קופיקו יוצא מהארכיון

הסיפורים הגנוזים, הטיוטות והטקסטים המוקדמים על הקוף השובב ביותר בספרות העברית

תמר בורנשטיין-לזר קוראת בקופיקו. התמונה באדיבות המשפחה

בשנת 2020 העבירה משפחתה של הסופרת תמר בורנשטיין-לזר את ארכיונה הפרטי לספרייה הלאומית. אחד התיקים המסקרנים בארכיון נקרא בשם הזמני "טיוטות ראשונות לקופיקו", ובתוכו אנו מוצאים בדיוק את שהובטח. בטיוטות ראשונות אלו אנחנו קוראים את סיפור הרקע הראשון של קופיקו, ונתקלים בדמות שובבה אף יותר מזו שהורגלנו – אם משווים לסיפור שעלה בסופו של דבר לדפוס.

כשמשווים בין הספר "קופיקו האורח" לבין כמה טיוטות הסיפורים המסתתרים בתיק, מגלים שלא כל סיפורי קופיקו שנשמרו כטיוטות המודפסות אצל הסופרת מצאו את דרכן לספר. לסיפור הראשון שבו נתקל מי שפותח את התיק, "אורח פורח", למשל, אין כל זכר. ואם לדייק – הוא מוצא את דרכו לסדרת קופיקו בשינויי צורה. בסיפור בן שבעת העמודים המודפס במכונת כתיבה מסופר על ההרפתקה של קופיקו ואברהם.

טיוטות ראשונות לקופיקו

 

קופיקו משכנע את אברהם לעזור לו להעמיד פנים שהוא, הקוף החי והמדבר שהגיע ממדינה לא מזוהה באפריקה (בספרים נגלה שזוהי מדינת חונטזה הדמיונית), הוא בעצם קוף צעצוע. "אני אמשיך להיות קוף צעצוע. שים מהר את המפתח בגבי. תראה איך אני "אשגע" אצחיק ואמתח את הילדים". הראשונה שנופלת בפח המתיחה של קופיקו היא סבתו של אברהם. מאוחר יותר טועים גם נגה ובן דודה יורם לחשוב שקופיקו הוא קוף צעצוע. בסיפור קצר זה, בדיוק כמו בכל סיפורי קופיקו האחרים, שוזרת הסופרת שמות של אנשים מחייה – הבת שלה נגה, שלומקה – הוא שלמה לזר בעלה של תמר, בני הדודים יורם וארנה ועוד ועוד – לתוך סיפור בדיוני על דמויות בדיוניות.

הסיפור "אורח פורח"

 

סיפור נוסף שגם לו אין זכר בספר הוא סיפור ירידתו של קופיקו מהאונייה – ומי שזוכר את סדרת הילדים המקורית ודאי נזכר בפתיח המצויר. קריאה בסיפור מגלה לנו שזהו סיפור מוקדם ל"אורח פורח". שם הסיפור הוא "איזה תור", ובו אנו מגלים את זהותו של אברהם – הוא המלח שהוריד בהיחבא את קופיקו מהאונייה. מדוע בהיחבא? גם בסיפור זה מעמיד קופיקו פני בובה, הפעם כדי להערים על שוטר המכס שתהה, מדוע מסתובב קוף פרא חופשי?

הסיפור "איזה תור"

 

השוואת שני הסיפורים עם פתיחת הספר הראשון של קופיקו שראה אור בהוצאת א. זלקוביץ בשנת 1958 בשם קופיקו האורח, מגלה את מעשה השכתוב. הטיוטות מאריכות איפה שהגרסה הסופית והמודפסת מקצצת. הסיפור הפותח של הספר "קופיקו האורח" מכיל גרסה מקוצרת בהרבה לשני הסיפורים. הסיפור הראשון – הוא שנתן את שמו לקובץ, קופיקו האורח, והוא נפתח במשפט: "לאבא של נגה יש חבר מלח". מיד אחרי שמתוארים היעדים הנחשקים שאליהם הגיע – ודאי לילדה קטנה משכונת עין גנים – מתחיל סיפור המעשה.

פַּעַם אַחַת חָזְרָה נֹגַהּ מֵהַגָּןפָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת וְהִנֵּה בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר נִצָּב הַמַּלָּח אַבְרָהָםאָצָה נֹגַהּ לִקְרָאתוֹ בִּזְרוֹעוֹת פְתוּחוֹתפָּזְלָה לְעֵבֶר הָאַמְתַּחַת הַמְּלֵאָה וּגְדוּשָׁה וְשָׁאֲלָה:

מַה הֵבֵאתָ לִי?

חִיֵּך אַבְרָהָם וְאָמַר:

– קוֹף.

אוּףנִמְאֲסוּ עָלַי הַקּוֹפִים הָאֵלֶּה, – אָמְרָה נֹגַהּ. – יֵשׁ לִי קוֹף אֶחָד רוֹקֵדאֶחָד מַכָּה בְּתֹףלָמָּה לִי עוֹד קוֹףהַלְוַאי וְהָיִיתָ מֵבִיא לִי בֻּבָּה כּוּשִׁית בִּמְקוֹם קוֹף.

