כתב יד מרתק שהגיע לאחרונה לספרייה שייך לסוגה ספרותית מבוססת: סוגת ההתנצלות בפני הנוצרים
לפחות דבר אחד אודות כתב היד שרכשה הספרייה הלאומית לאחרונה אנחנו יודעים בוודאות שאינה ניתן לערעור: משהו (מאורע כלשהו) הכריח מישהו (יהודי אירופאי שחי כ-150 שנה לפני תקופתנו) להתנצל. מה היה אותו המשהו ומי היה אותו המישהו – על עובדות עלומות נוכל לדבר בעיקר על בסיס השערות וניחושים. האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים.
אפילו תאריך החיבור לא ידוע לנו. לגבי זמן חיבור היצירה נוכל רק לומר שהיא נכתבה במחצית המאה התשע-עשרה. המחבר מתייחס ב'פתח דבר' אל ספר שנדפס בשנת 1839, ומכאן שהיצירה שלפנינו מאוחרת לשנה זו.
כתב היד מכונה "התנצלות" – כשהכוונה היא לאפולוגטיקה (במובן של הצטדקות או הצדקה) ולא לבקשת סליחה. על מה מתנצל המחבר? את מה הוא מבקש להצדיק בכתיבתו? כתב היד מוקדש לדיון באחת מהאמרות הבעייתיות ביותר של חז"ל – "הטוב שבגויים הרוג". מחברו האנונימי של כתב היד, שהסכים להזדהות אך ורק כמחבר של חיבור אחר – הספר "בקרת רעה", שפרטים עליו לא הצלחנו למצוא – ממהר לסייג את הקביעה של חז"ל.
הטענה המרכזית של המחבר היא כי במילה גוים מתייחסים חז"ל רק אל עובדי אלילים שהם "שובבים ופרועים כזאבי ערבות וכמשחרי לטרף, וכי לא ידעו ממוסר ודעת כבהמות שדי וחיתו יער, אשר לא חלק להם אלהים בבינה … ועל אנשים כאלה נאוה עד מאד לאמר כי הוא מצוה להרוג אותם, ולבער את הרע מקרב החברה האנושית". כמובן שהתנצלות שכזאת לא הייתה מספיקה בתקופתנו הפוסט מודרנית שנוטה לכבד כל תרבות אנושית באשר היא.
הכותב לא היה מודע (או מעמיד פנים שהוא לא יודע) שהנוסחים בדפוסים שגורסים "מצריים" או "עכו"ם" במקום "גויים" הם תוצאה של צנזורה בלבד, ואי אפשר ללמוד מהם שכוונת חז"ל הייתה רק לאומות פרימיטיביות.
הכותב מבקש להעביר את דבריו אל הגויים: "ועתה הנני מחלה את פני הבקיאים בלשונות מבני עמנו להעתיק את דברי ללשונות העמים ותהי משכורתם שלמה מעם אלהים". מסתבר שהכותב לא ידע שפות אחרות, ונראה שגם את דברי חכמי הגויים המצויים בתוך החיבור הוא מעתיק ממקורות עבריים.
הוא מנסה להפיס את דעת אנשי מקומו: "לא אמרו חז"ל … על האומות הישרות בלבבן וההולכות בדרכי אלהים, ועושות משפט וצדקה חסד ואמת בשעריהן … כמו האומות הנוצריות אשר בימים ההם, כי אומות כאלה אהובות גם לנו גם לאלהים. והרבה חכמים מראשי עמנו באו במסורת הברית את חכמיהן".
נראה כי הכותב שייך לחוגי המשכילים המתונים, ואין הוא חושש למתוח ביקורת על רב, אחד מגדולי האמוראים בבבל: "האמונה בסגולות המזוזה לשמירה מצד עצמה כעין קמיע … מסכמת יותר עם דרכי מחשבת רב אשר האמין בסגולות ובדברים הרחוקים מן השכל, כאשר אברר בספרי בקורת רעה. לא כן רבנו הקדוש אשר היה חכם בכל החכמות החיצוניות". הוא גם לא חושש לשער "כי מנהגנו לאמור פסוקי זמרה בשחר הוא לקוח ממנהג חברת החכם הזה (=פיתגורס, שאת דבריו מצא בכתב-עת משנת תקצ"ב) לקום בכל יום בבוקר ולעמוד לעומת השמש, ולשיר שירים וזמירות למען העיר רוחם על ידיהם, אל במקום אשר אמרו הם שירי האמער (=הומרוס) ושירי משוררים אחרים, אומרים אנחנו שירי דוד המלך".
המחבר רואה במאמר "הטוב שבגוים הרוג" את השורש לשנאת ישראל, וטוען כי בגללו "רעות אין חקר, וצרות אין מספר עברו על שה פזורה ישראל". לדעתו גם עלילת הדם "דיבת שקר אשר על ידה דמים לרוב נשפך, ונפשות נקיים נאבדו בכליון חרוץ לאלפים ולרבבות בלי חמלה" באה לעולם בעטיו של מאמר זה. כדי לתקן את המצב הקשה עושה המחבר כל שביכולתו כדי להציג את חכמינו כאוהבי הנצרות, ולא נחה דעתו עד שהוא מתאר את הנצרות כעמוד השלום והצדק בעולם. הוא כותב: "הנוצרים אשר החלו דור אחר דור לרוב על פני האדמה, ולמשול מנהר עד אפסי ארץ … והקימו בתי מדרש חכמות ללמוד בהם מוסר ודעת, צדק ומשפט ומשרים, ועל ידיהם נפוצו מעונות מוסר ודעת ומזימה ברחבי תבל ומלואה. ומאז החלו גם עובדי אלילים להטיב את מעלליהם ולרפא את משובתם, ולשפוט אמת ושלום בשעריהם".
האפיפיור אולי היה מסמיק למשמע דברי שבח אלו, אך עלינו גם לזכור את הרקע ההיסטורי הקשה שגרם למחבר לנסות ולפייס את סביבתו הנוצרית המתעללת. כדי לדעת האם הצליחה ה"התנצלות" לשנות את דעת הקהל האנטישמית באירופה, אפשר להיעזר בכתבתו של דניאל ליפסון שהתפרסמה כאן לפני זמן מה.
הכתבה חוברה בעזרתם של ד"ר יואל פינקמן, אוצר אוסף יהדות, וד"ר יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית.
האיש שהצליח לדחוס את כל התלמוד לכרך אחד
נוסח גנרי לעילוי נשמת אדם אהוב, או דרך לציין את הנורא מכל? למי הוקדש כתב היד?
תגובות על כתבה זו