חנופה לשליט היא תופעה מתועדת ביותר בתולדות עם ישראל. מספיק להקיש את הצירוף "שלומה של מלכות" בשורת החיפוש של קטלוג הספרייה הלאומית כדי להיסחף בנחשול התוצאות שחוברו בתקופות שונות להאדרת שמם של שליטים ומשטרים שונים.
עם זאת, המקרה שלפנינו שונה: את הפמפלט הנודע 'דברי שלום ואמת' פרסם המשכיל נפתלי הרץ וייזל בשנת 1782. וייזל אומנם הציג את השליט שתחתיו חי, את יוזף השני קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, בתור "הקיסר הגדול האוהב את בני האדם ומשמח את הבריות יאזעפוס השני יר"ה (ירום הודו)", אך חוברתו הקצרה, הכתובה עברית, ביקשה לקדם לא (רק) את שמו הרם והנישא של השליט, אלא גם את ההזדמנות ההיסטורית שהציע הקיסר ליהודי האימפריה העצומה שעליה חלש.
החוברת של וייזל נחשבת ליצירה שפתחה עידן חדש בתכלית בהיסטוריה היהודית: היא סימנה את תחילתו של חילון החיים היהודים. הקיסר יוזף השני הוא שאפשר את אותו תהליך הדרגתי, לעתים זוחל, אך מתקדם ביציבות ובעקביות לקראת היעד הסופי הנכסף. בשנת 1782 הוציא הקיסר את צו הסובלנות ליהודי אוסטריה, ובו ביטל הגבלות ואיסורים רבים שהעיבו על חיי היהודים.
רבים מבניה של האליטה הרבנית ראו בצו הקיסרי התערבות נוספת בחיי היהודים. וייזל, לעומת זאת, היה נחוש לנצל את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח. את השינוי המרכזי שביקש לקדם ביקש לקדם בתחום החינוך היהודי – שהתמקד עד אז באופן כמעט בלעדי בתלמוד תורה. לשם כך, הבין כי עליו לעקוף את האליטה הרבנית, שאת התנגדותה האוטומטית לכתב הסובלנות צפה מראש, ולפנות ישירות – בכתב ובעברית – אל בני עמו היושבים באירופה.
חשוב להבין כי הצעתו של וייזל, שהוקעה מיד עם צאת הפמפלט כמהפכנית מיסודה, אינה כה מהפכנית כפי שביקשו מתנגדיו להציגה. את החינוך המודרני היהודי לנער הציע וייזל להפריד לשתי מחלקות: מחלקת תורת האדם ("והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להיקרא בשם אדם"); ובצידה מחלקת תורת ה' ("שהן חוקי האלהים ותורותיו / דברים הנעלים משקול דעת כל אדם / ונודעו למשה רבינו ע"ה הנבואה").
מחלקת תורת ה', כפי שכינה אותה וייזל, הייתה ברורה ומוכרת היטב הן לתומכיו והן למתנגדיו. עיקרה, שעליה לא טורח וייזל להאריך את דיבורו, היא תורת משה כפי שמסרה "ליהושע ולזקנים בדורו" וכפי שהועתקה ופותחה מדור לדור. לתורת האדם, שבסגולותיה ביקש לשכנע את קוראיו, הקדיש וייזל את החלק הארי של חיבורו.
וייזל מגדירהּ הגדרה כפולה: הידיעות הנימוסיות של האדם – המידות הטובות ודרך הארץ שעליהן יוכל ללמוד גם "מעלילות התורה האלהיות", והידיעות החיצוניות שעל כל אדם מודרני להכיר: "וכן לָדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגראפיא), ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה. וכן כוללת החכמות הלמודיות כמו חכמת המספר (אריטמעטיק), וחכמת המדידה (גיאומעטריא), וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן, החקוקים בדעת האדם, כי בה נטועים המושכלות הראשונות, שתרכיבם הבינה, ותוליד מהן תולדות נאמנות בכל דבר חכמה. וכן כוללת החכמות הטבעיות שהן ידיעת טבעי הנמצאים למיניהם, הבע"ח והצמחים והדוממים והיסודות, אותות האויר והעננים ותולדותיהן, חכמת הכרת הצמחים (בוטאניק), וחכמת הנתוח (אנאטמיע), וחכמת הרפואה (מעדיציהן), וחכמה הכימיה וכיוצא, שכלם בכל האדם ללמדם באמצעות החושים והשכל, מבלי שיצטרך שיהן ענין אלהי להשגים, ולא ספר זכרון לגדור בעד הסכמה".
התוכנית השאפתנית של וייזל לא מכירה בסתירה בין הדת לידיעות החיצוניות, ובין הידיעות החיצוניות והעצמאות המדינית שאבדה ליהודים (אובדן שכתוצאה ממנו הרחיקו המלכים והשליטים הגויים את היהודים הפזורים בגלות מידיעת המדע והטבע). בפרק השני של הפמפלט מסביר וייזל כי תורת האדם, שעל פיה מתקיים "הקנון המדיני ונוסדו הממלכות", הייתה "לימוד מוסד בלב ראשי אלפי ישראל / המלכים והנביאים שרי קדש ושרי אלהים / שאף כי נחה עליהם רוח אלהים … / לא הגיעה אליהם על דרך זה תורת האדם", והיו צריכים ללמוד אותה בעצמם.
מתוך חמלה ודאגה לעתיד עמו, ניסה וייזל להפיג את רגשי הנחיתות שהתפשטו בין צעירות וצעירים יהודים רבים בהביטם על הישגי המהפכה המדעית והנאורות האירופאית. אף על פי שהכיר היטב את הפער בידיעות היהודי בוגר החינוך המסורתי בהשוואה למקבילו הנוצרי בוגר החינוך המודרני, הבהיר וייזל לקוראיו כי עתה השעה נכונה. עכשיו, משהתקדמה לה תורת האדם "כי כאשר יקדמו הילדות והשחרות לזיקנה ושיבה / והלילה ליום / והחורף לקיץ" תוכל להכין "את הנפש" שהועשרה מכבר בלימודי הקודש, והמוסר היהודי יחבור לידע המתקדם ביותר של התקופה.
ההתנגדות לחיבור של וייזל הייתה מיידית וחריפה. בספר 'שורשי החילון' מצטט שמואל פיינר שניים מהמתנגדים הקולניים ביותר של וייזל. הרב יחזקאל לנדאו מפראג מיהר לשלוח מכתב לקהילת וינה ובו כתב כי הרשע שחיבר את הפמפלט האמור "מבזה כל בעלי הדתות ומזה ניכר שהוא בלבבו אינו מאמין בשום דת ותורה כלל והוא מן הנאטרליסטין [=נטורליסטים] ומעולם לא קם צורר כזה בין היהודים שיסיר מסו(ו)ה הבושה מעל פניו יכתוב ויחתם ויעידי על עצמו שאין לו חלק באלהים ולא בתורתו'. המתנגד השני היה הרב דוד טבלי מקהילת ליסא שבמערב פולין. הרב טבלי דרש דרשה בבית הכנסת בליסא ב'שבת הגדול' של שנת תקמ"ב/ 1782 ובה טען כי לוייזל "אין לו חלק ונחלה באלקי ישראל" על שהדפיס דברים זרים אלה.
השלילה הטוטאלית של האליטה הרבנית מתמיהה, היות שגם מתנגדיו המפורשם של וייזל הכירו בצורך של הנער היהודי בידיעת שפות וידיעות מדעיות כדי שיוכל לפרנס עצמו כסוחר או כבעל מלאכה בעתיד. מכאן שההתנגדות לא נגעה בהכרח ללימודים החיצוניים. התנגדות הרבנים נבעה מהפחד מדחיקת תלמוד התורה כערך העליון והמוחלט של החינוך היהודי. וייזל הציע לפתוח מסלולים שונים לנער המתחנך, כיוון שלדבריו "לא נוצרנו כלנו להיות בעלי תלמוד ולעסוק בעמוקות הדת ולהורות הוראות כי השם הגדיל בין הנפשות, ונתן לכל אחת תשתלם כפי ענינה וכפי כחה".
תגובתו של וייזל שולבה כבר בפמפלט שעליו הותקף. בפרק ז' של החוברת האשים את החינוך המסורתי היהודי בהמאסת היהדות על התלמידים המתפתים לספקנות הדתית שאפיינה זרמים רבים בעידן הנאורות. עם סיום הלימודים ב'חדר', טען וייזל, יוצאים התלמידים אל עולם התעסוקה, "וילכו ויסחרו בארץ ולפעמים באו בחברת שוכחי אלוהי והשמיעו באזניהם ספרי לצים ומורדים הכתובים בלשון מדברת גדולות, תמהו על צחות לשונם ויופי סדרם ונפתו לדבריהם כי דנו מצחות הלשון על יושר הדברים". בכך הניח את האשמה לפתחה של האליטה הרבנית.
קריאה בחוברת בת שמונה הפרקים של וייזל, שנוסחה בצורת מכתב גלוי ולא כספר 'פסקני', מספיקה כדי להפריך את ההאשמות היותר נבזיות שהוטחו בו – אלו הנוגעות לחוסר האמונה שלו, הנלמדת, כביכול, מדבריו. עוד באותו עשור שבו פורסמו "דברי שלום ואמת" עמלו מחנכים ואנשי רוח יהודים שהזדהו עם קריאת וייזל להקים מערכת חינוך מודרנית יהודית.
וייזל, אם כן, אחראי על פתיחת סוג חדש בתכלית של דיון ציבורי פנים-יהודי: בטרם נוסדו כתבי העת העבריים הראשונים (גם הם חידוש של תנועת ההשכלה היהודית), יצר וייזל מרחב ציבורי שאותו כינה פיינר: מעין "דרשנות משכילית". ובעוד מתנגדיו מונעים ממנו כל חלק בעולם הבא בהינף קולמוסם, ביקש לשכנע את קוראיו בנכונות דבריו ובהגיונם – ולא בסמכות ההלכתית העומדת מאחוריהם.
לחצו לקריאה בחוברת 'דברי שלום ואמת' באתר הספרייה הלאומית
לקריאה נוספת
שם המחבר, שם היצירה, הוצאה ושנה
שמואל פיינר, מהפכת הנאורות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, מרכז זלמן שזר, תשס"ב
שמואל פיינר, שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, מרכז זלמן שזר, תשע"א
כתבות נוספות
1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?