נוּנוּמִיַּד נִרְאָה אִם תִּרְצִי אֶת הַקּוֹף הַזֶּה אוֹ לֹא, – אָמַר אַבְרָהָם הַמַּלָחחִיֵּך חִיּוּך מִסְתּוֹרִי וְהוֹבִיל אוֹתָהּ אֶל הַמִּרְפֶּסֶת.

 

נראה שבפתיחת הספר בחרה תמר להצניע את שובבותו של קופיקו, שמתגלה רק מהסיפור השני והלאה. בטיוטות הסיפור אורח פורח, קופיקו הוא שמציע לאברהם המלח להערים על הילדים ולהציג את עצמו כקוף צעצוע. בסיפור המודפס קופיקו האורח, אחרי שהתיידדו השניים, מציעה נגה לקוף המחמד שלה להעמיד פנים שהוא צעצוע וכך להערים על בני דודתה – יורם וארנה. בסיפור אנחנו לא מוצאים זכר לתעלול שהציע קופיקו. למעשה, את השם קופיקו מציע נגה, אחרי שהציגה את הקוף ליורם וארנה. "ומאז אותו יום, שבו הופיע קופיקו לשכונה ונעשה בה תושב קבע, לא משם השם קופיקו מפי הילדים".

טיוטות אחרות מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר נשמרו בכתב ידה, הקריא להפליא יש לציין, של הסופרת. כך נשמר הסיפור "עוזי וקופיקו בגן החיות".

 

על כמה מהסיפורים השמורים בתיק נכתב בראש העמוד "לא נדפס, ולפעמים פשוט "לא". לאמור: סיפור זה לא ראה אור בדפוס. לפחות במקרה אחד נכתב, "לברר אם נדפס". כך שאפשר לקבוע בבטחה שפריטים נדירים אלה לא ראו אור מעולם עד היום.

 

לסיפור אחד או שניים הוסיפה הסופרת הערות לאיור נלווה, הערות שנשלחו ככל הנראה למאייר א. אריה. או שאולי לצייר אביגדור לואיזאדה? קופיקו האורח יצא בשתי מהדורות ב-1958. המהדורה שאייר א. אריה הייתה המצליחה מבין השתיים, והיא שהפכה את קופיקו לשם המוכר לכל ילדי ישראל.

 

לסיום, ולהנאתכם, צירפנו בבכורה עולמית (תופים בבקשה) שלושה סיפורי קופיקו שלא פורסמו.

 

הסיפור "איזו מניפה":

 

הסיפור "שני גאותנים":

 

הסיפור "עוזי והקופיקו בגן החיות":

 

כתבות נוספות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

שירה | זה רק שיר, אמילי

שירים מאת צביה ליטבסקי, מיכאל מקרובסקי, חנן סבח טייכר ותהילה חכימי

אליסיה שחף, מדבר, צילום (רפרודוקציה) של עבודה, טכניקה מעורבת על כרך אנציקלופדיה "לייף", 40X30 ס"מ, 2017

.

צביה ליטבסקי

ביוגרפיה

חַשְׁרַת עָנָן אִמִּי.
אֲנִי בְּתוֹכָהּ. פְּלוּמָה דַּקָּה בְּרֵאוֹתַי.
סְפוּגָה. נִסְפֶּגֶת. רֹךְ.
וְדוּמִיָּה.

וּכְשֶׁרְסִיסֵי עַרָפֶל הָפְכוּ פִּתְאֹם
דִּמְעָה
הִבְלִיחָה שְׁקִיפוּתָהּ וּפָקְחָה אֶת עֵינַי.

אָז רָאִיתִי אֲדָמָה.
קְרוֹבָה
וּרְחוֹקָה מִגַּעַת.
וְכַפּוֹת רַגְלַי רָעֲבוּ פִּתְאֹם
לִדְרֹךְ
וּזְרוֹעוֹתַי – לְהִתְרוֹמֵם, אֶצְבְּעוֹתַי
לְהִשְׁתַּלֵּחַ, וּגְרוֹנִי –
לְשַׁחְרֵר אֶת קְרִיאָתוֹ הַחֲנוּקָה לַשֶּׁמֶשׁ

 

*

כַּנְפוֹת חָזִי נִסְגָּרוֹת לְאִטָּן.
הַסֶּדֶק נִתְפָּר בְּיָד אֲמוּנָה
מִבִּפְנִים
בְּתַכֵי דּוּמִיָּה.

הָהֲמֻלָּה שָׁבָה אֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ.

וְצַמֶּרֶת צְפוּפָה עוֹלָה
בָּרִיק הֶחָבוּק,
פּוֹרֶצֶת מִמֶּנִּי בְּאֶלֶף זְמוֹרוֹת עַנֵפוֹת
שָֹחוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּלַהַט נִסְעָר, מַגְבִּיהוֹת –

וּמִמַּעַל, מִנֶּגֶד,
נִפְתַּחַת תִּפְרַחַת –
הָאֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקֶּרַח
יוֹרָה אֶת גְּבִישֵׁי האֵינְסוֹף.

גָּלַקְסְיָה נוֹלֶדֶת.

 

Prophet bird

בעקבות מיניאטורה לפסנתר של שומאן בשם זה

עוֹד לִפְנֵי עִדָּנִים נִפְרַצְתִּי
וְהַיַּעַר מְהַלֵּךְ בְּתוֹכִי, מִתְרוֹקֵן וְהוֹלֵךְ מֵעַלְוָה
וְצִפּוֹר אַחַת
אֵינָהּ יוֹדַעַת נַפְשָׁהּ –

כְּנָפֶיהָ גְּדוֹלוֹת מִלָעוּף.
הִלּוּכָהּ מְדַדֶּה,
מוֹתִיר
עִקְבוֹת חֲרִיכָה –

אִלְמוּתָהּ
מְבָרֵאת אֶת הַיַּעַר

 

*

יְרִיעַת הָרֶגַע
אֵינָהּ מַתִּירָה לִי לִרְאוֹת אֶת שׁוּלֶיהָ.

עַל כֵּן אֶעֱצֹם עֵינַיִם
וְאֶשְׁקַע
אֶל אֶפֶס מִשְׁקָלוֹ שֶׁל הָרֶגַע.

וְהוּא הָרֶה אוֹתִי בְּרֹךְ

כְּמוֹ הַיָּם אֶת הַדָּג
כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל רוּחַ –
צִפּוֹר

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך. שיריה הופיעו במוסך 46.

.

.

מיכאל מקרובסקי

מחווה לוו. ס. מרווין

Your absence has gone through me
Like thread through a needle.

אַתְּ לְיָדִי וַאֲנִי כּוֹתֵב לָךְ שִׁיר לְיוֹם אַחַר לֶכְתֵּךְ,
שִׁיר עֵינַיִם צוֹחֲקוֹת, שִׁיר רֵיחוֹת הַסְּתָו,
שִׁיר בִּזְמַן עָבָר, וְהַיּוֹם נִתְפָּס
בְּסֹבֶךְ הַשְּׁקִיעוֹת הַמִּתְנַפְּצוֹת מֵאֲחוֹרֵי רֹאשֵׁךְ.
וּבַחַלּוֹן מְקַנְּנוֹת יוֹנִים וּמַשָּׂאִית אַשְׁפָּה בָּרְחוֹב
וְיֵשׁ עֵט עַל הַשֻּׁלְחָן וְדַף שָׁחוּם עִם שְׁבָבֵי עֵץ.
אַתְּ לְיָדִי וַאֲנִי אוֹחֵז בְּשִׂמְחָתֵךְ. זֶה מְאוֹת שָׁנִים
בֵּיתֵנוּ נֶעֱזָב וַאֲנַחְנוּ וֶרֶד בּוֹ, שׁוֹשַׁנַּת הָרוּחוֹת
הַמְּשַׂחֲקוֹת בִּשְׂעָרֵךְ לְעֵת עֶרֶב, אַתְּ לְיָדִי
וַאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתָךְ לְיוֹם אַחַר לֶכְתֵּךְ.
זֶה רַק שִׁיר, אֵמִילִי. אַל תִּדְאֲגִי

 

מיכאל מקרובסקי, מתרגם ועורך, לומד ספרות השוואתית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. שיריו ראו אור בכתבי עת שונים, וכן בגיליון 62 של המוסך.

.

.

חנן סבח טייכר

בלידה הזו

בַּלֵּדָה הַזּוֹ
אֶהְיֶה בְּתַפְקִיד

סְבִיב צִיר הָאֵם
אָחוּג
בְּכוֹכָב חַמָּה
אֲמַקֵּד מַבָּטִי

בְּעוֹד סוּפֶּרְנוֹבָה
תִּתְהַפֵּך בְּבִטְנִי
אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ
אָבִיא לָךְ
מַיִם

 

*

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַמַּלְאָךְ לְהַשְׁכִּיחַ
מִבְּנִי
אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ
בִּקַּשְׁתִּיו לְחַדֵּשׁ סְטִירָתוֹ עַל שְׂפָתַי
שֶׁלִּי
שֶׁאֶשְׁכַּח שֶׁגַּם הוּא
עוֹד יִהְיֶה לְבָשָׂר אַחֵר

 

חנן סבח טייכר, יליד 1978, תושב טבעון, פסיכולוג קליני. פרסם שירה בהליקון, במשיב הרוח ובאתר העוקץ.

.

.

תהילה חכימי

*

בַּפְּעִימָה שֶׁמִּתַּחַת לָעוֹר
בַּבּוֹר הַבָּלוּעַ
עוֹבְרוֹת גַּם עֶשֶׂר שָׁנִים
הַכֹּל אֶל הַקַּרְקַע
נִצְמָד בָּאַסְפַלְט
(הֵם נִכְנָסִים אֶל הַבָּתִּים.)
אַף אֶחָד לֹא אָמַר לִי מִלָּה
הַדְּבָרִים הָפְכוּ שְׁקוּלִים
הַמִּלִּים בִּקְפִידָה
אוֹ לֹא בִּקְפִידָה
בְּמַבָּט חִיצוֹנִי
בַּמַּבָּט הַפְּנִימִי
בְּעַרְבֵי הַחַג
(שְׁאֵלוֹת שֶׁל תַּחְקִיר בִּטְחוֹנִי)
וְהַפְּעָמִים שֶׁצָּנַח הַלֵּב?
אַחֲרֵי אוֹ לִפְנֵי הַשְׁמָטַת שְׁאֵרִיּוֹת?
בְּנִגּוּב אוֹ הֲצָפָה?
סָחַטְתִּי וְשָׁפַכְתִּי דְּלָיִים
הַכֹּל נִבְנֶה וְנֶהֱרָס הָאֲוִיר בְּאָבָק
(הֵם דְּבֵקִים זֶה בַּזֶּה.)
מַצְחִיקִים, כַּת מוּזָרָה הָאוֹהֲבִים.

 

תהילה חכימי היא סופרת, משוררת ומהנדסת מכונות. ספריה: "מחר נעבוד" (שירה, טנג'יר, 2018), "במים" (נובלה גרפית, בשיתוף האמנית לירון כהן, הוצאה עצמית 2016), "חֶבְרָה" (פרוזה, הוצאת רסלינג, סדרת מעבדה, 2018). זוכת פרס היצירה לסופרים לשנת 2018, מלגת פולברייט לתוכנית הבינלאומית לכתיבה באוניברסיטת איווה לשנת 2018, פרס אקו"ם לעידוד היצירה לשנת 2019 ומלגת פרדס לסופרים מטעם הספרייה הלאומית לשנת 2019.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יובל פז, עודד ניב ויערי שלם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | כשחדקרן פגש בילדה

"איך אפשר לראות ילדה ולחשוב שהיא דוממת? ובה בעת, איך אפשר שלא לחשוב שהיא דוממת, כאשר כל מה שנדרש ממנה הוא להיות דוממת?" רתם פרגר וגנר על מקומה הייחודי של אליס בספרות הילדים

ג'ון טניאל, איור מתוך הספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם"

.

"דברי, ילדה": על הילדה הראשונה בספרות הילדים

מאת רתם פרגר וגנר

.

"זה לא הכאיב לו," אמר החדקרן כלאחר־יד והתכוון להמשיך הלאה, כשפתאום נח מבטו על אליס: הוא פנה מיד, ועמד מתבונן בה זמן מה בהבעה של שאט־נפש עמוק.

"מה זה"? אמר לבסוף.

"זאת ילדה!" ענה הנביב בלהיטות, נעמד לפני אליס כדי להציג אותה, ופורש את שתי ידיו לעברה במחווה אנגלו־סכסונית. "מצאנו אותה רק היום. היא גדולה כמו בחיים וטבעית פי שניים."

"תמיד חשבתי שאלה הן מפלצות דמיוניות!" אמר החדקרן. "היא חיה?"

"היא מדברת," אמר הנביב חגיגית.

החדקרן הסתכל באליס במבט חולמני, ואמר "דברי, ילדה."

אליס לא יכלה לעצור חיוך בזווית הפה ופתחה: "אתה יודע שגם אני תמיד חשבתי שהחדקרן הוא מפלצת דמיונית? מעולם לא ראיתי אחד חי לפני־כן!"

"טוב, עכשיו שראינו זה את זה" אמר החדקרן, "אם תאמיני בי, אני אאמין בך. עשינו עסק?"

"כן, אם אתה רוצה," אמרה אליס.

.

(לואיס קרול, מבעד למראה ומה אֶליס מצאה שם, הקיבוץ המאוחד, 2009; תרגמה רִנה ליטוין; עמ' 127)

.

אליס היא הילדה הראשונה בספרות הילדים שאינה מצייתת למושג החברתי־פטריאכלי "ילדה". דבר זה עולה מכל אחד מפרקי אליס אבל נעשה למיז־אן־אבים ארס־פואטי מזהיר במפגש בינה לבין החדקרן, שהוא מהסצנות האהובות עליי – מתוך רשימה ארוכה של סצנות אהובות עליי – בשני ספרי אליס.

קרול עושה כאן הזרה חריפה ומצחיקה להפליא של המושג "ילדה" – הוא מעניק את נקודת המבט ליצור פנטסטי, גם אם בעל ייחוס עתיק יומין, ומציב דרך עיניו את אליס כדבר בלתי מוכר ובלתי מזוהה, עד כדי כך שלא ברור לאיזו קטגוריה לשונית יש לשייכו. כל מה שהחדקרן מסוגל לשאול עליו הוא "מה זה?", סוג השאלה הבסיסי ביותר של התם, זה שאינו יודע דבר: ההצבעה היא כידוע הדרך הפשוטה ביותר לסמן תופעה בלתי מוכרת וחסרת שם. בה בעת, זו שאלה שמסגירה את האפשרות שאליס היא דבר, חפץ, בניגוד לאפשרות שעולה משאלת "מי זה?". עניין זה יחזור במפורש במפגש בין אליס לאריה, שיפנה אליה וישאל: "את חי, צומח או דומם?"

האופן שבו הנביב מציג אותה לחדקרן מחריף את ההזרה, שכן אליס מוצגת – אגב מחווה אנגלו־סכסונית – כמו תגלית חדשה שראויה להיות מוצג במוזיאון טבע. גם לעניין זה מוסיף לואיס עקיצה סאטירית, שכן הצירוף "טבעית פי שניים" הוא הכפלה של תואר שאינו ניתן להכפלה, והיא חושפת את השימוש המופקע במושג "טבע" בכל הנוגע לזיהוי שבין ילדים וטבע בתרבות הרומנטית. מתגובתו של החדקרן מתברר שהמילה המסמנת אותה – "ילדה" – אמנם מוכרת לו, אולם הוא חשב שאלה הן מפלצות דמיוניות. כלומר, הטעות שלו היא רק לכאורה בידע הלשוני.

שאלתו הבאה, "היא חיה?", היא אולי שיאה של הסאטירה של קרול על אודות מעמדן של ילדות בזמנו ומקומו, שהרי איך אפשר לראות ילדה ולחשוב שהיא דוממת? ובה בעת, איך אפשר שלא לחשוב שהיא דוממת, כאשר כל מה שנדרש ממנה הוא להיות דוממת? מנקודת המבט של הנביב, שמשמש כאן הן כמדען חובב הן כמגלה ארצות, הדבר היחיד שמגדיר אותה כחיה, כפי שאנחנו לומדים מתשובתו, הוא שהיא מדברת. גם כאן מתנגח לואיס עם מורשת פילוסופית רבת־ייחוס – מאריסטו ואילך – שהגדירה את האדם כחי מדבר. כלומר, באופן אירוני, משתמע שהברייה הזו, ילדה, אינה שייכת כמובן מאליו למין האדם, כפי שהוגדר במסורת זו (הנחשבת בעיני עצמה רציונליסטית).

בפנייה של החדקרן אל אליס, "דברי, ילדה", שנובעת אך רק מרצונו לבחון את הברייה שאינה הולמת את תפיסותיו המוקדמות, מתרחשת מהפכה גדולה – איפה בחברה, בספרות, בתרבות המערב, פנו אל ילדה וביקשו ממנה לדבר? (יש כמה דוגמאות אמנם, אבל הילדות משמשות בהן כפונקציה עלילתית ודיבורן מנותב לצורך זה.) אליס, למרבה הפלא, עונה באותה דרך ישירה וחסרת פניות שמאפיינת אותה לכל אורך מסעותיה, ולראשונה בתולדות הספרות נוצר מעין תיקו בין ילדה לכל השאר. מבחינת מושגית התיקו הזה הוא מופרך מיסודו – הוא מניח ילדה וחדקרן בעמדה של שוויון, ומציע אמון הדדי ביניהם, אף שילדה היא ברייה ממשית וחדקרן הוא ברייה דמיונית. אבל מבחינה סמלית התיקו הזה הוא אכן מהפכני – "דברי, ילדה" הוא ביטוי להכרה מצידם של חדקרנים – יהיו אשר יהיו – ביכולת הדיבור של ילדות.

אם נקבל את הסצנה כפשוטה, בתוך חוקי העולם ההפוך של הרפתקאות אליס בארץ המראה, נידרש לומר שבאורח אבסורדי שתי בריות – שתיהן ממשיות בעיני עצמן ודמיוניות בעיני זולתן – הכירו זו בממשותה של זו. אבל אם נניח שחדקרן מייצג, לצד חבריו האריה והנביב, את המבוגרים ובעיקר את הגברים שביניהם, נידרש לומר שהסאטירה של קרול מכוונת כנגד יחסו המתכחש של היקום החברתי־תרבותי של אנגליה הוויקטוריאנית אל ילדות כאל בנות אנוש, כאל סובייקט מדברת, חושבת, פועלת ונושאת את עצמה. יש לומר, עם זאת, ובצער, שבעולמו של הסיפור המהפכה הגדולה הזו היא זמנית בהחלט, שכן מיד בהמשך יפגוש האריה את אליס ויחזיר אותה, בקלות איומה, למעמדה כמפלצת, שרצוי לרדות בה ולהעסיק אותה בעבודות שירות כיאה למפלצת נשית. הרי לנו תמונה מכווצת, זעירת אנפין, של היסטוריה פמיניסטית.

במישור נוסף, קשה שלא לחשוב על המפגש בין החדקרן לאליס כעל סאטירה עצמית נוקבת של קרול על עצמו ועל יחסיו עם אליס לידל ועם ילדות ככלל. חדקרן סימל בתרבות ימי הביניים יצור פלאי, אציל ועדין במיוחד, שהדרך היחידה אל ליבו הפראי שמורה לנערות בתולות. יצירות האמנות שחזרו והמחיזו את דמותם של החדקרן והבתולה תפסו אותה על פי רוב כביטוי סמלי לאהבה רוחנית וטהורה. קרול, הרווק המשונה אוהב הילדות, שמאווייו המיניים הופנו, ככל הנראה, בעיקר ליצירתיות הפרועה והנחבאת שלו, יכול היה להצטרף למסדר הגברים המצומצם של חדקרנים ללא מבחני קבלה. אין ספק, מכל מקום, שהיה קשוב במיוחד לדיבורה של אליס ושהוא שפתח את דלתה של ספרות הילדים בפני דמויות של ילדות ספרותיות סקרניות, מצחיקות, מרדניות, וגם – ככל שהדבר מפתיע – הגיוניות.

האם אליס וילדות אחרות נזקקו להכרתו של חדקרן כדי לדבר? ובכן, לא. אבל הסאטירה של קרול אינה עוסקת במאבקן של נשים על היותן בנות אנוש אלא באופן עקיף ופתלתל. החיצים שלה מופנים אל מועדון הגברים הפילוסופי, המדעי, הפוליטי, הספרותי וכו', שמרכיב את מה שאנו מכנים תרבות, ואל מערכת המושגים המסולפת שלו על אודות ילדות, ושאר בריות שאינן נכללות בהגדרה הצרה עד מאוד של האנושי, לגבי דידו. ספרי אליס הם שורה ארוכה ושיטתית של סאטירות על כל מוסדותיה המרכזיים של החברה הוויקטוריאנית האנגלית: בית הספר, בית המשפט, בית המלוכה על דוכסיו, יועציו, אביריו וכלליו, שעת התה, משחק הקרוקט, ועוד. סצנה זו היא רק עוד השתקפות אחת של הסיטואציה הבסיסית שעליה מיוסדים שני הספרים: ילדה שניצבת מול המוסדות האלה ושואלת שאלות ישרות־שכל. אבל בסצנה זו נחשף התוהו שבלב שריון האבירים: אפשר גם אפשר לחשוב שבעולם הפוך הסדר הסמלי הגברי אינו אלא מפלצת דמיונית.

 

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | ציור של צער העולם

"דעי בוחרת לגלם את גשמיותו הפגומה של העולם בתאונת דרכים – אסון שהוא אקראי מטבעו, כגזרה הנגזרת מן החיים עצמם, מן ההכרח לחיות." נעמה ישראלי על רומן הביכורים של נעמה דעי

מיכאל דרוקס, ללא כותרת, שמן על בד, 64X50 ס"מ, 1965

.

מאת נעמה ישראלי

.

נוכח הרעש הגדול של הרשת, הבולע ומכלה כול, אין פלא כי בימינו רבים כל כך עסוקים ברדיפה אחר קולם, בגידורו ובזיקוקו בניסיון להבחינו מן הרעש, במאבק על ייחודיותו. אולם נדמה לי כי לעיתים דווקא המאבק על הקול עלול להביא להתפוגגותו, כחבצלות המים של מונה המתפוגגות לכתמי מרכיביהן שעה שאנו קרבים אליהן יתר על המידה, בניסיון לבחון את טיבן. לעומת זאת, ספר הביכורים של נעמה דעי, צערו העתיק של הירח, הוא לדידי דוגמה מצוינת לספר המוותר על המאבק רק כדי לנצח בו; היינו רומן המתמסר לכתיבת עצמו, מבלי להניח לנטל ההוכחה או לתאוות החידוש להכתים אותו ולפגום בכוליות הקול הברור העולה ממנו.

הרומן מתאר את קורותיה של משפחה מהתנחלות דתית לאחר שאריאל, האח החמישי מתוך שמונה אחים ואחיות, נפצע בראשו בתאונת אופנוע. אריאל, נער מוכשר ואהוב על סביבתו, שנהג לחבר שירים כבר כשהיה ילד קטן וגם בהתבגרותו "למד ליהנות ממילים, למשמש אותן בפיו, לשחק בהן", לוקה בעקבות התאונה באפזיה אקספרסיבית אשר מקשה עליו את הדיבור. משפחתו וחבריו יודעים כי אריאל מבין הכול, אך הוא מתקשה לתקשר, לחבר מילים למשפט, להביע את הכאב על מי שהוא כבר לא יוכל להיות. כל פרק ברומן מתמסר למיקודה הפנימי של דמות אחרת: הוריו של אריאל, אחיו ואחיותיו, חבריו, דודתו וסבתו; כל פרק מתרחק מעט ממועד התאונה, צופה בתהליך השיקום הארוך והמייסר מנקודת זמן מרוחקת יותר. כך יוצרים דיוקנאות הדמויות השונות, לכל אחת סיפורה וצרותיה, תנועת ספירלה שבהתרחבותה היא מנסה – כך נדמה לי – להשמיע גם את קולו של אריאל, שכאבו מזוג בכאבן, בגעגועיהן אל מי שהיה. יתרה מזו, נדמה כי דווקא ההתמסרות הענווה אל כל אחד מן הקולות הללו, על ייחודיותו, כוחו ומגבלותיו, היא שמאפשרת גם לקולה של המחברת להישמע בבירור, כחוט השני האוגד את שלל הקולות השונים ליצירה אחת בעלת אישיות מובחנת. כך, דעי מדגימה יפה את מה שקל לנו כל כך לשכוח (בימינו אולי ביתר שאת): הקול שלנו נשמע בעוצמה הגדולה ביותר דווקא כשאנו מקשיבים, כשאנחנו לא נלחמים כדי להשמיע אותו או כדי להפגין את ייחודיותו.

בשום שלב דעי אינה מתפתה לזלוג הצידה מן הסיפור שבחרה לספר. אין בספרה כל ניסיון להתחכם; אין כאן דברי הגות ארכניים או אידאולוגיה במסווה של ספרות; דמויותיה מעוצבות בקפידה, העלילה מינימלית, ללא פיתולים והפתעות, המבנה מהודק והשפה קולחת, חפה מהתפייטות. תחת זאת, הרומן חותר אל ייצוג האנושיות על קיומה הפגום, אל שרטוט עדין של צער העולם – אותו צער אשר הפעים את שלום, אביו של אריאל, בנערותו, כשקרא עימו אביו במסכת חולין את האגדה על מריבת המאורות, על התמעטותה של הלבנה בפני החמה כפי שמיעט מעצמו האל לטובת בריאת העולם:

[אבא] דיבר על חסרונו של העולם מטבע הגשמתו, על הפער הפעור בין העולם החסר הזה לאמת המוחלטת, האין־סופית, שקדמה לו … ביקש אבא באותו משל לצייר לשלום ציור של אהבה, אהבת חינם שאוהב הבורא את ברואיו, שלמען בריאתם וטובתם חיסר מעצמו. ביקש לצייר לשלום ציור של אהבה, ויצא מצייר לו ציור של צער העולם, צער השכינה, האין־סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים … סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי.

.

בחוכמה וברגישות דעי בוחרת לגלם את גשמיותו הפגומה של העולם בתאונת דרכים – אסון שהוא אקראי מטבעו, כגזרה הנגזרת מן החיים עצמם, מן ההכרח לחיות. הן חבריו של אריאל "תמיד חשבו שאם כבר אז יהיה מהנופלים במלחמה האלה, בגלל הבלונד והחיוך וזה שתמיד היה קדוש כזה, לא מתלכלך בכעס, אף אחד לא חשב שייפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה, בטח לא בשבת". על האקראיות הממילאית של כל תאונת דרכים מוסיפה העובדה שמלכתחילה עלה אריאל על האופנוע כדי להזעיק עזרה עבור יותם, בן־דודתו המתגורר בביתם, בעליו של האופנוע, לאחר שאיבד את הכרתו בעקבות הרעלת אלכוהול. כך, לאחר שאימו ודודתו כילו לילות בדאגה ליותם – הילד הבעייתי שאביו אף הוא מת בעקבות תאונת אופנוע כמה שנים קודם לכן – דווקא אריאל, הנאהב והנעים, שאיש לא דאג לו, הוא שנפצע.

ובאמת, בספרות ובחיים המסופרים במהדורות החדשות, בעיתונים ובתהומות הרשת – נדמה לעיתים כי ההרוגים במלחמות ובפיגועים הם תמיד מסוגו של אריאל, בעל "הבלונד והחיוך", יפי הבלורית והתואר; אלו שבמותם הותירו מאחור מחברות עם שירים להלחנה, שעתידים היו לכבוש את העולם בטוב ליבם ובכישרונם. כאילו מעולם לא נהרגו כאן אחרים; טיפוסים מסוגו של יותם, השבור והכועס, וגם טיפוסים אחרים, כל אחד וחריגותו הוא, חולשותיו ופגימוּתו. במובן זה, בחירתה של דעי בקורבן מסוגו של אריאל כמו נוגדת את הניסיון של הרומן לרדת לחקר פגימותו של העולם. ולמעשה גם שאר הדמויות שהיא בוחרת לשרטט הן מהסוג שנקל לנו לחמול עליהן, להזדהות עימן באנושיותן הפשוטה; לעיתים אולי פשוטה מדי, שכן גם עם הקשיים והמאבקים הפנימיים שהן מתנסות בהם – כגון אשמה הורית, יריבויות ותיקות בין בני משפחה או ייסורי מערכת יחסים בין דתי לחילונית – הן מתמודדות ביושר ובכנות עצמית מפליאים, שוודאי אינם נחלת הכלל.

אולם הרומן מצליח להתעלות מעל מלכודת הדבש של הנדושוּת משום שהוא אינו מתאר רק את הגעגוע לאריאל שאבד, אלא הוא מנכיח שוב ושוב גם את אריאל החדש: זה הפגום, העילג, שמפנה עורף לאוהביו המתוסכלים ומתכנס בכאבו ובכעסו: "אי־אפשר לטעות אצלכם, נכון? … אסור, זה העניין", שואלת את אריאל ידידתו החילונית, חברתו של אחיו הגדול, וכן דורשת בפניו:

"אנחנו לא מלאכים […] ככה אנחנו נהיים, בטעויות שלנו. אתה כמו שתמיד היית, כמו שתמיד תהיה, בלי קשר לטעויות שלך".
"אין". אמר ולא הביט בה. שיחק בכמה גבעולי עשב יבש. אצבעותיו ארוכות. "מלאכים".
"מה?" לרגע נחה מכעסה.
"אין. אלוקים לא אכפת. גדול. אני צריך" (שהייה, נלחם בלשונו) "הכי טוב, עכשיו לא יכול". (ושוב, חורק בשיניו) "רק זה, נו, טועה. בסדר. אמת. לא רוצה… להרגיש טוב".

.

דיבורו הקטוע והמגומגם של אריאל – שהקוראות והקוראים, כמו בני משפחתו, נאלצים להתעכב על הניסיון, הכושל לעיתים, למלא את הפערים הפעורים בו ולפענח את כוונתו – דיבור זה הוא שקוטע את רצף השיח והחיים של הדמויות ועל ידי כך בוקע סדקי ספק בלבבותיהם, כפי שהוא קוטע גם את רצף הקריאה וסודק את שלמות העלילה; שלמות שלעולם אינה מתקיימת בחיים – ואולי גם בספרות, כשזו במיטבה.

כך גם משורטט הפער בין השפה לבין "חומר הגלם של המחשבות, זה שלפני המילים", כפי שמגדירה זאת אחת מאחיותיו של אריאל. המילים מתוות את גבולות המחשבה ועל כן בלתי אפשרי עבורנו לדמיין מחשבה המתנסחת בלעדיהן, מבלי שאפשר לנו למצער לנסות להביע אותה; אם אריאל מבין, מדוע אינו עונה, מדוע אינו מסביר ומבאר? פציעתו של אריאל וסיפורה ממחישים את המציאות העצובה של השפה ושל קיומנו: לעד ייוותרו פערים בינינו לבין הסביבה, גם זו הקרובה לנו ביותר, שהשפה לא תוכל לגשר עליהם. מרחק כלשהו תמיד ייוותר. ואולי ההבנה הזו באשר לקוצר ידה של השפה, הבנה המצויה בליבו של הרומן, היא שכפתה על דעי את המחויבות לסיפורה, בד בבד עם הפניית העורף לפיתוי להנכיח את קולה, לחדש, להרשים, להיענות לנטל ההוכחה. הלוא אל המילים הנכונות, המדויקות, לעולם לא נגיע; ואולי דווקא בכתיבה מתוך הבנה זו אפשר לנו להתקרב אליהן. נדמה לי כי זה גם הדבר שדעי מנסה לומר לנו בנוגע לאמונה. כפי שאומר אחד מאחיו של אריאל: "תפילה היא כמו סנפלינג: אתה זה שמטפס על הסלע, אתה זה שמתקדם במעלה החבלים, הסלע לא עושה שום דבר כדי להתקדם לכיוונך, אבל הוא מתקרב". אף פעם לא נדע בוודאות אם יש מי שמקשיב לנו, ובכל זאת אנו מדברים וכותבים ומתפללים בדרכים שונות ומשונות. העבודה היא עלינו ולעולם לא נגיע אל היעד. בכל זאת הוא מתקרב כל העת.

זוהי הנחמה שהספר הזה מציע: לא הנחמה הריקה שבהסחת הדעת, כי אם הנחמה המפכה בנו דווקא כשמעירים את כאבינו, כשנוגעים לנו באבל על זיכרון העתיד שאבד לנו, בידיעת פגימותו של העולם, בעצב נבו. בימים שבהם האנושות כולה מתאבלת על זיכרון עתידה, ספרה של דעי נדמה לי כמו בחירה מתאימה מאין כמוה לקוראת החרדה. ובעצם גם לימים שצורתם שגרה: שהרי הצער עתיק ומצוי בכול ובכולם. אשרי הסופרות היודעות להתבונן בו ולמסור אותו בדרך המאפשרת לנו להקשיב, והלוא אם נקשיב – לעולם לא יחסרו לנו המילים.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב. ביקורות פרי עטה התפרסמו בגיליונות 52 ו־57 של המוסך.

 

נעמה דעי, "צערו העתיק של הירח", עם עובד, 2019.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אורית פוטשניק על "רכבת שלג" לטל יעקב ו"היסטוריה של אלימות" לאדואר לואי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן