מסה | כשפושקין הוזמן לנשף המלכותי

"המשורר בז לתרבות הנשף משום שהייתה 'תרבות הפופ' ההמונית והשטחית, ובעיקר משום שהתחנחנה והתחנפה לשלטונות, ל'משפיענים' ולמקורבים". נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

דינה גולדשטיין, טכניקה מעורבת, 2019. פרט מתוך התערוכה SPLENDOR, מרכז שכטר (אוצרת: שירה פרידמן)

.

מאת נדיה אייזנר־חורש

.

ב-6 ביוני לפני 221 שנה נולד האיש שהמציא את השירה הרוסית המודרנית ויש אומרים אף את השפה הרוסית המודרנית, המשורר הרוסי החשוב ביותר בכל הזמנים, אלכסנדר סרגייביץ' פושקין. הוא נפצע בדו־קרב ומת כשהיה רק בן שלושים ושבע – צעיר ממש במושגים שלנו, אבל הותיר מורשת ספרותית שהרוסים מגדירים בפשטות כ"הכול שלנו", וגם היום שמו ומפעלו משפיעים על כל מי שמדבר, קורא או כותב רוסית.

בסנט פטרבורג, בדירתו האחרונה של פושקין, שהיום משמשת מוזיאון, ראיתי זוג נעלי נשים עדינות, עשויות מבד, מקושטות בסרטים וחרוזים. הכיתוב אמר שאלה "נעלי הנשף של נטליה גונצ'רובה־פושקינה". אשתו של פושקין נחשבה רקדנית טובה ואישה נאה ביותר. היא בלטה בנוכחותה בנשפים שהתקיימו בארמון הצאר, "נשפי החצר", שהיו למרכז הבלתי מעורער של חיי החברה הגבוהה. אני זוכרת שהתבוננתי בנעליים האלה ושנאתי אותן. שנאתי בשל יופיין הנשי, הגנדרני, ובשל היותן סמל לדבר־מה שפושקין שנא ולעג לו, משהו שאולי היה ההפך משירתו.

מהו אותו "משהו" חמקמק, לא ידעתי להגדיר לעצמי בנעוריי. היום אני יכולה למצוא לזה מילים כמו צביעות, חנופה, יומרנות, השלטת סדר חברתי מסוים, נהנתנות וריקנות – אבל גם המון שמחת חיים, התלהבות נעורים, תשוקה ובעיקר מוזיקה ומחול. היום אני יודעת לקרוא לזה "תרבות הנשף הרוסית". היום אני גם יודעת לספר שפושקין היה חלק מהתרבות הזו, לפחות בחלק מסוים באישיותו, גם אם הסתייג ממנה בחלק האחר שלו, על פי יצירותיו ורשימותיו.

היה זה בעידן של הצאר ניקולאי הראשון, שאחד הדברים שאפשר לומר עליו בוודאות הוא שהאיש, כמו אביו לפניו, שנא את פושקין באופן אישי, ואת גישתו ניתן לסכם במשפט "למה צריך את פושקין אם אי אפשר לשלוט בו?"

היה זה עידן של שירה רוסית גדולה – וגם עידן שבו הנשפים ביססו את אופיים ואת מעמדם בחברה הגבוהה. אלה לא היו רק מסיבות ריקודים. הנשף היה הכול: מועדון, מסעדה, קבוצת נטוורקינג, ויותר מכול – הופעה מוזיקלית שהיום היינו מכנים אותה הופעת פופ.

באותה התקופה נפתח הנשף בדרך כלל בהנפת השרביט שביד מנהל הטקס, והתזמורת הייתה מתחילה לנגן לפי הסדר: פולונז, ואלס, קוודריל, מזורקה, פולקה, ואחרי הארוחה – קוטיליון. החיבור הזה בין המוזיקה לריקוד היה קדוש, והריקוד היה הליבה, המרכז היצירתי של כל נשף. הרקדנים נדרשו לרמה גבוהה מאוד של ביצוע, אף יותר מהנגנים, מה גם שלעיתים קרובות ניגנה בנשף תזמורת צבאית.

היה זה עידן שבו טעות בצעד או בקצב הייתה עלולה לעלות לרקדן הלא־יוצלח בקריירה שלו, ומנגד – רקדן מיומן היה עשוי לזכות בקידום ולטפס בהצלחה בסולם המעמדות. לכן לימודי הריקוד החלו כבר בילדות, בגיל חמש־שש, והיו חלק בלתי נפרד מחינוכו של כל אציל רוסי. כל התנועות והצעדים תורגלו פעמים רבות כל כך, עד שנעשו חלק מטבעם של הנער או הנערה, בתקווה שאפילו סערת רגשות או כל דבר אחר לא ימנעו מהם לנוע בשלמות. לימודי ריקוד הפכו לאחת המשימות החינוכיות החשובות ביותר של האימפריה הרוסית.

הנשפים היו מרכיב כה חשוב בחיי האצולה, עד כי רוב הזמן שבו לא נערך נשף הוקדש להכנה לנשף הבא. במשפחות האצולה ניתן משקל רב ללימודי פיתוח קול ונגינה, אך כל מטרתם הייתה להעניק לבן או לבת את ההזדמנות להבריק בנשף – הגדול, המלכותי, או אחד הנשפים הקטנים, הפרטיים – ולזכות בשידוך טוב שיש עימו מעמד וכסף.

מה עושה המשורר עם כל הטוב הזה? אולי כאן צריך לצלול אל שורשיו של פושקין, אל המקום שהוא חשב לבית יותר מאשר בית הוריו: המוסד הלימודי היוקרתי והנחשק שבו בילה פושקין את נעוריו – הליציי. שלא תבינו לא נכון, גם בליציי היו שיעורי מחול חובה. אבל למנהל מלינובסקי ולמחנך קוניצין היה חזון שונה מאוד באשר לחינוכו של הנער הרוסי מהמעמד הגבוה. הם החדירו בתלמידיהם הצעירים, כפי שמסביר המומחה לפושקין י"מ לוטמן, את "רוח החירות והכבוד העצמי, השנאה לחנופה ולחנחוניהם של אנשי החצר". בליציי למדו את "המשפט הטבעי" – הדבר שקדם למה שאנו מכנים היום זכויות אדם, תחום שלאחר מכן נאסר להוראה בכל האוניברסיטאות ברוסיה, ולא בכדי.

מעבר לכול, מלינובסקי, קוניצין ומורים אחרים לימדו את פושקין וחבריו לספסל הלימודים לטפח דעות משלהם על כל נושא ולהביע אותן ללא מורא וללא משוא פנים. כך מתאר זאת אחד העיתונאים השמרניים של התקופה, פאדיי בולגרין, במכתב תלונה ששלח אל ניקולאי הראשון: "בחברה הגבוהה הם מכנים זאת 'רוח הליציי' אך למעשה מדובר בצעירים חצופים שאין להם כבוד למבוגרים או לבכירים מהם, אין להם כל הבנה או רצון בהיררכיה והם… מנסים להיראות כשוחרי שוויון מכיוון שזהו צו האופנה".

פושקין לא נמנע מהנאות החיים, היו תקופות שהוא חי בהן חיים מלאים בתוך הקלחת הפטרבורגית, קרוב לכל החוגים הנכונים, ועם זאת – כל ילד או ילדה שקראו את שיריו למדו מהם, גם אם לא ידעו להצביע בדיוק על הסיבה, שהמשורר בז לתרבות הנשף משום שהייתה "תרבות הפופ" ההמונית והשטחית, ובעיקר משום שהתחנחנה והתחנפה לשלטונות, ל"משפיענים" ולמקורבים. הנה כך מתאר המשורר ביצירתו הנודעת, הרומן המחורז יבגני אונייגין, את אונייגין הצעיר, שהגיע לסנט פטרבורג לרקוד בנשף:

 

רָקַד מַזוּרְקָה בְּקַלּוּת,
הֶחֱוָה קִדּוֹת וּבְלִי מִגְרַעַת.
מָה עוֹד תִּרְצוּ? וְכֹה הֻסְכָּם,
כִּי אִישׁ נֶחְמָד הוּא וְחָכָם.

(מרוסית: אברהם לוינסון)

 

מזורקה אכן הייתה הריקוד הקשה ביותר, כך שהאצולה הייתה לגמרי בעניין של אונייגין ולא לחינם. פושקין לועג כאן לנשף ולחברה שמציבה אותו בראש הפסגה התרבותית־החברתית. הנשף הוא הבנאליה והשטחיות, ההפך מהשירה, מהפילוסופיה ומהתרבות הגבוהה שלמד בליציי.

לא רק בשיריו מתייחס פושקין בלעג לתרבות הנשף. כשנתיים לפני מותו קיבל המשורר דרגה שמעלה אותו למעלת בני האצולה המוזמנים לנשף המלכותי בחצרו של ניקולאי. עבור פושקין המשורר זה היה, כמובן, מאוחר מדי ומעט מדי. הוא כותב על כך במרירות: "קיבלתי תואר שבדרך כלל מקבלים בני תשע־עשרה, מובן שאין זה לפי כבודי, אבל אנשי החצר רצו לראות את נטליה אשתי רוקדת בנשף המלכותי". המשפט הזה היה בשבילי, בתור נערה צעירה, גילוי לא נעים בקשר לטבע האנושי. פושקין, המשורר שהפך את כל הקאנונים של השירה הרוסית והמציא מחדש את הספרות הרוסית הקלאסית, זו שמשלבת שפה גבוהה ושפת דיבור… המשורר הגאון ששירתו היא שילוב של זוהר ושלמות… הוא באמת קיבל תואר מהשלטונות רק כדי שאשתו תוכל לפזז בנשף להנאתם של הנוכחים? ברצינות?

בהמשך פיתחתי סוג של שנאה למוזיקת הנשף, לפלייליסט שהיה קשור אצלי בראש לאותה התרבות השטחית, ההמונית והריקנית: המזורקה של שצ'דרין, הוואלס של גריבויידוב ויצירות אחרות נפלו קורבן למקסימליזם של נעוריי. דמיינתי את אויביו של המשורר האומלל קושרים עליו קשר לצלילי הוואלס מס' 2 של שוסטוקוביץ', שאת נעימתו המתקתקה השמיעו לנו בשיעורי מוזיקה. כדי להצדיק את שנאתי מצאתי גם ביצירות של סופרים רוסים דגולים אחרים – טולסטוי, לרמונטוב, צ'כוב – הד לאומללותו של היחיד הכפוף למערכת שכוללת כל כך הרבה פירוט: של תלבושות, של הכנות, של קשרים חברתיים, של סגנונות ריקוד ושל הסדר המדויק של היצירות המוזיקליות שנוגנו. וכל זה בעצם היה האירוע החברתי היחיד שנחשב חוקי ולגיטימי ברוסיה של ניקולאי הראשון. האלטרנטיבה היחידה לאומללות הזו הייתה לפרוש לכפר, ואל האפשרות הזו עורג פושקין בשמה של הגיבורה שלו, טטיאנה, בסצנת הסיום של יבגני אונייגין:

 

הוֹ מַה לִּי כָּל זֹה הַתִּפְאֶרֶת –
יִפְעַת חַיַּי הַמַּטְרִידִים,
הַצְלָחָתִי זֹה הַמַּזְהֶרֶת,
בֵּיתִי מוֹדֶרְנִי וּמִשְׁתִּים?
הָיִיתִי בְּרָצוֹן מַחֲלֶפֶת
זוֹ מַסְקָרָדָה מְזֻיֶּפֶת,
שָׁאוֹן, בָּרָק, אֲוֵיר מַחֲנִיק,
בְּדַף סְפָרִים, בְּגַן עַתִּיק,
בִּמְעוֹן הוֹרַי, אִם גַּם גָּרוּעַ,
בּוֹ בַמָּקוֹם, בָּהּ בַּפִּנָּה,
נִגְלֵיתָ לִי בָרִאשׁוֹנָה,
וְגַם בְּבֵית־עוֹלָם צָנוּעַ,
בְּצֵל אֵלָה עוֹמֵד שָׁם צְלָב
עַל קֶבֶר אוֹמַנְתִּי עַכְשָׁו…

 

פושקין הוא טטיאנה הרבה יותר ממה שהוא אונייגין, ודאי בכמיהתו לכפר ובגעגועיו לאומנת שגידלה אותו. בשורות אלה יש שאיפה תמידית למקום רחוק ככל שניתן מהאווירה הרעילה של העיר. אך זהו גם מקום רחוק מאוד מכל התרחשות, מהחברים המשוררים המבריקים, מחיי האצולה האינטלקטואלית של עיר הבירה, וגם כל אלה היו יקרים לפושקין מאוד.

כשהייתי נערה צעירה למדתי עוד דבר שהטריד את מנוחתי אז, ומצער אותי גם היום: במרכז הנשף תמיד עומדת אישה. אם זה בשל יופייה וחן תנועותיה, כמו שקרה עם נטליה גונצ'רובה־פושקינה, אם זה בשל נעוריה, נימוסיה, או רמזים לשערורייה כלשהי שתבדר את ההמון ולו במקצת – את כל האפשרויות הללו נוכל למצוא, למשל, אצל הגיבורות של טולסטוי במגוון הנשפים שביצירותיו. בכל מקרה, זו תמיד אישה. האצולה הרוסית שלתוכה נולד משורר בסדר גודל של פושקין לא נזקקה לו בנשף שלה, כלומר המרכז התרבותי והחברתי החשוב של תקופתו של פושקין לא היה זקוק לו. הם רצו רק את אשתו, כדי לשטוף את העיניים ביופייה או לרכל על הרומנים האמיתיים או המדומיינים שלה עם חבריו או אויביו של המשורר – דבר שעלה לו בסופו של דבר בחייו.

ועוד מילה אקטואלית אחת בנוגע לאהבתו של פושקין לביתו שבכפר. התקופה הפורייה ביותר של פושקין כמשורר עברה עליו בהסגר מפני מחלת הכולרה. חוקרי פושקין מכנים את התקופה "הסתיו של בולדינו". פושקין עצמו כתב לנטליה, שהייתה אז עדיין ארוסתו, שמעולם לא הצליח לכתוב הרבה כל כך כמו בזמן הסגר, כשהיה "תקוע" באחוזתו הכפרית, הרחק מהסחות הדעת של העיר. זו התקופה שבה הוא סיים את יבגני אונייגין ועוד יצירות רבות שהפכו לקאנון. הדבר בולט במיוחד לעומת ההספק הצנוע שלו בשנתיים האחרונות לחייו, כשהתגורר בדירתו בסנט פטרבורג, שבה חדר העבודה שלו היה סמוך לחדר הילדים, שבו שיחקו וישנו ילדיו הפעוטים עם האומנת שלהם.

 

נדיה אייזנר־חורש, מתרגמת ועורכת במקצועה, עוסקת בתחום התקשורת. כותבת שירה ברוסית ובעברית.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: גור זק על שתי המסורות הספרותיות שצמחו בימי המגיפה השחורה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו