התרומה של חיים ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי

כדי למנוע את קריסתה הכוללת של תעשיית החימוש הבריטית בזמן המלחמה, קיבל על עצמו ד"ר חיים ויצמן, מהגר יהודי וכימאי בהכשרתו, את המשימה לפתור את המחסור באצטון

חיים ויצמן

עובדת בתעשיית החימוש הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. במהלך "המלחמה הגדולה" הצטרפו כמיליון נשים למעגל העבודה. תמונה מתוך Getty Images

מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה" בפי בני התקופה, תפסה את מרבית המדינות הלוחמות בהפתעה גמורה. מרוץ החימוש שקדם למלחמה והתמונה המקובלת של תורת הלחימה גרמו למנהיגי בריטניה להאמין שמדובר במערכה קצרה שתסתיים – כפי שטענו רבים – "לפני חג המולד".

לאחר הקרבות הראשונים התגלה גודל הטעות: הצבאות הלוחמים בחזית המערבית התחפרו במקומם וקו החזית הסטטי נקבע מצפון מזרח צרפת ועד חופה הפלמי של בלגיה. אובדן הגישה הבריטית למחצבי סידן אצטט, ממנו הופק האצטון, החלו להיות מורגשים ככל שהתקדמה המערכה.

כיום אנחנו מכירים בחשיבות האצטון בעיקר בהקשרים של קוסמטיקה, אך באותה תקופה שימש האצטון לייצור קורדיט – חומר בערה ללא עשן שהחל להחליף בתחילת המאה ה-20 את אבק השריפה. ללא פתרון מהיר למחסור באצטון הבינו קברניטי המלחמה שהסיכוי שבריטניה תעמוד במלחמה ארוכת טווח הוא אפסי.

 

ד"ר חיים ויצמן במעבדתו שבבריטניה
ד"ר חיים ויצמן במעבדתו שבבריטניה

 

הישועה הגיעה מכיוון לא צפוי: ד"ר חיים ויצמן הוכר בחוגי השלטון הבריטי בעיקר כפעיל ציוני נמרץ המנצל כל הזדמנות להשמיע את גרסתו לפתרון בעיית העם היהודי: הענקת מולדת ליהודים בארץ ישראל. לכן כשהצליח הד"ר לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר לזקק אצטון ממחית תירס בתהליך כימי שפיתח, החליט לנצל את הדבר כדי להשיג שתי מטרות: לפתור את מצבו הכלכלי הדוחק ולקדם את מטרותיה של התנועה הציונית. ב-21 באפריל 1915, נפגש ויצמן עם גורמים בצבא ובממשל הבריטי והסכים לבקשתם לערוך ניסויים בייצור אצטון. עד מהרה עלו תוצאות הניסוי אפילו על ציפיותיו האופטימיות ביותר.

 

נשים בריטיות במפעל תחמושת בזמן מלחמת העולם הראשונה
נשים בריטיות במפעל תחמושת בזמן מלחמת העולם הראשונה

 

בתום פגישה קצרה עם שר החימוש, יצא וינסטון צ'רצ'יל מעודד מהאפשרות של הפקת 30 אלף טון של אצטון שהיו נחוצים בהקדם לצבא הבריטי. הוכרז על בניית בית חרושת ניסויי וד"ר ויצמן הועמד בראש הפרויקט.

 

עובדת בתעשיית החימוש הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. במהלך "המלחמה הגדולה" הצטרפו כמיליון נשים למעגל העבודה.
עובדת בתעשיית החימוש הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. במהלך "המלחמה הגדולה" הצטרפו כמיליון נשים למעגל העבודה.

 

את הפגישות העסקיות הרבות אליהם הוזמן עתה, ניצל ד"ר ויצמן כדי לעדכן את אנשי שיחו במצבם הירוד של היהודים ברחבי העולם ובניסיון לקדם בעזרתם את ההכרה בתנועה הציונית: הוא זכה להכיר את לויד ג'ורג', הרברט סמואל, הלורד ארתור בלפור ומנהיגים נוספים בהם ייעזר במהלך.

משנוכח שסבב הניסויים הראשון הצליח מעל לציפיותיו, דרש הכרה רשמית בעבודתו. הוא לא ביקש להתעשר בזכות פועלו, אלא להתמנות לתפקיד רם יותר אשר דרכו יוכל להשפיע על המדיניות הבריטית בנוגע לארץ ישראל – רכושה החדש של האימפריה הבריטית.

ב"זכרונות המלחמה" שחיבר לויד ג'ורג' שנים לאחר המלחמה, ציין המדינאי שעמד בראשות ממשלת בריטניה משנת 1916 שכאשר יידע את ויצמן על כוונתו להמליץ למלך בריטניה להעניק לו תואר של כבוד, סירב המדען וטען שהוא רק דואג לגורל עמו. "זה", טען לימים, "היה מקורה של ההכרזה המפורסמת על הבית הלאומי ליהודים בפלשתינה. כאשר נתמניתי לראש הממשלה שוחחתי על הנושא כולו עם מר בלפור, שהיה אז שר החוץ, רצינו באותה עת לקבל את תמיכת היהודים בארצות הניטרליות. ד"ר ויצמן הופנה ישירות אל שר החוץ – זו הייתה תחילתה של שותפות, שתוצאותיה, לאחר בחינה מדוקדקת, הייתה הצהרת בלפור המפורסמת… כך שד"ר ויצמן, בתגליתו, לא רק סייע לנו לנצח את המלחמה, אלא אף השאיר את חותמו על מפת העולם".

(מצוטט אצל "חיים ויצמן: מדע בשירות הפוליטיקה" מאת יהודה ריינהרץ ומירי קרסין)

 

ביקורם של הלורד בלפור וחיים ויצמן ב'גימנסיה הרצליה' מתוך אוסף גימנסיה הרצליה שבארכיון הספרייה הלאומית 
ביקורם של הלורד בלפור וחיים ויצמן ב'גימנסיה הרצליה' מתוך אוסף גימנסיה הרצליה שבארכיון הספרייה הלאומית

 

שנים קודם לכן נקרע ד"ר חיים ויצמן בין המדע והעשייה הציונית: בזכות תרומתו האדירה לבריטניה בזמן "המלחמה הגדולה" הוכיח שאין עוד סתירה בין השניים.

 

"עלילה נוסח גבלס": הסובייטים מאשימים את ויצמן שגנב את הרעיון על האצטון. כתבה מתוך עיתון חירות שהתפרסמה בתאריך 18 בספטמבר 1958
"עלילה נוסח גבלס": הסובייטים מאשימים את ויצמן שגנב את הרעיון על האצטון. כתבה מתוך עיתון חירות שהתפרסמה בתאריך 18 בספטמבר 1958

 

מחרוזת שירים בגנותו של ישו

חוש הומור תמיד היה נשקם של החלשים. גם היהודים באיטליה של העת החדשה המוקדמת ידעו זאת, והשתמשו בפרודיות על טקסטים מוכרים כדי ללעוג לאמונה הנוצרית השלטת

1

העבודה בספרייה הלאומית יכולה להוביל אתכם לפינות נסתרות שלא דמיינתם. לא רק בגלל שבפנייה לא נכונה תלכו לאיבוד באיזה מסדרון שכוח, אלא גם כי בכל יום אפשר להיתקל בפריט נוסף שאפילו לא חשבתם שקיים. זה קרה לי כשבמהלך שיטוט מקרי בקטלוג, נתקלתי בכתב יד עם הכותרת המפתיעה: "שירים בגנותו של ישו". מתברר, כי מדובר בקובץ חיבורים עבריים שונים, שכולם עוסקים בעיקרי האמונה הנוצרית ובסיפור חייו של ישוע הנוצרי. החיבור כולו הועתק באיטליה במאה ה-18 ושמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

כמי שמכיר באופן שטחי את ההיסטוריה היהודית באירופה, שאלתי את עצמי כיצד הרשו לעצמם מחברים עבריים ללעוג לנביא הדת הנוצרית שבקרב מאמיניה הם חיו. שאלתי את חוקרי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, שהרימו עבורי את המסך על ז'אנר ספרותי שלם בתרבות היהודית של אירופה: ספרות הפולמוס הפרודית.

"חוש הומור תמיד היה ליהודים, וגם עזר שזה נכתב בעברית", מתבדח ד"ר עזרא שבט ממחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית. הפולמוס היהודי־נוצרי פירנס שורת כתבים ארוכה עוד בימי הביניים, כמו גם שורת דיונים פומביים שבשיאם נשרפו לעיתים ספרי תלמוד ויהודים אולצו להתנצר. לצד חיבורים מפורסמים כמו "ספר הכוזרי", שנועד להגן על עיקרי היהדות, כתבו לעיתים היהודים גם ספרים עוקצניים יותר כלפי יריביהם הנוצרים. לטובת העניין הם פנו לסוגה הפרודית.

בסיועו של ד"ר שבט למדתי שהפרודיות היהודיות המפורסמות ביותר קשורות לחג הפורים שבו הוצגו מסכתות שהגחיכו סיפורים מקראיים וכיוצא באלה לצורכי בידור. אך, כאמור, בחיבור הספציפי שאותו בחנתי נכרכו יחדיו אך ורק כתבים שנועדו להתווכח עם הנצרות. אפשר למצוא בו את "ספר תולדות ישו", שמספר מחדש חלקים מסיפורי הבשורות הנוצריות באופן פוגעני. כך למשל נטען בספר (שמחברו וזמן כתיבתו אינם ידועים) שישו נולד ממעשה ניאוף ואונס. קיומו של הספר היה ידוע לנוצרים עוד במאה ה-9, אך כיום לא קיימים כתבי יד שלו המוקדמים מהמאה ה-16. נראה שבשל תוכנו החתרני השתדלו היהודים לשמרו בחדרי חדרים.

1
קטע מתוך "ספר תולדות ישו" המספר את סיפור חייו של ישו באופן נלעג

לאחר מכן מופיע בקובץ החיבור הסאטירי "פלפול על זמן זמני זמניהם" שמשתמש בין השאר בפרודיה על ההגדה של פסח, כדי להלעיג את כתבי הקודש הנוצריים, הטקסים הקתוליים וחגיהם. החיבור מיוחס ליונה רפא הכהן ונכתב על פי ההשערות באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-17. הפירוט והדקדוק שבהם מתוארים הטקסים הנוצריים מעידים כי הכותב ככל הנראה חזה בהם במו עיניו. חלק מהחוקרים החשיבו את החיבור, שנקרא לעיתים "ההגדה של יונה רפא", כאחת מהפרודיות החשובות ביותר בספרות העברית. בסופו של החיבור מופיע "פזמון ישן לחכם א' פלוני אלמוני על אותו האיש" (כינוי לישוע הנוצרי). מדובר בפיוט "יהיו למוץ עובדי כמוש", פיוט הלועג לעובדי האלילים שחובר בידי הפייטן המפורסם ר' ישראל נג'ארה.

1
הפיוט "יהיו כמוץ עובדי כמוש" מאת ר' ישראל נג'ארה. השיר מושר עד היום במסורת יהודי בבל ומרוקו

מה שמוביל אותנו אל חלק חשוב אחר בקובץ המעניין הזה, וזה שמשך אותי אליו מלכתחילה, היה השימוש בפיוטים מוכרים כדי ללעוג לדת הנוצרית ולהתווכח עם עיקרי אמונתה. פיוטים מסוג זה הופיעו כבר בסוף המאה ה-15 באיטליה, אז חיבר אליהו חיים בן בנימין איש גנצאנו פרודיה על פיוט ליל השבת הפופולרי "יגדל אלוהים חי" (שחובר גם הוא באיטליה על ידי ר' דניאל בן יהודה הדיין). שירו נפתח במילים "יחדל אלוהים מת וישתכח זכרו, שמו וזמן מציאותו", התייחסות ברורה לישוע הנוצרי ולאמונה שלפיה הוא והאל חד הם.

גם בחיבור שלפנינו מופיעות מספר פרודיות דומות המתבססות על אותו הפיוט. ככל הנראה הפיוט הזה, וכפי שנראה גם "אדון עולם", היו כר פורה לפרודיות שעיקרן השמצתו של ישוע הנוצרי. כאן, בחיבור הזה, נמצאות שלוש גרסאות פרודיות ל"יגדל אלוהים חי". אחת מהן פותחת: "ישפל אליל איש מת וישתכח", אחרת נפתחת במילים "יחדל אליל לא חי וישתכח", והשלישית: "נקטל אליל לא חי ואיש טבח". כל השירים מתמקדים בנקודת מחלוקת עיקרית: ישוע מת ולא שב לתחייה. השניים הראשונים מיוחסים לשמשון כהן מודון, גם הוא משורר עברי מאיטליה של המאה ה-18. אל השלישית נגיע מיד.

1
"ישפל אליל איש מת וישתכח / שקר ונמנע הוא מציאותו….אינו אדון עולם וכל רואה / ירחיק גדולתו ומלכותו / נתלה מקולל זה והן עתה / פגר נבלה היא תמונתו". מתוך אחת הפרודיות על "יגדל אלוהים חי" בכתב היד

פיוט אחר נקרא "שיר שכולו יתד ברקתו של אותו האיש", וגם הוא לא בוחל במילים. הוא נפתח כך: "ברי לך אמת ברור ועל חמור שפת שרוק". בתחתית הפיוט מצורף "פירוש המילות" שמדגיש כי "חמור הוא נוצרי" לטובת מי שלא הבין את האנלוגיה. שיר ייחודי ובוטה פחות הוא "תלונת הביצה אשר נקבו אותה לצורך נוי סוכה". שם מדברת הביצה המנוקבת ומלינה: "בני דורי נקבוני / ועשו לי כמין זנב / ונפשי לקחו מני / תלאוני כמו גנב". מיד מתחתיו מופיעה התשובה המבטלת: "לצורך מה תלונתך…הלא סופך להישבר".

1
"חמור הוא נוצרי…" מדגיש "פירוש המילות" בתחתית הפיוט. בכותרת מסומנות המילים "אותו האיש" המתייחסות לישו

את הפיוטים הפרודיים הבאים יוכלו לזמזם ודאי גם קוראינו שלא נוטים לבקר בבתי הכנסת באופן קבוע: הם מבוססים על הפיוט הפופולרי אפילו יותר "אדון עולם". כך למשל נפתח אחד הפיוטים האלה במילים "שחוק עולם / אשר הושלך / לבור שאון / ביום צרה" ובהמשך – "והוא היה / והוא הווה / והוא יהיה / בתבערה".

1

כאן מגיעים לסופם ארבעת החיבורים הכרוכים בקובץ שעסקנו בו. אולם, בכריכה נותר דף ריק אחד אחרון, והוא קצת שונה. אין בו כותרת וברור כי הוא אינו שייך לכתבים האחרים. אפילו כתב היד שונה לחלוטין. נראה שאחד המעתיקים נהנה מהשירים שהובאו בקובץ והחליט, כמו ב"קרב" בין שני אמני היפ־הופ, לנסות את כוחו בכתיבת פרודיות משלו. הכותב האלמוני צירף גרסה פרודית נוספת לפיוט "יגדל אלוהים חי" שהזכרנו לעיל ("נקטל אליל לא חי ואיש טבח"), וגרסה חדשה גם ל"אדון עולם". הגרסה הזו השתמשה בפרטים הביוגרפיים הבוטים שמקורם ב"תולדות ישו" שהוזכר לעיל, וכבר בפתיחתה הלכה עד הסוף עם הבוטות: "אתון עולם אשר נולד / ברפת שור וצאן עדרה / לעת נעשה בכשפו כל / משיח אל שמו קרא".

1
פרודיה על "אדון עולם" המופיעה בסופו של החיבור. כתב היד שונה לחלוטין מזה של החיבורים הקודמים לו

המילים חריפות, ללא ספק, אך אפשר להסביר את היחס הנוקשה אל הנצרות. הצורך היהודי להיאבק בנצרות השולטת נבע כמובן גם מהמחלוקת הדתית העקרונית, אך גם מהנסיבות ההיסטוריות, בתקופה של רדיפות ושל המרות דת כפויות. אין פלא שקובץ כזה נמצא דווקא באיטליה, מקום שבו הקרבה ההדוקה בין יהודים לבין נוצרים במשך מאות שנים הדגישה לא רק את הדמיון בין הקהילות, אלא גם את ההבדל.

 

 

ביבליוגרפיה:

שירמן חיים, "לתולדות השירה והדראמה העברית", ירושלים: מוסד ביאליק, 1979

Israel Davidson. ’Parody in Jewish Literature.’New York: AMS Press, 1966

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הנוצרי שקבע את פריסת התלמוד

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

בואו לבשל היסטוריה!

בואו לבשל! אספנו לכם כמה מתכונים מובחרים מספרי הבישול שמצאנו בארכיונים שלנו! בתיאבון! השנה כולנו #מבשלים_היסטוריה

כ

אלפונס לוי, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

לכבוד ראש השנה, חג שבמרכזו ניצבת המסורת היהודית, ההתחדשות וחשוב מכל – המשפחה – מביאה הספרייה הלאומית כמה מהמתכונים המעניינים ביותר והעתיקים ביותר שנמצאים באוספיה, היישר אל שולחן החג שלכם. הספרייה הלאומית, בית לאוצרות התרבות והחוכמה של ישראל והעם היהודי, מבקשת לשמר ולהנגיש את האוצרות הללו לקהלים שונים ברחבי העולם.

אוסף הפריטים השמור בספרייה מספר את סיפורו של העם היהודי ושל מסעותיו ברחבי העולם, ובתוך כך גם את סיפורו של המטבח היהודי שהועבר מדור לדור לאורך מאות שנים.

 

רשימת קניות מהגניזה הקהירית

בין אוצרות הגניזה הקהירית נמצא מה שנראה במבט ראשון כמו רשימת קניות פשוטה שנכתבה על פיסת נייר. בחינה מעמיקה יותר חשפה שרשימת הקניות נכתבה למעשה בצידו האחורי של גט גירושין קרוע. באותו תקופה, היו כותבים את רשימות השניות על פי הצרכים למתכונים ספציפיים, כך שהרשימה היא בעצם סוג של מתכון.

 

הרשימה

סומק 3/8 (דירהאם)

טחינה ¼

שמן זית ושמן סומסום ¾

מלח ¼

שמן סומסום 1 5/8

עץ להסקה ¼

ג
טחינה מגניזת קהיר. הפריט שמור באוניברסיטת קיימברידג

להכנת מתכון מהרשימה, אנחנו ממליצים על הכנת טחינה מיוחדת בשימוש החלק העליון ברשימה. יש לערבב טחינה וסומק עם מעט מים, להוסיף מעט שמן, שומשום ומלח.

 

מתכונים יהודים מהמאה ה-18 בכתב יד מבוואריה

ספר הבישול הזה הגיע לידי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית, עם ארכיון קהילת אוטנזוס (Ottensoos), כפר בווארי קטן לא רחוק מהעיר נירנברג. הספר נכתב באותיות עבריות, אך השפה היא ניב גרמני עם "נגיעות" יידיש ועברית לאורך הכיתוב. כתב-היד מכיל שישים ותשעה מתכונים כשרים, אך לא כולם מאכלים יהודיים מובהקים.

 

גפילטע פיש

ג

קחו דג אחד, גדול או קטן. תנו לסוחר הדגים לפלט אותו, לנקות אותו ולהמליח אותו היטב.

הכינו את המילוי: קחו דג לבן קטן ונקו אותו מעצמות. חתכו אותו דק עם פטרוזיליה, גזרים צהובים, ביצים נאות, בצל ועירית. את כל אלו יש לחתוך לחתיכות קטנות מאוד. צרו שני גלילים לבנים כל עוד התערובת רטובה. בסיום שלב זה, קחו כף גדולה של שומן והמיסו בסיר מכוסה. הוסיפו בצל פרוס לשומן וטגנו עד שהוא מזהיב. הוסיפו ירקות ובשלו על אש קטנה. הוסיפו לחם ותנו לתערובת לרתוח מעט. הורידו מהאש והוסיפו כמה ביצים. המילוי צריך להיות סמיך. הוסיפו זנגביל, פלפל, מיץ לימון ו-? (אולי גזר?) צהוב. מלאו את הדג ובשלו אותו בחמאה, בשומן או בשמן.

 

קוגלהוף של יום טוב (חגיגי) שיש לעשות מקמח תפוחי אדמה

ק

לוקחים את הלבן היפה של חמש-עשרה ביצים ורבע קילו (חצי פאונד) סוכר והצהוב (הקליפה הצהובה) של לימון אחד ושש כפות קמח תפוחי אדמה, מערבבים את הכול היטב. אבל אסור שהעוגה עומדת ואופים (מבשלים) אותה שעה אחת.

 

ספר בישול למאכלים תימניים ומזרחיים מהמאה ה-20

ג

ספר הבישול הקטן "מאכלים תימניים ומזרחיים" שנכתב בידי נעמי ושמעון צבר השמור היום בספרייה הלאומית, היה אחד מספרי הבישול הראשונים שהציגו את מסורות הבישול המזרח תיכוניות. הספר פורסם לראשונה בשנת 1962 על ידי הוצאת 'סדן'.

 

הריס

2 כוסות ריפות (בורגל)

500 גרם עצמות

בצל שלם

עגבנייה שלימה

חווייג'

מלח

ג

 

מנקים ושוטפים את הריפות. מרתיחים חצי סיר מים. לאחר שרתחו המים, מוסיפים את העצמות, הבצל, החווייג' והמלח. בוחשים ומוסיפים את הריפות ואת העגבנייה. מכסים את הסיר ומעבירים לאש קטנה למשך כל הלילה. מגישים חם.

 

בשר בשעועית

400 גרם בשר (כבש או בקר) פרוס

200 גרם שעועית לבנה יבשה

3 כפות מרגרינה

2 כפות רסק עגבניות

בצל קצוץ

מלח

פילפל שחור

ב

מבשלים את השעועית במי מלח במשך 30 דקות. מפסיקים לבשל ושופכים את המים. מטגנים את הבשר במרגרינה עד שהוא משחים קצת. מוסיפים בצל ומטגנים 5 דקות עד שהכל משחים היטב. מוסיפים את השעועית, רסק העגבניות, המלח, הפילפל והמים. מכסים ומבשלים על אש בינונית עד שהבשר והשעועית רכים לגמרי.

 

איך לבשל בארץ-ישראל

ג

הספר "איך לבשל בארץ ישראל" שנכתב בידי ד"ר ארנה מאייר – סופרת ומורה לתזונה ולבישול, סייע לעקרות בית שהיגרו מאירופה ומארצות הברית בהתאקלמות בארץ ישראל בסוף שנות השלושים. הספר פורסם על ידי ויצ"ו והודפס באנגלית, גרמנית ועברית.

 

כבד חצילים

5 חצילים קטנים

שמן לטגון

חמץ-יין

מלח

בצל חי

ביצה שלוקה

ג

חותכים את החצילים בקליפתם לפלחים דקים, אחר כך מטגנים אותם בשמן רותח וטוחנים אותם במטחנת-הבשר. מוסיפים את הבצל חי והקלוי, את הביצה, מלח, וחומץ, (מעט שבת לפי טעמו של כל אחד). עורכים עם זיתים שחורים.

דגים בירקות:

ג

ירקות בעלי פקעות (כרפס, שרשי פטרסיליה, סלק, כרוב-הקלח), מקציעים אותם ומבשלים במי מלח עד היותם כמעט בשלים די צרכם. אחר כך שמים אותם באלפס עמוק משומן ועליהם שמים נתחי דגים טריים שהוכנו ונמלחו מראש. מכסים את האפלס ומלואו בכסוי צמוד היטב ושמים על גבי שלהבת קטנה עד שהמאכל יתבשל כל צרכו (20 דקות בקרוב).

 

עולם האוכל היהודי

לדף הפרויקט המיוחד

הספר שלימד את האירופאים איך לבשל בארץ ישראל

הדגן שהציל את ישראל

מדוע רשימת קניות מימי הביניים נכתבה בצד האחורי של גט?

איך חוגגים סוכות בזמן מלחמת העולם הראשונה?

תמונה נדירה: כך חגגו יהודי סמטת זֶפְּל בעיירה איוואנווה את החג

בורות בכניסה לבתים. גגות נפתחים. מתחת לצילום שבמרכז הגלויה מופיעה השנה 1916. לא צריך ידע רב כדי לשער מה אנחנו רואים בתמונה. נגיד שהיינו יכולים לקרוא ולהבין את הכיתוב הגרמני, והיינו קוראים ומבינים שהכוונה לעיירה איוואנווה, ושֵׁאלו לפנינו יהודים, וברחוב שבו הם חיים חיות משפחות יהודיות נוספות, ומהי משמעות השנה 1916 – האם היינו יודעים שכך חגגו יהודי סמטת זֶפְּל בעיירה איוואנווה (ברוסית: Иваново) שנקראה בפי היהודים בשם יאנוב (ליד פינסק), אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום בבלארוס, שנתיים לתוך המלחמה הגדולה, את חג הסוכות?

אם כך, בנוגע לבורות ולפתחים שבגג.

סוכות

את הפתחים שבתמונה קל יותר להסביר. כשבנו יהודי איוואנווה את בתיהם, הם בנו אותם עם גג נפתח, ובהגיע חג הסוכות פתחו את הגג, הניחו סכך, וישבו תחתיו. אין זו תופעה יוצאת דופן בתרבות הדיור היהודית באירופה. מצרך נדרש בבית יהודי מסורתי היה חדר עם גג נפתח. היות שסוכות של 1916 חל באמצע חודש אוקטובר, זמן מושלג לעיתים, העדיפו החוגגים לחוג את סוכות מתוך הביטחון היחסי של ביתם. ומה פשר הבורות המלבניים שנחפרו בכניסת כל בית? אלו שוחות להתגוננות מירי.

התצלום הזה הוא חלק מסדרת תצלומים שצילמו האוסטרים בהתקדמותם אל תוך השטחים הכבושים ברוסיה באותו שלב במלחמה. חשוב לציין שהצלם, בלא כל ספק, לא הבין את מה שרואות עיניו, וללא ספק היה זה מוזר עבורו שדווקא בימי הסתיו הקרים תושביה המקומיים של העיירה פותחים את גגות בתיהם.

הגלויה ראתה אור בהוצאת "Verlag für allgemeines Wissen" (הוצאה לידע כללי), שהפיצה תמונות שונות של אזורים שנכבשו בידי צבאות מעצמות המרכז, בייחוד במזרח אירופה, והייתה חלק ממכונת התעמולה בימי מלחמת העולם הראשונה.

אין לנו דרך לגלות איך עבר חג הסוכות בשנת 1916 בעיירה איוואנווה, שום דרך שלא מסתתרת חבויה בגלויה שצילם חייל אוסטרי ששמו לא נודע. בדומה לחייל האלמוני, נשאו אלפי חיילים בצבאות מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה מצלמות פרטיות לאזורי הקרב – חלק מהתמונות שצילמו נשמרו בידיים פרטיות, ראו אור בספרי יחידות או בחוברות הנצחה; חלק התגלגלו לשוק הפרטי, לשמש גלויות הנמכרות בפרוטות בשווקים ובחנויות סידקית כמו הגלויה שלפנינו.

אין לנו דרך לגלות איך עבר חג הסוכות בשנת 1916 בעיירה איוואנווה אך מקורותינו מצווים על כל גבר ואישה מישראל את מצווה "ושמחתך בחגיך" בחג הסוכות. כך גם אנחנו בוחרים לדמיין אותם, את תושבי סמטת זפל, חוגגים בחג סוכות של שנת 1916.

 

לומדים עם הספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט