המשכיל היהודי שקרא להקים מערכת חינוך מודרנית

רבים מבניה של האליטה הרבנית ראו בצו שהנפיק הקיסר האוסטרי התערבות נוספת בחיי היהודים. נפתלי הרץ וייזל, לעומת זאת, היה נחוש לנצל את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח.

1

המשכיל נפתלי הרץ וייזל על רקע יצירתו הנודעת 'דברי שלום ואמת'

חנופה לשליט היא תופעה מתועדת ביותר בתולדות עם ישראל. מספיק להקיש את הצירוף "שלומה של מלכות" בשורת החיפוש של קטלוג הספרייה הלאומית כדי להיסחף בנחשול התוצאות שחוברו בתקופות שונות להאדרת שמם של שליטים ומשטרים שונים.

עם זאת, המקרה שלפנינו שונה: את הפמפלט הנודע 'דברי שלום ואמת' פרסם המשכיל נפתלי הרץ וייזל בשנת 1782. וייזל אומנם הציג את השליט שתחתיו חי, את יוזף השני קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, בתור "הקיסר הגדול האוהב את בני האדם ומשמח את הבריות יאזעפוס השני יר"ה (ירום הודו)", אך חוברתו הקצרה, הכתובה עברית, ביקשה לקדם לא (רק) את שמו הרם והנישא של השליט, אלא גם את ההזדמנות ההיסטורית שהציע הקיסר ליהודי האימפריה העצומה שעליה חלש.

 

1
שער החוברת 'דברי שלום ואמת' למשכיל נפתלי הרץ וייזל

 

החוברת של וייזל נחשבת ליצירה שפתחה עידן חדש בתכלית בהיסטוריה היהודית: היא סימנה את תחילתו של חילון החיים היהודים. הקיסר יוזף השני הוא שאפשר את אותו תהליך הדרגתי, לעתים זוחל, אך מתקדם ביציבות ובעקביות לקראת היעד הסופי הנכסף. בשנת 1782 הוציא הקיסר את צו הסובלנות ליהודי אוסטריה, ובו ביטל הגבלות ואיסורים רבים שהעיבו על חיי היהודים.

 

1
עמוד השער של כתב הסובלנות, המפרט את עשרות תאריו של יוזף השני

 

רבים מבניה של האליטה הרבנית ראו בצו הקיסרי התערבות נוספת בחיי היהודים. וייזל, לעומת זאת, היה נחוש לנצל את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח. את השינוי המרכזי שביקש לקדם ביקש לקדם בתחום החינוך היהודי – שהתמקד עד אז באופן כמעט בלעדי בתלמוד תורה. לשם כך, הבין כי עליו לעקוף את האליטה הרבנית, שאת התנגדותה האוטומטית לכתב הסובלנות צפה מראש, ולפנות ישירות – בכתב ובעברית – אל בני עמו היושבים באירופה.

חשוב להבין כי הצעתו של וייזל, שהוקעה מיד עם צאת הפמפלט כמהפכנית מיסודה, אינה כה מהפכנית כפי שביקשו מתנגדיו להציגה. את החינוך המודרני היהודי לנער הציע וייזל להפריד לשתי מחלקות: מחלקת תורת האדם ("והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להיקרא בשם אדם"); ובצידה מחלקת תורת ה' ("שהן חוקי האלהים ותורותיו / דברים הנעלים משקול דעת כל אדם / ונודעו למשה רבינו ע"ה הנבואה").

 

1
גלויה בהוצאת חברת "לבנון", ורשה, ובה דיוקן נפתלי הרץ ויזל. מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

מחלקת תורת ה', כפי שכינה אותה וייזל, הייתה ברורה ומוכרת היטב הן לתומכיו והן למתנגדיו. עיקרה, שעליה לא טורח וייזל להאריך את דיבורו, היא תורת משה כפי שמסרה "ליהושע ולזקנים בדורו" וכפי שהועתקה ופותחה מדור לדור. לתורת האדם, שבסגולותיה ביקש לשכנע את קוראיו, הקדיש וייזל את החלק הארי של חיבורו.

וייזל מגדירהּ הגדרה כפולה: הידיעות הנימוסיות של האדם – המידות הטובות ודרך הארץ שעליהן יוכל ללמוד גם "מעלילות התורה האלהיות", והידיעות החיצוניות שעל כל אדם מודרני להכיר: "וכן לָדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגראפיא), ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה. וכן כוללת החכמות הלמודיות כמו חכמת המספר (אריטמעטיק), וחכמת המדידה (גיאומעטריא), וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן, החקוקים בדעת האדם, כי בה נטועים המושכלות הראשונות, שתרכיבם הבינה, ותוליד מהן תולדות נאמנות בכל דבר חכמה. וכן כוללת החכמות הטבעיות שהן ידיעת טבעי הנמצאים למיניהם, הבע"ח והצמחים והדוממים והיסודות, אותות האויר והעננים ותולדותיהן, חכמת הכרת הצמחים (בוטאניק), וחכמת הנתוח (אנאטמיע), וחכמת הרפואה (מעדיציהן), וחכמה הכימיה וכיוצא, שכלם בכל האדם ללמדם באמצעות החושים והשכל, מבלי שיצטרך שיהן ענין אלהי להשגים, ולא ספר זכרון לגדור בעד הסכמה".

 

1

1
"אמר החכם באדם: חנוך לנער לפי דרכו", פרק א'

 

התוכנית השאפתנית של וייזל לא מכירה בסתירה בין הדת לידיעות החיצוניות, ובין הידיעות החיצוניות והעצמאות המדינית שאבדה ליהודים (אובדן שכתוצאה ממנו הרחיקו המלכים והשליטים הגויים את היהודים הפזורים בגלות מידיעת המדע והטבע). בפרק השני של הפמפלט מסביר וייזל כי תורת האדם, שעל פיה מתקיים "הקנון המדיני ונוסדו הממלכות", הייתה "לימוד מוסד בלב ראשי אלפי ישראל / המלכים והנביאים שרי קדש ושרי אלהים / שאף כי נחה עליהם רוח אלהים … / לא הגיעה אליהם על דרך זה תורת האדם", והיו צריכים ללמוד אותה בעצמם.

מתוך חמלה ודאגה לעתיד עמו, ניסה וייזל להפיג את רגשי הנחיתות שהתפשטו בין צעירות וצעירים יהודים רבים בהביטם על הישגי המהפכה המדעית והנאורות האירופאית. אף על פי שהכיר היטב את הפער בידיעות היהודי בוגר החינוך המסורתי בהשוואה למקבילו הנוצרי בוגר החינוך המודרני, הבהיר וייזל לקוראיו כי עתה השעה נכונה. עכשיו, משהתקדמה לה תורת האדם "כי כאשר יקדמו הילדות והשחרות לזיקנה ושיבה / והלילה ליום / והחורף לקיץ" תוכל להכין "את הנפש" שהועשרה מכבר בלימודי הקודש, והמוסר היהודי יחבור לידע המתקדם ביותר של התקופה.

 

1
"וכן היתה תורת האדם לימוד מוסד בלב ראשי אלפי ישראל" לפני הגלות, פרק ב'

 

ההתנגדות לחיבור של וייזל הייתה מיידית וחריפה. בספר 'שורשי החילון' מצטט שמואל פיינר שניים מהמתנגדים הקולניים ביותר של וייזל. הרב יחזקאל לנדאו מפראג מיהר לשלוח מכתב לקהילת וינה ובו כתב כי הרשע שחיבר את הפמפלט האמור "מבזה כל בעלי הדתות ומזה ניכר שהוא בלבבו אינו מאמין בשום דת ותורה כלל והוא מן הנאטרליסטין [=נטורליסטים] ומעולם לא קם צורר כזה בין היהודים שיסיר מסו(ו)ה הבושה מעל פניו יכתוב ויחתם ויעידי על עצמו שאין לו חלק באלהים ולא בתורתו'. המתנגד השני היה הרב דוד טבלי מקהילת ליסא שבמערב פולין. הרב טבלי דרש דרשה בבית הכנסת בליסא ב'שבת הגדול' של שנת תקמ"ב/ 1782 ובה טען כי לוייזל "אין לו חלק ונחלה באלקי ישראל" על שהדפיס דברים זרים אלה.

השלילה הטוטאלית של האליטה הרבנית מתמיהה, היות שגם מתנגדיו המפורשם של וייזל הכירו בצורך של הנער היהודי בידיעת שפות וידיעות מדעיות כדי שיוכל לפרנס עצמו כסוחר או כבעל מלאכה בעתיד. מכאן שההתנגדות לא נגעה בהכרח ללימודים החיצוניים. התנגדות הרבנים נבעה מהפחד מדחיקת תלמוד התורה כערך העליון והמוחלט של החינוך היהודי. וייזל הציע לפתוח מסלולים שונים לנער המתחנך, כיוון שלדבריו "לא נוצרנו כלנו להיות בעלי תלמוד ולעסוק בעמוקות הדת ולהורות הוראות כי השם הגדיל בין הנפשות, ונתן לכל אחת תשתלם כפי ענינה וכפי כחה".

תגובתו של וייזל שולבה כבר בפמפלט שעליו הותקף. בפרק ז' של החוברת האשים את החינוך המסורתי היהודי בהמאסת היהדות על התלמידים המתפתים לספקנות הדתית שאפיינה זרמים רבים בעידן הנאורות. עם סיום הלימודים ב'חדר', טען וייזל, יוצאים התלמידים אל עולם התעסוקה, "וילכו ויסחרו בארץ ולפעמים באו בחברת שוכחי אלוהי והשמיעו באזניהם ספרי לצים ומורדים הכתובים בלשון מדברת גדולות, תמהו על צחות לשונם ויופי סדרם ונפתו לדבריהם כי דנו מצחות הלשון על יושר הדברים". בכך הניח את האשמה לפתחה של האליטה הרבנית.

קריאה בחוברת בת שמונה הפרקים של וייזל, שנוסחה בצורת מכתב גלוי ולא כספר 'פסקני', מספיקה כדי להפריך את ההאשמות היותר נבזיות שהוטחו בו – אלו הנוגעות לחוסר האמונה שלו, הנלמדת, כביכול, מדבריו. עוד באותו עשור שבו פורסמו "דברי שלום ואמת" עמלו מחנכים ואנשי רוח יהודים שהזדהו עם קריאת וייזל להקים מערכת חינוך מודרנית יהודית.

וייזל, אם כן, אחראי על פתיחת סוג חדש בתכלית של דיון ציבורי פנים-יהודי: בטרם נוסדו כתבי העת העבריים הראשונים (גם הם חידוש של תנועת ההשכלה היהודית), יצר וייזל מרחב ציבורי שאותו כינה פיינר: מעין "דרשנות משכילית". ובעוד מתנגדיו מונעים ממנו כל חלק בעולם הבא בהינף קולמוסם, ביקש לשכנע את קוראיו בנכונות דבריו ובהגיונם – ולא בסמכות ההלכתית העומדת מאחוריהם.

 

לחצו לקריאה בחוברת 'דברי שלום ואמת' באתר הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

שם המחבר, שם היצירה, הוצאה ושנה

שמואל פיינר, מהפכת הנאורות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, מרכז זלמן שזר, תשס"ב

שמואל פיינר, שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, מרכז זלמן שזר, תשע"א

 

כתבות נוספות

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

500 שנה לגטו ונציה: הסכסוך העסקי שהצית מהומות דת

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

מיהם הגויים שעליהם קבעו חז"ל כי "הטוב שבגויים הרוג"?

כתב יד מרתק שהגיע לאחרונה לספרייה שייך לסוגה ספרותית מבוססת: סוגת ההתנצלות בפני הנוצרים

1

לפחות דבר אחד אודות כתב היד שרכשה הספרייה הלאומית לאחרונה אנחנו יודעים בוודאות שאינה ניתן לערעור: משהו (מאורע כלשהו) הכריח מישהו (יהודי אירופאי שחי כ-150 שנה לפני תקופתנו) להתנצל. מה היה אותו המשהו ומי היה אותו המישהו – על עובדות עלומות נוכל לדבר בעיקר על בסיס השערות וניחושים. האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים.

אפילו תאריך החיבור לא ידוע לנו. לגבי זמן חיבור היצירה נוכל רק לומר שהיא נכתבה במחצית המאה התשע-עשרה. המחבר מתייחס ב'פתח דבר' אל ספר שנדפס בשנת 1839, ומכאן שהיצירה שלפנינו מאוחרת לשנה זו.

 

1
שער היצירה

 

כתב היד מכונה "התנצלות" – כשהכוונה היא לאפולוגטיקה (במובן של הצטדקות או הצדקה) ולא לבקשת סליחה. על מה מתנצל המחבר? את מה הוא מבקש להצדיק בכתיבתו? כתב היד מוקדש לדיון באחת מהאמרות הבעייתיות ביותר של חז"ל – "הטוב שבגויים הרוג". מחברו האנונימי של כתב היד, שהסכים להזדהות אך ורק כמחבר של חיבור אחר – הספר "בקרת רעה", שפרטים עליו לא הצלחנו למצוא – ממהר לסייג את הקביעה של חז"ל.

 

1
"הטוב שבגוים הרוג", עמוד הפתיחה של כתב היד

 

הטענה המרכזית של המחבר היא כי במילה גוים מתייחסים חז"ל רק אל עובדי אלילים שהם "שובבים ופרועים כזאבי ערבות וכמשחרי לטרף, וכי לא ידעו ממוסר ודעת כבהמות שדי וחיתו יער, אשר לא חלק להם אלהים בבינה … ועל אנשים כאלה נאוה עד מאד לאמר כי הוא מצוה להרוג אותם, ולבער את הרע מקרב החברה האנושית". כמובן שהתנצלות שכזאת לא הייתה מספיקה בתקופתנו הפוסט מודרנית שנוטה לכבד כל תרבות אנושית באשר היא.

הכותב לא היה מודע (או מעמיד פנים שהוא לא יודע) שהנוסחים בדפוסים שגורסים "מצריים" או "עכו"ם" במקום "גויים" הם תוצאה של צנזורה בלבד, ואי אפשר ללמוד מהם שכוונת חז"ל הייתה רק לאומות פרימיטיביות.

 

1
מותר להרוג בשעת מלחמה? עמוד רביעי וחמישי בכתב היד

 

הכותב מבקש להעביר את דבריו אל הגויים: "ועתה הנני מחלה את פני הבקיאים בלשונות מבני עמנו להעתיק את דברי ללשונות העמים ותהי משכורתם שלמה מעם אלהים". מסתבר שהכותב לא ידע שפות אחרות, ונראה שגם את דברי חכמי הגויים המצויים בתוך החיבור הוא מעתיק ממקורות עבריים.

הוא מנסה להפיס את דעת אנשי מקומו: "לא אמרו חז"ל … על האומות הישרות בלבבן וההולכות בדרכי אלהים, ועושות משפט וצדקה חסד ואמת בשעריהן … כמו האומות הנוצריות אשר בימים ההם, כי אומות כאלה אהובות גם לנו גם לאלהים. והרבה חכמים מראשי עמנו באו במסורת הברית את חכמיהן".

נראה כי הכותב שייך לחוגי המשכילים המתונים, ואין הוא חושש למתוח ביקורת על רב, אחד מגדולי האמוראים בבבל: "האמונה בסגולות המזוזה לשמירה מצד עצמה כעין קמיע … מסכמת יותר עם דרכי מחשבת רב אשר האמין בסגולות ובדברים הרחוקים מן השכל, כאשר אברר בספרי בקורת רעה. לא כן רבנו הקדוש אשר היה חכם בכל החכמות החיצוניות". הוא גם לא חושש לשער "כי מנהגנו לאמור פסוקי זמרה בשחר הוא לקוח ממנהג חברת החכם הזה (=פיתגורס, שאת דבריו מצא בכתב-עת משנת תקצ"ב) לקום בכל יום בבוקר ולעמוד לעומת השמש, ולשיר שירים וזמירות למען העיר רוחם על ידיהם, אל במקום אשר אמרו הם שירי האמער (=הומרוס) ושירי משוררים אחרים, אומרים אנחנו שירי דוד המלך".

 

1
כל החוכמות לקוחות מתורת ישראל, עמודים שנים-עשרה ושלוש-עשרה בכתב היד

 

1
ומדוע אמר ר' שמעון בר יוחאי כי "הטוב שבגויים הרוג"? כי בתקופתו היו כולם עובדי אלילים. עמודים עשרים וארבע ועשרים וחמש בכתב היד

 

המחבר רואה במאמר "הטוב שבגוים הרוג" את השורש לשנאת ישראל, וטוען כי בגללו "רעות אין חקר, וצרות אין מספר עברו על שה פזורה ישראל". לדעתו גם עלילת הדם "דיבת שקר אשר על ידה דמים לרוב נשפך, ונפשות נקיים נאבדו בכליון חרוץ לאלפים ולרבבות בלי חמלה" באה לעולם בעטיו של מאמר זה. כדי לתקן את המצב הקשה עושה המחבר כל שביכולתו כדי להציג את חכמינו כאוהבי הנצרות, ולא נחה דעתו עד שהוא מתאר את הנצרות כעמוד השלום והצדק בעולם. הוא כותב: "הנוצרים אשר החלו דור אחר דור לרוב על פני האדמה, ולמשול מנהר עד אפסי ארץ … והקימו בתי מדרש חכמות ללמוד בהם מוסר ודעת, צדק ומשפט ומשרים, ועל ידיהם נפוצו מעונות מוסר ודעת ומזימה ברחבי תבל ומלואה. ומאז החלו גם עובדי אלילים להטיב את מעלליהם ולרפא את משובתם, ולשפוט אמת ושלום בשעריהם".

האפיפיור אולי היה מסמיק למשמע דברי שבח אלו, אך עלינו גם לזכור את הרקע ההיסטורי הקשה שגרם למחבר לנסות ולפייס את סביבתו הנוצרית המתעללת. כדי לדעת האם הצליחה ה"התנצלות" לשנות את דעת הקהל האנטישמית באירופה, אפשר להיעזר בכתבתו של דניאל ליפסון שהתפרסמה כאן לפני זמן מה.

הכתבה חוברה בעזרתם של ד"ר יואל פינקמן, אוצר אוסף יהדות, וד"ר יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית.

 

 

כתבות נוספות

מי העז לטנף את כתב היד העתיק?

האיש שהצליח לדחוס את כל התלמוד לכרך אחד

נוסח גנרי לעילוי נשמת אדם אהוב, או דרך לציין את הנורא מכל? למי הוקדש כתב היד?




מנת השף: גפילטע פיש

סיפורה המתוק-מלוח של המנה המסורתית

שלושה נאצים נכנסים למסעדה כשרה בוורשה.

ייתכן שזו נשמעת כמו שורת הפתיחה של בדיחה סרת טעם, אבל למעשה, מדובר בסיפור אמיתי.

באוקטובר 1934 שוטטו ברחובות ורשה שלושה "עיתונאים היטלריסטים" גרמנים ששהו בפולין למטרות מקצועיות. השלושה, שחיפשו אחר מקום לסעוד בו את נפשם נכנסו ל"מֶטְרֶפּוֹלֶה" – מסעדה יהודית כשרה. הם ישבו לשולחן, עיינו בתפריט והזמינו את אחד המטעמים היהודיים המוכרים ביותר בכל הזמנים: גפילטע פיש.

האורחים התענגו על המנה שהזמינו ועל כוסית ויסקי טובה, וביקשו מהתזמורת במסעדה לנגן שוב ושוב "את המנגינה הרוסית הנפלאה ההיא," כשכוונתם ל'קול נדרי', תפילת יום הכיפורים.

אוי ויי.

האורחים סיימו את מנת הגורמה שלהם, החמיאו לשף ובירכו את צוות המקום "אַאוּף וידֶרְזֵיְין!"

כיום, נראה לנו אולי מוזר שמאכל יהודי משונה כגפילטע פיש נכלל מלכתחילה בתפריטה של מסעדה ורשאית, שלא לדבר על העובדה שהמנה הוזמנה בידי אותם אורחים מסוימים.

לאלו מבינינו שאינם מכירים את התבשיל המסורתי, נספר שהגפילטע פיש הוא מאכל של קציצות מבושלות, שעשויות מכמה סוגי דגים שנטחנו יחד. באופן מסורתי מגישים את המנה בסעודות של ערב שבת לצד מטבל חזרת, העשוי מחזרת הגינה ומסלק. מנת הדגים הקלאסית מוכרת בגרסה מלוחה ובגרסה מתוקה, וויכוח עז ניטש סביב השאלה איזו גרסה היא "הנכונה". למעשה, אפשר לומר שסוגיית המחלוקת סביב הטעם המלוח או המתוק היא בעלת מאפיין גאוגרפי שניתן לתחום באמצעות מה שמכונה "קו גבול הגפילטע פיש".

 

הדלקת נרות שבת", אילוסטרציה מאת אלפונס לוי שפרסם הצלם הצרפתי אטיין נורדן , מארכיון הספרייה הלאומית

 

הגפילטע פיש הוא פרי דלותן של משפחות יהודיות באירופה והכורח לנצל כל פירור יקר של חלבון – במקרה זה תוך ערבוב של הדגים עם בצל, ביצים ומצות. המילה "גפילטע", שביידיש פירושה "ממולא", מתארת את שיטת ההכנה שבמסגרתה מסירים את עור הדג, את בשרו טוחנים עם שאר המרכיבים ואז שבים ומכסים את התערובת בעור, כהכנה לבישול.

 

גפילטע פיש
מתכון לשירותכם משנת 1973

 

שיטה זו סייעה לא רק לנצל ביעילות כל פיסה קטנה של דג, אלא גם הביאה לתיקון סוגייה בהלכה היהודית שעימה התמודדו אוכלי דגים בשבת. "מלאכת בורר", שלפיה מפרידים דבר מדבר אחר, אסורה בשבת, וכתוצאה נאסר להפריד אז את עצמות הדג מבשרו. טחינת הדג והעצמות יחד מייתרת את ההפרדה ופותרת את הקושי.

 

גפילטע פיש
פרסומת לגפילטע ביידיש משנת 1949

 

כיוון שתהליך הכנת הגפילטע פיש המסורתי הוא מורכב, הציעו חברות מזון יהודיות גרסה קלה ונגישה יותר. בשנת 1931 חנכה לראשונה חברת המזון "מוצרי המזון של אתל בע"מ" גרסה של המעדן המתובל "משומרת בפחיות ברוב הצלחה", שנשאה חותם כשרות מטעמו של רב בשיקגו. ההכרזה המרגשת הבטיחה שטעמו של המוצר המשומר מעולה כמו טעמה של הגרסה הביתית, וכי להכנתו השתמשו במרכיבים איכותיים ובציוד היגייני.

כך בא לעולם הגפילטע פיש בצנצנת (הוא נמכר גם בפחיות שימורים) השוחה בג'לי. חברות מזון כשרות מתחרות על מקומן הנכסף על שולחן השבת ומבטיחות "גפילטע פיש כמו שאמא שלך נהגה להכין – רק אם הגפילטע פיש שנהגה להכין היה מעולה".

 

פרסומת לגפילטע פיש של המותג 'מאתר'ס', מתוך עיתון 'הסנטינל', 4 בספטמבר 1969

 

גפילטע פיש
ואפשר גם ישר מהקופסה… פרסומת משנת 1971

 

הגפילטע פיש, מעדן יהודי שהוא פסגת אוכל הנשמה היהודי, זוכה לאזכורים באומנות היהודית, בספרים ובכמה שירים עממיים ביידיש שנכתבו לכבודו. אחד מאותם שירים, שנכתב בסוף המאה ה-19, אף הושמע ברדיו הישראלי! מחבר השיר מתאר את הטקסטורה הנפלאה ואת הטעם הנימוח שמציע הגפילטע פיש מדי שבת אצל שולחנה של אמא.

 

 

זהו מעדן בעל אלף טעמים
שטעמתי לראשונה למרגלותיה של אמי,
יקר, וטוב ולא בכדי
הוא המאכל הלאומי היהודי
נימוח בפה מיד כשנטעם
דגי הגפילטע יהודים בעצמם.

מי יכול לעמוד בפיתוי של מאכל עם חסות מוזיקלית כזאת?

הגפילטע פיש, 'המאכל הקטן שיכול היה', נעשה ברחבי העולם כולו סמל כה איקוני של המטבח ושל התרבות היהודיים עד שזכה בפסטיבל אוכל שיוסד לכבודו. ה'גפילטעפסט' הוא חגיגה שנתית שנערכת מדי שנה בשנה באירופה וחוקרת את המורשת, המסורת והתרבות היהודיות באמצעות אוכל.

 

פוסטר של פסטיבל האוכל היהודי, 'גפילטעפסט'. מתוך אוסף האפמורה של הספרייה הלאומית

 

וכך, בפעם הבאה שתשבו לשולחן השבת אצל סבתא, בארוחה שבה יוגשו לכם קציצות הדגים הנחות בג'לי רוטט, אולי תנסו אותן בכל זאת. מאות שנות מסורת יהודית לא טועות… נכון?

 

כתבות נוספות

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים




יורד גשם ונתקעת בלי מטרייה? פנה ל"נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס"

הכירו את הסטארט-אפ היהודי הראשון להשאלת מטריות!

1

כחובב היסטוריה יהודית, אני מבלה הרבה זמן בעיון באתר העיתונות היהודית ההיסטורית, ובכל יום מוצא שם פנינים באפר.

לפני כמה ימים, מצאתי בעיתון היידיש הניו יורקי "דיא ווארהייט", בגליון מה-31 בדצמבר 1916, את מה שנראה לי בהתחלה כאחד הסטארט-אפים הכי הזויים שנתקלתי בהם בחיי: "נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס אינק" – שירות המטריות הלאומי. לא רק השירות החדשני מעניין, אלא גם המודעה היצירתית:

 

1

 

נתחיל בציור למעלה. יוצא יהודי בבוקר (רואים שהוא יהודי, כן?), ובידו תחזית מזג האוויר: ירד גשם! אבל בחוץ? – שמש! "הע! אויך מיר א נביא!!!" (עוד נביא) אומר לעצמו היהודי, ולוקח את המטרייה. החום גובר והשמש צוחקת עליו: "ריבוינעשלעוילם! – איך נפטרים מהמטרייה הזו?"

 

1

 

ביום אחר – גשם זלעפות! – "השארתי את המטרייה בבית" – היהודי מתוסכל.

ובהמשך: "געוואלד!! – גנבו לי את המטרייה!!!!"

איך עובד הסטארט-אפ? אז ככה, למאותגרי היידיש: ברחבי מנהטן, ברוקלין וברונקס נפתחו מעל ל-1000 תחנות להשאלת מטריות. כל מה שצריך לעשות היה לשלם דמי מנוי של 2$ לשנה, והייתם יכולים לשאול, להחזיר, לתקן ולהחליף מטריות מתקלקלות בלי תשלום ועל המקום!

ביידיש מאומרקנת, מקבל כל מנוי "מעמבערשיפ קארד", ו"קליימ-טשעק".

הקץ לשמוציקע אמברעלאס!!! (ביידיש תקנית קוראים לזה שירעם). הינה לכם קללה נאה לחורף ביידיש תקנית – "שיבלע מטרייה ושהיא תיפתח לו בבטן".

מה קרה לשירות החדשני הזה? כדי לברר זאת פניתי למקבילה האמריקנית של אתר העיתונות ההיסטורית – Chronicling America, שבו מצאתי עוד מודעות מטעם שירות המטריות הלאומי, כמו למשל זו, מהעיתון New York Tribune מה-14 בדצמבר 1916. מודעה יבשה משהו לעסק הרטוב הזה, וגם אין בה טיפת הומור יהודי.

 

1

 

העובדה שהמודעות התפרסמו רק כשבועיים – בין אמצע דצמבר לתחילת ינואר, מעידה על כך שהעסק לא התרומם אל ענני ההצלחה. ואומנם כבר בגיליון מה-14 ביוני 1917, במדור "צרות של עסקים" בעיתון SUN, מדווח ששירות המטריות הלאומי הגיש בקשה לפשיטת רגל.

למה פשט השירות את הרגל? האם אחרים הצליחו במקום שהוא כשל? אם שירותי שיתוף אופניים יכולים להצליח, למה לא שיתוף מטריות? ובכן, מתברר שהסינים, למשל, לא קוראים עיתוני יידיש, ולכן נכשלו שוב במקום שנכשלו אבותינו.

ב-2017 השיק היזם הסיני ז'או שוּפינג מהעיר שנזן שירות שיתוף מטריות בעיר שנזן וב-11 ערים נוספות, אך אויה, תוך חודשים ספורים נגנבו כמעט כל 300,000 המטריות מהפרויקט.

 

1

 

שירות שיתוף מטריות נוסף, צנוע בהרבה, הוא UMBRACITY, שפועל בשלב זה רק בעיר ונקובר שבקנדה ויש לו עשרות מתקני השכרת מטריות מתוחכמים הפזורים בבתי עסק ברחבי העיר. איך זה עובד? יש אפליקציה, לוחצים על כפתור בטלפון החכם והמטרייה שלכם.

1

 

ויש עוד – בעיר ארהוס שבדמנרק פועל השירות DripDrop על 25 התחנות שהוא מחזיק ברחבי העיר. ססמתו הלא כל כך יצירתית היא "האושר הוא שתהיה לך מטרייה כשיורד גשם".

 

1

 

ויש גם שירותים קצת פחות מתוחכמים, כמו זה שנפתח רק לפני כמה ימים בשכונה הסינגפורית Pasir Ris, לזכרה של סבתא סילביה קומפונג.

 

1

 

ואם תשאלו את עצמכם מה רע בעצם בכך שתהיה לכם מטרייה בבית, על זה כבר ענה גדול הסטיריקנים שלנו, אפרים קישון, בקטע האלמותי "אבדכם הנאמן" (מעריב, 8 במרץ 1963, ובספר "שמיניות באוויר") ככה זה מתחיל:

 

1

 

ולסיום הבלתי נשכח:

 

1

 

כתבות נוספות

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה