על הספרייה הלאומית הוטל לאסוף, לשמור ולטפח את אוצרות העם היהודי, והמשימה הזאת היא לעיתים רחבה יותר ממה שנדמה. זהו המקרה בפריט הייחודי שאנו מציגים כאן: מברשת שיער.

איך הגיעה מברשת פשוטה, גם אם בת כ-150 שנה, כזאת עם ידית מעץ וסיבים קשים למגע, אל אוספי הספרייה הלאומית? לא רבים יודעים שעם ארכיונו של אדם שמופקד באוספי הספרייה, לעיתים נשמרים גם חפצים מסוגים שונים. ואכן, ארכיונו של בעל המסרק, איש ההשכלה, המשורר, הסופר והעורך פרץ סמולנסקין, שמור בספרייה הלאומית. אבל למרבה ההפתעה, גם עובדה זו אינה מתארת היטב את סיפורה של המברשת. פריט הטיפוח לא הגיע עם כל הארכיון של סמולנסקין, אלא נשלח בנפרד במיוחד לירושלים, וכך התגלגל לספרייה והתאחד עם הארכיון הספרותי של אחד מגדולי סופרי ההשכלה העברית.

סמולנסקין היה מאנשי ההשכלה העברית הבולטים ביותר, בוודאי במזרח אירופה. הוא היה מראשוני הטוענים שלעם היהודי זכויות לאומיות והקדים אף את תנועת חובבי ציון, שמאוחר יותר היה לאחד מראשיה. הוא טען שהשפה העברית היא מרכיב יסוד בזהותו של העם היהודי, ואכן, סמולנסקין כתב בעברית שירים וסיפורים, וייסד ירחון עברי בשם "השחר". בירחון זה פורסמו כתבים של יהודה לייב גורדון ומשה לייב לילינבלום, ושם פורסמו גם מאמריו הראשונים של אליעזר בן יהודה שקראו להחייאת השפה. סמולנסקין עודד תרגומים לעברית של יצירות מופת מספרות העולם. בין לבין כתב בעצמו כמה רומנים עד מותו בטרם עת בשנת 1885, בעת ששהה בעיירת הנופש מראנו שבהרי טירול.

אלמנתו של סמולנסקין, לאונורה, האריכה ימים רבים אחריו. היא הכירה בערכו של בעלה, והקדישה מזמנה כדי להעביר את ארכיון כתביו  לידי מה שכונה אז "בית הספרים הלאומי בירושלים". בעזרתו של מנהל הספרייה דאז, ד"ר הוגו ברגמן, שביקר בווינה, הועברו הכתבים לירושלים.

ועם כל זכויותיו הרבות של סמולנסקין, מה בין מורשת ספרותית מכובדת לבין מברשת שיער פשוטה? ובכן, סמולנסקין היה סלבריטאי עוד בחייו. זאת ועוד, סמולנסקין היה – שפטו בעצמכם – בחור נאה ומטופח ביותר. לאור חשיבותו כאחד ממייסדי הלאומיות היהודית ומראהו החיצוני המרשים, נראה כי מי מארכיונאי הספרייה האמין שמברשת השיער שלו ראויה לשימור. "זה כמו המסרק של אלביס", צוחק החוקר והארכיונאי, ד"ר גיל וייסבלאי. "ברור שייחסו לזה חשיבות". על פי ההערכות, לא ידעה לאונורה כיצד להעביר את המברשת לירושלים. היא פנתה למשרדי הקרן הקיימת בווינה ודרכם נשלחה המברשת. היא עדיין שמורה במעטפה המקורית שלה. "למעשה המברשת הגיעה עוד לפני הכתבים עצמם, כבר ב-1915 – זמן מלחמה!", מספר ד"ר וייסבלאי. "סמולנסקין נפטר כבר שלושים שנה קודם לכן, והמברשת עדיין הייתה בבית. הארכיון עצמו הועבר לספרייה רק בעשור לאחר מכן", הוא מוסיף.

