצולם בתערוכה עבור "יומני גבע" ובאדיבות ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג.

 

כתבות נוספות:

בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

"המערה החשמלית" של "ההגנה"

חלומות או הזיות? תוכנית השלום הנשכחת של אורי אבנרי

אוסף כרזות ההסתדרות בעיצוב האחים שמיר

הכרזות שהודבקו על לוחות המודעות ברחובות או במקומות העבודה היו אמצעי תקשורת של ההסתדרות אל חבריה ואל קהל רחב יותר

מתחילת דרכה, ב-4 בדצמבר 1920, היו למייסדי הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל שאיפות מעל ומעבר לאיגוד מקצועי שנועד להגן על זכויות חבריו. מטרה מרכזית הייתה בניית תשתית התיישבותית של הציבור היהודי באמצעות התיישבות עובדת, שכונות פועלים ופיתוח מפעלים חיוניים כמפעלי מים, תחבורה, מזון, בנייה וקליטת עלייה.

ראשי ההסתדרות היו ערים לצורך לגייס את חבריה למשימות אלו. אמצעי התקשורת בשנים הראשונות היו מצומצמים. רק למעט בתי אב היו אמצעים לרכוש מינוי לעיתון או מקלט רדיו. הפלקט שהודבק על לוחות המודעות ברחובות או במקומות העבודה היה אמצעי להגיע לקהל הרחב ביותר – גם מעבר לחברים הרשומים בהסתדרות. גם עיתוני ההסתדרות 'דבר ו'אמר' נזקקו לפרסום חוצות כדי לקדם את תפוצתם.

האחים גבריאל ומקסים שמיר התמחו בעיצוב כרזות בסטודיו שלהם בריגה, לטביה. עם עליתם ארצה באמצע שנות ה-30 פתחו סטודיו בתל אביב. בין העבודות הראשונות הייתה כרזה ליריד המזרח וכרזות 'הפועל' – אגודת הספורט של ההסתדרות. הקשר שלהם עם ההסתדרות על כל ענפיה נמשך 40 שנים.

 

 

פעמיים בכל שנה היו מאמצי יחסי הציבור של ההסתדרות מרוכזים בימי חג: אחד במאי – חג הפועלים הבינלאומי, יום ההסתדרות – יום השנה לייסוד ההסתדרות. שני המועדים נחגגו בתהלוכות, עצרות, מסיבות ואירועים משפחתיים. המסרים העכשוויים של ההסתדרות באו לביטוי בכרזות.

התכנים והעיצוב של כרזות אחד במאי שיקפו את אופייה הייחודי של ההסתדרות: רק כרזה אחת מוקדשת לערך של איגוד מקצועי – ערבות הדדית. יתר הכרזות מעבירות מסרים לאומיים: עצמאות, עלייה, ביטחון.

בכרזות יום ההסתדרות באו לידי ביטוי המשימות של איגוד מקצועי: גיוס חברים, הגנה על העובדים ושותפות במאבק. אך גם בחגה של ההסתדרות השתקפו משימות לאומיות – ביסוס המדינה וביטחון.

שמיר עבדו עבור מועצת הפועלות ועבור כתב העת 'דבר הפועלת' ושילבו דמויות נשים בכרזות לצד פועל התעשייה והחקלאי.

בתקופת המדינה-בדרך נטלה על עצמה הסתדרות העובדים משימות אופייניות לממשלה, לצד ממשלת המנדט ובמקביל לסוכנות היהודית, ובחלקן – המשיכה כך גם בעשורים הראשונים של המדינה. בשנות העלייה הגדולה נרתמה ההסתדרות לבניית שיכונים לעולים ולימודי עברית. בימי הצנע השתתפה ההסתדרות במאבק של משרד האספקה בשוק השחור ועידוד מעבר מן העיר אל החקלאות. בשנים הקשות של המאבק בהסתננות נחלצה לעזרת יישובי הספר.

האחים שמיר, מעצבי סמל המדינה, שילבו באופן טבעי את יצירתם בכרזות אחדות, בסגנון ריאליסטי או סימבוליסטי, כמו גם את הדגל הלאומי בשני הסגנונות; ובכך שיקפו את ההזדהות של הסתדרות הפועלים עם הלאום.

 

כל הכרזות בכתבה הם מאוסף האחים שמיר, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

שירה | פֶּרֶץ סילוני כחום היום

שירים מאת נועם דרומי, דלילה מסל גורדון ויורם חורש

נעמי טנהאוזר, אורזלי והפעמון (מתוך ספר ילדים שוויצרי), פלסטלינה על קרטון, 23X17 ס"מ, 2018

.

נועם דרומי

כל המדורות שדלקו בעולם דלקו בתוך הבטן שלי

לִהְיוֹת בַּכִּיס הַקָּטָן שֶׁל אֱלֹהִים.
הַסַּקְרָנוּת לִחְיוֹת וְהַצִּפִּיָּה
עוֹלָה בְּכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר, וְהִיא
עוֹלָה גַּם עַל מְצוּקוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרוֹת
וְחוֹזְרוֹת כִּי
פִּשְׁפַּשׁ הַלֵּב פָּתוּחַ תָּמִיד עַד
קְצֵה הַקָּצֶה.

וְהַפִּשְׁפָּשׁ מֻקַּף יַסְמִין, אַלְמוֹגָּן, קִדָּה וְכָל רֵיחָם
וּפַעֲמוֹן תָּלוּי שָׁם גַּם.
וּבַכִּיס הַקָּטָן תְּפִלּוֹת גְּדוֹלוֹת
הַסַּקְרָנוּת לִחְיוֹת, הַבַּקָּשָׁה לְאַהֲבָה –
שֶׁתִּגְדֹּשׁ אֶת כָּל סְאַת הַלֵּב
וְהַפַּעֲמוֹן וְהָעִנְבָּל בְּתוֹכוֹ, שֶׁיִּפָּגְשׁוּ, שֶׁיִּתָּקְלוּ גַּם אִם בְּיַד הַגּוֹרָל, בְּמִקְרֶה, בְּטָעוּת, וּמֵעֵת לְעֵת –
שֶׁיְּצַלְצֵל.

וּמֵהַכִּיס הַקָּטָן מְנַצְנְצִים
חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים.

 

נועם דרומי, אחות מוסמכת במרפאה אזורית ובעלת תואר ראשון בסיעוד, גרה בגולן ועוסקת בפרמקלצ'ר, קיימות וסביבה. השיר מתוך ספר בכתובים.

.

.

דלילה מסל גורדון

מראת הכיס של הנמלה הקטנה בעולם

הָעוֹלָם הַמְּקוֹרִי אָבַד
וְנִגְנַב בַּד־בְּבַד עִם הַיָּרֵחַ
שֶׁנִּמְצָא בַּכִּיס הַקָּטָן
שֶׁל הַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה
בָּעוֹלָם
שֶׁהִיא כָּאֵם הַקְּדוּמָה
הַמִּינְיָאטוּרִית.

.

1
פַּעַם מְכַשֵּׁפָה כָּעֲסָה עַל הָעוֹלָם בְּאֹפֶן כְּלָלִי
וְלֹא בְּאֹפֶן סְפֵּצִיפִי וּנְקֻדָּתִי,
וְלָכֵן הָרְסָה בִּבְעִיטָה
עִם צִפֹּרֶן שְׁבוּרָה, קָשָׁה וִיבֵשָׁה,
אֲבָל עָבָה כְּמוֹ זְגוּגִית עָבָה
שֶׁל מִשְׁקָפַיִם,
בִּנְיָן עַל כָּל יוֹשְׁבָיו.

.

2
אֲבָל הַבִּנְיָן נִשְׁאָר עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ
כִּי הוּא הָיָה בִּנְיָן אֲמִתִּי
שֶׁלֹּא הֵגִיב לִמְכַשֵּׁפוֹת כָּמוֹהָ
שֶׁקַּיָּמוֹת בְּעוֹלַם הַדִּמְיוֹן בִּלְבַד
וְגַם לֹא לְמִפְלְצוֹת־יָד קְטַנּוֹת כָּמוֹהָ
שֶׁאֶפְשָׁר לְאַגְרֵף אוֹתָן בְּאֶגְרוֹף מְמֻצָּע.

אֲבָל נִשְׁמַט וְנָפַל בַּחֲלוֹם.

 

דלילה מסל גורדון, ילידת ארגנטינה 1968, למדה קולנוע וספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה ראו אור בבמות שונות, בהן עיתונות הכתובה וכתבי העת שבו, מאזניים, קפל ועִתון 77. פרסמה שלושה ספרי שירה: "הלשון הגדולה של אימא" (אבן חושן, 2015), שזיכה אותה בפרס למשוררים בתחילת דרכם, "ספר שמואלה" (אבן חושן, 2016), ו"החיים העצובים של עמיקם ומתתיהו" (אבן חושן, 2018), וכן שני ספרי ילדים. ספר שיריה הרביעי, "תותי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות", עתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת אבן חושן.

.

.

יורם חורש

מתוך המחזור "נימפות המים" 

נימפת המזרקה 

פֶּרֶץ־סִילוֹנִי כְּחֹם הַיּוֹם גּוֹאֶה
נְתָזָיו שׁוּב מִשְׁתַּבְּרִים בְּאוֹר־הַשֶּׁמֶשׁ
עַל לֶחְיָהּ שֶׁל הַנִּימְפָה הָאוֹר תּוֹעֶה
לְהוֹסִיף וּלְעַטֵּר לַיּוֹם עוֹד נֶמֶשׁ

בָּהּ דְּרָכִים שׁוּב סוֹאֲנוֹת לְהִתְעַלּוֹת
בְּשִׁקְשׁוּקֵי־מֵימֶיהָ הַמִּתְרַעְנְנִים
בַּסֻּלָּם כְּבָר נִסְפָּרוֹת הַמַּעֲלוֹת
הִנֵּה הֵן מַשִּׁילוֹת אֶת אוֹבֵךְ־הַשָּׁנִים

וּכְמוֹ תְּפִלָּה אֵל עַל שָׁבָה וְנִשָּׂאָה
לְשַׁחַק־מְרוֹמִים וְשׁוּב מוּטַחַת
לֹא תְּוַתֵּר בַּטּוֹב, לֹא תִּוָּאֵשׁ בָּרַע
אֶת הָאֲוִיר הַדַּל הִיא שׁוּב פּוֹלַחַת

אוֹסֶפֶת מֵחָדָשׁ מִכֹּל אֲשֶׁר נִפְרַע
וְשָׁבָה לְהָבִיס תְּבוּסָה נִצַּחַת

.

נימפת האגם 

בַּאֲגַם־הַזְּמַן בָּבוּאָתְךָ נֶחְתֶּמֶת
בִּרְאִי־יַמַּת־הַמַּיִם הַנִּקְוִים
בְּמַאֲגַר־תּוֹדַעַתְךָ הַנֶּאֱטֶמֶת
הַגֹּמֶא וְהַסּוּף נֶעֱזָבִים

וּבְעֵינֵי־הַבְּדֹלַח שֶׁל נִימְפַת־הַיָּם
סְגוּרוֹת וּנְעוּלוֹת כָּל הַדְּלָתוֹת
וְאֵין מִי שֶׁיַּבְחִין אַיֵּה הַנֶּעְלָם
וְאֵין מִי שֶׁיָּרִים מֵאַשְׁפַּתּוֹת

וְהִיא מַכָּה גַּלִּים בִּפְנֵי הַהִשְׁתַּקְּפוּת
נָפְשָׁהּ שׁוּב לְחַלֵּץ אֶל הַחוֹפִים
וּבַמִּקְוֶה הִיא אַף טוֹבֶלֶת בִּתְכִיפוּת
כְּדֵי לְהַדְחִיק וּכְדֵי לִדְחֹק סוֹפִים

וְהַשֵּׁדִים שֶׁבְּרֹאשָׁהּ תְּאֵבֵי־צְפִיפוּת
נֶאֱחָזִים הֵמָּה וְשׁוּב מַרְפִּים

 

יורם חורש, בן 56, מלונאי, מתגורר באילת. שיריו פורסמו בכתבי העת משיב הרוח, הו! והליקון.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שמואל מוניץ, עירית אבני כהן ודותן ברום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן