מחרוזת שירים בגנותו של ישו

חוש הומור תמיד היה נשקם של החלשים. גם היהודים באיטליה של העת החדשה המוקדמת ידעו זאת, והשתמשו בפרודיות על טקסטים מוכרים כדי ללעוג לאמונה הנוצרית השלטת

עמית נאור | 22.10.19

העבודה בספרייה הלאומית יכולה להוביל אתכם לפינות נסתרות שלא דמיינתם. לא רק בגלל שבפנייה לא נכונה תלכו לאיבוד באיזה מסדרון שכוח, אלא גם כי בכל יום אפשר להיתקל בפריט נוסף שאפילו לא חשבתם שקיים. זה קרה לי כשבמהלך שיטוט מקרי בקטלוג, נתקלתי בכתב יד עם הכותרת המפתיעה: "שירים בגנותו של ישו". מתברר, כי מדובר בקובץ חיבורים עבריים שונים, שכולם עוסקים בעיקרי האמונה הנוצרית ובסיפור חייו של ישוע הנוצרי. החיבור כולו הועתק באיטליה במאה ה-18 ושמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

כמי שמכיר באופן שטחי את ההיסטוריה היהודית באירופה, שאלתי את עצמי כיצד הרשו לעצמם מחברים עבריים ללעוג לנביא הדת הנוצרית שבקרב מאמיניה הם חיו. שאלתי את חוקרי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, שהרימו עבורי את המסך על ז'אנר ספרותי שלם בתרבות היהודית של אירופה: ספרות הפולמוס הפרודית.

"חוש הומור תמיד היה ליהודים, וגם עזר שזה נכתב בעברית", מתבדח ד"ר עזרא שבט ממחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית. הפולמוס היהודי־נוצרי פירנס שורת כתבים ארוכה עוד בימי הביניים, כמו גם שורת דיונים פומביים שבשיאם נשרפו לעיתים ספרי תלמוד ויהודים אולצו להתנצר. לצד חיבורים מפורסמים כמו "ספר הכוזרי", שנועד להגן על עיקרי היהדות, כתבו לעיתים היהודים גם ספרים עוקצניים יותר כלפי יריביהם הנוצרים. לטובת העניין הם פנו לסוגה הפרודית.

בסיועו של ד"ר שבט למדתי שהפרודיות היהודיות המפורסמות ביותר קשורות לחג הפורים שבו הוצגו מסכתות שהגחיכו סיפורים מקראיים וכיוצא באלה לצורכי בידור. אך, כאמור, בחיבור הספציפי שאותו בחנתי נכרכו יחדיו אך ורק כתבים שנועדו להתווכח עם הנצרות. אפשר למצוא בו את "ספר תולדות ישו", שמספר מחדש חלקים מסיפורי הבשורות הנוצריות באופן פוגעני. כך למשל נטען בספר (שמחברו וזמן כתיבתו אינם ידועים) שישו נולד ממעשה ניאוף ואונס. קיומו של הספר היה ידוע לנוצרים עוד במאה ה-9, אך כיום לא קיימים כתבי יד שלו המוקדמים מהמאה ה-16. נראה שבשל תוכנו החתרני השתדלו היהודים לשמרו בחדרי חדרים.

**קטע מתוך "ספר תולדות ישו" המספר את סיפור חייו של ישו באופן נלעג**

לאחר מכן מופיע בקובץ החיבור הסאטירי "פלפול על זמן זמני זמניהם" שמשתמש בין השאר בפרודיה על ההגדה של פסח, כדי להלעיג את כתבי הקודש הנוצריים, הטקסים הקתוליים וחגיהם. החיבור מיוחס ליונה רפא הכהן ונכתב על פי ההשערות באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-17. הפירוט והדקדוק שבהם מתוארים הטקסים הנוצריים מעידים כי הכותב ככל הנראה חזה בהם במו עיניו. חלק מהחוקרים החשיבו את החיבור, שנקרא לעיתים "ההגדה של יונה רפא", כאחת מהפרודיות החשובות ביותר בספרות העברית. בסופו של החיבור מופיע "פזמון ישן לחכם א' פלוני אלמוני על אותו האיש" (כינוי לישוע הנוצרי). מדובר בפיוט "יהיו למוץ עובדי כמוש", פיוט הלועג לעובדי האלילים שחובר בידי הפייטן המפורסם ר' ישראל נג'ארה.

**הפיוט "יהיו כמוץ עובדי כמוש" מאת ר' ישראל נג'ארה. השיר מושר עד היום במסורת יהודי בבל ומרוקו**

מה שמוביל אותנו אל חלק חשוב אחר בקובץ המעניין הזה, וזה שמשך אותי אליו מלכתחילה, היה השימוש בפיוטים מוכרים כדי ללעוג לדת הנוצרית ולהתווכח עם עיקרי אמונתה. פיוטים מסוג זה הופיעו כבר בסוף המאה ה-15 באיטליה, אז חיבר אליהו חיים בן בנימין איש גנצאנו פרודיה על פיוט ליל השבת הפופולרי "יגדל אלוהים חי" (שחובר גם הוא באיטליה על ידי ר' דניאל בן יהודה הדיין). שירו נפתח במילים "יחדל אלוהים מת וישתכח זכרו, שמו וזמן מציאותו", התייחסות ברורה לישוע הנוצרי ולאמונה שלפיה הוא והאל חד הם.

גם בחיבור שלפנינו מופיעות מספר פרודיות דומות המתבססות על אותו הפיוט. ככל הנראה הפיוט הזה, וכפי שנראה גם "אדון עולם", היו כר פורה לפרודיות שעיקרן השמצתו של ישוע הנוצרי. כאן, בחיבור הזה, נמצאות שלוש גרסאות פרודיות ל"יגדל אלוהים חי". אחת מהן פותחת: "ישפל אליל איש מת וישתכח", אחרת נפתחת במילים "יחדל אליל לא חי וישתכח", והשלישית: "נקטל אליל לא חי ואיש טבח". כל השירים מתמקדים בנקודת מחלוקת עיקרית: ישוע מת ולא שב לתחייה. השניים הראשונים מיוחסים לשמשון כהן מודון, גם הוא משורר עברי מאיטליה של המאה ה-18. אל השלישית נגיע מיד.

"ישפל אליל איש מת וישתכח / שקר ונמנע הוא מציאותו….אינו אדון עולם וכל רואה / ירחיק גדולתו ומלכותו / נתלה מקולל זה והן עתה / פגר נבלה היא תמונתו". מתוך אחת הפרודיות על "יגדל אלוהים חי" בכתב היד

פיוט אחר נקרא "שיר שכולו יתד ברקתו של אותו האיש", וגם הוא לא בוחל במילים. הוא נפתח כך: "ברי לך אמת ברור ועל חמור שפת שרוק". בתחתית הפיוט מצורף "פירוש המילות" שמדגיש כי "חמור הוא נוצרי" לטובת מי שלא הבין את האנלוגיה. שיר ייחודי ובוטה פחות הוא "תלונת הביצה אשר נקבו אותה לצורך נוי סוכה". שם מדברת הביצה המנוקבת ומלינה: "בני דורי נקבוני / ועשו לי כמין זנב / ונפשי לקחו מני / תלאוני כמו גנב". מיד מתחתיו מופיעה התשובה המבטלת: "לצורך מה תלונתך…הלא סופך להישבר".

**"חמור הוא נוצרי…" מדגיש "פירוש המילות" בתחתית הפיוט. בכותרת מסומנות המילים "אותו האיש" המתייחסות לישו**

את הפיוטים הפרודיים הבאים יוכלו לזמזם ודאי גם קוראינו שלא נוטים לבקר בבתי הכנסת באופן קבוע: הם מבוססים על הפיוט הפופולרי אפילו יותר "אדון עולם". כך למשל נפתח אחד הפיוטים האלה במילים "שחוק עולם / אשר הושלך / לבור שאון / ביום צרה" ובהמשך – "והוא היה / והוא הווה / והוא יהיה / בתבערה".

כאן מגיעים לסופם ארבעת החיבורים הכרוכים בקובץ שעסקנו בו. אולם, בכריכה נותר דף ריק אחד אחרון, והוא קצת שונה. אין בו כותרת וברור כי הוא אינו שייך לכתבים האחרים. אפילו כתב היד שונה לחלוטין. נראה שאחד המעתיקים נהנה מהשירים שהובאו בקובץ והחליט, כמו ב"קרב" בין שני אמני היפ־הופ, לנסות את כוחו בכתיבת פרודיות משלו. הכותב האלמוני צירף גרסה פרודית נוספת לפיוט "יגדל אלוהים חי" שהזכרנו לעיל ("נקטל אליל לא חי ואיש טבח"), וגרסה חדשה גם ל"אדון עולם". הגרסה הזו השתמשה בפרטים הביוגרפיים הבוטים שמקורם ב"תולדות ישו" שהוזכר לעיל, וכבר בפתיחתה הלכה עד הסוף עם הבוטות: "אתון עולם אשר נולד / ברפת שור וצאן עדרה / לעת נעשה בכשפו כל / משיח אל שמו קרא".

**פרודיה על "אדון עולם" המופיעה בסופו של החיבור. כתב היד שונה לחלוטין מזה של החיבורים הקודמים לו**

המילים חריפות, ללא ספק, אך אפשר להסביר את היחס הנוקשה אל הנצרות. הצורך היהודי להיאבק בנצרות השולטת נבע כמובן גם מהמחלוקת הדתית העקרונית, אך גם מהנסיבות ההיסטוריות, בתקופה של רדיפות ושל המרות דת כפויות. אין פלא שקובץ כזה נמצא דווקא באיטליה, מקום שבו הקרבה ההדוקה בין יהודים לבין נוצרים במשך מאות שנים הדגישה לא רק את הדמיון בין הקהילות, אלא גם את ההבדל.

ביבליוגרפיה:

שירמן חיים, "לתולדות השירה והדראמה העברית", ירושלים: מוסד ביאליק, 1979

Israel Davidson. ’Parody in Jewish Literature.’New York: AMS Press, 1966

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הנוצרי שקבע את פריסת התלמוד

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

איך חוגגים סוכות בזמן מלחמת העולם הראשונה?

תמונה נדירה: כך חגגו יהודי סמטת זֶפְּל בעיירה איוואנווה את החג

חן מלול | 23.09.19

סוכות תמונות

בורות בכניסה לבתים. גגות נפתחים. מתחת לצילום שבמרכז הגלויה מופיעה השנה 1916. לא צריך ידע רב כדי לשער מה אנחנו רואים בתמונה. נגיד שהיינו יכולים לקרוא ולהבין את הכיתוב הגרמני, והיינו קוראים ומבינים שהכוונה לעיירה איוואנווה, ושֵׁאלו לפנינו יהודים, וברחוב שבו הם חיים חיות משפחות יהודיות נוספות, ומהי משמעות השנה 1916 – האם היינו יודעים שכך חגגו יהודי סמטת זֶפְּל בעיירה איוואנווה (ברוסית: Иваново) שנקראה בפי היהודים בשם יאנוב (ליד פינסק), אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום בבלארוס, שנתיים לתוך המלחמה הגדולה, את חג הסוכות?

אם כך, בנוגע לבורות ולפתחים שבגג.

את הפתחים שבתמונה קל יותר להסביר. כשבנו יהודי איוואנווה את בתיהם, הם בנו אותם עם גג נפתח, ובהגיע חג הסוכות פתחו את הגג, הניחו סכך, וישבו תחתיו. אין זו תופעה יוצאת דופן בתרבות הדיור היהודית באירופה. מצרך נדרש בבית יהודי מסורתי היה חדר עם גג נפתח. היות שסוכות של 1916 חל באמצע חודש אוקטובר, זמן מושלג לעיתים, העדיפו החוגגים לחוג את סוכות מתוך הביטחון היחסי של ביתם. ומה פשר הבורות המלבניים שנחפרו בכניסת כל בית? אלו שוחות להתגוננות מירי.

התצלום הזה הוא חלק מסדרת תצלומים שצילמו האוסטרים בהתקדמותם אל תוך השטחים הכבושים ברוסיה באותו שלב במלחמה. חשוב לציין שהצלם, בלא כל ספק, לא הבין את מה שרואות עיניו, וללא ספק היה זה מוזר עבורו שדווקא בימי הסתיו הקרים תושביה המקומיים של העיירה פותחים את גגות בתיהם.

הגלויה ראתה אור בהוצאת "Verlag für allgemeines Wissen" (הוצאה לידע כללי), שהפיצה תמונות שונות של אזורים שנכבשו בידי צבאות מעצמות המרכז, בייחוד במזרח אירופה, והייתה חלק ממכונת התעמולה בימי מלחמת העולם הראשונה.

אין לנו דרך לגלות איך עבר חג הסוכות בשנת 1916 בעיירה איוואנווה, שום דרך שלא מסתתרת חבויה בגלויה שצילם חייל אוסטרי ששמו לא נודע. בדומה לחייל האלמוני, נשאו אלפי חיילים בצבאות מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה מצלמות פרטיות לאזורי הקרב – חלק מהתמונות שצילמו נשמרו בידיים פרטיות, ראו אור בספרי יחידות או בחוברות הנצחה; חלק התגלגלו לשוק הפרטי, לשמש גלויות הנמכרות בפרוטות בשווקים ובחנויות סידקית כמו הגלויה שלפנינו.

אין לנו דרך לגלות איך עבר חג הסוכות בשנת 1916 בעיירה איוואנווה אך מקורותינו מצווים על כל גבר ואישה מישראל את מצווה "ושמחתך בחגיך" בחג הסוכות. כך גם אנחנו בוחרים לדמיין אותם, את תושבי סמטת זפל, חוגגים בחג סוכות של שנת 1916.

לומדים עם הספרייה הלאומית

כתבות נוספות

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

המכתב ש"אסור להראותו לזרים": מה באמת חשב פרויד על הציונות?

אזהרת ספוילר: אבי הפסיכואנליזה לא נמנה עם גדולי אוהדיו של הרעיון לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל

רו אורנים | 23.09.19

זיגמונד פרויד

ובכן, מתברר שזיגמונד פרויד לא היה חסיד של החלום הציוני.

למעשה, הרופא הטוב התנגד נחרצות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ולא היסס כלל להביע את הסתייגותו מהרעיון – הוא אף עשה זאת באופן רהוט וחד למדי במכתב ששלח לראש שלוחת קרן היסוד בווינה בשנת 1930.

זיגמונד פרויד, מתוך אוסף אברהם שבדרון והאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר בספרייה הלאומית

בואו נחזור רגע צעד אחורנית.

מעשי האיבה החלו ביום חם, באמצע אוגוסט 1929. המאבק ארוך הימים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל סביב שאלת הבעלות על הכותל המערבי והגישה אליו, הגיע רשמית לנקודת רתיחה. ביום שישי, 16 באוגוסט 1929, פשט המון ערבי, ששולהב בידי המועצה המוסלמית העליונה, על אזור הכותל המערבי, הבריח מהמקום מתפללים יהודים ושרף ספרי תורה וספרי קודש אחרים. האירוע היה אות הפתיחה לגל אלימות ששטף את הארץ, ובתוך שבוע אחד בלבד גבו המהומות הפלסטיניות של 1929 את חייהם של יותר מ-130 יהודים ופצעו מאות אחרים בשורת אירועים בחברון, בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.

בשנת 1930, כמה חודשים בלבד אחרי שוך האלימות, השיק 'קרן היסוד' – ארגון גיוס כספים מייסודו של הקונגרס הציוני, שנועד לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל – מסע יחסי ציבור למען 'היישוב' – מערך ההתיישבות העברית בארץ ישראל. הארגון שיגר מכתבים ליהודים בעלי השפעה ברחבי העולם וביקש מהם לפרסם הצהרות תמיכה ביהודים החיים בארץ ישראל. מכתב כזה, ששלח חיים קופלר, ראש סניף קרן היסוד בווינה, הגיע לידיו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שבמקרה היה גם יהודי.

נראה שפרויד התעכב מעט כששקל את הבקשה. הוא השיב לדוקטור קופלר במכתב שנשלח ב-26 בפברואר 1930, ונוסח באופן מדוד, מעט ביקורתי אך מנומס להפליא, שבו שטח בבירור את עמדותיו בעניין הציונות וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

פרויד לא הסתפק בדחיית הבקשה לפרסם הצהרת תמיכה פומבית, אלא גם הבהיר היטב שמצוקתם של יהודי היישוב לא מעוררת אצלו, בואו נאמר, אהדה.

"אינני יכול לעשות כבקשתך," כתב פרויד. "מי שבדעתו להשפיע על המונים, צריך להעניק להם דבר מה משלהב ומתסיס, ועמדתי המפוכחת בנוגע לציונות איננה מאפשרת לי זאת".

תשובתו של זיגמונד פרויד לחיים קופלר, מארכיון הספרייה הלאומית

פרויד הסביר כי אף שהוא מזדהה עם מטרותיה של הציונות לכונן בית ליהודים, וחרף הגאווה המסוימת שהוא חש באוניברסיטה שנוסדה בירושלים, הוא אינו מבין את התנועה הציונית. הוא האמין שלעולם לא תקום מדינה ליהודים בארץ ישראל – עמדה שהניח שתהיה לא פופולרית.

"איני סבור שפלשתינה תוכל אי פעם להיות למדינה יהודית, או שהעולמות הנוצרי והאסלאמי יהיו אי פעם נכונים למסור את המקומות הקדושים להם להשגחתם של יהודים. אני סבור שהיה נבון יותר לייסד את המולדת היהודית בחבל ארץ שעול ההיסטוריה מכביד עליו פחות. אבל אני יודע שהשקפה רציונלית שכזו, לא הייתה יכולה לעולם להלהיב את ההמונים ולזכות בתמיכתם הכספית של העשירים".

אשר להבעת אהדה כלפי החלוצים העבריים שסבלו במאורעות, הרגיש פרויד כי "הפנאטיות של אנשינו, שאין לה כל יסוד, אחראית במידה מסוימת לחוסר האמון שהתעורר בקרב הערבים. אין בליבי כל אהדה לדבקות השגויה שהופכת חתיכת קיר הרודיאני לשריד קדושים לאומי, ועל ידי כך פוגעת ברגשותיהם של ילידי המקום".

פרויד חתם את מכתבו פחות או יותר באותה מידה של אהדה שבה פתח אותו.

"כעת, החלט בעצמך האם בהתחשב בהשקפתי הביקורתית כל כך, הנני האדם המתאים להתנדב להיות מקור לנחמתם של אנשים שהולכים שולל אחרי תקווה נטולת צידוקים".

דוקטור קופלר קרא את מכתבו של פרויד והופתע מתוכנו. הוא שרבט בעיפרון בפינה העליונה של המכתב "אסור להראותו לזרים!" ואכן, המכתב לא פורסם במשך 60 שנה.

"אסור להראותו לזרים!" ציין חיים קופלר בראש מכתב התשובה של פרויד. מארכיון הספרייה הלאומית

כאשר שמע על המכתב, ביקש אברהם שבדרון שאוסף הרחב שלו שמור כיום בספרייה הלאומית – מדוקטור קופלר, לשלוח לו את התכתובת, כדי שאפשר יהיה לצרפה לארכיון הספרייה. דוקטור קופלר הסכים לשלוח לו את המכתב לעיונו, אבל ביקש שיואיל להשיבו אליו – שכן אם יישמר המכתב בספרייה הלאומית, תוכנו בוודאי ימצא את דרכו לזירה הציבורית.

"מכתבו של פרויד אולי כן וחם, אבל הוא איננו מועיל למטרותינו", כתב דוקטור קופלר באפריל 1930 בתשובה לשבדרון. "גם אם בעת הזאת לא עלה בידי לסייע לקרן היסוד, אני רואה עצמי מחויב שלא להסב לה נזק".

אומרים שבמבט לאחור רואים מושלם, ובשם הכנות יש להודות שיהודים נוספים ממערב אירופה השמיעו דעות דומות לאלה שהביע פרויד. זה האחרון לעולם לא יכול היה, כמובן, לחזות את הזוועות שעתידות היו לפקוד את הקהילה היהודית באירופה בעליית המפלגה הנאצית ופרוץ השואה. הוא לא ידע לעולם איזה תפקיד חשוב היה לאותם חלוצים בהקמתה של מדינת ישראל. דעותיו היו אולי "לא פופולריות", אבל הוא בהחלט היה עם האצבע על הדופק בסוגיות שמוסיפות להשפיע על החברה הישראלית גם בימינו.

לקריאה נוספת בנושא

"Freud in Zion: Psychoanalysis and the Making of Modern Jewish Identity,” by Eran J. Rolnik, Karnac Books, 2012.

כתבות נוספות

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

פרסום ראשון | מתוך 'מקרה ושמו פרויד', מחזה חדש מאת סביון ליברכט

האם אתם סדיסטים? המבחן המשונה של הפסיכולוג היהודי

עולם האוכל היהודי

בתקופת נדודיו ברחבי העולם כולו, ליקט לעצמו העם היהודי מסורות קולינריות שיצרו "מטבח יהודי": אוסף מאכלים רחב שטומן בחובו עולם ומלואו ומקשה להגדירו בצורה חותכת.

רו אורנים | 19.09.19

אוכל מבשלים היסטוריה - אוכל יהודי לאורך ההיסטוריה

לאורך ההיסטוריה נאלצו בני העם היהודי לנדוד ברחבי העולם, בין שמכורח ובין שמבחירה. היהודים הביאו עימם את מורשתם התרבותית העשירה ואת מנהגיהם העתיקים אל יעדיהם החדשים. עם זאת, כשהגיעו למקום חדש, לא נרתעו אותם יהודים מלאמץ חלקים מאורח החיים המקומי שהתאימו להם. ההיטמעות היהודית במרחב בולטת במיוחד במטבחים היהודיים הייחודיים שהתפתחו גם במסורת האשכנזית וגם במסורת הספרדית.

המטבח היהודי משתרע על פני המרחב ממש כפי שהיהודים עצמם התפרשו בכל פינה בכדור הארץ. תרבות המזון בקהילות יהודיות שונות שיקפה פעמים רבות את מצבם החברתי והכלכלי של אותם יהודים באותו חלק של העולם, ובאותה נקודת זמן. מאכלים יהודיים מוכרים רבים משקפים גם את ההתאמות שנדרשו לעשות למאכלים כדי לשמור על הלכות הכשרות ועל הלכות אחרות שעוסקות באכילה, בבישול ובהכנת מזון. פרישתן הרחבה של הקהילות היהודיות ברחבי העולם יצרה מצב שבו לאוכל יהודי לא הייתה הגדרה אחת מושלמת, והמטבח היהודי של היום נוצר מתוך שלל השפעות שהותירו בו את חותמן.

המטבח היהודי המודרני צמח והתפתח במרוצת הזמן, אבל המנות הקלאסיות האלו, אותן מנות שעליהן תמיד יימצא מי שיאמר שהן "הטעם והריח של הבית", מחזירות אותנו בחזרה לשורשים שלנו, ואין זה משנה היכן גדלנו. מהשטעטלים של פולין והונגריה, לכרכים ההומים של מצרים ומרוקו, האוכל היהודי צמח, השתנה והתפתח בזמן ששמר על שורשיו החזקים הנטועים במסורת היהודית. כך, בחלוף השנים, נוצר הקשר ההיסטורי בין מסעותיו של העם היהודי לאוכל שמוגש על שולחנו.

אומנם מאכלים מזרחיים ותימניים זוכים היום בפופולריות עצומה במיוחד בישראל, אך בקטלוג הספרייה הלאומית נמצאו פחות מתכונים כתובים מקהילות המזרח התיכון. למרבה ההפתעה, באוספי הספרייה הלאומית כן נמצאו פריטים מרתקים אחרים דוגמת ספר בישול קטן מפולין שהיה עמוס מתכונים למאכלים מזרח תיכוניים – כתובים יידיש.

"די יידישע קוך" (הבישול היהודי), אותו ספר בישול קטן ולו כריכה סתמית, צבועה חום וירוק ומוכתמת מעט, התגלה מחדש לאחרונה בימי עובדי הספרייה הלאומית. הספר הזה מדגים את רוחב היריעה של האוכל היהודי. הספר הודפס בוורשה ב-1930, ובעמוד השער הוא מבטיח מתכונים משורה ארוכה של מקומות: פולין, רוסיה, רומניה, גרמניה, אלזס, מרוקו, טוניסיה וארה"ב. הוא גם מקיים את ההבטחה הזו.

"די יידישע קוך", יצא לאור בוורשה, 1930. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

רפרוף בדפיו המצהיבים של הספר מגלה מתכונים ממזרח אירופה לגפילטע פיש ולקוגל, מודפסים לצד מנות צפון אפריקניות כמו קוסקוס ושקשוקה. קוראים מסוימים עשויים לחשוב שמדובר בזיווג מוזר, אך הספר הצנוע הזה מזכיר בפשטות את הקשרים ההדוקים בין הקהילות היהודיות השונות בעולם שנקשרו גם בזכות שפת האוכל. הרבה לפני העידן הטכנולוגי ותקשורת ההמונים, יכולה הייתה יהודיה שחיה בכפר פולני קטן לבשל ארוחת ערב מזרחית למהדרין מספר בישול שנכתב במאמע לושן, היידיש שפת אמה. שפת האוכל האוניברסלית התפשטה מעבר הרים וימים, חיברה בין הקהילות ויצרה את תרבות האוכל המוכרת לנו בתור "המטבח היהודי".

עמוד מתוך "די יידישע קוך", ובו מתכון לשקשוקה הכתוב ביידיש. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

אומנם הבישול היהודי קשה להגדרה, אך זהו יופיו – תערובת טעמים שיוצרת את המסורת הקולינרית היהודית. התערובת הזו משקפת את ההיסטוריה הסוערת של העם היהודי ואת השינויים התכופים שנאלץ לעבור – והם הנותנים למאכלים היהודיים את קסמם המרתק.

לכבוד ראש השנה, חג שבמרכזו ניצבת המסורת היהודית, ההתחדשות וחשוב מכל – המשפחה – מביאה הספרייה הלאומית כמה מהמתכונים המעניינים ביותר והעתיקים ביותר שנמצאים באוספיה, היישר אל שולחן החג שלכם. הספרייה הלאומית, בית לאוצרות התרבות והחוכמה של ישראל והעם היהודי, מבקשת לשמר ולהנגיש את האוצרות הללו לקהלים שונים ברחבי העולם. אוסף הפריטים השמור בספרייה מספר את סיפורו של העם היהודי ושל מסעותיו ברחבי העולם, ובתוך כך גם את סיפורו של המטבח היהודי שהועבר מדור לדור לאורך מאות שנים.