נסיים אולי בכמה מילים על סיפור קבורתו של סמולנסקין, שלא נהנה מיד ממנוחה נכונה. על פי הדיווחים, אל הלווייתו של הסופר הפופולרי בעיר הנופש שבה נפטר הגיעו מעט מאוד משתתפים. רק לאחר כמה שנים, כך מספרים, הוצבה מצבה מכובדת על קברו שם. אך בזאת לא בא הסיפור אל סופו. שנים ארוכות לאחר מכן, ב-1952, פעלו המשורר דוד שמעוני, יו"ר הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, ושר החינוך בן־ציון דינור, להעלאת עצמותיו של סמולנסקין לישראל. בעקבות המסע אף נפוצו שמועות כי עצמותיו של המשכיל הוצאו מקברו לפני כן ללא רשות. על כל פנים, סמולנסקין – הוא ולא אחר אנחנו מקווים – נטמן מחדש בטקס חגיגי בהר המנוחות. האזור שבו נקבר היה אמור להיות "הפנתיאון" הישראלי שבו ייקברו גדולי הרוח של העם היהודי. כך לדוגמה, נקברו בו גם כותב "התקווה", נפתלי הרץ אימבר, והמזרחן והאספן (הקשור בעבותות לספרייה הלאומית) אברהם שלום יהודה, שגם עצמות שניהם הועלו לארץ לאחר שנקברו בראשונה בחו"ל. אומנם התוכנית הזאת עלתה בתוהו, אך את מצבתו של סמולנסקין עוד ניתן לראות שם. על המצבה המקורית חרוטות שורות שכתב אחיו של הסופר, ליאון סמולנסקי. לצידן הונח לוח אבן שהוסיפה ממשלת ישראל ועליו גם שורות משירו של יל"ג "לנשמת ע‏ֹשה השחר", שיר שפורסם כשנתיים לאחר מותו של המשכיל הדגול.

זהו סיפורה המיוחד של מברשת שיער אחת, בעלת ידית עץ וסיבים קשים, שהתמזל מזלה לסרק את שיערו של אחד מאבות הספרות העברית החדשה. כעת נותר לנו רק לבחון האם ניתן גם לשבט את הסופר המפורסם בעזרת שערות שאולי נותרו על המברשת העתיקה, בת המאה וחמישים שנה.

כתבות נוספות

"רם, הו, רם! בשל מה אתה רם!"

כך יצאה לאוויר העולם המקראה הראשונה בעברית: "אבטליון"

המשכיל היהודי שקרא להקים מערכת חינוך מודרנית

ב-15 במאי 1905 הוקמה לאס וגאס במדינת נבדה. לא הייתה זו עוד עיר טיפוסית – בארבעים שנותיה הראשונות הייתה לאס וגאס עיירה דלילת אוכלוסין הממוקמת במדינה מדברית ומאובקת. הדורות הראשונים של מתיישבי העיירה לא היו מעלים בדעתם את גן העדן התיירותי שתהפוך עיירתם להיות.

היה זה רק בשנת 1946, בתום מלחמת העולם השנייה, כשארצות הברית נכנסה לעידן חדש. אם מלחמת העולם השנייה הביאה עימה הרס וחורבן טוטאלי לחלקים נרחבים באירופה ובאסיה, כלכלת המלחמה של ארצות הברית דווקא עוררה את המשק האמריקני של תקופת "השפל הגדול" והביאה איתה שגשוג חסר תקדים. המאה האמריקנית נפתחה בבום כלכלי אדיר, ומעמד הביניים יכול היה סוף סוף ליהנות מהחיים הטובים שהיו שמורים עד אז רק לעשירי אמריקה, שכללו בין היתר פעילויות מפוקפקות דוגמת הימורים, זנות וצריכת אלכוהול וסמים.

מרבית מקומות ההימורים הלא חוקיים הוחזקו בידי הסינדיקט האמריקני – ארגון גג של העולם התחתון האמריקני שנוהל על ידי לאקי לוצ'יאנו, מהגר איטלקי, ומאיר לנסקי, מהגר יהודי-רוסי. בתי ההימורים והקזינו מוקמו בשני מקומות מרכזיים: מיאמי וקובה. החידושים הטכנולוגיים בתעופה הפכו את אמריקה לקטנה יותר, והעובדה שנבדה הייתה המדינה היחידה בארצות הברית בה היו ההימורים חוקיים הציבה אותה על מפת ההשקעות של העולם התחתון.

אחד מהחשובים והאכזריים שבאנשי העולם התחתון באמריקה, בני "באגסי" סיגל, יצא כבר בשנת 1941 לתור את נבדה בתקווה למצוא מיקום אידיאלי שיוכל להפוך לבירת ההימורים החוקית של המדינה. תחילה לא העלו הגישושים של באגסי דבר: למרות שזיהה את לאס וגאס כמיקום פוטנציאלי, בעליו של הקזינו הראשון בעיר סירב להצעותיו של הגנגסטר היהודי לקנות את חלקו. לבסוף מצא באגסי את המוכר הנכון, ובשילוב של פיזור דולרים ואיומים רכש מלון הימורים קטן בעיר התחתית. מאיר לנסקי לא היה שותף לאופטימיות המתפרצת של חברו הוותיק לגבי עתידה של העיירה המאובקת בה ביקר, אך החליט לתמוך בו ולצרף אנשי פשע נוספים כמשקיעים.

מרגע שהחל לעבוד על הפרויקט, לא ידעה ראוותנותו של באגסי שובע: הוא עיצב בעצמו את סוויטת הפאר, צייד את כל חדרי המלון ברהיטים משובחים ושכר את המעצבים הטובים ביותר שיכול היה לקנות בכסף. מעל הכל הוא השקיע בקזינו ובבר – מקורות ההכנסה העיקריים, כך האמין, של המלון החדש – 'הפלמינגו'.

כבר בחודש הפתיחה התגלו חששותיו של לנסקי כמוצדקות. לאס וגאס אמנם התפתחה עם השנים והתרחקה מדימויה כעיירה מאובקת ושכוחת אל, אך לא היה בכוחה למשוך תיירות קבועה משהסתיים חג המולד – התאריך שנקבע לפתיחה החגיגית. תוך חודש ימים נסגר מלון 'הפלמינגו'. ההפסדים לבית המלון ולמשקיעים הזועמים של סיגל היו כבדים. הגנגסטר סירב להתייאש, וכדי לחזור ולעלות על הסוס הוא לווה סכומי כסף נוספים מבנקים וממשקיעים חיצוניים והכפיל את ההשקעה המקובלת במלון בעיר – שעמדה על כמיליון דולר. המימון הסופי והמרכזי הגיע שוב מגורמים בעולם התחתון היהודי. הפעם התווספה בצד המימון ההתראה הבאה: 'הפלמינגו' צריך להחזיר את ההשקעה ולהניב רווח נכבד למשקיעים, וָלא…

באגסי נפנף את האיום המרומז והשקיע את הכסף בשיפוצים נוספים למלון, אולם עסקי הקזינו של לאס וגאס עדיין סירבו להמריא. תחילה חשב באגסי שמדובר בתקופה חלשה שתחלוף, אך ככל שנערמו ההפסדים הוא התקשה להתעלם מהאמת המרה – העסק פשוט לא עובד. שותפיו (שגם חשדו בכך שחיבל בעסקת סמים) השתכנעו שחברם משכבר גונב אותם, או שפשוט איבד את יכולותיו העסקיות. תהיה אשר תהיה הסיבה – הפטרון של לאס וגאס הלך ונראה כמו נטל.

ב-20 ביוני 1947, האלימות שליוותה את חייו הביאה לבסוף לסופו. במהלך נופש בלוס אנג'לס נורה בני "באגסי" סיגל מטווח קצר בראשו ומת במקום. תמונת גופתו התפרסמה בארצות הברית ומשם הופצה ברחבי העולם. בשבועות ובחודשים לאחר ההתנקשות, התפרסם סיפורו של הגנגסטר היהודי שבחר בעיירה מאובקת ודלילת אוכלוסין כבסיס לאימפריית הפשע שלו. הוא אמנם כשל במשימה שלו, אך במותו הוא תרם למוניטין המושחת והמסתורי של לאס וגאס, מוניטין שהפך אותה שנים ספורות לאחר מכן לעיר החטאים.

רק בשנת 1959, לאחר המהפכה הקובנית שהלאימה את בתי הקזינו של לנסקי וגנגסטרים נוספים ופגעה בעסקים נוספים במיאמי, מנהיג המאפיה היהודית באמריקה הפנה את תשומת ליבו לעיר שהייתה יקרה כל כך לחברו המנוח, לאס וגאס.

ומהי הזווית הישראלית בסיפור? ידוע שלנסקי, שהיה אחד מראשי העולם התחתון האמריקני, תרם ליישוב העברי בזמן מלחמת העצמאות, אך מעבר לכך – בשנות ה-70 אף ביקש להגר לישראל במסגרת חוק השבות בניסיון לחמוק מחקירה שנפתחה נגדו בבית. הוא ביקר בארץ מספר פעמים וזיהה במהלך מסעותיו את הפוטנציאל הטמון באילת, עוד עיירה חמה ומאובקת המרוחקת ממרכז המדינה, רק שהפעם היה מדובר בישראל.

ממשלת ישראל דחתה את בקשתו מחשש שנוכחותו תמשוך לארץ מעורבות של עולם הפשע האמריקני. האם בכך פספסה אילת את ההזדמנות להפוך ללאס וגאס של המזרח התיכון? כנראה שלעולם לא נדע. ללנסקי היה כמובן סיפור אחר לספר. בריאיון לעיתונאי דן רביב סיפר הגנגסטר הקשיש שכל שרצה בשנות הפרישה שלו הוא לחיות "בישראל, כמו כל יהודי אחר".