מחרוזת שירים בגנותו של ישו

חוש הומור תמיד היה נשקם של החלשים. גם היהודים באיטליה של העת החדשה המוקדמת ידעו זאת, והשתמשו בפרודיות על טקסטים מוכרים כדי ללעוג לאמונה הנוצרית השלטת

עמית נאור | 22.10.19 |
Share
1

העבודה בספרייה הלאומית יכולה להוביל אתכם לפינות נסתרות שלא דמיינתם. לא רק בגלל שבפנייה לא נכונה תלכו לאיבוד באיזה מסדרון שכוח, אלא גם כי בכל יום אפשר להיתקל בפריט נוסף שאפילו לא חשבתם שקיים. זה קרה לי כשבמהלך שיטוט מקרי בקטלוג, נתקלתי בכתב יד עם הכותרת המפתיעה: "שירים בגנותו של ישו". מתברר, כי מדובר בקובץ חיבורים עבריים שונים, שכולם עוסקים בעיקרי האמונה הנוצרית ובסיפור חייו של ישוע הנוצרי. החיבור כולו הועתק באיטליה במאה ה-18 ושמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

כמי שמכיר באופן שטחי את ההיסטוריה היהודית באירופה, שאלתי את עצמי כיצד הרשו לעצמם מחברים עבריים ללעוג לנביא הדת הנוצרית שבקרב מאמיניה הם חיו. שאלתי את חוקרי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, שהרימו עבורי את המסך על ז'אנר ספרותי שלם בתרבות היהודית של אירופה: ספרות הפולמוס הפרודית.

"חוש הומור תמיד היה ליהודים, וגם עזר שזה נכתב בעברית", מתבדח ד"ר עזרא שבט ממחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית. הפולמוס היהודי־נוצרי פירנס שורת כתבים ארוכה עוד בימי הביניים, כמו גם שורת דיונים פומביים שבשיאם נשרפו לעיתים ספרי תלמוד ויהודים אולצו להתנצר. לצד חיבורים מפורסמים כמו "ספר הכוזרי", שנועד להגן על עיקרי היהדות, כתבו לעיתים היהודים גם ספרים עוקצניים יותר כלפי יריביהם הנוצרים. לטובת העניין הם פנו לסוגה הפרודית.

בסיועו של ד"ר שבט למדתי שהפרודיות היהודיות המפורסמות ביותר קשורות לחג הפורים שבו הוצגו מסכתות שהגחיכו סיפורים מקראיים וכיוצא באלה לצורכי בידור. אך, כאמור, בחיבור הספציפי שאותו בחנתי נכרכו יחדיו אך ורק כתבים שנועדו להתווכח עם הנצרות. אפשר למצוא בו את "ספר תולדות ישו", שמספר מחדש חלקים מסיפורי הבשורות הנוצריות באופן פוגעני. כך למשל נטען בספר (שמחברו וזמן כתיבתו אינם ידועים) שישו נולד ממעשה ניאוף ואונס. קיומו של הספר היה ידוע לנוצרים עוד במאה ה-9, אך כיום לא קיימים כתבי יד שלו המוקדמים מהמאה ה-16. נראה שבשל תוכנו החתרני השתדלו היהודים לשמרו בחדרי חדרים.

1
קטע מתוך "ספר תולדות ישו" המספר את סיפור חייו של ישו באופן נלעג

לאחר מכן מופיע בקובץ החיבור הסאטירי "פלפול על זמן זמני זמניהם" שמשתמש בין השאר בפרודיה על ההגדה של פסח, כדי להלעיג את כתבי הקודש הנוצריים, הטקסים הקתוליים וחגיהם. החיבור מיוחס ליונה רפא הכהן ונכתב על פי ההשערות באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-17. הפירוט והדקדוק שבהם מתוארים הטקסים הנוצריים מעידים כי הכותב ככל הנראה חזה בהם במו עיניו. חלק מהחוקרים החשיבו את החיבור, שנקרא לעיתים "ההגדה של יונה רפא", כאחת מהפרודיות החשובות ביותר בספרות העברית. בסופו של החיבור מופיע "פזמון ישן לחכם א' פלוני אלמוני על אותו האיש" (כינוי לישוע הנוצרי). מדובר בפיוט "יהיו למוץ עובדי כמוש", פיוט הלועג לעובדי האלילים שחובר בידי הפייטן המפורסם ר' ישראל נג'ארה.

1
הפיוט "יהיו כמוץ עובדי כמוש" מאת ר' ישראל נג'ארה. השיר מושר עד היום במסורת יהודי בבל ומרוקו

מה שמוביל אותנו אל חלק חשוב אחר בקובץ המעניין הזה, וזה שמשך אותי אליו מלכתחילה, היה השימוש בפיוטים מוכרים כדי ללעוג לדת הנוצרית ולהתווכח עם עיקרי אמונתה. פיוטים מסוג זה הופיעו כבר בסוף המאה ה-15 באיטליה, אז חיבר אליהו חיים בן בנימין איש גנצאנו פרודיה על פיוט ליל השבת הפופולרי "יגדל אלוהים חי" (שחובר גם הוא באיטליה על ידי ר' דניאל בן יהודה הדיין). שירו נפתח במילים "יחדל אלוהים מת וישתכח זכרו, שמו וזמן מציאותו", התייחסות ברורה לישוע הנוצרי ולאמונה שלפיה הוא והאל חד הם.

גם בחיבור שלפנינו מופיעות מספר פרודיות דומות המתבססות על אותו הפיוט. ככל הנראה הפיוט הזה, וכפי שנראה גם "אדון עולם", היו כר פורה לפרודיות שעיקרן השמצתו של ישוע הנוצרי. כאן, בחיבור הזה, נמצאות שלוש גרסאות פרודיות ל"יגדל אלוהים חי". אחת מהן פותחת: "ישפל אליל איש מת וישתכח", אחרת נפתחת במילים "יחדל אליל לא חי וישתכח", והשלישית: "נקטל אליל לא חי ואיש טבח". כל השירים מתמקדים בנקודת מחלוקת עיקרית: ישוע מת ולא שב לתחייה. השניים הראשונים מיוחסים לשמשון כהן מודון, גם הוא משורר עברי מאיטליה של המאה ה-18. אל השלישית נגיע מיד.

1
"ישפל אליל איש מת וישתכח / שקר ונמנע הוא מציאותו….אינו אדון עולם וכל רואה / ירחיק גדולתו ומלכותו / נתלה מקולל זה והן עתה / פגר נבלה היא תמונתו". מתוך אחת הפרודיות על "יגדל אלוהים חי" בכתב היד

פיוט אחר נקרא "שיר שכולו יתד ברקתו של אותו האיש", וגם הוא לא בוחל במילים. הוא נפתח כך: "ברי לך אמת ברור ועל חמור שפת שרוק". בתחתית הפיוט מצורף "פירוש המילות" שמדגיש כי "חמור הוא נוצרי" לטובת מי שלא הבין את האנלוגיה. שיר ייחודי ובוטה פחות הוא "תלונת הביצה אשר נקבו אותה לצורך נוי סוכה". שם מדברת הביצה המנוקבת ומלינה: "בני דורי נקבוני / ועשו לי כמין זנב / ונפשי לקחו מני / תלאוני כמו גנב". מיד מתחתיו מופיעה התשובה המבטלת: "לצורך מה תלונתך…הלא סופך להישבר".

1
"חמור הוא נוצרי…" מדגיש "פירוש המילות" בתחתית הפיוט. בכותרת מסומנות המילים "אותו האיש" המתייחסות לישו

את הפיוטים הפרודיים הבאים יוכלו לזמזם ודאי גם קוראינו שלא נוטים לבקר בבתי הכנסת באופן קבוע: הם מבוססים על הפיוט הפופולרי אפילו יותר "אדון עולם". כך למשל נפתח אחד הפיוטים האלה במילים "שחוק עולם / אשר הושלך / לבור שאון / ביום צרה" ובהמשך – "והוא היה / והוא הווה / והוא יהיה / בתבערה".

1

כאן מגיעים לסופם ארבעת החיבורים הכרוכים בקובץ שעסקנו בו. אולם, בכריכה נותר דף ריק אחד אחרון, והוא קצת שונה. אין בו כותרת וברור כי הוא אינו שייך לכתבים האחרים. אפילו כתב היד שונה לחלוטין. נראה שאחד המעתיקים נהנה מהשירים שהובאו בקובץ והחליט, כמו ב"קרב" בין שני אמני היפ־הופ, לנסות את כוחו בכתיבת פרודיות משלו. הכותב האלמוני צירף גרסה פרודית נוספת לפיוט "יגדל אלוהים חי" שהזכרנו לעיל ("נקטל אליל לא חי ואיש טבח"), וגרסה חדשה גם ל"אדון עולם". הגרסה הזו השתמשה בפרטים הביוגרפיים הבוטים שמקורם ב"תולדות ישו" שהוזכר לעיל, וכבר בפתיחתה הלכה עד הסוף עם הבוטות: "אתון עולם אשר נולד / ברפת שור וצאן עדרה / לעת נעשה בכשפו כל / משיח אל שמו קרא".

1
פרודיה על "אדון עולם" המופיעה בסופו של החיבור. כתב היד שונה לחלוטין מזה של החיבורים הקודמים לו

המילים חריפות, ללא ספק, אך אפשר להסביר את היחס הנוקשה אל הנצרות. הצורך היהודי להיאבק בנצרות השולטת נבע כמובן גם מהמחלוקת הדתית העקרונית, אך גם מהנסיבות ההיסטוריות, בתקופה של רדיפות ושל המרות דת כפויות. אין פלא שקובץ כזה נמצא דווקא באיטליה, מקום שבו הקרבה ההדוקה בין יהודים לבין נוצרים במשך מאות שנים הדגישה לא רק את הדמיון בין הקהילות, אלא גם את ההבדל.

 

 

ביבליוגרפיה:

שירמן חיים, "לתולדות השירה והדראמה העברית", ירושלים: מוסד ביאליק, 1979

Israel Davidson. ’Parody in Jewish Literature.’New York: AMS Press, 1966

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הנוצרי שקבע את פריסת התלמוד

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

עמית נאור

עמית נאור, חובב היסטוריה בכלל והיסטוריה ישראלית בפרט, מתעניין כמעט בכל מה שקשור לתרבות הפופ, לפוליטיקה ולספורט. נשוי למעין ואב לאיתמר. המבקרת הכי גדולה שלו היא ג'ונו החתולה.

לכתבות נוספות של עמית נאור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו