טיפוח אוצרות הרוח היהודיים הוא לא תמיד מה שחשבתם. איך התגלגלה מברשת השיער של אחד מגדולי המשכילים היהודיים אל הספרייה הלאומית?
על הספרייה הלאומית הוטל לאסוף, לשמור ולטפח את אוצרות העם היהודי, והמשימה הזאת היא לעיתים רחבה יותר ממה שנדמה. זהו המקרה בפריט הייחודי שאנו מציגים כאן: מברשת שיער.
איך הגיעה מברשת פשוטה, גם אם בת כ-150 שנה, כזאת עם ידית מעץ וסיבים קשים למגע, אל אוספי הספרייה הלאומית? לא רבים יודעים שעם ארכיונו של אדם שמופקד באוספי הספרייה, לעיתים נשמרים גם חפצים מסוגים שונים. ואכן, ארכיונו של בעל המסרק, איש ההשכלה, המשורר, הסופר והעורך פרץ סמולנסקין, שמור בספרייה הלאומית. אבל למרבה ההפתעה, גם עובדה זו אינה מתארת היטב את סיפורה של המברשת. פריט הטיפוח לא הגיע עם כל הארכיון של סמולנסקין, אלא נשלח בנפרד במיוחד לירושלים, וכך התגלגל לספרייה והתאחד עם הארכיון הספרותי של אחד מגדולי סופרי ההשכלה העברית.
סמולנסקין היה מאנשי ההשכלה העברית הבולטים ביותר, בוודאי במזרח אירופה. הוא היה מראשוני הטוענים שלעם היהודי זכויות לאומיות והקדים אף את תנועת חובבי ציון, שמאוחר יותר היה לאחד מראשיה. הוא טען שהשפה העברית היא מרכיב יסוד בזהותו של העם היהודי, ואכן, סמולנסקין כתב בעברית שירים וסיפורים, וייסד ירחון עברי בשם "השחר". בירחון זה פורסמו כתבים של יהודה לייב גורדון ומשה לייב לילינבלום, ושם פורסמו גם מאמריו הראשונים של אליעזר בן יהודה שקראו להחייאת השפה. סמולנסקין עודד תרגומים לעברית של יצירות מופת מספרות העולם. בין לבין כתב בעצמו כמה רומנים עד מותו בטרם עת בשנת 1885, בעת ששהה בעיירת הנופש מראנו שבהרי טירול.
אלמנתו של סמולנסקין, לאונורה, האריכה ימים רבים אחריו. היא הכירה בערכו של בעלה, והקדישה מזמנה כדי להעביר את ארכיון כתביו לידי מה שכונה אז "בית הספרים הלאומי בירושלים". בעזרתו של מנהל הספרייה דאז, ד"ר הוגו ברגמן, שביקר בווינה, הועברו הכתבים לירושלים.
ועם כל זכויותיו הרבות של סמולנסקין, מה בין מורשת ספרותית מכובדת לבין מברשת שיער פשוטה? ובכן, סמולנסקין היה סלבריטאי עוד בחייו. זאת ועוד, סמולנסקין היה – שפטו בעצמכם – בחור נאה ומטופח ביותר. לאור חשיבותו כאחד ממייסדי הלאומיות היהודית ומראהו החיצוני המרשים, נראה כי מי מארכיונאי הספרייה האמין שמברשת השיער שלו ראויה לשימור. "זה כמו המסרק של אלביס", צוחק החוקר והארכיונאי, ד"ר גיל וייסבלאי. "ברור שייחסו לזה חשיבות". על פי ההערכות, לא ידעה לאונורה כיצד להעביר את המברשת לירושלים. היא פנתה למשרדי הקרן הקיימת בווינה ודרכם נשלחה המברשת. היא עדיין שמורה במעטפה המקורית שלה. "למעשה המברשת הגיעה עוד לפני הכתבים עצמם, כבר ב-1915 – זמן מלחמה!", מספר ד"ר וייסבלאי. "סמולנסקין נפטר כבר שלושים שנה קודם לכן, והמברשת עדיין הייתה בבית. הארכיון עצמו הועבר לספרייה רק בעשור לאחר מכן", הוא מוסיף.
נסיים אולי בכמה מילים על סיפור קבורתו של סמולנסקין, שלא נהנה מיד ממנוחה נכונה. על פי הדיווחים, אל הלווייתו של הסופר הפופולרי בעיר הנופש שבה נפטר הגיעו מעט מאוד משתתפים. רק לאחר כמה שנים, כך מספרים, הוצבה מצבה מכובדת על קברו שם. אך בזאת לא בא הסיפור אל סופו. שנים ארוכות לאחר מכן, ב-1952, פעלו המשורר דוד שמעוני, יו"ר הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, ושר החינוך בן־ציון דינור, להעלאת עצמותיו של סמולנסקין לישראל. בעקבות המסע אף נפוצו שמועות כי עצמותיו של המשכיל הוצאו מקברו לפני כן ללא רשות. על כל פנים, סמולנסקין – הוא ולא אחר אנחנו מקווים – נטמן מחדש בטקס חגיגי בהר המנוחות. האזור שבו נקבר היה אמור להיות "הפנתיאון" הישראלי שבו ייקברו גדולי הרוח של העם היהודי. כך לדוגמה, נקברו בו גם כותב "התקווה", נפתלי הרץ אימבר, והמזרחן והאספן (הקשור בעבותות לספרייה הלאומית) אברהם שלום יהודה, שגם עצמות שניהם הועלו לארץ לאחר שנקברו בראשונה בחו"ל. אומנם התוכנית הזאת עלתה בתוהו, אך את מצבתו של סמולנסקין עוד ניתן לראות שם. על המצבה המקורית חרוטות שורות שכתב אחיו של הסופר, ליאון סמולנסקי. לצידן הונח לוח אבן שהוסיפה ממשלת ישראל ועליו גם שורות משירו של יל"ג "לנשמת עֹשה השחר", שיר שפורסם כשנתיים לאחר מותו של המשכיל הדגול.
זהו סיפורה המיוחד של מברשת שיער אחת, בעלת ידית עץ וסיבים קשים, שהתמזל מזלה לסרק את שיערו של אחד מאבות הספרות העברית החדשה. כעת נותר לנו רק לבחון האם ניתן גם לשבט את הסופר המפורסם בעזרת שערות שאולי נותרו על המברשת העתיקה, בת המאה וחמישים שנה.
כתבות נוספות
תגובות על כתבה זו