הגנגסטר היהודי שבלאס וגאס ייסד את מדינת ההימורים

בני "באגסי" סיגל קיווה להפוך את העיר המאובקת לאס וגאס לבירת ההימורים של ארצות הברית

ב-15 במאי 1905 הוקמה לאס וגאס במדינת נבדה. לא הייתה זו עוד עיר טיפוסית – בארבעים שנותיה הראשונות הייתה לאס וגאס עיירה דלילת אוכלוסין הממוקמת במדינה מדברית ומאובקת. הדורות הראשונים של מתיישבי העיירה לא היו מעלים בדעתם את גן העדן התיירותי שתהפוך עיירתם להיות.

היה זה רק בשנת 1946, בתום מלחמת העולם השנייה, כשארצות הברית נכנסה לעידן חדש. אם מלחמת העולם השנייה הביאה עימה הרס וחורבן טוטאלי לחלקים נרחבים באירופה ובאסיה, כלכלת המלחמה של ארצות הברית דווקא עוררה את המשק האמריקני של תקופת "השפל הגדול" והביאה איתה שגשוג חסר תקדים. המאה האמריקנית נפתחה בבום כלכלי אדיר, ומעמד הביניים יכול היה סוף סוף ליהנות מהחיים הטובים שהיו שמורים עד אז רק לעשירי אמריקה, שכללו בין היתר פעילויות מפוקפקות דוגמת הימורים, זנות וצריכת אלכוהול וסמים.

מרבית מקומות ההימורים הלא חוקיים הוחזקו בידי הסינדיקט האמריקני – ארגון גג של העולם התחתון האמריקני שנוהל על ידי לאקי לוצ'יאנו, מהגר איטלקי, ומאיר לנסקי, מהגר יהודי-רוסי. בתי ההימורים והקזינו מוקמו בשני מקומות מרכזיים: מיאמי וקובה. החידושים הטכנולוגיים בתעופה הפכו את אמריקה לקטנה יותר, והעובדה שנבדה הייתה המדינה היחידה בארצות הברית בה היו ההימורים חוקיים הציבה אותה על מפת ההשקעות של העולם התחתון.

אחד מהחשובים והאכזריים שבאנשי העולם התחתון באמריקה, בני "באגסי" סיגל, יצא כבר בשנת 1941 לתור את נבדה בתקווה למצוא מיקום אידיאלי שיוכל להפוך לבירת ההימורים החוקית של המדינה. תחילה לא העלו הגישושים של באגסי דבר: למרות שזיהה את לאס וגאס כמיקום פוטנציאלי, בעליו של הקזינו הראשון בעיר סירב להצעותיו של הגנגסטר היהודי לקנות את חלקו. לבסוף מצא באגסי את המוכר הנכון, ובשילוב של פיזור דולרים ואיומים רכש מלון הימורים קטן בעיר התחתית. מאיר לנסקי לא היה שותף לאופטימיות המתפרצת של חברו הוותיק לגבי עתידה של העיירה המאובקת בה ביקר, אך החליט לתמוך בו ולצרף אנשי פשע נוספים כמשקיעים.

מרגע שהחל לעבוד על הפרויקט, לא ידעה ראוותנותו של באגסי שובע: הוא עיצב בעצמו את סוויטת הפאר, צייד את כל חדרי המלון ברהיטים משובחים ושכר את המעצבים הטובים ביותר שיכול היה לקנות בכסף. מעל הכל הוא השקיע בקזינו ובבר – מקורות ההכנסה העיקריים, כך האמין, של המלון החדש – 'הפלמינגו'.

תמונתו של הגנגסטר בני "באגסי" סיגל

כבר בחודש הפתיחה התגלו חששותיו של לנסקי כמוצדקות. לאס וגאס אמנם התפתחה עם השנים והתרחקה מדימויה כעיירה מאובקת ושכוחת אל, אך לא היה בכוחה למשוך תיירות קבועה משהסתיים חג המולד – התאריך שנקבע לפתיחה החגיגית. תוך חודש ימים נסגר מלון 'הפלמינגו'. ההפסדים לבית המלון ולמשקיעים הזועמים של סיגל היו כבדים. הגנגסטר סירב להתייאש, וכדי לחזור ולעלות על הסוס הוא לווה סכומי כסף נוספים מבנקים וממשקיעים חיצוניים והכפיל את ההשקעה המקובלת במלון בעיר – שעמדה על כמיליון דולר. המימון הסופי והמרכזי הגיע שוב מגורמים בעולם התחתון היהודי. הפעם התווספה בצד המימון ההתראה הבאה: 'הפלמינגו' צריך להחזיר את ההשקעה ולהניב רווח נכבד למשקיעים, וָלא…

באגסי נפנף את האיום המרומז והשקיע את הכסף בשיפוצים נוספים למלון, אולם עסקי הקזינו של לאס וגאס עדיין סירבו להמריא. תחילה חשב באגסי שמדובר בתקופה חלשה שתחלוף, אך ככל שנערמו ההפסדים הוא התקשה להתעלם מהאמת המרה – העסק פשוט לא עובד. שותפיו (שגם חשדו בכך שחיבל בעסקת סמים) השתכנעו שחברם משכבר גונב אותם, או שפשוט איבד את יכולותיו העסקיות. תהיה אשר תהיה הסיבה – הפטרון של לאס וגאס הלך ונראה כמו נטל.

ב-20 ביוני 1947, האלימות שליוותה את חייו הביאה לבסוף לסופו. במהלך נופש בלוס אנג'לס נורה בני "באגסי" סיגל מטווח קצר בראשו ומת במקום. תמונת גופתו התפרסמה בארצות הברית ומשם הופצה ברחבי העולם. בשבועות ובחודשים לאחר ההתנקשות, התפרסם סיפורו של הגנגסטר היהודי שבחר בעיירה מאובקת ודלילת אוכלוסין כבסיס לאימפריית הפשע שלו. הוא אמנם כשל במשימה שלו, אך במותו הוא תרם למוניטין המושחת והמסתורי של לאס וגאס, מוניטין שהפך אותה שנים ספורות לאחר מכן לעיר החטאים.

רק בשנת 1959, לאחר המהפכה הקובנית שהלאימה את בתי הקזינו של לנסקי וגנגסטרים נוספים ופגעה בעסקים נוספים במיאמי, מנהיג המאפיה היהודית באמריקה הפנה את תשומת ליבו לעיר שהייתה יקרה כל כך לחברו המנוח, לאס וגאס.

מאיר לנסקי, מוטרד מההשתלטות הקובנית על עסקיו ומההצקות החוזרות והנשנות של משטרת מיאמי, מפנה את מבטו ללאס וגאס

ומהי הזווית הישראלית בסיפור? ידוע שלנסקי, שהיה אחד מראשי העולם התחתון האמריקני, תרם ליישוב העברי בזמן מלחמת העצמאות, אך מעבר לכך – בשנות ה-70 אף ביקש להגר לישראל במסגרת חוק השבות בניסיון לחמוק מחקירה שנפתחה נגדו בבית. הוא ביקר בארץ מספר פעמים וזיהה במהלך מסעותיו את הפוטנציאל הטמון באילת, עוד עיירה חמה ומאובקת המרוחקת ממרכז המדינה, רק שהפעם היה מדובר בישראל.

מאיר לנסקי מבקר בכותל, בניסיון לשכנע את רשויות ההגירה שמדובר בסך הכל ביהודי שמתגעגע הביתה (מתוך הספר: Meyer Lansky: Mogul of the Mob)

ממשלת ישראל דחתה את בקשתו מחשש שנוכחותו תמשוך לארץ מעורבות של עולם הפשע האמריקני. האם בכך פספסה אילת את ההזדמנות להפוך ללאס וגאס של המזרח התיכון? כנראה שלעולם לא נדע. ללנסקי היה כמובן סיפור אחר לספר. בריאיון לעיתונאי דן רביב סיפר הגנגסטר הקשיש שכל שרצה בשנות הפרישה שלו הוא לחיות "בישראל, כמו כל יהודי אחר".

מאיר לנסקי בריאיון עם העיתונאי הישראלי, דן רביב (מתוך הספר: Meyer Lansky: Mogul of the Mob)

חמדה בן-יהודה, סופרת הילדים הראשונה בעברית

קריירת הכתיבה של הרעיה המסורה ביותר בתנועה הציונית

תצלום דיוקנה של חמדה בן יהודה. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ברגע כן של צניעות לא אופיינית הודה אליעזר בן-יהודה בגבולות היכולת הספרותית שלו. האיש שחידש את המילה "רצינות", התמחה בסוגות הרציניות יותר. הוא חיבר שורה ארוכה של מאמרים מדעיים ופובליציסטיים, יצר את סוגת הכתיבה העיתונאית הצהובה בעברית, תרגם כמה יצירות מספרות העולם ושקד עד יום מותו על מילון היסטורי רב-כרכים. בכל הסוגות הללו התמחה בן-יהודה, ואת כולן שיכלל. הקושי שלו היה אחר.

לאחר כמה וכמה ניסיונות לא מוצלחים בכתיבת ספרות עברית לילדים, הודה העיתונאי והמילונאי: "אינני יודע לכתוב לילדים, חסר לי החוש הספרותי". בן-יהודה לא הסתפק בהודאה הזו ועשה מה שעשה בכל פעם שהרגיש שאיננו ערוך להתמודד עם משימה כלשהי – גייס את עזרת אשתו.

אליעזר בן יהודה עובד על מילונו הגדול. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

את חמדה יונס נשא אליעזר בן-יהודה לאישה בשנת 1892 לאחר מות אשתו הראשונה. בתום שנת אבל על מות דבורה, אם שלושת ילדיו, פנה בן-יהודה אל אבי אשתו המתה וביקש לשאת תחתיה את אחותה הצעירה. חמדה, שלימים התוודתה בפני בן-יהודה על אהבתה ארוכת השנים שלה אליו, אהבה שצמחה והתעצמה מאז שפגשה בו בהיותה נערה בת 15 בבית הוריה, הסכימה להיות לו לרעיה ואם חלופית לילדיו.

בתוך כחצי שנה מבואה ארצה רכשה חמדה ידיעה בסיסית בעברית, והחלה מסייעת לבעלה בפעילותו הספרותית. היא גידלה את ילדיו/ אחייניה כְּשלה, ילדה לבעלה שישה ילדים נוספים, ערכה לא פעם את כתיבתו ולאחר מותו המשיכה את פרויקט חייו – מילון בן-יהודה, עם בנה אהוד. מעל הכול, זכורה חמדה כמי שדאגה למנוע הסחות-דעת שפגמו בעבודת בעלה.

בכרך הראשון בספר "ספרות הילדים העברית: 1948-1900" מציין אוריאל אופק את העובדה המדהימה והנשכחת מעט: "כשנה לאחר שעלתה לארץ ב-1892", כתב אופק, "כבר ניסתה חמדה בן-יהודה את כוחה בכתיבת רשימות וסיפורים קצרים". אליעזר בן-יהודה הוא שסיפק את הדחיפה הראשונית לצעירה בת העשרים. בן-יהודה אומנם חיפש, ואף קיבל, רעייה מסורתית, אך הרגיש שצו-השעה ההיסטורי חִיֵּיב הרבה יותר מזה: השעה היא שעת דחק, ותחיית השפה זקוקה לקולות עבריים רבים ככל האפשר.

בן-יהודה האמין כי בכוחה של חמדה "להכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים לתוך העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטנות ודייקנות במקום מליצה נפרזת" – אותה רגישות וגמישות שחסרו בכתיבתו הספרותית. חמדה, שהעידה על עצמה כמי שחסרה כל נטייה ספרותית, הכניסה לספרות העברית המתחדשת את כל זאת ועוד: למעשה, שני כתרים קשרו החוקרים לראשה של חמדה בן-יהודה. אוריאל אופק הכתיר אותה לסופרת הילדים העברית הראשונה בארץ-ישראל. נורית גוברין הוסיפה שהייתה העיתונאית העברית הראשונה בארץ, וייתכן שבכלל.

מעת לעת נמתחה ביקורת על כתיבתה הפובליציסטית של חמדה, וכן על סיפוריה למבוגרים. סיפוריה לילדים, לעומת זאת, זכו בשבחים והתחבבו על קוראות וקוראים צעירים רבים. מה מצאו הקוראים הצעירים בעשרים הסיפורים שחיברה לילדים? חמדה, שבניגוד גמור לבעלה התחנכה על ברכי ספרות הילדים האירופאית (בייחוד אהבה את סיפורי הנס כריסטיאן אַנדֶרסֶן), הייתה היוצרת העברית הראשונה ש"ציירה", בלשון התקופה, סצינות מחיי היום-יום של ילדי היישוב העברי.

"מחיי הילדים בארץ ישראל" מאת חמדה בן-יהודה, הוצאת תושיה, תרס"ג/ 1903

קשה לזלזל בגודל החידוש, בייחוד בהתחשב בכך שסיפוריה התפרסמו לראשונה באירופה. הוצאת "תושיה" היא שהוציאה לאור את קובץ הסיפורים הראשון מאת חמדה בשנת תרס"ג/ 1903, "מחיי הילדים בארץ ישראל" שמו. הספרון שבו 24 עמודים ראה אור בוורשה וכלל שלושה סיפורים קצרים, כתובים בעברית קולחת וביד אומן. מרבית סופרי הילדים העבריים באותה תקופה, וכאן אפשר להביא את מעשיות ילדי "החדר" של יהודה שטיינברג כדוגמה מייצגת, כמעט שלא עסקו בהווה העברי המתחדש בארץ. עד חמדה בן-יהודה יכלו ילדי הגולה לקרוא על נערים דוברי עברית המתרוצצים בארץ רק ב"אהבת ציון" של אברהם מאפו – הרומן העברי הראשון שעלילתו מתרחשת בימי התנ"ך הרחוקים.

סיפורי חמדה לילדים הקסימו את הקוראים הצעירים והמבקרים המבוגרים באותו שילוב ייחודי לה של היום-יומי והאגדי. "ישראל", הסיפור הפותח את הקובץ, מוקדש לפגישת ישראל בן השש, ה"שונה בכל מיתר הילדים בני גילו", עם העיר ירושלים.

סבו של ישראל נולד וגדל בירושלים "ולא עזב את עיר הקדש, אף ליום אחד אף לשעה אחת, אף לרגע אחד". אביו של ישראל "הלך בדרכי אביו ועוד הוסיף על חסידותו: הוא לא יצא חוץ לחומה ולא עבר מימיו אפילו את גבולות של "רחוב היהודים"." כשנולד ישראל נדר אביו נדר חמור אף יותר. הילד לא יעזוב את העיר, לא ייצא את החומות, לא יעבור את גבול הרחוב ולא גם מחצר ביתו "עד היותו לאיש".

התסבוכת הגיעה כשחגג הילד שש שנים. באחד מערבי תמוז, עת המלמד שנשכר ללמד את ישראל גמרא התנמנם על השולחן, יצא הילד ברגע של סהרוריות את החדר "ויתהלך בחדר אנה ואנה, שקוע במחשבותיו". טיולו הוביל את ישראל מחוץ לחצר הבית, אל רחובות העיר האסורה למראה.

"פתאום עמד משתאה ומשתומם מאד למראה עיניו: לפניו עמד עיר קטן מאד, התועה גם הוא כמהו ואבוד מאמו, והעיר יפה ונחמד, ושניהם כאחד קטנים ותמימים: עיני ישראל נטויות אל העיר, וראשו של זה נמשך אליו. שואל הושיט ידו הרכה ללטפו. והעיר מלקק את היד המלטפת ולהתפעלות ישראל לא היה קץ וגבול".

אביו, שהבחין בהיעדרות בנו ואף תפס אותו במעשה, היה נלהב פחות:

"שעה ארכה נשמעו מאחורי הדלת צעקות האב, המערבות בבכיות הבן ובקשות האם, אשר אך לשוא התחננה לפני האב, החסיד האכזר, להניח לבנו…"

למחרת, ובעקבות ההתרגשות של יום האתמול, נפל ישראל למשכב עם קדחת עזה ומת. השורות החותמות של הסיפור הן: "גם האב לוה את "קדישו" היחיד עד קצה "רחוב היהודים"."

בזיכרון ההיסטורי של התנועה הציונית זכורה חמדה בן-יהודה כמסורה שבנשים. כל חייה דאגה לבעלה ולילדיהם, ואף הייתה המעצבת החשובה ביותר של דימוי "מחייה השפה" שביקש בעלה לקבע בציבור. זאת הסיבה שסוף הסיפור הפותח את ספרה הראשון של חמדה בן-יהודה מרתק כל-כך.

על פניו, הביקורת ברורה: הסופרת מסתייגת משיטות החינוך של היישוב החרדי הישן, שביקר ונלחם באליעזר בן-יהודה ובמורשתו. היכרות עם שיטות החינוך של בעלה מלמד שאולי אחרת: אחרי הכול, האם התעקשות החסיד האכזר שונה בהרבה מהתעקשות אליעזר בן-יהודה בחינוך ילדיו, בייחוד בנו בכורו, התעקשות שהעלה על הכתב איתמר בן-אב"י בזיכרונותיו:

"דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים, מטעם פשוט מאוד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האווירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל כך עמל וסבלנות. מה עשה? עמד וקבע חוק בל יעבור, כי לא יניחני בשום פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כלשהם עם הילדים בסמטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה, האחת – תינוקת ספרדייה בת חצי שנה, והשנייה – אשכנזייה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז'רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

"אסור לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן," היה דברו לאמי. "צריך לשמור, שעד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך שאוזנו תקלוט רק את דיבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הציפורים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף-סוף לועזית לשונם, על כל פנים לא עברית."

"עם שחר עצמאותנו" מאת איתמר בן-אב"י, הוצאת הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן-אבי, תשכ"ב/ 1961

 

לקריאה נוספת:

רעות גרין, חמדה בן יהודה כמגלמת העברייה החדשה, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תשס"ז

מירב גרץ-רונן, חמדה בן יהודה: סופרת עיתונאית ומו"לית, ראשית חייה בארץ, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, 2000

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: 1948-1900 (כרך ראשון), הוצאת דביר, 1988

 

כתבות נוספות:

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

מכתב האהבה ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

מחרוזת שירים בגנותו של ישו

חוש הומור תמיד היה נשקם של החלשים. גם היהודים באיטליה של העת החדשה המוקדמת ידעו זאת, והשתמשו בפרודיות על טקסטים מוכרים כדי ללעוג לאמונה הנוצרית השלטת

1

העבודה בספרייה הלאומית יכולה להוביל אתכם לפינות נסתרות שלא דמיינתם. לא רק בגלל שבפנייה לא נכונה תלכו לאיבוד באיזה מסדרון שכוח, אלא גם כי בכל יום אפשר להיתקל בפריט נוסף שאפילו לא חשבתם שקיים. זה קרה לי כשבמהלך שיטוט מקרי בקטלוג, נתקלתי בכתב יד עם הכותרת המפתיעה: "שירים בגנותו של ישו". מתברר, כי מדובר בקובץ חיבורים עבריים שונים, שכולם עוסקים בעיקרי האמונה הנוצרית ובסיפור חייו של ישוע הנוצרי. החיבור כולו הועתק באיטליה במאה ה-18 ושמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

כמי שמכיר באופן שטחי את ההיסטוריה היהודית באירופה, שאלתי את עצמי כיצד הרשו לעצמם מחברים עבריים ללעוג לנביא הדת הנוצרית שבקרב מאמיניה הם חיו. שאלתי את חוקרי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, שהרימו עבורי את המסך על ז'אנר ספרותי שלם בתרבות היהודית של אירופה: ספרות הפולמוס הפרודית.

"חוש הומור תמיד היה ליהודים, וגם עזר שזה נכתב בעברית", מתבדח ד"ר עזרא שבט ממחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית. הפולמוס היהודי־נוצרי פירנס שורת כתבים ארוכה עוד בימי הביניים, כמו גם שורת דיונים פומביים שבשיאם נשרפו לעיתים ספרי תלמוד ויהודים אולצו להתנצר. לצד חיבורים מפורסמים כמו "ספר הכוזרי", שנועד להגן על עיקרי היהדות, כתבו לעיתים היהודים גם ספרים עוקצניים יותר כלפי יריביהם הנוצרים. לטובת העניין הם פנו לסוגה הפרודית.

בסיועו של ד"ר שבט למדתי שהפרודיות היהודיות המפורסמות ביותר קשורות לחג הפורים שבו הוצגו מסכתות שהגחיכו סיפורים מקראיים וכיוצא באלה לצורכי בידור. אך, כאמור, בחיבור הספציפי שאותו בחנתי נכרכו יחדיו אך ורק כתבים שנועדו להתווכח עם הנצרות. אפשר למצוא בו את "ספר תולדות ישו", שמספר מחדש חלקים מסיפורי הבשורות הנוצריות באופן פוגעני. כך למשל נטען בספר (שמחברו וזמן כתיבתו אינם ידועים) שישו נולד ממעשה ניאוף ואונס. קיומו של הספר היה ידוע לנוצרים עוד במאה ה-9, אך כיום לא קיימים כתבי יד שלו המוקדמים מהמאה ה-16. נראה שבשל תוכנו החתרני השתדלו היהודים לשמרו בחדרי חדרים.

1
קטע מתוך "ספר תולדות ישו" המספר את סיפור חייו של ישו באופן נלעג

לאחר מכן מופיע בקובץ החיבור הסאטירי "פלפול על זמן זמני זמניהם" שמשתמש בין השאר בפרודיה על ההגדה של פסח, כדי להלעיג את כתבי הקודש הנוצריים, הטקסים הקתוליים וחגיהם. החיבור מיוחס ליונה רפא הכהן ונכתב על פי ההשערות באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-17. הפירוט והדקדוק שבהם מתוארים הטקסים הנוצריים מעידים כי הכותב ככל הנראה חזה בהם במו עיניו. חלק מהחוקרים החשיבו את החיבור, שנקרא לעיתים "ההגדה של יונה רפא", כאחת מהפרודיות החשובות ביותר בספרות העברית. בסופו של החיבור מופיע "פזמון ישן לחכם א' פלוני אלמוני על אותו האיש" (כינוי לישוע הנוצרי). מדובר בפיוט "יהיו למוץ עובדי כמוש", פיוט הלועג לעובדי האלילים שחובר בידי הפייטן המפורסם ר' ישראל נג'ארה.

1
הפיוט "יהיו כמוץ עובדי כמוש" מאת ר' ישראל נג'ארה. השיר מושר עד היום במסורת יהודי בבל ומרוקו

מה שמוביל אותנו אל חלק חשוב אחר בקובץ המעניין הזה, וזה שמשך אותי אליו מלכתחילה, היה השימוש בפיוטים מוכרים כדי ללעוג לדת הנוצרית ולהתווכח עם עיקרי אמונתה. פיוטים מסוג זה הופיעו כבר בסוף המאה ה-15 באיטליה, אז חיבר אליהו חיים בן בנימין איש גנצאנו פרודיה על פיוט ליל השבת הפופולרי "יגדל אלוהים חי" (שחובר גם הוא באיטליה על ידי ר' דניאל בן יהודה הדיין). שירו נפתח במילים "יחדל אלוהים מת וישתכח זכרו, שמו וזמן מציאותו", התייחסות ברורה לישוע הנוצרי ולאמונה שלפיה הוא והאל חד הם.

גם בחיבור שלפנינו מופיעות מספר פרודיות דומות המתבססות על אותו הפיוט. ככל הנראה הפיוט הזה, וכפי שנראה גם "אדון עולם", היו כר פורה לפרודיות שעיקרן השמצתו של ישוע הנוצרי. כאן, בחיבור הזה, נמצאות שלוש גרסאות פרודיות ל"יגדל אלוהים חי". אחת מהן פותחת: "ישפל אליל איש מת וישתכח", אחרת נפתחת במילים "יחדל אליל לא חי וישתכח", והשלישית: "נקטל אליל לא חי ואיש טבח". כל השירים מתמקדים בנקודת מחלוקת עיקרית: ישוע מת ולא שב לתחייה. השניים הראשונים מיוחסים לשמשון כהן מודון, גם הוא משורר עברי מאיטליה של המאה ה-18. אל השלישית נגיע מיד.

1
"ישפל אליל איש מת וישתכח / שקר ונמנע הוא מציאותו….אינו אדון עולם וכל רואה / ירחיק גדולתו ומלכותו / נתלה מקולל זה והן עתה / פגר נבלה היא תמונתו". מתוך אחת הפרודיות על "יגדל אלוהים חי" בכתב היד

פיוט אחר נקרא "שיר שכולו יתד ברקתו של אותו האיש", וגם הוא לא בוחל במילים. הוא נפתח כך: "ברי לך אמת ברור ועל חמור שפת שרוק". בתחתית הפיוט מצורף "פירוש המילות" שמדגיש כי "חמור הוא נוצרי" לטובת מי שלא הבין את האנלוגיה. שיר ייחודי ובוטה פחות הוא "תלונת הביצה אשר נקבו אותה לצורך נוי סוכה". שם מדברת הביצה המנוקבת ומלינה: "בני דורי נקבוני / ועשו לי כמין זנב / ונפשי לקחו מני / תלאוני כמו גנב". מיד מתחתיו מופיעה התשובה המבטלת: "לצורך מה תלונתך…הלא סופך להישבר".

1
"חמור הוא נוצרי…" מדגיש "פירוש המילות" בתחתית הפיוט. בכותרת מסומנות המילים "אותו האיש" המתייחסות לישו

את הפיוטים הפרודיים הבאים יוכלו לזמזם ודאי גם קוראינו שלא נוטים לבקר בבתי הכנסת באופן קבוע: הם מבוססים על הפיוט הפופולרי אפילו יותר "אדון עולם". כך למשל נפתח אחד הפיוטים האלה במילים "שחוק עולם / אשר הושלך / לבור שאון / ביום צרה" ובהמשך – "והוא היה / והוא הווה / והוא יהיה / בתבערה".

1

כאן מגיעים לסופם ארבעת החיבורים הכרוכים בקובץ שעסקנו בו. אולם, בכריכה נותר דף ריק אחד אחרון, והוא קצת שונה. אין בו כותרת וברור כי הוא אינו שייך לכתבים האחרים. אפילו כתב היד שונה לחלוטין. נראה שאחד המעתיקים נהנה מהשירים שהובאו בקובץ והחליט, כמו ב"קרב" בין שני אמני היפ־הופ, לנסות את כוחו בכתיבת פרודיות משלו. הכותב האלמוני צירף גרסה פרודית נוספת לפיוט "יגדל אלוהים חי" שהזכרנו לעיל ("נקטל אליל לא חי ואיש טבח"), וגרסה חדשה גם ל"אדון עולם". הגרסה הזו השתמשה בפרטים הביוגרפיים הבוטים שמקורם ב"תולדות ישו" שהוזכר לעיל, וכבר בפתיחתה הלכה עד הסוף עם הבוטות: "אתון עולם אשר נולד / ברפת שור וצאן עדרה / לעת נעשה בכשפו כל / משיח אל שמו קרא".

1
פרודיה על "אדון עולם" המופיעה בסופו של החיבור. כתב היד שונה לחלוטין מזה של החיבורים הקודמים לו

המילים חריפות, ללא ספק, אך אפשר להסביר את היחס הנוקשה אל הנצרות. הצורך היהודי להיאבק בנצרות השולטת נבע כמובן גם מהמחלוקת הדתית העקרונית, אך גם מהנסיבות ההיסטוריות, בתקופה של רדיפות ושל המרות דת כפויות. אין פלא שקובץ כזה נמצא דווקא באיטליה, מקום שבו הקרבה ההדוקה בין יהודים לבין נוצרים במשך מאות שנים הדגישה לא רק את הדמיון בין הקהילות, אלא גם את ההבדל.

 

 

ביבליוגרפיה:

שירמן חיים, "לתולדות השירה והדראמה העברית", ירושלים: מוסד ביאליק, 1979

Israel Davidson. ’Parody in Jewish Literature.’New York: AMS Press, 1966

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הנוצרי שקבע את פריסת התלמוד

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

בואו לבשל היסטוריה!

בואו לבשל! אספנו לכם כמה מתכונים מובחרים מספרי הבישול שמצאנו בארכיונים שלנו! בתיאבון! השנה כולנו #מבשלים_היסטוריה

כ

אלפונס לוי, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

לכבוד ראש השנה, חג שבמרכזו ניצבת המסורת היהודית, ההתחדשות וחשוב מכל – המשפחה – מביאה הספרייה הלאומית כמה מהמתכונים המעניינים ביותר והעתיקים ביותר שנמצאים באוספיה, היישר אל שולחן החג שלכם. הספרייה הלאומית, בית לאוצרות התרבות והחוכמה של ישראל והעם היהודי, מבקשת לשמר ולהנגיש את האוצרות הללו לקהלים שונים ברחבי העולם.

אוסף הפריטים השמור בספרייה מספר את סיפורו של העם היהודי ושל מסעותיו ברחבי העולם, ובתוך כך גם את סיפורו של המטבח היהודי שהועבר מדור לדור לאורך מאות שנים.

 

רשימת קניות מהגניזה הקהירית

בין אוצרות הגניזה הקהירית נמצא מה שנראה במבט ראשון כמו רשימת קניות פשוטה שנכתבה על פיסת נייר. בחינה מעמיקה יותר חשפה שרשימת הקניות נכתבה למעשה בצידו האחורי של גט גירושין קרוע. באותו תקופה, היו כותבים את רשימות השניות על פי הצרכים למתכונים ספציפיים, כך שהרשימה היא בעצם סוג של מתכון.

 

הרשימה

סומק 3/8 (דירהאם)

טחינה ¼

שמן זית ושמן סומסום ¾

מלח ¼

שמן סומסום 1 5/8

עץ להסקה ¼

ג
טחינה מגניזת קהיר. הפריט שמור באוניברסיטת קיימברידג

להכנת מתכון מהרשימה, אנחנו ממליצים על הכנת טחינה מיוחדת בשימוש החלק העליון ברשימה. יש לערבב טחינה וסומק עם מעט מים, להוסיף מעט שמן, שומשום ומלח.

 

מתכונים יהודים מהמאה ה-18 בכתב יד מבוואריה

ספר הבישול הזה הגיע לידי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית, עם ארכיון קהילת אוטנזוס (Ottensoos), כפר בווארי קטן לא רחוק מהעיר נירנברג. הספר נכתב באותיות עבריות, אך השפה היא ניב גרמני עם "נגיעות" יידיש ועברית לאורך הכיתוב. כתב-היד מכיל שישים ותשעה מתכונים כשרים, אך לא כולם מאכלים יהודיים מובהקים.

 

גפילטע פיש

ג

קחו דג אחד, גדול או קטן. תנו לסוחר הדגים לפלט אותו, לנקות אותו ולהמליח אותו היטב.

הכינו את המילוי: קחו דג לבן קטן ונקו אותו מעצמות. חתכו אותו דק עם פטרוזיליה, גזרים צהובים, ביצים נאות, בצל ועירית. את כל אלו יש לחתוך לחתיכות קטנות מאוד. צרו שני גלילים לבנים כל עוד התערובת רטובה. בסיום שלב זה, קחו כף גדולה של שומן והמיסו בסיר מכוסה. הוסיפו בצל פרוס לשומן וטגנו עד שהוא מזהיב. הוסיפו ירקות ובשלו על אש קטנה. הוסיפו לחם ותנו לתערובת לרתוח מעט. הורידו מהאש והוסיפו כמה ביצים. המילוי צריך להיות סמיך. הוסיפו זנגביל, פלפל, מיץ לימון ו-? (אולי גזר?) צהוב. מלאו את הדג ובשלו אותו בחמאה, בשומן או בשמן.

 

קוגלהוף של יום טוב (חגיגי) שיש לעשות מקמח תפוחי אדמה

ק

לוקחים את הלבן היפה של חמש-עשרה ביצים ורבע קילו (חצי פאונד) סוכר והצהוב (הקליפה הצהובה) של לימון אחד ושש כפות קמח תפוחי אדמה, מערבבים את הכול היטב. אבל אסור שהעוגה עומדת ואופים (מבשלים) אותה שעה אחת.

 

ספר בישול למאכלים תימניים ומזרחיים מהמאה ה-20

ג

ספר הבישול הקטן "מאכלים תימניים ומזרחיים" שנכתב בידי נעמי ושמעון צבר השמור היום בספרייה הלאומית, היה אחד מספרי הבישול הראשונים שהציגו את מסורות הבישול המזרח תיכוניות. הספר פורסם לראשונה בשנת 1962 על ידי הוצאת 'סדן'.

 

הריס

2 כוסות ריפות (בורגל)

500 גרם עצמות

בצל שלם

עגבנייה שלימה

חווייג'

מלח

ג

 

מנקים ושוטפים את הריפות. מרתיחים חצי סיר מים. לאחר שרתחו המים, מוסיפים את העצמות, הבצל, החווייג' והמלח. בוחשים ומוסיפים את הריפות ואת העגבנייה. מכסים את הסיר ומעבירים לאש קטנה למשך כל הלילה. מגישים חם.

 

בשר בשעועית

400 גרם בשר (כבש או בקר) פרוס

200 גרם שעועית לבנה יבשה

3 כפות מרגרינה

2 כפות רסק עגבניות

בצל קצוץ

מלח

פילפל שחור

ב

מבשלים את השעועית במי מלח במשך 30 דקות. מפסיקים לבשל ושופכים את המים. מטגנים את הבשר במרגרינה עד שהוא משחים קצת. מוסיפים בצל ומטגנים 5 דקות עד שהכל משחים היטב. מוסיפים את השעועית, רסק העגבניות, המלח, הפילפל והמים. מכסים ומבשלים על אש בינונית עד שהבשר והשעועית רכים לגמרי.

 

איך לבשל בארץ-ישראל

ג

הספר "איך לבשל בארץ ישראל" שנכתב בידי ד"ר ארנה מאייר – סופרת ומורה לתזונה ולבישול, סייע לעקרות בית שהיגרו מאירופה ומארצות הברית בהתאקלמות בארץ ישראל בסוף שנות השלושים. הספר פורסם על ידי ויצ"ו והודפס באנגלית, גרמנית ועברית.

 

כבד חצילים

5 חצילים קטנים

שמן לטגון

חמץ-יין

מלח

בצל חי

ביצה שלוקה

ג

חותכים את החצילים בקליפתם לפלחים דקים, אחר כך מטגנים אותם בשמן רותח וטוחנים אותם במטחנת-הבשר. מוסיפים את הבצל חי והקלוי, את הביצה, מלח, וחומץ, (מעט שבת לפי טעמו של כל אחד). עורכים עם זיתים שחורים.

דגים בירקות:

ג

ירקות בעלי פקעות (כרפס, שרשי פטרסיליה, סלק, כרוב-הקלח), מקציעים אותם ומבשלים במי מלח עד היותם כמעט בשלים די צרכם. אחר כך שמים אותם באלפס עמוק משומן ועליהם שמים נתחי דגים טריים שהוכנו ונמלחו מראש. מכסים את האפלס ומלואו בכסוי צמוד היטב ושמים על גבי שלהבת קטנה עד שהמאכל יתבשל כל צרכו (20 דקות בקרוב).

 

עולם האוכל היהודי

לדף הפרויקט המיוחד

הספר שלימד את האירופאים איך לבשל בארץ ישראל

הדגן שהציל את ישראל

מדוע רשימת קניות מימי הביניים נכתבה בצד האחורי של גט?